מי אנחנו וכיצד הגענו לכאן?

"מי אנחנו וכיצד הגענו לכאן?" הוא ספר חדש שהתפרסם באנגלית ומתאר את מצבו העדכני של חקר הדנ"א האנושי, וכך שופך אור על שאלה גדולה: איך התהוו הקבוצות האתניות הקיימות כיום על כדור הארץ. כותב הספר, דיוויד רייך, אינו סתם מחבר ספרי עיון, אלא המדען המוביל בתחומו, גנטיקאי מהרווארד וחתן פרס דן דוד. עבודתו של רייך סוקרה לאחרונה בקיצור בכתבה בהארץ. אבל על הספר יש הרבה מה להוסיף. למי שמתעניין בנושא, ואיזה אדם אינטליגנטי יכול להרשות לעצמו שלא להתעניין, זהו רצף של חידושים ופלאים. הספר מתעד ממצאים ממש מהדקות האחרונות של המחקר, והשנה 2016 למשל מוזכרת בו בהקשר לתאריך של גילויים חשובים. זהו גם מקור חולשה כי אפשר לנחש שיתיישן מהר, ובכל אופן מה שיש הוא מרתק.

קודם כל יש אנקדוטות מעניינות. הידעתם שכדי למנוע זיהום של דנ"א ישן עם דנ"א חדש של חוקרים וחופרים, מעבדות לחקר דנ"א נראות כמו מעבדת המוליכים למחצה של אינטל? לחץ אוויר וסינון קפדני, מדענים בחליפות ומסכות, אור אולטרה סגול מחטא. כל פריצת דרך גנטית חשודה בכך שבעצם היא תוצאה של זיהום וצריך לא מעט מאמץ כדי להוכיח שלא כך פני הדברים.

אנקדוטה אחרת: אחת התגליות החשובות בחקר הדנ"א היא שאזור האוזן הפנימית הוא האזור שמיטיב לשמר דנ"א יותר מכל. גילוי זה אפשר למצוא דנ"א משרידי אדם שקודם נחשבו לעתיקים מדי ולפיכך הדנ"א בהם היה צפוי להתפורר מזמן. הוא יושם ממש לאחרונה בחקר שרידי האדם במערת רקפת בכרמל.

ישראל מוזכרת בספר הרבה, הן בשל שורשיו היהודים של המחבר והן כמקום שבו נמצאו שרידים פרה היסטוריים חשובים, בפרט בכרמל. אפשר לבסס תיירות שלמה על השרידים העתיקים האלו, אבל כמו שלימדה כתבה בהארץ לא מזמן, שרת התרבות מירי רגב לא קופצת על האפשרות לטפחם. פחות מדי יהודי ויותר מדי פרה היסטורי.

הניאנדרטלים

לפני כ-40 אלף נעלמו אחרוני הניאנדרטלים, כנראה כתוצאה מהתפרצות הר געש בדרום איטליה שחוללה אקלים חורפי מתמשך והרסני. במשך תקופה ארוכה מאוד, הרבה יותר מ-40 אלף שנה, חיו זה לצד זה שני מינים אנושיים שונים. ניאנדרטלים והומו סאפיינס. ממש בטרם היעלמותם הותירו הניאנדרטלים חותם בגנום האנושי של כולנו, פרט לאפריקנים. כיום יש בנו כמה אחוזים בודדים מהם, קצת יותר באסייתים, קצת פחות באירופים. הגנום הניאנדרטלי הולך ומתמעט עם התקדמות האבולוציה, ולפיכך כנראה אינו בהכרח לתפארת מלחמת הקיום. עם זאת אין במה להתבייש באבותינו אלו – הם היו די אינטליגנטיים: הכינו יפה כלי אבן ודאגו לנכים שלהם.

הגילוי על התערובת הניאנדרטלית היווה סנסציה שקשה היה לקבל אותה כי סתרה את התיאוריה המקובלת, לפיה האדם כפי שהוא התפתח מאפריקה, שבה התנתק מכל צורות האדם הקדמוניות, וממנה יצא אל העולם. אחרי כמה מבחנים קשיחים של רצפי דנ"א לא היה מנוס בשנת 2010 מלהודות – הניאנדרטלים נספחו אל האדם אחרי יציאתו מאפריקה. רייך דן בשאלות מרתקות שקשורות לנושא. הוא מראה שבשל המרחק הגנטי בין הניאנדרטלים וההומו סאפיינס, מפגשים מיניים ביניהם בדרך כלל היו עקרים וילד הוא תוצאה נדירה. כיצד אין אפקט דומה במפגשים בין לבנים לשחורים בימינו? לבנים ושחורים נפרדו זה מזה לפני עשרות אלפי שנים אבל פער השנים בין היפרדות הניאנדרטלים וההומו סאפיינס הוא במאות אלפי שנים, פי עשרה.

האדם מדניסובה

האדם הדניסובי ששרידים ממנו התגלו בעשור הקודם במערה בסיביר אינו בדיוק האדם המוכר. הוא איזשהו בן דוד מגזע אנושי אחר, ממש כמו הניאנדרתלים אבל לא לגמרי דומה להם. מכל הגזעים עלי אדמות הוא קרוב במיוחד לגזע האדם שחי בפפואה ניו גיני. ממצא מאוד מפתיע בשל המרחק והבדל האקלימים בין סיביר לפפואה. שלד של אדם כזה לא התגלה, רק שיניים ענקיות, ולכן מעט ידוע על צורתו. העובדה שהניו גינאים הושפעו הן מהניאנדרטלים (כמו האירופים) והן מאבותיהם של הדניסובים (שלא כמו האירופים), מלמדת שיש אחוז לא זניח מהדנ"א שלהם שמגיע מהאדם הקדמון, בין 5% ל-8%, יותר מכל גזע אחר.

