ציפיה דמוגרפית מוגזמת

כותב היום מוסי רז:

הראשון שזיהה את המצב הפוליטי באופן המדויק ביותר היה דווקא בצלאל סמוטריץ'. אחד מטיעוניו מדוע אסור להישען על מפלגות ערביות בהרכבת הקואליציה גורס כי אם הערבים יבינו שיש להם השפעה כל כך משמעותית על הממשלה, בבחירות הבאות הם יצביעו גם ב-80%, מה שיהווה את סופו של גוש הימין. בטעות או שלא, חשף סמוטריץ' את כל האסטרטגיה הפוליטית של הימין – אין להם רוב במדינת ישראל. הסיבה שהם מנצחים בכל זאת היא לא כי אין מפלגת מרכז-שמאל גדולה דיה, שהרי הייתה כזו לאורך שלוש מערכות בחירות. הסיבה שהימין מנצח היא כי הוא נהנה מכך שחלק משמעותי מהחברה לא לוקח חלק במשחק הפוליטי. מסתבר שלפעמים הצעד "האסטרטגי" ביותר הוא גם הערכי ביותר.

ויש הגיון פשוט בדבריו, כמו גם בדברי סמוטריץ' – יש כיום עשרה מנדטים ערבים בכנסת. אבל שיעור אזרחי ישראל הערבים הוא 21%. מכאן שהפוטנציאל הערבי האמיתי הוא 25 מנדטים. הצבעה ערבית מלאה פשוט תחסל את שלטון הימין ותבטיח שלטון קואליציית שמאל-ערבים כמעט לנצח. המודעות לכך מוכיחה גם את הצביעות והשקר ברעיון סיפוח יו"ש שמקדם הימין. הימין הרי אינו מסוגל להתמודד אפילו עם השתתפות מלאה בשלטון של אזרחי ישראל הערבים שבתחומי הקו הירוק.

אבל לא בדיוק. 5 מנדטים נמצאים במזרח ירושלים. לכן הפוטנציאל המלא הוא רק 20 מנדטים, כל עוד ערביי מזרח העיר לא מורדים בזהותם כפלסטינים ועוברים התאזרחות מלאה, דבר שגם המדינה מנסה להערים עליו מכשולים. מנדט או שניים נוספים נמצאים אצל הילדים שאינם בעלי זכות בחירה בשלב זה. נותרנו עם 18-19 מנדטים. 2-3 מנדטים שייכים לדרוזים ולמעט הנוצרים שמעדיפים זהות ישראלית. לכן הפוטנציאל המלא של ערביי ישראל הוא 15-16 מנדטים בלבד בשלב זה. אבל ערביי ישראל הם ציבור לא משכיל, עם ציוני פיז"ה נמוכים בהרבה מאלו של הציבור היהודי. ציבורים כאלו מטבעם משתתפים פחות בבחירות, וזו עובדה חוצת ארצות. צריך מידה מסוימת של השכלה כדי להפנים את חשיבות ההליך הדמוקרטי. אם שחורים ולבנים היו מצביעים בשיעור שווה, לא היינו זוכים לנשיאותו המעניינת אך המטורללת של דונלד טראמפ, כי הילארי הייתה מנצחת את בחירות 2016. פשוט אין מצב שלערביי ישראל תהיה המודעות הפוליטית שיש לתושבי סביון או לתושבי מודיעין עילית, ציבורים שחיים בצורה הרבה יותר אינטנסיבית וחדה את השקפתם הפוליטית.

לכן, בשורה התחתונה, גם אזהרותיו של סמוטריץ' וגם תקוותיו של מוסי רז הן מופרזות במידת מה. כוחם האלקטורלי של הערבים, ובפרט הבדואים שמיוצגים בידי רע"מ, יעלה עם השנים בגלל הילודה הגבוהה. אבל כל עוד אין התאזרחות המונית של ערביי מזרח ירושלים, הכוח שהשיגה הרשימה המשותפת ב-2020, 13 מנדטים, הוא לא רחוק מהגבול הצפוי של הכוח הערבי בכנסת בשנים הקרובות. אולי הוא יכול להגיע ל-14 מנדטים. ביום טוב במיוחד – 15. לא יותר מכך.

