העולם שייך למולידים

אני אוהב אקסטרפולציות דמוגרפיות וגנטיות פראיות. למשל לדבר על עתיד מדינת ישראל כמדינה בעלת רוב חרדי במאה ה-22 (לא, זה לא צפוי לקרות כבר בימי חיינו). או לשער מה יקרה כשהאמיש שאצלם לכל משפחה יש שישה ילדים יהפכו לכוח דרמטי באמריקה.

מי שנהנה מז'אנר זה כמוני ימצא את שאהבה נפשו בכתיבתו של הבלוגר הרוסי אנאטולי קרלין. לקרלין יש תזה מעניינת, לא לגמרי מופרכת, אבל מרחיקת לכת על דמוגרפיה וגנטיקה.

בני האדם מתחלקים בעיניו לשני סוגים: כאלו שרוצים הרבה ילדים וכאלו שלא. הראשונים הם לרוב דתיים יותר, האחרונים לרוב חכמים יותר. בימים עברו לא היה להבדל בין שני סוגי אנשים אלו הרבה השפעה על הרכב האוכלוסיה. מדוע? מאחר שלא משנה כמה ילדים רצית והולדת, הם היו מתים להם מכל מיני מחלות, צרות ורעב בגיל מוקדם. מה שהיה חשוב הוא שהיית יכול לפרנסם. לכן שאלת הרצון בילדים לא הייתה כל כך משמעותית מבחינה דמוגרפית, הדבר החשוב היה היכולת לתמוך בילדים מרגע שנולדו.

העולם כמובן השתנה לשמחתנו, והיום כמעט כל הילדים שורדים עד לבגרות. מכאן שהכוח המניע של האבולוציה האנושית הפך להיות הרצון של אנשים להוליד ילדים. אם רצון זה היה משתנה מדור לדור באופן אקראי, זה לא היה כזה מעניין. זוג שבחר לגדל הרבה ילדים יותיר אחריו שבע בנות למשל, וכל אחת מהן תבחר להוליד רק ילד אחד. זו התרחשות מאוד שכיחה במדינות עולם שלישי שחלה בהם צניחה מהירה בילודה.

הטענה של הבלוגר הרוסי היא שצפויות להופיע בכל מדינה קבוצות שבוחרות להוליד הרבה ילדים (הוא מכנה אותן breeders) ושמסוגלות להעביר בחירה זו מדור לדור גנטית ותרבותית. בארץ אלו כמובן החרדים (והחרד"לים. מדהים לראות כמה ילדים יש לכל אחד מראשי מפלגת ההטרלה החרד"לית נעם). קרלין מרבה להזכיר את החרדים כדוגמה הדרמטית לתהליך הזה. יש אצלו ניתוח מפורט של העיר מודיעין עילית והתפתחותה. מן הסתם העיר עם שיעור הילודה הגבוה ביותר בעולם שמחוץ לאפריקה. בעתיד הוא צופה שישראל תתפוצץ דמוגרפית ותצטרך לכבוש עוד שטחים או להוציא הגירה המונית החוצה.

המיוחד והמעניין בדבריו הוא הטענה שזהו תהליך שצפוי להתרחש ברמה הכלל עולמית. לכאורה ברמת הפסיכולוגיה האבולוציונית דבריו נשמעים אמת צרופה. אם, כמו כל תכונה שהיא, גם רצון בהרבה ילדים הוא גנטי במידה רבה, אז ברור שתכונה כל כך רצויה אבולוציונית תתפשט במהירות רבה. אם יש תת אוכלוסיות בכל מיני מדינות עם הנטיה להרבות בילדים, בתוך דורות בודדים הן יתפסו נפח גדול מאוד מהאוכלוסיה.

התיאוריה שלו מסבירה גם את ההווה: מדוע בצרפת ובבריטניה יש שיעור ילודה גבוה מבמדינות מזרח אירופה? מאחר שאנשים שלא אוהבים ללדת הרבה ילדים כבר נכחדו ממאגר הגנים בצרפת ובבריטניה, שאצלן תום המלכוד המלתוסיאני, המעבר הדמוגרפי והפחתת הילודה התרחשו מזמן מזמן.

יש לה גם ניבויים לעתיד: אפריקה תצמח באופן פראי עד סוף המאה, אבל באפריקה שבה הנורמה התרבותית והתמריץ הכלכלי הם בעד משפחה גדולה ואלו מעודדים כמעט כל אחד להתרבות, לא תתרחש אותה סלקציה עצומה בעד אהבת ילודה כמו שהתרחשה ומתרחשת במדינות המערב. לכן בטווח הארוך באמת, בני המערב, או אלו מהם שנוצרה אצלם מוטציה רבת דורות שהופכת אותם לרב אלישיב או לסמדר שיר, חובבי משפחות גדולות, יחזרו לצמוח באוכלוסייתם ולהאפיל על הקבוצות האחרות.

עד מתי? עד שכדור הארץ יתמלא באמת ונחזור למילכוד ההיסטורי המלתוסיאני שבו אי אפשר להגדיל את האוכלוסייה כי אין מספיק אוכל לכולם. קרלין עורך חישובים מעניינים ומעלה את האפשרות שזה יקח הרבה זמן כי כדור הארץ יכול לאכלס גם מאה מיליארד בני אדם. התחממות כדור הארץ לא בהכרח תזיק כי תאפשר לאכלס את הספר הצפוני של כדור הארץ.

הסכנה האמיתית לדמוקרטיה מתפוגגת

על הרבה איומים לדמוקרטיה שומעים לאחרונה. שלטון נתניהו, שחיתות, פסקת ההתגברות. המשותף לכולם: סרק, סרק, סרק. קיומה של דמוקרטיה ליברלית במובנה האמיתי – הרוב מכריע אך זכויות המיעוט מכובדות – הוא קונצנזוס בישראל. הגדרת דמוקרטיה אחרי הכול אינה: "אליטת שופטים לא נבחרת צריכה לאחוז בסמכויות חובקות כול".

