הקונספציה הנשכחת מ-2002

מי לא שמע על הקונספציה הכושלת שהולידה את הפתעת יום הכיפורים. אבל יש קונספציה אחרת שהמיטה אסון במימדים לא שונים בהרבה ובזמן קרוב יותר לזמננו. התקשורת ממעטת לדבר עליה ולהזכיר אותה, ואין זה פלא. זו קונספציה שהתפוגגותה היטיבה עם הימניים ועל כן מוטב לה להישכח. מדובר בקונספציה ששררה בשנים 2000, 2001 ו-2002 לפיה אין פיתרון צבאי לטרור המתאבדים, שהקריאות "תנו לצה"ל לנצח" הן התלהמות נבובה ושהרעיון הריאלי היחיד הוא לפתות את ערפאת וחבר מרעיו בעוד ועוד ויתורים מדיניים.

בשיא התבערה במרץ 2002, מול קטל המוני של אזרחים שיצאו לחיי השגרה ופגשו את מלאך המוות עם חגורת הנפץ (או שרק הפכו לנכים קשים לשארית חייהם), כתב עמוס הראל בעיתון הארץ אחרי עוד פיגוע בירושלים: "ירושלים הופכת למהדורה מזרח תיכונית של בלפסט בשנות השבעים… רק שלושה הרוגים כשמהדיווחים הראשונים היה נדמה שמדובר בטבח המוני? התגובה השכיחה אמש הייתה: יצאנו בזול". חוסר הביטחון היה כה גדול שאפילו תחקירן "בצלם" שנסע ברכב בשטחים נפגע מכדורים פלסטיניים. פציעתו הקשה בידי האנשים שלמענם הוא פועל אילצה את בני משפחתו להתמודד עם שאלות קשות במיוחד. "הם חייבים להימנע מלירות בכלי רכב אזרחיים", אמרה אשתו, אך הוסיפה שהאשם במצב כולו הוא הכיבוש.

אז מה הפתרון? פובליציסט הארץ עקיבא אלדר ציטט באותם ימים בהסכמה פלסטינית שכתבה לו:"הגיעה השעה שתבינו כי השימוש הפראי בכוח מחריף את המצב. המוצא היחיד הוא להעניק לפלשתינאים את זכויותיהם הלגיטימיות, בלי שום תירוצים".

יואל מרקוס קיווה לשינוי אסטרטגי בחשיבתו של שרון שיוביל להבנתו ש"אין בכוחו של צה"ל לחסל את הטרור ושככל שיגדיל את היקף הפעולות בשטחי הרשות, כך יגדיל את המוטיווציה לפיגועי התאבדות בלב ישראל".

הפרשן הצבאי זאב שיף כתב:"המסקנה האסטרטגית היא כי בנסיבות המדיניות הנוכחיות לא די בכוח צבאי כדי להדביר כליל את הטרור הפלשתיני. בנוסף לעוצמה הצבאית יש צורך לנסות במקביל מהלכים מדיניים מרכזיים". מאמר המערכת של הארץ סיכם:"הנתיב המדיני היה ונותר האמצעי היחיד שיוכל להוליך לפיתרון כלשהו הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך, על ידי הצגת האופק המדיני כהמשך למו"מ הצבאי".

באל-איאם כתב אחד העיתונאים הערבים:

נוכח תבוסת הצבא הישראלי החמוש בנשק ובתחמושת, נוכח התנועה הלאומית הפלשתינאית, נוכח קריסת תיאוריית ההכרעה הישראלית, נוכח העובדה כי הצד הישראלי מסתמן כצד המפסיד מדינית ומורלית, שבה ועולה החשיבות בהדגשת עמדות היסוד הפלשתיניות… נסיגה כוללת, גמורה ומוחלטת מהאדמות הפלשתיניות כולן, וללא חזרה.

הציבור הישראלי היה שותף לתחושת העדר המוצא. בסקר שפרסם עיתון הארץ התברר שרק כרבע מהציבור היהודי בישראל מאמין שאפשר להיחלץ מהמצב הנוכחי באמצעות הפעלת כוח צבאי בעוצמה רבה יותר. בני ציפר, לימים טרול החצר של ביבי מלך ישראל, הילל באותם הימים נאום של אם שכולה, רובי דמלין, שהיה "קול צלול בעד היפרדות חד וחלק מן ההתנחלויות, ומן האתוס של השנאה והאי-מוסר העומד בבסיסן, שבכל שנות קיומן לא היו אלא מין פרובוקציה מתמשכת ולא ניסו לתרום דבר לדו קיום עם האוכלוסיה הפלשתינית".

גם במערכת הביטחון פקפקו ביכולת ההכרעה שתניב אפילו כניסה ללב הערים ביו"ש: "אני חושש מאוד שבסופו של דבר העולם יגרש אותנו מהערים הפלשתיניות בלי שנשיג דבר, ועראפת יקצור עוד הישג. מכאן כבר קצרה הדרך להצבתו של כוח משימה בינלאומי", צוטט אחד מהקצינים הבכירים. עיתון הארץ החרה החזיק: "לפעולה צבאית אין קיום משל עצמה, אם לא עומד מאחוריה, ויותר מזה בבסיסה, אופק מדיני".

מדברים הרבה על התקררות יחסיה של ישראל עם ארה"ב לעומת ימי העבר שבהן הייתה קונצנזוס, אבל הסתכלות במאורעות אותם ימים חושפת תמונה מעט שונה. ישראל הייתה נתונה למתקפה רצחנית מטורפת ובלתי פוסקת ועדיין הייתה מנועה מבחינת האמריקנים מלהיכנס ללב הערים הפלסטיניות. זאת למרות שבארה"ב שלט ממשל רפובליקני שונא טרור מובהק. קשה לדמיין היום את ממשל טראמפ או ממשל בראשות מושל פלורידה הפופולארי, רון דה סאנטיס, או ממשל ניקי היילי מונע מישראל להגן על עצמה. ואולי גם אז לא באמת היה לחץ אמריקני אלא רק היסוסים של אריאל שרון למוד טראומת מלחמת לבנון הראשונה.

