הגידו כן לזקן. ולשמולי.

הצעת החוק של איציק שמולי להעלאת גובה קצבת הזקנה כך שתשתווה לשכר המינימום היא בעייתית בשל העלות התקציבית העצומה. קשה למדינה להתחייב להוצאה כה גדולה לאורך שנים בנסיבות משתנות ובלתי צפויות.

עם זאת, אני מאמין שבעתיד יתברר שהרעיון הגלום בחוק הוא ראוי ושהשיקולים בעדו יגברו על השיקולים נגד.

יש שאלה יסודית לגבי עתיד הכלכלה במערב בשל המירוץ בין שני תהליכים המנוגדים זה לזה. מצד אחד האוכלוסיה מזדקנת וקטן חלקו היחסי של כוח העבודה. מצד שני ההתפתחות הטכנולוגית העתידית צפויה להחליף חלק ניכר מהעובדים. הטכנולוגיה החדישה אולי כבר אינה מרעישה כל כך מבחינת ההמצאות משנות הכול שבאות בקצב איטי יותר מבעבר. אבל מבחינת היכולת לשכפל כל דבר בזיל הזול – ההישגים מרשימים ביותר. דוגמה אחרונה ממש היא הצלילה במחיר הנפט בשל יכולתם של מפיקי הנפט בפראקינג בארה"ב לקדוח עוד ועוד מבארותיהם. עוד הרבה קודם הוכיחו חברות סיניות שהן מסוגלות לשכפל כל דבר במחיר מגוחך, הישר אל תיבת הדואר של הלקוח.

אם הקיטון בכוח העבודה יעורר מחסור במוצרים והמון זקנים, חולים וחלושים, ינהרו אל סופרמרקטים ללא עובדים וללא מוצרים ויתקוטטו על מוצרים מעטים שמחירם יאמיר – הרעיון של שמולי הוא זוועה. מה הטעם להפקיד בידי קשישים אומללים אלו עוד מטבעות. המחירים רק יזנקו עם עליית הביקוש. אבל הרי כל הסימנים מראים שההיפך עומד לקרות. יהיו המון מוצרים פנויים משוכפלים לזקנים של העולם ורק צריך לתת בידיהם כסף כדי שיוכלו לקנותם.

הרבה כלכלנים שמודעים לכך שבעתיד יהיה שפע רב ומעט צורך בעובדים מציעים להנהיג קצבה לכל אדם. החיסרון הגדול של רעיון זה הוא בעידוד חוסר יצרנות ובתמריץ לבטלנות. מתן קצבה כזו לזקנים בלבד מפחית מהבעיה. רק הזקנים שבמילא סיימו את הקריירה יהנו ממנה. אפשר אולי להשיג פשרה שלפיה העלאת קצבת הזקנה תלווה בהעלאת גיל הפרישה וכך למשל לא יינתן תמריץ לנשים באמצע שנות השישים לצאת ממעגל העבודה, זמן שאולי מוקדם מדי עבורן.

העובדה שהחוק של שמולי מציע קצבה אוניברסלית שאינה מפלה בעלי הכנסה גבוהה היא חיובית. אין הוא כרוך בתמריצים סוציאליסטים איומים ובהתעמרות במעמד הביניים ובמידה רבה הוא מעודד יזמות ופתיחת עסק כעצמאי, כי המחיר שמלווה זאת לעתים קרובות, סיכון הביטחון הפנסיוני, יהיה חריף פחות.

יש שני שיקולים ייחודיים למציאות הישראלית שרק הופכים את החוק של שמולי לנבון יותר. ראשית, גם בעתיד שבו כמעט כל מוצר ישוכפל בעלות אפסית והשפע ישרור, ספק אם יהיה בישראל הצפופה והמתפוצצת דמוגרפית שפע בדירות. לאור זה כסף שיינתן לצעירים שעסוקים במירוץ לדירה רק יזניק ביקושים לבתים ויביא לניפוח בועת הנדל"ן. זאת בעוד שזקנים מפנים את כספם לצרכים אחרים פרט לדיור.

שנית, קיים הפרש עצום בין קבוצת הילדים והצעירים שבה חלקם של החרדים בישראל מתנפח במהירות מדהימה לבין קבוצת הזקנים שבה חלקם זניח. המפלגות החרדיות שמחויבות ל"הדרת פני זקן" לא יוכלו למחות על הטבות לזקנים, אך הן יבואו על חשבון הסקטור שלהן.