מרענן דווקא בעת כזו לקרוא מאמר שעוסק באיום אמיתי וקריטי לדמוקרטיה. מה באמת מאיים על הדמוקרטיה? התשובה פוקחת עיניים: נישואי קרובים.

כשעורכים קורלציה בין שכיחות נישואי הקרובים לבין המידה שבה הדמוקרטיה שולטת במדינה, התוצאות מדהימות. מתקבל קשר הפוך שעולה על 0.6, וזו אינו מתאם שמוצאים בקלות. הוא נחשב למאוד חזק במדעי החברה. יותר נישואי קרובים, פחות דמוקרטיה.

כולם יודעים שנישואי קרובים אינם מציאה גדולה, אבל הם שרדו בהרבה תרבויות וכנראה יש לכך סיבות. המאמר מונה שלל יתרונות – למשל הגנה על מעמד האישה בידי משפחת הבעל, שהם גם קרוביה, חיסכון בנדוניה, שימור אחדות הקבוצה, שימור מטען גנטי שמועיל למלחמה בטפילים.

נישואי קרובים משמרים חמולות שבהן גם הבעל וגם האישה וגם ילדיהם קשורים לבני החמולה האחרים בשלל חוטים גנטיים ורחוקים גנטית מבני חמולות אחרות. יש בכך תועלת בהגברת אחדות ולכידות פנימית, אבל יש בכך גם סכנה גדולה לדמוקרטיה, כי לחמולה שנוצרת יש עניין להעדיף את חבריה על פני כל השאר. אין לה עניין בשיתוף משאבים עם כל האוכלוסיה.

אחוז המוסלמים באוכלוסיה, חינוך לקוי, העדר חופש כלכלי או יצוא נפט – כל הדברים הרגילים שעושים צרות לדמוקרטיה מתגלים בחולשתם כאשר מכניסים אותם למשוואה אחת יחד עם המשתנה של נישואי הקרובים, עם כוח הניבוי הבלתי רגיל שלו. הוא המנבא העיקרי אם תקום דמוקרטיה או לא. לשאלת העבר הקולוניאלי שמלומדי שמאל אוהבים לייחס לו כל צרה בהתפתחותו של העולם השלישי, ממש אין חשיבות. אני מציין כאן רק חלק מהמשתנים שנבדקו מול משתנה נישואי הקרובים ונהדפו כמעט כלא היו.

בנספחי המחקר ניתן לראות שבישראל יש כ-20% נישואי קרובים, כלומר נישואי בני דודים ראשונים או שניים. זהו מספר גבוה ביחס לעולם המפותח. אני תוהה עד כמה הוא עדכני. בשנות התשעים היה שיעור נישואי הקרובים בקרב ערביי ישראל כ-50% ובקרב הבדואים בנגב 67%, אבל תראו איזו התפתחות חלה במגזר היהודי (על פי משרד הבריאות):

bb

כמו תמיד כאשר בוחנים נושא לעומקו מגלים שההפחדות חלולות ותהליך התקדמות הציביליזציה שאותו היטיב לתאר סטיבן פינקר ממשיך במלוא הקיטור – תחי הדמוקרטיה!

מי אנחנו וכיצד הגענו לכאן?

"מי אנחנו וכיצד הגענו לכאן?" הוא ספר חדש שהתפרסם באנגלית ומתאר את מצבו העדכני של חקר הדנ"א האנושי, וכך שופך אור על שאלה גדולה: איך התהוו הקבוצות האתניות הקיימות כיום על כדור הארץ. כותב הספר, דיוויד רייך, אינו סתם מחבר ספרי עיון, אלא המדען המוביל בתחומו, גנטיקאי מהרווארד וחתן פרס דן דוד. עבודתו של רייך סוקרה לאחרונה בקיצור בכתבה בהארץ. אבל על הספר יש הרבה מה להוסיף. למי שמתעניין בנושא, ואיזה אדם אינטליגנטי יכול להרשות לעצמו שלא להתעניין, זהו רצף של חידושים ופלאים. הספר מתעד ממצאים ממש מהדקות האחרונות של המחקר, והשנה 2016 למשל מוזכרת בו בהקשר לתאריך של גילויים חשובים. זהו גם מקור חולשה כי אפשר לנחש שיתיישן מהר, ובכל אופן מה שיש הוא מרתק.

קודם כל יש אנקדוטות מעניינות. הידעתם שכדי למנוע זיהום של דנ"א ישן עם דנ"א חדש של חוקרים וחופרים, מעבדות לחקר דנ"א נראות כמו מעבדת המוליכים למחצה של אינטל? לחץ אוויר וסינון קפדני, מדענים בחליפות ומסכות, אור אולטרה סגול מחטא. כל פריצת דרך גנטית חשודה בכך שבעצם היא תוצאה של זיהום וצריך לא מעט מאמץ כדי להוכיח שלא כך פני הדברים.

אנקדוטה אחרת: אחת התגליות החשובות בחקר הדנ"א היא שאזור האוזן הפנימית הוא האזור שמיטיב לשמר דנ"א יותר מכל. גילוי זה אפשר למצוא דנ"א משרידי אדם שקודם נחשבו לעתיקים מדי ולפיכך הדנ"א בהם היה צפוי להתפורר מזמן. הוא יושם ממש לאחרונה בחקר שרידי האדם במערת רקפת בכרמל.

ישראל מוזכרת בספר הרבה, הן בשל שורשיו היהודים של המחבר והן כמקום שבו נמצאו שרידים פרה היסטוריים חשובים, בפרט בכרמל. אפשר לבסס תיירות שלמה על השרידים העתיקים האלו, אבל כמו שלימדה כתבה בהארץ לא מזמן, שרת התרבות מירי רגב לא קופצת על האפשרות לטפחם. פחות מדי יהודי ויותר מדי פרה היסטורי.