אין גזעים טהורים

האם ניתן לחלק את האנושות לגזעים מובחנים היטב – אסייתים, שחורים, לבנים, אינדיאנים ואוסטרלים? בעיקרון עד לאחרונה המחקר הגנטי תאם למדי חלוקה כזו. הקשר בתוך העמים של הגזע הלבן הוא פי שבעה יותר מאשר הקשר בין הלבנים לאסייתים. עם זאת הנבירה המעמיקה בדנ"א האנושי מגלה שגזעים טהורים אינם קיימים ושהתשובה לשאלת הגזעים מורכבת בהרבה. קיימים גזעי רפאים, שקיומם בעבר מתחייב ממה שרואים ברצפי הדנ"א, אבל אין כיום כאלו שנמנים על שורותיהם. כל מי ששייך להם התבולל בתוך גזעים אחרים. כזה הוא גזע צפוני אירופי-אסייתי שקיומו בקע מהסטטיסטיקות הגנטיות עד שבדרך נס התגלה באמת שריד אדם עתיק בסיביר שהשתייך לגזע זה. צאצאיו הם גם האינדיאנים וגם האירופים.

יש תובנה שיוצאת מהספר ומשליכה אולי על שאלות של זכות והצדקה למיניהן – בהרבה מקומות, למשל בבריטניה, אין הרבה קשר גנטי בין האוכלוסייה העתיקה של מקום מסוים, למשל אלו שסידרו את האבנים בסטונהנג', לבין אלו שתפסו את מקומם לאחר מכן. אירופה היא ארץ הפולשים. נישול עמי כנען בידי העבריים, אם אירע כמתואר בתנ"ך, הוא הכלל ולא היוצא מהכלל. מה לנאטופים ולצאצאיהם ראשוני החקלאים במזרח הקרוב, תושבי ארץ ישראל, שמוזכרים בספר לא מעט וששאריותיהם נמצאו במערות הכרמל, וליהודים בני זמננו. הנאטופים היו כה ייחודיים גנטית, שאם היו חיים בזמננו הם היו מוכתרים כגזע בפני עצמו, ממש כמו אסייתים או אינדיאנים. מה שנותר מהם בזמננו כלול בדנ"א של גזעים אחרים ונמצא בפרט בקרב אתיופים.

הנאצים עשו שימוש בהגותו של ארכיאולוג בשם גוסטב קוסינה, שטען ששרידי הקדרות מלמדים על כך שאירופה התהוותה במסע כיבושים של הגרמנים המקוריים שבאו ממזרח אירופה. אחרי מלחמת העולם השנייה הארכיאולוגים קיבלו קבס מהרעיון וניסו לשכנע את עצמם שדפוסים דומים של יצירת כלים נובעים מהשפעה תרבותית, לאו דווקא מכיבוש והשתלטות. אבל הממצאים הגנטיים קרובים למדי לדברי המלומד הגזען. מסע כיבושים שבא מהמזרח שינה לחלוטין את הגנטיקה של אירופה לפני כ-5,000 שנה. מקורו בתרבות היאמנה שישבה בדרום-מערב רוסיה ושורשיה הקדומים אולי מדרום לקווקז, בארמניה ובאירן. ההשתלטות המהירה של היאמנה, ככל הנראה תרבות אלימה ושוביניסטית, על אירופה היא ממצא קיצוני שהארכיאולוגים הכחישו עד שאושש בשנים האחרונות בידי הדנ"א. מה שמראה את ההבדל בין מדע שמבוסס על היסקים קלושים למדע בעל יכולת דיוק אמיתית. ארכיאולוגיה היא מעניינת, אבל לא יוצאים מהספר עם כבוד גדול לה ולמדעים ספקולטיביים מסוגה, שערוותם מתגלה כשמגיע לשכונה בחור חדש, מדע אמיתי.

צאצאי היאמנה היום הם הצפון אירופים. בקרב הפינים למשל הדנ"א היאמני גבוה, והוא מהווה את רוב מורשתם הגנטית, אך שאריותיו קטנות בקרב הדרום אירופים. איך היאמנה ניפנפו ככה את הצפון אירופים המקוריים? אחת ההשערות היא שעשו זאת בלא מודע כמו שהלבנים חיסלו את האינדיאנים – הביאו עמם מגפות שהם עצמם היו חסינים להם כבר.

הממצאים ההודיים

היאמנה הצליחו לחדור גם להודו והתערבבו גם בקרב תושביה וכנראה ביססו בה את שפתם. הממצאים החדשים מהמחקר הגנטי יכולים להסביר את הקשר בין השפות ההודיות לשפות האירופיות ולהחליף את התיאוריה הישנה בנושא שגרסה שהקשר נוסד לפני 9,000 שנה והתבסס על התפשטות החקלאות מאנטליה. בהודו הממצאים הגנטיים החדשים מחוללים בלגן גדול כי מלמדים שאבותיהם של תושבי תת היבשת בעצם היגרו אליה מהצפון. הברהמינים, הקסטה המובילה בהודו, הם אלו שבאמת זורם בהם הכי הרבה מהדם האירופי. בילידי האי אנדמן, בקצה השני, לא זורם כלום ממנו. באופן כללי יש בהודים תערובת בין הזכרים הקדומים של היאמנה (אך כמעט שלא הנקבות! תמיד זכרים פולשים הם אלו שמצליחים להותיר חותם גנטי גדול.) לבין גזע דרום הודי קדום שקרוב למדי גנטית למזרח אסייתים. שני מרכיבים אלו גם התערבבו עם גזע חקלאים שהגיע מאירן.

כשהוא מראה כיצד הדם היאמני-אירופי היה דומיננטי בפרה היסטוריה, רייך מודע היטב לכך שהוא לכאורה מצדיק סטריאוטיפים גזעניים אפלים. בטרם יישרפו ספריו במדורות גדולות במדשאות אוניברסיטת ברקלי הוא מקפיד להדגיש שבעת ובעונה אחת ממצאיו מראים כיצד הדנ"א אף פעם אינו טהור אלא מהווה תערובות על גבי תערובות. גם אם יש בהם דומיננטיות, לעתים בולטת, לקבוצה מסוימת, גם היא תוצר של תערובת. בכלל, על כל פעם שבה הוא מטיל מימיו על התקינות הפוליטית, רייך מקפיד לספק איזושהי אמירה מתקנת. כשביטל מכל וכל את הטענה האנטי קולוניאליסטית האהובה בחוגי הסוציולוגים\היסטוריונים שרק הבריטים הם אלו שהעצימו מטעמיהם שלהם את ההפרדה בין הקאסטות והראה שהפרדה זו ניכרת בדנ"א ההודי העתיק, תיקן זאת בתיאור עגום של תחושת המחנק שהקאסטה שלו עצמו, היהדות האשכנזית, הטילה עליו כשתבעה ממנו להתחתן רק עם יהודיה. כמה אמפתיה הוא חש לרומיאו וליוליה של הודו לדורותיה שרצו להתחתן בנישואי תערובת בין קאסטות, אך הדבר נמנע מהם.

