ימי האפוקליפסה

שלוש אפוקליפסות מסתמנות באופק בימים אלו: ניצחון של ברני סאנדרס במירוץ לנשיאות ארה"ב. אירוע אפוקליפטי לכל מי שאוהב את ארה"ב ואת ערכיה ונשען עליהם. איזו מין מדינה יכולה לבחור במנהיג ששונא אותה?

אפוקליפסה אחרת באה מסין שבה מתפשטת במהירות מגפה מסתורית.

אפוקליפסה שלישית היא תוכנית המאה של הנשיא טראמפ. עד עתה ישראל תמרנה בזהירות בין רצונה לשלוט בשטחי יהודה ושומרון שגם חיוניים לבטחונה וגם חשובים אידיאולוגית לרבים מאזרחיה לבין חוסר הרצון להיחשב מדינת אפרטהייד או להיקלע למסלול אסוני שבסופו מדינה דו לאומית. אבל האינטרסים של ישראל כבר אינם האינטרסים של ראש הממשלה שטרוד מדי בחקירותיו האישיות, ותמונת התמריצים שלו שונה.

הסיפוח כשלעצמו אינו אסון בלתי הפיך. אבל הוא מאיץ את השלכת פתרון שתי המדינות לפח. אובדן האמונה של הקהילה הבינלאומית בפתרון שתי המדינות אכן יכול להיות אסון בלתי הפיך. הוא ישלול את הלגיטימיות של קיום ישראל כמדינה יהודית, כפי שלקיום דרום אפריקה כמדינה לבנה לא היה לגיטימיות בינלאומית. בנוסף הסיפוח מהווה התגרות מיותרת בירדן וברשות הפלסטינית, שני גורמים שמקיימים עם ישראל תיאום ביטחוני, גם אם לא סובלים מעודף אהבה כלפיה.

לדור הצעיר של המצביעים במערב אין סימפתיה לישראל. זה ציבור בוחרים שרוצה את קורבין בראש בבריטניה ואת סאנדרס בראש באמריקה. היום שני הפוליטיקאים האלו לא בעמדת השפעה, אבל שינויי הזמן והדורות נראים בלתי נמנעים. מתישהו הם או בני דמותם יהיו בעמדה כזו. מדינת ישראל צריכה להתקיים 100% מהזמן, לא רק באותו אחוז מהזמן שבו בעולם המערבי שולטים ידידיה. הסיפוחיזם מהווה התנקשות מטורפת בלגיטימיות הבינלאומית של קיום המדינה. פציעה עצמית בשל אינטרסים זרים, והוא יגבה מחיר יקר. כל זאת לשווא, כי אין שום רע במצב הנוכחי, אלא אם אתה ראש ממשלה שעומד תחת חקירה.

בשבח הנקמנות והזעם

כותבת פרשנית המזרח התיכון שמרית מאיר בטוויטר על החיסול לפנות בוקר:"מתקשה להבין את ההיגיון הבסיסי פה" ותוהה:"האם אבו אלעטא היה כזה איש עצום שאין לו תחליף שמצדיק לשתק חצי מדינה רק כדי שייעלם? האם מותו שינה מהותית את המצב? לדעתי הצנועה היה ברדקיסט ואין מחסור בשוק הברדקיסטים בעזה".

ייתכן שזו טענה הגיונית. איני יודע להגיד הרבה על משקלו האסטרטגי של המחבל הנ"ל. אבל כדאי לשים לב כמה בעייתית היא הלוגיקה הזו. ישראל תחסל מחבל רק אם הגיוני לעשות זאת. כך נוצר מרחב פעולה עצום למחבלים למיניהם – ביכולתם לדעת שכל עוד לא משתלם הגיונית לישראל לחסל אותם הם מקבלים חסינות.

