Archive for the ‘פוליטיקה’ Category

הימין שאין, השמאל שמדמיין

13 בינואר 2018

"מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל", ספר שפרסם ארז תדמור כבר בשנה שעברה, ויצא לי לקרוא רק עכשיו, מנתח את הקושי של הימין לשלוט על פי האידאולוגיה שלו, על אף ניצחונותיו בבחירות, ותולה זאת בחטאו הקדום של מנחם בגין אחר הניצחון בבחירות 77': הוא לא טיהר את המאחזים של האליטות השמאלניות המשפטיות והתרבותיות. בחלק גדול מהספר תדמור מתרכז באקטיביזם השיפוטי של בג"ץ שמציב את עצמו מעל הכנסת (והספר עוד פורסם לפני נקודת השיא האחרונה: הכרזתו של אהרון ברק שבג"ץ מוסמך לפסול גם חוקי יסוד בשם עקרונות מגילת העצמאות, וכפי שתיארתי בפוסט עבר).

זהו ספר חשוב, מאחר שפרסומו מהווה חלק מתנועה שיכולה לתרום לצמיחת מכוני חשיבה ימניים ואלטרנטיבה רעיונית ימנית, ממש כמו זו שקיימת בארה"ב. אולי תנועה כזו יכולה להצמיח למשל עיתון כלכלי ישראלי שלא יהיה קודש לסוציאליזם.  החיסרון הוא בהפשטת יתר ובהכללת יתר. מלחמת הימין והשמאל מוצגת כמלחמת הטובים והרעים על מגוון ערכים כמו ריסון אקטיביזם שיפוטי, חופש כלכלי, ציונות, יהדות וערכי המשפחה והקהילה. האמת היא שתדמור מנסה ליצור במידה רבה של מלאכותיות גוש ימין שמאז ומתמיד היו בראש מעייניו כל הערכים האלו, והוא לא הצליח ליישמם בגלל תחכומם של השמאלנים וחתרנותם תחת עיקרון שלטון הרוב, וכמובן בשל הטעות ההיסטורית של בגין. אבל התיאור הזה אינו עומד תחת בחינה אלמנטרית. אין גוש ימין אחיד כזה ומעולם לא היה.

אקטיביזם שיפוטי – האם באמת השופטים הימניים בבג"ץ אקטיביסטים פחות? ספק. כמה מהפסיקות הקיצוניות ביותר בתולדות בג"ץ הובלו בידי שופטים ימניים. השופט הדתי אדמונד לוי פסל בדעת יחיד את תוכנית ההתנתקות. אם דעתו הייתה מתקבלת היה שם לאל תוכנית שזכתה לרוב מוצק בכנסת ולתמיכה בציבור, והיום אפילו הימין נבנה עליה כדי להגות את תוכנית סיפוח יו"ש.

דוגמה נוספת: לא מזמן השופט נועם סולברג פסל את חוק הדירה השלישית של כחלון תוך פלישה חסרת תקדים לאוטונומיה של הכנסת על החלטותיה. גם השופט הדתי רובינשטיין היה אקטיביסט בפסיקה שפסלה מתווה הגז.

חופש כלכלי – נכון שנתניהו מאמין בלבו ללא ספק בחופש כלכלי, אך זהו אינו ערך במרכז עולמם של רבים מאנשי הליכוד, בפרט ה"חברתיים" שבהם. מירי רגב, מי ליכודניק ממנה, קידמה חוק שמטרתו הייתה להטיל מס הכנסה של 80%(!) על בעלי הכנסות גבוהות.  דוד לוי יכול היה בתסריט מסוים להפוך ליורשו של בגין בראשות הליכוד. מה לו ולחופש כלכלי.  כחלון, איש חוק הדירה השלישית (שלמרבה המזל כאמור נפסל בידי סולברג), היווה אב טיפוס של דמות הליכודניק מהפריפריה. כיום כשר אוצר אינו מנהיג מלחמת חורמה בשוק החופשי, למרבה המזל, אבל בוודאי גם אינו נתפס כאביר הקפיטליזם. הבית היהודי מונהג כיום בידי נפתלי בנט, שהוא אכן יזם הייטק ואיש שוק חופשי אדוק. אבל קדם לו בתפקיד זבולון אורלב שבצדק זכה לתיאור "תמר גוז'נסקי עם כיפה". באשר לחרדים, הם הרי מזמן מכרו נשמתם לקצבאות ולהסתמכות על מדינת הרווחה. (ראו גם ביקורת דומה של משה איפרגן על הספר.)