הניאנדרטלים

לפני כ-40 אלף נעלמו אחרוני הניאנדרטלים, כנראה כתוצאה מהתפרצות הר געש בדרום איטליה שחוללה אקלים חורפי מתמשך והרסני. במשך תקופה ארוכה מאוד, הרבה יותר מ-40 אלף שנה, חיו זה לצד זה שני מינים אנושיים שונים. ניאנדרטלים והומו סאפיינס. ממש בטרם היעלמותם הותירו הניאנדרטלים חותם בגנום האנושי של כולנו, פרט לאפריקנים. כיום יש בנו כמה אחוזים בודדים מהם, קצת יותר באסייתים, קצת פחות באירופים. הגנום הניאנדרטלי הולך ומתמעט עם התקדמות האבולוציה, ולפיכך כנראה אינו בהכרח לתפארת מלחמת הקיום. עם זאת אין במה להתבייש באבותינו אלו – הם היו די אינטליגנטיים: הכינו יפה כלי אבן ודאגו לנכים שלהם.

הגילוי על התערובת הניאנדרטלית היווה סנסציה שקשה היה לקבל אותה כי סתרה את התיאוריה המקובלת, לפיה האדם כפי שהוא התפתח מאפריקה, שבה התנתק מכל צורות האדם הקדמוניות, וממנה יצא אל העולם. אחרי כמה מבחנים קשיחים של רצפי דנ"א לא היה מנוס בשנת 2010 מלהודות – הניאנדרטלים נספחו אל האדם אחרי יציאתו מאפריקה. רייך דן בשאלות מרתקות שקשורות לנושא. הוא מראה שבשל המרחק הגנטי בין הניאנדרטלים וההומו סאפיינס, מפגשים מיניים ביניהם בדרך כלל היו עקרים וילד הוא תוצאה נדירה. כיצד אין אפקט דומה במפגשים בין לבנים לשחורים בימינו? לבנים ושחורים נפרדו זה מזה לפני עשרות אלפי שנים אבל פער השנים בין היפרדות הניאנדרטלים וההומו סאפיינס הוא במאות אלפי שנים, פי עשרה.

האדם מדניסובה

האדם הדניסובי ששרידים ממנו התגלו בעשור הקודם במערה בסיביר אינו בדיוק האדם המוכר. הוא איזשהו בן דוד מגזע אנושי אחר, ממש כמו הניאנדרתלים אבל לא לגמרי דומה להם. מכל הגזעים עלי אדמות הוא קרוב במיוחד לגזע האדם שחי בפפואה ניו גיני. ממצא מאוד מפתיע בשל המרחק והבדל האקלימים בין סיביר לפפואה. שלד של אדם כזה לא התגלה, רק שיניים ענקיות, ולכן מעט ידוע על צורתו. העובדה שהניו גינאים הושפעו הן מהניאנדרטלים (כמו האירופים) והן מאבותיהם של הדניסובים (שלא כמו האירופים), מלמדת שיש אחוז לא זניח מהדנ"א שלהם שמגיע מהאדם הקדמון, בין 5% ל-8%, יותר מכל גזע אחר.

אין גזעים טהורים

האם ניתן לחלק את האנושות לגזעים מובחנים היטב – אסייתים, שחורים, לבנים, אינדיאנים ואוסטרלים? בעיקרון עד לאחרונה המחקר הגנטי תאם למדי חלוקה כזו. הקשר בתוך העמים של הגזע הלבן הוא פי שבעה יותר מאשר הקשר בין הלבנים לאסייתים. עם זאת הנבירה המעמיקה בדנ"א האנושי מגלה שגזעים טהורים אינם קיימים ושהתשובה לשאלת הגזעים מורכבת בהרבה. קיימים גזעי רפאים, שקיומם בעבר מתחייב ממה שרואים ברצפי הדנ"א, אבל אין כיום כאלו שנמנים על שורותיהם. כל מי ששייך להם התבולל בתוך גזעים אחרים. כזה הוא גזע צפוני אירופי-אסייתי שקיומו בקע מהסטטיסטיקות הגנטיות עד שבדרך נס התגלה באמת שריד אדם עתיק בסיביר שהשתייך לגזע זה. צאצאיו הם גם האינדיאנים וגם האירופים.

יש תובנה שיוצאת מהספר ומשליכה אולי על שאלות של זכות והצדקה למיניהן – בהרבה מקומות, למשל בבריטניה, אין הרבה קשר גנטי בין האוכלוסייה העתיקה של מקום מסוים, למשל אלו שסידרו את האבנים בסטונהנג', לבין אלו שתפסו את מקומם לאחר מכן. אירופה היא ארץ הפולשים. נישול עמי כנען בידי העבריים, אם אירע כמתואר בתנ"ך, הוא הכלל ולא היוצא מהכלל. מה לנאטופים ולצאצאיהם ראשוני החקלאים במזרח הקרוב, תושבי ארץ ישראל, שמוזכרים בספר לא מעט וששאריותיהם נמצאו במערות הכרמל, וליהודים בני זמננו. הנאטופים היו כה ייחודיים גנטית, שאם היו חיים בזמננו הם היו מוכתרים כגזע בפני עצמו, ממש כמו אסייתים או אינדיאנים. מה שנותר מהם בזמננו כלול בדנ"א של גזעים אחרים ונמצא בפרט בקרב אתיופים.

