עזה – סינגפור על חוף הים התיכון?

דרך ארוכה עשה שר הביטחון אביגדור ליברמן מהזמנים שבהם הבטיח לחסל חיש את איסמעיל הניה ועד פנייתו האחרונה לתושבי עזה:"תוכלו להיות סינגפור של המזרח התיכון".

הבטחה עם כיסוי? האם העזתים יוכלו להיות סינגפורים? כדי להעמיק בשאלה זו זאת פניתי לנתוני מבחן פיז"ה הבינלאומי האחרון הבוחן הישגי תלמידים. אפשר להניח שהישגי התלמידים העזתים נמוכים מההישגים בירדן כי הגדה המערבית המקושרת עם מערכת החינוך הירדנית תמיד נחשבה למחונכת יותר ולנבערת פחות מעזה.

התלמיד הירדני, שכאמור ניתן רק להניח שהעזתי עוד נופל ממנו, מקבל ציונים די מזעזעים. 380 במתמטיקה (ישראל – 470), 409 במדעים (ישראל – 467). יגיד מי שיגיד – גם ישראל מקבלת ממוצע לא כזה מרהיב, ובכל אופן זו הסטרטאפ ניישן. אבל לישראל יש בכל אופן משהו חינני: אחוז לא רע בכלל של מצטיינים (14%). אחוז המצטיינים היפה מהווה שיקוף של החברה הישראלית: נכון, רוב התלמידים בררה (בפרט אצל הערבים ולמרבה הצער גם אצל החרדים), אבל יש אליטה מכובדת. שיעור המצטיינים דומה לזה שבדנמרק. בירדן שיעור המצטיינים עומד על 0.6%(!).

מה קורה בינתיים בסינגפור? בראש הרשימה העולמית. 556 במדעים, 584 במתמטיקה. 40% מהתלמידים מצטיינים. הבדל שמים וארץ בין ירדן לסינגפור ומכאן שבוודאי ובוודאי שבין עזה לסינגפור. עזה לא תהיה סינגפור.

יגיד הפנטזיונר: מה החוכמה? עזה כל כך ענייה. סינגפור כל כך עשירה. אם העזתים יתעשרו עם השנים ועם תוכניות פיתוח והקמת נמלים בקפריסין ואל עריש לקצת יותר עשירים, גם מצבם החינוכי ישתפר פלאים. ובכן, למרבה העניין יש לנו דוגמה למדינה ערבית, עם אוכלוסיה לא שונה בהרבה מזו של ירדן או עזה בדת, בשפה ובתרבות, שהפכה עקב אוצרות נפט וגז טבעי למדינה העשירה בעולם ובפער כביר – קטאר. קטאר גם היא משתתפת במבחני הפיז"ה. האם קטאר מהווה אות ומופת ליכולת של עושר לאומי לשפר הישגים חינוכיים? הקטארים מקבלים 418 במדע, 402 במתמטיקה. סינגפור אין פה. ובכל אופן – לא ניתן להכחיש; הקטארים הצליחו להתעלות במידה מסוימת מעל אחיהם הירדנים. אולי ניתן לראות זאת כאינדיקציה לכך שעושר משפר מצב חינוכי ויש אפילו לעזה תקוות מה, גם אם קלושה יחסית.

או שלא. לבקיא בדמוגרפיה המזרח תיכונית מהבהבת נורת אזהרה – קטאר הרי מדינה שמתקיימת על עבודה זרה. בתי הספר של קטאר מלאים בילדי מהגרים הודים ופקיסטנים. ציוניהם של ילדים אלו לא מעניינים אותנו כרגע כלל. מעניין מה הציונים של בני אוכלוסיית המקור הערבית של קטאר, זו שעושר הנפט ניגר ממנה כמים, אך עדיין תרבותה תרבות עמי ערב. הלכתי לחפש נתונים וגיליתי ממצא מרתק: קטאר היא מדינה מאוד יוצאת דופן. כמעט בכל מדינה ציוני התלמידים המהגרים נופלים מציוני האוכלוסיה המקורית, בעוד שבקטאר ההיפך קורה ובהפרש ניכר. דווקא במדינה זו הידועה ביחס הגס והאלים למהגרי העבודה שלה מתקיים נס חינוכי שעל כל העולם לבוא ולחזות בו: התלמידים בני המהגרים נקלטים כל כך טוב במערכת החינוך שציוניהם עולים על אלו של התלמידים הקטארים המקוריים. לקטארים המקוריים 377 במדעים (פחות משמעותית מירדן!), גם בקריאה הביצועים של הקטארים האורגינליים קטסטרופליים ואילו הטבלה של הציונים במתמטיקה נעלמה לה ברחבי האינטרנט ולא מצאתיה מגלה ששיעור המצטיינים מבין הקטארים האסלים במתמטיקה עומד על הנתון המחריד 0.3%, אי שם ליד פרו, הרפובליקה הדומיניקנית ואלבניה.