כסף על הרצפה?

בבחירות 2020 כשאתרי ההימורים נתנו לטראמפ סיכוי ממשי לנצח, נגד כל הסקרים, חשבתי שהימור על ביידן הוא פשוט כסף על הרצפה. בדיעבד הימור על ביידן היה עולה יפה כמובן, אבל לא היה מדובר בכסף על הרצפה. הסקרים טעו בגדול והפער בין ביידן לטראמפ היה מזערי. אם טראמפ היה משיג עוד שברירי אחוזים – 40 אלף קולות במקומות הנכונים (20 אלף בויסקונסין, עשרת אלפים בג'ורג'יה ובאריזונה) הוא היה משיג תיקו בחבר האלקטורים והופך בוודאות לנשיא בהצבעת בית הנבחרים. בישראל הקטנה 40 אלף קולות הם מנדט. בארה״ב זה חלקיק אלקטורלי חסר משמעות.

אבל עכשיו אני בטוח אפילו יותר שיש כסף על הרצפה. לפי אתר פרדיקטאיט יש סיכוי 69 מול 31 לבחירות חוזרות בישראל בשנת 2021. זה לא הגיוני בעליל!

בניגוד להימור השכיח על בחירות חמישיות, בחירות כאלו אינן הגיוניות. הן אולי היו הגיוניות בבוקר פרסום התוצאות, כשכולם תהו איך הפוליטיקאים יפרו את הבטחותיהם, ועמית סגל עוד חשב שממשלת ימין – רע"מ היא הזיה. אבל מאז זרמו לא כל כך הרבה מים בירקון וביבי ובנט נפנפו כמה הבטחות בקלילות ("לא אקים ממשלה בתמיכת מנסור עבאס"). התמונה השתנתה. כיום יש ארבע אפשרויות בולטות לממשלות וכל אחת מהן סבירה בהרבה מבחירות חמישיות.

  1. אולי האופציה הסבירה ביותר: סמוטריץ' נכנע וקמה ממשלה בתמיכת רע"מ. סמוטריץ' לא חייב להפר את הבטחותיו לחלוטין. הוא יכול שלא לכהן בממשלה הזו, הוא יכול אפילו לצאת מהמליאה בהצבעת האמון אם ילחש לשמחה רוטמן ולאורית סטרוק להצביע בעד. ביבי הוא כמו אל עבור הימין, אבל סמוטריץ' הוא ממש לא אלוהי הימין הקיצוני, גם אם לרגע לקה בשגעון גדלות. מעליו יש רבנים שמסוגלים לקבל החלטות פרגמטיות מאוד בנסיבות הנכונות. אולי הכי חשוב: הנימוק המרכזי של סמוטריץ' להתנגד לממשלה עם רע"מ: שלא לתת לשמאל לגיטימציה לשתף פעולה עם הערבים, הוא חסר שחר עד גיחוך. ראשית, הסוסים כבר ברחו מהאורווה והשמאל כבר אסף לגיטימציה למכביר בימים האחרונים. שנית, אפילו בכנסת הקודמת רק יועז הנדל וצבי האוזר מנעו משאר 59 הח"כים של גוש המרכז-שמאל להסתמך על המשותפת. עם סמוטריץ' ובלעדיו הנדל (האוזר כבר נעלם מהכנסת) לא יהיה שם בכדי למנוע ממשלה עם ערבים לנצח.
  2. אופציה בלי להרגיז את סמוטריץ': בנט מצרף לממשלה את סער ובתמורה מקבל רוטציה שבה הוא ראשון. סביר להניח שלביבי אין כל חשק לכהן כראש ממשלה חליפי בשנה-שנה וחצי הקרובה, אבל עוד יותר אין לו חשק לכהן כיו"ר האופוזיציה. ומה אכפת לסער לשבת תחת בנט כראש ממשלה.
  3. אופציה בלי סמוטריץ' בכלל: בנט ולפיד מקימים ממשלת אחדות ברוטציה. ממשלת ניגודים אבל השנאה לביבי יכולה להוות רכיב מאחד. על פי השמועות, בנט כבר לגמרי בעניין וללפיד ולשמאל ממילא אין אלטרנטיבה.
  4. נתניהו מתמנה לנשיא ומשחרר את הפקק מהפוליטיקה הישראלית.

