בעיית הרע בגרסת הסימולציה

קראתי לאחרונה באיחור אופנתי את המאמר הקלאסי של הפילוסוף ניק בוסטרום (מ-2003) על תיאוריית הסימולציה, ההנחה שאנחנו יצירי סימולציית מחשב של יצורים תבוניים כלשהם.  מאמר מעניין עם השפעה עצומה. האדם העשיר בעולם, אלון מאסק (מדי כמה ימים הוא וג'ף בזוס עושים רוטציה בתואר), הצהיר מאז שהוא משוכנע באמיתות הסימולציה. הניו יורק טיימס אפילו פרסם מאמר של פרופסור שהזהיר מעריכת ניסויים שיבחנו את אמיתות התיאוריה, שמא יוצרי הסימולציה יתעצבנו ויחליטו להוריד את השאלטר על היקום המסומלץ. תארו לעצמכם שפרופסור דתי היה שולח לפרסום מאמר שבו היה מביע התנגדות לנישואים גאים וטוען שאין לערוך אותם, שמא אלוהים יתעצבן ויציף אותנו במבול. מה הסיכוי שהטיימס היה מסכים לפרסם זאת? אפילו לא אחד במיליארד יקומים מקבילים. אבל לדתות העתיקות ולתורת המוסר שלהן לא מתייחסים בטיימס ברצינות, לסימולציה – כן.

האתאיזם המדעי הוא תיבת פנדורה. הוא נראה כנווה מדבר של רציונליזם למי שמאס בסיפורי הניסים העתיקים של הדתות. אבל כשבוחשים עמוק מגלים שתולדה בלתי נמנעת של האתאיזם היא רדוקציה חומרית לנפש, לתודעה ולתבונה. כלומר כמו שאפשר לפרק שולחן לחלקיו החומריים ולחברם מחדש כרצוננו, כך גם את הרכיבים הפיזיים שיוצרים נפש ותודעה ותבונה אפשר לפרק, אפשר לשחק בהם ואפשר לשנותם ולהרכיבם. אמנם הציביליזציה שלנו טיפשה מכדי לעשות זאת, אבל אם נמתין מאה, מאתיים, אלף, אלפיים, עשרת אלפים שנה – לבטח הדורות הבאים ילמדו מספיק כדי לעשות זאת. ואם כך, פרדוקסים מוזרים מסוימים נעשים כמעט בלתי נמנעים. הפרדוקס של הסימולציה הוא שאם הטבע יצר יצורים תבוניים שמפתחים ציביליזציה עשירה ומתוחכמת, גדולים הסיכויים שהם יהיו מסוגלים ליצור סימולציות משוכללות. ואם התודעה היא דבר שניתן לחולל מלאכותית, אז הם מסוגלים לסמלץ אותה במחשביהם רבי העוצמה. אם כך בנוסף ליצורים התבוניים שהטבע חולל נוספו למציאות יצורים תבוניים שהסימולציה חוללה. ומה יעשו המסומלצים האלו? יקימו בעצמם ציביליזציה מאפס ובסופו של דבר יגיעו לשלב שבהם גם הם מסוגלים לסמלץ וכן הלאה. פעם האמינו שהיקום כולו צבים כל הדרך למטה ועכשיו אומר בוסטרום שהיקום מלא סימולציות זו על גבי זו. אם המציאות היא אוסף סימולציות, מה הסיכוי שדווקא אנחנו נמצאים בגרסת האורגינל? בוסטורם לא מבטל סיכוי זה כי ייתכן שציביליזציה נוהגת להשמיד את עצמה לפני שהיא מגיעה לשלב הסימלוצים הגאוניים או שמסיבות אתיות היא נמנעת מעריכת סימולציות של יצורים תבוניים אחרים, אבל בהחלט סביר בעיניו שאנחנו בעצמנו בסימולציה.