אז עזה לא יכולה להיות סינגפור של המזרח התיכון. לא יקום ולא יהיה. התלמידים הלא מוצלחים שלה לא יגדלו להיות הפקידים המוצלחים של סינגפור. מה לעשות. אולי אולי היא יכולה להיות קטאר של מערב המזרח התיכון, אבל לשם כך נדרש למצוא הרבה יותר גז טבעי לחופיה משנמצא עד כה.

מודעות פרסומת

ספרי החג שלי

המרד נגד הגלובליזציה

חייו של נדב איל מעוררים קנאה, ולא רק כי הוא עיתונאי כל כך מוכשר ונשוי לילדה הכי יפה בגן. הוא עדיין בגיל שלושים ומשהו וכבר הספיק להיות כמעט בכל מקום בעולם שבו קרה משהו מעניין ולסקר זאת עבור ערוץ 10. בספר עיון חדש שלו נמצא סיקור המסעות האלו, כמו גם מבט רחב יותר על תהליכי הגלובליזציה, ותהליכי הקונטרה אליהם, בראש ובראשונה בחירת דונלד טראמפ, המאורע הבלתי נתפס שאיכשהו בכל אופן קרה. הכול לצד שלל אנקדוטות עכשוויות והיסטוריות מרתקות שחייבות להתיישב באיזו פינה במוחו של כל אדם משכיל. אני מצאתי עניין במיוחד בתיאורי היפנים שהפסיקו לעשות ילדים (וכבר כתבתי על התוכנית שהכין בנושא).

על המסקנות הסופיות של איל שמפורטות בספרו ומייצגות את הסטייט אוף מיינד של האליטה הליברלית בימינו אפשר בהחלט לחלוק (האם למשל הפיתרון לגוש האירו הוא העמקת האיחוד? אולי הוא דווקא גירושים מסודרים?) אבל כתיבתו בסך הכול לא מוטה, לפחות לא באופן קשה. בכל פעם שחשבתי שהוא מציג איזו תופעה בדרך שמאלנית מגמתית, בא העמוד הבא בספר ואיזן את התמונה. ביוטיוב רץ סרטון לועג לו שבו הוא מוצג מנבא שוב ושוב את תבוסת טראמפ, אבל מכל העיתונאים בארץ דווקא הוא היה זה שנתן צהר לעולמם של תומכיו הנלהבים ומסעותיו בארץ כורי הפחם מתוארים בספר.

יובל נח הררי הוכיח שנגמר העידן שבו רק ספרי עיון מאת יהודים אמריקנים זכו לתפוצה כלל עולמית. גם יהודים ישראלים יכולים. מקווה שגם לנדב איל ישחק קלף וספרו, שפונה לקורא שוודי, סיני או אוסטרלי לא פחות מאשר לקורא ישראלי, יתורגם לכמה שיותר שפות וגם זו תהיה הוכחה לנפלאות הגלובליזציה.

מלחמת זכות השיבה

הספר של עינת וילף ועדי שורץ על האופן שבו הקהילה הבינלאומית מטפחת את מיתוס זכות השיבה מקביל את זכות השיבה להתנחלויות. שני אלמנטים שמקשים על פיתרון הסכסוך בינינו לפלסטינים על פי עקרונות בינלאומיים מוסכמים, אולם בעוד שהקהילה הבינלאומית מבטאת סלידה מההתנחלויות, הרי שהיא תורמת למיתוס זכות השיבה באמצעות החזקת אונר"א. אונר"א, סוכנות האו"ם שאחראית לטפל בפליטים הפלסטינים, מגדירה גם נכדים ונינים של פליטי 48' כפליטים, ואפילו כאשר זכו לאזרחות בארץ שקולטת אותם (כמו בירדן). אונר"א מגדירה את הפלסטינים פליטים גם כאשר הם נמצאים בארץ ממנה כביכול נפלטו, דבר שבעצם משמעותו שהגדרת הפליטות כלל לא חלה עליהם (כמו צאצאי הפלסטינים שברחו ליו"ש או לעזה וכך נותרו בשטח המנדטורי של פלשתינה). הכותבים טוענים שעל פי ההגדרות הבינלאומיות המקובלות רק אחוז מזערי מאלו שמוגדרים היום פליטים פלסטינים זכאי לתואר פליט. השאלה שמעלה הספר היא מדוע ישראל לא מבטאת עניין בפירוק אונר"א. אני חושב שיש דווקא היגיון בכך – אונר"א לוקחת אחריות על רווחת הפלסטינים וזהו אינטרס ישראלי לשמור את פעילותה כדי למנוע משבר הומניטרי ומנגד זו תמימות לחשוב שמיתוס הפליטות הפלסטיני ייעלם רק אם ייעשו שינויים ביורוקרטים באופן שבו האו"ם מנהל את הפליטים הפלסטינים. הרי עמנו לא היה צריך סוכנות או"ם כדי לחלום לשוב לציון במשך אלפיים שנה.

