העתיד של תוכנית המאה

דבר שתמיד הפריע לי בתוכניות השלום של השמאל: תומכי רעיונות הנסיגה טענו שיש פרטנר בצד השני. הם היללו את מתינותו של אבו מאזן או אפילו את הפרגמטיות של ערפאת בזמנו. אבל אבו מאזן ולפניו ערפאת היו רק בני אדם זקנים. הסכם שלום חותמים לא רק עם מנהיגי הדור הנוכחי, אלא גם עם הדור שאחריו ועוד דורות רבים מאוד עד קצה האופק של ההיסטוריה. מה הערובה שהדורות הבאים יהיו מחויבים להסכם.

בגין נתן את סיני לסאדאת, אבל בשלב מסוים היה נראה שהאחים המוסלמים הולכים לקחת שליטה על הטריטוריה. אמנם כאן ההסכם הוכיח עצמו בדרך נס ומצרים חזרה לשליטת האליטה הצבאית. שרון נתן את עזה לרשות הפלסטינית, אבל מהר מאוד החמאס נטל עליה בעלות. שטחים שנמסרו כבר יהיה קשה מאוד להחזיר, קשה כמו לכבוש עכשיו את עזה על סמטאותיה, מנהרותיה ומארביה.

ההסכמות בין ישראל לארה"ב מעלות בדיוק את אותה שאלה. הרי איש אינו אופטימי מספיק כדי להאמין שנשיא בדמותו של טראמפ ישלוט מעתה ולנצח. מתישהו, בסבירות גבוהה כבר בינואר הבא, יעלה נשיא דמוקרטי. למפלגה הדמוקרטית יש מועמדים שכל אחד מהם נמצא שמאלה מחברו ושמאלה לכל נשיא אמריקני שכיהן אי פעם.

השאלה מה ההשפעה של עסקת המאה ושל צעדי סיפוח אפשריים צריכה להישאל אם כך בהתחשב במציאות העתידית הזו, והתשובה לכאורה לא מעודדת. סיפוח שטחים ירחיק בין ישראל לבין ממשל דמוקרטי, יגביר את נחישותו של בית הדין בהאג לטפל בסוגיית ההתנחלויות, יקרב את הטענה שישראל היא מדינת אפרטהייד אל המיינסטרים.

בעת ובעונה אחת צריך להגיד שתמיכת מדינות המפרץ בתוכנית היא אירוע מדהים בעל אופי כמעט משיחי. העולם הערבי איבד עניין בפלסטינים וטרוד מאוד מאירן, והדבר מאוד מחליש אותם ומחזק את ישראל. יתכן אמנם שהתמיכה של המדינות הערביות ברעיונות של ממשל טראמפ תהיה יותר משדעת הקהל במדינות אלו תוכל לבלוע, ואם כך יצא שכרנו בהפסדנו. נותר לראות.

עסקת המאה כרגע נראית רק עוד תוכנית אחת מני רבות שלעולם לא ייושמו.  עם זאת, אין זה מופרך שבעתיד ממשלת שמאל-מרכז תבצע ויתורים משמעותיים ותצדיק את עצמה בכך שהם במסגרת תוכנית המאה שהתקבלה גם על דעת הימין. הפלסטינים מצידם לעולם לא יקבלו את תוכנית המאה (או כל תוכנית אחרת) כפיתרון סופי לסכסוך, אך ייתכן שיסכימו למהלכים שמבוססים על תוכנית המאה במסגרת הסדרי ביניים. למשל הרחבה ניכרת של שטחי אי ובי בשליטתם או הקמת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים.

ימי האפוקליפסה

שלוש אפוקליפסות מסתמנות באופק בימים אלו: ניצחון של ברני סאנדרס במירוץ לנשיאות ארה"ב. אירוע אפוקליפטי לכל מי שאוהב את ארה"ב ואת ערכיה ונשען עליהם. איזו מין מדינה יכולה לבחור במנהיג ששונא אותה?

אפוקליפסה אחרת באה מסין שבה מתפשטת במהירות מגפה מסתורית.

אפוקליפסה שלישית היא תוכנית המאה של הנשיא טראמפ. עד עתה ישראל תמרנה בזהירות בין רצונה לשלוט בשטחי יהודה ושומרון שגם חיוניים לבטחונה וגם חשובים אידיאולוגית לרבים מאזרחיה לבין חוסר הרצון להיחשב מדינת אפרטהייד או להיקלע למסלול אסוני שבסופו מדינה דו לאומית. אבל האינטרסים של ישראל כבר אינם האינטרסים של ראש הממשלה שטרוד מדי בחקירותיו האישיות, ותמונת התמריצים שלו שונה.