ה-IRA בכנסת

אני עוקב בהערכה רבה אחרי מאבקו של ד"ר הראל פרימק לקידום החיסכון הפנסיוני בשיטת עשה זאת בעצמך, מה שמכונה IRA. במקום שמנהלי השקעות יעשו לנו בפנסיה כבשלהם, הבה נפעל בעצמנו. בעקבות עתירה לבג"ץ השתכנע משרד האוצר להסכים לרעיון, לא בלי להטיל עליו מגבלות ניכרות, והתקנות העוסקות בנושא הובאו לאישור ועדת הכספים לפני שבוע.

התקנות לא אושרו בשל ויכוח על תקרת ההפקדה המותרת. האוצר חפץ להגביל את ההפקדה לקופת גמל ל-IRA ל-4 מיליון ש"ח לאדם. חששם המוצהר של אנשי האוצר הוא שה-IRA יהווה מקלט מס למולטי מיליונרים, ועל כן יש להגביל מאוד את השימוש בו. בפועל 4 מיליון ש"ח מתרגמים לקצבה פנסיונית של 20 אלף ש"ח בחודש, סכום ההולם מעמד בינוני גבוה, לא מיליונרים. הרי אי אפשר לקנות בסכום כזה אפילו שתי דירות 3 חדרים בתל אביב.

האוצר בעצם הוליך בכחש את ועדת הכספים כשהציג את התעקשותו על תקרה כמאבק דון קישוטי נגד מולטי מיליונרים חמדנים. כשהתקרה הנדרשת היא כזו שמאפשרת רק קצבה של 20 אלף ש"ח לחודש זהו מאבק נגד עובדי ממשלה ברמות הבכירות ונגד רופאים, עובדי היי טק ועורכי דין מהמעמד הבינוני גבוה. מה שהיה מוזר לי הוא שוועדת הכספים בראשות משה גפני הבינה את הבלוף, ושלחה את האוצר לנהל משא ומתן להעלאת התקרה המרבית. זה היה מוזר לא משום שהיה זה צעד לא נכון או לא צודק, אלא בשל הסתירה בין הפעולה הזו לבין ההחלטה של ועדת הכספים מהחודש שעבר להוריד את תקרת החיסכון השנתית בקופת גמל להשקעה ל-70 אלף ש"ח בלבד.

אם הוועדה חפצה להגן על יכולתו של המעמד הבינוני-גבוה להשקיע לטווח הארוך ללא חשש ממס, וכך להרחיקו מעט משוק הדירות, היא הייתה צריכה להיות אוהדת יותר לא רק כלפי ה-IRA אלא גם כלפי קופת הגמל להשקעה (שלעת עתה אגב אינה יכולה להתנהל כ-IRA בעצמה).

אבל אחרי ששמעתי את הקלטת דיון הוועדה הבנתי טוב מאוד את האידאולוגיה שהנחתה את הוועדה בשני המקרים. זו לא השקפת עולם מהסוג שציפיתי לו – לא סוציאליזם שונא עשירים ולא קפיטליזם החוגג את הצלחת המצליחים. זו השקפת עולם מסוג אחר – חברי הוועדה אינם מסוגלים לסבול את היותם חותמת גומי נבובה לפקידי האוצר ומבקשים להוכיח בכוח שיש משמעות לישיבתם שם ועל כן מה שמניח בפניהם משרד האוצר חייב להשתנות באופן כזה או אחר. האם לכיוון הקפיטליסטי או הסוציאליסטי? פחות משנה.

 

זהבה וקן הצרעות

זהבה גלאון פרסמה פוסט פייסבוק שבו העלתה עוולה חברתית בישראל: דבר ידוע הוא שתוחלת החיים בישראל משתנה מיישוב ליישוב. לא דומה אריכות הימים הצפויה לתושב ממוצע בירוחם לזו הצפויה לתושב ברעננה. דבר זה אינו משפיע כיום על שיקולי קרנות פנסיה, אף שצריך היה לכאורה להשפיע. אין זה הוגן לתת לאיש מירוחם קצבה דלה, בידיעה שימות בטרם עת ולהשתמש בקצבה שיותיר בקרן לא מנוצלת כדי לסבסד את תושבי רעננה שימותו בשיבה מופלגת. דבר זה נכון בפרט כאשר אלו שיחיו מעט יותר שייכים לקבוצות אוכלוסיה חלשות או מוחלשות, שנדפקות כמה פעמים. על היותן חלשות, על תוחלת החיים הקצרה מדי ועל קצבת הפנסיה הנמוכה משמגיע להן.

