המיתוס שפעל כבומרנג והפרדוקס של תוצאת הלוואי

הספר "דיר יאסין – סוף המיתוס" שיצא לאחרונה סוקר את הקרב שניהלו אנשי האצ"ל והלח"י באפריל 1948 לכיבוש הכפר דיר יאסין שנמצא בהרי ירושלים, באזור שבו שוכן כיום בית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול. החוקר שכתב את הספר, פרופ' אליעזר טאובר, הוא איש אוניברסיטת בר אילן וחובש כיפה, מה שמראש יצבע את דבריו, המכחישים את האשמת הטבח, בגוון מאוד מסוים בעיני חלק מהקוראים. אין לי כלים לחלוק על מסקנותיו או לבקר אותן, ולכן אתייחס להן להלן כאמת לאמיתה.

טענתו של טאובר היא שהטענות בדבר טבח בדיר יאסין הן שקר וכזב, אבל הוא אינו מכחיש את העובדה שאזרחים רבים נהרגו. תושבי דיר יאסין לא כולם התפנו, אש עזה ניתכה על הלוחמים היהודים, ובסופו של דבר הם החלו לפוצץ בתים על יושביהם – טכניקה שגרמה להרוגים רבים. בסיכומו של יום נהרגו למעלה ממאה ערבים בקרב.

המטרה לא הייתה לחולל הרג המוני. איש לא שיער שהקרב יסתבך כך. הנהגת המחתרות כיוונה לקרב הוגן. מנחם בגין, מפקד האצ"ל, הורה לאנשיו לפעול בהתאם ולהימנע מפגיעה באזרחים ובשבויים. מכונית ובה רמקול קראה לאזרחים להתפנות. אבל שורה של מחדלים העיבה על תוכנית הקרב. הרמקול היה חלש מדי. הלוחמים חסרי הניסיון היו נטולים כל הבנה של דרכי הלחימה בשטח בנוי. אנשי הכפר לא שיערו שכוונת היהודים לכבוש את הכפר, דבר שלא היה מקובל באותו שלב של מלחמת העצמאות. חייל סורר עשה מעשה אלאור עזריה וירה בערבי שיצא מהבית ונכנע, אל מול צופים אנשי הכפר, שהסיקו שאין טעם בכניעה. כל אלו העצימו את מספר ההרוגים ובנו את המיתוס כאילו טבח אירע במקום.

מעניין במיוחד הניתוח של תוצאות הקרב. הוא  היה לנקודת מפנה אסטרטגית עצומה, שאחריה החלה בריחה המונית של ערבים מארץ ישראל. הערבים החלו להפיץ תעמולת כזב לפיה אירעו מעשי אונס בהיקף גדול בכפר. רבים מהכפריים הארץ ישראלים חשו שהם יכולים להשלים עם סכנת חיים בשמירה על אדמתם, אך לא עם סכנה לכבוד בנותיהם, והם נסו בהמוניהם. הניסיון להכתים את התנועה הציונית בהאשמת אונס הפך לבומרנג שלא ייאמן.

לא כל כך הרבה השתנה במלחמות ישראל. גם היום הצד הישראלי מחויב לקוד בסיסי של מוסר מלחמה ומופצות עליו עלילות כזב שקריות. חשובה מכולן היא העובדה שגם אם עושים מאמץ לכוון את האש כלפי לוחמים, עדיין אין זה ריאלי לנהל מלחמה בשטח צפוף שבה לא נפגעים אזרחים בהמוניהם. לכן המון לבנונים איבדו חייהם במלחמת לבנון השנייה, והמון עזתים במבצע צוק איתן ובאלו שקדמו לו. המקרים שבהם נפגעו אזרחים היו תקריות מצערות שישראל ניסתה למנוע באופן פרטני, תוצאת לוואי לא רצויה של מלחמה לגיטימית, אבל בסופו של דבר, במבחן הסופי של עמדת ישראל מול העולם הערבי, ההרס שנזרע על אף המאמצים למנוע אותו, מחולל הרתעה ארוכת טווח.

בדיר יאסין אותו נזק שנגרם לאזרחים ונעשה ניסיון מראש למונעו, שירת בסופו של דבר את האינטרס העליון של התנועה הציונית – פינוי הארץ מערבייה. אפשר להנגיד זאת עם מה שקרה במלחמת ששת הימים. אז לא נהרגו אזרחים ערבים ולכן מזרח ירושלים והגדה לא פונו, בניגוד לציפיות כובשיהם.