רייך מציין שהודים שחיים באותו הכפר יכולים להיות שונים אלו מאלו גנטית פי שלושה מאשר צפון אירופים שונים מדרום אירופים. דבר דומה לא יכול להיאמר על העם הסיני, שהתערבב באופן חופשי בתוכו לאורך אלפי שנים.

השאלות המוסריות

רייך מודע היטב לכך שהעיסוק שלו בדנ"א ובמוטציות הרבות המבדילות בין גזעים מציב אותו בעמדה לא נוחה שיכולה להצדיק השקפות שלפיהן הבדלים בהתנהגות ובמנת המשכל בין קבוצות אוכלוסיה שונות מקורם גנטי. רייך בוודאי לא בא להכחיש את טיבן הגנטי של תכונות. בספר מובא למשל מחקר שמראה אפקט של ירידה גנטית באינטליגנציה האיסלנדית. גנים שקשורים להצטיינות בלימודים הולכים ופוחתים בקרב האיסלנדים, מאחר שנשאיהם מולידים פחות ילדים.

הוא דוחה באומץ את הטענה שאוכלוסיות האדם נפרדו רק לאחרונה ולכן אין זה צפוי שייפערו ביניהן הבדלים משמעותיים ובולטים. קבוצות אנושיות שונות נפרדו זו מזו כבר לפני עשרות אלפי שנים, ובמקרים מסוימים אפילו לפני 200 אלף שנה. אלו לא פרקי זמן זניחים. מצד שני, ובצורה חכמה מבחינתו, הוא תוקף בחריפות ובבוטות את הניסיון להפוך כל סטריאוטיפ על הבדל בין קבוצות לאבחנה מדעית, בפרט ההבדלים בין שחורים ללבנים. למשל הוא מזכיר את ההבדלים הגנטיים הניכרים בין גברים לנשים. אלו שימשו הצדקה להדרת נשים, אך כשניתנה לנשים ההזדמנות הן הפגינו את יכולתן לפעול בתפקידים שונים.

למקרא דבריו של רייך על ההבדלים בין קבוצות בתכונותיהן שוב נזכרתי כמו בפוסט בנושא מהשבוע שעבר בכתיבה הפילוסופית הדתית בימי הביניים, שמצד אחד רמזה לתקפותן של טענות שנחשבו כפירה גמורה בזמנה, ומצד שני שמרה על מרחק מהן, מן הסתם גם בשל הנידוי שהיו עלולות להביא – אף יצור חברתי לא רוצה בגורלו של שפינוזה. וגם כי לא בהכרח העלאת השקפות אלו על נס תניב טובה לחברה.

רייך מזכיר בספר את דודו הרב האורתודוקסי החשוב, אבי וייס. הוא מציין ששיתף אותו בהתלבטותו המוסרית באשר להתעסקותו עם עצמות של אנשים שמתו כל כך מזמן אבל אולי לא היו רואים בעין יפה את טיפולו בהן. אבל התלבטות זו היא לצרכי התלבטות בלבד. הפסקת חקר הדנ"א מטעמים אלו היא הרי לא פרקטית. נראה שכולנו נצטרך לקחת בחשבון, אם זה מה שיטריד אותנו בנשימותינו האחרונות, שאולי עוד נשרת בגופנו את תשוקתם של מדעני העתיד לפרסומים. ברם, העובדה שרבים מאיתנו מנדבים מיוזמתם את הדנ"א שלהם למאגרים מסחריים כנראה מקטינה את הסיכוי שיצטרכו לדוג אותו מקברינו. רייך, דרך אגב, מספר בספר שהחליט שלא לבדוק את הדנ"א שלו משום שיהודים אשכנזים נחקרו דיים.

מודעות פרסומת

לחש לי סוד העקומה

בשנות התשעים חולל הספר עקומת הפעמון של ריצ'ארד הרנשטיין וצ'רלס מרי סערה שלא תתואר. הספר טען שההבדל בהישגיהם של לבנים ושחורים בארצות הברית קשור לפערים במנת המשכל שלהם, ופערים אלו הם, לפחות בחלקם, תוצאה של הבדלים גנטיים בין הגזעים. כלומר במרוצת אלפי שנים של ברירה טבעית התחוללו יותר מוטציות שמקדמות אייקיו גבוה בדנ"א של הלבנים מאשר בזה של השחורים.

ספרי עיון מעוררים סקנדלים מפעם לפעם. אלו נשכחים עד מהרה כשבשווקים עוטפים דגים עם דפי העיתונים שסיקרו את הזעזוע. גורלו של "עקומת הפעמון", לעומת זאת, שונה מאוד. הוא עושה קאמבק מדהים בשנה האחרונה, ומדברים עליו כמעט כמו שדיברו עליו עם צאתו.

לשיא הגיעו הדברים אמש בעימות בין שני יהודים, שזכו להתברך בשפע האייקיו שהברירה הטבעית או חסדי השם הרעיפו על עמם שלהם. בפודקסט של שעתיים התעמת האינטלקטואל והאתאיסט הלוחמני סם האריס, סניגור של עקומת הפעמון, עם עזרא קליין, עורך מגזין האינטרנט הליברלי ווקס, על עקומת הפעמון, על השמצתו של מחבר הספר צ'רלס מרי (המחבר השני הרנשטיין מת בטרם ראה הספר אור) ועל השאלה האם הוטל טאבו חברתי בלתי הגון על ממצאים מדעיים תקפים.