הפוסט של זהבה מעלה בי כמה מחשבות. ראשית, כמה זה מעניין ואף מרשים לראות פוליטיקאית שעמלה להעביר כספים ממצביעיה השוכנים ביישובים שבהם תוחלת החיים גבוהה ליישובים שבהם חיים אנשים שימותו מוקדם ובחייהם הקצרים ביחס לא העלו על דעתם מעולם להצביע למרצ. ומזווית עוינת יותר אפשר לומר שאנשי מרצ מיישמים את השנאה העצמית גם במה שקשור למצב חשבון הבנק הפרטי שלהם בערוב ימיהם.

מחשבה שנייה היא שהצדק החברתי במקרה כאן הוא בעל השלכות מסובכות משנדמה. יש שני שלבים בחייו של חוסך בקרן פנסיה. שלב ההפקדה לקרן עד גיל הפרישה, ושלב קבלת התגמולים מהפרישה והלאה. כשמדברים על החוסכים שהגיעו לגיל פנסיה, זהבה צודקת ואלו הצפויים לתוחלת חיים נמוכה נפגעים (כתבתי על כך בעצמי לא מזמן בהקשר אחר), אבל כשמדברים על אלו שעדיין בגיל העבודה התמונה הפוכה. מי שימות צעיר בגיל 40 או 50 פוגע בקרן, כי היא תצטרך לממן את ילדיו ואת בן או בת זוגו לאורך שנים, ואלו יסובסדו מביטוח השארים ששילמו חוסכים אחרים.  אם התמותה המוגברת בפריפריה מאפיינת גם גילאים מוקדמים ולא רק גילאי זקנה, כפי שאני משער, אזי ההצעה של זהבה עלולה לדרוש את העלאת סכום ביטוח השארים בקרן פנסיה לתושבי הפריפריה העניים. מן הסתם הדבר לא ייעצר בפנסיה, וצריך יהיה גם לשקול את העלאת תעריף ביטוח החיים על המשכנתא למי שמקום מגוריו הפריפריאלי מעיד שהוא מועד למות צעיר.

ובכלל עולות תהיות משונות. מה יקרה אם מישהו מרעננה יעבור בזקנתו לירוחם? האם נשער שתוחלת חייו התקצרה פתאום ונתחיל לפנקו עם קצבת זקנה מוגדלת? ומה אם איש מירוחם עובר לרעננה? נגזול מטה לחמו בזקנתו? התושב הטרי של רעננה ודאי יכעס ויכריז שהנעורים בירוחם עדיין מקרבים את קצו.

ומה עושים עם מעשנים? הגיוני לתת להם קצבת פנסיה מוגדלת בשל ימיהם הספורים וסרטן הריאות הממשמש ובא, אך האם אנחנו רוצים לתמרץ עישון? אולי יהיו זקנים שיתחילו לעשן במופגן בתור במשרדי קג"מ או כלל פנסיה, כדי להראות שהם יחיו פחות ומגיע להם יותר. והאם יהיו קשישים שירוצו לחיות ליד בתי הזיקוק בחיפה ומיכל האמוניה כדי להוכיח שמגיעה להם פנסיה מוגדלת?

וברצינות, כיוון הפעולה שמציעה זהבה יניב רק צרות – זו בחישה בקן צרעות. תוחלת החיים הנמוכה מדי של העניים והפריפריאלים אכן יכולה להוות עוד הצדקה ועוד סיבה לתמוך במיסוי פרוגרסיבי, שבמילא קיים בישראל ובהיקף נרחב, ובהטבות מס לפריפריה שגם הן קיימות. לעומת זאת, הכנסת חוסכים לפנסיה לקופסאות שרירותיות של "תושבי רעננה" או "תושבי ירוחם" לשם בחינת גודל קצבה מהווה רעיון גרוע מאוד. מה שכן, מי שבאמת חושד, על פי מקום מגוריו, ההיסטוריה האישית או המשפחתית שלו או הרגלי החיים המגונים שלו, שימיו קצרים, ייטיב לעשות בטרם יפרוש אם ישתמש בהסדרים הקיימים היום שמאפשרים להבטיח תשלום קצבאות אחרי המוות לבני משפחה או לחילופין, כדאי לו להוון חלק גדול מהפנסיה למקום שבו יהיה מוגן מהישג ידיהם של חוסכים אחרים שבעי ימים ושנים.

