ביבי לא סולח למדינה על כך שלא הותירה אותו כראש ממשלה, אז הוא נוקם בכך שהוא מנסה לערער בתגובה את מצבה הדמוגרפי והביטחוני. זאת כפי שהומחש בהצבעה נגד חוק האזרחות בניגוד לדעת השב״כ. מזכיר את הקלישאה על כך ש״צריך לדעת ממי להתגרש״. כשמתאהבים בבן זוג או בבת זוג בוחנים את הסיכוי לקיים איתם יחסי אהבה מוצלחים. אבל זהו רק חלק מהעניין. צריך גם לוודא שביום שאחרי, כשיחסי האהבה יעלו על שרטון, נשארים עם פרטנר שלא מעלה את הבית באש. מתברר בדיעבד שהיה יותר צדק בתיעוב לביבי משהיה נראה בזמנו. הוא אולי היה פרטנר טוב לנישואים, אבל הוא פרטנר נורא לגירושים.
קטגוריה: פוליטיקה
בנט צריך לשחק צ'יקן
פעם שנאתי השוואות בין טראמפ לבין ביבי. טראמפ הוא שוטה גס רוח, גם אם יש לו שכל ישר בסיסי שאפשר לו לעמוד מול טירלולי הפרוגרסיביות. ביבי לעומת זאת הוא המוח בעל 180 נקודות האייקיו (אפילו שאין באמת ציון כזה במבחן ווקסלר, מבחן מנת המשכל המקובל).
בדיעבד צריך להודות עם זאת שהיה טעם מסוים בהשוואה הזו, יותר משרציתי להאמין. התנהגותו הנוכחית של ביבי דומה לבדיחה הקלאסית על מי שנפל מקורס טיס ועבר לנ"מ, כדי שאם הוא לא טס, אז אף אחד לא יטוס. היא מזעזעת. עזיבת בלפור קשה לו מנשוא, לכן הוא מסכן את חוק האזרחות ורותם את עדר הכבשים הסוגדות לו לפגיעה בביטחון המדינה. התנהגות שמזכירה מאוד את הטירוף הנרקיסיסטי שאחז בטראמפ והוביל לאירועי 6 בינואר בגבעת הקפיטול.
בתגובה בנט מנסה לרקום דיל עם רע"מ על הארכת חוק האזרחות, אבל זו טעות איומה. קודם כל, מפלגה ערבית אינה יכולה לתמוך בחוק האזרחות כפי שמפלגה חרדית אינה יכולה לצעוד במצעד הגאווה. אין היגיון לנסות להרוס את הפרטנרים שלך. להוביל את רע"מ לתמיכה בחוק האזרחות יהרוס אותה, וזה גם לא יקרה. אם יקרה תידרש לשם כך פשרה מכאיבה מאוד בחוק, שתהיה רשומה על שמו של בנט, ואין שום סיבה לאמץ פשרה כזו.
מה נכון לעשות בנסיבות האלו? לשחק צ'יקן. בנט צריך להגיש את חוק האזרחות ככתבו וכלשונו וכפי שממשלת נתניהו עצמה אישרה אותו להגשה לאחרונה (והרי בכל שתים עשרה שנות שלטונה לא הגישה את חוק היסוד שכביכול הליכוד מעוניין להעביר עכשיו). אם האופוזיציה רוצה להפיל את החוק, שיהיה לה לבריאות. אי אפשר להציל את עם ישראל מעצמו. אם יש בו 52 ח"כים שמוכנים לחבור לערבים כדי לפגוע בממשלה, אין מה לעשות. והרי אין לכך סוף. מחר יבטלו את חוק השבות כדי לפגוע בממשלה, מחרתיים יפגעו בממשלה על ידי כך שיחוקקו את זכות השיבה (המלאה, לא זו החלקית שמקנה חוק האזרחות לפני התיקון).
להימור של האופוזיציה אין סיכוי אמיתי. אם אכן יתחילו המוני מתאזרחים פלסטינים חדשים לנהור לישראל, המפלגות באופוזיציה יצטרכו לתת דין וחשבון לפני בוחריהן על כך. בנוסף התנהגות אנטי ציונית ארסית כזו תצדיק אפס התחשבות במפלגות החרדיות והחרד"ליות שזקוקות לתקציב שוטף למוסדותיהן. נורמות של חוסר הגינות ושל אדמה חרוכה יפגעו בחרדים יותר מבכל אחד אחר. הם הרי חיים על כספי הממשלה.
