שלטון המיעוט

עובדה אחת: בוריס ג'ונסון זכה לניצחון סוחף בבחירות בבריטניה אמש וזכה לרוב פרלמנטרי שלא היה כמוהו מאז 1987, בימי מרגרט תאצ'ר. עובדה שנייה: ג'ונסון ומפלגות הקרובות אליו (מפלגת הברקזיט והמפלגה הפרוטסטנטית בצפון אירלנד) זכו יחד לכ-46% מהקולות, זאת בעוד מפלגות המתנגדות אליו נחרצות (הלייבור, הליברל-דמוקרטים, הבדלנים הסקוטים והירוקים) זכו לרוב המוחלט של הקולות.

בעצם ג'ונסון הוא כמו טראמפ, מנצח רשמית ומפסיד לפי האמת בעת ובעונה אחת. בריטניה תזכה ליציבות פרלמנטרית שתימשך, אם לא יהיו הפתעות, עד מאי 2024, ואילו אנחנו, בשיטה שלנו שכמעט תמיד מכבדת את הכרעת רוב הבוחרים האמיתית, אולי נלך לעוד ועוד מערכות בחירות.

בוודאות יש יותר צדק מאשר בצדק עצמו

שתי סוגיות משפטיות עולות לדיון בימים אלו והן קשורות. סוגיה אחת היא הלכת אפרופים שלפיה לבית משפט יש יכולת רחבה לפרש חוזה, אפילו בניגוד למילים הכתובות בו. הלכה זו צומצמה מאוד לאחרונה בידי שני שופטים עליונים שמונו בתקופת איילת שקד: אלכס שטיין ועופר גרוסקופף.

סוגיה שנייה היא השאלה האם ראש ממשלה יכול להתמנות אפילו כשיש נגדו כתב אישום. מלשון חוק היסוד הפשוטה ברור שרק הרשעה סופית יכולה לסלק ראש ממשלה מתפקידו, ובשום מקום לא מוזכר שהעדר כתב אישום הוא תנאי סף למינויו. דבר זה למעשה נקבע כבר מפורשות בבג"ץ, אבל משום מה יש משפטנים שמאמינים שבג"ץ ימנע מנתניהו להתמנות בידי הכנסת לראש ממשלה בבוא העת.

גיל ברינגר, משפטן שמרן ואיש אמונה של איילת שקד, שדן בנושא אומר שהמילים צברו כוח מחודש. טוב שכך. לא רק מאחר שהגישה שמקדשת את המילים נותנת כוח מחודש לכנסת או לאנשים שחותמים חוזה ומוציאה אותו מידי שופטים אקטיביסטים ולא נבחרים. אלא מאחר שהזכות לוודאות צריכה להיחשב לאחת מזכויות האדם.

אפילו אם נניח שחוזה נחתם באופן שאינו הוגן עם צד אחד, והצדק מחייב לפרשו אחרת, לגמרי לא בטוח שבראיה הרחבה פסיקה שאכן תפרשו אחרת תשרת את הצדק. פסיקה כזו הרי פותחת קן צרעות, מפרנסת עורכי דין שישתמשו בה כדי לדרבן את לקוחותיהם ללכת לבית משפט גם במקרים אחרים שבהם אין להם שמץ סיכוי, גוררת צדדים לפשרה גם כאשר הצדק לחלוטין תומך באחד מהם כי אין להם שמץ מושג מה יחליט השופט, מגדילה את המחיר שגופים מוכנים לשלם על כל מיני ביטוחים משפטיים ולכן גם את העלות של מוצרים לצרכן הסופי.

אהרון ברק, איש ההפשטה הגאונית כביכול, בעצם התמקד יותר מדי בקונקרטי – בצדק שנעשה בעניין משפטי אחד, והתעלם מכך שבתמונה הגדולה חיסול הוודאות הוא עוול עצום לחברה כולה.