קופת גמל להשקעה? סבא מרגיש טוב?

קופת גמל להשקעה, המוצר החדש והמעניין שמכניס לשוק משה כחלון, באחת מפעולותיו החשובות כשר האוצר, קורמת עור וגידים על פי העיתונות. ביום ראשון יעביר כחלון את תזכיר החוק לאישור הממשלה. הפרט החשוב שהתפרסם הוא שההפקדה לקופה הזו תהיה מוגבלת, כ-100,000 ש"ח לשנה. כלומר כ-8,300 ש"ח לחודש. זה מעט מאוד כמקלט מס למולטי מיליונרים, אבל זה די והותר לבן המעמד הבינוני, ואפילו הבינוני-גבוה שרוצה לחסוך סכומים גדולים מהכנסתו החודשית, עם אופציה לפטור עתידי ממס רווחי הון. איני יודע אם ניתן יהיה לפתוח קופה על שם ילדים קטנים ולהפקיד לתוכה, אבל בני זוג בוודאי יוכלו לפתוח קופות נפרדות וכך להפקיד 200,000 ש"ח בשנה. בתוך כמה שנים יוכלו להגיע לסכום של דירה להשקעה. נוצר סוף סוף אפיק שיכול להיות חלופה אמיתית להשקעה בבועת הנדל"ן.

אבל יש קטץ' – הפטור ממס, מוקד המשיכה של המוצר החדש, יהיה זמין בסופו של דבר רק בגיל פרישה, ורק עבור מי שיעביר את הכספים מקופת הגמל להשקעה אל קופת גמל מחלקת קצבה. קופת גמל מחלקת קצבה היא מה שידוע יותר בלשון העם כקרן פנסיה.

פטור ממס הוא מפתה. מי יודע לאיזה גבהים עוד יגיע מס רווחי הון – התעמולה הסוציאליסטית ממוקדת בשנים האחרונות ברצון להעלותו. ניתוב כספים היום אל אפיק קופת הגמל יכול להוביל בסבירות גבוהה לכך שבסופו של דבר, אולי בעוד עשרות שנים, יתפתה החוסך לשים אותם בקרן פנסיה וכך יבטיח לעצמו הכנסה נאה בזקנתו ומבלי לשתף בה את המדינה.

עבור אנשים בגיל הפרישה קרן פנסיה היא מעין מנגנון ביטוח, שבו אלו שימותו מהר מנדבים את כספם לטובת אלו שיאריכו ימים ויזדקקו להרבה כסף לאורך שנים כדי לשרוד את זקנתם בכבוד. איש אינו יודע כמובן את יום מותו, אבל אפשר לתת איזשהו אומדן אישי לתוחלת החיים הפרטית על ידי בחינת אורח חיים, בפרט עישון והרגלי אכילה וגם התבוננות בגנטיקה המשפחתית. מי שאביו ואמו מתו בגיל מאה, סביר יותר שיאריך ימים גם הוא מאשר מי שהפך ליתום בנעוריו.

על כן שאלת הכדאיות של השמת הכסף בקרן פנסיה שונה משאלת הכדאיות של אפיקי השקעה רגילים כמו דירה בבאר שבע, קרן נאמנות על השוק הסיני או אג"חים קונצרניים בצרפת. היא שונה בכך שהיא תלויה בשאלות אישיות ייחודיות – האם אתה מעשן? אתה שומר על אורח חיים בריא? מה המצב של הוריך או סביך הזקנים? הם חיים עדיין? ואם כן, האם הם בשיא הכושר או על ערש דווי? אם במשפחתך לא מאריכים ימים, ניתוב ההון המשפחתי לקרן פנסיה עלול להיות רעיון רע מאוד. לא יורשיך יקבלו את הכסף אלא אחרים. לא רק שלא ברכת את צאצאיך בגנים טובים, אלא גם נישלת אותם מהון המשפחה לטובת העמיתים שבמשפחותיהם עובר הגן של מתושלח (ראו מחקר מעניין לגבי קורלציות של תוחלת חיים הורית ובריאות). החכם רואה למרחוק – לפני שאתם מחליטים להסתער על אפיק ההשקעה החדש של כחלון, תתקשרו לסבכם הטוב ותשאלו מה שלומו. אם אינו במיטבו, אולי אין כל כך טעם בכל הקונספט הזה.

 

לאן נועדות פני האג"ח המיועדות?