ההימור של ביבי הוא נואש, הוא נובע מפגיעה נרקיסיסטית חולנית. ההליכה של הח"כים באופוזיציה אחרי החלילן מבלפור נובעת מפולחן אישיות מטורלל. על ראש הממשלה בנט להפגין קור רוח מול התכסיס הזה, כפי שיהיה עליו להפגין קור רוח מול נסיונות לפגוע בביטחון המדינה שיבואו מצד אויבים מבחוץ.
שתי מחשבות עם הקמת הממשלה החדשה
ה-13 ביוני, יום השבעת הממשלה ה-36, צריך להיות מצוין בישראל וגם ברחבי העולם כיום האירוניה. נפתלי בנט הגיע לרגע המדהים הזה שבו הוא הופך לראש הממשלה ה-13 של מדינת ישראל רק מאחר שלא עבר את אחוז החסימה בבחירות הראשונות בשנת 2019 ולא הצליח לקושש 1,800 קולות חסרים במרתפי ועדת הבחירות. כמו ההתנקשות בארכי דוכס לפני מאה, כישלון הימין החדש פתח סדרה מסחררת ובלתי סבירה של אירועים שפסגתם השבעת הממשלה הצפויה שבה מי שלא עבר את אחוז החסימה הופך לראש הממשלה. רק אדם נועז כמו בנט יכול היה להחזיק כך בהשתלשלות האירועים בקרניה ולהישאר רכוב. על השלכותיו ההיסטוריות של המהפך השלטוני בישראל מוקדם עדיין לעמוד. אולי מדובר באפיזודה ארעית שתושלך לפח של ההיסטוריה, ואולי כמו מהפכי 77׳, 92׳ וחזרתו לשלטון של נתניהו ב-2009 יהיה זה אירוע שיעצב דורות.
השבעת הממשלה החדשה היא גם הזדמנות לשמאלנים לעשות משהו שאינם מיטיבים לעשות – להיכנס לנעלי הזולת המזרח תיכוני ולהבין ערבים. שנאה בעוצמה מטורפת, חייתית, קדמונית ולא רציונלית שמנחה כל החלטה פוליטית, ועומדת מעבר לכל אינטרס אישי, אינה דבר ששמאלנים מסוגלים כל כך להבין. לכן הם ממעיטים במשמעותה של שנאת ישראל בקרב אויבינו. והנה עתה עליהם להתבונן ברגשותיהם שלהם עצמם ולהבין את עוצמותיה של שנאה כזו אשר הם הפנו במשך שנים לראש הממשלה נתניהו. זאת על אף הישגיו של נתניהו בהפחתת קורבנות טרור, בכינון יחסי שלום, בחיזוק הכלכלה וכמובן בגאולת המדינה מהקורונה. שמאלנים יקרים, חשבו על שנאתכם לנתניהו והבינו את הסכנה האיומה ששנאת הערבים מעמידה אותנו בה במזרח התיכון.
יש עוד חיות בגן מלבד שפנים
נדב שנרב תוהה על הרציונליות של הקולאיציה החדשה, מזווית הראיה של תורת המשחקים:
ובכן, איזה משחק ישחקו מהיום כהנא ומרענה, שקד ופריג', גדעון סער וניצן הורביץ? האם מדובר בדילמת אסיר, במשחק צ'יקן או במשהו אחר? מה שהופך את מצבה של קואליצית השינוי למעניין הוא שלא מדובר כאן רק במשחק של שני שחקנים, אלא בהתמודדות של 61 חברי כנסת או לפחות של שמונה מפלגות, כל אחד ואחת עם מפת האינטרסים, האיומים, התגמולים והחששות שלו או שלה. זוכרים את סצינת הסיום של "הטוב הרע והמכוער", התלת קרב בין בלונדי, עיני מלאך וטוקו? – אותו דבר רק עם פי עשרים משתתפים, כשאיש אינו יודע באיזה אקדח יש כדורים ובאיזה אין. בלי עבודה מאסיבית של יאיר גולן שיזהה להם מראש את התהליכים, קשה לי להאמין שהעסק ישרוד זמן ממושך.