וכאשר מדובר במילים קונקרטיות של חוק יסוד לחיסול הוודאות יש משמעויות עוד יותר קיצוניות. אנחנו עומדים על סף בחירות שלישיות, על הנזק העצום שבהן למשק ולמדינה. סיבה עיקרית לכך היא שמפלגת כחול לבן החליטה להתעלם מההסדרים החוקתיים שנקבעו שנים מראש, בתנאי מסך הבערות – כלומר בתנאים שבהם לא מדובר בראש ממשלה ספציפי ממפלגה ספציפית.

אנשי כחול לבן החליטו שראש ממשלה אינו רשאי לכהן תחת כתב אישום. ואם משפטנים מעלים את האפשרות שסטיה קיצונית כזו מחוקי היסוד תיתמך בידי בג"ץ, הדבר מקטין עוד יותר את האפשרות שכחול לבן תפעל בתוך המסגרת שנקבעה בחוקי היסוד של המדינה. אירוני שיאיר לפיד, הדמות הקיצונית בכחול לבן בהתעקשותו לא לשבת עם נתניהו, כתב פעם בכלל שראש ממשלה צריך לקבל חסינות כמו במודל הצרפתי. כלומר העמדה שלו בעבר בהקשר המופשט והכללי, מאחורי מסך הבערות, לא אמרה דבר לגבי עמדתו במקרה הקונקרטי של בנימין נתניהו ותיקיו הנוכחיים. פוליטיקאי הוא לא שופט והוא יכול להחליט איך שבא לו, כל מקרה לגופו, על פי אינטרסים צרים יותר או פחות. אבל נראה שבכחול לבן מאמינים שהם מייצגים איזה עקרון טהור ראוי וצודק בהתעקשותם לא לשבת עם נתניהו, והאמת היא שההיפך הוא הנכון – העקרון הטהור והצודק ביותר הוא הוודאות, והוודאות נמצאת במילותיו הפשוטות של חוק היסוד – ראש ממשלה רשאי לכהן כל עוד הרשעתו אינה סופית.

הזדמנות היסטורית לשמאל

בעבר הרחוק באחד הפוסטים הצעתי הצעה דומה לזו שמציע עכשיו ח"כ שלמה קרעי כדי לפתור את המבוי הפוליטי הסתום: מתן ח"כים כבונוס למפלגת ראש ממשלה שינצח בחירות ישירות. בכך תגדל היציבות הקואליציונית.

זו הצעה שקוסמת עכשיו לימין כי נראה שהיא היחידה שיכולה לפתור את המצוקה של נתניהו ושל הבלוק הטבעי שלו. כרפלקס בסיסי השמאל בוודאי ידחה אותה וימנע את העלתה. מזל גדול לימניים!!

ההצעה זו היא סוס טרויאני שיפתור את הפרדוקס הנצחי של שלטון השמאל ויאפשר לו בבוא העת לממש מדיניותו ולהעביר הסכמי נסיגה מרחיקי לכת.

השמאל צריך גוש חוסם עם הערבים כדי לנצח בבחירות אבל אינו מסוגל להוביל מדיניות בשיתוף הערבים. גם בשל קיום בל"ד. גם בשל בעיית חוסר הפופולאריות של הח"כים הערבים בקרב המצביעים היהודים. גם מאחר שהערבים לא יוכלו להמשיך לתמוך בו כשיממש מדיניות אגרסיבית נגד עזה, חיזבאללה או אירן, שאפילו ממשלת שמאל תיאלץ לנקוט לפעמים.

הפתרון של קרעי הוא אולי היחיד שיכול לעבוד – ח"כים בונוס שיינתנו למפלגת שמאל שתנצח בבחירות. במקום לאבד את אמון הכנסת אהוד ברק בזמנו יכול היה להוביל ככה את ישראל להסדר קבע, לפחות אם ערפאת או אסד היו פחות עקשנים.

קולות התינוקות

המשכתי לנבור בתוצאות הסקר של פיו (שהזכרתי בפוסט הקודם) והוצאתי ממנו מידע דמוגרפי מעניין שלמיטב זכרוני לא ראיתי כדוגמתו מעולם – נתוני פריון ביחס להצבעה למפלגה. הסקר פורסם ב-2016, כך שחלוקת המפלגות לא הכי עדכנית. עדיין מעניין מאוד.