הנאצים עשו שימוש בהגותו של ארכיאולוג בשם גוסטב קוסינה, שטען ששרידי הקדרות מלמדים על כך שאירופה התהוותה במסע כיבושים של הגרמנים המקוריים שבאו ממזרח אירופה. אחרי מלחמת העולם השנייה הארכיאולוגים קיבלו קבס מהרעיון וניסו לשכנע את עצמם שדפוסים דומים של יצירת כלים נובעים מהשפעה תרבותית, לאו דווקא מכיבוש והשתלטות. אבל הממצאים הגנטיים קרובים למדי לדברי המלומד הגזען. מסע כיבושים שבא מהמזרח שינה לחלוטין את הגנטיקה של אירופה לפני כ-5,000 שנה. מקורו בתרבות היאמנה שישבה בדרום-מערב רוסיה ושורשיה הקדומים אולי מדרום לקווקז, בארמניה ובאירן. ההשתלטות המהירה של היאמנה, ככל הנראה תרבות אלימה ושוביניסטית, על אירופה היא ממצא קיצוני שהארכיאולוגים הכחישו עד שאושש בשנים האחרונות בידי הדנ"א. מה שמראה את ההבדל בין מדע שמבוסס על היסקים קלושים למדע בעל יכולת דיוק אמיתית. ארכיאולוגיה היא מעניינת, אבל לא יוצאים מהספר עם כבוד גדול לה ולמדעים ספקולטיביים מסוגה, שערוותם מתגלה כשמגיע לשכונה בחור חדש, מדע אמיתי.

צאצאי היאמנה היום הם הצפון אירופים. בקרב הפינים למשל הדנ"א היאמני גבוה, והוא מהווה את רוב מורשתם הגנטית, אך שאריותיו קטנות בקרב הדרום אירופים. איך היאמנה ניפנפו ככה את הצפון אירופים המקוריים? אחת ההשערות היא שעשו זאת בלא מודע כמו שהלבנים חיסלו את האינדיאנים – הביאו עמם מגפות שהם עצמם היו חסינים להם כבר.

הממצאים ההודיים

היאמנה הצליחו לחדור גם להודו והתערבבו גם בקרב תושביה וכנראה ביססו בה את שפתם. הממצאים החדשים מהמחקר הגנטי יכולים להסביר את הקשר בין השפות ההודיות לשפות האירופיות ולהחליף את התיאוריה הישנה בנושא שגרסה שהקשר נוסד לפני 9,000 שנה והתבסס על התפשטות החקלאות מאנטליה. בהודו הממצאים הגנטיים החדשים מחוללים בלגן גדול כי מלמדים שאבותיהם של תושבי תת היבשת בעצם היגרו אליה מהצפון. הברהמינים, הקסטה המובילה בהודו, הם אלו שבאמת זורם בהם הכי הרבה מהדם האירופי. בילידי האי אנדמן, בקצה השני, לא זורם כלום ממנו. באופן כללי יש בהודים תערובת בין הזכרים הקדומים של היאמנה (אך כמעט שלא הנקבות! תמיד זכרים פולשים הם אלו שמצליחים להותיר חותם גנטי גדול.) לבין גזע דרום הודי קדום שקרוב למדי גנטית למזרח אסייתים. שני מרכיבים אלו גם התערבבו עם גזע חקלאים שהגיע מאירן.

כשהוא מראה כיצד הדם היאמני-אירופי היה דומיננטי בפרה היסטוריה, רייך מודע היטב לכך שהוא לכאורה מצדיק סטריאוטיפים גזעניים אפלים. בטרם יישרפו ספריו במדורות גדולות במדשאות אוניברסיטת ברקלי הוא מקפיד להדגיש שבעת ובעונה אחת ממצאיו מראים כיצד הדנ"א אף פעם אינו טהור אלא מהווה תערובות על גבי תערובות. גם אם יש בהם דומיננטיות, לעתים בולטת, לקבוצה מסוימת, גם היא תוצר של תערובת. בכלל, על כל פעם שבה הוא מטיל מימיו על התקינות הפוליטית, רייך מקפיד לספק איזושהי אמירה מתקנת. כשביטל מכל וכל את הטענה האנטי קולוניאליסטית האהובה בחוגי הסוציולוגים\היסטוריונים שרק הבריטים הם אלו שהעצימו מטעמיהם שלהם את ההפרדה בין הקאסטות והראה שהפרדה זו ניכרת בדנ"א ההודי העתיק, תיקן זאת בתיאור עגום של תחושת המחנק שהקאסטה שלו עצמו, היהדות האשכנזית, הטילה עליו כשתבעה ממנו להתחתן רק עם יהודיה. כמה אמפתיה הוא חש לרומיאו וליוליה של הודו לדורותיה שרצו להתחתן בנישואי תערובת בין קאסטות, אך הדבר נמנע מהם.

רייך מציין שהודים שחיים באותו הכפר יכולים להיות שונים אלו מאלו גנטית פי שלושה מאשר צפון אירופים שונים מדרום אירופים. דבר דומה לא יכול להיאמר על העם הסיני, שהתערבב באופן חופשי בתוכו לאורך אלפי שנים.

השאלות המוסריות

רייך מודע היטב לכך שהעיסוק שלו בדנ"א ובמוטציות הרבות המבדילות בין גזעים מציב אותו בעמדה לא נוחה שיכולה להצדיק השקפות שלפיהן הבדלים בהתנהגות ובמנת המשכל בין קבוצות אוכלוסיה שונות מקורם גנטי. רייך בוודאי לא בא להכחיש את טיבן הגנטי של תכונות. בספר מובא למשל מחקר שמראה אפקט של ירידה גנטית באינטליגנציה האיסלנדית. גנים שקשורים להצטיינות בלימודים הולכים ופוחתים בקרב האיסלנדים, מאחר שנשאיהם מולידים פחות ילדים.