אני מאמין בתמריצים. נראה לי שלשני הצדדים יש תמריצים חזקים מאוד בהצלחתה של האופרציה הזו, לפחות בטווח הנראה לעין. קשה לראות למי ממשתתפיה יש רצון להכשיל אותה. השמאל רוצה לזכות בנתח נדיר מהשלטון, ועוד בכנסת שבה יש רוב ברור לימין. לכן הוא חייב לנסות להיות שותף נוח. גם יש את פיתוי ראשות הממשלה ליאיר לפיד איש המרכז-שמאל בהמשך הדרך. בנט מצידו חייב לבנות את עצמו, כי אם עכשיו המדינה תצא לבחירות לא בטוח שיעבור את אחוז החסימה. בקיץ 2023 כאשר יהיה עליו להעביר את השרביט ללפיד אולי כבר יאבד עניין בהמשך קיום הממשלה, אבל הוא יהיה אז רק בן 51 ולא יוכל להוציא לעצמו מוניטין של נוכל שיעיב על המשך דרכו הפוליטית. אדרבה, יהיה לו עניין לבנות את עצמו כפרטנר ימני שהשמאל יכול לעבוד איתו. זו נישה מבטיחה בפוליטיקה הישראלית וכזו שהייתה מאוד חסרה בעשור האחרון. מנסור עבאס רוצה כמובן לשלוט בתקציבי העתק שישוגרו למגזר, כמו חתול שיושב על סיר החלב.
האידיאלוגיה השונה באמת יכולה להפוך את המשך קיום הממשלה לאורך זמן לבלתי אפשרי. בפרט חוסר היכולת להסתמך על תמיכת הערבים כשיידרש מבצע צבאי בעזה או בלבנון. זה גדול ממנסור עבאס – הוא לא יכול לראות את עזה או אפילו את ביירות נחרבת, אחיו הערבים מתים, והוא יושב בממשלה שמחוללת את כל זה. מצד שני אין זה כל כך פשוט להפיל ממשלה. ייתכן שהממשלה תאבד רוב, אבל המבצע יסתיים, יעברו שבוע או שבועיים, ירגעו הרוחות ועבאס יוכל להרשות לעצמו שוב שיתוף פעולה, הרבה לפני שכל מהלך פרלמנטרי שינצל את קריסת הקואליציה יושלם. בסופו של דבר אני נוטה להיות אופטימי בהערכת סיכויי הישרדותה של ממשלת השינוי, בוודאי בשנתיים הראשונות תחת נפתלי בנט. אחר כך יהיה קשה לפתות את איילת שקד להישאר.
כך או כך, אם נחזור לתורת המשחקים, צריך לייחל להצלחתו של בנט. להקמת ממשלת השינוי יש ערך גדול כלקח עתידי. היא מציבה גבול בפני טירוף שלטוני מהסוג שביבי חולל. יידע כל שליט שאם יתנהל באופן כזה תהיה לו אלטרנטיבה. לאף פוליטיקאי אין ולא צריך להיות כוח קרטליסטי על המחנה האידיאולוגי שלו. אם פוליטיקאי מתנהל באופן שערורייתי, הציבור צריך לגבות ממנו מחיר. הלקח לדורות שרצוי שפוליטיקאים יקחו מנפתלי בנט צריך להיות: הוא היה אמיץ, הוא עצר מעגל של טירוף והוא הרוויח מזה; אם תתנהג כמו מטורף, גם בקריירה שלך יופיע נפתלי בנט שיגבה ממך מחיר. לא משנה כמה תתאמץ להקיף את עצמך בשפני הסלע, עדיין תגלה שהטבע מכיל גם חיות אחרות.
הברית הישנה
ב-2005 בעיצומה של ההתנתקות ראיין עיתון הארץ את חנן בן יעקב, אדם שכיהן כמזכ״ל בני עקיבא, לחשבון נפש על דרכה של הציונות הדתית, וכך צוטט בן יעקב: שגינו כשהרסנו את הברית ההיסטורית עם תנועת העבודה ותרמנו לדחיקתו של מחנה פוליטי מרכזי מהמגרש. היינו צריכים להתעקש על הרעיון של ממשלת אחדות, גם לאורך זמן. זו טעות שהובילה גם ליצר נקמה מצד אותו מחנה. כמו שעמוס עוד אמר בביקורו המפורסם בעפרה – ״גזלתם מאיתנו את הכתר ולא נסלח לכם״.