לפעמים מה שלא הגיוני ברמת הפשטה נמוכה, הגיוני ברמת הפשטה גבוהה. האם הגיוני לשתק את המשק הישראלי כדי שאבו אלעטא ימות? זו שאלה ברמת הפשטה נמוכה. התשובה עליה היא אולי שלילית. האם הגיוני לשתק את המשק הישראלי כדי לקבוע עקרון שלפיו ישראל יכולה להשתגע ולהרוג מחבלים לפי גחמותיה? זו שאלה ברמת הפשטה גבוהה. סביר בעיניי שהתשובה היא כן.

המכונה שמייצרת תמריצים ברמת ההפשטה המעולה ביותר היא כנראה האבולוציה האנושית, שהתמודדה עם אינספור תסריטים ובסוף בראה פסיכולוגיה אנושית אפקטיבית שיודעת להתמודד איתם, ממש כפי שבראה כבד אפקטיבי או לבלב אפקטיבי. עובדה היא שיצרה בתוכנו רגשות כמו נקמנות וזעם. על פי רוב ההיענות להם אינה רציונלית ברמה המיידית, ברמת ההפשטה הנמוכה, אבל כנראה יש להם ערך בתמונה הגדולה של החיים האנושיים.

כשסכנת הכאוס אינה סכנה אישית

לפני האינתיפאדה השנייה, שאנו מציינים בימים אלו 19 שנים לפריצתה, רבים האמינו שאין זה סביר שהרשות הפלסטינית תתחיל בפעילות אלימה נגד ישראל. ישראל כל כך חזקה והפלסטינים כל כך חלשים. אם ישראל תשתמש בכוחה נגד הרשות, הרשות תתפרק לתוך כאוס.

ואכן כך היה. השטחים שקעו לתוך תוהו ובוהו עד שישראל הצליחה לייצב את העניינים אחרי "חומת מגן" ומבצעי ההמשך שלו.

הפלסטינים הבינו שהמשמעות של האינתיפאדה היא כאוס פנימי, אבל כנראה לא היה אכפת להם. ובפרט לא היה אכפת לאדם אחד, יאסר ערפאת. הוא ידע שמעמדו בקרב עמו כה איתן שלא תהיה לו בעיה לשלוט מתוך בלגן גדול. לאבו מאזן ממשיכו לא הייתה הפריבילגיה הזו. אין זה מפתיע שהוא שמר על התיאום הביטחוני למרות כל החיכוכים.

מנהיגים חזקים מציבים סכנה לעמם. אין להם תמריץ למנוע כאוס. הם יכולים לשרוד אותו.

מה קורה עם בנימין נתניהו בימים אלו? הוא מבזבז את שאריות המנדט שלו על כלום ועל הצעות חסרות תוחלת. האם לא מטריד אותו ללכת לבחירות שלישיות? לתקוע את המדינה בבלגן מביש?

יכול להיות שמשהו מתסמונת ערפאת חל גם פה, להבדיל אלף הבדלות בין ראש ממשלתנו לרב המחבלים. נוח לנתניהו לשלוט מתוך בלגן כי מעמדו, לפחות בתוך נאמניו בגוש הימין, כה חזק שהוא יודע שעצם הבלגן לא יחסל לו את הקריירה.

כשמערכת התמריצים האישית לא מסתנכרנת עם מערכת התמריצים הלאומית זו בעיה. ייתכן שיש הצדקה לחוק שיגביל משך כהונה כדי למנוע הופעתם של מנהיגים חזקים מדי. גם אם הדבר לא מקובל במערכת שלטון פרלמנטרית בשום מקום בעולם והוא גם לא כל כך דמוקרטי, הסיטואציה הנוכחית מעוררת מחשבות בנושא. צריך למנוע חסמים לתחרות בכל תחום, גם בתחום ההנהגה.

