תחי האלטרנטיבה לליכוד

אני לא משתגע על משה כחלון. מדי פעם הוא משליך איזה מקל להאט את גלגלי השוק החופשי כמו בתוכנית מחיר למשתכן שהוא מקדם או ברעיונות האוויליים שלו על מיסוי דירה שלישית או הנהגת מס ירושה. אבל מצד שני יש גם את הדברים הטובים – ראויה לציון ההתרסה שלו כלפי נגידת בנק ישראל וכלפי תשוקתה המטרידה להעלאות מס. או עמידתו על הפטור ממע"מ למשלוחים באינטרנט מחו"ל. בסך הכול כלכלת ישראל משגשגת בתקופתו, והתזוזה המתמדת של הליכוד ימינה, אל עבר רעיונות מסוכנים של סיפוח ולקראת חקיקה לא מידתית נגד בית המשפט העליון, מעלה אצלי את התחושה שבלית ברירה גם כחלון יכול להיות אלטרנטיבה.

פסקת ההתגברות מטרידה במיוחד. נדב אייל הסביר יפה היום בידיעות אחרונות שיכולת להתגבר בקלות על בג"ץ תשאב את המדינה לסחרור – לא יהיה עוד תירוץ משפטי לעצור כל מיני רעיונות הזויים וסחטניים מצד החרדים והמתנחלים, שעד עתה בג"ץ היה המחסום שהפכם ללא ריאליים. גם מבחינת החרדים והמתנחלים עצמם זו לא כזו מציאה. אלו ציבורים דתיים שמחויבים כלפי ההשגחה העליונה להשתדלות, לא לתוצאה. עד עתה יכולים היו להיות שלמים עם השתדלותם ולהאשים את בג"ץ בכישלון בשורה התחתונה. כאשר לא יהיה את בג"ץ שיחצוץ בין רעיונותיהם לבין התוצאות הרעות שימיטו על המדינה – הם יצטרכו לשאת בהשלכות מעשיהם וכולנו איתם. עבור השמאל הרדיקלי זו סיבה לחכוך כפיים בהנאה, לא עבור אנשי ימין-מרכז פרגמטי שרוצים שישראל תתנהל בזהירות בדרך החתחתים שמזמנות לה הזירות הפנימיות והבינלאומיות.

לא ברור אם נתניהו יוליך את הליכוד לבחירות הבאות. לאור בעיותיו המשפטיות ספק רב אם יוכל להובילו לאחריהן. גדעון סער לכאורה אלטרנטיבה סבירה, עד שנתקלים ברעיונות הסיפוח שלו. בינתיים אני בזהירות מדדה לכיוונו של כחלון.

מודעות פרסומת

אולמרט בגוף ראשון

הקריאה באוטוביוגרפיה של אהוד אולמרט, בגוף ראשון, היא חוויה מומלצת ומעניינת, ולפרקים אף סוחפת. אני חושב שהטרגדיה של אולמרט היא שתמיד נדמה כדמות אפרורית למדי, לא גדולה מהחיים דיה כדי להיות ראש ממשלה. לא לוחם סיירת מהולל, אלא מי שנפל משירות קרבי. במידה רבה האוטוביוגרפיה מתקנת את הרושם הזה. כהונתו הייתה סוערת לא פחות ואולי יותר משל ראשי ממשלה אחרים. בקדנציה של אולמרט הרי נכללו הפצצת כור גרעיני, מלחמה בלבנון, מלחמה בעזה, ויתורים דרמטיים וחסרי תקדים לפלסטינים, קריאת תגר דרמטית על האקטיביזם השיפוטי והתמודדות עם מסע מחאה ציבורי נגד שלטונו. אחרי הקדנציה היה לראשון ראשי ממשלות ישראל שריצה עונש מאסר. קל לחבב את אולמרט כפי שמציג את עצמו, איש רעים להתרועע. אפשר להבין מדוע אנשים שמכירים אותו מקרוב אוהבים אותו הרבה יותר מאשר את ביבי. הוא כותב למשל על המחסור באהבת הורים שהוא חווה עד עצם היום הזה, דבר שביבי, אף שגם הוא גדל במשפחה רוויזיוניסטית נוקשה, קשה להאמין שיתמודד איתו באוטוביוגרפיה אי פעם.

אולמרט מתייחס למסכת החקירות והמשפטים נגדו וחוזר שוב ושוב על עובדות אמת. רבות מהפרשיות שיוחסו לו, ושהתקשורת ניפחה כל כך, התבררו כלא כלום. הרשעתו בידי השופט רוזן במחוזי הייתה מוגזמת לחלוטין, כפי שהתברר בבית המשפט העליון. מפרשת הולילנד לא יצא דבר מבחינת אולמרט. גם מפרשת רישונטורס הוא זוכה. גם הדברים שבהם הוא הורשע על סמך הוכחות מוצקות אינם בגדר שחיתות המאה. לגבי הרשעתו בלקיחת שוחד בפרשת הזרע אני שותף לתחושתו של אולמרט, שלא הייתה מחויבת המציאות. אף על פי כן התנהלותו הכללית, היחסים עם טלנסקי, הטיפול כשר בלקוחות של מקורבו אורי מסר והשימוש בכספת הנסתרת שהפקיד בה מזומנים, אינם עושים רושם שהוא כפיל של בני בגין ביושר הליכותיו, אם לנקוט לשון המעטה. ייתכן עם זאת שניתן היה לחסל כך עוד לא מעט פוליטיקאים, אם היו מרגיזים את מערכת שלטון החוק כפי שאולמרט הרגיזה בהחלטתו למנות את דניאל פרידמן לשר משפטים, שהיוותה הכרזת מלחמה על דורית בייניש וחוגיה. אולמרט גם נעשה פגיע כשאיבד כל אהדה ציבורית בעקבות מלחמה כושלת.