בראיון עצמו לא קרא בן יעקב להתקרבות מחודשת לתנועת העבודה. הזעם על השמאל באותה עת היה גדול מדי. הוא ציין דווקא את הגישה החרדית כקונספט שיכול להנחות את הדתיים הלאומיים מעתה ואילך. ברם, שש עשרה שנה לאחר מכן, המגעים להקמת ממשלת אחדות בראשות בנט מסמלים את שובה האפשרי של ברית ישנה. לא בין כל הציבור הדתי לאומי למרכז-שמאל, אלא בין הפלג הבורגני שלו אשר אוהד את נפתלי בנט ומוכן ללכת איתו להרפתקה הנועזת הזו, אם תשרוד את השלב הראשוני ואת המהומות הנוכחיות בירושלים.
מאחד בין הדתיים לבין השמאל בעת הזו האופי הממלכתי המשכיל האליטיסטי של הציבור הדתי לאומי הבורגני, מה שאבישי בן חיים קורא לו: ״ישראל הראשונה״ ומאפיין את מי שהתרבות שאותה הוא חי ספוגה בערכים שהפיצה בעולם תנועת ההשכלה האירופית. ההתנהגות של משפחת נתניהו, עם האלמנטים המלוכניים הגסים ומטומטמי החצר שמשרתים אותה, היא מעיקה ובלתי נסבלת למי שאלו ערכיו.
אבל זהו דבק חלש שאינו יכול לגשר על הפער בין הקוסמופוליטיות של השמאל לזהות היהודית החזקה של בנט, שקד ומצביעיהם. עבור רוב מי שנמשך לערכי ההשכלה, הקוסמופוליטיות היא הבחירה הטבעית. זהו שורש הפער בין הדור הראשון של מנהיגי תנועת החירות האשכנזים לבין צאצאיהם. עבור הצאצאים המשיכה שמאלה חזקה וברוטלית, אלא אם הזהות הדתית נותנת קונטרה.
ברית רומנטית דורשת אהבה משותפת זה לזו. ברית פוליטית דורשת שנאה משותפת לגורם שלישי. השבוע יכולה לקום ממשלת בנט-לפיד בהתבסס על השנאה לביבי ובמידת מה גם לתומכיו אשר ממררים לבנט ולשקד את החיים בימים אלו ומן הסתם רק מעצימים את נחישותם להתריס נגד המדמנה הביביסטית. אבל לאורך זמן אין אויב משותף שיוכל להחזיק את הברית הזו בחיים. אלא אם ביבי יבחר להמשיך להישאר בפוליטיקה עוד ועוד..
כל זה בהווה. בעתיד הרחוק הברית אכן תתחדש. איך אנו יודעים? כי כל מה שקורה היום בירושלים יקרה מחרתיים בכל המדינה. הברית בין השמאל-מרכז והדתיים הבורגנים נגד החרדים תופיע בפוליטיקה הארצית כפי שהופיעה בפוליטיקה הירושלמית. אבל יידרש עוד דור כדי שהחרדים יהוו איום בעוצמה המצדיקה התלכדות כזו.
הפלוסים והמינוסים של ממשלת בנט לפיד
תמונת התמריצים משתפרת
- נתניהו שבחר למגר כל תחרות בליכוד ולהיעזר רק בגמדים נהרס על ידי חיבור בין כל אלו שבחר להקטין ולהרוס. לקח לכל מנהיג שירצה לפעול באופן דומה. היה זה מסוכן אם מי שבחר לרומם את אוחנה ורגב על חשבון ראויים מהם לא היה משלם על כך שום מחיר.
- יובהר לאור משפט נתניהו שראש ממשלה אינו מעל לחוק והוא צריך לכבדו.
- הפרת הסכם הרוטציה עם גנץ הרסה את האמינות של נתניהו עד כדי כך שאפילו מסרבים לקבל ממנו תפקיד ראש ממשלה ראשון ברוטציה. לקח לנוכלים הפוליטיים באשר הם.