הרב אבי גיסר מעפרה טען באותם ימים:"אנחנו יכולים לחסוך לעצמנו הרבה, אם נבין שאין מנוס מהכרעה צבאית, חיסול הרשות, כיבוש מחנות פליטים, שליטה מלאה בכל שטחי A.. רק כך כשהפלשתינאים יהיו בעמדת חולשה מוחלטת ולא יעזו יותר להרים את אפם, אפשר יהיה להציע להם אוטונומיה".  המציאות שאחרי טבח ליל הסדר במלון פארק והפעילות הצבאית הנמרצת שישראל נקטה בעקבותיו, תחילה ב"חומת מגן", ואז ב"דרך נחושה" ומבצעי ההמשך שהחזירו נוכחות צבאית מלאה של ישראל לתוך שטחי הרשות, הפריכו את ניבויי הכותבים מהשמאל. הן הוכיחו בסופו של דבר את צדקת דברי הרב, שעיתון הארץ הגדיר אז "מונולוג מתנשא". רק החדירה למחנות הפליטים וההשתלטות על מעוזי הטרור עצרה את פיגועי ההתאבדות. ישראל עשתה משהו חכם יותר מפירוק הרשות כפי שהציע הרב גיסר. היא הותירה אותה על כנה, אבל חלשה ונטולת יכולת להגן על מחבליה.

היטיב לסכם את התגלגלות העניינים משה ארנס המנוח, ששימש כמעין ברברה טוכמן של אותם ימים:

ההצהרות הישראליות כי האיפוק הוא עדות לעוצמה לא הרשימו את ערפאת ותומכיו. הקולות הרבים שנשמעו בישראל בטענה שאין מענה צבאי יעיל למסע האלימות הפלשתיני רק הגבירו את אמונתם של הפלשתינאים שהם צועדים בדרך אל הניצחון… איך אפשר להסביר את אי היכולת, או שמא הסירוב של שרי הממשלה לראות את המציאות נכוחה במשך חודשי הדמים הללו? ראשית, הייתה השאיפה להביא להפסקת אש. העובדה שערפאת הצליח לזרות חול בעיני פוליטיקאים כה רבים, מנוסים ונבונים כביכול, מעוררת גיחוך. בלהט פנטי כמעט רדפה ממשלת ישראל אחר חזיון השווא של הפסקת אש..

שנית הייתה העמדה המוצהרת של הממשלה, שלפיה נעשה כבר כל מה שאפשר, לצה"ל ניתנה יד חופשית והוא לא הצליח לשים קץ לאלימות. לכך נוספה מקהלת ה"מומחים" שטענו כי אי אפשר לגבור על "תנועת גרילה הנאבקת לעצמאות" וכי כניסת צה"ל לערים פלשתיניות תוביל לקרבות בנוסח סטלינגרד. המסקנה המתבקשת הייתה שהישראלים צריכים להשלים עם גל אינסופי של טרור פלשתיני או להיעתר לדרישותיו חסרות הרסן של ערפאת.

שלישית קיימת הקואליציה. שרון הרכיב את הקואליציה הרחבה ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. בסופו של דבר הכשילה קואליציה זו כל יוזמה לפעולה, בעודה מנווטת את הממשלה למסלול של הבלגה.

שימו לב לפסקת הסיום שראויה לתשומת לב מיוחדת, כי פה ושם עדיין מדברים על ממשלת שינוי בעתיד הקרוב, שבמסגרתה יתאחדו ימין ושמאל בשיתוק הדדי. כמו אז.

שאלת הסינגולריות

מלחמת השחרור והקמת מדינת ישראל היוו אירוע חריג מאוד בדיני המקרקעין בארץ ישראל. הבעלים הערבים הישנים עזבו בחיפזון את בתיהם, והם איבדו אותם לצמיתות. הם עדיין מחזיקים במפתח, כפי שאפשר לראות בכל כתבה על התביעה הפלסטינית לזכות השיבה, אבל המנעול הוחלף מזמן. אין זה דבר נורמלי שאדם קנה או ירש נכס והוא מאבד את זכותו אליו בעיני החוק רק בשל נסיבות המציאות האלימות והכאוטיות. זהו אסון נורא גם בראי התמריצים הנורמליים שאמורים להנחות את דיני הקניין. מי ילך להתפרנס ביושר, לבנות בית או לנהל משא ומתן בהגינות כאשר סופה אלימה יכולה לעקור בין רגע את הכול.

הלגיטימציה לביטול זכויות הערבים על קרקעותיהם נובעת מכך שמלחמת השחרור היוותה רגע סינגולרי. לא יהיה כמוהו אינשאללה גם עוד מאה דורות. זהו רגע של שינוי שהוא אולי אכזרי ובלתי הוגן למי שחווה אותו, אבל הוא מניח את הקרקע (תרתי משמע) למציאות שתאפשר שלום ויציבות היסטורית לאחר מכן. שאלת התמריצים – דהיינו איך אפשר לנהל חיים בעולם שבו בין רגע אדם יכול להיות מנושל מרכושו – לא באמת מתעוררת כי תמריצים מבוססים על ציפיה לעתיד, ואין ציפיה שרגעים סינגולריים יחזרו. הם היו ואינם עוד. גם מזווית הראיה של המשפט הבינלאומי אין להניח שהוואקום הריבוני שנוצר בארץ עם תום המנדט הבריטי ושלווה בבריחת הפליטים הנרחבת יכול לחזור גם עוד אלף שנה.

