מי את קולי מקבל או מקבלת?

למי אצביע בבחירות הקרובות? אני לא ביביסט ואני לא רל"ביסט ואני נגעל מפולחן אישיות של אדם אחד, בין אם הוא מתבצע על ידי האלהתו או במהופך על ידי הפיכתו לשטן. מעניין אותי שהמדינה תתנהל בצורה מסודרת, עם תקציבים שוטפים, חוקים שמקדמים תשתיות רכבת תחתית ובחירות מדי ארבע שנים, או לכל הפחות שלוש. מעניין אותי שבסוגיות כמו בג"ץ, מסתננים, עמידה מול אירן או העדר נאיביות כלפי הפלסטינים ישלטו עמדות ימין, אך לא ימין גזעני קיצוני שיבאיש את ריחנו בעולם, ולא ימין חסר אחריות שמבקש להניף פטיש על מוסדות שבטיפול בהם נדרשת פינצטה. מעניין אותי שפוליטיקאים ינהגו באחריות לאומית, לא יראו רק את טובת ההנאה הפוליטית המיידית ולא ישליטו נורמות מזעזעות שאם היו נהוגות בכנסת ב-1979 היו מביאות לכך שרבין ופרס היו מכשילים את הסכם השלום עם מצרים (מן הסתם הטיעון היה: "איזו ממשלה זו שמביאה הסכם שלום בלי שיש לה רוב בשבילו ומצפה מהאופוזיציה להציל אותה").

הכי הייתי רוצה להצביע לביבי, אבל לא לביבי של ימינו, אלא לביבי של 2006, 2009 או 2013, שנים שבהן הצבעתי לו בלב שלם, מתוך הערכה להיותו מי שגילם הרבה מזה ואף הערצה לנכונותו לשלם מחיר על עמדותיו בתקופת כהונתו כשר האוצר ב-2003.

הצבעתי לימינה בבחירות הקודמות ולא התאכזבתי, בלשון המעטה. אפילו התפעמתי. בבחירות הנוכחיות ימינה תהיה מפלגה שונה לגמרי, אבל היא עדיין הבחירה ההגיונית. הצבעה לימינה זו הדרך היחידה לברוח מפולחן ביבי או מפולחן הוודו נגד ביבי, ואיילת שקד ראויה להוקרה על כך שבחרה באופציית ממשלת השינוי בניגוד לבייס שלה, ממש כפי שעשה ביבי במשרד האוצר ב-2003. התרגשתי מהדברים שנשא נתניהו בנאום ההפסד שלו ב-2006, אז הוביל את הליכוד לשפל היסטורי של 12 מנדטים. "אנשים יבינו עם הזמן שנאלצנו לעשות את הצעדים האלו פשוט כדי להציל את המדינה", הוא אמר במטה ליכוד נוגה, ואהבתי את הנאום והשמעתי אותו לעצמי כמה פעמים בזמנו בתור הביביסט השרוף שהייתי אז.

גם היום אני חושב שאיילת שקד יכולה לבוא למצביעים ימניים ולומר להם שבחרה למנוע שיתוק ולאפשר למדינה שנה וחצי של התקדמות, פשוט כדי להציל את המדינה. ולמצביעים היא יכולה גם להבטיח (ואני מקווה שתבטיח) שלא תשתף פעולה עם חוק צרפתי או עם פיטורי היועהמ"שית כדי להציל את ביבי ממשפטו. לא היה אכפת לי כל כך מהפסקת משפטו של ביבי כשלעצמה, כי התיקים נגד ביבי אינם תיקי רצח ולא מצדיקים את הטירוף המתמשך. ברם, אסור שתדמיתה של ישראל כמדינת חוק מתפקדת תיפגע בעולם המערבי. תדמית זו היא נכס אסטרטגי ובסיס התמיכה וההערכה אליה של מיליונים רבים אזרחי המערב המשכילים.