הוא דוחה באומץ את הטענה שאוכלוסיות האדם נפרדו רק לאחרונה ולכן אין זה צפוי שייפערו ביניהן הבדלים משמעותיים ובולטים. קבוצות אנושיות שונות נפרדו זו מזו כבר לפני עשרות אלפי שנים, ובמקרים מסוימים אפילו לפני 200 אלף שנה. אלו לא פרקי זמן זניחים. מצד שני, ובצורה חכמה מבחינתו, הוא תוקף בחריפות ובבוטות את הניסיון להפוך כל סטריאוטיפ על הבדל בין קבוצות לאבחנה מדעית, בפרט ההבדלים בין שחורים ללבנים. למשל הוא מזכיר את ההבדלים הגנטיים הניכרים בין גברים לנשים. אלו שימשו הצדקה להדרת נשים, אך כשניתנה לנשים ההזדמנות הן הפגינו את יכולתן לפעול בתפקידים שונים.

למקרא דבריו של רייך על ההבדלים בין קבוצות בתכונותיהן שוב נזכרתי כמו בפוסט בנושא מהשבוע שעבר בכתיבה הפילוסופית הדתית בימי הביניים, שמצד אחד רמזה לתקפותן של טענות שנחשבו כפירה גמורה בזמנה, ומצד שני שמרה על מרחק מהן, מן הסתם גם בשל הנידוי שהיו עלולות להביא – אף יצור חברתי לא רוצה בגורלו של שפינוזה. וגם כי לא בהכרח העלאת השקפות אלו על נס תניב טובה לחברה.

רייך מזכיר בספר את דודו הרב האורתודוקסי החשוב, אבי וייס. הוא מציין ששיתף אותו בהתלבטותו המוסרית באשר להתעסקותו עם עצמות של אנשים שמתו כל כך מזמן אבל אולי לא היו רואים בעין יפה את טיפולו בהן. אבל התלבטות זו היא לצרכי התלבטות בלבד. הפסקת חקר הדנ"א מטעמים אלו היא הרי לא פרקטית. נראה שכולנו נצטרך לקחת בחשבון, אם זה מה שיטריד אותנו בנשימותינו האחרונות, שאולי עוד נשרת בגופנו את תשוקתם של מדעני העתיד לפרסומים. ברם, העובדה שרבים מאיתנו מנדבים מיוזמתם את הדנ"א שלהם למאגרים מסחריים כנראה מקטינה את הסיכוי שיצטרכו לדוג אותו מקברינו. רייך, דרך אגב, מספר בספר שהחליט שלא לבדוק את הדנ"א שלו משום שיהודים אשכנזים נחקרו דיים.

לחש לי סוד העקומה

בשנות התשעים חולל הספר עקומת הפעמון של ריצ'ארד הרנשטיין וצ'רלס מרי סערה שלא תתואר. הספר טען שההבדל בהישגיהם של לבנים ושחורים בארצות הברית קשור לפערים במנת המשכל שלהם, ופערים אלו הם, לפחות בחלקם, תוצאה של הבדלים גנטיים בין הגזעים. כלומר במרוצת אלפי שנים של ברירה טבעית התחוללו יותר מוטציות שמקדמות אייקיו גבוה בדנ"א של הלבנים מאשר בזה של השחורים.

ספרי עיון מעוררים סקנדלים מפעם לפעם. אלו נשכחים עד מהרה כשבשווקים עוטפים דגים עם דפי העיתונים שסיקרו את הזעזוע. גורלו של "עקומת הפעמון", לעומת זאת, שונה מאוד. הוא עושה קאמבק מדהים בשנה האחרונה, ומדברים עליו כמעט כמו שדיברו עליו עם צאתו.

לשיא הגיעו הדברים אמש בעימות בין שני יהודים, שזכו להתברך בשפע האייקיו שהברירה הטבעית או חסדי השם הרעיפו על עמם שלהם. בפודקסט של שעתיים התעמת האינטלקטואל והאתאיסט הלוחמני סם האריס, סניגור של עקומת הפעמון, עם עזרא קליין, עורך מגזין האינטרנט הליברלי ווקס, על עקומת הפעמון, על השמצתו של מחבר הספר צ'רלס מרי (המחבר השני הרנשטיין מת בטרם ראה הספר אור) ועל השאלה האם הוטל טאבו חברתי בלתי הגון על ממצאים מדעיים תקפים.

יש לי דעה משלי בנושא. אני מאמין שהבדלים בין אינדיבידואלים קשורים קשר הדוק לגנטיקה שלהם. כתבתי בעבר על כך שזו מסקנתם של מחקרי התאומים. רק לאחרונה יצא מחקר שהראה קשר בין שיעור הגירושים של ילדים מאומצים לזה של הוריהם הביולוגיים, אך לא לזה של הוריהם המאמצים. כלומר גם תופעה מסובכת, מורכבת ותלויה בנסיבות כמו החלטה להתגרש בסופו של דבר מושפעת מהגנטיקה ולא מהמשפחה שבה גדלת.

לדעתי צריך להיות מאמין שוטה בפיית ההומניזם והשוויון כדי להניח שהמקורות הגנטיים להבדלים בין יחידים נעלמים להם כלא היו כאשר מדברים על הבדלים בין קבוצות אוכלוסיה. בפרט כאשר כל כך הרבה תכונות מדידות משתנות בין קבוצות אתניות, החל מהתפלגות סוגי דם ועד לגובה וליכולות אתלטיות. בכך אני מסכים לחלוטין עם הצד של האריס.

מצד שני ברור לי שהאריס מיתמם כשהוא מציג השקפות נוסח "עקומת הפעמון" כאילו הן יכולות להישאר בגדר מדע טהור ונטול השלכות. האמונה שהשחורים נחותים מטבעם האינטלקטואלי שימשה הצדקה ליחס גזעני, מפלה ומשפיל כלפיהם במשך הדורות. אפשר לשנוא מישהו שנאה עזה גם בלי להאמין בנחיתותו האינטלקטואלית. הנאצים למשל לא האמינו שיהודים טיפשים, אלא שהם חכמים בצורה שטנית. אבל תפיסת בני עם אחר כנחותים ביכולותיהם השכליות בוודאי לא תורמת לעיצוב יחס אוהד כלפיהם. נכון שתיאורטית אפשר לרחם על אלו שמזלם איתרע להם קוגניטיבית, כדרך שבני אדם באמת נוטים לרחם על מפגרים ולתת להם צדקה, אבל לא כך הדברים עובדים כאשר קבוצה אתנית אחת בוחנת קבוצה אתנית אחרת. גם בדיון הנוכחי הסוער במדינתנו – אם אנשים היו פתוחים לאמונה שלנכד הממוצע של מסתננים אריתראים יהיו כישורים לעסוק בהנדסת אטום או אפילו במשרת הייטק צנועה, הייתה להם מן הסתם דעה אחרת בסוגיית הגירוש מדרום תל אביב.