אפשר לחקור את הרעיון מכל מיני כיוונים, אבל מעניין במיוחד לחשוב עליו בהקשר לשאלת הרע בעולם. למה הייתה שואה ולמה ילדים מתים ולמה גוססים מסרטן ואפילו למה חטפתי מכה איומה ממשקוף הדלת. מדוע שיהיו סבל וצער בעולם? השאלה "מדוע אלוהים לא מתערב" מתחלפת בשאלה "מדוע מחוללי הסימולציה לא מתערבים". תשובות שהיו לא סבירות כשניתנו לגבי אלוהים, כמו התשובה שאלוהים מוגבל ביכולותיו או שאלוהים מעדיף לא להתערב בחופש הבחירה של יצוריו, הופכות לכמעט בלתי נמנעות כשמדובר במסמלצים. יוצרי הסימולציה אינם כל יכולים, הם יצרו את הסימולציה מן הסתם כפי שיוצרים כל סימולציה, על ידי קביעת חוקים ראשוניים. הם אינם יכולים לשלוט באופן שבו הדברים יתפתחו. ייתכן שלבם נשבר עלינו אבל כוחם דל מלהושיע.

אפשרות אחרת, אפלה יותר, וכזו שנפסלת מראש כשמדובר באלוהים, אבל קשה לפסול אותה בהקשר של הסימולציה, היא לפקפק בטוב לבם של המסמלצים. גם במעבדת הניסויים בקופים, טובתם של הקופים אינה, בלשון המעטה, בראש מעייניהם של המדענים. מדוע שיהיה למסמלצים אכפת מיצורים נחותים שקיומם וירטואלי כמונו ושערכם עבורם רק בידורי או לכל מחקרי. מה עוד שסימולציה שתתנהל כך שלכולם יהיה טוב כל הזמן מעניינת כמו אופרת סבון שבה כולם נחמדים לכולם כל הזמן וכל הזוגות מאושרים יחד. המסמלצים  שיבנו עולם כזה יצטרכו במהרה להתקיים על דמי האבטלה בסכום המקובל ביקום שבו הם חיים. ובעצם הסבר בעיית הרע נעוץ אם כך בהבנה חדשנית של משמעות החיים. מה משמעות החיים שלנו? לעניין את יוצרי הסימולציה. ויש לדבר זה הד גם בתנ"ך שבו השטן ואלוהים התערבו על התנהגותו של איוב, אם יונחתו עליו מכות איומות. הם למעשה חוללו סימולציה שנועדה לספק סקרנות.

בוסטרום עצמו הפתיעני במאמר כשהעלה אפשרות של "עולם הבא" עבור המסומלצים. ייתכן שיוצרי הסימולציה אינם מעוניינים ואף אינם מסוגלים לנתב אותה כרצוננו, אבל הם יכולים לתת תגמול למשתתפים כשהם מסיימים את תפקידם בה.  דבר שמזכיר את הנוהג של חוגים לפסיכולוגיה לחלק תשורה נאה למשתתפי הניסויים כשהם מסיימים את חלקם ואף לגולל באוזניהם בכנות את השקרים שהאכילו אותם בהם במהלך הניסוי. הרעיון של העולם הבא הוא הפיתרון הקלאסי לבעיית הרע, דומה אך שונה לרעיון האחר: גלגול נשמות, הפיתרון של הרב עובדיה לשאלת השואה. וגם אותו אולי ניתן להכניס לסימולציה. מי שהתנהג על הפנים בסימולציה אחת, ישובץ לתפקיד נוראי בסימולציית ההמשך. לא לגמרי ברור לי מה יוצר את ה"אני" בסימולציה, באופן כזה שניתן לומר שיש לו אחידות והמשכיות בין סימולציות שונות, אבל זו שאלה שהטרידה גם פילוסופים דתיים שדנו בגלגול נשמות.

התשובה לכל השאלות: אלוהים לא יוצר אבן שאינו יכול להרים

האם אלוהים יכול ליצור אבן שאינו יכול להרים? שאלה תיאולוגית עתיקה, וכתבתי בעבר על ספרו היפה של ישראל נתנאל רובין שדן בה. התשובה לשאלה היא שלילית החלטית. אלוהים לא יכול להגביל את עצמו. חלף במוחי הרהור שהשאלה הזו והתשובה לה עונות על שתיים מהסוגיות המרכזיות בדיון הציבורי הנוכחי.