הסיפוח כשלעצמו אינו אסון בלתי הפיך. אבל הוא מאיץ את השלכת פתרון שתי המדינות לפח. אובדן האמונה של הקהילה הבינלאומית בפתרון שתי המדינות אכן יכול להיות אסון בלתי הפיך. הוא ישלול את הלגיטימיות של קיום ישראל כמדינה יהודית, כפי שלקיום דרום אפריקה כמדינה לבנה לא היה לגיטימיות בינלאומית. בנוסף הסיפוח מהווה התגרות מיותרת בירדן וברשות הפלסטינית, שני גורמים שמקיימים עם ישראל תיאום ביטחוני, גם אם לא סובלים מעודף אהבה כלפיה.

לדור הצעיר של המצביעים במערב אין סימפתיה לישראל. זה ציבור בוחרים שרוצה את קורבין בראש בבריטניה ואת סאנדרס בראש באמריקה. היום שני הפוליטיקאים האלו לא בעמדת השפעה, אבל שינויי הזמן והדורות נראים בלתי נמנעים. מתישהו הם או בני דמותם יהיו בעמדה כזו. מדינת ישראל צריכה להתקיים 100% מהזמן, לא רק באותו אחוז מהזמן שבו בעולם המערבי שולטים ידידיה. הסיפוחיזם מהווה התנקשות מטורפת בלגיטימיות הבינלאומית של קיום המדינה. פציעה עצמית בשל אינטרסים זרים, והוא יגבה מחיר יקר. כל זאת לשווא, כי אין שום רע במצב הנוכחי, אלא אם אתה ראש ממשלה שעומד תחת חקירה.

בשבח הנקמנות והזעם

כותבת פרשנית המזרח התיכון שמרית מאיר בטוויטר על החיסול לפנות בוקר:"מתקשה להבין את ההיגיון הבסיסי פה" ותוהה:"האם אבו אלעטא היה כזה איש עצום שאין לו תחליף שמצדיק לשתק חצי מדינה רק כדי שייעלם? האם מותו שינה מהותית את המצב? לדעתי הצנועה היה ברדקיסט ואין מחסור בשוק הברדקיסטים בעזה".

ייתכן שזו טענה הגיונית. איני יודע להגיד הרבה על משקלו האסטרטגי של המחבל הנ"ל. אבל כדאי לשים לב כמה בעייתית היא הלוגיקה הזו. ישראל תחסל מחבל רק אם הגיוני לעשות זאת. כך נוצר מרחב פעולה עצום למחבלים למיניהם – ביכולתם לדעת שכל עוד לא משתלם הגיונית לישראל לחסל אותם הם מקבלים חסינות.

לפעמים מה שלא הגיוני ברמת הפשטה נמוכה, הגיוני ברמת הפשטה גבוהה. האם הגיוני לשתק את המשק הישראלי כדי שאבו אלעטא ימות? זו שאלה ברמת הפשטה נמוכה. התשובה עליה היא אולי שלילית. האם הגיוני לשתק את המשק הישראלי כדי לקבוע עקרון שלפיו ישראל יכולה להשתגע ולהרוג מחבלים לפי גחמותיה? זו שאלה ברמת הפשטה גבוהה. סביר בעיניי שהתשובה היא כן.

המכונה שמייצרת תמריצים ברמת ההפשטה המעולה ביותר היא כנראה האבולוציה האנושית, שהתמודדה עם אינספור תסריטים ובסוף בראה פסיכולוגיה אנושית אפקטיבית שיודעת להתמודד איתם, ממש כפי שבראה כבד אפקטיבי או לבלב אפקטיבי. עובדה היא שיצרה בתוכנו רגשות כמו נקמנות וזעם. על פי רוב ההיענות להם אינה רציונלית ברמה המיידית, ברמת ההפשטה הנמוכה, אבל כנראה יש להם ערך בתמונה הגדולה של החיים האנושיים.

כשסכנת הכאוס אינה סכנה אישית

לפני האינתיפאדה השנייה, שאנו מציינים בימים אלו 19 שנים לפריצתה, רבים האמינו שאין זה סביר שהרשות הפלסטינית תתחיל בפעילות אלימה נגד ישראל. ישראל כל כך חזקה והפלסטינים כל כך חלשים. אם ישראל תשתמש בכוחה נגד הרשות, הרשות תתפרק לתוך כאוס.