יש לי דעה משלי בנושא. אני מאמין שהבדלים בין אינדיבידואלים קשורים קשר הדוק לגנטיקה שלהם. כתבתי בעבר על כך שזו מסקנתם של מחקרי התאומים. רק לאחרונה יצא מחקר שהראה קשר בין שיעור הגירושים של ילדים מאומצים לזה של הוריהם הביולוגיים, אך לא לזה של הוריהם המאמצים. כלומר גם תופעה מסובכת, מורכבת ותלויה בנסיבות כמו החלטה להתגרש בסופו של דבר מושפעת מהגנטיקה ולא מהמשפחה שבה גדלת.

לדעתי צריך להיות מאמין שוטה בפיית ההומניזם והשוויון כדי להניח שהמקורות הגנטיים להבדלים בין יחידים נעלמים להם כלא היו כאשר מדברים על הבדלים בין קבוצות אוכלוסיה. בפרט כאשר כל כך הרבה תכונות מדידות משתנות בין קבוצות אתניות, החל מהתפלגות סוגי דם ועד לגובה וליכולות אתלטיות. בכך אני מסכים לחלוטין עם הצד של האריס.

מצד שני ברור לי שהאריס מיתמם כשהוא מציג השקפות נוסח "עקומת הפעמון" כאילו הן יכולות להישאר בגדר מדע טהור ונטול השלכות. האמונה שהשחורים נחותים מטבעם האינטלקטואלי שימשה הצדקה ליחס גזעני, מפלה ומשפיל כלפיהם במשך הדורות. אפשר לשנוא מישהו שנאה עזה גם בלי להאמין בנחיתותו האינטלקטואלית. הנאצים למשל לא האמינו שיהודים טיפשים, אלא שהם חכמים בצורה שטנית. אבל תפיסת בני עם אחר כנחותים ביכולותיהם השכליות בוודאי לא תורמת לעיצוב יחס אוהד כלפיהם. נכון שתיאורטית אפשר לרחם על אלו שמזלם איתרע להם קוגניטיבית, כדרך שבני אדם באמת נוטים לרחם על מפגרים ולתת להם צדקה, אבל לא כך הדברים עובדים כאשר קבוצה אתנית אחת בוחנת קבוצה אתנית אחרת. גם בדיון הנוכחי הסוער במדינתנו – אם אנשים היו פתוחים לאמונה שלנכד הממוצע של מסתננים אריתראים יהיו כישורים לעסוק בהנדסת אטום או אפילו במשרת הייטק צנועה, הייתה להם מן הסתם דעה אחרת בסוגיית הגירוש מדרום תל אביב.

אומרים על הרמב"ם, הפילוסוף הדגול של היהדות בימי הביניים, שלדעתו היו אמיתות דתיות שעדיף להסתיר מההמונים השוטים שלא יוכלו להתמודד איתן. למשל העדרו של גיהנום או שהמתים לא באמת יקומו מקבריהם. הוא טמן אמיתות אלו בכתביו ברמיזה כך שרק המעטים שמסוגלים להתמודד איתן יצליחו להבינן. יכול להיות שגישה דומה היא הנכונה באשר לשאלת ההבדלים הגנטיים האתניים. החופש המדעי צריך להישמר, אך מאחר שהציבור לא יהיה מסוגל להתמודד כהלכה עם הממצאים, מוטב ללחוש אותם מאשר לצעוק.

לטייל שורשים

סדרת כתבות של אבישי בן חיים בערוץ עשר מתעדת דמויות ישראליות בולטות, כמו הרב לאו, ננסי ברנדס, ירון לונדון, הצל ואחרים עורכות בדיקות דנ"א לגילוי שורשיהם. גם אני ערכתי לאחרונה בדיקה כזו וגיליתי שהגנום שלי הוא ברובו יהודי אשכנזי עם נגיעות קלות מהודו ומהמזרח התיכון.

גנטיקה ומשמעותה זהו נושא מרתק. מבחינות רבות זהו הכול – על פי התיאוריה האבולוציונית, המניע של הלאומיות והאתניות זהו האופן שבו פועל "הגן האנוכי", הגן אשר יוצר במי שנושא בו את הצורך להגן עליו ולחבור לאחרים, נושאי אותו גן, כדי לשמרו מפני אלו המבקשים להרע לאותו מאגר גנטי. הגנטיקה של לאום מסוים היא אם כך טעם קיומו.

 גם החוק היהודי הלכתי מכיר בחשיבות הרצף הגנטי ואומר שמי שנולד לאם יהודיה הוא יהודי. כלל הלכתי זה נשמר בחוק המדינה וקובע זכאות לאזרחות ישראלית.

מבחינות אחרות הגנטיקה היא לא כלום – היהדות מכירה גם בגיור של נוכרים. המעצמה העולמית הגדולה ביותר, ארצות הברית, ביססה עצמה על התערבבות עמים תחת חוקה דמוקרטית אחת. אנשים הנחשבים לבני עם אחד יכולים להיות שונים זה מזה בתכלית ודומים בתכונותיהם ואופיים לבני עמים אחרים. השאלה האם מבחינה סטטיסטית בני עם אחד הקרובים גנטית זה לזה נושאים עמם יכולות ותכונות ייחודיות, כמו למשל יכולת היהודים לזכות בפרס נובל, היא שנויה במחלוקת עד קיצון. אבל גם אם נניח (כפי שאני משער) שזו אמת מדעית שיהודים נושאים עמם יכולת ייחודית בתחום זה,  הרי שכמה עשרות יהודים זכו בנובל ולכמה מיליוני יהודים אינטליגנציה מתחת לממוצע. השונות הפנימית גבוהה. 