אומרים על הרמב"ם, הפילוסוף הדגול של היהדות בימי הביניים, שלדעתו היו אמיתות דתיות שעדיף להסתיר מההמונים השוטים שלא יוכלו להתמודד איתן. למשל העדרו של גיהנום או שהמתים לא באמת יקומו מקבריהם. הוא טמן אמיתות אלו בכתביו ברמיזה כך שרק המעטים שמסוגלים להתמודד איתן יצליחו להבינן. יכול להיות שגישה דומה היא הנכונה באשר לשאלת ההבדלים הגנטיים האתניים. החופש המדעי צריך להישמר, אך מאחר שהציבור לא יהיה מסוגל להתמודד כהלכה עם הממצאים, מוטב ללחוש אותם מאשר לצעוק.

לטייל שורשים

סדרת כתבות של אבישי בן חיים בערוץ עשר מתעדת דמויות ישראליות בולטות, כמו הרב לאו, ננסי ברנדס, ירון לונדון, הצל ואחרים עורכות בדיקות דנ"א לגילוי שורשיהם. גם אני ערכתי לאחרונה בדיקה כזו וגיליתי שהגנום שלי הוא ברובו יהודי אשכנזי עם נגיעות קלות מהודו ומהמזרח התיכון.

גנטיקה ומשמעותה זהו נושא מרתק. מבחינות רבות זהו הכול – על פי התיאוריה האבולוציונית, המניע של הלאומיות והאתניות זהו האופן שבו פועל "הגן האנוכי", הגן אשר יוצר במי שנושא בו את הצורך להגן עליו ולחבור לאחרים, נושאי אותו גן, כדי לשמרו מפני אלו המבקשים להרע לאותו מאגר גנטי. הגנטיקה של לאום מסוים היא אם כך טעם קיומו.

 גם החוק היהודי הלכתי מכיר בחשיבות הרצף הגנטי ואומר שמי שנולד לאם יהודיה הוא יהודי. כלל הלכתי זה נשמר בחוק המדינה וקובע זכאות לאזרחות ישראלית.

מבחינות אחרות הגנטיקה היא לא כלום – היהדות מכירה גם בגיור של נוכרים. המעצמה העולמית הגדולה ביותר, ארצות הברית, ביססה עצמה על התערבבות עמים תחת חוקה דמוקרטית אחת. אנשים הנחשבים לבני עם אחד יכולים להיות שונים זה מזה בתכלית ודומים בתכונותיהם ואופיים לבני עמים אחרים. השאלה האם מבחינה סטטיסטית בני עם אחד הקרובים גנטית זה לזה נושאים עמם יכולות ותכונות ייחודיות, כמו למשל יכולת היהודים לזכות בפרס נובל, היא שנויה במחלוקת עד קיצון. אבל גם אם נניח (כפי שאני משער) שזו אמת מדעית שיהודים נושאים עמם יכולת ייחודית בתחום זה,  הרי שכמה עשרות יהודים זכו בנובל ולכמה מיליוני יהודים אינטליגנציה מתחת לממוצע. השונות הפנימית גבוהה. 

בני אדם מקנים חשיבות לקרבה גנטית בעיקר ברמה המיידית. יש להם זיקה להוריהם, לאחים, לסבים, אפילו לדודים, לאחיינים ולבני דודים וכמובן בראש ובראשונה לילדיהם, בבת עיניהם. אבל הזיקה נחלשת במהירות עם הגידול האקספוננציאלי במרחק הגנטי. האתר שבו ערכתי הבדיקה מונה רשימה של בני דודים שלי מדרגה חמישית ושישית שנחשפו בשל קרבתנו הגנטית שהוכחה בבדיקה. מעולם לא שמעתי את שמו של אף אחד מהם ואינני חושב שאם אתקל בהם ישתחזרו סצנות ההתרגשות וההתייפחות המאפיינות את תוכנית הטלוויזיה "אבודים" של צופית גרנט המאחדת קרובי משפחה.  גם איני יודע דבר על סבינו הקדומים המשותפים ששמם התפוגג באבק ההיסטוריה, כמו גם על הסב הקדום שלי בהודו, בהנחה שבאמת קיים ואינו טעות סטטיסטית. החלטותיהם האינטימיות של אבות ואמהות קדומים אלו היו חוליה בשרשרת שיצרה אותי אך שום דבר על קיומם הקונקרטי והפרטני עלי אדמות אינו ידוע לי. במידה שרצו להנציח עצמם לנצח באמצעותי ובאמצעות בני דודיי צאצאיהם, שום דבר פרטי מהם לא הונצח. אבל העובדה שאני רואה בעצמי יהודי אכן יכולה להוות הנצחה, לפחות לחלק הארי שלהם. בטווח הארוך המשמעות האפשרית היחידה של ההנצחה הגנטית היא הישרדות הקבוצה האתנית אליה הפרט שייך. 