בחזרה לחרקירי

חזרתו של אהוד ברק לזירה הפוליטית בישראל, גם אם בקול ענות חלשה יחסית, מצדיקה התבוננות מחודשת בקדנציה שלו כראש ממשלה, זו שמתועדת היטב בספרו של רביב דרוקר מ-2002, "חרקירי". הוא זכה להישג הפוך מהישגו האחרון של בנימין נתניהו. אם נתניהו הצליח לעקוף את בן גוריון בצמרת דירוג ראשי ממשלה לפי זמן הכהונה, אז ברק הצליח להתברג מאחורי משה שרת כראש הממשלה שכיהן הכי פחות זמן. עם זאת, ההשוואה לשרת עושה לברק עוול. הוא לא היה ראש ממשלה מועט חשיבות. בתוך זמן קצר הוא הצליח לחולל כמות עצומה של אקשן בעל חשיבות היסטורית מהדהדת: פסגה עם שר החוץ הסורי וכמעט הסכם היסטורי עם אסד, פסגה עם ערפאת וכמעט הסכם היסטורי לסיום הסכסוך, הצעות חסרות תקדים מצד ישראל כולל ויתור על הר הבית והתגמשות בנושא זכות השיבה, תחילתה של אינתיפאדה אלימה שכללה בין השאר את הלינץ' ברמאללה, מהומות קשות של ערביי ישראל, יציאה חד צדדית מלבנון ואפילו כקינוח מהפכה אזרחית חילונית כושלת.

בין פעולות ברק באותו זמן בולט הישגו הגדול היחיד: היציאה מלבנון. נתניהו הוא המוטב הנוכחי של ההחלטה הזו. בגללה הוא פטור מלעסוק בקטל מתמשך בגבול הצפון ויכול לזקוף לזכותו מאזן אבידות מצומצם של חיילים ואזרחים.

מנגד דברים אחרים הם בגדר זיכרון רע. ראשית, הנכונות הנלהבת לוותר על הגולן שרק עקשנותו הקיצונית של אסד האבא שרצה לשכשך רגליו בכנרת חילצה אותנו ממנה. הנכונות להקריב את הגולן הייתה החלטה אסטרטגית שמלחמת האזרחים הסורית חשפה את טיפשותה. שלטון אסד בסוריה הוא שלטון מיעוט שמבוסס על דיכוי אכזרי של הרוב הסוני. ארה"ב וישראל לא היו יכולות לגבות לטווח הארוך דיכוי שכזה. בשביל זה צריך את פוטין. לכן ספק רב אם הסכם השלום יכול היה להחזיק מעמד לאורך שנים ולהניב תועלת כלשהי.

גרועה מכך הייתה ההתקפלות הסדרתית של ברק מול הפלסטינים ועוד תחת אש.

בנושא הר הבית הציע שלמה בן עמי:

"מה דעתכם שהריבונות על הר הבית תהיה פלסטינית ולנו יהיה וטו על חפירות כאשר בהסכם יהיה כתוב שאתם מכירים בכך שהמקום קדוש ליהודים והדבר יאושר בוועידה האיסלאמית?"

דברים אלו גרמו הלם במשלחת הישראלית. עד אז התעקשה ישראל שתהיה לה ריבונות בהר הבית ולו חלקית. אבל דברי בן עמי השתקפו בסופו של דבר בהצעת קלינטון לגבי ירושלים, "מה שיהודי ליהודים, מה שערבי לערבים". למרבה התדהמה של ברק, אפילו את זה ערפאת לא היה מוכן לקבל. הוא רצה לצמצם את מתחם הכותל המערבי וכמובן לא העלה על דעתו לוותר על זכות השיבה.

מאמץ אחרון לפתור את סוגיית זכות השיבה נעשה בטאבה. לפי תפיסתו העקרונית של  יוסי ביילין שניהל את המו"מ בסוגייה, אין רע בכך שישראל תקלוט פליטים כמספר הערבים שהיא מעבירה לשליטה פלסטינית במזרח ירושלים. דרוקר מציין בצדק שביילין התעלם מכך שערביי מזרח ירושלים אינם משתתפים במשחק הפוליטי ועל כן משמעות תושבותם פחותה. גם פליטים שיבואו מבחוץ, ללא הליך של ישראליזציה רב שנים, עלולים להיות אזרחים בעייתיים. מעל הכול בולט האבסורד בכך שבהסכם שאמור לבסס את ההכרה הפלסטינית בזכות היהודים למדינה, יוכנסו פלסטינים דווקא למדינה היהודית. אבל עם כל פשרנותו של ביילין, גם כאן הפלסטינים נמנעו מלהגיד תשובה חיובית.