בני אדם מקנים חשיבות לקרבה גנטית בעיקר ברמה המיידית. יש להם זיקה להוריהם, לאחים, לסבים, אפילו לדודים, לאחיינים ולבני דודים וכמובן בראש ובראשונה לילדיהם, בבת עיניהם. אבל הזיקה נחלשת במהירות עם הגידול האקספוננציאלי במרחק הגנטי. האתר שבו ערכתי הבדיקה מונה רשימה של בני דודים שלי מדרגה חמישית ושישית שנחשפו בשל קרבתנו הגנטית שהוכחה בבדיקה. מעולם לא שמעתי את שמו של אף אחד מהם ואינני חושב שאם אתקל בהם ישתחזרו סצנות ההתרגשות וההתייפחות המאפיינות את תוכנית הטלוויזיה "אבודים" של צופית גרנט המאחדת קרובי משפחה.  גם איני יודע דבר על סבינו הקדומים המשותפים ששמם התפוגג באבק ההיסטוריה, כמו גם על הסב הקדום שלי בהודו, בהנחה שבאמת קיים ואינו טעות סטטיסטית. החלטותיהם האינטימיות של אבות ואמהות קדומים אלו היו חוליה בשרשרת שיצרה אותי אך שום דבר על קיומם הקונקרטי והפרטני עלי אדמות אינו ידוע לי. במידה שרצו להנציח עצמם לנצח באמצעותי ובאמצעות בני דודיי צאצאיהם, שום דבר פרטי מהם לא הונצח. אבל העובדה שאני רואה בעצמי יהודי אכן יכולה להוות הנצחה, לפחות לחלק הארי שלהם. בטווח הארוך המשמעות האפשרית היחידה של ההנצחה הגנטית היא הישרדות הקבוצה האתנית אליה הפרט שייך. 

האידיאולוגיה הנאצית ציפתה מבכירי הגזע להוליד לפחות ארבעה ילדים. אדולף אייכמן כתב על תחושת הניצחון על אויביו שאפפה אותו כשנולד לו הילד הרביעי בארגנטינה בהיותו בן חמישים. ילד אינו עניין רק לאהבה פרטית. הוא נחלת הגזע שבאמצעות הילודה זוכה לשגשג ולהתרבות. אבל בפועל בנו הרביעי של אייכמן לא גדל לציפיות אביו. הוא פרופסור לארכיאולוגיה המלמד את ילדיו שסבם היה אדם רע ומדבר עמם בשבח הסובלנות. התפיסה הגזעית גנטית של הנאצים הוציאה שם רע נורא לכל הנושא, והיא מסבירה למשל את קלקול הקיבה שהסבו הכתבות של אבישי בן חיים לפובליציסט השמאלני ב. מיכאל. האמת היא שגם בתרבויות שאינן מושתתות על אותה גזענות אכזרית נאצית, כמו להבדיל התרבות היהודית בישראל, נושאים של ילודה, קרבה גנטית לאומה ומניעת התבוללות נושאים משקל. בטקס ערב יום השואה הסימן הגדול לניצחון העם היהודי על אויביו זהו ניצול או ניצולת השואה המדליקים את המשואה עם הנכד או הנין שכך מפגינים המשכיות שלא נקטעה באושוויץ. 

אחת התהיות שמעלה הפסיכולוגיה האבולוציונית נוגעת ליכולתם של בני אדם לאמץ ילדים ולאהוב אותם כאילו היו ילדיהם הביולוגיים. בכך הם מוכיחים שאינם מתפקדים רק כמכונות להעברה גנטית, אלא מסוגלים להעניק אהבה הורית מרצונם, לא רק מרצונם של הגנים שלהם. הורים לילדים מאומצים רואים אותם כממשיכיהם גם אם מבחני הדנ"א יאמרו אחרת. עם זאת אין כאן סתירה מוחלטת לפסיכולוגיה המתבקשת על פי האבולוציה – בדרך כלל אנשים בוחרים באופציית האימוץ רק כאשר מיצו עד תום את האפשרות להעמיד ילדים ביולוגיים משלהם. וגם הילדים המאומצים לעתים לוקחים את צופית גרנט עמם ויוצאים למסע שורשים.

אפשר לומר שבחיינו המודרנים באים לידי ביטוי כוחות סותרים במעורבב – הפסיכולוגיה העתיקה החקוקה בנו שנותנת עדיפות לקרבה הגנטית, וגם מוטיבציות נאורות ופלורליסטיות יותר כמו אלו שמאפשרות לאמץ או לקבל גרים כפי שהתקבלה רות המואביה, אמו הקדומה של דוד מלך ישראל, על אף איסור התורה על קבלת מואבים. זהו מין שביל זהב, כי מצד אחד לו מסתתרת התהום של הנאציזם הגזעני האפל ומצד שני רעיונות תיקון עולם נאיביים מצד שמאל, כמו ההפרדה שניסתה לנתק קשר בין הורים וילדיהם בקיבוצים או הפנטזיות על עולם נוסח אימג'ן שבו שוררים גבולות פתוחים וקוסמופוליטיות מוחלטת.

מרוגל אלפר ועד למשובטים

טרול, בעגת האינטרנט, הוא מי שמעלה תוכן מתסיס ומעצבן כדי לעורר זעמם של גולשים אחרים וליהנות מתשומת הלב העוינת. בזירת האינטרנט בישראל פועלים שני טרולים בולטים, אינטליגנטיים ביותר, שאני תמיד נהנה לקרוא: רוגל אלפר באתר עיתון הארץ ואמיר חצרוני בפייסבוק.

יש הבדלים בין השניים – חצרוני הוא מוקיון מובהק. אלפר מתיימר להיות רציני – אבל יש גם מכנה משותף. הבוז שלהם כבני אדם בעלי השקפה חילונית רציונלית למיתוסים דתיים ולאומיים. בוז ששניהם מתענגים על יכולתו להוציא מדעתם את אלו שנפשם שבויה לחלוטין במיתוסים אלו.

אלפר וחצרוני מזהים לדעתי בעיה משמעותית באבולוציה של האדם המודרני. חלק גדול מהדחפים שהניעו את האדם ושמרו עליו לאורך הדורות שרד את מבחן הזמן בהצלחה גם כשהאדם נעשה משכיל ודיגיטלי. אנחנו עדיין רעבים כשלא אכלנו ומחפשים מזון. עדיין צמאים כשלא שתינו, גם אם אבותינו תרו אחרי מים, ואילו אנחנו מעדיפים קולה, כמו שמראה הפרסומת המפורסמת המתעדת המעבר מהאדם הקדמון לאדם השותה פפסי.