חשוב שתהיה בקלפי אפשרות להצביע גם נגד פולחן האישיות הביביסטי וגם נגד חוק צרפתי וגם נגד שיתוק המדינה וגם תהיה אפשרות לבטא הערכה לאיילת שקד (ובעקיפין גם לנפתלי בנט) על הצעד האמיץ שנקטו בו ושלא תוגמלו עליו בתמיכה ציבורית רועשת. כפי שנראה עכשיו, בתחילת הקמפיין, ימינה בראשות שקד עשויה לייצג את כל אלו ולפיכך נראית כבחירה הסבירה שלי. ומתישהו בעתיד הייתי מקווה לראות גם את נפתלי בנט שוב בזירה הפוליטית, כי הוא יצוק מחומר אמיתי של ראש ממשלה, שלא כמו מי שיהיה ראש ממשלתנו בחודשים הקרובים.

איך פותרים את בעיית חוק הנאשם

על הפרק בימים אלו חקיקת חוק הנאשם, שימנע מביבי להפוך לראש ממשלה. אבל יש בעיה, מעגל שלא ניתן לרבע. אם לביבי לא יהיו 61 בכנסת הבאה, לא צריך את החוק. אם יהיו לו 61, הוא יבטל את החוק. אז מה עשינו? לכאורה אין לבעיה פיתרון אבל למעשה יש לה וניתן לקחת אותו מחוק אחר לגמרי, חוק הגולן. אי אפשר לוותר על שטח בריבונות ישראלית אלא באחת משתי הדרכים: רוב גדול של 80 ח״כים או רוב של 61 שלצידו הסכמה במשאל עם. אפשר לקבוע שגם את חוק הנאשם ניתן לשנות רק באחת משתי דרכים אלו. מבחינת החברה הישראלית לא נראה ששאלת הגולן קרובה לליבה וקריטית בעיניה יותר משאלת הנאשם. אולי אפילו הרבה פחות. הגולן לא מפריד ככה בין ישראל הראשונה לשנייה. כיום שתיהן מלוכדות סביבו.

אם ביבי יצליח לקבל גם רוב 61 בכנסת וגם רוב במשאל העם, סחתיין. אם לא, אז שילך סוף סוף לדרכו. אפשר גם לקבוע שמשאל עם בנושא יוכל להיערך רק פעם ב-5 שנים כדי למנוע לולאה מטורללת חדשה של משאלי עם.

שאלה חוקתית קשה היא האם רוב של פחות מ-80 ח״כים בכנסת אחת, יכול לדרוש רוב 80 ח״כים בכנסת אחרת. אם נניח שלא, ולדעתי זו אכן חוצפה להעמיד כנסת אחת מעל האחרות, צריך יהיה להסתפק ברוב הנוכחי שקיים בכנסת לחוק הנאשם כרוב המיוחס הנדרש. כיום יש אולי 65 ח״כים שיתמכו בחוק הנאשם, צריך לקבוע זאת כסף מיוחס לשינוי. אך לצד זאת להציע, כמו בחוק הגולן, את אפשרות השינוי במשאל עם.

הימים שעוד נכונו לנו

לפני כמה מערכות בחירות, כשדיברו על האפשרות שעוד כנסת תתפזר לה במהרה, אמרו כל מיני פרשנים דברים בנוסח ״זה לא יקרה״, ״זה יהיה סוף המדינה״ וכדומה. בפועל המדינה ממשיכה לתפקד תוך כדי המשבר הפוליטי ואולי טוב מדי. הציבור נצמד לקבוצה שלו, נותן עוד הארכה ועוד הארכה למשחק הכדורגל הזה במקום לדרוש להעיף את המאמן. אבל ישנו מחיר לקיפאון הפוליטי, אפילו אם הוא סמוי. תוכניות ארוכות טווח כמו שינוי התמ״א או חוק המטרו מתעכבות. היכולת להתאים תקציבים לשינויי הצרכים מתאפסת.

