חודש של התפכחות

בעשור האחרון, תחת שלטונו של נתניהו, ישראל נהנית מתור זהב מדהים. זה היה נכון כבר לפני כמה שנים, וזה נכון ביתר שאת לאור ההכרה בירושלים וברמת הגולן, הסכמי אברהם, מבצע חיסוני הקורונה הראשון בעולם וההישגים המופלאים של המוסד באירן. המשבר הפוליטי החריף שאנו חווים מזה שנתיים מעיב במידת מה, אך השפעתו בפועל על הביטחון ועל הכלכלה עדיין מינורית. אז לא נורא.

כדי להבין כמה הדברים טובים, צריך להיזכר כמה היה רע. שקעתי לאחרונה בקריאת עיתוני הארץ בחודש אוקטובר 2000, החודש בו התפוגגה אשליית תהליך השלום והחלה אינתיפאדה קשוחה שעתידה הייתה לגבות חיים של יותר מאלף ישראלים.  זה לא היה החודש הנורא ביותר. הכבוד המפוקפק שמור למרץ 2002, החודש שבו פיגוע התאבדות רדף פיגוע התאבדות. אבל זה היה חודש של התפכחות נוראית.

מה שבולט בכותרות של אוקטובר 2000, לצד אירועי הדמים כמו הלינץ' ברמאללה וההתפרעויות של ערביי ישראל וגם חטיפת החיילים בגבול הצפון, הוא דווקא ההסכמים. ערפאת הסכים שוב ושוב להסכמי הפסקת אש בקלילות שהזכירה את אמרתו של מארק טוויין: "אין דבר קל יותר מלהפסיק לעשן. עשיתי זאת אלף פעם". ברם, שום כדור לא נותר בקנה בגלל החתימות הריקות מתוכן. אפילו איש מתון שבמתונים כמו שלמה בן עמי אמר לשמעון פרס: "אינך מבין שערפאת משפיל אותך, הרי אינו מכבד שום סיכום שלו איתך". פרס השיב בנחישות השפן של אנרג'ייזר האופיינית לו: "איני מרגיש מושפל משום צעד שאני עושה כדי להציל חיי אדם".

הפסיביות והעליבות של הקבינט של אהוד ברק היו מעוררות השתוממות. ישראל הראל כתב: "איש בקבינט, עד כמה שידוע, לא שאל את הרמטכ"ל והאלופים הנלווים אליו מדוע, ביחסי הכוחות האמיתיים שבינינו לבין אלו שכפו עלינו את הדם והאש, אי אפשר לשים קץ לאירועים שעלולים להביא עלינו מלחמה כוללת? מדוע מניח צה"ל את היוזמה, כאילו זו גזירת גורל, בידי ערפאת".  אבל צה"ל, מתברר בקריאה בדיעבד, עוד היה אופטימי. הוא העריך שמלחמת ההתשה עלולה להימשך שנה. בפועל נדרשו ארבע שנים עד לדעיכת האינתיפאדה, בערך עם מותו של ערפאת ארבע שנים אחר כך.

הפרשן הצבאי של הארץ, זאב שיף, לעג לתגובה ללינץ' ברמאללה: "מסיבת העיתונאים שבה מסר ראש אגף המבצעים במטכ"ל, אלוף גיורא איילנד, על הפעולה נשמעה כמסיבת התנצלות של צה"ל. שוב ושוב הסביר כיצד פגעו המטוסים רק בכלי רכב הסמוכים לתחנת משטרה ברמאללה, שרובם בוודאי נגנבו מישראל". ובמקום אחר כתב: "גוברת הביקורת לפיה מדיניות האיפוק והריסון שכופה ראש הממשלה על צה"ל מזמינה את הגברת האלימות ומתפרשת כחולשה".

על אף הגישה הפסיבית, התדמית הבינלאומית לא ניצלה. 14 מדינות, בהן בריטניה והולנד, הצטרפו לגינוי לישראל במועצת הביטחון. כותרת בהארץ ציינה שהשידור החי של מות מוחמד א-דירה גרם נזק בלתי הפיך לישראל ותהתה:"האם תדמית ישראל תשתקם אי פעם". תשובה מהעתיד: כנראה שקמפיין החיסונים המוצלח שיקם אותה.

הכי מרעישה הייתה התהפכותם של ערביי ישראל והתפרעויותיהם האלימות. בכותרת אחד מגיליונות הארץ הופיעה "תוכנית למגן ישובים ליד כפרים ערבים בישראל". שנים עשר יישובים בתוך הקו הירוק הנמצאים בקרב אוכלוסיה ערבית ישראלית אמורים היו לעבור מיגון הכולל: "פתיחת מחסני נשק, הקמת מערכת קשר, כלי רכב, גידור היישוב, שער חשמלי, עמדות ירי והכשרת דרכי גישה חלופיות". אפילו מאמר המערכת של הארץ, לרוב מעוז של שמאל אדוק שאיתן מול כל קריאת תגר של המציאות, נזף בחברי הכנסת הערבים: "הח"כים הערבים חצו את גבולות המותר והנסבל. לא זו בלבד שלא מילאו את תפקיד הניווט והריסון.. אלא נתנו את ידם להסתה שהובילה להתפרעויות קשות, להתקוממות אלימה ולשיבוש סדרי החיים במדינה".