לתסיסה האחרונה בירושלים תורמת הפופולאריות של הטיקטוק בקרב צעירים ערבים אלימים, אבל זה לא רק זה. חלק מהמתחים נגרמים בשל העובדה שנפער חור ירושלמי בסינגולריות הזו של מלחמת השחרור. הסינגולריות תקפה בתוככי ישראל וכך אוניברסיטת תל אביב יכולה הייתה לקום בשיח׳ מוניס. היא תקפה גם ביו״ש, שם בג״ץ סתם בחוכמה את תיבת הפנדורה ומנע מיורשים יהודים לשוב לרכוש אבותיהם. בשל החקיקה אחרי מלחמת ששת הימים יצא שמשפטית היא אינה תקפה במזרח ירושלים. ככה יכולים יורשי התימנים של הישוב הישן לדרוש חזרה אל בתיהם בסילואן שבעבר הרחוק, לפני מלחמת השחרור, סולקו ממנו בשל התנכלויות הערבים. לפי כתבה במקור ראשון, זהו שטח שניתן לעולים מתימן שרצו לעבד את האדמה ולא להתפרנס מהצדקה כמו האשכנזים החרדים – ״התימנים האמינו בשיטתו של הרמב"ם, ששוללת מכול וכול הסתמכות על כספי צדקה. היה ברור להם שליפול על הציבור זו בושה, ושהם חייבים להתפרנס בכוחות עצמם וללמוד תורה בזמן הנותר. בתימן הם עבדו בצורפות או בבניין, וכאן בארץ הם רצו לעבוד את הקרקע. זה היה החלום שלהם, למרות שלא היה להם רקע בתחום".

יצוין שאילו ערביי סילואן היו מקבלים את אדמות היהודים מממשלת ירדן (כפי שאוניברסיטת תל אביב קיבלה את שייח׳ מוניס מהמדינה), הייתה להם זכות תביעה על הקרקע. המדינה מכבדת את ההחלטות שקיבלו הירדנים לגבי הנכסים אפילו אם הפקיעו זכויות יהודים. אבל בפועל הנכסים ניתנו להם על ידי מי שהשתלט במרמה על הקרקע היהודית ולכן הם נטולי זכויות.

עדיין חוסר הסימטריה זועק. הפולשים במתחם סומייל או גבעת עמל יכולים להסתכסך ולהתעמת עם נציגי המדינה או עם יזמים, אבל אין מצב שאיזה ערבי שנעלם מהמתחמים ב-1947 יגיח פתאום וידרוש את בתיהם. לעומת זאת במזרח ירושלים המדינה מאפשרת ליהודים לעשות זאת לערבים. מצד אחד, יש משהו מזעזע בכך שהערבים שהתנכלו לתימנים בשנות השלושים ישיגו בסוף את מבוקשם בחסות המדינה ויהיו זכאים לסלק נוכחותם של יורשיהם משם. מצד שני, זו משמעות הרגע הסינגולרי של מלחמת השחרור – מה שהיה היה ונפתח דף חדש בבעלות על קרקע בארץ ישראל – ולצד היהודי יש הרבה יותר מה להפסיד אם מתחילים לפקפק בו.

חודש של התפכחות

בעשור האחרון, תחת שלטונו של נתניהו, ישראל נהנית מתור זהב מדהים. זה היה נכון כבר לפני כמה שנים, וזה נכון ביתר שאת לאור ההכרה בירושלים וברמת הגולן, הסכמי אברהם, מבצע חיסוני הקורונה הראשון בעולם וההישגים המופלאים של המוסד באירן. המשבר הפוליטי החריף שאנו חווים מזה שנתיים מעיב במידת מה, אך השפעתו בפועל על הביטחון ועל הכלכלה עדיין מינורית. אז לא נורא.

כדי להבין כמה הדברים טובים, צריך להיזכר כמה היה רע. שקעתי לאחרונה בקריאת עיתוני הארץ בחודש אוקטובר 2000, החודש בו התפוגגה אשליית תהליך השלום והחלה אינתיפאדה קשוחה שעתידה הייתה לגבות חיים של יותר מאלף ישראלים.  זה לא היה החודש הנורא ביותר. הכבוד המפוקפק שמור למרץ 2002, החודש שבו פיגוע התאבדות רדף פיגוע התאבדות. אבל זה היה חודש של התפכחות נוראית.

מה שבולט בכותרות של אוקטובר 2000, לצד אירועי הדמים כמו הלינץ' ברמאללה וההתפרעויות של ערביי ישראל וגם חטיפת החיילים בגבול הצפון, הוא דווקא ההסכמים. ערפאת הסכים שוב ושוב להסכמי הפסקת אש בקלילות שהזכירה את אמרתו של מארק טוויין: "אין דבר קל יותר מלהפסיק לעשן. עשיתי זאת אלף פעם". ברם, שום כדור לא נותר בקנה בגלל החתימות הריקות מתוכן. אפילו איש מתון שבמתונים כמו שלמה בן עמי אמר לשמעון פרס: "אינך מבין שערפאת משפיל אותך, הרי אינו מכבד שום סיכום שלו איתך". פרס השיב בנחישות השפן של אנרג'ייזר האופיינית לו: "איני מרגיש מושפל משום צעד שאני עושה כדי להציל חיי אדם".

הפסיביות והעליבות של הקבינט של אהוד ברק היו מעוררות השתוממות. ישראל הראל כתב: "איש בקבינט, עד כמה שידוע, לא שאל את הרמטכ"ל והאלופים הנלווים אליו מדוע, ביחסי הכוחות האמיתיים שבינינו לבין אלו שכפו עלינו את הדם והאש, אי אפשר לשים קץ לאירועים שעלולים להביא עלינו מלחמה כוללת? מדוע מניח צה"ל את היוזמה, כאילו זו גזירת גורל, בידי ערפאת".  אבל צה"ל, מתברר בקריאה בדיעבד, עוד היה אופטימי. הוא העריך שמלחמת ההתשה עלולה להימשך שנה. בפועל נדרשו ארבע שנים עד לדעיכת האינתיפאדה, בערך עם מותו של ערפאת ארבע שנים אחר כך.

הפרשן הצבאי של הארץ, זאב שיף, לעג לתגובה ללינץ' ברמאללה: "מסיבת העיתונאים שבה מסר ראש אגף המבצעים במטכ"ל, אלוף גיורא איילנד, על הפעולה נשמעה כמסיבת התנצלות של צה"ל. שוב ושוב הסביר כיצד פגעו המטוסים רק בכלי רכב הסמוכים לתחנת משטרה ברמאללה, שרובם בוודאי נגנבו מישראל". ובמקום אחר כתב: "גוברת הביקורת לפיה מדיניות האיפוק והריסון שכופה ראש הממשלה על צה"ל מזמינה את הגברת האלימות ומתפרשת כחולשה".