- יש אופציה לשיתוף פעולה בין ימין למרכז שמאל, דבר שמפחית את הנהירה לקיצוניות בפוליטיקה הישראלית ואת הסחטנות החרדית. נתניהו בחר לאורך השנים (פרט לרגע זוהר ב-2003) בכניעה מוחלטת ושיטתית לחרדים.
- סוף כל סוף ממשלה! תקציב! שרים מכהנים בעלי יכולת ורצון לפעול ולקדם דברים!
תמונת התמריצים נפגמת
- מנהיגי מפלגות קטנות מקבלים לגיטימציה לחשוק בתפקיד ראש הממשלה. דבר שיכול לפגוע ביציבות הפוליטית. אם כי במקרה הנוכחי הוא מה שיכול להצילה.
- האימה שמטילים אנשי הפרקליטות על הפוליטיקאים גדלה. הנה אפילו נתניהו נופל בסוף. ברם, לדעתי הקייס לפיו מדובר ברדיפת שווא נחלש משמעותית אחרי שנחשף ששמעון ריקלין, מכל האנשים, תיאר בזמן אמת היטב את הקונספירציה הפלילית מאחורי תיק 4000 שהכיר דרך ידיד הנפש ינון מגל. זה כבר לא נראה לי כזה גבולי.
- הערבים מריחים חולשה, בקיעים וסדקים. ממשלה שצריכה את רע"מ ובימים קשים גם את המשותפת היא ממשלה שתתקשה להגיב כמו שצריך בעזה (אולי גם בלבנון?). ואפילו אם תגיב בחוכמה, תגובתה עדיין תהיה חשודה ברפיסות בגלל התלות בערבים. הרי גם את התנהלותו ההססנית של נתניהו לגבי עזה היו תולים בצורך בתמיכת הערבים, אם באמת היה צורך כזה באותם זמנים.
- מעבר לתמריצים הבעיה האמיתית היא ההחלפה של אסטרטג גדול כנתניהו באסטרטג קטן כיאיר לפיד (את בנט אני מחבב ומעריך את תבונתו ואת האומץ הבלתי רגיל והנדיר שלו). מצד שני, נתניהו עצמו העביר את חצי המלכות לבני גנץ, שלא ברור אם עולה על לפיד בהרבה, וכך או כך יישאר שר הביטחון בממשלה החדשה. השאלה האסטרטגית משמעותית במיוחד לנושא הגרעין האיראני, אם יידרשו בו החלטות קשות.
איך מונעים שידור חוזר?
אינשאללה תקום ממשלה חדשה בישראל סוף סוף שתגאל אותנו מסאגת הבחירות הבלתי פוסקות. ביום שאחרי יש לקוות שתעלה השאלה איך מונעים שידור חוזר של המשבר הפוליטי 2019-2021. איזה שינויים מבניים ניתן להכניס לשיטת השלטון, לא באופן שתפור לרווחת פוליטיקאי כזה או אחר בהווה, אלא מתוך ראיה למרחוק, כך שניתן יהיה להניח שמעגל שוטה כזה של בחירות אחר בחירות לא ישוב עוד. כדאי לממשלת בנט – לפיד, אם באמת תקום, לעסוק בשאלה הזו כי ניתן להתמודד איתה בלי ליפול למלכודת הקוטביות ימין – שמאל.
החזרת הבחירה הישירה – רעיון טוב, אבל משרת בעת הזו את נתניהו, ולכן חסר סיכוי כרגע, כל עוד התמונה הפרלמנטרית היא נגדו. אין הכוונה להחזיר זאת אד-הוק כפי שהציע ביבי לאחרונה, אלא באופן מלא לצד הבחירות לכנסת. אפשר לשקול גם לתת מושבי בונוס בכנסת לרשימה של המנצח בבחירות הישירות.
ענישת חברי כנסת שהתפזרה בשנתה הראשונה – אפשר לקבוע למשל שחברי כנסת שהתפזרה בשנתה הראשונה לא ירוצו במקום זוגי ברשימה לכנסת שלאחר מכן. המשמעות: כ-50% מהח"כים יאבדו את מקומם בבחירות אחר בחירות. כך יגדל התמריץ שלא לצאת לסבבי בחירות מופקרים. סביר להניח שחוק כזה ימנע את התופעה המביכה והמסורבלת שבה צריך לציין בחירות גם על ידי שנה וגם על ידי אות מהא"ב.