עם ובלי קשר לאירועים אפשר למצוא ידיעות נוספות מעניינות בחודש אוקטובר 2000. למשל הויכוח האם על ישראל להצטרף לאמנה של בית הדין הבינלאומי בהאג למרות הסיכון שבכך. יוסי ביילין תמך בהתלהבות. אליקים רובינשטיין התנגד. או דבריו של יצחק שמיר כי "עדיפה ממשלת אחדות על חזרתו של נתניהו". "הוא עשה הרבה טעויות ואני לא מאמין שהשתנה. איש כזה לא משתנה כל כך מהר. מאוד לא הייתי ממליץ לליכוד לקבל אותו בחזרה".

ההתפכחות של אוקטובר 2000 שינתה את הפוליטיקה הישראלית לחלוטין ועד ימים אלו. דורון רוזנבלום, איש מחנה השלום, כתב אז: "אם מישהו היה מתנבא לפני שנה, זמן קצר לאחר בחירתו של אהוד ברק, שבערב יום הכיפורים הנוכחי תיקלע הוויית חיינו לטראומה שאינה נופלת – ומבחינות מסוימות אף עולה – על זו של מלחמת יום הכיפורים – היה נחשב למטורף ולמתעתע. שכן, גם המתלהם והפסימי שבמתנגדי תהליך השלום לא יכול היה להמציא את חלום הבלהות הנוכחי, שבו – בניגוד ל-1973 כאשר קרסו לזמן מה שתי חזיתות צבאיות הרחוקות מהעורף – קמים עלינו בבת אחת הסיוטים האפוקליפטיים והמודחקים ביותר: הסטת הסכסוך המדיני למלחמת דת נצחית לכאורה; הפניית הנשק הפלשתיני נגדנו; התנגשויות עם החיזבאללה ממש על גדר הצפון; התעוררות משטמתם של ערביי ישראל, הפועלת בעורף כגיס חמישי. וכאילו אין די בכך – הרימו ראש גם החמאס ואפילו סדאם חוסיין, כאילו לרמוז שגם פיגועים בלב הערים ואולי גם טילים, ישלימו את הסיוט עד תום".

בכתבה על השמאל הישראלי ותגובתו הראשונית ציינה כתבת העיתון: "דבר אחד הוא להיחשב יפה נפש ואפילו בוגד. דבר שונה לחלוטין הוא להיחשב אוויל שהמציאות טופחת על פניו". הדברים שצוטטו אז בהארץ מפי בכירים ב"שלום עכשיו": "כל הנחות היסוד שלנו נשברו, וכל הפונדמנטליסטים של תהליך אוסלו שאיתם אנחנו מזוהים לגמרי נדרשים עתה לחשבון נפש נוקב", מוסיפים להדהד עד היום, אם כי לצידם היו כבר אז קולות מהשמאל שהמשיכו לתלות את האשמה בצד הישראלי וגם הצעות מוזרות שפורסמו בהארץ בתגובה לשבר: למשל, למסור חד צדדית את הר הבית לפלסטינים.

על אף ההלם הרגעי גם אחרי אוקטובר 2000 הצד השמאלי של המפה המשיך לקרוא להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, וב-2008 ראש הממשלה אהוד אולמרט אף הרחיק לכת יותר מאהוד ברק בהצעות שהגיש לאבו מאזן. באותה שנה ראש הממשלה ברוטציה המיועד-אולי, יאיר לפיד, אמר לדר שפיגל שהסכסוך יסתיים עם הקמת מדינה פלסטינית וחלוקת ירושלים.

מה זה מלמד אותנו? אירועים נקודתיים, מסעירים וקיצוניים ככל שיהיו, לרוב לא יכולים לשנות נטייה שהיא ממש בצופן הגנטי. כמו נכונותם של היהודים להאמין באלוהים גם אחרי השואה, כמו אישה שעדיין מחפשת אהבה בקרב המין הגברי גם אחרי קשר מתעלל, כמו האמונה של האליטות האשכנזיות החילוניות בכך שאפשר להגיע לפיתרון של שלום עם הפלסטינים על בסיס חלוקת הארץ.

במסכנות לא בונים זהות

אני מציע לכל אחד לפתוח את הבוקר עם פוסטי הפייסבוק של נדב שנרב. כבר ציינתי את חיבתי אליו. אין הרבה אנשים חכמים יותר בין כותבי העברית בדורנו.

בפוסט אחרון כותב שנרב על כך שהשיח הנוכחי של השמאל שמשתמש במושגי האפרטהייד והקולוניאליזם מוביל לפקפק בכך שיש מקום למדינה יהודית גם בגבולת 67'. כי הטיעונים האנטי קולוניאליסטים יכולים גם לשמש נגד המפעל הציוני בגרסתו שטרום מלחמת ששת הימים. הטענה נכונה, אבל היא נראית לי מאוד 2014 כזו.

ב-2015 התחיל גל הפליטים הגדול באירופה, אחר כך נבחר דונלד טראמפ שהאנטגוניזם אליו התבסס הרבה על גישתו בנושא ההגירה. אחריו הגיע ג'ו ביידן ששאלת הגבול הדרומי של ארה"ב הופכת לבעיה המרכזית של נשיאותו. אני כבר לא בטוח שיש כזו משמעות לנושא הקולוניאליזם והזכות ההיסטורית מצד השמאל. איזו זכות היסטורית יש לאריתראים על דרום תל אביב? ועדיין מבחינת מרצ אפשר היה להביא לשם גם מיליון אפריקנים. ממשל ביידן שנחשב שמרני במונחי המפלגה הדמוקרטית חש תחושת חובה לאפשר לכל מי שרוצה להגיע בסיוע מבריחי גבול ממרכז אמריקה או ממקסיקו להתיישב באמריקה. לא בשם הזכות ההיסטורית. הרי צאצאי האינדיאנים של דרום אמריקה אינם צאצאי האינדיאנים של צפון אמריקה, אלא בשם האמונה שכל הבחנה או מחיצה בין בני אדם היא גזענית ונתעבת.