דחפים ורגשות עתיקים שאפשרו בניית משפחה כמו אהבת צאצאים אחרי לידתם ואהבה לבן זוג גם הם צלחו את הזמנים. אולי לא ביפן, שם הרבה צעירים מסתגרים מול המחשב ומסתפקים בבובות אלקטרוניות כתחליף לרוך אנושי, אבל ביתר ארצות המערב. גם האנשים הכי מתוחכמים והכי משכילים מחפשים אהבה זוגית ואוהבים את ילדיהם. כשדוקרים אותם כואב להם, וכשהם רעבים הם זקוקים לאוכל.

אבל מה עם הזיקה הלאומית או הדתית, תחושת ההשתייכות לקבוצה מסוימת והנכונות להקריב קורבנות למענה?

זהו מנגנון שביצירתו הפסיכולוגיה האנושית תמיד עשתה שימוש בכל מיני מיתוסים וסיפורים, שאותן חושפות למשל ברכות החגים לכתיבה ולחתימה טובה שאותן מתעב רוגל אלפר. המיתוסים האלו אינם הגיוניים ברובם כלל וכלל בחשיבתו של אדם מודרני, הם מתקשים לצלוח מבחנים מדעיים או חפירות ארכיאולוגיות. יותר מכך לאומיות ודתיות קשורות היסטורית למעשים רעים מבחינה מוסרית וגם בשל כך מעוררות סלידה והתרחקות.

אבל האם בני אדם מודרניים יכולים לשרוד בלי תחושות לאומיות ודתיות חזקות הגורמות להם להעדיף את קבוצת האנשים אליה הם משתייכים על פני קבוצות אחרות? אם אלו היו משמעותיות כל כך בהישרדות האדם עד היום, קשה להאמין שהצורך בהן גווע כליל.

בהסתכלות רבת דורות אפשר לחשוב על כמה דרכים שבהן הקונפליקט ייפתר:

1)שלום כלל עולמי שיהפוך רגש לאומי שובניסטי למיותר. אחד הפרקים של משפחת סימפסון הראה אמנם בעיה פוטנציאלית – מייד אחרי ההכרזה על שלום כלל עולמי האנושות נותרה חשופה להתקפת חייזרים מהחלל.

2)היעלמותה של השכבה המשכילה, החילונית והקוסמופוליטית. ישרדו רק אלו שאינם משכילים כלל או אלו שמחזיקים במוטציה ייחודית המאפשרת להם להיות משכילים וביקורתיים בחלק מהנושאים, אך לא בנושאים הקשורים למיתוסים לאומיים ודתיים.

הקבוצה המשכילה החילונית כמובן אינה צריכה להיעלם כליל. די בכך שהשפעתה תתאפס. יהיו שיאמרו שישראל תחת ביבי כבר מתקרבת למצב זה.

3)השתלטות דת או לאומיות חדשים שייחודם יעמוד במבחן רציונלי. למשל, כפי שחוזה יובל נח הררי, בני אדם סייבורגים שחלקים מגופם יהיו רובוטים. בני אדם אלו יוכלו לחוש שותפות גורל זה עם זה ונכונות לעמוד מול יתר בני האדם, מבלי להתבסס על סיפורי מעשיות אלא על אחוות אמת.

סדרת הטלוויזיה הקנדית "אורפן בלק" נותנת דוגמה אחרת לאחווה על לאומית עתידנית – החיבור בין משובטים, שהשיתוף ביניהם יוכל להיות מבוסס על היותם באמת נבדלים גנטית מיתר בני האדם.

אראל מרגלית וסודות האבולוציה

בכתב העת החשוב ביותר לפסיכולוגיה חברתית פורסם השנה מאמר מעניין מאוד שלפיו משתתפים במחקר נטו לייחס לגברים בעלי חזות אגרסיבית ומאיימת מעמד חברתי גבוה יותר ויכולת הנהגה רבה יותר. המאמר מקשר בין הממצאים לבין ההיסטוריה האבולוציונית של האדם. גברים חזקים שיכולים היו לעשות סדר בעניינים, להעניש חברי קבוצה חצופים ולהלך אימים על אויבים, יכולים היו למצוא דרכם לפסגות הכוח באותו עידן קדום שבו אבותינו התקיימו באזור הדמדומים שבין בני אדם לשימפנזות.

נזכרתי במאמר על רקע הסרטון של אראל מרגלית שבו הוא מדבר בתוקפנות ובאסרטיביות ומצולם בזווית שמציגה אותו כמישהו שלא היית רוצה להיתקל בו בלילה ברחוב. מרגלית המשיך בתיאטרון הכוחני שלו בהופעה בשישי האחרון בערוץ 10, שבמהלכה חבט בשולחן הזכוכית בעוצמה. האם יועצי הסתרים שלו לקחו השנה איזה קורס במדעי הדשא שלימד אותם שגבר שנראה כך נתפס כמנהיג?  לפי המאמר המדובר הממצאים תקפים רק לאופן שבו נתפסים גברים. נשים בעלות מבנה פיזי מוצק אינן מעוררות רושם חיובי דומה שהרי מנהיגות כוחנית קדמונית לא הייתה עניין למין החלש. כך ניתן להבין מדוע הצרחות של מרגלית אמורות לעשות רושם טוב, בעוד שכשהילארי קלינטון צורחת, הדבר מעורר בעיקר סלידה וגיחוך סקסיסטיים.

על פי מיתוס עקשן בבחירות לנשיאות בארה"ב המועמד הגבוה ביותר הוא זה שתמיד זוכה, וגובה הרי גם הוא סממן לחוזק פיזי, כמו גם אולי לעוד תכונות חיוביות – יש קשר חיובי בין גובה לאינטליגנציה. תוקפו של מיתוס ניצחון הגבוהים דעך בשנות האלפיים כשאל גור, ג'ון קרי ומיט רומני, כולם גברים נוסקים לשחקים, הפסידו בבחירות, וגם קודם לכן היו יוצאים מהכלל, קטני קומה שניצחו את הגבוהים מהם. לא על סמך המיתוס הזה ניתן למהר לקבוע שדונלד טראמפ (1.88 מ') יכה את הילארי (נמוכה מ-1.70 מ') שוק על ירך.