חישובי פריון נעשים לרוב בדרך מורכבת יותר, אבל אני בחרתי בדרך הפשוטה. לקחתי תשובות  מנשאלים שגילם עבר את 47 (אך מתחת לגיל 70 כדי לסנן דפוסי פריון שאבד עליהם כלח) ועשיתי ממוצע למספר ילדיהם תוך שימור פילוח המפלגות שאיתם מזדהים.

 

הזדהות עם מפלגה מספר ילדים ממוצע (לנשאלים בגילאים 47 עד 70)
העבודה 2.61
הליכוד 3.16
ישראל ביתנו 2.05
ש"ס 4.69
מרצ 2.55
יש עתיד 2.82
יהדות התורה 6.29
חד"ש 3.75
הבית היהודי 4.04
רע"מ 4.09
בל"ד 3.57

כמה מסקנות והערות:

  • מצביעי ש"ס הם יותר דתיים מאשר חרדים בדפוסי הילודה – דבר שתואם לכך שחרדיות היא תופעה אשכנזית יותר ממזרחית.
  • לכאורה אין פערים ממשיים בין מפלגות חילוניות – אפילו לא בין הליכוד לעבודה ולמרצ. עם זאת, העבודה ומרצ נהנות בתוצאות אלו מנתוני הפריון של הסקטור הלא יהודי שחלקו משמעותי בין מצביעיהן, ושהיו גבוהים בעבר יותר משהם היום. נראה לי שהסקר גם כלל מספר דוברי ערבית יותר ממשקלם באוכלוסיה. על בסיס הסקטור היהודי לבדו שיעור הפריון של המזדהים עם העבודה ומרצ הוא 2.61 ו-2.55 בהתאמה. החלטתי שהדבר ההגיוני הוא להתעלם מנתוני פריון שמתחשבים במגזר הערבי כשמדובר בהצבעה למפלגות יהודיות.
  • הנתונים של המפלגות הערביות הם במבט לאחור. הפריון הנוכחי של הציבור שמזדהה עם חד"ש ובל"ד הוא בסביבות 2.6 ילדים לאישה. רע"מ תמשיך ליהנות מהילודה הבדואית בנגב (למעלה מ-5 ילדים לאישה).
  • הציבור של ישראל ביתנו, ציבור העולים מרוסיה, לא נראה כאן כבעל דפוסי פריון ישראליים. עם זאת הדבר לא מנבא שחיקה דמוגרפית בשל העליה הגדולה מרוסיה ומאוקראינה שכתבתי עליה לאחרונה (כאן וכאן). גם ייתכן שאף תוצאות אלו הן במבט לאחור ובעתיד לא נראה הבדל בין מצביעי ישראל ביתנו למצביעי יש עתיד.
  • אחרי כל השקלולים וההתאמות נראה שהתוצאות תואמות כמעט באופן מושלם את תיאוריית "הדתיים יירשו את הארץ", ככל שמפלגה היא יותר דתית כך הילודה של מצביעיה גבוהה יותר.

איך יוצאים מהפלונטר

לפלונטר רציני נתקעה המדינה. אין הכרעה פוליטית ברורה. ימניים ושמאלנים מתווכחים בטוויטר מי בעצם ניצח. הפסימיים כבר מדברים על הבחירות לכנסת ה-23 שבאופק. מה עושים?

ובכן, האמת היא שאין פלונטר ואין היתקעות. יש בכנסת רוב מוצק אנטי ביבי. זאת בניגוד לכנסת הקודמת שבה היה לכל היותר תיקו. בשיטת המשפט הישראלית נטולת החוקה 61 ח"כים יכולים לעשות מה שבא להם ולשנות את חוקי היסוד כרצונם. ויש להם תמריץ מושלם לעשות ככה. לא רק מתוך שנאת ביבי אלא גם מתוך חשש פשוט לאבד תלוש משכורת מובטח לארבע שנים.