הרושם שיצאתי איתו מהספר הוא שלילי מאוד לגבי כישוריו של אולמרט כראש ממשלה. בראש ובראשונה בשל האופן שבו הוא מנמק את החלטתו שלא להפציץ את תשתיות המדינה הלבנונית, שבתוכה פעל חיזבאללה וממנה ביצע מעשי רצח שיטתיים באזרחים ישראלים. הפצצת תשתיות יכולה הייתה להמיט חורבן על לבנון ללא מערכה יבשתית ולסיים את המלחמה בתוך ימים. עד עתה חשבתי שאולמרט נמנע ממימוש ההבטחה להחזיר את לבנון עשרים שנה אחורה בשל מחויבות לנשיא בוש ולמזכירת המדינה שלו, קונדוליזה רייס, שהיו להם קשרים טובים עם ראש ממשלת לבנון באותו זמן. ההחלטה לדבוק באינטרס האמריקני גם בשעה שהוא מנוגד לאינטרס הישראלי הייתה חרפה לאולמרט בעיניי. היא שונה מהתנהגותו ההפוכה והראויה להערכה של נתניהו (הפחדן וחסר יכולת ההחלטה בעיני אולמרט) שיצא נגד אובמה בשאלת הסכם הגרעין. עם זאת, אפשר להבין ראש ממשלה שחש שכמדינת חסות ישראל אינה יכולה להתריס בשעת אמת מול ארה"ב. גם גולדה נמנעה ממכה מקדימה ערב מלחמת יום כיפור כדי לא להרגיז את האמריקנים.

אולם הנימוק של אולמרט בספר להימנעותו ממכה כלפי המדינה הלבנונית הוא אחר – "הטענה שנכנעתי לדרישה אמריקנית בעניין עוצמת התגובה אין לה על מה להסתמך". הוא מספק הסבר חלופי והוא שבמקרה של פגיעה קשה בתשתיות לבנון ישראל הייתה סופגת גינויים, ועדות חקירה בינלאומית היו קמות, ישראל הייתה מאבדת את שאריות האהדה בקרב הנוצרים בלבנון וחיזבאללה היה שב להטרידנו. הטענה שהשגת אהדה בינלאומית או הימנעות מהעדרה (ועוד בקרב קבוצה שמלכתחילה איננו חיים על אהדתה, כמו הנוצרים בלבנון) היא המטרה האסטרטגית של ישראל במלחמותיה בעצם אומצה על ידי אריק שרון בחלק הראשון של אינתיפאדת אל אקצה, כאשר במקום להגיב לפיגועים קשים, הכריז שהבלגה היא כוח, והתייחס לתמונות ישראלים פצועים והרוגים כמטבעות שאפשר לשלשל לקופת חיסכון של אהדה בינלאומית. זו כמובן חוסר הבנה קולוסאלית של תמריצים. המטרה של ישראל היא ליצור תמריצים שימנעו מאויביה לרצות לפגוע בה, והתמריץ העליון הוא הפחד מהנזק שייגרם להם. במקרה של הנוצרים בלבנון שום אהדה לישראל לא תניע אותם לנקוף אצבע מול ארגון מסוכן כמו החיזבאללה. רק פחד מוות מהנזק שישראל תגרום גם להם בתוך מלחמה גדולה שחיזבאללה יצית. לזכותו של אולמרט ייאמר שכושר ההרתעה של ישראל כן גבר במלחמת לבנון כתוצאה מכך שבסופו של דבר גם הוא לא היה פנאט של גישתו המטופשת ועדיין פעל בצורה שחוללה הרס ואנדרלמוסיה בלבנון, הרתעה ולא אהדה, בניגוד לגישתם של ציפי לבני ואבי דיכטר שעל פי המצטייר מהספר היו מבועתים מפגיעה באזרחים לבנונים.

הניהול הכושל של המלחמה, ששורשו בהתעקשות לצמצם את המלחמה להתמודדות מול חיזבאללה, ולא מול המדינה הלבנונית, הביא לקריסת האמון הציבורי באולמרט, ולאובדן מעטה המגן הציבורי שיכול למשל עדיין לאפשר למחליפו נתניהו להיחלץ איכשהו ממאסר. ברגע האמת המשפטי לא עמדה לאולמרט אהדת העולם, הממשל האמריקני או הנוצרים בלבנון, אלא רק חוסר אהדתו של הציבור הישראלי. אולמרט לא רק כשל בהבנת סביבת התמריצים המזרח התיכונית. הוא גם לא הבין את התמריצים שלו עצמו.