במלחמות האחרונות בלבנון ובעזה נגרם נזק מסיבי לאזרחים. אותו נזק שהמשפטנים עמלו לצמצם ובצדק, כדי למנוע מצה"ל להיחשב כצבא המבצע פשעי מלחמה, נגרם בכל זאת וכך תרם להרתעה והוא מאפשר שקט שנמשך בגבולות כבר לא מעט זמן.

מודעות פרסומת

פינקלשטיין צדק, פרס התחלק

ארתור פינקלשטיין, היועץ האסטרטגי שהגה את קמפיין "פרס יחלק את ירושלים", הלך השבוע לעולמו. נזכרתי בו ובקמפיין שלו בהקשר לפוסט שכתב הכלכלן והבלוגר סקוט סאמנר על מדרונות חלקלקים. סאמנר התייחס לטענה שאם יתחילו להוריד פסלים של גיבורי הקונפדרציה שנלחמו למען שימור העבדות, בסוף יורידו גם את הפסלים של נשיאים כמו ג'ורג' וושינגטון ותומס ג'פרסון, שניהם בעלי עבדים. ג'פרסון אפילו היה אב לכמה מעבדיו הקטנים, ילדיה של שפחתו סלי המינגס. אחד הכותבים בוושינגטון פוסט ביטל בזלזול את טענת המדרון החלקלק הזו, אבל סאמנר נוטה להאמין שכך דברים עובדים – המציאות מתגלגלת במדרון. הוא הביא לדוגמה את הטיעון ברוח שנות השמונים: "אם נבטל את מחלקת העישון במטוסים, בסוף יאסרו עישון במסעדות, בבארים, במשרדים, בחללים, בחדרי מלון, בבנייני מגורים…". זהו מדרון חלקלק שהתגשם כמובן. דוגמה אחרת היא מאבק הזכויות של התנועה הגאה. שמרנים שהזהירו שהיתר להומוסקסואליות בין ארבע קירות יביא לבסוף להכרה בנישואים חד מיניים, נתקלו בזלזול. אבל כך היה. בסך הכול 12 שנים חלפו בין פסק הדין של בית המשפט העליון באמריקה שקבע שאקט מיני הומוסקסואלי הוא חוקי לפסק הדין שהכיר בשוויון בין נישואים חד מיניים לנישואי גבר ואישה.

במקרים שלעיל אני אישית, וכנראה איתי רוב הציבור במערב היום, תומך בתוצאה הסופית ורואה אותה כרצויה, אבל היא הייתה נראית הזויה, בלתי רצויה ובלתי אפשרית בתחילה, ומבחינה זו מי שהזהיר אז מפני התגשמותה על ידי שימוש בטיעון המדרון החלקלק, התברר כצודק. כך לדברי סאמנר ייתכן שנחזה בהפלת פסלו של כל נשיא שיקושר לעבדות בעקבות הפלת פסליהם של גיבורי הקונפדרציה בהווה. אני אפילו הייתי הולך צעד אחד קדימה ותוהה מה יקרה כאשר בעתיד האנושות תיתן דין וחשבון על יחסה הנוכחי לבעלי חיים המגודלים לצורך מזון בצפיפות ובסבל קשים. לבני האנוש בעתיד מן הסתם יהיה קל יותר להתייסר על פשעי אבותיהם בנושא כאשר יהיה זמין להם מאגר בלתי נדלה של מזון דמוי בשר מלאכותי. אולי כל אנדרטה לפוליטיקאי מהעבר הרחוק שלא היה צמחוני תעורר תגרות והתקהלויות.

ומכאן לקמפיין "פרס יחלק את ירושלים" של ארתור פינקלשטיין ב-1996. זהו קמפיין שבעצם התבסס על טיעון המדרון החלקלק – אם פרס כבר היום מוכן לתת לערבים כל כך הרבה, בסוף הוא ייתן את ירושלים. הטיעון נהדף בידי מפלגת העבודה כהסתה מרושעת, שקרית וחסרת גבולות. ב-1999 נעשה שימוש בקמפיין דומה נגד אהוד ברק, ואהוד אולמרט, ראש העיר ירושלים מטעם הליכוד, יצא להגנתו והכחיש זאת באומרו שברק ודאי לא יחלק את ירושלים. בתוך זמן קצר להדהים, כבר בשנת 2000, התברר שברק דווקא מוכן בהחלט לחלק את ירושלים. לא למסור אילו שכונות ערביות נידחות, אלא ממש לחלק את גרעינה ההיסטורי הקדוש לדתות המונותאיסטיות. אז התברר שגם פרס בעצם היה מוכן לחלק את ירושלים כפי שניבא פינקלשטיין. בניגוד לרוני מילוא הוא לא פרש מהממשלה שהסכימה לחלוקת העיר ותמך במתווה קלינטון. החלק המגוחך באמת היה שאפילו אהוד אולמרט, זה שאהוד ברק הביאו כערב לכך שירושלים לא תחולק, הסכים בסופו של דבר לחלוקתה בהצעותיו לאבו מאזן. על זה נאמר בתלמוד שלעתים מי שמביאים כערב צריך ערב בעצמו.