בהקדמה לספר עינת וילף מבטאת בחדות בלתי רגילה את קריסת השקפת עולמה השמאלנית כאשר הפלסטינים דחו את הצעות הפשרה של אהוד ברק והחלו באינתיפאדת מתאבדים. דבריה מזכירים שלא מעט ישראלים אכן שינו את השקפת עולמם בעקבות הנסיבות. זה אות כבוד לדעתי לתת למציאות להשפיע על דעותיך ולא להיות כמו כל מיני בעלי טורים ב"הארץ" שכתיבתם נתקעה בחשיבה שהייתה הגיונית בטרם אוקטובר 2000.

הספר דן בניסיונות ההיסטוריים לפתור את בעיית הפליטים. מדינות ערב התנגדו בתחילה לכך שישראל תקלוט חזרה פליטים, מתוך הנחה ששיבת הפליטים לאזורים שהונף עליהם דגל ישראל משמעותה הכרה במדינה הציונית. אחר כך כשהבינו את הפספוס, עדיין סירבו לכל פשרה גם בתמורה לכך שישראל תקלוט מאה אלף פליטים. בקצב הדמוגרפי של הילודה הערבית משמעות קליטתם אז הייתה יכולה להיות היום עוד קרוב למיליון ערבים ישראלים. כרגיל מתברר שחלק גדול מהצלחתו של המפעל הציוני נעוץ בסרבנות הערבית. גם ארה"ב לחצה על ישראל הצעירה לקלוט חזרה פליטים, אבל בן גוריון הפגין כושר עמידה מרשים מול לחצים אלו.

מדיר יאסין עד קמפ דיוויד

עוד אדם שהיה מזוהה עם השמאל ושינה את דעותיו בעקבות האינתיפאדה השנייה הוא ההיסטוריון בני מוריס. בשנת 2001 כתב:

הלוך מחשבתי בעניין המשבר כעת במזרח התיכון וגיבוריו השתנה מהותית בשנתיים האחרונות. נדמה לי כי אני מרגיש קצת כמו אותם אוהדי הקומוניזם במערב שהוערו בגסות לקול טרטור הטנקים הרוסיים שפרצו אל תוך בודפשט ב-1956

הספר מכנס מאמרים שלו. כמו בספר של וילף ושורץ הוא מדגיש שוב ושוב כיצד הפלסטינים אוחזים באמונתם האדוקה בזכות השיבה ולכן בעצם חותרים להשמיד את ישראל במסווה של הסכם שלום. מהנה לקרוא כיצד הוא קוטל בחריפות את אבי שליים, אילן פפה והלל כהן על ספרים שלהם שמוטים לטובת הצד הערבי. כאילו כדי להזכיר לקוראים את המהפך הרעיוני שבעבר – מוריס היה בצעירותו סרבן שירות בשטחים ואחד הפרקים בספר מתאר את חוויית המאסר שלו.

כשאני כותב את הפוסט הזה אני רואה דברים שצייץ נפתלי בנט על מפגש שלו עם ברנרד לואיס, המזרחן הדגול שמת בסוף השבוע:

לפני מספר שנים נפגשתי באריכות עם ההיסטוריון וחוקר האיסלאם הנודע ברנארד לואיס בכנסת ושאלתי אותו לגבי כוונות איראן ביחס להשמדת לישראל. האם מבחינתם זו תכנית עבודה או שזו רטוריקה בלבד. ״הם רציניים מאד. תאמינו להם. זו ליבת האידיאולוגיה שלהם״ הוא השיב בפשטות.