בנושא עזה אולמרט מתאר כיצד רצה להרחיב את הפעולה במבצע עמוד ענן כדי לפגוע קשה בחמאס ואולי אף למוטט שלטונו, אך שר הביטחון שלו, אהוד ברק, תחבל כל תחבולה כדי למנוע זאת. במוחי חלפה מחשבה לא אופיינית – תודה לאל על אהוד ברק. אין לישראל שום דרך להנדס את העזתים לאהוב אותה. היו תקופות שבהן סיורים מאורגנים של בתי ספר מישראל טיילו ברצועה, אבל מאז היא נמסרה לידי ערפאת, נולדו בעזה מיליוני תינוקות, הוקמו בה אינספור מנהרות תת קרקעיות, הצטברה תחמושת רבה, והרעיון למוטט את שלטון החמאס בעזה הוא פנטזיה מופרכת שהגשמתה לא תניב לישראל שום טובה ותעלה מחיר כבד מנשוא. מה עוד שמטרתה הסופית של פעולה כזו מבחינת אולמרט תהיה להעצים את הרשות הפלסטינית, שהאינטרס שלנו בהעצמתה קלוש. הפיתרון האופטימלי ארוך הטווח ורב הדורות לסוגיית עזה הוא הטמעתה במצרים, ומיטוט החמאס רק יזיק לכך מאחר שיחזיר את הקשר בין הגדה לרצועה. מצב שבו החמאס בעזה מנותק מהגדה, מורתע ושומר על השקט בגבול הדרומי הוא מצב כמעט אידיאלי מבחינת ישראל.


בספר אולמרט מתאר בפרוטרוט את הצעתו הסופית לאבו מאזן – מדינה פלסטינית מפורזת, גבולות 67' עם חילופי שטחים, חלוקת ירושלים והעברת האגן הקדוש לוועדה שבה רוב למדינות מוסלמיות וגם החזרת מספר מוגבל של פליטים לישראל. אולמרט לא מייחס חשיבות רבה לנימוק העיקרי נגד הסכם כזה – חשש להיווצרות ישות טרור שתמרר את חייהם של היושבים במרכז הארץ ותערער את היציבות במזרח התיכון בכללותו.

בסופו של דבר הצעת אולמרט הניבה תועלת הסברתית לישראל דווקא בכישלונה. גם להצעה שכזו שלא ניתן לסרב לה, אבו מאזן, כמו מנהיגים פלסטינים מאז ומתמיד, סירב להיענות. ניתן לסנגר עליו ולומר שמבחינתו לא היה טעם והגיון להגיד כן להצעה שניתנה בידי ראש ממשלה ללא מנדט. הוא היה מוותר על זכות השיבה, ובעצם לא מקבל שום דבר בתמורה.

התוכנית שרקם אולמרט בדמדומי שלטונו נשמעת כמו תסריט שטחי ומעט ילדותי של יאיר לפיד לסדרת טלוויזיה על ראש ממשלה שמכריע הכרעה היסטורית לשלום, יותר מאשר רעיון ריאלי. זו הייתה הצעתו לאבו מאזן:

הצעתי לו ששנינו נחתום על ההסכם בראשי תיבות, ואז ניסע לישיבה מיוחדת של עצרת הביטחון של האו"ם ונציג אותו. לא היה לי ספק כי הצגה משותפת כזו תזכה לתמיכה פה אחד של מועצת הביטחון. אמרתי לו כי בשלב הבא, מיד לאחר מכן, ניזום ישיבה מיוחדת של עצרת האו"ם (שעמדה ממילא להתכנס בניו יורק), נציג את ההסכם גם שם, ונקבל גיבוי מהרוב המכריע של מדינות העולם.. אחר כך נציג את ההסכם בצוותא בישיבה משותפת של שני בתי הקונגרס ובפרלמנט האירופי, כשכל האירועים האלה משודרים כמובן לרחבי העולם. בסופו של דבר, אמרתי לאבו מאזן, נזמין את כל מנהיגי העולם לבוא לבירה הכפולה בירושלים, וכאן עם בוש ופוטין ועשרות נשיאים וראשי ממשלות נודיע כי יתקיימו תוך שלושה חודשים בחירות…

באותה תקופה שבה רקם את הדמיונות האלו אהוד אולמרט היה ראש ממשלת מעבר אחר התפטרותו, זכה לאמון אפסי בציבור ועמד תחת חקירות פליליות. לדעתי כל שחיתות שהואשם בה היא כאין וכאפס לעומת הכישלון המוסרי הגלום ברעיון לכבול כך את ישראל בינלאומית לרעיונות כה שנויים במחלוקת, שתואמים את מצע חד"ש יותר מאשר את המצע שתחתיו רץ לבחירות, בשעה שמעמדו כראש ממשלה נעדר כל לגיטימיות ופעולותיו נראות כניסיון נואש להיחלץ מאימת הדין הפלילי.

יש היגיון בבחירות? בעיקר מבחינת ביבי

הערב יוכרע כנראה אם פני המדינה לבחירות קרובות או להמשך כהונת הממשלה הנוכחית. מעניין לבחון את האינטרסים של הצדדים.

החרדים

המהומה הפוליטית התחילה מדרישת הרבי מגור לחקיקת חוק גיוס חדש לאלתר. אולם הסגנון של גור הידוע בכוחניותו אינו הסגנון של שאר הזרמים החרדים, המצטיינים בפרגמטיות פוליטית. החרדים צריכים באופן נואש חוק גיוס חדש, אבל אין להם שום עניין באולטימטומים מוגזמים, ואין סיבה מבחינתם להניח שממשלה חדשה תיטיב עמם יותר מזו הנוכחית. הם לבטח לא רוצים בחירות. אריה דרעי יצטרך להתמודד בבחירות עם קמפיין "הוא זכאי" שיכול להוריד את ש"ס מתחת לאחוז החסימה. מה שהוא עשה לליכוד בבחירות 99', הליכוד יעשה לו בחזרה עשרים שנה מאוחר יותר. לקיים מה שנאמר: ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, אבל מתחרזת עם עצמה.