אלו שביטלו את טענת המדרון החלקלק בראשיתה, בדרך כלל אינם עושים חשבון נפש כאשר הם בסופו של דבר מתגלגלים, יחד עם רבים אחרים, הישר אל תחתית המדרון. וזאת לעתים בצדק, מאחר שמה שהיה נדמה פעם כתחתית המדרון אינו באמת תחתית, אלא המשך טבעי, הגיוני ונכון.  אורי אורבך, הסטיריקן הימני המנוח, ניבא זאת מראש כשכתב לגבי שאלת ירושלים: "הממשלה הזו מנהלת מדיניות של הליכה על סף תהום, אבל עוד מעט היא תצעד צעד אחד קדימה. אם אי חלוקת ירושלים תחסום את השלום בדישו – פרס יסכים לחלוקת ירושלים". ובאמת, כל אלו שנשבעו בשם ירושלים בעבר בשמאל, טענו מאוחר יותר שהייתה זו רק ססמה, ושהעיר במילא מחולקת מאי פעם. אז מה ההיגיון לחסום את השלום הישראלי-פלסטיני רק בשל פנטזיות שקר על שלמותה.  ואכן, לא ברור כלל מה ההיגיון בבלימת השלום הישראלי-פלסטיני אם המכשול האחרון לכך יהיה כמה קילומטרים רבועים בירושלים.

מה המסקנה? טענת המדרון החלקלק היא טענה אשר משקפת את המציאות. כך באמת העולם עובד. מסכימים לדבר אחד ומתגלגלים לדברים שבאים אחריו. אבל מצד שני, לא בהכרח היא צריכה להטיל עלינו אימה כה רבה. יכול להיות שבסופו של דבר נתגלגל ונתגלגל, נתהפך אנה ואנה, עד שנגלה שגם מה שבתחתית המדרון אינו הזוועה שחששנו מפניה.

לסגת בטרם המט

מקצוענים לא משחקים שחמט עד המט. ברגע שבו אחד הצדדים מבין שעשה טעות שאפשרה לצד השני להשיג יתרון מכריע, הוא פשוט מודיע על כניעתו ומפסיק. הוא אינו מבזבז משאבים נוספים.

ממשלת ישראל צריכה לפעול באופן דומה ולוותר על הניסיון, המגומגם כבר עתה, לשנות את נהלי הבידוק בהר הבית. אין בניסיון הזה סיכוי ואין בו טעם. ממילא מגנומטרים יותר משיגבירו ביטחון יהפכו להיות בעצמם זירה של תסיסה, חוסר ביטחון וסכנה למי שמפעילם. אין טעם לצאת לקרב מבלי לראות בו טעם ותוחלת, ואיש אינו רואה תוחלת בעניין המגנומטרים. בכך האירועים הנוכחיים מטופשים ומיותרים לעומת אירועי מנהרת הכותל בזמנו, בהם ערך מכריע שיחק תפקיד – זכותם של יהודים להסתובב בעתיקות של עברם ההיסטורי.

לכאורה יש ערך בעיקרון "לא להתקפל" אבל זו טעות חמורה לצאת לקרב גדול רק על בסיס עיקרון זה בזמן שהצד השני חמוש בהרבה יותר – להט דתי עמוק ואמונה איתנה בתיאוריות קונספירציה ויתר שטיפות מוח ארסיות שהטלוויזיה הפלסטינית והרשתות החברתיות בערבית שוקדות עליהן.

עד כאן המסקנה השמאלנית. המסקנה הימנית, הנכונה באותה מידה, היא שיהיה זה טירוף מוחלט להעניק לכוחות ביטחון לא ישראלים מרחב פעולה בהר הבית, גם לא בהסכם שלום עתידי. זה כמו לתת בנאיביות גישה אל מתג הפעלה של פצצה גרעינית לכוחות זרים שלגמרי אינך בטוח מה יהיו התמריצים שינחו אותם לאורך שנים.

ברק מזלזל במורשת רבין

אהוד ברק פרסם ביקורת נוקבת בעיתון הארץ על ספרו של מיכה גודמן העוסק בכיבושי 1967 ובהשלכותיהם ההיסטוריות. ברק מבטל את הסכנות שלדברי גודמן טמונות בוויתור על שטחי יהודה ושומרון. מצד שני הוא רואה את איום המדינה האחת הדו לאומית כסכנה האחת שהיא חזות הכול.