קשה כרגע לראות איך התיקו נשבר. מבחינת ביבי ממשלה עם המרכז-שמאל היא כמעט חסרת טעם כי תקשה עליו לחמוק מהאישומים הפליליים. גדעון סער הציע לו, לפי השמועות, ממשלת חילופים עוד בכנסת הזו, אבל לביבי אין כרגע עניין ברעיון. אם יהיו לגוש ביבי 61 מנדטים לכאורה תחזור היציבות, כי ביבי יוכל להקים ממשלה עם בן גביר, אבל אז יצעד למשבר חוקתי קיצוני מול בג״ץ שלא יאהב חוק צרפתי וגם לעימות עם הממשל האמריקני הדמוקרטי שעלול להחרים ממשלה שיראה כגזענית ואוטוריטרית. אם טראמפ היה נשיא ארה״ב, עדיף היה שתקום כבר כל ממשלה שהיא שתוכל לעבוד עם ממשלו. בזמן שהדמוקרטים שולטים נראה לי מעשה טירוף להתייצב בפניהם עם ממשלת ביבי-סמוטריץ׳-בן גביר.

יתכן שהטוב ביותר למדינה יהיה לקווות ששוב יופיעו, בפעם החמישית, וגם השישית אם יידרש, 60 מנדטים שמוכנים להתייצב כחומה בצורה בגוש חוסם מול ביבי, לתת ללפיד ולבנט לנהל את העניינים בממשלת מעבר עוד כמה חודשים או אפילו שנים עד שביבי יסכים סוף סוף לחתום על עסקת טיעון ולהניח לנו. הדינמיקה הפעם שונה מבעבר כי הכוחות האנטי ביביסטיים שולטים במדינה בתקופת השיתוק.

ואופציה אחרת, אולי אפילו טובה יותר, היא שרבני הציונות הדתית יעיפו את סמוטריץ׳ וישימו במקומו מישהו אחר שכן יסכים לשתף פעולה עם רע״ם. שיתוף פעולה יהודי-איסלמיסטי יתן לגיטימציה בינלאומית גם לממשלת ימין קיצוני שמעבירה חוק צרפתי.

מוטב שתקנות יו"ש לא יעברו

בנימין נתניהו תמיד היה חסר מעצורים לגבי פעולות אופוזיציה שמטרתן להפיל את השלטון. עוד בתקופת ממשלת רבין שבה הצביע עם הערבים נגד הממשלה בעניין בנייה בירושלים. כיום מתנהל משפט בשאלה האם נתניהו הפר אמונים בתיקי 1000, 2000 ו-4000. אבל מדוע זו שאלה מעניינת בכלל, כאשר אנחנו רואים במו עינינו כיצד נתניהו מפר אמונים ברגעים אלו ממש בעניין הארכות תקנות השליטה ביהודה ושומרון. בנושא זה הוא לא רק מפר אמונים בעצמו, אלא מסית גם להפרת אמונים המונית של כל הח"כים באופוזיציה, אשר מצביעים נגד עמדתם שלהם בשאלה מה טוב למדינה.

אין זה נכון להגיד שרק לממשלה יש מחויבות לניהול תקין של המדינה. לכל נבחר ציבור יש מחויבות כזו. תפיסה אחרת היא הרסנית ותזיק קשות לתפקוד המדינה בטווח הארוך. הטוב ביותר היה אם היו באמת מכלילים התנהגות אופוזיציונית בוטה נגד טובת המדינה כמו זו של ביבי ושותפיו בסעיף "הפרת אמונים" ומענישים עליה בפלילים. זה קצת מורכב להפליל התנהגות פוליטית, אבל גם תיקי 1000, 2000 ו-4000 מורכבים.

יהיו שיאמרו שההתנהגות של ביבי משרתת את האינטרסים ארוכי הטווח של הימין מאחר שהיא מונעת הסתמכות על מפלגות ערביות. אבל העולם הוא גלגל – ביבי היה קרוב בעצמו להסתמך על רע"מ לפני שנה. ובנוסף, כחול-לבן הייתה יכולה להפיל את המדינה לתוהו ובוהו כנקמה אחרי שביבי סירב להעביר את התקציב, אבל בני גנץ בחר להעביר חוק תקציבי לתקופת הביניים שיאפשר למדינה להמשיך לתפקד.