כחלון

כחלון לבטח ירצה להמשיך כשר אוצר, התפקיד הטוב ביותר מבחינתו. אמת, סיטואציה שבה הוא תומך בראש ממשלה חשוד בפלילים אינה מיטיבה עמו בעיני בוחריו במרכז המפה הפוליטית. אבל בחירות לא יפתרו את הבעיה. מה יעשה אם נתניהו יהיה המועמד היחיד שיכול להרכיב ממשלה גם בכנסת ה-21? וזו נראית כרגע התוצאה הסבירה של בחירות חדשות. במהלך קמפיין בחירות יישאל ללא הרף על עמדתו בנוגע לכהונת נתניהו אחרי כתב אישום, וכל תשובה שהיא תרחיק מצביעים.

בנט

הבית היהודי אמנם לא הצליח כל כך בבחירות האחרונות, אבל בנט מינף את ההישג הצנוע יפה – לו ולשקד תפקידים בכירים בממשלה. אין לו שום סיבה להזדרז לבחירות חדשות. עדיף מבחינתו לחכות בסבלנות להיעלמותו של נתניהו מהמפה הפוליטית, שככל הנראה תקרה בסוף סאגת החקירות, ולא להזדרז יתר על המידה.

ליברמן

ליברמן שר הביטחון. איזה תפקיד טוב יותר יוכל להשיג? קשה להבין את טעם הצהרותיו הלוחמניות נגד חוק הגיוס. עם זאת ליברמן צפוי להחזיק גם בעמדה מצוינת בכנסת ה-21, בהיותו לשון מאזניים חיונית לממשלת ימין או אפילו לממשלת מרכז-שמאל. הניצחון הצפוי של תמר זנדברג במרצ משפר מעמדו עוד יותר, כי מאפשר להעלות בדמיון ממשלת יש עתיד-מרצ-ישראל ביתנו.  עמדתו של ליברמן נוחה מזו של כחלון, כי איש לא מצפה מליברמן ששיקולי טוהר מידות והאשמות פליליות יטרידו אותו. לכן לא יצטרך להתפתל לפני שיתמוך בראש ממשלה מואשם.

נתניהו

בעוד שכאוס ביטחוני או כלכלי מסוכן לנתניהו, שכעת מצטייר כאדם הכשיר ביותר להביא לישראל יציבות במישורים האלו, כאוס פוליטי כנראה משרת את האינטרסים שלו. שאלת חפותו תעמוד במרכז סדר היום הלאומי וככל שתתפוס יותר משקל ותחולל מהומה גדולה יותר, כך יוכל לשכנע את היועץ המשפטי לממשלה ואולי גם את נשיא המדינה, בעל סמכות החנינה, שהדבר הטוב ביותר למדינה הוא למצוא דרך לסגור את הפרשות בצורה שקטה. כמה מאויבי נתניהו בתקשורת כבר הציעו הסדר שבו יקבל חנינה תמורת עזיבת תפקידו. בחירות כעת יעצימו את אווירת הבלגן והמשבר ויגדילו את התמריצים למצוא פיתרון נוח לבעיה הפלילית.

הסיכון הוא כמובן לתפנית מפתיעה בדעת הציבור שתנחיל לנתניהו תבוסה. עם זאת, קשה לראות דרך שבה תקום בכנסת ה-21 ממשלה שבה הליכוד אינו שותף. הגוש יש עתיד-ישראל ביתנו-המחנה הציוני-מרצ-כולנו יתקשה מאוד לאחד כוחות לממשלה, גם בתסריט שבו יש לו 61 מנדטים, הרבה יותר משנותנים לו הסקרים האחרונים. אין בלתי אפשרי בפוליטיקה, אבל קשה לראות את החרדים שותפים לממשלה בראשות יאיר לפיד או את הבית היהודי מצטרף לממשלת שמאל.

בה בעת צריך לומר שגם אם לנתניהו עניין מסוים בבחירות, בסך הכול לא מדובר בשחור ולבן, וגם האופציה להישאר על כיסאו לעוד שנה וחצי אינה בהכרח רעה כל כך מבחינתו. בשל כך אני נוטה להאמין שתמונת התמריצים בכללותה נוטה נגד בחירות חדשות.

הימין שאין, השמאל שמדמיין

"מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל", ספר שפרסם ארז תדמור כבר בשנה שעברה, ויצא לי לקרוא רק עכשיו, מנתח את הקושי של הימין לשלוט על פי האידאולוגיה שלו, על אף ניצחונותיו בבחירות, ותולה זאת בחטאו הקדום של מנחם בגין אחר הניצחון בבחירות 77': הוא לא טיהר את המאחזים של האליטות השמאלניות המשפטיות והתרבותיות. בחלק גדול מהספר תדמור מתרכז באקטיביזם השיפוטי של בג"ץ שמציב את עצמו מעל הכנסת (והספר עוד פורסם לפני נקודת השיא האחרונה: הכרזתו של אהרון ברק שבג"ץ מוסמך לפסול גם חוקי יסוד בשם עקרונות מגילת העצמאות, וכפי שתיארתי בפוסט עבר).