על אף הגישה הפסיבית, התדמית הבינלאומית לא ניצלה. 14 מדינות, בהן בריטניה והולנד, הצטרפו לגינוי לישראל במועצת הביטחון. כותרת בהארץ ציינה שהשידור החי של מות מוחמד א-דירה גרם נזק בלתי הפיך לישראל ותהתה:"האם תדמית ישראל תשתקם אי פעם". תשובה מהעתיד: כנראה שקמפיין החיסונים המוצלח שיקם אותה.

הכי מרעישה הייתה התהפכותם של ערביי ישראל והתפרעויותיהם האלימות. בכותרת אחד מגיליונות הארץ הופיעה "תוכנית למגן ישובים ליד כפרים ערבים בישראל". שנים עשר יישובים בתוך הקו הירוק הנמצאים בקרב אוכלוסיה ערבית ישראלית אמורים היו לעבור מיגון הכולל: "פתיחת מחסני נשק, הקמת מערכת קשר, כלי רכב, גידור היישוב, שער חשמלי, עמדות ירי והכשרת דרכי גישה חלופיות". אפילו מאמר המערכת של הארץ, לרוב מעוז של שמאל אדוק שאיתן מול כל קריאת תגר של המציאות, נזף בחברי הכנסת הערבים: "הח"כים הערבים חצו את גבולות המותר והנסבל. לא זו בלבד שלא מילאו את תפקיד הניווט והריסון.. אלא נתנו את ידם להסתה שהובילה להתפרעויות קשות, להתקוממות אלימה ולשיבוש סדרי החיים במדינה".

עם ובלי קשר לאירועים אפשר למצוא ידיעות נוספות מעניינות בחודש אוקטובר 2000. למשל הויכוח האם על ישראל להצטרף לאמנה של בית הדין הבינלאומי בהאג למרות הסיכון שבכך. יוסי ביילין תמך בהתלהבות. אליקים רובינשטיין התנגד. או דבריו של יצחק שמיר כי "עדיפה ממשלת אחדות על חזרתו של נתניהו". "הוא עשה הרבה טעויות ואני לא מאמין שהשתנה. איש כזה לא משתנה כל כך מהר. מאוד לא הייתי ממליץ לליכוד לקבל אותו בחזרה".

ההתפכחות של אוקטובר 2000 שינתה את הפוליטיקה הישראלית לחלוטין ועד ימים אלו. דורון רוזנבלום, איש מחנה השלום, כתב אז: "אם מישהו היה מתנבא לפני שנה, זמן קצר לאחר בחירתו של אהוד ברק, שבערב יום הכיפורים הנוכחי תיקלע הוויית חיינו לטראומה שאינה נופלת – ומבחינות מסוימות אף עולה – על זו של מלחמת יום הכיפורים – היה נחשב למטורף ולמתעתע. שכן, גם המתלהם והפסימי שבמתנגדי תהליך השלום לא יכול היה להמציא את חלום הבלהות הנוכחי, שבו – בניגוד ל-1973 כאשר קרסו לזמן מה שתי חזיתות צבאיות הרחוקות מהעורף – קמים עלינו בבת אחת הסיוטים האפוקליפטיים והמודחקים ביותר: הסטת הסכסוך המדיני למלחמת דת נצחית לכאורה; הפניית הנשק הפלשתיני נגדנו; התנגשויות עם החיזבאללה ממש על גדר הצפון; התעוררות משטמתם של ערביי ישראל, הפועלת בעורף כגיס חמישי. וכאילו אין די בכך – הרימו ראש גם החמאס ואפילו סדאם חוסיין, כאילו לרמוז שגם פיגועים בלב הערים ואולי גם טילים, ישלימו את הסיוט עד תום".

בכתבה על השמאל הישראלי ותגובתו הראשונית ציינה כתבת העיתון: "דבר אחד הוא להיחשב יפה נפש ואפילו בוגד. דבר שונה לחלוטין הוא להיחשב אוויל שהמציאות טופחת על פניו". הדברים שצוטטו אז בהארץ מפי בכירים ב"שלום עכשיו": "כל הנחות היסוד שלנו נשברו, וכל הפונדמנטליסטים של תהליך אוסלו שאיתם אנחנו מזוהים לגמרי נדרשים עתה לחשבון נפש נוקב", מוסיפים להדהד עד היום, אם כי לצידם היו כבר אז קולות מהשמאל שהמשיכו לתלות את האשמה בצד הישראלי וגם הצעות מוזרות שפורסמו בהארץ בתגובה לשבר: למשל, למסור חד צדדית את הר הבית לפלסטינים.

על אף ההלם הרגעי גם אחרי אוקטובר 2000 הצד השמאלי של המפה המשיך לקרוא להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, וב-2008 ראש הממשלה אהוד אולמרט אף הרחיק לכת יותר מאהוד ברק בהצעות שהגיש לאבו מאזן. באותה שנה ראש הממשלה ברוטציה המיועד-אולי, יאיר לפיד, אמר לדר שפיגל שהסכסוך יסתיים עם הקמת מדינה פלסטינית וחלוקת ירושלים.

מה זה מלמד אותנו? אירועים נקודתיים, מסעירים וקיצוניים ככל שיהיו, לרוב לא יכולים לשנות נטייה שהיא ממש בצופן הגנטי. כמו נכונותם של היהודים להאמין באלוהים גם אחרי השואה, כמו אישה שעדיין מחפשת אהבה בקרב המין הגברי גם אחרי קשר מתעלל, כמו האמונה של האליטות האשכנזיות החילוניות בכך שאפשר להגיע לפיתרון של שלום עם הפלסטינים על בסיס חלוקת הארץ.