חקיקה שכתב אישום מביא להתפטרות ראש ממשלה

הרוב האנטי ביבי בכנסת יכול לקבוע שהגשת כתב אישום מביאה להדחתו האוטומטית של ראש הממשלה. במקרה כזה נתניהו יאבד את כל קלפי המיקוח מול הפרקליטות. הוא אפילו לא יוכל לעמוד בראש ממשלת מעבר ויצטרך לפנות מקומו למישהו אחר מבכירי הליכוד. הדבר יחייב אותו לחתור לעסקת טיעון מיידית ויפתור את בעיית ההיתקעות של המערכת הפוליטית.

חיסרון: ספק אם ליברמן ירצה לתת כוח כזה למערכת המשפטית.

הגבלת אורך כהונת ראש ממשלה

נתניהו מכהן כבר יותר מעשור. אפשר בקלות לחוקק חוק שלפיו הנשיא לא יטיל את הרכבת הממשלה על ראש ממשלה שכיהן כבר עשור ברצף.

חיסרון: אם התיקון יוחל על הכנסת הנוכחית, זו חקיקה רטרואקטיבית שמשנה את כללי המשחק בדיעבד אחרי שהבוחר הצביע. לא מתקבל על הדעת.

יתרון: אם יוחל על הכנסת הבאה, הדבר יאפשר לנתניהו לכהן בכנסת הזו ראשון ברוטציה ולהעביר המושכות לגנץ אחר כך. החוק יבטיח שיקיים את הרוטציה ולא ירצה להקדים הבחירות הבאות שבהן אינו יכול להתמודד.

תהיה משפטית: מה ימנע מכל רוב קואליציוני לבטל המגבלה בכנסת הבאה? כדי למנוע זאת אפשר לשריין אותה כך ששינויה ידרוש 65 ח"כים, רוב שכבר לא יהיה סיכוי למשני החוק להשיג. זאת אולי באמצעות העיקרון המוזר של פסק דין המזרחי שרוב קטן בכנסת אחת יכול לדרוש ששינוי עתידי בכנסת אחרת ייעשה ברוב גדול. או אולי באמצעות גיוס שקד ובנט לתמוך בחוק. הם הרי הנפגעים מספר אחת מההתארכות האינסופית של כהונת נתניהו. אם תוצאות הבחירות הסופיות יתנו 65 ח"כים לקואליציית האנטי ביבי, כפי שמסתמן, וכל חבריה יתמכו בשינוי, אפילו לא צריך את הטריקים האלו.

משטר נשיאותי

לפעמים תופעות בעייתיות גוררות תגובת נגד שמולידה נזק גדול בהרבה מזה שבאה לפתור. כך יהיה אם הפלונטר הנוכחי יוביל למשטר נשיאותי כמו בארה"ב. למשטר כזה יש יתרונות: זהות המנצח ברורה, הבחירות מתקיימות פעם בארבע שנים. החיסרון הגדול הוא בחוסר היכולת להדיח נשיא שמתברר כלא ראוי בעליל (עיין ערך תקופתו הקצרה של אהוד ברק) ובשיתוק שנגרם כשהפרלמנט נשלט בידי מתנגדי הנשיא.

נשיא המדינה כמלכת אנגליה

ראש הממשלה צריך לקבל את אמון הכנסת למינויו. רק אז הוא נכנס לתוקף. שונים הדברים בבריטניה. בוריס ג'ונסון מכהן כרגע מבלי שקיבל אמון הפרלמנט. זו המלכה שמינתה אותו. אפשר להטיל בארץ תפקיד דומה על נשיא המדינה – למנות ראש ממשלה מבלי שיידרש לשם כך אישור כנסת. במצב העכשווי הנשיא יכול היה למנות לתפקיד את בני גנץ ולאפשר לו לכהן ולמנות שרים גם ללא אמון הכנסת וכך להוציא המדינה מהשיתוק המוחלט. המפסידה הגדולה מאי הנהגת השיטה הבריטית בישראל הייתה ציפי לבני ב-2008. היא הייתה יכולה לפחות להיכנס לפנתיאון ראשי ממשלות ישראל אם הנשיא היה זכאי למנות ראש ממשלה גם ללא אישור הכנסת.