החוכמה הפשוטה הזו לפיה אם האויב שלך אומר שהוא רוצה להשמיד אותך, האמן לו – כפי שנוהג להגיד בנימין נתניהו – שזורה בהשקפת עולמו העכשווית של בני מוריס, וממש כמו נתניהו, גם מוריס חרד בכל מאודו מהאיום הגרעיני על ישראל ורואה בו את סכנת האמת האולטימטיבית הקיצונית בחומרתה. נבואתו במאמר ב-2001 היא ברוח אפוקליפטית:

או ש[המדינה] תהפוך למדינה יהודית, ללא מיעוט ערבי בולט, או שתהפוך למדינה ערבית, עם מיעוט יהודי שילך ויפחת בהדרגה, או שהיא תהפוך לאתר של נשורת גרעינית ותחדל להיות ביתם של שני העמים גם יחד.

על תיירים ועל אינסלים

הבלוגר היהודי-האמריקני ליון כתב שני פוסטים קצרים אך מרתקים היום. אסקור אותם לטובת העצלנים מכדי לקרוא טקסטים באנגלית.

הערה משעשעת-עצובה על תיירות והשלכותיה הסביבתיות: מתברר שתעשיית התיירות גובה מחיר סביבתי. כתוצאה ממנה משתחרר פחמן דו חמצני בהיקף שהוא גדול פי ארבעה ממה ששיערו עד עתה ומהווה 10% מסך הפליטות לסוגיהן. טיסות זה הרי רע לסביבה וגם ייצור מזכרות בסין כנראה לא תורם. נורת הצביעות מהבהבת: טיסות לארצות אקזוטיות והיכרות ברגליים עם תרבויות רחוקות הן חלק מנורמות החיים של האליטה הליברלית המשכילה המודאגת מהתחממות הכדור. ליון מזכיר ששרה פיילין, סגנית הנשיא של המועמד ג'ון מקיין, ספגה הרבה לעג על כך שמעולם לא טיילה מחוץ לארצות הברית. בעיני האליטות התנהגותה הייתה סמל לנבערות הווייט טראשית.

על זעם זכר הבתא ועל הטרור המוסלמי: אני עוקב שנים אחרי ליון והוא היה מהראשונים לאפיין את אפיזודות הירי של גברים צעירים מבודדים חברתית וחסרי סיכוי לזכות בקשר או באינטרקציה מינית עם נשים. בעקבות אירוע דריסה קטלני בטורונטו  יצא טרור המתנזרים שלא מרצון (אינסלים בלעז) מהעלטה. אבל כבר ב-2014 היה את אליוט רוג'ר שרצח כי ראה זוגות מאושרים וזעם:

רציתי להרוג אותם לאט, להפשיט את עורם מעליהם. הם ראויים לכך. הזכרים ראויים לכך על כך שלקחו ממני את הנקבות. הנקבות ראויות לכך משום שבחרו בזכרים אחרים על פניי.

כלכלן ימני אחד תהה לאחרונה, באמפתיה כלפי האינסלים ולמרבה הזוועה של כל אלו שאינם מיזוגנים, מדוע התקשורת מודאגת כל כך מאי שוויון ברכוש, אך אינה מודאגת מאי השוויון בהזדמנויות המיניות. זכרי האלפא הנחשקים לוקחים את הבנות למיטותיהם ומותירים את כל הזכרים-יצורים המוזרים והמגושמים חברתית ממורמרים ולא מסופקים.  ליון הקדיש רשומה כדי להבחין בין הטרור האינסלי לטרור המוסלמי. הוא בחן את אפיזודות הטרור שביצעו מוסלמים בארצות הברית, ואלו בוצעו בידי גברים לא אינסלים בעליל – נשואים ובעלי משפחות ולעתים בעלי מאפיינים ברורים של סטטוס גברי מכובד – האחראי לפיגוע במרתון בוסטון היה מתאגרף.

אצלי הרשומה הדהדה דווקא את שאלת זהותם של המתאבדים בפיגועי ההתאבדות שאירעו בארץ בעשור הקודם. בצדק או שלא בצדק ההערכה הייתה שאלו היו לעתים קרובות צעירים חסרי תקווה משולי החברה הפלסטינית, ואולי היה זה סוג של טרור אינסלים? הלכתי לקרוא את מאמרם של שאול קמחי ושמואל אבן בנושא ולא מצאתי לעניין אזכור מפורש. יצוין שחברה מוסלמית שמאפשרת פוליגמיה לכאורה בהכרח יוצרת מעמד של גברים רווקים חסרי תקווה ונחותים חברתית. עם זאת הדבר יכול להתאזן עם העובדה שגברים מתחתנים עם נשים צעירות מהם. בחברה בעלת שיעור ילודה גבוה האוכלוסייה הולכת וגדלה עם כל שנתון והשנתונים הצעירים יותר מכילים יותר נפשות.

