הקריאה באוטוביוגרפיה של אהוד אולמרט, בגוף ראשון, היא חוויה מומלצת ומעניינת, ולפרקים אף סוחפת. אני חושב שהטרגדיה של אולמרט היא שתמיד נדמה כדמות אפרורית למדי, לא גדולה מהחיים דיה כדי להיות ראש ממשלה. לא לוחם סיירת מהולל, אלא מי שנפל משירות קרבי. במידה רבה האוטוביוגרפיה מתקנת את הרושם הזה. כהונתו הייתה סוערת לא פחות ואולי יותר משל ראשי ממשלה אחרים. בקדנציה של אולמרט הרי נכללו הפצצת כור גרעיני, מלחמה בלבנון, מלחמה בעזה, ויתורים דרמטיים וחסרי תקדים לפלסטינים, קריאת תגר דרמטית על האקטיביזם השיפוטי והתמודדות עם מסע מחאה ציבורי נגד שלטונו. אחרי הקדנציה היה לראשון ראשי ממשלות ישראל שריצה עונש מאסר. קל לחבב את אולמרט כפי שמציג את עצמו, איש רעים להתרועע. אפשר להבין מדוע אנשים שמכירים אותו מקרוב אוהבים אותו הרבה יותר מאשר את ביבי. הוא כותב למשל על המחסור באהבת הורים שהוא חווה עד עצם היום הזה, דבר שביבי, אף שגם הוא גדל במשפחה רוויזיוניסטית נוקשה, קשה להאמין שיתמודד איתו באוטוביוגרפיה אי פעם.
אולמרט מתייחס למסכת החקירות והמשפטים נגדו וחוזר שוב ושוב על עובדות אמת. רבות מהפרשיות שיוחסו לו, ושהתקשורת ניפחה כל כך, התבררו כלא כלום. הרשעתו בידי השופט רוזן במחוזי הייתה מוגזמת לחלוטין, כפי שהתברר בבית המשפט העליון. מפרשת הולילנד לא יצא דבר מבחינת אולמרט. גם מפרשת רישונטורס הוא זוכה. גם הדברים שבהם הוא הורשע על סמך הוכחות מוצקות אינם בגדר שחיתות המאה. לגבי הרשעתו בלקיחת שוחד בפרשת הזרע אני שותף לתחושתו של אולמרט, שלא הייתה מחויבת המציאות. אף על פי כן התנהלותו הכללית, היחסים עם טלנסקי, הטיפול כשר בלקוחות של מקורבו אורי מסר והשימוש בכספת הנסתרת שהפקיד בה מזומנים, אינם עושים רושם שהוא כפיל של בני בגין ביושר הליכותיו, אם לנקוט לשון המעטה. ייתכן עם זאת שניתן היה לחסל כך עוד לא מעט פוליטיקאים, אם היו מרגיזים את מערכת שלטון החוק כפי שאולמרט הרגיזה בהחלטתו למנות את דניאל פרידמן לשר משפטים, שהיוותה הכרזת מלחמה על דורית בייניש וחוגיה. אולמרט גם נעשה פגיע כשאיבד כל אהדה ציבורית בעקבות מלחמה כושלת.
הרושם שיצאתי איתו מהספר הוא שלילי מאוד לגבי כישוריו של אולמרט כראש ממשלה. בראש ובראשונה בשל האופן שבו הוא מנמק את החלטתו שלא להפציץ את תשתיות המדינה הלבנונית, שבתוכה פעל חיזבאללה וממנה ביצע מעשי רצח שיטתיים באזרחים ישראלים. הפצצת תשתיות יכולה הייתה להמיט חורבן על לבנון ללא מערכה יבשתית ולסיים את המלחמה בתוך ימים. עד עתה חשבתי שאולמרט נמנע ממימוש ההבטחה להחזיר את לבנון עשרים שנה אחורה בשל מחויבות לנשיא בוש ולמזכירת המדינה שלו, קונדוליזה רייס, שהיו להם קשרים טובים עם ראש ממשלת לבנון באותו זמן. ההחלטה לדבוק באינטרס האמריקני גם בשעה שהוא מנוגד לאינטרס הישראלי הייתה חרפה לאולמרט בעיניי. היא שונה מהתנהגותו ההפוכה והראויה להערכה של נתניהו (הפחדן וחסר יכולת ההחלטה בעיני אולמרט) שיצא נגד אובמה בשאלת הסכם הגרעין. עם זאת, אפשר להבין ראש ממשלה שחש שכמדינת חסות ישראל אינה יכולה להתריס בשעת אמת מול ארה"ב. גם גולדה נמנעה ממכה מקדימה ערב מלחמת יום כיפור כדי לא להרגיז את האמריקנים.