אירוני שברק, אשר חווה על בשרו כראש ממשלה את הקטסטרופה הביטחונית כתוצאה ממרחב המחיה הטרוריסטי שהתקיים ביהודה ושומרון, מזלזל בחשש לחזרתה וביתר שאת. מבצע צוק איתן הראה כיצד אויב נחות אך מחופר בסביבתו הטבעית יכול להפוך מערכה נגדו לעקובה מדם. מי יודע מה טווח הזמן מהרגע שבו תינתן לפלסטינים עצמאות ביטחונית ביהודה ושומרון ועד שישתלטו שם פלגים איסלמיסטיים במנעד שבין חמאס לדאעש. וכמה חיילים הרוגים יידרשו כדי לכבוש מחדש את השטחים במקרה כזה? ומה אם המערכה תזלוג למקומות הקדושים לאיסלאם בירושלים, דבר שהפלסטינים יעשו מן הסתם כל מאמץ להניע. הרי העולם המוסלמי כולו יכול לקום עלינו, וזה כבר בוודאי איום קיומי.

אבל עוד יותר בלט לי זלזולו של ברק במורשת שהותיר אחריו מי שהוא מציג כמורה ורבו, יצחק רבין. רבין השאיר אחריו את הסכמי אוסלו, ובפרספקטיבה ברור שהסכמי אוסלו היו נס אסטרטגי לישראל משום שקברו לחלוטין את אופציית המדינה האחת, שהייתה אולי אפשרות אם מדיניות נוסח שמיר הייתה נמשכת. הצגת המדינה האחת כאיזו אופציה ממשמשת ובאה היא העמדת פנים כאילו לא היה אוסלו ולא קמה רשות פלסטינית ולא נבנתה גדר הפרדה וישנו מנהל אזרחי וכדי להשלים הסיפוח רק צריך להציב קלפיות ביום הבחירות לכנסת בג'נין ובחאן יונס. 

היו ימים שבהם היו טיולי בית ספר לעזה, ואם אלו היו נמשכים כסדרם, באמת הייתה הסיטואציה הדו לאומית יכולה להתגלגל לה לאיטה עד טקס התעודות הכחולות שיחולקו לערבים שם. אבל היום קבוצת תלמידים שתבקש לבקר בעזה תגלה את החצ'קונים של גיל ההתבגרות במרתפים אפלים, שואבת נחמה בצלוחיות החומוס שיביאו מלמעלה שוביה מהחמאס. ישראלים יכולים לבקר אפילו בצפון קוריאה היום, אך לא בעזה, מרחק נגיעה מהגדר. תידרש מלחמה שתגבה אולי עשרות אלפי הרוגים משני הצדדים כדי להשיב הדברים למצבם טרום אוסלו.

בשטחי יהודה ושומרון המצויים תחת שליטת הרשות הפלסטינית הסיטואציה אמנם פחות אלימה, אך גם ביקור בערים הפלסטיניות המצויות שם כישראלי הוא מעשה שיעצור את נשימתו של סוכן הביטוח שלך.

 להמוני הפלסטינים בערים יש אינטרס עליון בהמשך קיומה של הרשות המעניקה להם משכורות ומונעת אנרכיה. בכך התאימו הסכמי אוסלו התאמה מוזרה את מערכת התמריצים שלהם לזו של התנועה הציונית היהודית הדמוקרטית, שעבורה השבת השליטה האזרחית ביהודה ושומרון היא רעיון אסוני. הדיבורים על קריסת הרשות, ככל שינעמו לקומץ אנשי שמאל רדיקלי יהודים וישרתו את הפנטזיות הרדיקליות שלהם, הם בסופו של דבר הבל ורעות רוח. הפלסטינים עצמם עוסקים ללא הרף בגיוס הקהילה הבינלאומית להכרה בעצמאותם, לא באופציה הדמיונית של סיפוחם לישראל. מפרק שעונים מיומן כמו ברק יכול לדמיין לעצמו כיצד הפלסטינים מפרקים ממלכתם כדי לאיים כך באופן פרדוקסלי עוד יותר על צביונה של ישראל. אבל גם הפלסטינים צריכים לדמיין דמיונות כאלו כדי שתרחיש שכזה יקרה, אך הוא רחוק מהם ומתפיסתם את העולם ואת טיב המאבק ההגיוני בכובש הציוני מרחק אלף מחסומים. פיזיים ומחשבתיים.