זהו ספר חשוב, מאחר שפרסומו מהווה חלק מתנועה שיכולה לתרום לצמיחת מכוני חשיבה ימניים ואלטרנטיבה רעיונית ימנית, ממש כמו זו שקיימת בארה"ב. אולי תנועה כזו יכולה להצמיח למשל עיתון כלכלי ישראלי שלא יהיה קודש לסוציאליזם.  החיסרון הוא בהפשטת יתר ובהכללת יתר. מלחמת הימין והשמאל מוצגת כמלחמת הטובים והרעים על מגוון ערכים כמו ריסון אקטיביזם שיפוטי, חופש כלכלי, ציונות, יהדות וערכי המשפחה והקהילה. האמת היא שתדמור מנסה ליצור במידה רבה של מלאכותיות גוש ימין שמאז ומתמיד היו בראש מעייניו כל הערכים האלו, והוא לא הצליח ליישמם בגלל תחכומם של השמאלנים וחתרנותם תחת עיקרון שלטון הרוב, וכמובן בשל הטעות ההיסטורית של בגין. אבל התיאור הזה אינו עומד תחת בחינה אלמנטרית. אין גוש ימין אחיד כזה ומעולם לא היה.

אקטיביזם שיפוטי – האם באמת השופטים הימניים בבג"ץ אקטיביסטים פחות? ספק. כמה מהפסיקות הקיצוניות ביותר בתולדות בג"ץ הובלו בידי שופטים ימניים. השופט הדתי אדמונד לוי פסל בדעת יחיד את תוכנית ההתנתקות. אם דעתו הייתה מתקבלת היה שם לאל תוכנית שזכתה לרוב מוצק בכנסת ולתמיכה בציבור, והיום אפילו הימין נבנה עליה כדי להגות את תוכנית סיפוח יו"ש.

דוגמה נוספת: לא מזמן השופט נועם סולברג פסל את חוק הדירה השלישית של כחלון תוך פלישה חסרת תקדים לאוטונומיה של הכנסת על החלטותיה. גם השופט הדתי רובינשטיין היה אקטיביסט בפסיקה שפסלה מתווה הגז.

חופש כלכלי – נכון שנתניהו מאמין בלבו ללא ספק בחופש כלכלי, אך זהו אינו ערך במרכז עולמם של רבים מאנשי הליכוד, בפרט ה"חברתיים" שבהם. מירי רגב, מי ליכודניק ממנה, קידמה חוק שמטרתו הייתה להטיל מס הכנסה של 80%(!) על בעלי הכנסות גבוהות.  דוד לוי יכול היה בתסריט מסוים להפוך ליורשו של בגין בראשות הליכוד. מה לו ולחופש כלכלי.  כחלון, איש חוק הדירה השלישית (שלמרבה המזל כאמור נפסל בידי סולברג), היווה אב טיפוס של דמות הליכודניק מהפריפריה. כיום כשר אוצר אינו מנהיג מלחמת חורמה בשוק החופשי, למרבה המזל, אבל בוודאי גם אינו נתפס כאביר הקפיטליזם. הבית היהודי מונהג כיום בידי נפתלי בנט, שהוא אכן יזם הייטק ואיש שוק חופשי אדוק. אבל קדם לו בתפקיד זבולון אורלב שבצדק זכה לתיאור "תמר גוז'נסקי עם כיפה". באשר לחרדים, הם הרי מזמן מכרו נשמתם לקצבאות ולהסתמכות על מדינת הרווחה. (ראו גם ביקורת דומה של משה איפרגן על הספר.)

ציונות ויהדות – מנהיגי מפא"י ההיסטורית לא היו צריכים שיעור מארז תדמור על ציונות. זה נכון שהחל משנות התשעים חלחלה לשמאל פוסט ציונות שכזו שמשתקפת גם בכל מיני דמויות ברשימת העבודה הנוכחית, וההבדל בין העבודה למרצ טושטש מאוד. יש באמת מקום לחשוד שבימינו השמאל של העבודה כמו גם המיינסטרים של מרצ סוגדים באמת רק לעיקר אמונה אחד, למילותיו האלמותיות של ג'ון לנון בשיר "אימג'ן" על עולם בלי דת, בלי מדינות ובלי סיבה להיהרג. אבל מאוד לא הוגן להשליך תפיסה זאת בדיעבד על הציונות של בן גוריון ורבין, יגאל אלון וגולדה מאיר (שבכלל הייתה מאוד שמרנית וזעמה על גברים שמגדלים שיערות ארוכות). המפא"יניקים אסרו על ג'ון לנון וחבריו ללהקת החיפושיות להופיע בארץ פן יושחת הנוער.

בכל הקשור לזיקה ליהדות אי אפשר להתעלם מכך שגם הכוחות הפוליטיים המסורים ביותר ליהדותם לא זיהו את עצמם בעבר עם נציות ועם השקפת ארץ ישראל השלמה. גם כאן קרה שינוי היסטורי בשלב מסוים, ותמונת הימין והשמאל השתנתה עם הזמן.

הדתיים הלאומיים הונהגו בעשורים הראשונים לקום המדינה בידי יונים צחורות. חיים משה שפירא, המנהיג ההיסטורי של המפד"ל, התנגד לסיפוח השטחים והרגיז את משה דיין שלא הצליח להבין איך יהודי דתי יכול להיות כל כך ותרן בנושאים מדיניים. עוד קודם לכן שפירא התנגד ליציאה למלחמת ששת הימים.

החרדים עד עצם היום הזה אינם רואים את עצמם כימניים וכמחויבים לחזון ארץ ישראל השלמה. הם הרי בכלל חשדנים כלפי הציונות. תדמור לגמרי מתעלם בספר מקיומם, ומהיותם נדבך קריטי של קואליציית הימין, שחשיבותו רק תגבר עם הזמן בשל הגידול הדמוגרפי במספרם. הרי יהדות התורה אפשרה את ההתנתקות באמצעות תמיכתה בממשלת שרון, ואילו ש"ס אפשרה את הסכם אוסלו.