תחי הסחטנות

כאשר נפתלי בנט, מנהיג מפלגה שמחזיקה בשבעה מנדטים, חותר להפוך לראש ממשלה, מדובר לכאורה בפסגה נדירה של סחטנות בפוליטיקה הישראלית. האם יש להוקיע את הסחטנות הזו? התשובה שלי היא שבנסיבות הנדירות הנוכחיות התשובה שלילית. יש לברך את בנט על נכונותו לעשות משהו נועז כדי לחלץ אותנו מבחירות חמישיות, שישיות, שביעיות וכו'.

זאת משתי סיבות. ראשית, יש להוקיע פשע רק כאשר יש קורבן. מי הקורבן של סחטנותו של בנט? האם יאיר לפיד הוא קורבן? לא חושב. המחנה של לפיד הובס בבחירות ואין ללפיד שום לגיטימציה לראשות ממשלה. הוא רק יכול להודות מקרב לב לבנט, אם זה יסכים לשתפו בשלטון. האם נתניהו הוא קורבן? כן. בנט מציב לו אלטרנטיבה ימנית, מבלי שהציבור באמת נתן לבנט מנדט לכך. לא לחינם ביבי חשש מבנט ערב הבחירות. אבל על נתניהו נאמר: ״הגונב מגנב פטור". אנחנו במצב הנוכחי מאחר שביבי הפר הסכם פוליטי (עם בני גנץ) בצורה המכוערת והנבזית ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. בכך הוא איבד כל זכות לדרוש הגינות מפוליטיקאים אחרים. אדרבה, ראוי שביבי ייענש בחומרה על התנהגותו. קורבן נוסף של הסחטנות של בנט הוא בני גנץ שהיה הופך לראש ממשלה אם יהיו בחירות חמישיות, זאת מתוקף מנדט אמיתי שקיבל מהציבור בבחירות לכנסת הקודמת. אבל ספק אם גנץ יכול להתלונן על כך שנגזלת ממנו ראשות ממשלה, מאחר שהוא עצמו צפוי להצביע בעד ממשלת בנט ולהימנות על שורותיה.

שנית, הסלידה שלנו מסחטנות נובעת ממערכת התמריצים העתידית האיומה שהיא יוצרת. מערכת תמריצים שבה משתלם להיות האדם הכי לא הוגן בסביבה וכך לקבל את מבוקשך. ברם, התקווה והציפיה הן שלפעולות שננקטות במצב הפוליטי הנוכחי לא יהיו השלכות עתידיות מרחיקות לכת. למה? כי המצב הנוכחי הוא כה חריג וכה קיצוני וככל הנראה מעולם לא התקיים בשום דמוקרטיה אחרת. אין לצפות את שחזורו בעתיד. בעתיד הפוליטיקה הישראלית תחזור להתנהלות נורמלית ושפויה ולא לנסיונות נואשים למנוע סבב בחירות חמישי רצוף.

אחר כל זה עדיין היה ראוי יותר שבנט לא יציג את עצמו כמועמד לראש ממשלה, אלא יציע מועמד שלישי. אבל לא נראה שיש מועמד כזה. בעבר הצעתי את בני בגין, ועכשיו גם אלדד יניב מעלה רעיון דומה, אבל לא נראה שהעם יעדיף את בני בגין, שכיום הוא דמות שולית בפוליטיקה הישראלית, על נפתלי בנט.

טום וג'רי של הימין הישראלי

הזוג נתניהו מנהל מלחמה מוזרה וחסרת פשר נגד נפתלי בנט ואיילת שקד. מסיבה לא ברורה בני הזוג רוחשים להם שנאת חינם עמוקה. השנאה הזו גרמה להקדמת הבחירות ב-2015 ("ברית האחים" שלא עלתה יפה) והובילה את המדינה ללופ הנוכחי. בנט ניסה להקים מפלגה אלטרנטיבית משלו. היא לא עברה את אחוז החסימה בבחירות 2019א, ונכנסנו לפלונטר.