במסכנות לא בונים זהות

אני מציע לכל אחד לפתוח את הבוקר עם פוסטי הפייסבוק של נדב שנרב. כבר ציינתי את חיבתי אליו. אין הרבה אנשים חכמים יותר בין כותבי העברית בדורנו.

בפוסט אחרון כותב שנרב על כך שהשיח הנוכחי של השמאל שמשתמש במושגי האפרטהייד והקולוניאליזם מוביל לפקפק בכך שיש מקום למדינה יהודית גם בגבולת 67'. כי הטיעונים האנטי קולוניאליסטים יכולים גם לשמש נגד המפעל הציוני בגרסתו שטרום מלחמת ששת הימים. הטענה נכונה, אבל היא נראית לי מאוד 2014 כזו.

ב-2015 התחיל גל הפליטים הגדול באירופה, אחר כך נבחר דונלד טראמפ שהאנטגוניזם אליו התבסס הרבה על גישתו בנושא ההגירה. אחריו הגיע ג'ו ביידן ששאלת הגבול הדרומי של ארה"ב הופכת לבעיה המרכזית של נשיאותו. אני כבר לא בטוח שיש כזו משמעות לנושא הקולוניאליזם והזכות ההיסטורית מצד השמאל. איזו זכות היסטורית יש לאריתראים על דרום תל אביב? ועדיין מבחינת מרצ אפשר היה להביא לשם גם מיליון אפריקנים. ממשל ביידן שנחשב שמרני במונחי המפלגה הדמוקרטית חש תחושת חובה לאפשר לכל מי שרוצה להגיע בסיוע מבריחי גבול ממרכז אמריקה או ממקסיקו להתיישב באמריקה. לא בשם הזכות ההיסטורית. הרי צאצאי האינדיאנים של דרום אמריקה אינם צאצאי האינדיאנים של צפון אמריקה, אלא בשם האמונה שכל הבחנה או מחיצה בין בני אדם היא גזענית ונתעבת.

ספק אם האיום הגדול על ישראל מבחינת הלגיטימציה הבינלאומית כיום הוא בכך שיחשבו שההתיישבות הציונית בארץ בשנות העשרים והשלושים הייתה מלכתחילה גזל קולוניאליסטי. הויכוח הזה הוא כבר פאסה, והאיום הוא אחר. הוא בכך שקיום המושג "מדינה יהודית" ב-2021 ייראה משהו אתני מבחיל ופסול. והאיום הוא גם בגלי הגירה של מסתננים בשל ההתפוצצות הדמוגרפית של אפריקה שנמצאת ממש לפתחנו בעידן של משבר אקלים.

נתניהו נשאל על חוק הלאום בראיון לעיתון ערבי ערב הבחירות וענה תשובה מפתיעה לפיה חוק הלאום כוון בכלל נגד המסתננים מאפריקה. זו תשובה קצת מגוחכת בחוסר האמינות שלה, ועדיין יש בה היבט אמיתי מעניין: בסוף האג'נדה של הימין שמבדילה בין אדם לאדם אינה בהכרח הכי רעה לערביי ישראל. גם אם הם נמצאים במקום מאוד נמוך בשרשרת המזון של הימניים, לישיבתם בארץ יש לגיטימציה בסיסית. אפילו איתמר בן גביר כבר לא אוחז במשנת מורו ורבו הרב כהנא בנושא. האג'נדה השמאלנית, לעומת זאת, אינה שמה את היהודים מעל לערבים, אבל היא גם אינה שמה את הערבים מעל לאחרון המסתננים מהעולם השלישי. כך עמדת השמאל שנראית במבט ראשון כמיטיבה עם המיעוט, יכולה בקלות להפוך לאסון מבחינתו כשיגיע מיעוט אחר שהשמאל יזהה כמוחלש יותר וכדורש יותר תשומת לב.

בפוליטיקה האמריקנית נוצרת כך הזדמנות לרפובליקנים. הם מקווים שחוסר היכולת של ממשל ביידן לחסום את הגבול יתסיס קהילות מיעוטים – הוא בעצם גוזל מהם את ייחודו של הדבר בעל הערך שהם מחזיקים בו – האזרחות האמריקנית. זו התפתחות אחרונה ממש בתולדות השמאלנות. לפני עשור או שניים פוליטיקאים דמוקרטיים דיברו נגד הגירה לא חוקית בצורה בוטה ונחושה.

התפתחות מעניינת על אותה דרך אירעה בקרב הקהילה הלהט"בית. בהיותה מיעוט מופלה ומוחלש הקהילה מצאה שנים בית חם אצל השמאל, אבל לאחרונה הדגש הקיצוני שניתן לט' שבלהט"ב – הטרנסים – מרתיע חברי קהילה אחרים שחשים שהכחשת ההיבט הביולוגי המולד של המין גוזלת מהם את זהותם כגברים שאוהבים גברים מלידה וכנשים שאוהבות נשים מלידה. בבריטניה הוקם ארגון לה"בי, של הומואים ולסביות ללא טרנסים, והוא מוגדר בידי הטרנסים "ארגון שנאה".

כל זהות היא ספינה שטובעת כששמאלנים מהסוג הרדיקלי חופרים חפירותיהם. לשיטת השמאל אין אדם יכול לתבוע זכות כלשהי בשל החיוב שבזהותו, אלא רק בשל ההתמסכנות שבזהותו. אבל מסכן הוא מונח יחסי. במהרה יגיעו מסכנים גדולים יותר ויסיגו את גבולם של המסכנים הישנים.