האם אנחנו צפויים לשפל כלכלי עולמי או מקומי? מי שחושש לכך חושב שהמדינה תקלע בעקבות משבר הקורונה לגרעון, לחובות, לסחרחורת ריביות שתעיק על המשק וכו' וכו'. אבל מי שמבין דברים לאשורם יודע שאלוהים לא יכול ליצור אבן שאינו יכול להרים, ובכלכלה יש גם אלוהים וזהו הבנק המרכזי שיכול ליצור כסף יש מאין. הבנק המרכזי לא יכול למצוא עצמו עומד מול חובות שאינו יכול לפרוע (כל עוד הם נקובים במטבע שהוא אלוהים לגביו – הדולר לגבי הפדרל ריזרב והשקל לגבי בנק ישראל). לא משנה כמה נורא יהיה נטל החוב שתותיר הקורונה אחריה, הבנק המרכזי יוכל להתמודד איתו בקלי קלות. ומי שלא מאמין בכך, כלך לך ותצטרף לשורט האומלל והעתיק על יפן.

האם לגנץ הייתה אלטרנטיבה? מי שחושב שגנץ לא היה צריך לחבור לממשלה אחת עם נתניהו מציע לרוב אלטרנטיבה: חקיקת חוק שימנע מנאשם בפלילים להיות ראש ממשלה או לחילופין הגבלת תקופת כהונה לראש ממשלה. מי שמציע זאת שוכח שישראל הייתה הולכת לבחירות, בהעדר ממשלה, אחרי החקיקה, ואז ייתכן מאוד שלגוש של נתניהו היו 61 ח"כים וגוש זה היה מבטל את החוק ומאפשר לנתניהו להקים ממשלה חדשה. האם ייתכן שהחוק הראשון של הכנסת היה מונע את ביטולו בידי החוק השני של הכנסת? לא, כי דבר זה היה סותר את אותו עיקרון תיאולוגי: "אלוהים לא יכול ליצור אבן שאינו יכול להרימה", וגם הכנסת אינה יכולה לחוקק חוק שכנסת אחרת אינה יכולה לבטלו.

יש ניואנס מסוים. אם היה עומד לגנץ רוב גדול שאיתו היה מאשר את החוק מלכתחילה – למשל 65 ח"כים או 70 ח"כים, ייתכן שהיה יכול למנוע את ביטולו של החוק בכנסת שלאחר מכן ברוב של 61 בלבד, אבל אין לגנץ בכנסת הנוכחית יותר מ-61 ח"כים וגם זה בקושי רב.  ובהערת שוליים אציין שגם השאלה האם רוב של 65 ח"כים בכנסת הנוכחית גובר על רוב 61 בכנסת הבאה היא שאלה חוקתית קשה מאוד שיכולה להצית משבר חוקתי קטסטרופלי. בקצרה, לא מתעסקים עם אלוהים ועם יכולתו להרים אבנים. גנץ עשה בשכל רב והפגין בגרות ומנהיגות כשחיפש פתרון במישורים אחרים.

דת נטולת תמריצים נטולת דת

שנים ארוכות כותבים בני הזוג הפילוסופים נעמי ואסא כשר על הגותו של ישעיהו ליבוביץ. סיכום הגותם נמצא בספר מאמריהם בנושא שיצא לאחרונה בשם דרך ליבוביץ וקריאתו הביאה אותי להקדיש שוב מחשבה לליבוביץ ולהגותו. יש לי פינה חמה אליו – כנער שהתעניין בנושאים פילוסופיים ודתיים מאוד אהבתי לקרוא אותו. שלא כפילוסופים אחרים לשונו קלה וברורה. אפשר להבין בקלות מה הוא אומר, גם אם לא ברור בכלל למה לו לומר זאת – ברעיון הדתי שהוא מציע יש מסתורין עמוק. ליבוביץ היה אדם דתי והסתובב עם כיפה שחורה גדולה, אבל האמין שהמשמעות היחידה שניתן לייחס למושג אלוהים ביהדות היא שצריך לקיים מצוות. אי אפשר להגיד שום דבר אחר על אלוהים. למה לדעתו צריך לקיים מצוות? כי יש אלוהים. מה המשמעות של קיום האלוהים? שיש לקיים מצוות. מעגליות שכזו. לא תמיד אמר זאת בבירור, אבל למעמיקים בהגותו היה נראה שלא האמין כלל בנסים ההיסטוריים שעליהם מבוססת היהדות כמו קריעת ים סוף ומעמד הר סיני ואת התורה ראה כיצירה אנושית.