ייתכן שגם בפוליטיקה הישראלית מראה חיצוני דומיננטי ממלא תפקיד משמעותי. נתניהו ורבין נראו מרשימים ואיתנים יותר מפרס ולכן אולי היו בחירים יותר, אף שפרס היה זה שסיפק לנו, על פי מקורות זרים, את הנשק הכוחני האולטימטיבי. החזות החנונית של בוז'י הייתה בעוכריו בבחירות האחרונות, ועם מראה חיצוני אחר איווט ליברמן אולי היה מזמן מתחת לאחוז החסימה. מצד שני בן גוריון נמוך הקומה כיהן כראש ממשלה 13 שנים, ואהוד ברק נבחר על סמך היותו גיבור רב מעללים, אף שחזותו החיצונית אינה מקרינה זאת. קשה להוציא מכל זה מסקנה חד משמעית היכן כדאי יותר לפוליטיקאי להזיע – בחוגי בית ובכנסי פעילים או בהרמת משקולות בחדר הכושר.

האם הדת תנצח באבולוציה?

מספרו של מישל וולבק "כניעה", שכתבתי עליו בפוסט הקודם משתמעת השקפה שלפיה ניצחון הדת הוא בלתי נמנע בשל היתרון הדמוגרפי של הדתיים – הם מולידים יותר ילדים. וולבק חזר על המסר הזה גם בראיונות שערך לקראת צאת הספר. כפי שהעיר אריק גלסנר, יש כאן אירוניה – האבולוציה היא הרי רעיון חילוני מאין כמוהו, רעיון שמסביר לנו כיצד ניתן להבין את התפתחות החיים מבלי להניח התערבות אלוהים. דווקא הרעיון החילוני הזה מבשר את ניצחונה של הדת.

הגנטיקה

כדי שנאמין שהעובדה שדתיים מולידים יותר ילדים משמעותית בהנחלת הדת לדורות, צריך להאמין שדתיות היא עניין גנטי. כאן אני שב למחקרי התאומים במינסוטה, עליהם כתבתי בעבר. החוקרים ייחסו 50% מהשונות בדתיות להשפעת הגנטיקה, זה הרבה מאוד. כאשר שומעים על שיעורי הלידה בקרב חרדים בארץ ובארה"ב או בקרב מוסלמים באירופה או במדינות אדוקות כמו ניגריה וסנגל, או אפילו בקרב בני האמיש בארה"ב, מבינים שהגנים של הדתיות הולכים ומתפשטים בעולם בקצב מסחרר. אלו שהחזיקו בדת והולידו ילדים שמחזיקים בדת שמצידם הולידו עוד ילדים אדוקים יוצרים שרשרת של ברירה טבעית שבה גנים דתיים הולכים ומתחזקים.

יתרון החילוניות

גם אם הברירה הטבעית לכאורה מקדמת את הדת, אפשר לשאול אם הדתיים יכולים לעמוד בה בזכות עצמם, או רק בזכות הישענות על טוב לבם וחוכמתם של חילוניים. בקרב חלק מהקבוצות הדתיות אפשר לראות קורלציות ברורות בין דתיות לבין אינטליגנציה נמוכה. לא במקרה אלו הם אתאיסטים שמוציאים את הציונים הגבוהים ביותר במבחני אוצר מילים באמריקה. בטווח הארוך אפשר לתהות אם ריבוי הדתיים יחזיר את האנושות למצב שבו אינה יודעת לרתום את הטבע לצרכיה ושבו תתקשה לשגשג, או שיחליש את הקבוצות שבהן יתרבו הדתיים מול קבוצות אחרות, וכך יביא לחורבנן במלחמה גדולה (זה מה שניבא הספר האחר שסקרתי בפוסט הקודם, ספרו של ישי שריד על חורבן ממלכת יהודה העתידית, בין השאר בעקבות בריחת מוחות המונית). באופן שבו מתקיימות כיום השכבות הדתיות האדוקות ביותר קיימת טפילות מובנית, הישענות על העובדה שאחרים אינם אדוקים כמוהם כדי לשגשג. בני האמיש בארה"ב נהנים משיעורי תמותת התינוקות האפסית שמביאה הטכנולוגיה המודרנית בעוד הם מחרימים את אותה טכנולוגיה. ביל גייטס הוא אגנוסטיקן, אך הוא מקדיש את עושרו כדי לשמור על חיי ילדים שנולדו במדינות באפריקה שבהן כולם מאמינים אדוקים. החמאס מקיים מדינת הלכה מוסלמית זעירה בעזה, שבה שיעורי לידה עצומים. מה מאפשר לה לשרוד? תרומותיהם של אירופים חילוניים וכללי אספקה הומניטריים שכופה בית משפט עליון חילוני על האויב הציוני.

גם את משבר הפליטים הגדול באירופה אפשר לראות כסוג של טפילות. הדתיות האדוקה של תושבי סוריה החריבה את ארצם, והפכה אותם לשבויים בין פלגים שונים במלחמת ג'יהאד. מצד אחד הפלגים הסונים הקיצוניים, ומצד שני חיזבאללה ואירן. כדי שיוכלו להמשיך לחיות, להתרבות, לשגשג ולהעביר הלאה את הגנים הדתיים שלהם, הם פונים לאירופה החילונית שבה יוכלו לחיות בשלווה.

החרדים בארץ מבססים את קיומם על סירוב לשרת בצבא, על הסתגרות בחינוך נטול לימודי ליבה ועל קבלת קצבאות רווחה שמספק להם הרוב הלא חרדי. זה אינו מתכון סביר להישרדות בטווח הארוך. קשה לדמיין אותם ממשיכים בדרכם הנוכחית וגדלים באותו קצב. החרדים בארה"ב הם לכאורה סיפור אחר. לפי המחקר האחרון של מכון פיו, יש כ-350 אלף מבוגרים כאלו בארה"ב (מה שאומר שיש לפחות פי שניים נפשות, אם כוללים ילדים). על פי מכון פיו, רמת ההכנסה של חרדים בארה"ב זהה לזו של שאר היהודים. סביר להניח שבעיות של דיור ותעסוקה יהיו פחות משמעותיות עבור החרדים שם מאשר בארץ, כמיעוט קטן בתוך מדינה כה גדולה ובשל העדר חובת גיוס. אין שום סיבה באופק להניח שלא יוכלו להכפיל את עצמם בעוד דור, ולאחר מכן להמשיך ולהכפיל את עצמם. כך גם יגדל כוחם הפוליטי – ייתכן שעוד במאה הנוכחית ייוצר מצב שבו האלקטורים של מדינת ניו יורק ילכו בהכרח למי שהקהילה החרדית תרצה ביקרו. לתשומת לב אלו שמספידים את השפעתה הפוליטית של יהדות אמריקה.