אין אינטגרציה בין הרשות הפלסטינית לישראל. העוינות הפלסטינית מונעת זאת. אפילו טיולים מפוקחים היטב לתל אביב של קומץ צעירים פלסטינים עלולים להסתיים בפיגוע של זאב בודד ביניהם, כפי שקרה לאחרונה. כמו שכתב אוהד חמו, יש ביהודה ושומרון צעירים רבים שלא ראו יהודי מעולם. ישנם אמנם עובדים אשר מגיעים מהשטחים לישראל, אך אחוז הפלסטינים המועסקים בישראל ביחס לכלל המועסקים במדינה הוא פחות משני אחוזים. לשם השוואה השיעור עמד על כ-7% בטרם אוסלו. אף שלפלסטינים תרומה משמעותית לענף הבניין, זה אולי הסממן היחיד של אינטגרציה שקיים כיום. מכל בחינה אחרת גדר ההפרדה מסמנת נתק מלא. זהו ההבדל הגדול ביותר בין הסיטואציה שלנו לזו שבדרום אפריקה של ימי האפרטהייד שבה לבנים חיו בסמיכות לשחורים שהתפרנסו מלשרת אותם. 

החלת חוקים ישראלים בתחום הסוציאלי, כמו ביטוח לאומי או חוק שכר מינימום, על הרשות הפלסטינית אינה ריאלית כלל מבחינה כספית ולעולם לא תוכל לקרות. אי אפשר גם לדמיין היום פקידי ממשל ישראלים פותחים לשכה לשירות הציבור באיזו עיר פלסטינית מבלי שחייהם יהיו בסכנה. 

אם היינו פוגשים בשני אויבים מושבעים ומאיימים עליהם שיחסיהם ידרדרו עד כדי כך שייאלצו להתחתן, זה היה מגוחך. איום המדינה הדו לאומית, בסיטואציה הנוכחית, הוא מגוחך באותה מידה. התודה והברכה היא בראש ובראשונה ליצחק רבין שהסיר את הסכנה הדו לאומית מעל עתידנו כשחתם על הסכמי אוסלו. 

מובן שהקמת עוד ועוד התנחלויות מבודדות בסמיכות לריכוזים פלסטיניים צפופים אינה צעד נבון, ואינה תורמת להפרדה הנחוצה בין העמים. אולם בפועל הבנייה בשטחים מרוכזת בגושי ההתנחלויות. גם היא עלולה להכעיס את העולם  ולסכננו בחשש לסנקציות, אך מכאן ועד חנוכת סניף ביטוח לאומי בג'נין או קביעת מזוזה במשרדי מס הכנסה בשכם או הגעת משקיפים מטעם הבית היהודי לוועדת הקלפי ברמאללה ושאר הדברים ההזויים והלא סבירים בעליל שיהיו כרוכים בהגשמת החשש הקיומי הדו לאומי, המרחק הוא רב.

כמו שכתבתי בפוסט אחר, בזמנו אמרו על רבין שהוא דה קלרק הישראלי. אבל אפשר גם לומר שהוא האנטי דה קלרק הישראלי. דה קלרק הוליך למצב שבו השחורים המדוכאים הפכו לשליטי דרום אפריקה. רבין סיכל התפתחות עתידית שבה הפלסטינים היו הופכים לרוב במדינה הדו לאומית שהייתה צומחת מחורבות האפרטהייד. במקום זאת הוא ביסס הפרדה.


סמוטריץ' ומאותגרי ההפשטה

ג'יימס פלין, פרופסור מניו זילנד, תרם את אחת התרומות החשובות ביותר לפסיכולוגיה המודרנית, מבלי להיות בכלל פסיכולוג. מחקריו במדעי המדינה הביאו אותו לגלות ולאבחן תופעה מעוררת השתאות: במהלך המאה ה-20 חלה עלייה מרשימה בציונים הממוצעים שהשיגו נבחנים במבחני איי קיו. מתברר שהאינטליגנציה האנושית הייתה בעלייה תלולה במהלך המאה, תופעה שכונתה על שמו אפקט פלין. אפקט פלין מגלה אמת הפוכה ממה שרגילים לטעון נביאי הזעם הכרוניים – אנחנו לא הופכים לטיפשים, אלא נעשים חכמים יותר.

לאפקט פלין הוצעו כמה הסברים. חלקם אפילו ביולוגיים וגנטיים (למשל, שיפור התזונה. למשל, ריבוי נישואי התערובת וצמצום נישואי הקרובים. בהסבר אחר דנתי בעבר – ההפחתה בכמות העופרת הרעילה באוויר.). ג'יימס פלין עצמו כתב ספר מעניין שמיקד את ההסבר בתהליכי החשיבה שלנו שהשתנו בהשפעת החינוך המדעי –  החשיבה האנושית הפכה למופשטת יותר. כדי להמחיש זאת הוא ציטט ראיונות פסיכולוגיים שנערכו עם חקלאים במחוזות הנידחים של רוסיה.