בחוגי השמאל אהבו אותו כי קרא לחיילים בשטחים לסרב פקודה פן יהפכו ל"יודו-נאצים" וניבא שהמתנחלים אנשי גוש אמונים ירדו מהארץ כשמפעלם המשיחי יקרוס. משנתו מושכת התעניינות עד היום, אבל האם אנשים באמת חיים חיים דתיים לייבוביצ'יאנים? אני מקווה בשבילם שלא – זו נשמעת חוויה מתסכלת עד אובדן שפיות. בפועל אנשים דתיים מציירים לעצמם דמות אלוהים כדמות חבר נשגב, איש איש לפי יכולת ההפשטה שלו. דמות שניתן להתייחס אליה בתפילה, בתלונה, כהשראה להתנהגות מוסרית ולהנחיה באתגרים אישיים ולאומיים וכמקור להצדקת הדין מחד ולתקווה שהצרות יסתדרו ושיהיה טוב מאידך. לא כרשימת מכולת של פעולות שרירותיות ומייגעות. ליבוביץ, לעומת זאת, בז לכל שימוש בהשגחה האלוהית כמקור לנחמה ולמשמעות. הוא אמר לחייל שהיה אסיר תודה לאלוהים על כך שניצל מפגז:"אז אתה אומר שחברך שנהרג, נהרג בעזרת השם?"

אנשים דתיים עובדים את אלוהים מתוך תקווה שיספק את צורכיהם האנושיים. לפעמים תקווה זו באה לידי ביטוי בצורה פרימיטיבית עד גועל. כך אצל המחבלים המתאבדים המוסלמים שמבטיחים להם שאלוהים יגמול להם בשבעים ושתיים בתולות על פועלם הרצחני. אם עבורם הבתולות הן התמריץ לאקט הפנאטי שלהם, אזי אצל אנשים ברמה גבוהה התקוות שתולים בעבודת האלוהים הן נשגבות יותר. מייחלים שתביא לצדק, משפט, שלום והגשמה לאומית או שתקל על בדידותו הקיומית של המאמין. עדיין זו סגידה שמבוססת על תמריצים, גם אם מעודנים יותר.

ליבוביץ, לעומת זאת, האמין בעבודת אלוהים נטולת תמריצים לחלוטין. עבודה לשמה. אבל אין באמת כזה דבר – ביסוס החיים על פעילות נטולת תמריצים. היומרה הדתית הזו כה ריקה בעיניי, שאם אתקל אי פעם במישהו שטוען שדתיותו לייבוביצ'יאנית אחשוד שהתמריצים האמיתיים מאחורי פעולותיו הם אחרים לגמרי – למשל צורך למצוא הצדקה לפולחן דתי שהוא מעדיף לשמר כדי לא לריב עם בני משפחה. אנשים מנהלים את חייהם על פי תמריצים, לא על פי פילוסופיות מעורפלות. כבר אחד מחכמי היהדות בתקופת גירוש ספרד שם לב לכך שכאשר הופיעו בזירה תמריצים כבדי משקל כמו בזמן הגירוש, אמונה שהתבססה על הפשטות פילוסופיות לא החזיקה מים. טענתו המפורסמת הייתה שבתקופה ההיא פשוטי העם החזיקו ביהדותם ואלו בעלי הנטייה הפילוסופית הסכימו להתנצר.

הערות פילוסופיות

קראתי בסוף השבוע ספר עיון מעניין: "מה שאלוהים לא יכול", מאת ישראל נתנאל רובין. 