ערב הבחירות הנוכחיות הליכוד הקדיש את עיקר מאמציו לקמפיין להעברת מצביעים מבנט לסמוטריץ', מה שישראל היום קרא לו: תוכנית נתניהו למחיקת בנט. זה היה קמפיין בעייתי ומכוער במיוחד כי מפלגתו של סמוטריץ' מכילה שתי דמויות שהכהניזם וההומופביה שהן מפיצות הם בסתירה מוחלטת לערכי הליכוד הליברלים. ומה יצא לביבי מזה? מה שיוצא תמיד לחתול טום ממרדף אחרי העכבר ג'רי – מפח נפש.

עיון בתוצאות הבחירות הסופיות שפורסמו הערב מלמד שלמפלגתו של בנט היו חסרים אלפי קולות בודדים (בערך 5,000) כדי לקבל מנדט נוסף על חשבון תקווה חדשה. אם היו עוברים כ-5,000 קולות מסמוטריץ' לבנט, גוש ביבי היה מתחזק במנדט ומגיע ל-60 מנדטים. בנט היה מרוויח ואילו הליכוד והציונות הדתית לא היו מפסידים מאומה. נכון, זה עדיין לא היה 61, אבל כבר אי אפשר היה להדיח את יריב לוין או לחוקק חוק פרסונלי נגד ביבי וגם: אפשר היה להיעזר במנסור עבאס מבלי שהוא מצידו יוכל להפיל את הממשלה אחרי שקמה. כרו בור ונפלו בתוכו. קארמה.

בנט נגד נתניהו: קרב המוחות

נראה שבימים הקרובים יתקיים קרב מוחות גדול של בנט נגד נתניהו. מבחינת נתניהו יש לו קואליציה נוחה וזמינה של 63 ח"כים צייתנים. תמורת כמה מיליארדים שיזרים לצרכי המגזר הערבי הוא יקבל ממנסור עבאס 4-5 אצבעות שיצטרפו לגוש הביביסטי. סמוטריץ' אמנם התחייב שלא יקום ולא יהיה, אבל אם הרב דרוקמן ילחש על אוזנו אחרת, הוא יקבל את דין התנועה.

שונים הדברים לגבי נפתלי בנט. עבור נפתלי בנט בסירוב לקבל ממשלה עם רע"מ נמצא הסיכוי החלומי להיפטר מנוכחותו של נתניהו בפוליטיקה הישראלית. עבור בנט זו ממש סיטואציה שנלקחה מהפנטזיות: גם להצטייר כאיש ימין תקיף העומד בהבטחותיו לפני הבחירות וגם לממש כך את החלום מספר אחת – לגרום לנתניהו לפנות לו מקום סוף סוף. לא לחינם שב שב ודיבר בכפייתיות טרם הבחירות על כך שעל ביבי להתחייב שלא להקים ממשלה בתמיכת עבאס. 

אבל בנט הוא בכל אופן ממלכתי ואחראי ואין לו תיאבון לבחירות חמישיות שאחריהן יבואו מן הסתם שישיות וכן הלאה. מכאן שלבנט יש שלוש אפשרויות מרכזיות. האחת היא לחבור לסער ולקבל רוטציה, כפי שהצעתי בפוסט הקודם. הבעיה שהחיבור בנט – סער מניב רק 13 מנדטים ואין זה לגיטימי לדרוש להיות ראש ממשלה עם 13 מנדטים.

אפשרות שנייה היא שבנט יתמנה כמועמד מוסכם לראשות ממשלה בידי קואליציה משותפת של חרדים ולפיד וללא ליכוד. אבל קשה לי לראות את ש"ס מאכזבת את בוחריה האובססיביים לביבי. כאן בעיית הלגיטימציה מעט פחותה, כי בנט לא ידרוש רוטציה בכוח, אלא היא תוצע לו באופן טבעי בהיותו מועמד פשרה מבחינת קואליציית החרדים-לפיד. עדיין הסיכוי זעום כי אין חוט טבעי מחבר בין הצדדים לקואליציה זו מלבד הסלידה מבחירות נוספות.