העדר ממשלה ותקציב אינם מביאים לפיזור הכנסת – כך היה בימים עברו. הכנסת הייתה עומדת על מכונה, גם בשעה שאין ממשלה (לפני 2003) וגם בשעה שאין תקציב (לפני 1996). אין בכך פיתרון לשיתוק הפוליטי, אבל יש בכך הודאה שקיבלנו מהשנתיים האחרונות הוכחה ברורה שסבבי בחירות אינסופיים אינם משפרים דבר. ביקום אלטרנטיבי עדיף כבר היה שהכנסת ה-21 הייתה מסתדרת עם עצמה. ממשלת המעבר הייתה ממשיכה לכהן עד שבסוף ביבי היה רוקח איזה דיל עם אבי גבאי שהיה הופך לשר האוצר שלו (או לראש הממשלה החליפי.. הנה אנו יודעים שאפשר להשיג זאת עם 6 מנדטים, ובזמנו ה-6 של גבאי נחשבו כישלון נורא). הביטו רחוק לכוכבים. אי שם מעבר להם יש יקום מקביל שבו זה מה שקורה כרגע.
הגבלת כהונה לראש ממשלה – הגבלת כהונה יכולה למנוע מראש ממשלה להפוך לשליט אבסולוטי מלוכני שמסוגל לשגע את המדינה כולה על בסיס האינטרסים האישיים שלו. באופן מתוחכם יותר, הגבלת כהונה שפוקעת אחרי זמן יכולה לעודד מנהיגים לפרוש מתוך הבנה שפסק זמן יאפשר להם לשוב בהמשך לכהונה ממושכת. למשל, אם החוק היה קובע שאחרי ארבע שנות הפסקה הגבלת הכהונה מתאפסת, אז לביבי היה אינטרס לפרוש לענייניו מתוך כוונה לשוב בהמשך.
הורדת אחוז החסימה לאחוז בודד – במקום מפלגות גדולות שכל חבריהן צייתנים וממושמעים, נקבל רסיסי מפלגות שישאו ויתנו עם המרבה במחיר. הדבר יכול לחולל נזק. הזויים ייכנסו לכנסת. למשל נראה את מפלגת מתנגדי החיסונים מאפשרת להקים ממשלה תמורת ביטול החוזה עם פייזר. עלה ירוק תתפוס מושב או שניים. אבל יהיה קל יותר למקים הקואליציה לתמרן בין הרסיסים. השיטה הזו עבדה יפה מאוד עד התרגיל המסריח. ובמבט לאחור התרגיל המסריח נראה כאין וכאפס לעומת מה שאנו חווים בשנתיים האחרונות.
השיטה הנורבגית – הפרלמנט אינו בר פיזור – בנורבגיה מקובל שהפרלמנט מכהן את מלוא הזמן מבלי שתהיה אפשרות לפזרו. זאת בדומה לקונגרס האמריקאי שמועדי הבחירות לו קבועים. אבל בנורבגיה המשטר פלמנטרי ולא נשיאותי ועל כן הדבר חריג ביותר. מי שמסתכל בערך הוויקיפדיה על הפרלמנט הנורבגי נפעם מהסדרה החשבונית המושלמת. מדי ארבע שנים בספטמבר יש בחירות בנורבגיה. יש משהו מפתה בכלל קשוח כזה אחרי מה שעברנו בשנתיים האחרונות, אבל זו קפיצה לקיצוניות השנייה. ייתכן מצב שבו הפרלמנט הגיע למבוי סתום, אין מנוס מבחירות ואין להאריך את גסיסתו הממושכת של הפרלמנט הישן. התפנית בפוליטיקה הישראלית באוקטובר 2000 היא עדות לבעייתיות שבדבר. כנסת שנבחרה על גלי התקווה הלבנה הגדולה שהביא אהוד ברק הייתה צריכה להמשיך ולכהן במאורעות הדמים של אינתיפאדת אל אקצה ולייצג עם ששינה לחלוטין את השקפותיו.