הספר הוא פילוסופי ועוסק בשאלה המפורסמת האם אלוהים יכול לברוא אבן שאינו יכול להרים ובשאלות דומות לה. המחבר, פילוסוף צעיר שביסס עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטה העברית על נושא זה, מתאר בצורה קריאה להפליא את הדיון המסובך במחשבה היהודית ומחוצה לה בסוגיה ומוסיף תובנות מעניינות משלו. היוצא מדבריו הוא שלפי הפילוסופיה היהודית אלוהים הוא אכן מוגבל וכפוף ללוגיקה, אך המקובלים, אשר השפעתם על היהדות בזמננו רבה מזו של הפילוסופים, פקפקו בכך. יש לדיון היבטים מרתקים נוספים כמו בשאלת הדת והמוסר. האם אלוהים כפוף לחוקי המוסר, כפי שהוא כפוף ללוגיקה. האם ניתן לדמיין אלוהים שמחולל סבל וצער לחפים מפשע ללא טעם? נראה שהיהדות אינה מאמינה שהדבר אפשרי, מה שכמובן מחדד את שאלת תפקיד האלוהים בשואה.

זהו ספר טוב במידה יוצאת דופן, אך בדרך כלל אני נמנע מפילוסופיה בשל תחושתי שהיא עקרה ואינה באמת מלמדת אותנו הרבה שלא כמו התבוננות בעולם בניסוי ותעיה. הספר למעשה תרם לתחושתי זאת, מאחר שהמחבר מראה שמתוך ההנחה שאלוהים כפוף ללוגיקה הניחו הפילוסופים היהודים שחוקי טבע מסוימים כובלים את אלוהים עצמו, כמו קביעות המרחב וחוקי הגיאומטריה המישורית או חשבון האינסוף. אולם עבודות מודרניות בתחום, תורת היחסות של איינשטיין, הגיאומטריה הלא אוקלידית ופיתוח מושג האינסוף בידי קאנטור הראו שהלוגיקה עצמה אינה מחייבת את חוקי הטבע האלו. החשיבה הלוגית שהפילוסופיה היהודית הקדומה הסתמכה עליה הייתה מיושנת. הפילוסופים הגבילו את אלוהים במחשבה שזהו הכרח פילוסופי אך בסופו של דבר עשו זאת מתוך מוגבלות החשיבה שלהם עצמם. ועוד לא הזכרנו את ההשלכות האפשריות של התורות המודרניות ביותר, כמו תורת הקוואנטים ותיאוריית היקומים המרובים, על הרחבת התפיסה של מה שמוגבל לוגית ומה שאינו.

אני מניח שעבור חלק נכבד מקוראיי העיסוק בשאלה מה מגביל את אלוהים נראה כמו ממבו ג'מבו מגוחך. יצוין עם זאת שלשאלה העקרונית האם הריבון יכול להגביל את עצמו יש השלכות חילוניות. בחקיקה בכנסת מקובל שהכנסת יכולה ברוב רגיל לקבוע חוק יסוד חוקתי שלא ניתן יהיה לשנותו בעתיד אלא ברוב מיוחס. אני זוכר עוד כיצד טומי לפיד המנוח בימיו כעיתונאי תהה על סיטואציה אבסורדית זו, אבל היא למעשה הבסיס לפעולת בג"ץ היקרה כל כך לליבם של המצביעים ללפיד או לבנו.

******

עוד בענייני פילוסופיה ונספחיהם. האוניברסיטה העברית מקיימת בקרוב את הכנס השנתי הבינתחומי בתחומי הפילוסופיה, הכלכלה ומדע המדינה. מאחר שהתחומים הנדונים בו, התסבוכות הנוכחיות של הגלובליזציה, ההגירה ועוד, דומים דמיון רב לנושאים שמעסיקים את הבלוג, וישתתפו בו דמויות נכבדות כמו נגידת בנק ישראל, אני מציין את קיום האירוע פה. אולי יהיו קוראים שימצאו בו עניין וירצו להשתתף. זהו אתר האירוע.