ציונות ויהדות – מנהיגי מפא"י ההיסטורית לא היו צריכים שיעור מארז תדמור על ציונות. זה נכון שהחל משנות התשעים חלחלה לשמאל פוסט ציונות שכזו שמשתקפת גם בכל מיני דמויות ברשימת העבודה הנוכחית, וההבדל בין העבודה למרצ טושטש מאוד. יש באמת מקום לחשוד שבימינו השמאל של העבודה כמו גם המיינסטרים של מרצ סוגדים באמת רק לעיקר אמונה אחד, למילותיו האלמותיות של ג'ון לנון בשיר "אימג'ן" על עולם בלי דת, בלי מדינות ובלי סיבה להיהרג. אבל מאוד לא הוגן להשליך תפיסה זאת בדיעבד על הציונות של בן גוריון ורבין, יגאל אלון וגולדה מאיר (שבכלל הייתה מאוד שמרנית וזעמה על גברים שמגדלים שיערות ארוכות). המפא"יניקים אסרו על ג'ון לנון וחבריו ללהקת החיפושיות להופיע בארץ פן יושחת הנוער.

בכל הקשור לזיקה ליהדות אי אפשר להתעלם מכך שגם הכוחות הפוליטיים המסורים ביותר ליהדותם לא זיהו את עצמם בעבר עם נציות ועם השקפת ארץ ישראל השלמה. גם כאן קרה שינוי היסטורי בשלב מסוים, ותמונת הימין והשמאל השתנתה עם הזמן.

הדתיים הלאומיים הונהגו בעשורים הראשונים לקום המדינה בידי יונים צחורות. חיים משה שפירא, המנהיג ההיסטורי של המפד"ל, התנגד לסיפוח השטחים והרגיז את משה דיין שלא הצליח להבין איך יהודי דתי יכול להיות כל כך ותרן בנושאים מדיניים. עוד קודם לכן שפירא התנגד ליציאה למלחמת ששת הימים.

החרדים עד עצם היום הזה אינם רואים את עצמם כימניים וכמחויבים לחזון ארץ ישראל השלמה. הם הרי בכלל חשדנים כלפי הציונות. תדמור לגמרי מתעלם בספר מקיומם, ומהיותם נדבך קריטי של קואליציית הימין, שחשיבותו רק תגבר עם הזמן בשל הגידול הדמוגרפי במספרם. הרי יהדות התורה אפשרה את ההתנתקות באמצעות תמיכתה בממשלת שרון, ואילו ש"ס אפשרה את הסכם אוסלו.

ערכי המשפחה – תדמור מגניב את המונח כמה פעמים לספר כדי לתאר את אחת הזירות שבהן השמאל נלחם בימין ומסרב לקבל את שליטתו הדמוקרטית. אבל הוא לא ממש מתעמק בו, וברור גם למה. "ערכי המשפחה" זהו שם קוד לתמיכה במדיניות שמפלה לרעה את הקהילה ההומו-לסבית, וזו מדיניות שלא זוכה לפופולריות רבה באף מפלגה כיום מלבד אצל החרדים ובאגף היותר שמרני של הבית היהודי. כמעט אף ימני חילוני או אף דתי לייט, לפחות מהדור הצעיר, לא מוכן לעמוד מאחורי אפליה כזו בימינו. העלאת הנושא מהווה דוגמה לכך שתדמור חש צורך (שלמעשה מוצהר בפירוש בספר) לחקות את השמרנות האמריקנית גם במקומות שבהם המציאות הפוליטית הישראלית מורכבת יותר ולא מתאימה לתבנית מאמריקה. האם באמת צריך להביא לפה את הוויכוח האם טרנסג'נדרים זכאים להתגייס לצבא? מזל שלא ראה לנכון להעתיק מהשמרנות האמריקנית גם את הוויכוח על הפלות ושלא שקע בווכחנות בנושאי סביבה והתחממות גלובאלית.

ז'בוטינסקי – זאב ז'בוטינסקי, אשר מוזכר לא פעם בספר, גם אם לא בצורה מאוד מעמיקה, הוא הגיבור של תדמור. תדמור עורך חשבון נוקב עם מנחם בגין, וזהו דבר אמיץ כשלעצמו, כי בגין הוא הרי דמות מיתולוגית עבור הימין. הוא מתאר את בגין כתלמיד לא מוצלח של ז'בוטינסקי. אבל האם ז'בוטינסקי עצמו רלוונטי לימין של ימינו? כך תדמור מאמין, אבל אני חושד שלא – זאת משום שז'בוטינסקי לא שאב את השקפתו ממסורת דתית.