אפשרות שלישית היא לשגר את ביבי לבית הנשיא (כבר כתבתי על כך באוקטובר), מעין בעיטה כלפי מעלה: הדרך הנעימה ביותר להיפטר מגורמים לא רצויים. סביר להניח שיהיה רוב ברור בכנסת ה-24 לבחירת ביבי כנשיא. גם מפלגת סער יכולה לראות זאת כפיתרון אפשרי. לאחר מכן בנט וסער יכולים להשתלב כגוש אחד או לחוד בקרבות הירושה בליכוד. בג"ץ עלול לעשות צרות בטענה שבית הנשיא אינו עיר מקלט מהליכים פליליים, אבל ייתכן שגם נפשם של שופטי בג"ץ נקעה בפלונטר הפוליטי והם לא יסכלו ניסיון להיחלץ ממנו. השאלה אם ביבי יסכים לכך, וכמו שבן כספית תמיד אומר, זו לא בהכרח השאלה הקריטית. השאלה מה יאמר הדירקטוריון, דהיינו אשתו ובנו הבכור.

דילמת ביידר גינזברג של מרצ

כתבתי בעבר בעבר על הדילמה של השופטת ביידר גינזברג האם לפרוש בזמן אובמה או להסתכן בכך שתמות בזמן נשיא שמרן, והרפובליקנים ימנו לה מחליף או מחליפה שיהרסו את כל מה שעמלה לבנות. יש במוח אזורים שונים ממש לחשיבה בנושאים פוליטיים ואישיים ומעניין לראות מה קורה כשיש התנגשות. השופטת הכריעה בעד האינטרס האישי, ועכשיו אמי קוני בארט יושבת על כסאה ושוקדת על דרכים להגביל את זכות האישה על גופה.

בימים אלו לראשי מרצ ישנה דילמה דומה. האם יפרשו מהמירוץ או שמא יסתכנו בכך שביבי יישאר ראש ממשלה כשמפלגתם לא תעבור את אחוז החסימה? סביר להניח שכמו השופטת המנוחה, גם הם יכריעו בעד האינטרס האישי ולא האינטרס הכללי הפוליטי. לזכותם ייאמר שסביר שיצליחו לשדר את הפאניקה מאימת אחוז החסימה לציבור שונאי ביבי בשמאל, ורוב הסיכויים שזו תביא להם מספיק קולות.

אופציית בני בגין

כתבתי בחודש שעבר פוסט שעסק בשאלה מי יהיה ראש הממשלה הבא, אבל העניינים הסתבכו מאז. שורש הסיבוך: לפיד מייצב עצמו כראש המפלגה השנייה בגודלה. ואם כך הוא הטוען לכתר במקרה שגוש ביבי ינחל מפלה. אבל סער ובנט לא ילכו להכתיר את לפיד כראש ממשלה, גם לא ברוטציה. ולפיד לא יוותר להם. מצד שני, גם לא סביר שנלך לבחירות חדשות רק כי אינם מסוגלים למצוא הסכמה ביניהם.

לכן ישנה אופציית בני בגין – השלישיה הזו תצליח למצוא פוליטיקאי נכבד ורב כישורים שבגילו ובאופיו אינו מהווה עליה איום פוליטי ארוך טווח. מבין חברי הכנסת ה-24 אין מועמד טבעי מבגין עם הייחוס והאינטליגנציה וההגינות והיושר והניסיון. הוא מועמד אפשרי מאוד לתפקיד ראש הממשלה ה-13.