ערכי המשפחה – תדמור מגניב את המונח כמה פעמים לספר כדי לתאר את אחת הזירות שבהן השמאל נלחם בימין ומסרב לקבל את שליטתו הדמוקרטית. אבל הוא לא ממש מתעמק בו, וברור גם למה. "ערכי המשפחה" זהו שם קוד לתמיכה במדיניות שמפלה לרעה את הקהילה ההומו-לסבית, וזו מדיניות שלא זוכה לפופולריות רבה באף מפלגה כיום מלבד אצל החרדים ובאגף היותר שמרני של הבית היהודי. כמעט אף ימני חילוני או אף דתי לייט, לפחות מהדור הצעיר, לא מוכן לעמוד מאחורי אפליה כזו בימינו. העלאת הנושא מהווה דוגמה לכך שתדמור חש צורך (שלמעשה מוצהר בפירוש בספר) לחקות את השמרנות האמריקנית גם במקומות שבהם המציאות הפוליטית הישראלית מורכבת יותר ולא מתאימה לתבנית מאמריקה. האם באמת צריך להביא לפה את הוויכוח האם טרנסג'נדרים זכאים להתגייס לצבא? מזל שלא ראה לנכון להעתיק מהשמרנות האמריקנית גם את הוויכוח על הפלות ושלא שקע בווכחנות בנושאי סביבה והתחממות גלובאלית.

ז'בוטינסקי – זאב ז'בוטינסקי, אשר מוזכר לא פעם בספר, גם אם לא בצורה מאוד מעמיקה, הוא הגיבור של תדמור. תדמור עורך חשבון נוקב עם מנחם בגין, וזהו דבר אמיץ כשלעצמו, כי בגין הוא הרי דמות מיתולוגית עבור הימין. הוא מתאר את בגין כתלמיד לא מוצלח של ז'בוטינסקי. אבל האם ז'בוטינסקי עצמו רלוונטי לימין של ימינו? כך תדמור מאמין, אבל אני חושד שלא – זאת משום שז'בוטינסקי לא שאב את השקפתו ממסורת דתית.

כפי שהעיד ערי בנו לא ביקרה משפחת ז'בוטינסקי בבית–הכנסת אף לא ביום הכיפורים ולא נערך לו טקס בר מצווה. תחת זאת לקח אותו האב לסרט ראינוע. את יחסו לדת סיכם בקצרה: דת, המסורה, היו בשבילי תמיד כעין סיפורים מימי הביניים, דברים שאין להם שום שייכות לחיים האמיתיים.

אבל העובדות הפוליטיות – פסיכולוגית הן שקשה מאוד להחזיק השקפת עולם ימנית ולהנחילה לצאצאיך, כאשר היא לא מלווה בתחושה דתית. הממצאים בשטח הם שהימין האליטיסטי בימינו כמעט כולו כיפות סרוגות, ושהימין העממי חונך על תחושת זיקה מסורתית דתית עמוקה. כנראה כאשר הדת נעדרת כליל מהחינוך ומהזהות, שירתו של ג'ון לנון וקריאתו לדמיין עולם בלי עמים ובלי דתות היא כמו שירת סירנה שקשה לחמוק ממנה.

דיון מעניין באמת, שהספר של תדמור אינו נוגע בו כלל הוא כיצד הימין יכול להישאר נאמן לתפיסות החירות והחופש של ז'בוטינסקי ולהימנע מחוקים מקוממים שמטרתם כפיה דתית, כמו חוק המרכולים למשל, ובד בבד להישען על הזהות היהודית הלאומית החזקה שהדת מנחילה.

העדות מן ההתפלגות

יש דברים שידועים בוודאות כנוטים להתפלג בעקומה – אינטליגנציה למשל. העובדה שיהודים, גם אם בסך הכול מעטים מאוד מהם, הם בעלי רמה קיצונית כזו של אינטליגנציה שמאפשרת להם לזכות בפרס נובל, בפרס טיורינג או במדליית פילדס, יכולה ללמד, באופן סטטיסטי ברור ועדיין מפתיע משהו, על כלל היהודים. אם חוכמה קיימת אצל מיעוט בצורה כל כך קיצונית שמאפשרת לו להיות נושא הדגל של המדע העולמי, סימן שהיא קיימת במידה לא מבוטלת גם אצל האחרים, אפילו אם לא הגיעו לרמות כה קיצונית של חוכמה.

אפשר להסתכל כך גם על האלימות שמאפיינת את האיסלאם. כמעט כל יום שומעים על מעשה זוועה אחר שנעשה בשם האיסלאם הקיצוני. המפגעים הם מעטים, אבל אלימות דתית רצחנית נוטה להופיע בעקומת התפלגות, ואלימותם של המעטים יכולה להעיד שמידה של נטייה לאלימות דתית, גם אם פחותה, קיימת אצל רבים. העדרן של פעולות דומות בקרב נוצרים או יהודים אינו מלמד רק על ההבדל בין הרדיקלים בחברות השונות, הוא מלמד על ההבדל בין החברות עצמן.

ברשומה הקודמת פקפקתי, לאור מעבר רפורמת המס, האם אי פעם איזשהו פוליטיקאי רפובליקני באמת האמין בחשיבותו של גרעון נמוך. קמיליה תהתה על היקש זה, ואני רוצה לחזקו באמצעות עיקרון עקומת ההתפלגות.