כפי שהעיד ערי בנו לא ביקרה משפחת ז'בוטינסקי בבית–הכנסת אף לא ביום הכיפורים ולא נערך לו טקס בר מצווה. תחת זאת לקח אותו האב לסרט ראינוע. את יחסו לדת סיכם בקצרה: דת, המסורה, היו בשבילי תמיד כעין סיפורים מימי הביניים, דברים שאין להם שום שייכות לחיים האמיתיים.

אבל העובדות הפוליטיות – פסיכולוגית הן שקשה מאוד להחזיק השקפת עולם ימנית ולהנחילה לצאצאיך, כאשר היא לא מלווה בתחושה דתית. הממצאים בשטח הם שהימין האליטיסטי בימינו כמעט כולו כיפות סרוגות, ושהימין העממי חונך על תחושת זיקה מסורתית דתית עמוקה. כנראה כאשר הדת נעדרת כליל מהחינוך ומהזהות, שירתו של ג'ון לנון וקריאתו לדמיין עולם בלי עמים ובלי דתות היא כמו שירת סירנה שקשה לחמוק ממנה.

דיון מעניין באמת, שהספר של תדמור אינו נוגע בו כלל הוא כיצד הימין יכול להישאר נאמן לתפיסות החירות והחופש של ז'בוטינסקי ולהימנע מחוקים מקוממים שמטרתם כפיה דתית, כמו חוק המרכולים למשל, ובד בבד להישען על הזהות היהודית הלאומית החזקה שהדת מנחילה.

מודעות פרסומת

העדות מן ההתפלגות

21 בדצמבר 2017

יש דברים שידועים בוודאות כנוטים להתפלג בעקומה – אינטליגנציה למשל. העובדה שיהודים, גם אם בסך הכול מעטים מאוד מהם, הם בעלי רמה קיצונית כזו של אינטליגנציה שמאפשרת להם לזכות בפרס נובל, בפרס טיורינג או במדליית פילדס, יכולה ללמד, באופן סטטיסטי ברור ועדיין מפתיע משהו, על כלל היהודים. אם חוכמה קיימת אצל מיעוט בצורה כל כך קיצונית שמאפשרת לו להיות נושא הדגל של המדע העולמי, סימן שהיא קיימת במידה לא מבוטלת גם אצל האחרים, אפילו אם לא הגיעו לרמות כה קיצונית של חוכמה.

אפשר להסתכל כך גם על האלימות שמאפיינת את האיסלאם. כמעט כל יום שומעים על מעשה זוועה אחר שנעשה בשם האיסלאם הקיצוני. המפגעים הם מעטים, אבל אלימות דתית רצחנית נוטה להופיע בעקומת התפלגות, ואלימותם של המעטים יכולה להעיד שמידה של נטייה לאלימות דתית, גם אם פחותה, קיימת אצל רבים. העדרן של פעולות דומות בקרב נוצרים או יהודים אינו מלמד רק על ההבדל בין הרדיקלים בחברות השונות, הוא מלמד על ההבדל בין החברות עצמן.

ברשומה הקודמת פקפקתי, לאור מעבר רפורמת המס, האם אי פעם איזשהו פוליטיקאי רפובליקני באמת האמין בחשיבותו של גרעון נמוך. קמיליה תהתה על היקש זה, ואני רוצה לחזקו באמצעות עיקרון עקומת ההתפלגות.

עובדה שברגע האמת היה חבר קונגרס רפובליקני אחד בלבד, חבר בית הנבחרים מטעם צפון קרוליינה, וולטר ג'ונס, שהתנגד לקיצוצים מסיבה זו (אחד מתוך כמעט שלוש מאות!). אני נוטה להאמין שגם דעות מתפלגות כמו בעקומה בקרב אלו שמחזיקים בהן. נניח שקבוצה מסוימת, למשל קבוצת היהודים החיים בישראל, מאמינה בחשיבות הצביון הדתי של המדינה. יש כאלו שאמונתם בכך קיצונית, יש כאלו שמאמינים בכך בצורה מתונה, יש כאלו שכלל לא מאמינים בכך. ברגע האמת, כששאלת הצביון הדתי תעמוד למבחן אמת, תראה הבדלים בתגובות על פי המיקום על העקומה.