איפה שגינו

הרבה אנשים חשבו שנכון ומומלץ לבני גנץ ללכת לממשלת אחדות רוטציונית. אני גם חשבתי ככה ועמדתי על דעתי מול מגיבים סקפטיים ממני פה. כל מי שכך האמין צריך להרגיש כאילו הטיחו לו עוגת קצפת בפרצוף, והמטיח הוא כמובן ראש הממשלה שלא עמד בדיבורו וביזה את הסכם הרוטציה שעליו חתם. איפה טעינו? אני חושב שנפלו שתי טעויות בחישוב. ראשית, אפשר היה לצפות שייגבה איזשהו מחיר ציבורי על מעשה נוכלות מהסוג שביבי עשה. אבל לא נראה שלציבור יש עניין לגבות מביבי את המחיר הזה. ברור לציבור מראש שהפוליטיקאים שקרנים, נוכלים ורמאים, והוא לא מצפה מהם לדבר. עם זאת על אף שלביבי יש שם ידוע לשמצה כנטול אמינות, מעולם למיטב ידיעתי לא ביצע מעשה תרמית כה חמור ובוטה במהלך שנותיו בפוליטיקה הישראלית.

לצד זה, ההפתעה הגדולה האמיתית שאפשרה את מעשה הנוכלות של ביבי היא אחרת. גנץ איבד חלק גדול ממצביעיו כשהלך עם נתניהו. אפשר היה לצפות שאלו ילכו ללפיד, לעבודה, למרצ, לליברמן, לרשימה החדשה של חולדאי או של יאיר גולן. אולי אפילו ליפעת שאשא ביטון. אבל כאן קרה דבר ביזארי שהיה קשה לצפות אותו – נוטשי גנץ האלו הלכו לכיוון של בנט. כך הם נתנו לגוש הימין יתרון מוצק בסקרים ותמריץ עבור ביבי לפרק את הממשלה. למה למישהו שמאוכזב מגנץ כי הוא לא אנטי ביבי כמובטח להחליפו בבנט, שקרוב לוודאי שישמח לשרת כשר ביטחון תחת ביבי? לך תבין מצביעים.

הטעות של סגל ודרוקר

שני הפרשנים הפוליטיים הבכירים בישראל, עמית סגל ורביב דרוקר, חוזרים על טענה מוזרה לפיה בממשלה הנוכחית שולט הליכוד, כי יש לגוש שלו שר אחד יותר. דהיינו הממשלה יכולה לקבל החלטה ברוב של שרי הליכוד ובעלי בריתו נגד שרי כחול לבן. לפי זה גנץ מצא עצמו בתמימותו, בכך שהסכים למינוי שרים רבים יותר בצד של נתניהו, בנחיתות בממשלה הנוכחית ובעצם הליכוד, אם ירצה, יוכל להוביל את המדינה כרצונו.

אבל דבר זה סותר כליל את לשונו של חוק יסוד: הממשלה, אשר אומר (סעיף 13 א, ד):

מספר השרים המזוהים כבעלי זיקה לראש הממשלה יהיה שווה למספר השרים המזוהים כבעלי זיקה לראש הממשלה החלופי; ואולם לא היה מספר השרים שווה כאמור, תקבע הממשלה מנגנון הצבעה שלפיו כוח ההצבעה של כלל השרים בעלי הזיקה לראש הממשלה בממשלה יהיה שווה לכוח ההצבעה של כלל השרים בעלי הזיקה לראש הממשלה החלופי, או כללים לעניין אופן קבלת ההחלטות שיבטיחו יחס כאמור.

הליכוד אמנם מסרב לקבוע מנגנון הצבעה שוויוני כמו שנדרש בחוק, ולכן ייתכנו שתי אפשרויות פרשניות –

א) כרגע הליכוד ושותפיו יכולים לקבל החלטות על דעת עצמם

ב) כרגע לא ניתן לקבל שום החלטה ששנויה במחלוקת בין הגושים

האפשרות הראשונה תתקבל רק על דעתם של ליכודניקים פנאטים. אם אלו היו יושבים בבג"ץ היה אולי חשש שהם יעוותו את פרשנות הסעיף ויאפשרו לנתניהו למשול כרצונו, אבל אנחנו יודעים מי יושב בבג"ץ ואלו, תודה לאל, לא ליכודניקים פנאטים.