פסיכולוג:"מה יש לכלב ולתרנגול במשותף?"

חקלאי נבער:"הם לא דומים. לתרנגול יש שתי רגליים. לכלב יש ארבע רגליים. לתרנגול יש כנפיים ולכלב אין. לכלב יש אוזניים גדולות ולתרנגול קטנות".

פסיכולוג:"יש מילה אחת שתוכל לתאר את שניהם?"

חקלאי נבער:"ברור שלא".

פסיכולוג:"אולי המילה בעל חיים?"

חקלאי נבער:"נכון"

פעם כולנו חשבנו כמו חקלאים סיביריים נבערים. לא היינו מסוגלים למצוא את המשותף המופשט אלא היינו שקועים בהבדלים הקונקרטיים. היום רובנו מסוגל לחשוב בדומה למדענים, ולהצטיין במבחני איי קיו המציגים שאלות הדורשות מציאת משותף בין מילים ובין צורות.

אם המהפך היה מוגבל למבחנים אלו, הוא היה די חסר ערך, אולם השינוי גדול בהרבה. הוא משפיע על החשיבה המשפטית והפוליטית. אם ניתן למצוא דרך מופשטת להעמיד את הכלב והתרנגול על אותו מישור, אז גם יש מישור אחד עליו מצטופפים היהודי והערבי, האשכנזי והמזרחי, הלבן והשחור, הסטרייטים והלהט"בים. כולם שווים באותה הזירה ולכולם מגיעות אותן הזכויות. מי שמבין דברים באופן מופשט יתקשה לסבול אפליה וחוסר שוויון.

נזכרתי הערב בג'יימס פלין ובתיאורו את התפתחות החשיבה האנושית בדורות האחרונים אחרי צפייה בראיון בערוץ 2 עם חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ'. סמוטריץ' שייך לעידן אחר בחשיבה האנושית – העידן שבו ההבחנות לא נעשו ברמה המופשטת, אלא ברמה קונקרטית גסה. דנה וייס ציטטה לו הגדרה מוויקיפדיה באשר למהו טרור, אבל סמוטריץ' סירב בתוקף להחיל את ההגדרה הזו על יהודים וערבים שווה בשווה. ערבים עוסקים בטרור. יהודים הם לא טרוריסטים, גם אם שורפים משפחה שלמה בשנתה. למה? כנראה כמו אותו איכר סובייטי שברור לו שכלב הוא כלב ותרנגול הוא תרנגול, עבור סמוטריץ' יהודי הוא יהודי וערבי הוא ערבי. הוא ויתר מרצון על היכולת שנתן העידן המודרני להמשיג דברים שונים בצורה מופשטת שווה.

בכנסת הכריז סמוטריץ' שאין עם פלסטיני. למה יהודים צודקים כשרואים עצמם כעם והפלסטינים לא? בימים עברו לכולם היה ברור: העם שלי צודק לגבי כל טענה שמשרתת אותו, ואלו בני העם השני סתם מקשקשים. בני אדם מודרניים מתוחכמים מתקשים יותר להתמודד עם קביעות כאלו ומחפשים נקודות דמיון עמוקות בין מצבים ובין זכויות, לא שוני שטחי. דרישות העידן המודרני מובילות את מוחנו לעבוד אחרת משעבד מוחו של החקלאי הסובייטי. חשיבתו הפוליטית של סמוטריץ' שייכת עדיין לעידן הפרימיטיבי.

משתמע אם כך שאני בז לתופעת סמוטריץ', אבל למעשה יחסי אליו, כמו אל הימין ואל תופעת ההתנחלויות הוא אמביוולנטי. סמוטריץ' מייצג בתוך עמנו חוסר יכולת הפשטה שעלול להוביל לגזענות ולאטימות לסבל אנושי שחווים בני אדם אחרים. מצד שני במידה רבה הוא וחבריו הם מתרס בפני העדר ההפשטה שמצוי בהיקף רחב יותר, מסוכן יותר, אלים יותר בעולם המוסלמי והערבי מסביבנו. למיינסטרים הערבי, לא רק לסמוטריצ'י השוליים של הערבים, נהיר שיהודי וערבי הם כמו כלב ותרנגול. כשערבי רוצח יהודי הוא אינו טרוריסט אלא שהיד, ואילו כשיהודי רוצה עצמאות בארצו הוא שודד אדמות כי היהדות היא רק דת שלא זכאית לטריטוריה. זו אולי אירוניה מאין כמוה: כדי שנוכל לשרוד במזרח התיכון כאי של יכולת הפשטה השייכת לעידן המודרני בתר אפקט פלין, אנחנו צריכים שתתקיים בנו גם התלהמותם של הסמוטריצ'ים הלקויים מרצון ביכולת הזאת.