אם באמת הייתה שוררת בקרב הרפובליקנים אמונה עזה בסכנות הגרעון, אפשר לשער שאצל חלקם היא הייתה קיצונית וגוברת על השיקולים בעד קיצוצי המס, אצל חלקם היא הייתה מתונה יותר ונסוגה אחורה מפני החשיבות שבהקלות מס. הקונצנזוס הכמעט מוחלט (למעט חבר קונגרס אחד, כאמור) שהתגבש בקרב הרפובליקנים סביב חוסר חשיבות הגרעון ביחס לקיצוצי המס, יכול להעיד שנושא זה היה מס שפתיים בלבד עבורם.

אפשר לנסח זאת כך: מה שלא מופיע על עקומת ההתפלגות, לא באמת קיים.

בזמנו אנשי מפלגת העבודה הצהירו מעל כל בימה על מחויבותם המוחלטת לירושלים המאוחדת (יוסי ביילין אמר אפילו אחרי חתימת הסכמי אוסלו:"על ריבונותה ועל היותה בירתנו המאוחדת לא נוכל להתפשר. הפלסטינים מודעים לכך. הם יצטרכו לעמוד בפני דילמה לא פשוטה מבחינתם"). בפועל כאשר היה נדמה שפשרה היסטורית עם הפלסטינים תלויה בוויתור על ירושלים, אנשי העבודה עמדו כאיש אחד מאחורי אהוד ברק שהציע את הפשרה. האם כך קרה מאחר שירושלים המאוחדת מעולם לא באמת עניינה אותם, או מאחר שאחרי התייסרות רבה הכריעו בעד השלום? כנראה התשובה הראשונה נכונה. אם באמת ירושלים המאוחדת הייתה ציפור הנפש של אנשי העבודה, לפחות חלקם היה מוצא את עצמו על עקומת ההתפלגות בצד המתנגד.

ניתן להקביל זאת לאירוע פוליטי שקרה לאחרונה. מפלגת העבודה הייתה חלוקה סביב שאלת החוק לגירוש המסתננים ועל אף מאמציו הכבירים של היו"ר שלה, אבי גבאי, חברי כנסת רבים התעקשו שיתנגדו בתוקף לחוק זה. בסופו של דבר גבאי היה צריך לוותר. עקרונות של זכויות אדם ואמונה בחשיבותו של יחס אוהד למבקשי מקלט אפריקנים הם עמוק בלבם של חברי מפלגת העבודה. עובדה שחלק מהם כל כך קיצוניים לגביהם עד שמוכנים להפר בשמם משמעת קואליציונית.

גם ההתנתקות מרצועת עזה תעיד – רבים מחברי הכנסת של הליכוד סירבו בתוקף לתמוך בה והפכו למורדים בראש הממשלה מטעם מפלגתם, דבר שאינו קל ופשוט בכלל לחבר כנסת מן השורה. בכך הם הוכיחו ששמירת ההתיישבות בשטחים היא עמוק בלבם. אבל הדבר המפתיע והלא ברור מאליו הוא שהם הוכיחו זאת במידה מסוימת אפילו לגבי עמיתיהם שכן תמכו בהתנתקות. העובדה שחלק מחברי הכנסת התייסרו בסוגיה עד כדי כך שהחליטו להפוך למורדים בליכוד, מסמנת שאפילו עבור אלו שבסופו של דבר החליטו לתמוך, זו לא הייתה החלטה קלה. אגב על כך יעידו גם הזיגזגים הפראיים שעשה בנושא ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו, שתמך בהתנתקות בהצבעותיו בכנסת אך לבסוף התפטר בגללה מממשלת שרון.

לסיכום, אם בקרב קבוצת בני אדם קיימת השקפת עולם מסוימת, היית מצפה לראות ביטויים שונים שלה מצד בני אדם שונים: חלקם מתונים וזהירים, חלקם בעלי יותר כוח ועוצמה.  כאשר ברגע האמת הביטויים היותר קיצוניים והיותר משמעותיים של אותה השקפה נעדרים כליל, ספק אם זו באמת הייתה השקפת עולם משמעותית לאותה קבוצה.