אבל אפילו בארה"ב חלק מהחרדים עושים שימוש טפילי בקצבאות המדינה. קריית יואל, עירם של חסידי סאטמר, היא העיר הענייה בארצות הברית כולה, מה שמבטיח שפע תלושי מזון פדרליים. באחד ממחוזות מדינת ניו יורק השתלטו החרדים, באמצעות הצבעה דמוקרטית, על ועד בתי הספר, והתחילו לעסוק בקומבינות שמטרתן העברת תקציבים מבתי ספר ציבוריים שבהם לומדים בעיקר שחורים, לבתי ספר משלהם, שפורמלית אמורים להיות לא מתוקצבים ציבורית בשל הפרדת הדת מהמדינה בארה"ב. לרוע מזלם של החרדים, התקשורת שמה לב למה שהם מעוללים, ובית המחוקקים של מדינת ניו יורק החליט להתערב.

הדמוקרטיה

מעבר לשאלות על טפילות, עולות שאלות על דמוקרטיה: אם הדמוגרפיה מבטיחה בסופו של דבר השתלטות של הדתיים, ובפרט הקיצוניים שבהם, על כל מערכת דמוקרטית, ומצד שני, אם הדת מטבעה, לפחות בגרסאותיה הקיצוניות, אינה ידידותית במיוחד לדמוקרטיה, דבר זה עלול להפוך בעתיד את הדמוקרטיה לרעיון בלתי סביר בעליל. המודל המצרי שבו צבא הנשען על אליטה חילונית היטיב עם ארצו כאשר הדיח נשיא דתי אדוק שנבחר בבחירות דמוקרטיות יכול לחזור בעוד ארצות. במידה מסוימת ארצות הברית כבר מקיימת מודל זה. הקונגרס של ארה"ב ובית המשפט העליון של ארה"ב עיקרו את היכולת של מדינות הדרום הנוצריות מאוד והגזעניות מאוד לעשות כרצונן במיעוטיהן.

אפשר לטעון שהדת תיחלש בשל הישגי הטכנולוגיה. יש מי שמאמין ברצינות שאנו לא רחוקים מהתגברות על המוות ומהעלאה דרמטית באמת של תוחלת החיים. הדת עוזרת בראש ובראשונה להתמודד עם חרדת המוות, ואם יגיעו ימים שבהם הפחד מהמוות יקטן מאוד, סביר להניח שהדת תהיה פחות אטרקטיבית. אבל לי התפתחות כזו נראית רחוקה מאוד.

נשים מול גברים – התמריץ האבולוציוני משתקף באשלי מדיסון

האם נשים הן כמו גברים או שונות? זה ויכוח עתיק. ואולי לא כל כך עתיק – מאז ומעולם היה ברור לכולם שגברים ונשים שונים מאוד, רק בעשורים האחרים התנועה הפמיניסטית ניסתה ליצור מצג שווא לפיו נשים וגברים זהים אלו לאלו. הייתה לכך סיבה מוצדקת – השוני בין נשים וגברים שימש לאורך ההיסטוריה עילה חסרת הצדקה לדיכוי נשים ולנישולן מזכויות. בנוסף הפמיניסטיות טענו בצדק – גם אם נשים וגברים שונים כמכלול, לא כל הנשים שונות מכל הגברים. התפיסה העתיקה שהתעקשה להבדיל בין המינים בחדות עשתה רע לגברים בעלי האופי הנשי יותר ולנשים בעלות האופי הגברי יותר. הם יצאו נפסדים ומדוכאים כתוצאה מהסטריאוטיפ שדרש מהם להיות נאמנים לתפקידי המגדר שלהם.

בכל אופן – ידיעה חדשותית מרתקת מהבוקר מראה שיש הבדל בין גברים לנשים ושהוא הבדל עמוק. ניתוח מאגר הנתונים של אתר הבגידות אשלי מדיסון מגלה אמת מדהימה: האתר כולו היה הונאה אחת גדולה פשוט כי נשים לא פעלו בו. הנשים שפעלו באתר היו כנראה רובן ככולן פרופילים פיקטיביים שנוהלו בידי מערכת האתר. דבר זה שופך אור על כוחה של מערכת התמריצים היסודית שמניעה את כולנו – מערכת התמריצים האבולוציונית. גם נשים וגם גברים שואפים לנצח במלחמת הקיום, כלומר להעמיד כמה שיותר צאצאים שורדים. השאיפה הזו אינה מודעת בדרך כלל, אך גלומה במנגנונים הגנטיים שמניעים אותנו. אך לנשים ולגברים יש תמריץ שונה – לגברים יש תמריץ להזריע כמה שיותר נשים כל הזמן, כדי שמרחמיהן ייצאו כמה שיותר צאצאים שלהם. לנשים אין תמריץ להיות חלק ממערכות יחסים מזדמנות – במילא לא יוכלו להיכנס ליותר מהריון אחד בשנה בשל מגבלותיהן הביולוגיות. הן חותרות למערכת יחסים יציבה שתיתן חסות לילדיהן, לא לסטוץ.  זה לא שנשים לא יכולות להתאהב במישהו אחר בזמן שהן נשואות. זה קורה הרבה כמו שיעידו תיקי בתי הדין הרבניים, אבל כנראה שתכנון מראש בדם קר של בגידה פשוט לא הולם את מערכת התמריצים האבולוציונית שלהן. הגילוי ממסד הנתונים הפרוץ של אשלי מדיסון נשמע משכנע יותר מכל מחקר אוניברסיטאי בתחום הבדלי המינים.

תיקון: תיקנתי גרסה ראשונה שנבעה מקריאה שגויה של הממצאים במאמר שאליו הפניתי.