ואכן כך היה. השטחים שקעו לתוך תוהו ובוהו עד שישראל הצליחה לייצב את העניינים אחרי "חומת מגן" ומבצעי ההמשך שלו.

הפלסטינים הבינו שהמשמעות של האינתיפאדה היא כאוס פנימי, אבל כנראה לא היה אכפת להם. ובפרט לא היה אכפת לאדם אחד, יאסר ערפאת. הוא ידע שמעמדו בקרב עמו כה איתן שלא תהיה לו בעיה לשלוט מתוך בלגן גדול. לאבו מאזן ממשיכו לא הייתה הפריבילגיה הזו. אין זה מפתיע שהוא שמר על התיאום הביטחוני למרות כל החיכוכים.

מנהיגים חזקים מציבים סכנה לעמם. אין להם תמריץ למנוע כאוס. הם יכולים לשרוד אותו.

מה קורה עם בנימין נתניהו בימים אלו? הוא מבזבז את שאריות המנדט שלו על כלום ועל הצעות חסרות תוחלת. האם לא מטריד אותו ללכת לבחירות שלישיות? לתקוע את המדינה בבלגן מביש?

יכול להיות שמשהו מתסמונת ערפאת חל גם פה, להבדיל אלף הבדלות בין ראש ממשלתנו לרב המחבלים. נוח לנתניהו לשלוט מתוך בלגן כי מעמדו, לפחות בתוך נאמניו בגוש הימין, כה חזק שהוא יודע שעצם הבלגן לא יחסל לו את הקריירה.

כשמערכת התמריצים האישית לא מסתנכרנת עם מערכת התמריצים הלאומית זו בעיה. ייתכן שיש הצדקה לחוק שיגביל משך כהונה כדי למנוע הופעתם של מנהיגים חזקים מדי. גם אם הדבר לא מקובל במערכת שלטון פרלמנטרית בשום מקום בעולם והוא גם לא כל כך דמוקרטי, הסיטואציה הנוכחית מעוררת מחשבות בנושא. צריך למנוע חסמים לתחרות בכל תחום, גם בתחום ההנהגה.

בחזרה לחרקירי

חזרתו של אהוד ברק לזירה הפוליטית בישראל, גם אם בקול ענות חלשה יחסית, מצדיקה התבוננות מחודשת בקדנציה שלו כראש ממשלה, זו שמתועדת היטב בספרו של רביב דרוקר מ-2002, "חרקירי". הוא זכה להישג הפוך מהישגו האחרון של בנימין נתניהו. אם נתניהו הצליח לעקוף את בן גוריון בצמרת דירוג ראשי ממשלה לפי זמן הכהונה, אז ברק הצליח להתברג מאחורי משה שרת כראש הממשלה שכיהן הכי פחות זמן. עם זאת, ההשוואה לשרת עושה לברק עוול. הוא לא היה ראש ממשלה מועט חשיבות. בתוך זמן קצר הוא הצליח לחולל כמות עצומה של אקשן בעל חשיבות היסטורית מהדהדת: פסגה עם שר החוץ הסורי וכמעט הסכם היסטורי עם אסד, פסגה עם ערפאת וכמעט הסכם היסטורי לסיום הסכסוך, הצעות חסרות תקדים מצד ישראל כולל ויתור על הר הבית והתגמשות בנושא זכות השיבה, תחילתה של אינתיפאדה אלימה שכללה בין השאר את הלינץ' ברמאללה, מהומות קשות של ערביי ישראל, יציאה חד צדדית מלבנון ואפילו כקינוח מהפכה אזרחית חילונית כושלת.

בין פעולות ברק באותו זמן בולט הישגו הגדול היחיד: היציאה מלבנון. נתניהו הוא המוטב הנוכחי של ההחלטה הזו. בגללה הוא פטור מלעסוק בקטל מתמשך בגבול הצפון ויכול לזקוף לזכותו מאזן אבידות מצומצם של חיילים ואזרחים.