מרצ והאג

ניצן הורוביץ הצדיק במלואה את החקירה של בית המשפט הבינלאומי בהאג נגד ישראל. אני לא יודע אם זו עמדה שתעזור למרצ או תפגע בה בעת שהיא נלחמת על אחוז החסימה אבל זו לדעתי עמדה שגויה ומכוערת גם מהזווית של מרצ עצמה. זאת מאחר שהורוביץ נמנע מלעשות הבחנה מתבקשת מבחינתו בין שני סוגי חקירות. בכל מה שקשור לניהול מלחמה בעזה כתוצאה מירי רקטות אחרי שישראל נסוגה מרצועות עזה לגבולות 67׳ – חקירת בית הדין הבינלאומי היא אסון מבחינת עמדות השמאל והוכחה לצדקת הימין. ראשית, כי ישראל נסוגה עד למילימטר האחרון ובכל אופן הדבר אינו מקנה לה אהדה בעולם בזמן שהיא מגנה על עצמה אלא להיפך. שנית, כי ישראל מגבילה את ידי הצבא ומקיימת מערכת משפט נאורה המבוססת על שופטים ופרקליטים שרבים מהם מצביעים למרצ בעצמם. בג״ץ מתהדר שהוא השכפ״ץ מול המשפט הבינלאומי והנה בכל אופן הדבר לא עוזר לנו מול אומות העולם. שלישית, כי כאן זועקת צדקתה של גישת ״העולם כולו נגדנו״ שמרצ לרוב סולדת ממנה. בתחום ההתנהלות הצבאית המוסרית יש לעולם הרבה מה ללמוד מישראל. אבל מה שמתחיל בישראל ספק אם יסתיים איתה. ואכן סביר שמדינות המערב יבינו שפתיחת חקירה בהאג על צוק איתן היא סנונית לנזק ארוך טווח שייגרם להן עצמן מפעילות בית הדין הבינלאומי.

שונים הדברים לגבי חקירת ישראל על בניית התנחלויות. כאן ישראל אכן מפרה בגסות את המשפט הבינלאומי. ומרצ הייתה מאז ומתמיד הראשונה לצעוק בנושא. כאן גם הטיעון שמערכת המשפט הישראלי מטפלת בנושא בעצמה אינו תופס כי ההתנחלויות ממשיכות להיבנות תחת החוק הישראלי.

פתרון שתי המדינות אם ימומש וכפי שמרצ מציעה יוכל להיות פתרון לתביעות נגד ישראל בהאג על ההתנחלויות, אבל הוא לא יוכל להוות פתרון לתביעות כנגד פשעי מלחמה. הרי כל אחד מבין כיום שיש סיכוי גבוה שהמדינה הפלסטינית תישלט בידי גורמים ג׳יהדיסטים שיהיה צורך להילחם נגדם, ומלחמה זו תכלול באופן בלתי נמנע פגיעה באזרחים שהג׳יהדיסטים תמיד נוהגים להסתתר מאחוריהם.

מרצ היא אמנם מפלגה קטנה אבל היא לא מייצגת רק 4-5 מנדטים בישראל אלא מיליוני אמריקנים ואירופים, רבים מהם יהודים, שמצביעים למרכז-שמאל ומתעניינים בנעשה בישראל מתוך זווית פרוגרסיבית. הם לא יהיו יותר ציוניים ממרצ אבל ייתכן שגם ישתדלו לא להיות פחות ציוניים ממנה. לכן גם לעמדות של מרצ יש חשיבות אסטרטגית. העמדות שהורוביץ הציג עשו שירות דב להשקפת עולמו.

פני השטח הם פינקריאניים

אוהד חמו כתב ספר מרתק, "פני השטח", על חוויותיו ורשמיו משנותיו ככתב לענייני פלסטינים. ספק אם אזכה לקרוא ב-2021 ספר מעניין יותר. אני לא יודע אם חמו מכיר את הפרופסור לפסיכולוגיה מהרווארד, סטיבן פינקר, ואת השקפתו על התהליך ההיסטורי רב השנים של עליית הציבליזציה וירידת האלימות, אבל ספרו יכול להיות תנ"ך פינקריאני, כמעט כמו הספרים של פינקר עצמו. בכל מקום בזירות שאליהן מגיע חמו הרושם שהוא מקבל ושהוא משגר חזרה אל הקורא הוא שהכוחות האלימים והפראיים בחברה הפלסטינית נמצאים בירידה. גם ההתגלויות המכוערות והבוטות ביותר של אלימות ימי ביניימית אפלה שאפשר למצוא בקרב חברות מוסלמיות בעשור האחרון, כמו בח'ליפות הדאעשית, יוצרות, כך משתמע מדברי חמו, אפקט ריאקציה שגורם לרוב הציבור המוסלמי שהוא פוגש בו ומשוחח איתו לאמץ גישה קוטבית.

אמחיש את הקונספט בכמה ציטוטים מהספר.

"אתה יודע מדוע אינני משתתף בהפגנות נגד ישראל, מיידה אבנים או שורף צמיגים?", שאל אותי נור עוואד כשהשקפנו על עירו מבית ג'אלה, "משום שזה פוגע באיכות הסביבה, באדמה ובאוויר. המחאה שלי צריכה להיות נקייה – אסור לה לפגוע בסביבה. אנחנו צריכים ללמוד מהלבנונים – מפגינים בערב ומנקים בבוקר".

"בשנות השישים דיברו כאן על מדינה אחת עם הגמוניה פלסטינית ברורה. היום מדברים על מדינה שאזרחיה, ישראלים ופלסטינים, שווי זכויות לגמרי. השפה אצלנו השתנתה"

"הצעירים שלנו… אתה יודע מה הדבר שהכי קוסם להם אצלכם? הדמוקרטיה שלכם. הם רואים ראש ממשלה, נשיא ושרים נכנסים לכלא. אין איש שנמצא מעל לחוק. הדבר שהצעירים הללו מבקשים יותר מכול הוא מלחמה בשחיתות כמו בישראל"

"בניגוד לעזה שעדיין מרכזת תשומת לב משמעותית באיתור ובענישת סייענים, המרדף אחריהם והפגיעה בהם צנחו משמעותית בגדה. ימי ההוצאות להורג בכיכר מנארה לצד חיסולים בצהרי היום בכפרים ובמחנות הפליטים חלפו… רף האלימות בשטח הרבה יותר נמוך"

"פיגועי ההתאבדות היו שגיאה מרה. בפיגועים האלו, ובמיוחד בתוך ישראל, איבדנו את תמיכת העולם ואת הכיוון שלנו"