היית מצפה שוויתוריו המופלגים של ברק יביאו לישראל כבוד ויקר אבל בוועידת שארם א שייח, שהתכנסה בניסיון לעצור את האינתיפאדה, המצרים אפילו לא היו מוכנים לתלות דגלי ישראל. ברק עצמו ביקש מהנשיא קלינטון, שעבד לפעמים כשוליה שלו, שיעביר את שגרירותו לירושלים כמחווה לישראל על נכונותה ללכת רחוק, אבל הדבר כמובן לא קרה. היה צריך לחכות לטראמפ לשם כך.

נימת הספר של דרוקר אינה כל כך מפרגנת לברק אבל בנקודה אחת הוא הופך אותו לאנושי. מתאר את אהבתו לנאווה רעייתו – "ברק פשוט מאוהב באשתו".  זה כמובן קטע שלא הזדקן היטב.

ברשתות החברתיות ברק שופך ביקורת, לעתים ארסית בצורה לא מקובלת, על בנימין נתניהו, אבל אין שום דבר בעולם שיכול לשמש תעמולה מוצלחת ומשכנעת להצבעה לליכוד בבחירות הבאות כמו הסתגרות מחודשת בת כמה שעות (כל אחד וקצב קריאתו) עם הספר של דרוקר על הקדנציה שלו. אני השתכנעתי.

השיר המנצח? השיר לשלום

האירוויזיון התקיים אתמול בתל אביב והיה מוצלח מאוד, כך כולם אומרים. אבל קיומו לא היה מובן מאליו. לארגוני הטרור ברצועת עזה הייתה היכולת למנוע את התרחשותו באמצעות מתקפת רקטות על אזור המרכז, וכך לפגוע פגיעה קשה, שתיזכר לדורות, בתדמיתה של ישראל ובדימויה העצמי והבינלאומי כמדינה נורמלית. זה לא שעובדת קיום האירוויזיון חלפה לעזתים מתחת לרדאר. הם ידעו היטב כמה רגיש האירוע וכמה כוח סחיטה הוא מקנה להם. גם הטיימינג היה נוח להסלמה – הסמיכות של האירוויזיון ליום הנכבה, ה-15 במאי.

החמאס השתמש בכוח הסחיטה כדי לסחוט בגבולות האפשר, אבל לא כדי לזרוע הרס לשמו. העובדה שארגוני טרור כה קיצוניים כמו החמאס, וכמו הג'יהאד האיסלמי שלצידו, שיכולים היו לפגוע קשות בישראל אתמול, השתמשו בכוחם הצבאי כדי להשיג מטרות רציונליות ודי צנועות – עוד כמה הטבות כלכליות ועוד כמה עשרות מיליוני דולרים מקטאר – היא מפנה דרמטי לטובה בסכסוך הישראלי פלסטיני, שנראה שאיש לא שם לב אליו. זו למעשה אחת מברכות ההתנתקות הנסתרות ואולי הוכחה שאפילו בסכסוך הישראלי-פלסטיני יש מאחורי הקלעים התקדמות נסתרת מעין לעבר עתיד טוב יותר.

ניבויי אנשי מחנה השלום בתקופת אוסלו וההתנתקות על כך שהפלסטינים ינטשו את המאבק המזוין וישלימו עם קיום ישראל, נכשלו לחלוטין. ברם, ניבוייהם על כך שאפשר לבסס הרתעה מול גוף מדיני המחויב לניהול חיי היומיום של אזרחיו, באופן שאי אפשר לבסס מול אירגון טרור – הצליחו בסופו של דבר, אחרי הרבה מכשולים בדרך. כן, תמריצים עובדים גם על ערבים שונאי ישראל כדרך שהם עובדים על כל יצור חי.