בבחירה של נתניהו להזיק למדינה, דווקא במערכה על חוק שבו בוחריו שלו יהיו הנפגעים העיקריים מאי העברתו, אין שום היגיון מנקודת מבטה של תורת המשחקים. אם אנו רוצים להבטיח שהתנהגות סחטנית כזו לא תפגע ביציבות הפוליטית עוד שנים רבות, צריך לוודא שהיא תסתיים באסון מבוקר. אסון עכשיו, הקלה אחר כך.  זהו משחק צ'יקן שבו הצד שיש לו יותר מה להפסיד צריך למצמץ ראשון, והצד הזה הוא ציבור מצביעי הימין הביביסטי, שרבים בו גרים ביהודה ושומרון. נראה שגדעון סער רצה להשתמש בבלגן שמחולל החוק כדי לקפוץ לתפקיד "ראש הממשלה החלופי" בממשלת ביבי. אבל ביבי השיב פניו ריקם. כבר אין לו עניין בראשות ממשלה לבדה. הוא צריך גם ראשות ממשלה וגם חוק צרפתי או כל רפורמה אחרת שתעלים את התיק הפלילי נגדו, ובכך סער יהיה לו לרועץ.  עכשיו סער נותר חסר אונים ופיתרון, אבל יש פיתרון. הפיתרון הוא לתת לתקנות יש"ע לפוג. גם בהעדר חוק, פעולות הכרחיות ממש להגנת הציבור תמיד אפשר לאפשר ולנמק ב"הגנת הצורך". בכל דבר שלילי אחר שיקרה האשמה תונח לפתחו של ביבי ונאמניו-סוגדיו. אין זה תפקיד הממשלה להגן עליהם מעצמם. וגם במקורותינו היהודים, כל אפיזודה של עבודה זרה תמיד הסתיימה בקטסטרופה. עדיף שתהיה זו קטסטרופה מבוקרת, שנובעת מעניינים משפטיים גרידא.

ראש הממשלה הבא, סער נגד גנץ?

ריח של ממשלה חדשה עולה באוויר, ונראה שהעימות ההגיוני הוא בין סער וגנץ. מי מהם שיחבור לנתניהו יוכל לקבל ראשות ממשלה ראשון ברוטציה, לפחות לתקופת מה (כי להיות שני ברוטציה עם ביבי? עדיף לקנות מכונית משומשת מנוכל הטינדר). בוודאי שניהם מפזמים ״עכשיו תורי״, שהיה שיר האודישנים של כוכב נולד באחת העונות.

אחרי ששקעתי בתורתו של אבישי בן חיים הלכתי לבחון את רשימתו של בני גנץ ולראות האם יש בה אנשי ״ישראל הראשונה״ הארד קור שיסרבו ללכת עם ביבי. נראה לי שזו לא תהיה בעיה עבור רובם. מספר שתיים של גנץ היא מהעדה האתיופית. חלק מהאשכנזים שלו, חילי טרופר ואורית פרקש, הם דתיים שיעריכו ממשלה מתפקדת יותר משנאת ביבי. כך שאם לסוציולוגיה יש ערך מדעי ניתן לנבא שממשלת גנץ-ביבי בת הקמה.

מנגד סער גם הוא מועמד פוטנציאלי לראשות ממשלה ברוטציה. הוא סוחב מאחוריו חמישה מנדטים. יותר משבנט נושא איתו כיום. יש לו שני חסרונות מבחינת ביבי – משקעים אישיים איומים וגם ואולי בעיקר – סער לא יספק לביבי תירוצים למתינות מדינית ולבריחה מעימות עם ממשל ביידן. גנץ, איש המרכז-שמאל המדיני, כן יספקם. נוכחותו של גנץ בממשלה תאפשר לו להטיל וטו על רעיונות הרפתקניים שגם ביבי לא באמת חפץ בהם.

תמה ההיתקעות הגדולה

נראה שנתניהו הולך, באיחור של שלוש שנים, לעשות את המובן מאליו: להשלים עם העובדה שישראל היא מדינת חוק, ואדם אחד, רב עוצמה ככל שיהיה, אינו יכול לקרוא תגר על מערכת החוק. עסקת הטיעון הצפויה גם תחזיר את תיק 4000 למה שהוא באמת – התנהגות מכוערת וחמורה של ביבי שהשתמש בכוחו על אלוביץ׳ בצורה פסולה, אבל לא עסקת שוחד במיליארדים. זאת בנוסף לענייני המתנות והסיגרים.