גלובס הוא אתר כלכלי מוזר. לפעמים הוא מקדיש את הכותרת הראשית לכל מיני נביאי זעם הזויים שמכריזים שאוטוטו יקרוס שוק המניות לעד וכולנו נשעוט כאיילות נשוכות לעבר מטילי זהב. היום לעומת זאת הוא פרסם ידיעה חשובה מאוד, והנה היא כבר נעלמה לה מעמוד הבית.   הידיעה שפרסם גלובס היום אחר הצהריים נוגעת לאג"ח המיועדות: משרד האוצר, הכריז גלובס, שוקל לשנות ואולי אף לבטל את פריסת האג"ח המיועדות לקרנות הפנסיה.   מדובר לפי החישוב של גלובס בלא מעט כסף: 175 מיליארד ש"ח, וסכום זה גדל במהירות.

האג"ח המיועדות הן דבר משונה. זהו שם מטעה למה שהולם יותר לכנות בכינוי המעט מסובך אך המובן למדי – "תשלום קצבאות זקנה, בפרט למעמד הבינוני הגבוה, שיקרה בשנת 2050 ומוכנס היום לגיליון האקסל של התקציב בשל אמונות טפלות של רואי חשבון".  הרעיון הוא שהמדינה מפרישה כסף לתשלומי פנסיה עתידיים ובאקט זה מתחייבת לדאוג לכך שתהיה לאזרחי המדינה פנסיה מכובדת כשיזקינו, במקום לשלוח אותם לשדות הקרח העגומים של שוק הון עם ריביות אפס.  בעצם מדובר בהתחייבות לקצבאות זקנה עתידיות. כדי שלא להיטיב יותר מדי עם קצבאות הזקנה של העשירים, ההטבה מוגבלת עד פעמיים השכר הממוצע במשק לחוסך, סכום שהיום מתקרב כבר ל-20 אלף ש"ח, משכורת של מעמד בינוני גבוה. למעשה מדובר בהקלת מס משמעותית מאוד לכולם, אבל בעיקר למעמד הבינוני-גבוה, שאחרת היה צריך לחסוך יותר כסף עבור הפנסיה שלו ולעשות זאת מכספי הנטו. מכיוון שהקלות מס הן בסך הכול תמריץ טוב לעבודה ולחריצות, נשאלת השאלה מדוע להחביא את הטבת המס בצורה כל כך מפותלת ומסובכת, ולא לבטל את המנגנון של האג"ח המיועדות ולהעניק הקלת מס, אם רוצים, ישירות בתלוש השכר וכך לתת לאנשים יותר מוטיבציה לעבוד בארץ הזו.

בלי ילודה, מה יקרה עם הפנסיה?

בכתב העת האינטרנטי המרשים מאוד אלכסון, פורסמה כתבה מאוד מעניינת על הסיטואציה הדמוגרפית בגרמניה. נשים גרמניות ממעטות ללדת, והתוצאה היא שאוכלוסיית גרמניה בהידלדלות. אומרים שעד סוף המאה הנוכחית בישראל יהיו יותר ילדים מאשר בגרמניה, על פי הקצב הדמוגרפי. כמובן שהנבואה ניתנה לשוטים, ואולי כשהגרמנים יהיו עם הגב אל הקיר הם יצליחו להוציא מעצמם נחישות לאומית. שיעורי ילודה הם דבר שמשתנה בקצב מפתיע בין הדורות.

הסיטואציה הדמוגרפית מעוררת שאלות על עתידה של גרמניה ושל התרבות הגרמנית, והאם בסופו של דבר, אם כי אולי לא בימי חיינו, תהפוך גרמניה למדינה שבה הגרמנים מיעוט ומהגרים, חלקם מוסלמים, הרוב.

מה שחשוב להגיד הוא שמבחינה כלכלית לא באמת בטוח שמגמה דמוגרפית המראה על ילודה מועטה היא מתכון לאסון או למחסור נורא בידיים צעירות. יפן תעיד – מחסור קשה בידיים צעירות הוא לא הבעיה שם, אף שאין שם הגירה בכלל. תמיד אפשר לבנות רובוטים.