מה שאפיין את הטרור הפלסטיני לאורך השנים היה חוסר הרציונליות המוחלט והסיפוק מזריעת הרס וחורבן כמטרה בפני עצמם. כך היה בשנות האינתפיאדה השניה, שבהן הפלסטינים נטשו מסלול מדיני מבטיח מבחינתם לטובת אורגיית הרס, רצח וטבח באוטובוסים ובמסעדות בישראל. העניין לא היה השימוש בטבח גברים, נשים וטף ככלי פוליטי. מעטים היו נאיביים מספיק כדי לחשוב שהפלסטינים מחויבים לקודים של מוסר מערבי שמגנים זאת. העניין היה חוסר הרציונליות המוחלט והסתמיות האובדנית של כל זה. הפלסטינים ידעו שישראל חזקה מהם צבאית ולא הייתה להם שום דרך הגיונית לנצל את נכונותם למות ולהמית כדי לצבור הישגים מדיניים. יאסר ערפאת שלט באותם ימים מתוך הכאוס ויציבות שלטונית פשוט לא עניינה אותו.

נראה שהפת"ח והחמאס חישבו מסלול מחדש מאז אותה תקופה, וגם האחריות השלטונית ביו"ש ובעזה ביגרה אותם. החמאס בעזה נותר ארגון טרור שמחויב להשמדת ישראל, אבל התנהלותו נעשתה רציונלית יותר. אפשר לעשות איתו עסקים וגם צריך.  אירוויזיון 2019 הוא הוכחה.

עזה – סינגפור על חוף הים התיכון?

דרך ארוכה עשה שר הביטחון אביגדור ליברמן מהזמנים שבהם הבטיח לחסל חיש את איסמעיל הניה ועד פנייתו האחרונה לתושבי עזה:"תוכלו להיות סינגפור של המזרח התיכון".

הבטחה עם כיסוי? האם העזתים יוכלו להיות סינגפורים? כדי להעמיק בשאלה זו זאת פניתי לנתוני מבחן פיז"ה הבינלאומי האחרון הבוחן הישגי תלמידים. אפשר להניח שהישגי התלמידים העזתים נמוכים מההישגים בירדן כי הגדה המערבית המקושרת עם מערכת החינוך הירדנית תמיד נחשבה למחונכת יותר ולנבערת פחות מעזה.

התלמיד הירדני, שכאמור ניתן רק להניח שהעזתי עוד נופל ממנו, מקבל ציונים די מזעזעים. 380 במתמטיקה (ישראל – 470), 409 במדעים (ישראל – 467). יגיד מי שיגיד – גם ישראל מקבלת ממוצע לא כזה מרהיב, ובכל אופן זו הסטרטאפ ניישן. אבל לישראל יש בכל אופן משהו חינני: אחוז לא רע בכלל של מצטיינים (14%). אחוז המצטיינים היפה מהווה שיקוף של החברה הישראלית: נכון, רוב התלמידים בררה (בפרט אצל הערבים ולמרבה הצער גם אצל החרדים), אבל יש אליטה מכובדת. שיעור המצטיינים דומה לזה שבדנמרק. בירדן שיעור המצטיינים עומד על 0.6%(!).

מה קורה בינתיים בסינגפור? בראש הרשימה העולמית. 556 במדעים, 584 במתמטיקה. 40% מהתלמידים מצטיינים. הבדל שמים וארץ בין ירדן לסינגפור ומכאן שבוודאי ובוודאי שבין עזה לסינגפור. עזה לא תהיה סינגפור.