מנגד דברים אחרים הם בגדר זיכרון רע. ראשית, הנכונות הנלהבת לוותר על הגולן שרק עקשנותו הקיצונית של אסד האבא שרצה לשכשך רגליו בכנרת חילצה אותנו ממנה. הנכונות להקריב את הגולן הייתה החלטה אסטרטגית שמלחמת האזרחים הסורית חשפה את טיפשותה. שלטון אסד בסוריה הוא שלטון מיעוט שמבוסס על דיכוי אכזרי של הרוב הסוני. ארה"ב וישראל לא היו יכולות לגבות לטווח הארוך דיכוי שכזה. בשביל זה צריך את פוטין. לכן ספק רב אם הסכם השלום יכול היה להחזיק מעמד לאורך שנים ולהניב תועלת כלשהי.

גרועה מכך הייתה ההתקפלות הסדרתית של ברק מול הפלסטינים ועוד תחת אש.

בנושא הר הבית הציע שלמה בן עמי:

"מה דעתכם שהריבונות על הר הבית תהיה פלסטינית ולנו יהיה וטו על חפירות כאשר בהסכם יהיה כתוב שאתם מכירים בכך שהמקום קדוש ליהודים והדבר יאושר בוועידה האיסלאמית?"

דברים אלו גרמו הלם במשלחת הישראלית. עד אז התעקשה ישראל שתהיה לה ריבונות בהר הבית ולו חלקית. אבל דברי בן עמי השתקפו בסופו של דבר בהצעת קלינטון לגבי ירושלים, "מה שיהודי ליהודים, מה שערבי לערבים". למרבה התדהמה של ברק, אפילו את זה ערפאת לא היה מוכן לקבל. הוא רצה לצמצם את מתחם הכותל המערבי וכמובן לא העלה על דעתו לוותר על זכות השיבה.

מאמץ אחרון לפתור את סוגיית זכות השיבה נעשה בטאבה. לפי תפיסתו העקרונית של  יוסי ביילין שניהל את המו"מ בסוגייה, אין רע בכך שישראל תקלוט פליטים כמספר הערבים שהיא מעבירה לשליטה פלסטינית במזרח ירושלים. דרוקר מציין בצדק שביילין התעלם מכך שערביי מזרח ירושלים אינם משתתפים במשחק הפוליטי ועל כן משמעות תושבותם פחותה. גם פליטים שיבואו מבחוץ, ללא הליך של ישראליזציה רב שנים, עלולים להיות אזרחים בעייתיים. מעל הכול בולט האבסורד בכך שבהסכם שאמור לבסס את ההכרה הפלסטינית בזכות היהודים למדינה, יוכנסו פלסטינים דווקא למדינה היהודית. אבל עם כל פשרנותו של ביילין, גם כאן הפלסטינים נמנעו מלהגיד תשובה חיובית.

היית מצפה שוויתוריו המופלגים של ברק יביאו לישראל כבוד ויקר אבל בוועידת שארם א שייח, שהתכנסה בניסיון לעצור את האינתיפאדה, המצרים אפילו לא היו מוכנים לתלות דגלי ישראל. ברק עצמו ביקש מהנשיא קלינטון, שעבד לפעמים כשוליה שלו, שיעביר את שגרירותו לירושלים כמחווה לישראל על נכונותה ללכת רחוק, אבל הדבר כמובן לא קרה. היה צריך לחכות לטראמפ לשם כך.

נימת הספר של דרוקר אינה כל כך מפרגנת לברק אבל בנקודה אחת הוא הופך אותו לאנושי. מתאר את אהבתו לנאווה רעייתו – "ברק פשוט מאוהב באשתו".  זה כמובן קטע שלא הזדקן היטב.

ברשתות החברתיות ברק שופך ביקורת, לעתים ארסית בצורה לא מקובלת, על בנימין נתניהו, אבל אין שום דבר בעולם שיכול לשמש תעמולה מוצלחת ומשכנעת להצבעה לליכוד בבחירות הבאות כמו הסתגרות מחודשת בת כמה שעות (כל אחד וקצב קריאתו) עם הספר של דרוקר על הקדנציה שלו. אני השתכנעתי.

השיר המנצח? השיר לשלום

האירוויזיון התקיים אתמול בתל אביב והיה מוצלח מאוד, כך כולם אומרים. אבל קיומו לא היה מובן מאליו. לארגוני הטרור ברצועת עזה הייתה היכולת למנוע את התרחשותו באמצעות מתקפת רקטות על אזור המרכז, וכך לפגוע פגיעה קשה, שתיזכר לדורות, בתדמיתה של ישראל ובדימויה העצמי והבינלאומי כמדינה נורמלית. זה לא שעובדת קיום האירוויזיון חלפה לעזתים מתחת לרדאר. הם ידעו היטב כמה רגיש האירוע וכמה כוח סחיטה הוא מקנה להם. גם הטיימינג היה נוח להסלמה – הסמיכות של האירוויזיון ליום הנכבה, ה-15 במאי.