"ערבי עם חגורת נפץ מקושר כיום בעיניים מערביות אוטומטית לדאעש", אמר לי לאחרונה תומך חמאס. "אין לעולם שום סובלנות לחגורות נפץ ולהרג אזרחים ללא הבחנה. אם אנחנו חפצי חיים ומבקשים להתקבל למשפחת העמים, אסור לנו לחדש את פיגועי ההתאבדות"

כמובן שהדברים האלו, במידה שהם משקפים את פני השטח, הם בשורה נהדרת. אבל הם ממחישים גם סכנה גדולה – מאבק פלסטיני לא אלים הוא בעל סיכוי גדול בהרבה לקבל את אהדת העולם מאשר מאבק אלים להשמדת ישראל. מטרתו הסופית: מדינה אחת, גם אם על הנייר ובאופן מוצהר דמוקרטית ושוויונית, עדיין משמעותה ביטול זכותם של היהודים למדינה משלהם והמטת אסון כבד על כל יהודי שחי כיום בארץ.

העתיד של תוכנית המאה

דבר שתמיד הפריע לי בתוכניות השלום של השמאל: תומכי רעיונות הנסיגה טענו שיש פרטנר בצד השני. הם היללו את מתינותו של אבו מאזן או אפילו את הפרגמטיות של ערפאת בזמנו. אבל אבו מאזן ולפניו ערפאת היו רק בני אדם זקנים. הסכם שלום חותמים לא רק עם מנהיגי הדור הנוכחי, אלא גם עם הדור שאחריו ועוד דורות רבים מאוד עד קצה האופק של ההיסטוריה. מה הערובה שהדורות הבאים יהיו מחויבים להסכם.

בגין נתן את סיני לסאדאת, אבל בשלב מסוים היה נראה שהאחים המוסלמים הולכים לקחת שליטה על הטריטוריה. אמנם כאן ההסכם הוכיח עצמו בדרך נס ומצרים חזרה לשליטת האליטה הצבאית. שרון נתן את עזה לרשות הפלסטינית, אבל מהר מאוד החמאס נטל עליה בעלות. שטחים שנמסרו כבר יהיה קשה מאוד להחזיר, קשה כמו לכבוש עכשיו את עזה על סמטאותיה, מנהרותיה ומארביה.

ההסכמות בין ישראל לארה"ב מעלות בדיוק את אותה שאלה. הרי איש אינו אופטימי מספיק כדי להאמין שנשיא בדמותו של טראמפ ישלוט מעתה ולנצח. מתישהו, בסבירות גבוהה כבר בינואר הבא, יעלה נשיא דמוקרטי. למפלגה הדמוקרטית יש מועמדים שכל אחד מהם נמצא שמאלה מחברו ושמאלה לכל נשיא אמריקני שכיהן אי פעם.

השאלה מה ההשפעה של עסקת המאה ושל צעדי סיפוח אפשריים צריכה להישאל אם כך בהתחשב במציאות העתידית הזו, והתשובה לכאורה לא מעודדת. סיפוח שטחים ירחיק בין ישראל לבין ממשל דמוקרטי, יגביר את נחישותו של בית הדין בהאג לטפל בסוגיית ההתנחלויות, יקרב את הטענה שישראל היא מדינת אפרטהייד אל המיינסטרים.

בעת ובעונה אחת צריך להגיד שתמיכת מדינות המפרץ בתוכנית היא אירוע מדהים בעל אופי כמעט משיחי. העולם הערבי איבד עניין בפלסטינים וטרוד מאוד מאירן, והדבר מאוד מחליש אותם ומחזק את ישראל. יתכן אמנם שהתמיכה של המדינות הערביות ברעיונות של ממשל טראמפ תהיה יותר משדעת הקהל במדינות אלו תוכל לבלוע, ואם כך יצא שכרנו בהפסדנו. נותר לראות.

עסקת המאה כרגע נראית רק עוד תוכנית אחת מני רבות שלעולם לא ייושמו.  עם זאת, אין זה מופרך שבעתיד ממשלת שמאל-מרכז תבצע ויתורים משמעותיים ותצדיק את עצמה בכך שהם במסגרת תוכנית המאה שהתקבלה גם על דעת הימין. הפלסטינים מצידם לעולם לא יקבלו את תוכנית המאה (או כל תוכנית אחרת) כפיתרון סופי לסכסוך, אך ייתכן שיסכימו למהלכים שמבוססים על תוכנית המאה במסגרת הסדרי ביניים. למשל הרחבה ניכרת של שטחי אי ובי בשליטתם או הקמת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים.

ימי האפוקליפסה

שלוש אפוקליפסות מסתמנות באופק בימים אלו: ניצחון של ברני סאנדרס במירוץ לנשיאות ארה"ב. אירוע אפוקליפטי לכל מי שאוהב את ארה"ב ואת ערכיה ונשען עליהם. איזו מין מדינה יכולה לבחור במנהיג ששונא אותה?

אפוקליפסה אחרת באה מסין שבה מתפשטת במהירות מגפה מסתורית.

אפוקליפסה שלישית היא תוכנית המאה של הנשיא טראמפ. עד עתה ישראל תמרנה בזהירות בין רצונה לשלוט בשטחי יהודה ושומרון שגם חיוניים לבטחונה וגם חשובים אידיאולוגית לרבים מאזרחיה לבין חוסר הרצון להיחשב מדינת אפרטהייד או להיקלע למסלול אסוני שבסופו מדינה דו לאומית. אבל האינטרסים של ישראל כבר אינם האינטרסים של ראש הממשלה שטרוד מדי בחקירותיו האישיות, ותמונת התמריצים שלו שונה.

הסיפוח כשלעצמו אינו אסון בלתי הפיך. אבל הוא מאיץ את השלכת פתרון שתי המדינות לפח. אובדן האמונה של הקהילה הבינלאומית בפתרון שתי המדינות אכן יכול להיות אסון בלתי הפיך. הוא ישלול את הלגיטימיות של קיום ישראל כמדינה יהודית, כפי שלקיום דרום אפריקה כמדינה לבנה לא היה לגיטימיות בינלאומית. בנוסף הסיפוח מהווה התגרות מיותרת בירדן וברשות הפלסטינית, שני גורמים שמקיימים עם ישראל תיאום ביטחוני, גם אם לא סובלים מעודף אהבה כלפיה.