יגיד הפנטזיונר: מה החוכמה? עזה כל כך ענייה. סינגפור כל כך עשירה. אם העזתים יתעשרו עם השנים ועם תוכניות פיתוח והקמת נמלים בקפריסין ואל עריש לקצת יותר עשירים, גם מצבם החינוכי ישתפר פלאים. ובכן, למרבה העניין יש לנו דוגמה למדינה ערבית, עם אוכלוסיה לא שונה בהרבה מזו של ירדן או עזה בדת, בשפה ובתרבות, שהפכה עקב אוצרות נפט וגז טבעי למדינה העשירה בעולם ובפער כביר – קטאר. קטאר גם היא משתתפת במבחני הפיז"ה. האם קטאר מהווה אות ומופת ליכולת של עושר לאומי לשפר הישגים חינוכיים? הקטארים מקבלים 418 במדע, 402 במתמטיקה. סינגפור אין פה. ובכל אופן – לא ניתן להכחיש; הקטארים הצליחו להתעלות במידה מסוימת מעל אחיהם הירדנים. אולי ניתן לראות זאת כאינדיקציה לכך שעושר משפר מצב חינוכי ויש אפילו לעזה תקוות מה, גם אם קלושה יחסית.

או שלא. לבקיא בדמוגרפיה המזרח תיכונית מהבהבת נורת אזהרה – קטאר הרי מדינה שמתקיימת על עבודה זרה. בתי הספר של קטאר מלאים בילדי מהגרים הודים ופקיסטנים. ציוניהם של ילדים אלו לא מעניינים אותנו כרגע כלל. מעניין מה הציונים של בני אוכלוסיית המקור הערבית של קטאר, זו שעושר הנפט ניגר ממנה כמים, אך עדיין תרבותה תרבות עמי ערב. הלכתי לחפש נתונים וגיליתי ממצא מרתק: קטאר היא מדינה מאוד יוצאת דופן. כמעט בכל מדינה ציוני התלמידים המהגרים נופלים מציוני האוכלוסיה המקורית, בעוד שבקטאר ההיפך קורה ובהפרש ניכר. דווקא במדינה זו הידועה ביחס הגס והאלים למהגרי העבודה שלה מתקיים נס חינוכי שעל כל העולם לבוא ולחזות בו: התלמידים בני המהגרים נקלטים כל כך טוב במערכת החינוך שציוניהם עולים על אלו של התלמידים הקטארים המקוריים. לקטארים המקוריים 377 במדעים (פחות משמעותית מירדן!), גם בקריאה הביצועים של הקטארים האורגינליים קטסטרופליים ואילו הטבלה של הציונים במתמטיקה נעלמה לה ברחבי האינטרנט ולא מצאתיה מגלה ששיעור המצטיינים מבין הקטארים האסלים במתמטיקה עומד על הנתון המחריד 0.3%, אי שם ליד פרו, הרפובליקה הדומיניקנית ואלבניה.

אז עזה לא יכולה להיות סינגפור של המזרח התיכון. לא יקום ולא יהיה. התלמידים הלא מוצלחים שלה לא יגדלו להיות הפקידים המוצלחים של סינגפור. מה לעשות. אולי אולי היא יכולה להיות קטאר של מערב המזרח התיכון, אבל לשם כך נדרש למצוא הרבה יותר גז טבעי לחופיה משנמצא עד כה.

ספרי החג שלי

המרד נגד הגלובליזציה

חייו של נדב איל מעוררים קנאה, ולא רק כי הוא עיתונאי כל כך מוכשר ונשוי לילדה הכי יפה בגן. הוא עדיין בגיל שלושים ומשהו וכבר הספיק להיות כמעט בכל מקום בעולם שבו קרה משהו מעניין ולסקר זאת עבור ערוץ 10. בספר עיון חדש שלו נמצא סיקור המסעות האלו, כמו גם מבט רחב יותר על תהליכי הגלובליזציה, ותהליכי הקונטרה אליהם, בראש ובראשונה בחירת דונלד טראמפ, המאורע הבלתי נתפס שאיכשהו בכל אופן קרה. הכול לצד שלל אנקדוטות עכשוויות והיסטוריות מרתקות שחייבות להתיישב באיזו פינה במוחו של כל אדם משכיל. אני מצאתי עניין במיוחד בתיאורי היפנים שהפסיקו לעשות ילדים (וכבר כתבתי על התוכנית שהכין בנושא).