לכנסת תישמר תמיד הזכות להביע אי אמון בראש הממשלה ולקבוע ראש ממשלה אחר בהצעת האי אמון. גם תהיה לכנסת האפשרות להתפזר. אבל בהעדר פעולה החלטית של הכנסת נשיא המדינה הוא שיקבע. ממש כאילו היה אליזבת' בת התשעים פלוס.

חיסרון: ערבוב נשיא המדינה בפוליטיקה. גם בבריטניה ובחבר העמים הבריטי נדיר מאוד שהמלכה מחליפה ראש ממשלה שמסרב להתפטר כשאין לו אמון בפרלמנט. המושל הכללי של אוסטרליה, נציג המלכה, נקט צעד כזה ב-1975 והתגובות היו קשות.

ביבי, הזדרז

אם תוצאות הבחירות יהיו בערך לפי הסקרים האחרונים, המפלגות החרדיות יעמדו בפני דילמה אכזרית. אביגדור ליברמן צפוי לקבל מספר מכובד של מנדטים שיאפשר לו לחסום הקמת ממשלה ימנית עם חרדים. האלטרנטיבה היחידה שתיוותר תהיה הקמת ממשלת אחדות בלי חרדים. או שלא – בעצם תהיה קיימת אפשרות נוספת: הקמת ממשלת שמאל עם חרדים, אולי אפילו על בסיס תמיכה מבחוץ של המפלגות הערביות. ביבי ונתן אשל הרי נתנו לאחרונה לגיטימציה להישענות קואליציונית על הערבים.

כאשר החרדים יבינו שכניסתם לממשלת שמאל היא התסריט היחיד שבו הם חלק מהממשלה, מתקציביה ומחוקיה – תיווצר מבחינתם הצדקה לתמוך בכזו ממשלה. בני גנץ הוא פוליטיקאי כלבבם ולא אמורה להיות להם בעיה מיוחדת לכהן תחתיו. הם לא יצטרכו להצביע עבור יאיר לפיד כראש ממשלה. מה אכפת להם שיכהן כשר חוץ. נכון שלא יפה לזרוק את ביבי בשעתו הקשה. אבל גם שמעון פרס בשעתו "שלח להם מאפיות", ותמיד יצא נבגד. האינטרסים חשובים מהכול ולבחירות חדשות לכנסת ה-23 כבר לא יהיה שפוי ללכת.

גם עבור כחול לבן זו תהיה דילמה ואולי אפילו טרגדיה. יאיר לפיד יקריב את חלק הארי של היוקרה הפוליטית שלו כשיהיה שותף לכינון ממשלה שתהיה מבוססת על סחטנות חרדית. ברם, הפיתוי להפוך את כחול לבן למפלגת שלטון יהיה גדול מאוד.

כמו בשוק המניות או במשחק השחמט כולם יכולים לחשב את המהלכים העתידיים מראש ולפעול בהתאם כבר בהווה.  יהיה לנתניהו קשה מאוד להקים ממשלה, אפילו ממשלת אחדות, אחרי הבחירות. עליו להנחות את הפרקליטים שלו להשיג עם מנדלבליט הסדר טיעון ומהר.

משחקי הכס

קרב גורלי אחד כבר עברנו, והניצחון בו היה חד משמעי, אבל הקרבות הבאים, בפרקים הבאים בעלילה שישודרו ממש בקרוב, הם שיכריעו את עתיד הממלכה ויקבעו מי ישלוט בה. יהיה זה זמן מבחן גורלי שלא היה כמוהו, ומשמעויותיו יהיו היסטוריות. לא, אין מדובר בתיאור המצב הנוכחי של עונת "משחקי הכס", אלא בסיפור אחר לגמרי – הקרב של בנימין נתניהו לשמור על שלטונו ועוד יותר מזה, על חירותו האישית.

קואליציית נתניהו – סמוטריץ' מתכננת חוק חסינות שיהפוך את הכנסת לעיר מקלט לראש הממשלה, ועל פי כל הסימנים היא תצליח בכך. כחלון כבר לא מתנגד, החרדים כהרגלם מצחקקים בלעג למשמע הביטוי "שלטון החוק", גדעון סער אינו אמיץ מספיק כדי למרוד ולהפוך את הקערה לבדו.