החמאס השתמש בכוח הסחיטה כדי לסחוט בגבולות האפשר, אבל לא כדי לזרוע הרס לשמו. העובדה שארגוני טרור כה קיצוניים כמו החמאס, וכמו הג'יהאד האיסלמי שלצידו, שיכולים היו לפגוע קשות בישראל אתמול, השתמשו בכוחם הצבאי כדי להשיג מטרות רציונליות ודי צנועות – עוד כמה הטבות כלכליות ועוד כמה עשרות מיליוני דולרים מקטאר – היא מפנה דרמטי לטובה בסכסוך הישראלי פלסטיני, שנראה שאיש לא שם לב אליו. זו למעשה אחת מברכות ההתנתקות הנסתרות ואולי הוכחה שאפילו בסכסוך הישראלי-פלסטיני יש מאחורי הקלעים התקדמות נסתרת מעין לעבר עתיד טוב יותר.

ניבויי אנשי מחנה השלום בתקופת אוסלו וההתנתקות על כך שהפלסטינים ינטשו את המאבק המזוין וישלימו עם קיום ישראל, נכשלו לחלוטין. ברם, ניבוייהם על כך שאפשר לבסס הרתעה מול גוף מדיני המחויב לניהול חיי היומיום של אזרחיו, באופן שאי אפשר לבסס מול אירגון טרור – הצליחו בסופו של דבר, אחרי הרבה מכשולים בדרך. כן, תמריצים עובדים גם על ערבים שונאי ישראל כדרך שהם עובדים על כל יצור חי.

מה שאפיין את הטרור הפלסטיני לאורך השנים היה חוסר הרציונליות המוחלט והסיפוק מזריעת הרס וחורבן כמטרה בפני עצמם. כך היה בשנות האינתפיאדה השניה, שבהן הפלסטינים נטשו מסלול מדיני מבטיח מבחינתם לטובת אורגיית הרס, רצח וטבח באוטובוסים ובמסעדות בישראל. העניין לא היה השימוש בטבח גברים, נשים וטף ככלי פוליטי. מעטים היו נאיביים מספיק כדי לחשוב שהפלסטינים מחויבים לקודים של מוסר מערבי שמגנים זאת. העניין היה חוסר הרציונליות המוחלט והסתמיות האובדנית של כל זה. הפלסטינים ידעו שישראל חזקה מהם צבאית ולא הייתה להם שום דרך הגיונית לנצל את נכונותם למות ולהמית כדי לצבור הישגים מדיניים. יאסר ערפאת שלט באותם ימים מתוך הכאוס ויציבות שלטונית פשוט לא עניינה אותו.

נראה שהפת"ח והחמאס חישבו מסלול מחדש מאז אותה תקופה, וגם האחריות השלטונית ביו"ש ובעזה ביגרה אותם. החמאס בעזה נותר ארגון טרור שמחויב להשמדת ישראל, אבל התנהלותו נעשתה רציונלית יותר. אפשר לעשות איתו עסקים וגם צריך.  אירוויזיון 2019 הוא הוכחה.

עזה – סינגפור על חוף הים התיכון?

דרך ארוכה עשה שר הביטחון אביגדור ליברמן מהזמנים שבהם הבטיח לחסל חיש את איסמעיל הניה ועד פנייתו האחרונה לתושבי עזה:"תוכלו להיות סינגפור של המזרח התיכון".

הבטחה עם כיסוי? האם העזתים יוכלו להיות סינגפורים? כדי להעמיק בשאלה זו זאת פניתי לנתוני מבחן פיז"ה הבינלאומי האחרון הבוחן הישגי תלמידים. אפשר להניח שהישגי התלמידים העזתים נמוכים מההישגים בירדן כי הגדה המערבית המקושרת עם מערכת החינוך הירדנית תמיד נחשבה למחונכת יותר ולנבערת פחות מעזה.