ספחת – מחלה עם פרוגנוזה רעה

א"ב יהושע מצטרף להזיית הסיפוח אשר מקיפה רבים וטובים, משמאל ומימין – שטוענים שבהתחשב בעובדות שנקבעו בשטח ובהתפשטותו של מפעל ההתנחלויות – על ישראל לספח את יהודה ושומרון. שימו לב לאירוניה של ההתנתקות מעזה – היא נועדה להצילנו מחזון הביעותים של הדמוגרפיה הדו לאומית בין הים לירדן. בפועל היא הקימה לתחייה את רעיון הסיפוח. אם עזה יצאה מחוץ לתמונה, את יהודה ושומרון אפשר לכאורה לספח ועדיין לשמור על רוב יהודי, גם אם קלוש.

ביום שבו ישראל תספח את יהודה ושומרון ותעניק אזרחות לתושביה, היא תצטרך להנהיג חוקי שכר מינימום ביו"ש, להעניק קצבאות ביטוח לאומי למיליוני התושבים הערבים, סיוע לנכים ולמובטלים, קצבאות לידה ומענקי לידה. מימון לאוניברסיטאות, לבתי הספר ולבתי החולים. משכורות למורים ולעובדים סוציאליים. מנגד היא תוכל לגבות מסים מהתושבים הערבים, אבל התועלת בכך תהיה מועטה. הטבות הרווחה לערביי יו"ש חייבות להיות שוויוניות. אפילו בצלאל סמוטריץ' יתקשה להעז להציע אחרת. המסים שישלמו הערבים, לעומת זאת, לא יהיו שוויוניים. במקרה הטוב והלא סביר שבו יצליחו לגבות מסים באפקטיביות בקרבם, עדיין יהיו אלו מסים של אוכלוסיה ענייה מאוד שבתנאי מיסוי פרוגרסיבי כמעט לא משלמת דבר.

סיפוח יו"ש מבשר אם כך קריסה מיידית של מערכות הרווחה בישראל שתפגע בשכבות החלשות ביותר, תושבי עיירות הפיתוח, ערביי ישראל והחרדים. אולי כך לא נוגדר כמדינת אפרטהייד אבל לאפרטהייד היו גם יתרונות עבור עניים לבנים: בזמן האפרטהייד דרום אפריקה הצליחה לשמר את מעמד האפריקנרים העניים מעל לקו העוני על ידי הבטחת משרות בשירות הציבורי. כיום יש שם צריפים של לבנים עניים החיים בעוני מרוד בפבלות הנראות דומות מאוד לאלו של השחורים העניים. בדרום אפריקה אלו מהלבנים שכן מצליחים חשים מאוימים מעלייה בפשיעה ובוחרים לחיות מאחורי גדרות ואזעקות. ואפשר להניח גורל דומה למעמד המבוסס במדינה בישראל שאחרי הסיפוח.

בדרום אפריקה קיימת תופעת הווייט פלייט, הבריחה הלבנה, שכוללת בעיקר את אלו שמסוגלים להצליח בעולם המערבי ומבקשים להשתחרר מהפשע, מהשחיתות ומחוסר המסוגלות שמאפיינים את דרום אפריקה של היום. אפשר לנחש שבישראל שאחרי סיפוח השטחים התדרדרות המערכות הציבוריות תוביל לתוצאות דומה ולעליה גדולה בעזיבת הארץ. לכל אלו שזועקים על אי-שוויון במדינה גם בימינו, כאשר אי השוויון מצטמצם ורמת החיים עולה, תהיה סיבה טובה ואמיתית לצעוק על אי-שוויון מזעזע שילווה בהתדרדרות כלכלית קטסטרופלית במדינה שאחרי הסיפוח.

חזונו של א"ב יהושע הוא מסוג האוטופיות הרות האסון שרק אינטלקטואלים יכולים להציע, שתוצאתן השכיחה היא הרס חייהם של הלא אינטלקטואלים (האינטלקטואלים עצמם מוצאים מקלט בסלונים ספרותיים בארצות זרות). אמנם במקרה כאן יש להודות שגם האנטי-אינטלקטואלים מהימין הקיצוני מקדמים רעיונות דומים.

מוזר שא"ב יהושע ביטא בזמנו רעיון מעניין להסבר תופעת האנטישימיות – חוסר הצורה והזהות של היהודים. חוסר היכולת לאפיין את היהודי הוביל לראותו כמקור נסתר לכל רע. והנה עתה הוא מציע להפוך את מדינת היהודים למדינה חסרת זהות וצורה שכזו – ערבוביה בלתי אפשרית של שני לאומים שדבר לא מאחד ביניהם מלבד סלידה הדדית עזה.