אולם הנימוק של אולמרט בספר להימנעותו ממכה כלפי המדינה הלבנונית הוא אחר – "הטענה שנכנעתי לדרישה אמריקנית בעניין עוצמת התגובה אין לה על מה להסתמך". הוא מספק הסבר חלופי והוא שבמקרה של פגיעה קשה בתשתיות לבנון ישראל הייתה סופגת גינויים, ועדות חקירה בינלאומית היו קמות, ישראל הייתה מאבדת את שאריות האהדה בקרב הנוצרים בלבנון וחיזבאללה היה שב להטרידנו. הטענה שהשגת אהדה בינלאומית או הימנעות מהעדרה (ועוד בקרב קבוצה שמלכתחילה איננו חיים על אהדתה, כמו הנוצרים בלבנון) היא המטרה האסטרטגית של ישראל במלחמותיה בעצם אומצה על ידי אריק שרון בחלק הראשון של אינתיפאדת אל אקצה, כאשר במקום להגיב לפיגועים קשים, הכריז שהבלגה היא כוח, והתייחס לתמונות ישראלים פצועים והרוגים כמטבעות שאפשר לשלשל לקופת חיסכון של אהדה בינלאומית. זו כמובן חוסר הבנה קולוסאלית של תמריצים. המטרה של ישראל היא ליצור תמריצים שימנעו מאויביה לרצות לפגוע בה, והתמריץ העליון הוא הפחד מהנזק שייגרם להם. במקרה של הנוצרים בלבנון שום אהדה לישראל לא תניע אותם לנקוף אצבע מול ארגון מסוכן כמו החיזבאללה. רק פחד מוות מהנזק שישראל תגרום גם להם בתוך מלחמה גדולה שחיזבאללה יצית. לזכותו של אולמרט ייאמר שכושר ההרתעה של ישראל כן גבר במלחמת לבנון כתוצאה מכך שבסופו של דבר גם הוא לא היה פנאט של גישתו המטופשת ועדיין פעל בצורה שחוללה הרס ואנדרלמוסיה בלבנון, הרתעה ולא אהדה, בניגוד לגישתם של ציפי לבני ואבי דיכטר שעל פי המצטייר מהספר היו מבועתים מפגיעה באזרחים לבנונים.
הניהול הכושל של המלחמה, ששורשו בהתעקשות לצמצם את המלחמה להתמודדות מול חיזבאללה, ולא מול המדינה הלבנונית, הביא לקריסת האמון הציבורי באולמרט, ולאובדן מעטה המגן הציבורי שיכול למשל עדיין לאפשר למחליפו נתניהו להיחלץ איכשהו ממאסר. ברגע האמת המשפטי לא עמדה לאולמרט אהדת העולם, הממשל האמריקני או הנוצרים בלבנון, אלא רק חוסר אהדתו של הציבור הישראלי. אולמרט לא רק כשל בהבנת סביבת התמריצים המזרח התיכונית. הוא גם לא הבין את התמריצים שלו עצמו.