חמורה יותר מהתנהגותו של ביבי שעליה יורשע וירצה עבודות שירות היא האנוכיות הנרקיסיסטית שבשמה תקע את המדינה, הפר הסכם רוטציה, סירב להעביר תקציב ושיסה את עדר עובדי האלילים שלו ברשתות החברתיות בבנט ובשקד. אבל ככל הנראה כל זה מאחורינו – תמה ההיתקעות הגדולה וקיבלנו בונוס – לא נזכה לראות את יאיר לפיד כראש ממשלת ישראל.

סביר להניח שבנט משתוקק להמשיך לכהן כראש ממשלה, ובמידה מסוימת גם מגיע לו – מי שלוקח את הסיכון, זכאי לתשואה. ניר ברקת, יולי אדלשטיין וישראל כץ לא לקחו שום סיכון כדי להבטיח שביבי יניח לנו לנפשנו. עם זאת הלגיטימציה לקיום הממשלה קורסת עם עסקת הטיעון וקשה לי מאוד להאמין שראש ממשלת ישראל בתחילת 2023 יהיה נפתלי בנט.

הצעת חוק מביכה

הממשלה מגישה הצעת חוק חשובה מאוד – הגבלת כהונה של ראש ממשלה לשמונה שנים בלבד. הדבר אמור למנוע תופעות של פולחן אישיות סביב אדם אחד, כפי שקרה סביב בנימין נתניהו. מרגע שגילינו שהפסיכולוגיה הפוליטית של ציבור רחב בישראל מובילה לכך שתופיע בקרבו אמונה שלפיה המדינה אמורה לשרת אדם אחד ומשפחתו במקום שאותו אדם ומשפחתו ישרתו את המדינה – אין מנוס מלקבוע חוקי הגבלת כהונה כאלו, גם אם לרוב הם אינם מקובלים בדמוקרטיה פרלמנטרית.

ייאמר לזכותה של הצעה זו שגם המרכיב הפרסונלי נוטרל ממנה כליל. היא חלה רק מעתה והלאה ולא רלוונטית לבנימין נתניהו. אלא שהממשלה הפכה את ההצעה הזו לבדיחה. במקום לקבוע שראש ממשלה שכיהן תקופה ארוכה לא יוכל לכהן עוד מעתה ועד עולם, כפי שמקובל בארה"ב, היא הכניסה תקופת צינון קצרה עד גיחוך, בת שלוש שנים. קל לראות איך נתניהו עתידי ימצא לו פוליטיקאי דרג ב' שישמש כבובת קש שלו עד שיחלפו שלוש שנים, והוא יוכל לשוב לכהונה מלאה. כך עשה פוטין בזמנו עם מדבדב.

במקום זאת חוק ראוי היה שונה בשלושה רכיבים.

• תקופת הכהונה הרצופה הקצובה בחוק היא קצרה מדי. 8 שנים הם הרבה מאוד זמן, אבל אם הציבור הישראלי מאוד רוצה בשלטונה של אישיות מסוימת, לגיטימי להעניק לה 10 או אפילו 12 שנה בשלטון. הדבר העיקרי הוא שיהיה אופק ברור לעולם שבו אותה אישיות כבר לא תשלוט, ולפיכך יווצר צורך טבעי לסמן לה ממשיכי דרך ותסולק מהתפיסה הציבורית המחשבה החולנית שהמדינה תלויה באדם אחד, מוכשר ככל שיהיה. את פארסת נתניהו הנוכחית אפשר היה למנוע אפילו אם היינו קובעים הגבלת כהונה קיצונית באורכה, בת 15 שנה.
• תקופת צינון של שלוש שנים הופכת לבדיחה את הקונספט. זו תקופה קצרה וכמעט חסרת משמעות במונחים פוליטיים. או שתקופת הצינון תימשך עשור, או שבכלל לא יהיה צינון וכמו בארה"ב, הגבלת הכהונה תהיה תקפה לכל החיים. אחרת בארה"ב היינו רואים את ביל קלינטון מתמודד ב-2024 מול ג'ורג' בוש.
•  החוק מאפשר לראש הממשלה לכהן בכל תפקיד אחר, אחרי שמיצה את הגבלת תקופות הכהונה. קל לראות איך פוליטיקאי שלא מוכן לפרוש יוכל להתיישב בשלל תפקידים אחרים בממשלה או אולי לפעול מתוך הכנסת לשינוי חוק היסוד ולכך שיוכל להיבחר שוב. צריך לקבוע שראש ממשלה שמיצה את כהונתו לא יוכל עוד להיבחר לכנסת או להתמנות לשר.