על המסקנות הסופיות של איל שמפורטות בספרו ומייצגות את הסטייט אוף מיינד של האליטה הליברלית בימינו אפשר בהחלט לחלוק (האם למשל הפיתרון לגוש האירו הוא העמקת האיחוד? אולי הוא דווקא גירושים מסודרים?) אבל כתיבתו בסך הכול לא מוטה, לפחות לא באופן קשה. בכל פעם שחשבתי שהוא מציג איזו תופעה בדרך שמאלנית מגמתית, בא העמוד הבא בספר ואיזן את התמונה. ביוטיוב רץ סרטון לועג לו שבו הוא מוצג מנבא שוב ושוב את תבוסת טראמפ, אבל מכל העיתונאים בארץ דווקא הוא היה זה שנתן צהר לעולמם של תומכיו הנלהבים ומסעותיו בארץ כורי הפחם מתוארים בספר.

יובל נח הררי הוכיח שנגמר העידן שבו רק ספרי עיון מאת יהודים אמריקנים זכו לתפוצה כלל עולמית. גם יהודים ישראלים יכולים. מקווה שגם לנדב איל ישחק קלף וספרו, שפונה לקורא שוודי, סיני או אוסטרלי לא פחות מאשר לקורא ישראלי, יתורגם לכמה שיותר שפות וגם זו תהיה הוכחה לנפלאות הגלובליזציה.

מלחמת זכות השיבה

הספר של עינת וילף ועדי שורץ על האופן שבו הקהילה הבינלאומית מטפחת את מיתוס זכות השיבה מקביל את זכות השיבה להתנחלויות. שני אלמנטים שמקשים על פיתרון הסכסוך בינינו לפלסטינים על פי עקרונות בינלאומיים מוסכמים, אולם בעוד שהקהילה הבינלאומית מבטאת סלידה מההתנחלויות, הרי שהיא תורמת למיתוס זכות השיבה באמצעות החזקת אונר"א. אונר"א, סוכנות האו"ם שאחראית לטפל בפליטים הפלסטינים, מגדירה גם נכדים ונינים של פליטי 48' כפליטים, ואפילו כאשר זכו לאזרחות בארץ שקולטת אותם (כמו בירדן). אונר"א מגדירה את הפלסטינים פליטים גם כאשר הם נמצאים בארץ ממנה כביכול נפלטו, דבר שבעצם משמעותו שהגדרת הפליטות כלל לא חלה עליהם (כמו צאצאי הפלסטינים שברחו ליו"ש או לעזה וכך נותרו בשטח המנדטורי של פלשתינה). הכותבים טוענים שעל פי ההגדרות הבינלאומיות המקובלות רק אחוז מזערי מאלו שמוגדרים היום פליטים פלסטינים זכאי לתואר פליט. השאלה שמעלה הספר היא מדוע ישראל לא מבטאת עניין בפירוק אונר"א. אני חושב שיש דווקא היגיון בכך – אונר"א לוקחת אחריות על רווחת הפלסטינים וזהו אינטרס ישראלי לשמור את פעילותה כדי למנוע משבר הומניטרי ומנגד זו תמימות לחשוב שמיתוס הפליטות הפלסטיני ייעלם רק אם ייעשו שינויים ביורוקרטים באופן שבו האו"ם מנהל את הפליטים הפלסטינים. הרי עמנו לא היה צריך סוכנות או"ם כדי לחלום לשוב לציון במשך אלפיים שנה.

בהקדמה לספר עינת וילף מבטאת בחדות בלתי רגילה את קריסת השקפת עולמה השמאלנית כאשר הפלסטינים דחו את הצעות הפשרה של אהוד ברק והחלו באינתיפאדת מתאבדים. דבריה מזכירים שלא מעט ישראלים אכן שינו את השקפת עולמם בעקבות הנסיבות. זה אות כבוד לדעתי לתת למציאות להשפיע על דעותיך ולא להיות כמו כל מיני בעלי טורים ב"הארץ" שכתיבתם נתקעה בחשיבה שהייתה הגיונית בטרם אוקטובר 2000.