בנושא עזה אולמרט מתאר כיצד רצה להרחיב את הפעולה במבצע עמוד ענן כדי לפגוע קשה בחמאס ואולי אף למוטט שלטונו, אך שר הביטחון שלו, אהוד ברק, תחבל כל תחבולה כדי למנוע זאת. במוחי חלפה מחשבה לא אופיינית – תודה לאל על אהוד ברק. אין לישראל שום דרך להנדס את העזתים לאהוב אותה. היו תקופות שבהן סיורים מאורגנים של בתי ספר מישראל טיילו ברצועה, אבל מאז היא נמסרה לידי ערפאת, נולדו בעזה מיליוני תינוקות, הוקמו בה אינספור מנהרות תת קרקעיות, הצטברה תחמושת רבה, והרעיון למוטט את שלטון החמאס בעזה הוא פנטזיה מופרכת שהגשמתה לא תניב לישראל שום טובה ותעלה מחיר כבד מנשוא. מה עוד שמטרתה הסופית של פעולה כזו מבחינת אולמרט תהיה להעצים את הרשות הפלסטינית, שהאינטרס שלנו בהעצמתה קלוש. הפיתרון האופטימלי ארוך הטווח ורב הדורות לסוגיית עזה הוא הטמעתה במצרים, ומיטוט החמאס רק יזיק לכך מאחר שיחזיר את הקשר בין הגדה לרצועה. מצב שבו החמאס בעזה מנותק מהגדה, מורתע ושומר על השקט בגבול הדרומי הוא מצב כמעט אידיאלי מבחינת ישראל.
בספר אולמרט מתאר בפרוטרוט את הצעתו הסופית לאבו מאזן – מדינה פלסטינית מפורזת, גבולות 67' עם חילופי שטחים, חלוקת ירושלים והעברת האגן הקדוש לוועדה שבה רוב למדינות מוסלמיות וגם החזרת מספר מוגבל של פליטים לישראל. אולמרט לא מייחס חשיבות רבה לנימוק העיקרי נגד הסכם כזה – חשש להיווצרות ישות טרור שתמרר את חייהם של היושבים במרכז הארץ ותערער את היציבות במזרח התיכון בכללותו.
בסופו של דבר הצעת אולמרט הניבה תועלת הסברתית לישראל דווקא בכישלונה. גם להצעה שכזו שלא ניתן לסרב לה, אבו מאזן, כמו מנהיגים פלסטינים מאז ומתמיד, סירב להיענות. ניתן לסנגר עליו ולומר שמבחינתו לא היה טעם והגיון להגיד כן להצעה שניתנה בידי ראש ממשלה ללא מנדט. הוא היה מוותר על זכות השיבה, ובעצם לא מקבל שום דבר בתמורה.
התוכנית שרקם אולמרט בדמדומי שלטונו נשמעת כמו תסריט שטחי ומעט ילדותי של יאיר לפיד לסדרת טלוויזיה על ראש ממשלה שמכריע הכרעה היסטורית לשלום, יותר מאשר רעיון ריאלי. זו הייתה הצעתו לאבו מאזן:
הצעתי לו ששנינו נחתום על ההסכם בראשי תיבות, ואז ניסע לישיבה מיוחדת של עצרת הביטחון של האו"ם ונציג אותו. לא היה לי ספק כי הצגה משותפת כזו תזכה לתמיכה פה אחד של מועצת הביטחון. אמרתי לו כי בשלב הבא, מיד לאחר מכן, ניזום ישיבה מיוחדת של עצרת האו"ם (שעמדה ממילא להתכנס בניו יורק), נציג את ההסכם גם שם, ונקבל גיבוי מהרוב המכריע של מדינות העולם.. אחר כך נציג את ההסכם בצוותא בישיבה משותפת של שני בתי הקונגרס ובפרלמנט האירופי, כשכל האירועים האלה משודרים כמובן לרחבי העולם. בסופו של דבר, אמרתי לאבו מאזן, נזמין את כל מנהיגי העולם לבוא לבירה הכפולה בירושלים, וכאן עם בוש ופוטין ועשרות נשיאים וראשי ממשלות נודיע כי יתקיימו תוך שלושה חודשים בחירות…
באותה תקופה שבה רקם את הדמיונות האלו אהוד אולמרט היה ראש ממשלת מעבר אחר התפטרותו, זכה לאמון אפסי בציבור ועמד תחת חקירות פליליות. לדעתי כל שחיתות שהואשם בה היא כאין וכאפס לעומת הכישלון המוסרי הגלום ברעיון לכבול כך את ישראל בינלאומית לרעיונות כה שנויים במחלוקת, שתואמים את מצע חד"ש יותר מאשר את המצע שתחתיו רץ לבחירות, בשעה שמעמדו כראש ממשלה נעדר כל לגיטימיות ופעולותיו נראות כניסיון נואש להיחלץ מאימת הדין הפלילי.