ספק אם האיום הגדול על ישראל מבחינת הלגיטימציה הבינלאומית כיום הוא בכך שיחשבו שההתיישבות הציונית בארץ בשנות העשרים והשלושים הייתה מלכתחילה גזל קולוניאליסטי. הויכוח הזה הוא כבר פאסה, והאיום הוא אחר. הוא בכך שקיום המושג "מדינה יהודית" ב-2021 ייראה משהו אתני מבחיל ופסול. והאיום הוא גם בגלי הגירה של מסתננים בשל ההתפוצצות הדמוגרפית של אפריקה שנמצאת ממש לפתחנו בעידן של משבר אקלים.

נתניהו נשאל על חוק הלאום בראיון לעיתון ערבי ערב הבחירות וענה תשובה מפתיעה לפיה חוק הלאום כוון בכלל נגד המסתננים מאפריקה. זו תשובה קצת מגוחכת בחוסר האמינות שלה, ועדיין יש בה היבט אמיתי מעניין: בסוף האג'נדה של הימין שמבדילה בין אדם לאדם אינה בהכרח הכי רעה לערביי ישראל. גם אם הם נמצאים במקום מאוד נמוך בשרשרת המזון של הימניים, לישיבתם בארץ יש לגיטימציה בסיסית. אפילו איתמר בן גביר כבר לא אוחז במשנת מורו ורבו הרב כהנא בנושא. האג'נדה השמאלנית, לעומת זאת, אינה שמה את היהודים מעל לערבים, אבל היא גם אינה שמה את הערבים מעל לאחרון המסתננים מהעולם השלישי. כך עמדת השמאל שנראית במבט ראשון כמיטיבה עם המיעוט, יכולה בקלות להפוך לאסון מבחינתו כשיגיע מיעוט אחר שהשמאל יזהה כמוחלש יותר וכדורש יותר תשומת לב.

בפוליטיקה האמריקנית נוצרת כך הזדמנות לרפובליקנים. הם מקווים שחוסר היכולת של ממשל ביידן לחסום את הגבול יתסיס קהילות מיעוטים – הוא בעצם גוזל מהם את ייחודו של הדבר בעל הערך שהם מחזיקים בו – האזרחות האמריקנית. זו התפתחות אחרונה ממש בתולדות השמאלנות. לפני עשור או שניים פוליטיקאים דמוקרטיים דיברו נגד הגירה לא חוקית בצורה בוטה ונחושה.

התפתחות מעניינת על אותה דרך אירעה בקרב הקהילה הלהט"בית. בהיותה מיעוט מופלה ומוחלש הקהילה מצאה שנים בית חם אצל השמאל, אבל לאחרונה הדגש הקיצוני שניתן לט' שבלהט"ב – הטרנסים – מרתיע חברי קהילה אחרים שחשים שהכחשת ההיבט הביולוגי המולד של המין גוזלת מהם את זהותם כגברים שאוהבים גברים מלידה וכנשים שאוהבות נשים מלידה. בבריטניה הוקם ארגון לה"בי, של הומואים ולסביות ללא טרנסים, והוא מוגדר בידי הטרנסים "ארגון שנאה".

כל זהות היא ספינה שטובעת כששמאלנים מהסוג הרדיקלי חופרים חפירותיהם. לשיטת השמאל אין אדם יכול לתבוע זכות כלשהי בשל החיוב שבזהותו, אלא רק בשל ההתמסכנות שבזהותו. אבל מסכן הוא מונח יחסי. במהרה יגיעו מסכנים גדולים יותר ויסיגו את גבולם של המסכנים הישנים.

מרצ והאג

ניצן הורוביץ הצדיק במלואה את החקירה של בית המשפט הבינלאומי בהאג נגד ישראל. אני לא יודע אם זו עמדה שתעזור למרצ או תפגע בה בעת שהיא נלחמת על אחוז החסימה אבל זו לדעתי עמדה שגויה ומכוערת גם מהזווית של מרצ עצמה. זאת מאחר שהורוביץ נמנע מלעשות הבחנה מתבקשת מבחינתו בין שני סוגי חקירות. בכל מה שקשור לניהול מלחמה בעזה כתוצאה מירי רקטות אחרי שישראל נסוגה מרצועות עזה לגבולות 67׳ – חקירת בית הדין הבינלאומי היא אסון מבחינת עמדות השמאל והוכחה לצדקת הימין. ראשית, כי ישראל נסוגה עד למילימטר האחרון ובכל אופן הדבר אינו מקנה לה אהדה בעולם בזמן שהיא מגנה על עצמה אלא להיפך. שנית, כי ישראל מגבילה את ידי הצבא ומקיימת מערכת משפט נאורה המבוססת על שופטים ופרקליטים שרבים מהם מצביעים למרצ בעצמם. בג״ץ מתהדר שהוא השכפ״ץ מול המשפט הבינלאומי והנה בכל אופן הדבר לא עוזר לנו מול אומות העולם. שלישית, כי כאן זועקת צדקתה של גישת ״העולם כולו נגדנו״ שמרצ לרוב סולדת ממנה. בתחום ההתנהלות הצבאית המוסרית יש לעולם הרבה מה ללמוד מישראל. אבל מה שמתחיל בישראל ספק אם יסתיים איתה. ואכן סביר שמדינות המערב יבינו שפתיחת חקירה בהאג על צוק איתן היא סנונית לנזק ארוך טווח שייגרם להן עצמן מפעילות בית הדין הבינלאומי.