לדור הצעיר של המצביעים במערב אין סימפתיה לישראל. זה ציבור בוחרים שרוצה את קורבין בראש בבריטניה ואת סאנדרס בראש באמריקה. היום שני הפוליטיקאים האלו לא בעמדת השפעה, אבל שינויי הזמן והדורות נראים בלתי נמנעים. מתישהו הם או בני דמותם יהיו בעמדה כזו. מדינת ישראל צריכה להתקיים 100% מהזמן, לא רק באותו אחוז מהזמן שבו בעולם המערבי שולטים ידידיה. הסיפוחיזם מהווה התנקשות מטורפת בלגיטימיות הבינלאומית של קיום המדינה. פציעה עצמית בשל אינטרסים זרים, והוא יגבה מחיר יקר. כל זאת לשווא, כי אין שום רע במצב הנוכחי, אלא אם אתה ראש ממשלה שעומד תחת חקירה.

בשבח הנקמנות והזעם

כותבת פרשנית המזרח התיכון שמרית מאיר בטוויטר על החיסול לפנות בוקר:"מתקשה להבין את ההיגיון הבסיסי פה" ותוהה:"האם אבו אלעטא היה כזה איש עצום שאין לו תחליף שמצדיק לשתק חצי מדינה רק כדי שייעלם? האם מותו שינה מהותית את המצב? לדעתי הצנועה היה ברדקיסט ואין מחסור בשוק הברדקיסטים בעזה".

ייתכן שזו טענה הגיונית. איני יודע להגיד הרבה על משקלו האסטרטגי של המחבל הנ"ל. אבל כדאי לשים לב כמה בעייתית היא הלוגיקה הזו. ישראל תחסל מחבל רק אם הגיוני לעשות זאת. כך נוצר מרחב פעולה עצום למחבלים למיניהם – ביכולתם לדעת שכל עוד לא משתלם הגיונית לישראל לחסל אותם הם מקבלים חסינות.

לפעמים מה שלא הגיוני ברמת הפשטה נמוכה, הגיוני ברמת הפשטה גבוהה. האם הגיוני לשתק את המשק הישראלי כדי שאבו אלעטא ימות? זו שאלה ברמת הפשטה נמוכה. התשובה עליה היא אולי שלילית. האם הגיוני לשתק את המשק הישראלי כדי לקבוע עקרון שלפיו ישראל יכולה להשתגע ולהרוג מחבלים לפי גחמותיה? זו שאלה ברמת הפשטה גבוהה. סביר בעיניי שהתשובה היא כן.

המכונה שמייצרת תמריצים ברמת ההפשטה המעולה ביותר היא כנראה האבולוציה האנושית, שהתמודדה עם אינספור תסריטים ובסוף בראה פסיכולוגיה אנושית אפקטיבית שיודעת להתמודד איתם, ממש כפי שבראה כבד אפקטיבי או לבלב אפקטיבי. עובדה היא שיצרה בתוכנו רגשות כמו נקמנות וזעם. על פי רוב ההיענות להם אינה רציונלית ברמה המיידית, ברמת ההפשטה הנמוכה, אבל כנראה יש להם ערך בתמונה הגדולה של החיים האנושיים.

כשסכנת הכאוס אינה סכנה אישית

לפני האינתיפאדה השנייה, שאנו מציינים בימים אלו 19 שנים לפריצתה, רבים האמינו שאין זה סביר שהרשות הפלסטינית תתחיל בפעילות אלימה נגד ישראל. ישראל כל כך חזקה והפלסטינים כל כך חלשים. אם ישראל תשתמש בכוחה נגד הרשות, הרשות תתפרק לתוך כאוס.

ואכן כך היה. השטחים שקעו לתוך תוהו ובוהו עד שישראל הצליחה לייצב את העניינים אחרי "חומת מגן" ומבצעי ההמשך שלו.

הפלסטינים הבינו שהמשמעות של האינתיפאדה היא כאוס פנימי, אבל כנראה לא היה אכפת להם. ובפרט לא היה אכפת לאדם אחד, יאסר ערפאת. הוא ידע שמעמדו בקרב עמו כה איתן שלא תהיה לו בעיה לשלוט מתוך בלגן גדול. לאבו מאזן ממשיכו לא הייתה הפריבילגיה הזו. אין זה מפתיע שהוא שמר על התיאום הביטחוני למרות כל החיכוכים.

מנהיגים חזקים מציבים סכנה לעמם. אין להם תמריץ למנוע כאוס. הם יכולים לשרוד אותו.

מה קורה עם בנימין נתניהו בימים אלו? הוא מבזבז את שאריות המנדט שלו על כלום ועל הצעות חסרות תוחלת. האם לא מטריד אותו ללכת לבחירות שלישיות? לתקוע את המדינה בבלגן מביש?

יכול להיות שמשהו מתסמונת ערפאת חל גם פה, להבדיל אלף הבדלות בין ראש ממשלתנו לרב המחבלים. נוח לנתניהו לשלוט מתוך בלגן כי מעמדו, לפחות בתוך נאמניו בגוש הימין, כה חזק שהוא יודע שעצם הבלגן לא יחסל לו את הקריירה.

כשמערכת התמריצים האישית לא מסתנכרנת עם מערכת התמריצים הלאומית זו בעיה. ייתכן שיש הצדקה לחוק שיגביל משך כהונה כדי למנוע הופעתם של מנהיגים חזקים מדי. גם אם הדבר לא מקובל במערכת שלטון פרלמנטרית בשום מקום בעולם והוא גם לא כל כך דמוקרטי, הסיטואציה הנוכחית מעוררת מחשבות בנושא. צריך למנוע חסמים לתחרות בכל תחום, גם בתחום ההנהגה.