כשטוענים שאם לא יהיו הרבה צעירים, תהיה מצוקה ומחסור בעובדים ואיך יפרנסו את הפנסיונרים, שוכחים שמצד שני, לא יהיה צורך בבניית תשתיות ציבוריות חדשות, והנדל"ן יהיה בשפע וזול מאוד (כפי שהוא באמת בברלין), ולא יצטרכו לבנות תחנות כוח ולא להרחיב תחבורה ציבורית וכבישים.. בקיצור, כל הבעיות של מחסור בתשתית שיש לנו בארץ, לא יהיו להם. גם ההשקעה בחינוך, דבר שנוטל תקציב ניכר מכל מדינה, תהיה מצומצמת.

בשורה התחתונה, המחקרים נוטים להגיד שבסיטואציה של הידלדלות דמוגרפית, יש פחות בעיית מחסור ויותר מהבעיה ההפוכה – עודף קיבולת.

הורדת קצבאות הפנסיה ב-10% תורמת למחלה, לא לתרופה

העיתונים מבשרים בהתרגשות גדולה, מהולה בזעם, על הכוונות להוריד את קצבאות הפנסיה ב-10%. הסיבה לכך שמתעורר צורך להוריד את הקצבאות היא הריבית הנמוכה על אג"ח ממשלתיות, שפוגעת בתשואת קרנות הפנסיה.

אני מפקפק בהיגיון שבדבר – לדעתי הרצון להוריד את גובה הקצבאות הוא דוגמה למה שקורה כשמסתכלים על התרחשות כלכלית מנקודת מבט חשבונאית צרה, ולא לוקחים בחשבון את התמונה הרחבה.

הסיבה לכך שהריבית נמוכה היא, בסופו של דבר, המיתון העולמי ורצונם של הבנקים המרכזיים לדרבן אנשים (ותאגידים) להיות פחות ממוקדים בשמירת כסף בבנק ויותר ממוקדים בניסיונות להפיק דברים טובים וחשובים מהעולם. מנקודת המבט של הבנקים המרכזיים, ככל שהריבית נמוכה יותר, כך שווה פחות סתם להפקיד את הכסף בבנק, וכך שווה יותר לעשות איתו דברים שיתניעו את הכלכלה.

אם מורידים כיום את קצבאות הפנסיה, המשמעות בעתיד היא שלעובד הפורש יהיה פחות כסף, אבל עיקר האפקט יהיה בעוד שנים רבות, ואין לנו שמץ מושג מה יקרה במדינה ובעולם עד אז, ואם ההורדה תתברר כנדרשת או לא.

אבל על ההווה אנחנו יודעים משהו – ברור שעל ידי הפחתת קצבאות הפנסיה העתידיות, אנחנו נותנים תמריץ לעובד לחסוך יותר בהווה, בשל רצונו לוודא שבכל אופן תהיה לו רמת חיים נסבלת בעתיד.   אבל הרי החיסכון בהווה הוא בדיוק ההיפך מה שבנק המרכזי רצה לעודד מלכתחילה!

אז מה כן אפשר לעשות עם קרנות הפנסיה דלות התשואה? אפשר פשוט לעודד את קרנות הפנסיה להשקיע יותר באג"ח קונצרניות ובמניות בבורסה, אפיקים בעלי תשואה גבוהה יותר, וכך לפצות על התשואה הזעומה של האג"ח הממשלתיות וגם לקדם, באמצעות ההשקעה בחברות, את הצמיחה במשק, בדיוק מה שנועדה הריבית הנמוכה לקדם. עם זאת, צריך להודות שהבורסה שלנו, במצבה הזוועתי, היא זירה לא טובה להשקעות. מה שרק מראה עד כמה חשוב לנסות לשפר את מצב הבורסה, ועד כמה דבר זה הכרחי כחלק מהתמודדות עם הסיטואציה הפנסיונית.

פיתרון אחר, שיש בו גם פיזור סיכונים מבורך, הוא לעודד את המוסדיים להגדיל את השקעותיהם באג"ח ובמניות בחו"ל, שגם הן צפויות להניב יותר מהתשואה העלובה הנוכחית של האג"ח הממשלתי.   אף שהדבר לא ברור אינטואיטיבית, גם בהעברת כספי פנסיה לחו"ל יש ברכה גדולה למשק שלנו, כי הדבר יפעיל לחץ כלפי מטה על שער השקל לעומת הדולר ויתרום ליצואנים, שהם העוגן של המשק, ומנגד יקטין את העול של הסקטורים הלא יצרניים. בתקווה, כל הפעולות האלו יסייעו לצמיחה, יביאו את בנק ישראל להגדיל את הריבית, וכך תיפתר גם בעיית התשואה הנמוכה של האג"ח הממשלתיות.