ברם, כבר שנים שהכנסת או הקואליציה אינן הפוסקות האחרונות במדינה. בחלק מהמובנים אנו חיים למעשה בשלטון הפילוסופים שאליו התאוו סוקרטס ואפלטון, והגורם המכריע בו הוא בית המשפט העליון. בית המשפט העליון מצויד בתקופה האחרונה בדוקטרינת התיקון החוקתי שאינו חוקתי מבית מדרשו של חוקר המשפט יניב רוזנאי. בעזרתה הוא יכול להפוך עצמו לאסיפה מכוננת ולהכריע שהחלטות הכנסת, חוקי הכנסת ואף חוקי היסוד שלה אינם תקפים. צריך גם להגיד שלבית המשפט יש קייס במקרה זה: חבלה בשלטון החוק שמטרתה הברורה היא להציל אדם אחד בתיק משפטי ספציפי, ואפילו הוא ראש ממשלה פופולארי, אמורה להיות מעבר לסמכויותיו של בית נבחרים. כבר היה הגיוני בהרבה שהכנסת פשוט הייתה קובעת שקבלת טובת הנאה בדיווח עיתונאי אינה נכנסת לגדר עבירת השוחד. כך היה נחקק חוק לכולם בסוגיה עקרונית, אך הוא לא היה מציל את נתניהו מכל הפרשיות.

העובדה שראש הממשלה נמצא בפוזיציה שבה הוא יכול לחלק טובות הנאה אישיות וקואליציוניות תמורת הבטחת חסינות לו היא כשלעצמה נראית השחתה מוחלטת של החיים הציבוריים בישראל. ממש משהו שעוד לא היה כדוגמתו. התוצאה גם יכולה להיות אירונית להחריד. הפרשיות שנועדו להפיל את נתניהו יקבעו את שליטתו במדינה כל עוד הוא מתפקד ולא סיעודי (ולהזכירכם, אביו הלך לעולמו צלול ואחרי גיל מאה). הרי ברגע שיפרוש תפוג החסינות, הוא יהיה חשוף למשפט פלילי ולמאסר כמעט בטוח, ואיזה פוליטיקאי ירצה לפרוש במצב כזה. לכן ימשיך לשלוט, וייתכן שהדמוגרפיה במדינה הנוטה ימינה תאפשר לו ניצחונות בעוד ועוד מערכות בחירות. תמיד יצטרך להקים קואליציה עם הכוחות הקיצוניים והחרדים שיגבו את חסינותו ולא עם הכוחות המרכזיים במפה הפוליטית שיסרבו למתן החסינות.

כל זה בלתי קביל ולכן בית המשפט העליון יצטרך לעמוד בפרץ ולחסום את קונספט החסינות. אבל לנתניהו יהיה תמריץ לכופף את בית המשפט העליון בכל דרך, ולחוקק חוקים שכנגד. כתוצאה מכך יפרוץ משבר חוקתי חריף, שבו קציני המשטרה יצטרכו פשוט להכריע האם לציית לבית המשפט או לממשלה. בפועל בית המשפט העליון נמצא בעמדה טובה הרבה יותר לנצח. הוא לא אדם אחד, אלא מוסד, ויש לו גיבוי מוחלט מכל האליטה הישראלית והבינלאומית.

מצד שני, גופים צריכים לברור את הקרבות שלהם, ובכל מלחמה יש סיכונים מיותרים והסתבכויות לא ברורות. גם מערכת שלטון החוק מבינה זאת. הפיתרון הסביר, ההגיוני, המוצדק, הברור מאליו היה ונותר אחד. נתניהו יפרוש תמורת עסקת טיעון מקלה ביותר או אפילו חנינה. אחרי שנחל ניצחון גדול בבחירות – נבחרו 61 ח"כים ממפלגות שמוכנות לתת לו חסינות, אחרי שיתקבע לדורות כראש הממשלה שכיהן הכי הרבה, אחרי שנחל הישגים מדיניים ובטחוניים מדהימים בתקופת טראמפ, הוא בעמדה נוחה לעבור לתפקיד הבא: מתן הרצאות בצפון אמריקה באנגלית משובחת תמורת הון עתק.