שונים הדברים לגבי חקירת ישראל על בניית התנחלויות. כאן ישראל אכן מפרה בגסות את המשפט הבינלאומי. ומרצ הייתה מאז ומתמיד הראשונה לצעוק בנושא. כאן גם הטיעון שמערכת המשפט הישראלי מטפלת בנושא בעצמה אינו תופס כי ההתנחלויות ממשיכות להיבנות תחת החוק הישראלי.

פתרון שתי המדינות אם ימומש וכפי שמרצ מציעה יוכל להיות פתרון לתביעות נגד ישראל בהאג על ההתנחלויות, אבל הוא לא יוכל להוות פתרון לתביעות כנגד פשעי מלחמה. הרי כל אחד מבין כיום שיש סיכוי גבוה שהמדינה הפלסטינית תישלט בידי גורמים ג׳יהדיסטים שיהיה צורך להילחם נגדם, ומלחמה זו תכלול באופן בלתי נמנע פגיעה באזרחים שהג׳יהדיסטים תמיד נוהגים להסתתר מאחוריהם.

מרצ היא אמנם מפלגה קטנה אבל היא לא מייצגת רק 4-5 מנדטים בישראל אלא מיליוני אמריקנים ואירופים, רבים מהם יהודים, שמצביעים למרכז-שמאל ומתעניינים בנעשה בישראל מתוך זווית פרוגרסיבית. הם לא יהיו יותר ציוניים ממרצ אבל ייתכן שגם ישתדלו לא להיות פחות ציוניים ממנה. לכן גם לעמדות של מרצ יש חשיבות אסטרטגית. העמדות שהורוביץ הציג עשו שירות דב להשקפת עולמו.

פני השטח הם פינקריאניים

אוהד חמו כתב ספר מרתק, "פני השטח", על חוויותיו ורשמיו משנותיו ככתב לענייני פלסטינים. ספק אם אזכה לקרוא ב-2021 ספר מעניין יותר. אני לא יודע אם חמו מכיר את הפרופסור לפסיכולוגיה מהרווארד, סטיבן פינקר, ואת השקפתו על התהליך ההיסטורי רב השנים של עליית הציבליזציה וירידת האלימות, אבל ספרו יכול להיות תנ"ך פינקריאני, כמעט כמו הספרים של פינקר עצמו. בכל מקום בזירות שאליהן מגיע חמו הרושם שהוא מקבל ושהוא משגר חזרה אל הקורא הוא שהכוחות האלימים והפראיים בחברה הפלסטינית נמצאים בירידה. גם ההתגלויות המכוערות והבוטות ביותר של אלימות ימי ביניימית אפלה שאפשר למצוא בקרב חברות מוסלמיות בעשור האחרון, כמו בח'ליפות הדאעשית, יוצרות, כך משתמע מדברי חמו, אפקט ריאקציה שגורם לרוב הציבור המוסלמי שהוא פוגש בו ומשוחח איתו לאמץ גישה קוטבית.

אמחיש את הקונספט בכמה ציטוטים מהספר.

"אתה יודע מדוע אינני משתתף בהפגנות נגד ישראל, מיידה אבנים או שורף צמיגים?", שאל אותי נור עוואד כשהשקפנו על עירו מבית ג'אלה, "משום שזה פוגע באיכות הסביבה, באדמה ובאוויר. המחאה שלי צריכה להיות נקייה – אסור לה לפגוע בסביבה. אנחנו צריכים ללמוד מהלבנונים – מפגינים בערב ומנקים בבוקר".

"בשנות השישים דיברו כאן על מדינה אחת עם הגמוניה פלסטינית ברורה. היום מדברים על מדינה שאזרחיה, ישראלים ופלסטינים, שווי זכויות לגמרי. השפה אצלנו השתנתה"

"הצעירים שלנו… אתה יודע מה הדבר שהכי קוסם להם אצלכם? הדמוקרטיה שלכם. הם רואים ראש ממשלה, נשיא ושרים נכנסים לכלא. אין איש שנמצא מעל לחוק. הדבר שהצעירים הללו מבקשים יותר מכול הוא מלחמה בשחיתות כמו בישראל"

"בניגוד לעזה שעדיין מרכזת תשומת לב משמעותית באיתור ובענישת סייענים, המרדף אחריהם והפגיעה בהם צנחו משמעותית בגדה. ימי ההוצאות להורג בכיכר מנארה לצד חיסולים בצהרי היום בכפרים ובמחנות הפליטים חלפו… רף האלימות בשטח הרבה יותר נמוך"

"פיגועי ההתאבדות היו שגיאה מרה. בפיגועים האלו, ובמיוחד בתוך ישראל, איבדנו את תמיכת העולם ואת הכיוון שלנו"

"ערבי עם חגורת נפץ מקושר כיום בעיניים מערביות אוטומטית לדאעש", אמר לי לאחרונה תומך חמאס. "אין לעולם שום סובלנות לחגורות נפץ ולהרג אזרחים ללא הבחנה. אם אנחנו חפצי חיים ומבקשים להתקבל למשפחת העמים, אסור לנו לחדש את פיגועי ההתאבדות"

כמובן שהדברים האלו, במידה שהם משקפים את פני השטח, הם בשורה נהדרת. אבל הם ממחישים גם סכנה גדולה – מאבק פלסטיני לא אלים הוא בעל סיכוי גדול בהרבה לקבל את אהדת העולם מאשר מאבק אלים להשמדת ישראל. מטרתו הסופית: מדינה אחת, גם אם על הנייר ובאופן מוצהר דמוקרטית ושוויונית, עדיין משמעותה ביטול זכותם של היהודים למדינה משלהם והמטת אסון כבד על כל יהודי שחי כיום בארץ.