הספר דן בניסיונות ההיסטוריים לפתור את בעיית הפליטים. מדינות ערב התנגדו בתחילה לכך שישראל תקלוט חזרה פליטים, מתוך הנחה ששיבת הפליטים לאזורים שהונף עליהם דגל ישראל משמעותה הכרה במדינה הציונית. אחר כך כשהבינו את הפספוס, עדיין סירבו לכל פשרה גם בתמורה לכך שישראל תקלוט מאה אלף פליטים. בקצב הדמוגרפי של הילודה הערבית משמעות קליטתם אז הייתה יכולה להיות היום עוד קרוב למיליון ערבים ישראלים. כרגיל מתברר שחלק גדול מהצלחתו של המפעל הציוני נעוץ בסרבנות הערבית. גם ארה"ב לחצה על ישראל הצעירה לקלוט חזרה פליטים, אבל בן גוריון הפגין כושר עמידה מרשים מול לחצים אלו.

מדיר יאסין עד קמפ דיוויד

עוד אדם שהיה מזוהה עם השמאל ושינה את דעותיו בעקבות האינתיפאדה השנייה הוא ההיסטוריון בני מוריס. בשנת 2001 כתב:

הלוך מחשבתי בעניין המשבר כעת במזרח התיכון וגיבוריו השתנה מהותית בשנתיים האחרונות. נדמה לי כי אני מרגיש קצת כמו אותם אוהדי הקומוניזם במערב שהוערו בגסות לקול טרטור הטנקים הרוסיים שפרצו אל תוך בודפשט ב-1956

הספר מכנס מאמרים שלו. כמו בספר של וילף ושורץ הוא מדגיש שוב ושוב כיצד הפלסטינים אוחזים באמונתם האדוקה בזכות השיבה ולכן בעצם חותרים להשמיד את ישראל במסווה של הסכם שלום. מהנה לקרוא כיצד הוא קוטל בחריפות את אבי שליים, אילן פפה והלל כהן על ספרים שלהם שמוטים לטובת הצד הערבי. כאילו כדי להזכיר לקוראים את המהפך הרעיוני שבעבר – מוריס היה בצעירותו סרבן שירות בשטחים ואחד הפרקים בספר מתאר את חוויית המאסר שלו.

כשאני כותב את הפוסט הזה אני רואה דברים שצייץ נפתלי בנט על מפגש שלו עם ברנרד לואיס, המזרחן הדגול שמת בסוף השבוע:

לפני מספר שנים נפגשתי באריכות עם ההיסטוריון וחוקר האיסלאם הנודע ברנארד לואיס בכנסת ושאלתי אותו לגבי כוונות איראן ביחס להשמדת לישראל. האם מבחינתם זו תכנית עבודה או שזו רטוריקה בלבד. ״הם רציניים מאד. תאמינו להם. זו ליבת האידיאולוגיה שלהם״ הוא השיב בפשטות.

החוכמה הפשוטה הזו לפיה אם האויב שלך אומר שהוא רוצה להשמיד אותך, האמן לו – כפי שנוהג להגיד בנימין נתניהו – שזורה בהשקפת עולמו העכשווית של בני מוריס, וממש כמו נתניהו, גם מוריס חרד בכל מאודו מהאיום הגרעיני על ישראל ורואה בו את סכנת האמת האולטימטיבית הקיצונית בחומרתה. נבואתו במאמר ב-2001 היא ברוח אפוקליפטית:

או ש[המדינה] תהפוך למדינה יהודית, ללא מיעוט ערבי בולט, או שתהפוך למדינה ערבית, עם מיעוט יהודי שילך ויפחת בהדרגה, או שהיא תהפוך לאתר של נשורת גרעינית ותחדל להיות ביתם של שני העמים גם יחד.