הדרך לגיהנום מרוצפת בכתביהם של אינטלקטואלים. א"ב יהושע תרם לה כמה פיסות נייר משלו.

המיתוס שפעל כבומרנג והפרדוקס של תוצאת הלוואי

הספר "דיר יאסין – סוף המיתוס" שיצא לאחרונה סוקר את הקרב שניהלו אנשי האצ"ל והלח"י באפריל 1948 לכיבוש הכפר דיר יאסין שנמצא בהרי ירושלים, באזור שבו שוכן כיום בית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול. החוקר שכתב את הספר, פרופ' אליעזר טאובר, הוא איש אוניברסיטת בר אילן וחובש כיפה, מה שמראש יצבע את דבריו, המכחישים את האשמת הטבח, בגוון מאוד מסוים בעיני חלק מהקוראים. אין לי כלים לחלוק על מסקנותיו או לבקר אותן, ולכן אתייחס להן להלן כאמת לאמיתה.

טענתו של טאובר היא שהטענות בדבר טבח בדיר יאסין הן שקר וכזב, אבל הוא אינו מכחיש את העובדה שאזרחים רבים נהרגו. תושבי דיר יאסין לא כולם התפנו, אש עזה ניתכה על הלוחמים היהודים, ובסופו של דבר הם החלו לפוצץ בתים על יושביהם – טכניקה שגרמה להרוגים רבים. בסיכומו של יום נהרגו למעלה ממאה ערבים בקרב.

המטרה לא הייתה לחולל הרג המוני. איש לא שיער שהקרב יסתבך כך. הנהגת המחתרות כיוונה לקרב הוגן. מנחם בגין, מפקד האצ"ל, הורה לאנשיו לפעול בהתאם ולהימנע מפגיעה באזרחים ובשבויים. מכונית ובה רמקול קראה לאזרחים להתפנות. אבל שורה של מחדלים העיבה על תוכנית הקרב. הרמקול היה חלש מדי. הלוחמים חסרי הניסיון היו נטולים כל הבנה של דרכי הלחימה בשטח בנוי. אנשי הכפר לא שיערו שכוונת היהודים לכבוש את הכפר, דבר שלא היה מקובל באותו שלב של מלחמת העצמאות. חייל סורר עשה מעשה אלאור עזריה וירה בערבי שיצא מהבית ונכנע, אל מול צופים אנשי הכפר, שהסיקו שאין טעם בכניעה. כל אלו העצימו את מספר ההרוגים ובנו את המיתוס כאילו טבח אירע במקום.

מעניין במיוחד הניתוח של תוצאות הקרב. הוא  היה לנקודת מפנה אסטרטגית עצומה, שאחריה החלה בריחה המונית של ערבים מארץ ישראל. הערבים החלו להפיץ תעמולת כזב לפיה אירעו מעשי אונס בהיקף גדול בכפר. רבים מהכפריים הארץ ישראלים חשו שהם יכולים להשלים עם סכנת חיים בשמירה על אדמתם, אך לא עם סכנה לכבוד בנותיהם, והם נסו בהמוניהם. הניסיון להכתים את התנועה הציונית בהאשמת אונס הפך לבומרנג שלא ייאמן.

לא כל כך הרבה השתנה במלחמות ישראל. גם היום הצד הישראלי מחויב לקוד בסיסי של מוסר מלחמה ומופצות עליו עלילות כזב שקריות. חשובה מכולן היא העובדה שגם אם עושים מאמץ לכוון את האש כלפי לוחמים, עדיין אין זה ריאלי לנהל מלחמה בשטח צפוף שבה לא נפגעים אזרחים בהמוניהם. לכן המון לבנונים איבדו חייהם במלחמת לבנון השנייה, והמון עזתים במבצע צוק איתן ובאלו שקדמו לו. המקרים שבהם נפגעו אזרחים היו תקריות מצערות שישראל ניסתה למנוע באופן פרטני, תוצאת לוואי לא רצויה של מלחמה לגיטימית, אבל בסופו של דבר, במבחן הסופי של עמדת ישראל מול העולם הערבי, ההרס שנזרע על אף המאמצים למנוע אותו, מחולל הרתעה ארוכת טווח.

בדיר יאסין אותו נזק שנגרם לאזרחים ונעשה ניסיון מראש למונעו, שירת בסופו של דבר את האינטרס העליון של התנועה הציונית – פינוי הארץ מערבייה. אפשר להנגיד זאת עם מה שקרה במלחמת ששת הימים. אז לא נהרגו אזרחים ערבים ולכן מזרח ירושלים והגדה לא פונו, בניגוד לציפיות כובשיהם.