העתיד של תוכנית המאה

דבר שתמיד הפריע לי בתוכניות השלום של השמאל: תומכי רעיונות הנסיגה טענו שיש פרטנר בצד השני. הם היללו את מתינותו של אבו מאזן או אפילו את הפרגמטיות של ערפאת בזמנו. אבל אבו מאזן ולפניו ערפאת היו רק בני אדם זקנים. הסכם שלום חותמים לא רק עם מנהיגי הדור הנוכחי, אלא גם עם הדור שאחריו ועוד דורות רבים מאוד עד קצה האופק של ההיסטוריה. מה הערובה שהדורות הבאים יהיו מחויבים להסכם.

בגין נתן את סיני לסאדאת, אבל בשלב מסוים היה נראה שהאחים המוסלמים הולכים לקחת שליטה על הטריטוריה. אמנם כאן ההסכם הוכיח עצמו בדרך נס ומצרים חזרה לשליטת האליטה הצבאית. שרון נתן את עזה לרשות הפלסטינית, אבל מהר מאוד החמאס נטל עליה בעלות. שטחים שנמסרו כבר יהיה קשה מאוד להחזיר, קשה כמו לכבוש עכשיו את עזה על סמטאותיה, מנהרותיה ומארביה.

ההסכמות בין ישראל לארה"ב מעלות בדיוק את אותה שאלה. הרי איש אינו אופטימי מספיק כדי להאמין שנשיא בדמותו של טראמפ ישלוט מעתה ולנצח. מתישהו, בסבירות גבוהה כבר בינואר הבא, יעלה נשיא דמוקרטי. למפלגה הדמוקרטית יש מועמדים שכל אחד מהם נמצא שמאלה מחברו ושמאלה לכל נשיא אמריקני שכיהן אי פעם.

השאלה מה ההשפעה של עסקת המאה ושל צעדי סיפוח אפשריים צריכה להישאל אם כך בהתחשב במציאות העתידית הזו, והתשובה לכאורה לא מעודדת. סיפוח שטחים ירחיק בין ישראל לבין ממשל דמוקרטי, יגביר את נחישותו של בית הדין בהאג לטפל בסוגיית ההתנחלויות, יקרב את הטענה שישראל היא מדינת אפרטהייד אל המיינסטרים.

בעת ובעונה אחת צריך להגיד שתמיכת מדינות המפרץ בתוכנית היא אירוע מדהים בעל אופי כמעט משיחי. העולם הערבי איבד עניין בפלסטינים וטרוד מאוד מאירן, והדבר מאוד מחליש אותם ומחזק את ישראל. יתכן אמנם שהתמיכה של המדינות הערביות ברעיונות של ממשל טראמפ תהיה יותר משדעת הקהל במדינות אלו תוכל לבלוע, ואם כך יצא שכרנו בהפסדנו. נותר לראות.

עסקת המאה כרגע נראית רק עוד תוכנית אחת מני רבות שלעולם לא ייושמו.  עם זאת, אין זה מופרך שבעתיד ממשלת שמאל-מרכז תבצע ויתורים משמעותיים ותצדיק את עצמה בכך שהם במסגרת תוכנית המאה שהתקבלה גם על דעת הימין. הפלסטינים מצידם לעולם לא יקבלו את תוכנית המאה (או כל תוכנית אחרת) כפיתרון סופי לסכסוך, אך ייתכן שיסכימו למהלכים שמבוססים על תוכנית המאה במסגרת הסדרי ביניים. למשל הרחבה ניכרת של שטחי אי ובי בשליטתם או הקמת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים.

ימי האפוקליפסה

שלוש אפוקליפסות מסתמנות באופק בימים אלו: ניצחון של ברני סאנדרס במירוץ לנשיאות ארה"ב. אירוע אפוקליפטי לכל מי שאוהב את ארה"ב ואת ערכיה ונשען עליהם. איזו מין מדינה יכולה לבחור במנהיג ששונא אותה?

אפוקליפסה אחרת באה מסין שבה מתפשטת במהירות מגפה מסתורית.

אפוקליפסה שלישית היא תוכנית המאה של הנשיא טראמפ. עד עתה ישראל תמרנה בזהירות בין רצונה לשלוט בשטחי יהודה ושומרון שגם חיוניים לבטחונה וגם חשובים אידיאולוגית לרבים מאזרחיה לבין חוסר הרצון להיחשב מדינת אפרטהייד או להיקלע למסלול אסוני שבסופו מדינה דו לאומית. אבל האינטרסים של ישראל כבר אינם האינטרסים של ראש הממשלה שטרוד מדי בחקירותיו האישיות, ותמונת התמריצים שלו שונה.