עת המפרידים

קשה להבין את אירועי החודשיים האחרונים שייתכן מאוד שייזכרו כחודשיים הראשונים של אינתיפאדה שלישית. כבר שנים שמדי פעם מופיע זאב בודד, פלסטיני שלא הייתה לגביו התרעה או חשד מוקדם, ודוקר או דורס. אבל עתה נראה שפתאום הצליחה החברה הפלסטינית למצוא בתוכה מאגר בלתי נדלה של מפגעים כאלו. מדי יום ולעתים יותר מפעם ביום שומעים על פיגוע חדש.  כמו מחזה מסרטי זוועה שבו מתנפלת תהלוכה אין קץ של זומבים נטולי יצר הישרדות על הגיבורים.

שתי אסכולות בטחוניות מתעמתות זו עם זו מזה יותר מעשור באשר להתמודדות עם הטרור הפלסטיני: אסכולת ההכנעה ואסכולת ההיפרדות. המכניעים מאמינים שניתן יהיה לגרום לפלסטינים להרכין ראש ולקבל את מרותה של ישראל, אם רק יופעלו כלפיהם מספיק גזרים ומקלות. בעיקר מקלות. המפרידים רואים רק דרך אחת להפסקת אש – הפרדה בין האוכלוסיות.
על אף ששתי הגישות הן די ימניות וכוחניות באופיין ועליית שתיהן נובעת מקריסת תהליך אוסלו, הגישה המכניעה הפכה למזוהה עם הימין והגישה המפרידה מזוהה עם השמאל-מרכז. זה לא חייב היה להיות כך ונובע מהנסיבות הספציפיות של הסכסוך. ראו מה קורה באירופה – מפלגות השמאל-מרכז מאמינות שניתן להכניע את דאעש בסוריה, בעוד שמפלגות הימין רואות את העיקר בהפרדה בין נוצרים למוסלמים שתתבטא באי קבלת פליטים נוספים.  גם בישראל היו פוליטיקאים ימניים מאוד שהדגישו דווקא פתרונות של הפרדה. בפרט איווט ליברמן ורחבעם זאבי.

את מערכות הבחירות בישראל מאז קריסתו הסופית של תהליך אוסלו באינתיפאדה השנייה אפשר לפרש כמאבק בין האסכולות. ברק עלה בתקופה שבה עוד האמינו בשלום, אך גם כנציג פיתרון ההפרדה בחזית הדרום הלבנונית. שרון עלה בעקבות פיגועי ההתאבדות כנציג של פיתרון כוחני, אך בסופו של דבר השתכנע לנוע לכיוון ההפרדה, על ידי הקמת הגדר וההתנתקות. פיתרון ההפרדה זכה לאמון גדול מצד העם עם בחירתו של אולמרט אבי תוכנית ההתכנסות. אולם בתקופת אולמרט ההפרדה ספגה שתי מהלומות קשות – בלבנון ובעזה. בשתי החזיתות ההפרדה שבוצעה עד הסנטימטר האחרון לא מנעה מלחמה. העם נטש את התקווה להפרדה ובחר בנתניהו.

בתקופת נתניהו לא נרשמה התקדמות ממשית לעבר הפרדה, ואילו השליטה הכוחנית של ישראל בשטחים הצליחה יפה. המנהרות והקסאמים מעזה המחישו שתוכניות הפרדה לא בהכרח נוחלות הצלחה. נתניהו מחויב רשמית לעקרונות של הפרדה. הוא שולל מדינה דו לאומית ותומך בפיתרון שתי המדינות. אולם בפועל התנהלותו משקפת את ההערכה שצריך להכניע את הפלסטינים, לא להיפרד מהם.

אם תימשך האינתיפאדה הנוכחית בעוד דווקא בעזה ובלבנון החזית שקטה, פיתרון ההכנעה יעמוד מול שוקת שבורה, בעוד שרעיון ההפרדה ייראה קוסם מאי פעם. לא ברור כיצד ניתן בכלל להכניע פלסטינים מן השורה שמחליטים בין רגע להפוך לשהידים עם סכין ממגירת המטבח. אבל אפשר להקים גדרות ומחסומים שיחצצו בינינו לבינם. ביבי התחיל לדבר על פעולות חד צדדיות בשטחים, כנראה במטרה לבסס הפרדה, ואם דיבוריו יתבררו כדיבורי סרק, הבוחר הישראלי ימצא מישהו אחר, יאיר לפיד או בני גנץ, כדי לעמוד בראש עלייתה המחודשת של אסכולת ההפרדה.