צריך לדעת ממי להתגרש

ביבי לא סולח למדינה על כך שלא הותירה אותו כראש ממשלה, אז הוא נוקם בכך שהוא מנסה לערער בתגובה את מצבה הדמוגרפי והביטחוני. זאת כפי שהומחש בהצבעה נגד חוק האזרחות בניגוד לדעת השב״כ. מזכיר את הקלישאה על כך ש״צריך לדעת ממי להתגרש״. כשמתאהבים בבן זוג או בבת זוג בוחנים את הסיכוי לקיים איתם יחסי אהבה מוצלחים. אבל זהו רק חלק מהעניין. צריך גם לוודא שביום שאחרי, כשיחסי האהבה יעלו על שרטון, נשארים עם פרטנר שלא מעלה את הבית באש. מתברר בדיעבד שהיה יותר צדק בתיעוב לביבי משהיה נראה בזמנו. הוא אולי היה פרטנר טוב לנישואים, אבל הוא פרטנר נורא לגירושים.

בנט צריך לשחק צ'יקן

פעם שנאתי השוואות בין טראמפ לבין ביבי. טראמפ הוא שוטה גס רוח, גם אם יש לו שכל ישר בסיסי שאפשר לו לעמוד מול טירלולי הפרוגרסיביות. ביבי לעומת זאת הוא המוח בעל 180 נקודות האייקיו (אפילו שאין באמת ציון כזה במבחן ווקסלר, מבחן מנת המשכל המקובל).

בדיעבד צריך להודות עם זאת שהיה טעם מסוים בהשוואה הזו, יותר משרציתי להאמין. התנהגותו הנוכחית של ביבי דומה לבדיחה הקלאסית על מי שנפל מקורס טיס ועבר לנ"מ, כדי שאם הוא לא טס, אז אף אחד לא יטוס. היא מזעזעת. עזיבת בלפור קשה לו מנשוא, לכן הוא מסכן את חוק האזרחות ורותם את עדר הכבשים הסוגדות לו לפגיעה בביטחון המדינה. התנהגות שמזכירה מאוד את הטירוף הנרקיסיסטי שאחז בטראמפ והוביל לאירועי 6 בינואר בגבעת הקפיטול.

בתגובה בנט מנסה לרקום דיל עם רע"מ על הארכת חוק האזרחות, אבל זו טעות איומה. קודם כל, מפלגה ערבית אינה יכולה לתמוך בחוק האזרחות כפי שמפלגה חרדית אינה יכולה לצעוד במצעד הגאווה. אין היגיון לנסות להרוס את הפרטנרים שלך. להוביל את רע"מ לתמיכה בחוק האזרחות יהרוס אותה, וזה גם לא יקרה. אם יקרה תידרש לשם כך פשרה מכאיבה מאוד בחוק, שתהיה רשומה על שמו של בנט, ואין שום סיבה לאמץ פשרה כזו.