הסיפוח כשלעצמו אינו אסון בלתי הפיך. אבל הוא מאיץ את השלכת פתרון שתי המדינות לפח. אובדן האמונה של הקהילה הבינלאומית בפתרון שתי המדינות אכן יכול להיות אסון בלתי הפיך. הוא ישלול את הלגיטימיות של קיום ישראל כמדינה יהודית, כפי שלקיום דרום אפריקה כמדינה לבנה לא היה לגיטימיות בינלאומית. בנוסף הסיפוח מהווה התגרות מיותרת בירדן וברשות הפלסטינית, שני גורמים שמקיימים עם ישראל תיאום ביטחוני, גם אם לא סובלים מעודף אהבה כלפיה.

לדור הצעיר של המצביעים במערב אין סימפתיה לישראל. זה ציבור בוחרים שרוצה את קורבין בראש בבריטניה ואת סאנדרס בראש באמריקה. היום שני הפוליטיקאים האלו לא בעמדת השפעה, אבל שינויי הזמן והדורות נראים בלתי נמנעים. מתישהו הם או בני דמותם יהיו בעמדה כזו. מדינת ישראל צריכה להתקיים 100% מהזמן, לא רק באותו אחוז מהזמן שבו בעולם המערבי שולטים ידידיה. הסיפוחיזם מהווה התנקשות מטורפת בלגיטימיות הבינלאומית של קיום המדינה. פציעה עצמית בשל אינטרסים זרים, והוא יגבה מחיר יקר. כל זאת לשווא, כי אין שום רע במצב הנוכחי, אלא אם אתה ראש ממשלה שעומד תחת חקירה.

בשבח הנקמנות והזעם

כותבת פרשנית המזרח התיכון שמרית מאיר בטוויטר על החיסול לפנות בוקר:"מתקשה להבין את ההיגיון הבסיסי פה" ותוהה:"האם אבו אלעטא היה כזה איש עצום שאין לו תחליף שמצדיק לשתק חצי מדינה רק כדי שייעלם? האם מותו שינה מהותית את המצב? לדעתי הצנועה היה ברדקיסט ואין מחסור בשוק הברדקיסטים בעזה".

ייתכן שזו טענה הגיונית. איני יודע להגיד הרבה על משקלו האסטרטגי של המחבל הנ"ל. אבל כדאי לשים לב כמה בעייתית היא הלוגיקה הזו. ישראל תחסל מחבל רק אם הגיוני לעשות זאת. כך נוצר מרחב פעולה עצום למחבלים למיניהם – ביכולתם לדעת שכל עוד לא משתלם הגיונית לישראל לחסל אותם הם מקבלים חסינות.

לפעמים מה שלא הגיוני ברמת הפשטה נמוכה, הגיוני ברמת הפשטה גבוהה. האם הגיוני לשתק את המשק הישראלי כדי שאבו אלעטא ימות? זו שאלה ברמת הפשטה נמוכה. התשובה עליה היא אולי שלילית. האם הגיוני לשתק את המשק הישראלי כדי לקבוע עקרון שלפיו ישראל יכולה להשתגע ולהרוג מחבלים לפי גחמותיה? זו שאלה ברמת הפשטה גבוהה. סביר בעיניי שהתשובה היא כן.

המכונה שמייצרת תמריצים ברמת ההפשטה המעולה ביותר היא כנראה האבולוציה האנושית, שהתמודדה עם אינספור תסריטים ובסוף בראה פסיכולוגיה אנושית אפקטיבית שיודעת להתמודד איתם, ממש כפי שבראה כבד אפקטיבי או לבלב אפקטיבי. עובדה היא שיצרה בתוכנו רגשות כמו נקמנות וזעם. על פי רוב ההיענות להם אינה רציונלית ברמה המיידית, ברמת ההפשטה הנמוכה, אבל כנראה יש להם ערך בתמונה הגדולה של החיים האנושיים.

כשסכנת הכאוס אינה סכנה אישית

לפני האינתיפאדה השנייה, שאנו מציינים בימים אלו 19 שנים לפריצתה, רבים האמינו שאין זה סביר שהרשות הפלסטינית תתחיל בפעילות אלימה נגד ישראל. ישראל כל כך חזקה והפלסטינים כל כך חלשים. אם ישראל תשתמש בכוחה נגד הרשות, הרשות תתפרק לתוך כאוס.

ואכן כך היה. השטחים שקעו לתוך תוהו ובוהו עד שישראל הצליחה לייצב את העניינים אחרי "חומת מגן" ומבצעי ההמשך שלו.

הפלסטינים הבינו שהמשמעות של האינתיפאדה היא כאוס פנימי, אבל כנראה לא היה אכפת להם. ובפרט לא היה אכפת לאדם אחד, יאסר ערפאת. הוא ידע שמעמדו בקרב עמו כה איתן שלא תהיה לו בעיה לשלוט מתוך בלגן גדול. לאבו מאזן ממשיכו לא הייתה הפריבילגיה הזו. אין זה מפתיע שהוא שמר על התיאום הביטחוני למרות כל החיכוכים.

מנהיגים חזקים מציבים סכנה לעמם. אין להם תמריץ למנוע כאוס. הם יכולים לשרוד אותו.

מה קורה עם בנימין נתניהו בימים אלו? הוא מבזבז את שאריות המנדט שלו על כלום ועל הצעות חסרות תוחלת. האם לא מטריד אותו ללכת לבחירות שלישיות? לתקוע את המדינה בבלגן מביש?