דיבורי חלוקה יביאו ביטחון

בעבר כתבתי בנימה נלהבת על חיים רמון ותרומתו לפוליטיקה הישראלית. על פי עיתון הארץ, אחרי שנעלם במגרשי הכדורגל רמון חוזר עכשיו עם תוכנית חדשה: הפרדת השכונות המזרח ירושלמיות מישראל והעברתן לידי הרשות הפלסטינית. זו הצעה שמרעידה את אמות הסיפים. המזרח ירושלמים מהווים חלק ניכר מערביי ישראל. מבין 35 אלף תינוקות מוסלמים שנולדים בישראל מדי שנה, כמעט רבע נולדים במזרח ירושלים. ברור היום לכל בר דעת שסיפוח מזרח ירושלים היה טעות חמורה. אפשר היה להסתפק בסיפוח העיר העתיקה וסביבתה הקרובה, אבל  תיאבון היתר של שתי דמויות ציבוריות, משה דיין וטדי קולק, היה בעוכרינו – אחרי מלחמת ששת הימים הם החליטו להרחיב את גבולות ירושלים לתוך שכונות ערביות צפופות ששיעור הילודה בהן גבוה.

במידה מסוימת הערבים הצילו אותנו מעצמנו על ידי סירובם להתאזרח. הם לא שולחים נציגים לכנסת (ביבי צריך להודות להם. אחרת לא הייתה לו ממשלה.), אבל הם נחשבים תושבי קבע בעלי תעודת זהות ונוטלים קצבאות ביטוח לאומי. מצד שני יש להם תרומה לכלכלת ירושלים. קשה לפספס אותם עובדים במסעדות, בחנויות, בבתי המלון ובבתי החולים.

ישראל ביצעה כבר מהלך של היפרדות מחלק מערביי מזרח ירושלים על אף תעודת הזהות שבכיסם. היא הקימה את גדר ההפרדה באופן שהוציא בחוץ בערך שליש מהערבים בעיר. מחוץ לגדר נוצרו מובלעות של הזנחה וחוסר שלטון, סומליה קטנה קילומטרים בודדים מהכנסת. עתה מציעים רמון ושותפיו להרחיב את המהלך ולהשלימו. לפי הצעתם תחליט הכנסת (ברוב המיוחד הנדרש) כי רוב השכונות הפלסטיניות כבר אינן מצויות בשטח ישראל, ותעבירן לניהול הרשות הפלסטינית. זו בעצם עוד גרסה של הצעת ליברמן המפורסמת להעברת המשולש לידי הרשות הפלסטינית, אבל לכאורה הצעה לגיטימית וסבירה בהרבה משום שאיש בעולם במילא לא מכיר בשלטון ישראל במזרח ירושלים. מה הגיוני יותר מאשר להשיב את המצב לנורמה שבה מכירה הקהילה הבינלאומית.

בפועל כמובן הרעיון יהיה אסון לערביי מזרח העיר שיש להם כל כך הרבה מה לאבד. דבר זה יוצר פה דיסוננס מרתק: מול הרעיון המוצע לא תדע הקהילה הבינלאומית אם להתנגד לו – ללחוץ על ישראל להמשיך בכיבוש לא חוקי כדי להיות הוגנת כלפי ערביי מזרח ירושלים, או לשמוח על כך שישראל נוטשת שטחים כבושים ביוזמתה. חשובה עוד יותר מערכת התמריצים שעצם העלאת הרעיון יוצרת עבור ערביי מזרח ירושלים. ככל שייתפסו בעיני הישראלים כמסוכנים יותר, כך ייגבר הסיכון שישראל תיפרד ממזרח העיר. עבור הערבים המזרח ירושלמים ייצא מכך תמריץ גדול להתנגד לטרור. יותר טרור משמעותו הגברת הסיכוי לאובדן תעודת הזהות הישראלית. מערכת הביטחון הישראלית משתמשת כבר בחשש מהריסת בית כדי להרתיע מעיסוק בטרור. ניתן יהיה להוסיף לכך את החשש הקולקטיבי מאובדן הבית הפוליטי. הצעת רמון, כמו הצעת ליברמן לפניה, כנראה לא תתממש בפועל בעתיד הנראה לעין. אבל ככל שתחלחל יותר לשיח הציבורי, היא תהיה בעלת השפעה חיובית ותראה שגם רעיונות שמרחפים באוויר יכולים לשמש כתמריצים טובים ומועילים.