ברור שהעובדה שהליכוד מצפצף על הוראות חוק היסוד ומנגנון הצבעה שוויונית עוד לא נוצר, אינה מאפשרת לקבל החלטות בהסכמת צד אחד, שסותרות את ההיגיון המבני הבסיסי של ממשלת חילופים. אולי הכלל החשוב ביותר במערכת משפטית הוא "בל יצא חוטא נשכר". מערכת חוקית שנותנת תמריץ לחתור תחתיה היא אסונית. חוק היסוד מורה על פעולה, והצד שמצפצף עליו ומסרב לה ייצא נשכר מכך? שום מערכת משפט לא תכיר בתופעה שכזו. לפיכך הטענה שבממשלה כרגע יש רוב לנתניהו היא טעות משפטית ברורה. החלטה חד צדדית של ממשלת החילופים היא בלתי חוקתית בעליל.

ותר גנץ ותר

גנץ צריך לוותר על התקציב הדו שנתי ולאפשר העברת תקציב לחודשים הנותרים של 2020. הדבר ישרת את המדינה שסוף סוף יהיה לה תקציב כלשהו ושתחמוק מאסון אמיתי – בחירות רביעיות חוזרות ב-2020, אך הוא גם ישרת את גנץ עצמו.

גנץ כרגע מאוד לא פופולארי ובחירות חוזרות יהיו אסון עבורו. באמצע 2021 ייתכן שמצבו ישתפר מאוד. מדוע? מאחר שהוא יהיה ראש הממשלה עוד לפני מועד הרוטציה. נראה שבחוגי האליטות מתגבש קונצנזוס שנתניהו חייב להיכנס לנבצרות עם תחילת שלב שמיעת הראיות במשפטו. על פי חוק היסוד ממלא מקומו לכל דבר הוא גנץ. חוק היסוד ככל הנראה (הנושא מסובך ולא ברור לגמרי) יקנה לגנץ בשלב זה את כל מה שצריך כדי לזכות באהדת הבייס – למשל היכולת לפטר את אמיר אוחנה. בסך הכול גנץ די שובה לב מטבעו. אם המצביעים שלו יאמינו שגידל ביציו בחזרה ויראו שביבי גורש מהזירה בברכתו הם ישובו אליו.

יאיר לפיד ובוגי יעלון בגישתם שונאת ביבי הניהליסטית פספסו לחלוטין את היתרונות שבעליית בני גנץ על הגלגל השלטוני. כמו שאמר אריק שרון לפוליטיקאים מתחילים: תמיד תהיו על הגלגל, לפעמים למעלה, לפעמים למטה. כרגע גנץ למטה, מאוד למטה בדעת הקהל. עם כניסתו לממשלה הוא עלה על הגלגל ולכן בשלב מסוים צפוי לעלות, בסיוע האליטות המשפטיות.

ישנה בדיחה על אדם שמתפלל לאלוהים שיזכה בפיס. כל בוקר הוא מתפלל לכך בדבקות. יום אחד יוצאת בת קול עצבנית משמיים: ״תקנה כבר כרטיס!״

גם למדינת ישראל יש אלוהים והוא הבג״ץ. הבג״ץ היה צריך שבני גנץ יקנה כרטיס כדי למצוא עבורו את הנסיבות שבהן יזכה בתפקיד ראש ממשלה. גנץ קנה אותו בהחלטתו להצטרף להנהגת המדינה כראש ממשלה חלופי.

מבחינת ביבי עדיפות היו בחירות בנובמבר, אבל אם גנץ יסכים לתקציב חד שנתי, ביבי יתקשה להתעקש לקחת את ישראל לבחירות בשיא הקורונה וכאשר הפוליטיקאים החרדים זועמים על העדר תקציב מאושר עבור צאן מרעיתם. ביבי יצטרך לחכות ליוני, אבל עד אז הכול יהיה שונה.

ואפילו אם התיאור פה יתברר כשגוי עדיין משתלם לגנץ לקרב בין הבחירות הבאות לבין מועד חילופי הרוטציה. אם יווצר שוב קיפאון גם אחרי בחירות 2021, בשלב מסוים יגיע מועד החילופים הקבוע בחוק והוא יהיה ראש הממשלה של ברירת המחדל.