מול הקרטל החונק
דבר אחד מני רבים משותף לנפתלי בנט ולבנימין נתניהו: הם קפיטליסטים אדוקים. קפיטליסטים אמורים לתעב קרטלים חונקים ולהאמין בתחרות שכל הזמן מאתגרת ומחייבת שיפור ושינוי. אבל רק בנט מקיים את הצו בפועל בימים אלו. הוא מנסה לפרוץ את הכוח הקרטלי שצבר ביבי ושמאפשר לו לשלוט ללא מיצרים בימניות. ביבי עשה המון דברים טובים שאפשרו לו לצבור את הכוח הקרטלי אבל כך גם מיקרוסופט ובכל אופן נענשה בזמנו על התנהגותו המונופליסטית. וכך גם אפל ובכל אופן התנהלותה אשר מנסה לחנוק כל תחרות נמצאת תחת העין הבוחנת של הרגולטור בימים אלו.
מי שמאמין בחופש כלכלי ובכוחות השוק יודע שהבשורה האמיתית לא באה מאדם מסוים, ואפילו יהיה גאון כאלון מאסק, ביל גייטס, טים קוק וסטיב ג׳ובס גם יחד. הבשורה באה מהשיטה שמעודדת תחרות ומונעת קפיאה על השמרים ושכשוך במי אפסים. השליטה המונופוליסטית של ביבי בימין תוקעת אותנו מזה שנתיים במשבר פוליטי ללא מוצא בעוד שהוא, רעייתו ובנו נאחזים בקרנות המזבח. זו העת של נפתלי בנט לשבור את הקרטל הביביסטי ולהוציא את המדינה מהשיתוק פן נגיע לבחירות החמישיות, השישיות והשביעיות. סוגדי דת ביבי מהלכים אימים על בנט כאילו הוא מבצע אקט בגידה שלא היו כמוהו, אבל כל מנהיגי הימין לדורותיהם, ובכללם ביבי עצמו, הקימו ממשלות יחד עם המרכז-שמאל. ומי לנו ימני מיצחק שמיר שגאולה כהן, ימנית מוחלטת אחרת, היללה את נחישותו להקים תמיד ממשלת אחדות, נחישות שנקטעה רק בידי התככים של פרס בתרגיל המסריח. מותר לבנט לנסות להוציא את המדינה מהבוץ ובלי ביבי. עכשיו הזמן לתחרות, גם בפוליטיקה.
זרע הפורענות של מרץ 2001
במרץ 2001 ביטלה הכנסת, בהצבעת למעלה מ-70 ח״כים, את הבחירה הישירה. עמותה שתמכה בכך הבטיחה במודעות ענק שבכך חוזרת הדמוקרטיה הישראלית למשפחת הדמוקרטיות הפרלמנטריות. השיטה תתייצב, השלטון יוכל לחזור לשלוט, הסחטנות הפוליטית תיקטן, כוחה של הכנסת ישוב אליה, והפלגנות והשנאה יסולקו מתוכנו.
רגע לפני הבחירות החמישיות או לפני הפיכתו של מנהיג של שבעה מנדטים לראש ממשלה עצוב להיזכר בהבטחות השווא האלו. ובכלל כשחיים רמון היה נמצא בצד אחד (בעד הבחירה הישירה) ויוסי ביילין בצד השני (נגדה), רק שוטה היה בוחר בצד של ביילין.
הכשל בהנהגת השיטה הפרלמנטרית בישראל הוא ההונאה והולכת השולל. בחירות בעידן המודרני הן אישיות, אין מה לעשות. אנשים מצביעים בעד המנהיג או נגדו. העמדת הפנים שהבחירות הן מפלגתיות מוליכה לסיטואציה הבלתי אפשרית שאנו מצויים בה שנתיים. הציבור הישראלי אינו מסוגל להכריע: בעד ביבי או נגדו משום שהשיטה עצמה מתכחשת לצורך לקבל כזו הכרעה.
וכאן צריך לומר מילה טובה על נפתלי בנט או על יריב לוין. אם אחד מהם יקים ממשלה ממרומי שבעת המנדטים של בנט או משפל הכריזמה האפסית של לוין, הוא יממש סוף סוף את רוח החלטת הכנסת ב-2001 לבטל את הבחירה הישירה. אולי זו הייתה החלטה נואלת ומטופשת אבל זו ההחלטה שהתקבלה ואין מנוס מלפעול לפיה. על כן יש להעדיף בניית קואליציה מתפקדת בראשות חבר כנסת לא פופולארי כלשהו על פני הנהגת משאל עם אינסופי על אדם אחד באופן שהשיטה שאומצה ב-2001 מעולם לא התכוונה לאפשר וששבעים ח״כים התאגדו אז למנוע.