עובדה שברגע האמת היה חבר קונגרס רפובליקני אחד בלבד, חבר בית הנבחרים מטעם צפון קרוליינה, וולטר ג'ונס, שהתנגד לקיצוצים מסיבה זו (אחד מתוך כמעט שלוש מאות!). אני נוטה להאמין שגם דעות מתפלגות כמו בעקומה בקרב אלו שמחזיקים בהן. נניח שקבוצה מסוימת, למשל קבוצת היהודים החיים בישראל, מאמינה בחשיבות הצביון הדתי של המדינה. יש כאלו שאמונתם בכך קיצונית, יש כאלו שמאמינים בכך בצורה מתונה, יש כאלו שכלל לא מאמינים בכך. ברגע האמת, כששאלת הצביון הדתי תעמוד למבחן אמת, תראה הבדלים בתגובות על פי המיקום על העקומה.

אם באמת הייתה שוררת בקרב הרפובליקנים אמונה עזה בסכנות הגרעון, אפשר לשער שאצל חלקם היא הייתה קיצונית וגוברת על השיקולים בעד קיצוצי המס, אצל חלקם היא הייתה מתונה יותר ונסוגה אחורה מפני החשיבות שבהקלות מס. הקונצנזוס הכמעט מוחלט (למעט חבר קונגרס אחד, כאמור) שהתגבש בקרב הרפובליקנים סביב חוסר חשיבות הגרעון ביחס לקיצוצי המס, יכול להעיד שנושא זה היה מס שפתיים בלבד עבורם.

אפשר לנסח זאת כך: מה שלא מופיע על עקומת ההתפלגות, לא באמת קיים.

בזמנו אנשי מפלגת העבודה הצהירו מעל כל בימה על מחויבותם המוחלטת לירושלים המאוחדת (יוסי ביילין אמר אפילו אחרי חתימת הסכמי אוסלו:"על ריבונותה ועל היותה בירתנו המאוחדת לא נוכל להתפשר. הפלסטינים מודעים לכך. הם יצטרכו לעמוד בפני דילמה לא פשוטה מבחינתם"). בפועל כאשר היה נדמה שפשרה היסטורית עם הפלסטינים תלויה בוויתור על ירושלים, אנשי העבודה עמדו כאיש אחד מאחורי אהוד ברק שהציע את הפשרה. האם כך קרה מאחר שירושלים המאוחדת מעולם לא באמת עניינה אותם, או מאחר שאחרי התייסרות רבה הכריעו בעד השלום? כנראה התשובה הראשונה נכונה. אם באמת ירושלים המאוחדת הייתה ציפור הנפש של אנשי העבודה, לפחות חלקם היה מוצא את עצמו על עקומת ההתפלגות בצד המתנגד.

ניתן להקביל זאת לאירוע פוליטי שקרה לאחרונה. מפלגת העבודה הייתה חלוקה סביב שאלת החוק לגירוש המסתננים ועל אף מאמציו הכבירים של היו"ר שלה, אבי גבאי, חברי כנסת רבים התעקשו שיתנגדו בתוקף לחוק זה. בסופו של דבר גבאי היה צריך לוותר. עקרונות של זכויות אדם ואמונה בחשיבותו של יחס אוהד למבקשי מקלט אפריקנים הם עמוק בלבם של חברי מפלגת העבודה. עובדה שחלק מהם כל כך קיצוניים לגביהם עד שמוכנים להפר בשמם משמעת קואליציונית.

גם ההתנתקות מרצועת עזה תעיד – רבים מחברי הכנסת של הליכוד סירבו בתוקף לתמוך בה והפכו למורדים בראש הממשלה מטעם מפלגתם, דבר שאינו קל ופשוט בכלל לחבר כנסת מן השורה. בכך הם הוכיחו ששמירת ההתיישבות בשטחים היא עמוק בלבם. אבל הדבר המפתיע והלא ברור מאליו הוא שהם הוכיחו זאת במידה מסוימת אפילו לגבי עמיתיהם שכן תמכו בהתנתקות. העובדה שחלק מחברי הכנסת התייסרו בסוגיה עד כדי כך שהחליטו להפוך למורדים בליכוד, מסמנת שאפילו עבור אלו שבסופו של דבר החליטו לתמוך, זו לא הייתה החלטה קלה. אגב על כך יעידו גם הזיגזגים הפראיים שעשה בנושא ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו, שתמך בהתנתקות בהצבעותיו בכנסת אך לבסוף התפטר בגללה מממשלת שרון.

לסיכום, אם בקרב קבוצת בני אדם קיימת השקפת עולם מסוימת, היית מצפה לראות ביטויים שונים שלה מצד בני אדם שונים: חלקם מתונים וזהירים, חלקם בעלי יותר כוח ועוצמה.  כאשר ברגע האמת הביטויים היותר קיצוניים והיותר משמעותיים של אותה השקפה נעדרים כליל, ספק אם זו באמת הייתה השקפת עולם משמעותית לאותה קבוצה.

כנסו לנעליו של בהלול

עולה לי בבריאות להסכים עם אורי משגב, הפובליציסט השמאלני של הארץ, אבל לפעמים אין מנוס. כך כותב משגב על דחיקתו הצידה של זוהיר בהלול, שסירב להשתתף במושב של הכנסת לכבוד מאה שנה להצהרת בלפור.

הרי בלי רמה מסוימת של תחושת זהות ושיתוף של ערביי ישראל בתהליך הדמוקרטי והאלקטורלי, אין למחנה שגבאי מתיימר להוביל אפילו סיכוי תיאורטי לחזור לשלטון (אחוזי הצבעה, גוש חוסם, המלצה לנשיא וכו'). אבל מעבר לחישובי תועלתנות, יש כאן בראש ובראשונה עוול מהותי. מוסרי. אנושי. השיימינג הזה נגד בהלול מריח מציניות, התלהמות ואפילו גזענות. ובשתי מילים: נמאס מהקיצוניות.