במלחמות האחרונות בלבנון ובעזה נגרם נזק מסיבי לאזרחים. אותו נזק שהמשפטנים עמלו לצמצם ובצדק, כדי למנוע מצה"ל להיחשב כצבא המבצע פשעי מלחמה, נגרם בכל זאת וכך תרם להרתעה והוא מאפשר שקט שנמשך בגבולות כבר לא מעט זמן.

פינקלשטיין צדק, פרס התחלק

ארתור פינקלשטיין, היועץ האסטרטגי שהגה את קמפיין "פרס יחלק את ירושלים", הלך השבוע לעולמו. נזכרתי בו ובקמפיין שלו בהקשר לפוסט שכתב הכלכלן והבלוגר סקוט סאמנר על מדרונות חלקלקים. סאמנר התייחס לטענה שאם יתחילו להוריד פסלים של גיבורי הקונפדרציה שנלחמו למען שימור העבדות, בסוף יורידו גם את הפסלים של נשיאים כמו ג'ורג' וושינגטון ותומס ג'פרסון, שניהם בעלי עבדים. ג'פרסון אפילו היה אב לכמה מעבדיו הקטנים, ילדיה של שפחתו סלי המינגס. אחד הכותבים בוושינגטון פוסט ביטל בזלזול את טענת המדרון החלקלק הזו, אבל סאמנר נוטה להאמין שכך דברים עובדים – המציאות מתגלגלת במדרון. הוא הביא לדוגמה את הטיעון ברוח שנות השמונים: "אם נבטל את מחלקת העישון במטוסים, בסוף יאסרו עישון במסעדות, בבארים, במשרדים, בחללים, בחדרי מלון, בבנייני מגורים…". זהו מדרון חלקלק שהתגשם כמובן. דוגמה אחרת היא מאבק הזכויות של התנועה הגאה. שמרנים שהזהירו שהיתר להומוסקסואליות בין ארבע קירות יביא לבסוף להכרה בנישואים חד מיניים, נתקלו בזלזול. אבל כך היה. בסך הכול 12 שנים חלפו בין פסק הדין של בית המשפט העליון באמריקה שקבע שאקט מיני הומוסקסואלי הוא חוקי לפסק הדין שהכיר בשוויון בין נישואים חד מיניים לנישואי גבר ואישה.

במקרים שלעיל אני אישית, וכנראה איתי רוב הציבור במערב היום, תומך בתוצאה הסופית ורואה אותה כרצויה, אבל היא הייתה נראית הזויה, בלתי רצויה ובלתי אפשרית בתחילה, ומבחינה זו מי שהזהיר אז מפני התגשמותה על ידי שימוש בטיעון המדרון החלקלק, התברר כצודק. כך לדברי סאמנר ייתכן שנחזה בהפלת פסלו של כל נשיא שיקושר לעבדות בעקבות הפלת פסליהם של גיבורי הקונפדרציה בהווה. אני אפילו הייתי הולך צעד אחד קדימה ותוהה מה יקרה כאשר בעתיד האנושות תיתן דין וחשבון על יחסה הנוכחי לבעלי חיים המגודלים לצורך מזון בצפיפות ובסבל קשים. לבני האנוש בעתיד מן הסתם יהיה קל יותר להתייסר על פשעי אבותיהם בנושא כאשר יהיה זמין להם מאגר בלתי נדלה של מזון דמוי בשר מלאכותי. אולי כל אנדרטה לפוליטיקאי מהעבר הרחוק שלא היה צמחוני תעורר תגרות והתקהלויות.

ומכאן לקמפיין "פרס יחלק את ירושלים" של ארתור פינקלשטיין ב-1996. זהו קמפיין שבעצם התבסס על טיעון המדרון החלקלק – אם פרס כבר היום מוכן לתת לערבים כל כך הרבה, בסוף הוא ייתן את ירושלים. הטיעון נהדף בידי מפלגת העבודה כהסתה מרושעת, שקרית וחסרת גבולות. ב-1999 נעשה שימוש בקמפיין דומה נגד אהוד ברק, ואהוד אולמרט, ראש העיר ירושלים מטעם הליכוד, יצא להגנתו והכחיש זאת באומרו שברק ודאי לא יחלק את ירושלים. בתוך זמן קצר להדהים, כבר בשנת 2000, התברר שברק דווקא מוכן בהחלט לחלק את ירושלים. לא למסור אילו שכונות ערביות נידחות, אלא ממש לחלק את גרעינה ההיסטורי הקדוש לדתות המונותאיסטיות. אז התברר שגם פרס בעצם היה מוכן לחלק את ירושלים כפי שניבא פינקלשטיין. בניגוד לרוני מילוא הוא לא פרש מהממשלה שהסכימה לחלוקת העיר ותמך במתווה קלינטון. החלק המגוחך באמת היה שאפילו אהוד אולמרט, זה שאהוד ברק הביאו כערב לכך שירושלים לא תחולק, הסכים בסופו של דבר לחלוקתה בהצעותיו לאבו מאזן. על זה נאמר בתלמוד שלעתים מי שמביאים כערב צריך ערב בעצמו.