האידיאולוגיה הנאצית ציפתה מבכירי הגזע להוליד לפחות ארבעה ילדים. אדולף אייכמן כתב על תחושת הניצחון על אויביו שאפפה אותו כשנולד לו הילד הרביעי בארגנטינה בהיותו בן חמישים. ילד אינו עניין רק לאהבה פרטית. הוא נחלת הגזע שבאמצעות הילודה זוכה לשגשג ולהתרבות. אבל בפועל בנו הרביעי של אייכמן לא גדל לציפיות אביו. הוא פרופסור לארכיאולוגיה המלמד את ילדיו שסבם היה אדם רע ומדבר עמם בשבח הסובלנות. התפיסה הגזעית גנטית של הנאצים הוציאה שם רע נורא לכל הנושא, והיא מסבירה למשל את קלקול הקיבה שהסבו הכתבות של אבישי בן חיים לפובליציסט השמאלני ב. מיכאל. האמת היא שגם בתרבויות שאינן מושתתות על אותה גזענות אכזרית נאצית, כמו להבדיל התרבות היהודית בישראל, נושאים של ילודה, קרבה גנטית לאומה ומניעת התבוללות נושאים משקל. בטקס ערב יום השואה הסימן הגדול לניצחון העם היהודי על אויביו זהו ניצול או ניצולת השואה המדליקים את המשואה עם הנכד או הנין שכך מפגינים המשכיות שלא נקטעה באושוויץ. 

אחת התהיות שמעלה הפסיכולוגיה האבולוציונית נוגעת ליכולתם של בני אדם לאמץ ילדים ולאהוב אותם כאילו היו ילדיהם הביולוגיים. בכך הם מוכיחים שאינם מתפקדים רק כמכונות להעברה גנטית, אלא מסוגלים להעניק אהבה הורית מרצונם, לא רק מרצונם של הגנים שלהם. הורים לילדים מאומצים רואים אותם כממשיכיהם גם אם מבחני הדנ"א יאמרו אחרת. עם זאת אין כאן סתירה מוחלטת לפסיכולוגיה המתבקשת על פי האבולוציה – בדרך כלל אנשים בוחרים באופציית האימוץ רק כאשר מיצו עד תום את האפשרות להעמיד ילדים ביולוגיים משלהם. וגם הילדים המאומצים לעתים לוקחים את צופית גרנט עמם ויוצאים למסע שורשים.

אפשר לומר שבחיינו המודרנים באים לידי ביטוי כוחות סותרים במעורבב – הפסיכולוגיה העתיקה החקוקה בנו שנותנת עדיפות לקרבה הגנטית, וגם מוטיבציות נאורות ופלורליסטיות יותר כמו אלו שמאפשרות לאמץ או לקבל גרים כפי שהתקבלה רות המואביה, אמו הקדומה של דוד מלך ישראל, על אף איסור התורה על קבלת מואבים. זהו מין שביל זהב, כי מצד אחד לו מסתתרת התהום של הנאציזם הגזעני האפל ומצד שני רעיונות תיקון עולם נאיביים מצד שמאל, כמו ההפרדה שניסתה לנתק קשר בין הורים וילדיהם בקיבוצים או הפנטזיות על עולם נוסח אימג'ן שבו שוררים גבולות פתוחים וקוסמופוליטיות מוחלטת.

מרוגל אלפר ועד למשובטים

טרול, בעגת האינטרנט, הוא מי שמעלה תוכן מתסיס ומעצבן כדי לעורר זעמם של גולשים אחרים וליהנות מתשומת הלב העוינת. בזירת האינטרנט בישראל פועלים שני טרולים בולטים, אינטליגנטיים ביותר, שאני תמיד נהנה לקרוא: רוגל אלפר באתר עיתון הארץ ואמיר חצרוני בפייסבוק.

יש הבדלים בין השניים – חצרוני הוא מוקיון מובהק. אלפר מתיימר להיות רציני – אבל יש גם מכנה משותף. הבוז שלהם כבני אדם בעלי השקפה חילונית רציונלית למיתוסים דתיים ולאומיים. בוז ששניהם מתענגים על יכולתו להוציא מדעתם את אלו שנפשם שבויה לחלוטין במיתוסים אלו.

אלפר וחצרוני מזהים לדעתי בעיה משמעותית באבולוציה של האדם המודרני. חלק גדול מהדחפים שהניעו את האדם ושמרו עליו לאורך הדורות שרד את מבחן הזמן בהצלחה גם כשהאדם נעשה משכיל ודיגיטלי. אנחנו עדיין רעבים כשלא אכלנו ומחפשים מזון. עדיין צמאים כשלא שתינו, גם אם אבותינו תרו אחרי מים, ואילו אנחנו מעדיפים קולה, כמו שמראה הפרסומת המפורסמת המתעדת המעבר מהאדם הקדמון לאדם השותה פפסי.

דחפים ורגשות עתיקים שאפשרו בניית משפחה כמו אהבת צאצאים אחרי לידתם ואהבה לבן זוג גם הם צלחו את הזמנים. אולי לא ביפן, שם הרבה צעירים מסתגרים מול המחשב ומסתפקים בבובות אלקטרוניות כתחליף לרוך אנושי, אבל ביתר ארצות המערב. גם האנשים הכי מתוחכמים והכי משכילים מחפשים אהבה זוגית ואוהבים את ילדיהם. כשדוקרים אותם כואב להם, וכשהם רעבים הם זקוקים לאוכל.

אבל מה עם הזיקה הלאומית או הדתית, תחושת ההשתייכות לקבוצה מסוימת והנכונות להקריב קורבנות למענה?

זהו מנגנון שביצירתו הפסיכולוגיה האנושית תמיד עשתה שימוש בכל מיני מיתוסים וסיפורים, שאותן חושפות למשל ברכות החגים לכתיבה ולחתימה טובה שאותן מתעב רוגל אלפר. המיתוסים האלו אינם הגיוניים ברובם כלל וכלל בחשיבתו של אדם מודרני, הם מתקשים לצלוח מבחנים מדעיים או חפירות ארכיאולוגיות. יותר מכך לאומיות ודתיות קשורות היסטורית למעשים רעים מבחינה מוסרית וגם בשל כך מעוררות סלידה והתרחקות.