התלמיד הירדני, שכאמור ניתן רק להניח שהעזתי עוד נופל ממנו, מקבל ציונים די מזעזעים. 380 במתמטיקה (ישראל – 470), 409 במדעים (ישראל – 467). יגיד מי שיגיד – גם ישראל מקבלת ממוצע לא כזה מרהיב, ובכל אופן זו הסטרטאפ ניישן. אבל לישראל יש בכל אופן משהו חינני: אחוז לא רע בכלל של מצטיינים (14%). אחוז המצטיינים היפה מהווה שיקוף של החברה הישראלית: נכון, רוב התלמידים בררה (בפרט אצל הערבים ולמרבה הצער גם אצל החרדים), אבל יש אליטה מכובדת. שיעור המצטיינים דומה לזה שבדנמרק. בירדן שיעור המצטיינים עומד על 0.6%(!).

מה קורה בינתיים בסינגפור? בראש הרשימה העולמית. 556 במדעים, 584 במתמטיקה. 40% מהתלמידים מצטיינים. הבדל שמים וארץ בין ירדן לסינגפור ומכאן שבוודאי ובוודאי שבין עזה לסינגפור. עזה לא תהיה סינגפור.

יגיד הפנטזיונר: מה החוכמה? עזה כל כך ענייה. סינגפור כל כך עשירה. אם העזתים יתעשרו עם השנים ועם תוכניות פיתוח והקמת נמלים בקפריסין ואל עריש לקצת יותר עשירים, גם מצבם החינוכי ישתפר פלאים. ובכן, למרבה העניין יש לנו דוגמה למדינה ערבית, עם אוכלוסיה לא שונה בהרבה מזו של ירדן או עזה בדת, בשפה ובתרבות, שהפכה עקב אוצרות נפט וגז טבעי למדינה העשירה בעולם ובפער כביר – קטאר. קטאר גם היא משתתפת במבחני הפיז"ה. האם קטאר מהווה אות ומופת ליכולת של עושר לאומי לשפר הישגים חינוכיים? הקטארים מקבלים 418 במדע, 402 במתמטיקה. סינגפור אין פה. ובכל אופן – לא ניתן להכחיש; הקטארים הצליחו להתעלות במידה מסוימת מעל אחיהם הירדנים. אולי ניתן לראות זאת כאינדיקציה לכך שעושר משפר מצב חינוכי ויש אפילו לעזה תקוות מה, גם אם קלושה יחסית.

או שלא. לבקיא בדמוגרפיה המזרח תיכונית מהבהבת נורת אזהרה – קטאר הרי מדינה שמתקיימת על עבודה זרה. בתי הספר של קטאר מלאים בילדי מהגרים הודים ופקיסטנים. ציוניהם של ילדים אלו לא מעניינים אותנו כרגע כלל. מעניין מה הציונים של בני אוכלוסיית המקור הערבית של קטאר, זו שעושר הנפט ניגר ממנה כמים, אך עדיין תרבותה תרבות עמי ערב. הלכתי לחפש נתונים וגיליתי ממצא מרתק: קטאר היא מדינה מאוד יוצאת דופן. כמעט בכל מדינה ציוני התלמידים המהגרים נופלים מציוני האוכלוסיה המקורית, בעוד שבקטאר ההיפך קורה ובהפרש ניכר. דווקא במדינה זו הידועה ביחס הגס והאלים למהגרי העבודה שלה מתקיים נס חינוכי שעל כל העולם לבוא ולחזות בו: התלמידים בני המהגרים נקלטים כל כך טוב במערכת החינוך שציוניהם עולים על אלו של התלמידים הקטארים המקוריים. לקטארים המקוריים 377 במדעים (פחות משמעותית מירדן!), גם בקריאה הביצועים של הקטארים האורגינליים קטסטרופליים ואילו הטבלה של הציונים במתמטיקה נעלמה לה ברחבי האינטרנט ולא מצאתיה מגלה ששיעור המצטיינים מבין הקטארים האסלים במתמטיקה עומד על הנתון המחריד 0.3%, אי שם ליד פרו, הרפובליקה הדומיניקנית ואלבניה.

אז עזה לא יכולה להיות סינגפור של המזרח התיכון. לא יקום ולא יהיה. התלמידים הלא מוצלחים שלה לא יגדלו להיות הפקידים המוצלחים של סינגפור. מה לעשות. אולי אולי היא יכולה להיות קטאר של מערב המזרח התיכון, אבל לשם כך נדרש למצוא הרבה יותר גז טבעי לחופיה משנמצא עד כה.