יכול להיות שמשהו מתסמונת ערפאת חל גם פה, להבדיל אלף הבדלות בין ראש ממשלתנו לרב המחבלים. נוח לנתניהו לשלוט מתוך בלגן כי מעמדו, לפחות בתוך נאמניו בגוש הימין, כה חזק שהוא יודע שעצם הבלגן לא יחסל לו את הקריירה.

כשמערכת התמריצים האישית לא מסתנכרנת עם מערכת התמריצים הלאומית זו בעיה. ייתכן שיש הצדקה לחוק שיגביל משך כהונה כדי למנוע הופעתם של מנהיגים חזקים מדי. גם אם הדבר לא מקובל במערכת שלטון פרלמנטרית בשום מקום בעולם והוא גם לא כל כך דמוקרטי, הסיטואציה הנוכחית מעוררת מחשבות בנושא. צריך למנוע חסמים לתחרות בכל תחום, גם בתחום ההנהגה.

בחזרה לחרקירי

חזרתו של אהוד ברק לזירה הפוליטית בישראל, גם אם בקול ענות חלשה יחסית, מצדיקה התבוננות מחודשת בקדנציה שלו כראש ממשלה, זו שמתועדת היטב בספרו של רביב דרוקר מ-2002, "חרקירי". הוא זכה להישג הפוך מהישגו האחרון של בנימין נתניהו. אם נתניהו הצליח לעקוף את בן גוריון בצמרת דירוג ראשי ממשלה לפי זמן הכהונה, אז ברק הצליח להתברג מאחורי משה שרת כראש הממשלה שכיהן הכי פחות זמן. עם זאת, ההשוואה לשרת עושה לברק עוול. הוא לא היה ראש ממשלה מועט חשיבות. בתוך זמן קצר הוא הצליח לחולל כמות עצומה של אקשן בעל חשיבות היסטורית מהדהדת: פסגה עם שר החוץ הסורי וכמעט הסכם היסטורי עם אסד, פסגה עם ערפאת וכמעט הסכם היסטורי לסיום הסכסוך, הצעות חסרות תקדים מצד ישראל כולל ויתור על הר הבית והתגמשות בנושא זכות השיבה, תחילתה של אינתיפאדה אלימה שכללה בין השאר את הלינץ' ברמאללה, מהומות קשות של ערביי ישראל, יציאה חד צדדית מלבנון ואפילו כקינוח מהפכה אזרחית חילונית כושלת.

בין פעולות ברק באותו זמן בולט הישגו הגדול היחיד: היציאה מלבנון. נתניהו הוא המוטב הנוכחי של ההחלטה הזו. בגללה הוא פטור מלעסוק בקטל מתמשך בגבול הצפון ויכול לזקוף לזכותו מאזן אבידות מצומצם של חיילים ואזרחים.

מנגד דברים אחרים הם בגדר זיכרון רע. ראשית, הנכונות הנלהבת לוותר על הגולן שרק עקשנותו הקיצונית של אסד האבא שרצה לשכשך רגליו בכנרת חילצה אותנו ממנה. הנכונות להקריב את הגולן הייתה החלטה אסטרטגית שמלחמת האזרחים הסורית חשפה את טיפשותה. שלטון אסד בסוריה הוא שלטון מיעוט שמבוסס על דיכוי אכזרי של הרוב הסוני. ארה"ב וישראל לא היו יכולות לגבות לטווח הארוך דיכוי שכזה. בשביל זה צריך את פוטין. לכן ספק רב אם הסכם השלום יכול היה להחזיק מעמד לאורך שנים ולהניב תועלת כלשהי.

גרועה מכך הייתה ההתקפלות הסדרתית של ברק מול הפלסטינים ועוד תחת אש.

בנושא הר הבית הציע שלמה בן עמי:

"מה דעתכם שהריבונות על הר הבית תהיה פלסטינית ולנו יהיה וטו על חפירות כאשר בהסכם יהיה כתוב שאתם מכירים בכך שהמקום קדוש ליהודים והדבר יאושר בוועידה האיסלאמית?"

דברים אלו גרמו הלם במשלחת הישראלית. עד אז התעקשה ישראל שתהיה לה ריבונות בהר הבית ולו חלקית. אבל דברי בן עמי השתקפו בסופו של דבר בהצעת קלינטון לגבי ירושלים, "מה שיהודי ליהודים, מה שערבי לערבים". למרבה התדהמה של ברק, אפילו את זה ערפאת לא היה מוכן לקבל. הוא רצה לצמצם את מתחם הכותל המערבי וכמובן לא העלה על דעתו לוותר על זכות השיבה.

מאמץ אחרון לפתור את סוגיית זכות השיבה נעשה בטאבה. לפי תפיסתו העקרונית של  יוסי ביילין שניהל את המו"מ בסוגייה, אין רע בכך שישראל תקלוט פליטים כמספר הערבים שהיא מעבירה לשליטה פלסטינית במזרח ירושלים. דרוקר מציין בצדק שביילין התעלם מכך שערביי מזרח ירושלים אינם משתתפים במשחק הפוליטי ועל כן משמעות תושבותם פחותה. גם פליטים שיבואו מבחוץ, ללא הליך של ישראליזציה רב שנים, עלולים להיות אזרחים בעייתיים. מעל הכול בולט האבסורד בכך שבהסכם שאמור לבסס את ההכרה הפלסטינית בזכות היהודים למדינה, יוכנסו פלסטינים דווקא למדינה היהודית. אבל עם כל פשרנותו של ביילין, גם כאן הפלסטינים נמנעו מלהגיד תשובה חיובית.