מה נכון לעשות בנסיבות האלו? לשחק צ'יקן. בנט צריך להגיש את חוק האזרחות ככתבו וכלשונו וכפי שממשלת נתניהו עצמה אישרה אותו להגשה לאחרונה (והרי בכל שתים עשרה שנות שלטונה לא הגישה את חוק היסוד שכביכול הליכוד מעוניין להעביר עכשיו). אם האופוזיציה רוצה להפיל את החוק, שיהיה לה לבריאות. אי אפשר להציל את עם ישראל מעצמו. אם יש בו 52 ח"כים שמוכנים לחבור לערבים כדי לפגוע בממשלה, אין מה לעשות. והרי אין לכך סוף. מחר יבטלו את חוק השבות כדי לפגוע בממשלה, מחרתיים יפגעו בממשלה על ידי כך שיחוקקו את זכות השיבה (המלאה, לא זו החלקית שמקנה חוק האזרחות לפני התיקון).

להימור של האופוזיציה אין סיכוי אמיתי. אם אכן יתחילו המוני מתאזרחים פלסטינים חדשים לנהור לישראל, המפלגות באופוזיציה יצטרכו לתת דין וחשבון לפני בוחריהן על כך. בנוסף התנהגות אנטי ציונית ארסית כזו תצדיק אפס התחשבות במפלגות החרדיות והחרד"ליות שזקוקות לתקציב שוטף למוסדותיהן. נורמות של חוסר הגינות ושל אדמה חרוכה יפגעו בחרדים יותר מבכל אחד אחר. הם הרי חיים על כספי הממשלה.

ההימור של ביבי הוא נואש, הוא נובע מפגיעה נרקיסיסטית חולנית. ההליכה של הח"כים באופוזיציה אחרי החלילן מבלפור נובעת מפולחן אישיות מטורלל. על ראש הממשלה בנט להפגין קור רוח מול התכסיס הזה, כפי שיהיה עליו להפגין קור רוח מול נסיונות לפגוע בביטחון המדינה שיבואו מצד אויבים מבחוץ.

שתי מחשבות עם הקמת הממשלה החדשה

ה-13 ביוני, יום השבעת הממשלה ה-36, צריך להיות מצוין בישראל וגם ברחבי העולם כיום האירוניה. נפתלי בנט הגיע לרגע המדהים הזה שבו הוא הופך לראש הממשלה ה-13 של מדינת ישראל רק מאחר שלא עבר את אחוז החסימה בבחירות הראשונות בשנת 2019 ולא הצליח לקושש 1,800 קולות חסרים במרתפי ועדת הבחירות. כמו ההתנקשות בארכי דוכס לפני מאה, כישלון הימין החדש פתח סדרה מסחררת ובלתי סבירה של אירועים שפסגתם השבעת הממשלה הצפויה שבה מי שלא עבר את אחוז החסימה הופך לראש הממשלה. רק אדם נועז כמו בנט יכול היה להחזיק כך בהשתלשלות האירועים בקרניה ולהישאר רכוב. על השלכותיו ההיסטוריות של המהפך השלטוני בישראל מוקדם עדיין לעמוד. אולי מדובר באפיזודה ארעית שתושלך לפח של ההיסטוריה, ואולי כמו מהפכי 77׳, 92׳ וחזרתו לשלטון של נתניהו ב-2009 יהיה זה אירוע שיעצב דורות.

השבעת הממשלה החדשה היא גם הזדמנות לשמאלנים לעשות משהו שאינם מיטיבים לעשות – להיכנס לנעלי הזולת המזרח תיכוני ולהבין ערבים. שנאה בעוצמה מטורפת, חייתית, קדמונית ולא רציונלית שמנחה כל החלטה פוליטית, ועומדת מעבר לכל אינטרס אישי, אינה דבר ששמאלנים מסוגלים כל כך להבין. לכן הם ממעיטים במשמעותה של שנאת ישראל בקרב אויבינו. והנה עתה עליהם להתבונן ברגשותיהם שלהם עצמם ולהבין את עוצמותיה של שנאה כזו אשר הם הפנו במשך שנים לראש הממשלה נתניהו. זאת על אף הישגיו של נתניהו בהפחתת קורבנות טרור, בכינון יחסי שלום, בחיזוק הכלכלה וכמובן בגאולת המדינה מהקורונה. שמאלנים יקרים, חשבו על שנאתכם לנתניהו והבינו את הסכנה האיומה ששנאת הערבים מעמידה אותנו בה במזרח התיכון.