אלו שביטלו את טענת המדרון החלקלק בראשיתה, בדרך כלל אינם עושים חשבון נפש כאשר הם בסופו של דבר מתגלגלים, יחד עם רבים אחרים, הישר אל תחתית המדרון. וזאת לעתים בצדק, מאחר שמה שהיה נדמה פעם כתחתית המדרון אינו באמת תחתית, אלא המשך טבעי, הגיוני ונכון.  אורי אורבך, הסטיריקן הימני המנוח, ניבא זאת מראש כשכתב לגבי שאלת ירושלים: "הממשלה הזו מנהלת מדיניות של הליכה על סף תהום, אבל עוד מעט היא תצעד צעד אחד קדימה. אם אי חלוקת ירושלים תחסום את השלום בדישו – פרס יסכים לחלוקת ירושלים". ובאמת, כל אלו שנשבעו בשם ירושלים בעבר בשמאל, טענו מאוחר יותר שהייתה זו רק ססמה, ושהעיר במילא מחולקת מאי פעם. אז מה ההיגיון לחסום את השלום הישראלי-פלסטיני רק בשל פנטזיות שקר על שלמותה.  ואכן, לא ברור כלל מה ההיגיון בבלימת השלום הישראלי-פלסטיני אם המכשול האחרון לכך יהיה כמה קילומטרים רבועים בירושלים.

מה המסקנה? טענת המדרון החלקלק היא טענה אשר משקפת את המציאות. כך באמת העולם עובד. מסכימים לדבר אחד ומתגלגלים לדברים שבאים אחריו. אבל מצד שני, לא בהכרח היא צריכה להטיל עלינו אימה כה רבה. יכול להיות שבסופו של דבר נתגלגל ונתגלגל, נתהפך אנה ואנה, עד שנגלה שגם מה שבתחתית המדרון אינו הזוועה שחששנו מפניה.

לסגת בטרם המט

מקצוענים לא משחקים שחמט עד המט. ברגע שבו אחד הצדדים מבין שעשה טעות שאפשרה לצד השני להשיג יתרון מכריע, הוא פשוט מודיע על כניעתו ומפסיק. הוא אינו מבזבז משאבים נוספים.

ממשלת ישראל צריכה לפעול באופן דומה ולוותר על הניסיון, המגומגם כבר עתה, לשנות את נהלי הבידוק בהר הבית. אין בניסיון הזה סיכוי ואין בו טעם. ממילא מגנומטרים יותר משיגבירו ביטחון יהפכו להיות בעצמם זירה של תסיסה, חוסר ביטחון וסכנה למי שמפעילם. אין טעם לצאת לקרב מבלי לראות בו טעם ותוחלת, ואיש אינו רואה תוחלת בעניין המגנומטרים. בכך האירועים הנוכחיים מטופשים ומיותרים לעומת אירועי מנהרת הכותל בזמנו, בהם ערך מכריע שיחק תפקיד – זכותם של יהודים להסתובב בעתיקות של עברם ההיסטורי.

לכאורה יש ערך בעיקרון "לא להתקפל" אבל זו טעות חמורה לצאת לקרב גדול רק על בסיס עיקרון זה בזמן שהצד השני חמוש בהרבה יותר – להט דתי עמוק ואמונה איתנה בתיאוריות קונספירציה ויתר שטיפות מוח ארסיות שהטלוויזיה הפלסטינית והרשתות החברתיות בערבית שוקדות עליהן.

עד כאן המסקנה השמאלנית. המסקנה הימנית, הנכונה באותה מידה, היא שיהיה זה טירוף מוחלט להעניק לכוחות ביטחון לא ישראלים מרחב פעולה בהר הבית, גם לא בהסכם שלום עתידי. זה כמו לתת בנאיביות גישה אל מתג הפעלה של פצצה גרעינית לכוחות זרים שלגמרי אינך בטוח מה יהיו התמריצים שינחו אותם לאורך שנים.