היית מצפה שוויתוריו המופלגים של ברק יביאו לישראל כבוד ויקר אבל בוועידת שארם א שייח, שהתכנסה בניסיון לעצור את האינתיפאדה, המצרים אפילו לא היו מוכנים לתלות דגלי ישראל. ברק עצמו ביקש מהנשיא קלינטון, שעבד לפעמים כשוליה שלו, שיעביר את שגרירותו לירושלים כמחווה לישראל על נכונותה ללכת רחוק, אבל הדבר כמובן לא קרה. היה צריך לחכות לטראמפ לשם כך.

נימת הספר של דרוקר אינה כל כך מפרגנת לברק אבל בנקודה אחת הוא הופך אותו לאנושי. מתאר את אהבתו לנאווה רעייתו – "ברק פשוט מאוהב באשתו".  זה כמובן קטע שלא הזדקן היטב.

ברשתות החברתיות ברק שופך ביקורת, לעתים ארסית בצורה לא מקובלת, על בנימין נתניהו, אבל אין שום דבר בעולם שיכול לשמש תעמולה מוצלחת ומשכנעת להצבעה לליכוד בבחירות הבאות כמו הסתגרות מחודשת בת כמה שעות (כל אחד וקצב קריאתו) עם הספר של דרוקר על הקדנציה שלו. אני השתכנעתי.

השיר המנצח? השיר לשלום

האירוויזיון התקיים אתמול בתל אביב והיה מוצלח מאוד, כך כולם אומרים. אבל קיומו לא היה מובן מאליו. לארגוני הטרור ברצועת עזה הייתה היכולת למנוע את התרחשותו באמצעות מתקפת רקטות על אזור המרכז, וכך לפגוע פגיעה קשה, שתיזכר לדורות, בתדמיתה של ישראל ובדימויה העצמי והבינלאומי כמדינה נורמלית. זה לא שעובדת קיום האירוויזיון חלפה לעזתים מתחת לרדאר. הם ידעו היטב כמה רגיש האירוע וכמה כוח סחיטה הוא מקנה להם. גם הטיימינג היה נוח להסלמה – הסמיכות של האירוויזיון ליום הנכבה, ה-15 במאי.

החמאס השתמש בכוח הסחיטה כדי לסחוט בגבולות האפשר, אבל לא כדי לזרוע הרס לשמו. העובדה שארגוני טרור כה קיצוניים כמו החמאס, וכמו הג'יהאד האיסלמי שלצידו, שיכולים היו לפגוע קשות בישראל אתמול, השתמשו בכוחם הצבאי כדי להשיג מטרות רציונליות ודי צנועות – עוד כמה הטבות כלכליות ועוד כמה עשרות מיליוני דולרים מקטאר – היא מפנה דרמטי לטובה בסכסוך הישראלי פלסטיני, שנראה שאיש לא שם לב אליו. זו למעשה אחת מברכות ההתנתקות הנסתרות ואולי הוכחה שאפילו בסכסוך הישראלי-פלסטיני יש מאחורי הקלעים התקדמות נסתרת מעין לעבר עתיד טוב יותר.

ניבויי אנשי מחנה השלום בתקופת אוסלו וההתנתקות על כך שהפלסטינים ינטשו את המאבק המזוין וישלימו עם קיום ישראל, נכשלו לחלוטין. ברם, ניבוייהם על כך שאפשר לבסס הרתעה מול גוף מדיני המחויב לניהול חיי היומיום של אזרחיו, באופן שאי אפשר לבסס מול אירגון טרור – הצליחו בסופו של דבר, אחרי הרבה מכשולים בדרך. כן, תמריצים עובדים גם על ערבים שונאי ישראל כדרך שהם עובדים על כל יצור חי.

מה שאפיין את הטרור הפלסטיני לאורך השנים היה חוסר הרציונליות המוחלט והסיפוק מזריעת הרס וחורבן כמטרה בפני עצמם. כך היה בשנות האינתפיאדה השניה, שבהן הפלסטינים נטשו מסלול מדיני מבטיח מבחינתם לטובת אורגיית הרס, רצח וטבח באוטובוסים ובמסעדות בישראל. העניין לא היה השימוש בטבח גברים, נשים וטף ככלי פוליטי. מעטים היו נאיביים מספיק כדי לחשוב שהפלסטינים מחויבים לקודים של מוסר מערבי שמגנים זאת. העניין היה חוסר הרציונליות המוחלט והסתמיות האובדנית של כל זה. הפלסטינים ידעו שישראל חזקה מהם צבאית ולא הייתה להם שום דרך הגיונית לנצל את נכונותם למות ולהמית כדי לצבור הישגים מדיניים. יאסר ערפאת שלט באותם ימים מתוך הכאוס ויציבות שלטונית פשוט לא עניינה אותו.

נראה שהפת"ח והחמאס חישבו מסלול מחדש מאז אותה תקופה, וגם האחריות השלטונית ביו"ש ובעזה ביגרה אותם. החמאס בעזה נותר ארגון טרור שמחויב להשמדת ישראל, אבל התנהלותו נעשתה רציונלית יותר. אפשר לעשות איתו עסקים וגם צריך.  אירוויזיון 2019 הוא הוכחה.