אבל האם בני אדם מודרניים יכולים לשרוד בלי תחושות לאומיות ודתיות חזקות הגורמות להם להעדיף את קבוצת האנשים אליה הם משתייכים על פני קבוצות אחרות? אם אלו היו משמעותיות כל כך בהישרדות האדם עד היום, קשה להאמין שהצורך בהן גווע כליל.

בהסתכלות רבת דורות אפשר לחשוב על כמה דרכים שבהן הקונפליקט ייפתר:

1)שלום כלל עולמי שיהפוך רגש לאומי שובניסטי למיותר. אחד הפרקים של משפחת סימפסון הראה אמנם בעיה פוטנציאלית – מייד אחרי ההכרזה על שלום כלל עולמי האנושות נותרה חשופה להתקפת חייזרים מהחלל.

2)היעלמותה של השכבה המשכילה, החילונית והקוסמופוליטית. ישרדו רק אלו שאינם משכילים כלל או אלו שמחזיקים במוטציה ייחודית המאפשרת להם להיות משכילים וביקורתיים בחלק מהנושאים, אך לא בנושאים הקשורים למיתוסים לאומיים ודתיים.

הקבוצה המשכילה החילונית כמובן אינה צריכה להיעלם כליל. די בכך שהשפעתה תתאפס. יהיו שיאמרו שישראל תחת ביבי כבר מתקרבת למצב זה.

3)השתלטות דת או לאומיות חדשים שייחודם יעמוד במבחן רציונלי. למשל, כפי שחוזה יובל נח הררי, בני אדם סייבורגים שחלקים מגופם יהיו רובוטים. בני אדם אלו יוכלו לחוש שותפות גורל זה עם זה ונכונות לעמוד מול יתר בני האדם, מבלי להתבסס על סיפורי מעשיות אלא על אחוות אמת.

סדרת הטלוויזיה הקנדית "אורפן בלק" נותנת דוגמה אחרת לאחווה על לאומית עתידנית – החיבור בין משובטים, שהשיתוף ביניהם יוכל להיות מבוסס על היותם באמת נבדלים גנטית מיתר בני האדם.

אראל מרגלית וסודות האבולוציה

בכתב העת החשוב ביותר לפסיכולוגיה חברתית פורסם השנה מאמר מעניין מאוד שלפיו משתתפים במחקר נטו לייחס לגברים בעלי חזות אגרסיבית ומאיימת מעמד חברתי גבוה יותר ויכולת הנהגה רבה יותר. המאמר מקשר בין הממצאים לבין ההיסטוריה האבולוציונית של האדם. גברים חזקים שיכולים היו לעשות סדר בעניינים, להעניש חברי קבוצה חצופים ולהלך אימים על אויבים, יכולים היו למצוא דרכם לפסגות הכוח באותו עידן קדום שבו אבותינו התקיימו באזור הדמדומים שבין בני אדם לשימפנזות.

נזכרתי במאמר על רקע הסרטון של אראל מרגלית שבו הוא מדבר בתוקפנות ובאסרטיביות ומצולם בזווית שמציגה אותו כמישהו שלא היית רוצה להיתקל בו בלילה ברחוב. מרגלית המשיך בתיאטרון הכוחני שלו בהופעה בשישי האחרון בערוץ 10, שבמהלכה חבט בשולחן הזכוכית בעוצמה. האם יועצי הסתרים שלו לקחו השנה איזה קורס במדעי הדשא שלימד אותם שגבר שנראה כך נתפס כמנהיג?  לפי המאמר המדובר הממצאים תקפים רק לאופן שבו נתפסים גברים. נשים בעלות מבנה פיזי מוצק אינן מעוררות רושם חיובי דומה שהרי מנהיגות כוחנית קדמונית לא הייתה עניין למין החלש. כך ניתן להבין מדוע הצרחות של מרגלית אמורות לעשות רושם טוב, בעוד שכשהילארי קלינטון צורחת, הדבר מעורר בעיקר סלידה וגיחוך סקסיסטיים.

על פי מיתוס עקשן בבחירות לנשיאות בארה"ב המועמד הגבוה ביותר הוא זה שתמיד זוכה, וגובה הרי גם הוא סממן לחוזק פיזי, כמו גם אולי לעוד תכונות חיוביות – יש קשר חיובי בין גובה לאינטליגנציה. תוקפו של מיתוס ניצחון הגבוהים דעך בשנות האלפיים כשאל גור, ג'ון קרי ומיט רומני, כולם גברים נוסקים לשחקים, הפסידו בבחירות, וגם קודם לכן היו יוצאים מהכלל, קטני קומה שניצחו את הגבוהים מהם. לא על סמך המיתוס הזה ניתן למהר לקבוע שדונלד טראמפ (1.88 מ') יכה את הילארי (נמוכה מ-1.70 מ') שוק על ירך.

ייתכן שגם בפוליטיקה הישראלית מראה חיצוני דומיננטי ממלא תפקיד משמעותי. נתניהו ורבין נראו מרשימים ואיתנים יותר מפרס ולכן אולי היו בחירים יותר, אף שפרס היה זה שסיפק לנו, על פי מקורות זרים, את הנשק הכוחני האולטימטיבי. החזות החנונית של בוז'י הייתה בעוכריו בבחירות האחרונות, ועם מראה חיצוני אחר איווט ליברמן אולי היה מזמן מתחת לאחוז החסימה. מצד שני בן גוריון נמוך הקומה כיהן כראש ממשלה 13 שנים, ואהוד ברק נבחר על סמך היותו גיבור רב מעללים, אף שחזותו החיצונית אינה מקרינה זאת. קשה להוציא מכל זה מסקנה חד משמעית היכן כדאי יותר לפוליטיקאי להזיע – בחוגי בית ובכנסי פעילים או בהרמת משקולות בחדר הכושר.