ציפיה דמוגרפית מוגזמת
הראשון שזיהה את המצב הפוליטי באופן המדויק ביותר היה דווקא בצלאל סמוטריץ'. אחד מטיעוניו מדוע אסור להישען על מפלגות ערביות בהרכבת הקואליציה גורס כי אם הערבים יבינו שיש להם השפעה כל כך משמעותית על הממשלה, בבחירות הבאות הם יצביעו גם ב-80%, מה שיהווה את סופו של גוש הימין. בטעות או שלא, חשף סמוטריץ' את כל האסטרטגיה הפוליטית של הימין – אין להם רוב במדינת ישראל. הסיבה שהם מנצחים בכל זאת היא לא כי אין מפלגת מרכז-שמאל גדולה דיה, שהרי הייתה כזו לאורך שלוש מערכות בחירות. הסיבה שהימין מנצח היא כי הוא נהנה מכך שחלק משמעותי מהחברה לא לוקח חלק במשחק הפוליטי. מסתבר שלפעמים הצעד "האסטרטגי" ביותר הוא גם הערכי ביותר.
ויש הגיון פשוט בדבריו, כמו גם בדברי סמוטריץ' – יש כיום עשרה מנדטים ערבים בכנסת. אבל שיעור אזרחי ישראל הערבים הוא 21%. מכאן שהפוטנציאל הערבי האמיתי הוא 25 מנדטים. הצבעה ערבית מלאה פשוט תחסל את שלטון הימין ותבטיח שלטון קואליציית שמאל-ערבים כמעט לנצח. המודעות לכך מוכיחה גם את הצביעות והשקר ברעיון סיפוח יו"ש שמקדם הימין. הימין הרי אינו מסוגל להתמודד אפילו עם השתתפות מלאה בשלטון של אזרחי ישראל הערבים שבתחומי הקו הירוק.
אבל לא בדיוק. 5 מנדטים נמצאים במזרח ירושלים. לכן הפוטנציאל המלא הוא רק 20 מנדטים, כל עוד ערביי מזרח העיר לא מורדים בזהותם כפלסטינים ועוברים התאזרחות מלאה, דבר שגם המדינה מנסה להערים עליו מכשולים. מנדט או שניים נוספים נמצאים אצל הילדים שאינם בעלי זכות בחירה בשלב זה. נותרנו עם 18-19 מנדטים. 2-3 מנדטים שייכים לדרוזים ולמעט הנוצרים שמעדיפים זהות ישראלית. לכן הפוטנציאל המלא של ערביי ישראל הוא 15-16 מנדטים בלבד בשלב זה. אבל ערביי ישראל הם ציבור לא משכיל, עם ציוני פיז"ה נמוכים בהרבה מאלו של הציבור היהודי. ציבורים כאלו מטבעם משתתפים פחות בבחירות, וזו עובדה חוצת ארצות. צריך מידה מסוימת של השכלה כדי להפנים את חשיבות ההליך הדמוקרטי. אם שחורים ולבנים היו מצביעים בשיעור שווה, לא היינו זוכים לנשיאותו המעניינת אך המטורללת של דונלד טראמפ, כי הילארי הייתה מנצחת את בחירות 2016. פשוט אין מצב שלערביי ישראל תהיה המודעות הפוליטית שיש לתושבי סביון או לתושבי מודיעין עילית, ציבורים שחיים בצורה הרבה יותר אינטנסיבית וחדה את השקפתם הפוליטית.
לכן, בשורה התחתונה, גם אזהרותיו של סמוטריץ' וגם תקוותיו של מוסי רז הן מופרזות במידת מה. כוחם האלקטורלי של הערבים, ובפרט הבדואים שמיוצגים בידי רע"מ, יעלה עם השנים בגלל הילודה הגבוהה. אבל כל עוד אין התאזרחות המונית של ערביי מזרח ירושלים, הכוח שהשיגה הרשימה המשותפת ב-2020, 13 מנדטים, הוא לא רחוק מהגבול הצפוי של הכוח הערבי בכנסת בשנים הקרובות. אולי הוא יכול להגיע ל-14 מנדטים. ביום טוב במיוחד – 15. לא יותר מכך.