מסכים לגמרי.

לדרוש מערבי ישראלי לחגוג את הצהרת בלפור הרי זה כמו לדרוש ממנו לשיר את ההמנון המדבר על נפש יהודי הומיה. זו אינה דרישה לכבוד כלפי המדינה, אלא להתרפסות ולהשפלה. זו גם ציפייה שמשקפת העדר מוחלט של יכולת לנטילת פרספקטיבת הזולת. מי שדורש מערביי ישראל התנהגות כזו הוא לרוב ימני לאומן בעצמו. הוא דורש מהם את ההיפך ממה שהוא עצמו. הוא, הלאומן היהודי, מצפה מערבים לאובדן העניין בלאומיות משלהם. זו דרישה להתנהגות שבפועל אמורה לעורר בוז במי שדורש אותה.

גם דבריו של בהלול בעבר לפיהם ערבי שדוקר חייל אינו מחבל, אינם באמת הסקנדל שעשו מהם. הנשיא סאדאת גרם למותם של כ-2,500 ישראלים בדמי ימיהם, טרגדיה שהמדינה עוד כואבת פצעיה שני דורות לאחר מכן. ובכל אופן אינו רב מחבלים, ובצדק הוא התקבל בכבוד וביקר כשירד מהמטוס בנמל התעופה בלוד החודש לפני 40 שנה. יש הבחנה בין רצח אזרחים שהוא טרור נפשע לבין הרג חיילים שהוא אקט מלחמתי שאינו בהכרח סותר את החוקים ההומניטריים הבינלאומיים. בהלול בהחלט לא הביע תמיכה במאבק מזוין נגד חיילים. הוא רק הבדיל בינו לבין אותם פשעי מלחמה המכונים טרור וכוללים פגיעה מכוונת באזרחים. זו הבחנה טריוויאלית. זה אינטרס של ישראל ושל כל ציביליזציה מתורבתת לצמצם את אימי המלחמה בכך שההבחנה הזו תחודד, לא תטושטש. באופן כללי ברור שכחבר כנסת ערבי, עמדותיו של בהלול יהיו משמאל לעמדותיו של חבר כנסת יהודי אופייני של תנועתו. אבל יש חשיבות לכך שיהיו חברי כנסת ערבים במפלגות הגדולות הישראליות ולשם כך ניתן לסבול דעות שהן משמאל לדעות המקובלות בהן.

אפשר לצפות מערביי ישראל לכבד את המדינה ואת חוקיה. להוקיע אלימות. לא להכחיש את זכותם של היהודים להגדרה עצמית. להפגין מודעות לצדדים החיוביים הכרוכים בחיים במדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון. לא ראיתי בדבריו של זוהיר בהלול התנגדות לאלמנטים אלו. הוא עצמו הפך לסמל לדו קיום כשדרן ספורט השולט שליטה יפה ומרשימה בשפה העברית ובמכמניה. מפלגת העבודה צריכה להתגאות בו במקום להרחיקו.

שופטים ממאדים, ראשי ממשלה ממגרש הרוסים

אומרים שהחוק שמגביל חקירות נגד ראש ממשלה איבד סיכוייו בזירה הפוליטית. חבל מאוד. 

חקירה פלילית נגד ראש ממשלה היא כמו חור שחור שמעוות את המרחב סביבו. החקירה מעקמת לגמרי את מערכת התמריצים של כל הנוגעים בדבר. ראש הממשלה צריך לשקול את החלטותיו, פן יעודדו את היועץ המשפטי ואת השופטים להכריע נגדו. "עומק העקירה כעומק החקירה", המשפט שהנחה אולי את תוכנית ההתנתקות מהווה דוגמה טובה לכך. 

השופטים והתובעים עצמם עלולים להיות מושפעים מרצונם לא לראות את הפוליטיקאי הנידון יושב יותר על כס ההנהגה, או להיפך – מחרדתם שמא תיפול המדינה לידיים פחות בשלות או יותר פזיזות. כמובן אנו יודעים ששופטים מטבעם לא קורצו מבשר ודם, אלא מחומרים שיובאו מהחלל החיצון ואוטמים נפשם להשפעות זרות. אך בכל אופן ייתכן פה ושם שניפול על שופט שבשכבות האיטום שלו נפערו סדקים זעירים.

ראש ממשלה הנתון בחקירה הופך לפגיע במיוחד, נואש במיוחד לרצות את דעת הקהל. נכונותו ליטול סיכונים עלולה לגבור, כי קדנציה של אפס מעשה עלולה להסתיים בסכנה הגדולה מכולן – תא מאסר. זהו טירוף מוחלט לכפוף את המדינה לנסיבותיו האישיות האקראיות של העומד בראשה. ובפרט כשהחקירות לרוב עוסקות בנושאים מינוריים וזניחים ביחס לסוגיות הלאומיות הגדולות. יהיו מי שיאמרו שהשחיתות היא סכנה קיומית וכיוצא באלו הבלים. שחיתות הייתה תמיד, ומן הסתם המדינה היום מושחתת פחות מאי פעם. הסכנות הקיומיות הן בעולם האיסלאמי ובמדינה הפלסטינית וצריך ראש ממשלה שיוכל לעמוד מולן בראש שקט.