כנסו לנעליו של בהלול

1 בנובמבר 2017

עולה לי בבריאות להסכים עם אורי משגב, הפובליציסט השמאלני של הארץ, אבל לפעמים אין מנוס. כך כותב משגב על דחיקתו הצידה של זוהיר בהלול, שסירב להשתתף במושב של הכנסת לכבוד מאה שנה להצהרת בלפור.

הרי בלי רמה מסוימת של תחושת זהות ושיתוף של ערביי ישראל בתהליך הדמוקרטי והאלקטורלי, אין למחנה שגבאי מתיימר להוביל אפילו סיכוי תיאורטי לחזור לשלטון (אחוזי הצבעה, גוש חוסם, המלצה לנשיא וכו'). אבל מעבר לחישובי תועלתנות, יש כאן בראש ובראשונה עוול מהותי. מוסרי. אנושי. השיימינג הזה נגד בהלול מריח מציניות, התלהמות ואפילו גזענות. ובשתי מילים: נמאס מהקיצוניות.

מסכים לגמרי.

לדרוש מערבי ישראלי לחגוג את הצהרת בלפור הרי זה כמו לדרוש ממנו לשיר את ההמנון המדבר על נפש יהודי הומיה. זו אינה דרישה לכבוד כלפי המדינה, אלא להתרפסות ולהשפלה. זו גם ציפייה שמשקפת העדר מוחלט של יכולת לנטילת פרספקטיבת הזולת. מי שדורש מערביי ישראל התנהגות כזו הוא לרוב ימני לאומן בעצמו. הוא דורש מהם את ההיפך ממה שהוא עצמו. הוא, הלאומן היהודי, מצפה מערבים לאובדן העניין בלאומיות משלהם. זו דרישה להתנהגות שבפועל אמורה לעורר בוז במי שדורש אותה.

גם דבריו של בהלול בעבר לפיהם ערבי שדוקר חייל אינו מחבל, אינם באמת הסקנדל שעשו מהם. הנשיא סאדאת גרם למותם של כ-2,500 ישראלים בדמי ימיהם, טרגדיה שהמדינה עוד כואבת פצעיה שני דורות לאחר מכן. ובכל אופן אינו רב מחבלים, ובצדק הוא התקבל בכבוד וביקר כשירד מהמטוס בנמל התעופה בלוד החודש לפני 40 שנה. יש הבחנה בין רצח אזרחים שהוא טרור נפשע לבין הרג חיילים שהוא אקט מלחמתי שאינו בהכרח סותר את החוקים ההומניטריים הבינלאומיים. בהלול בהחלט לא הביע תמיכה במאבק מזוין נגד חיילים. הוא רק הבדיל בינו לבין אותם פשעי מלחמה המכונים טרור וכוללים פגיעה מכוונת באזרחים. זו הבחנה טריוויאלית. זה אינטרס של ישראל ושל כל ציביליזציה מתורבתת לצמצם את אימי המלחמה בכך שההבחנה הזו תחודד, לא תטושטש. באופן כללי ברור שכחבר כנסת ערבי, עמדותיו של בהלול יהיו משמאל לעמדותיו של חבר כנסת יהודי אופייני של תנועתו. אבל יש חשיבות לכך שיהיו חברי כנסת ערבים במפלגות הגדולות הישראליות ולשם כך ניתן לסבול דעות שהן משמאל לדעות המקובלות בהן.

אפשר לצפות מערביי ישראל לכבד את המדינה ואת חוקיה. להוקיע אלימות. לא להכחיש את זכותם של היהודים להגדרה עצמית. להפגין מודעות לצדדים החיוביים הכרוכים בחיים במדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון. לא ראיתי בדבריו של זוהיר בהלול התנגדות לאלמנטים אלו. הוא עצמו הפך לסמל לדו קיום כשדרן ספורט השולט שליטה יפה ומרשימה בשפה העברית ובמכמניה. מפלגת העבודה צריכה להתגאות בו במקום להרחיקו.

שופטים ממאדים, ראשי ממשלה ממגרש הרוסים

23 באוקטובר 2017

אומרים שהחוק שמגביל חקירות נגד ראש ממשלה איבד סיכוייו בזירה הפוליטית. חבל מאוד. 

חקירה פלילית נגד ראש ממשלה היא כמו חור שחור שמעוות את המרחב סביבו. החקירה מעקמת לגמרי את מערכת התמריצים של כל הנוגעים בדבר. ראש הממשלה צריך לשקול את החלטותיו, פן יעודדו את היועץ המשפטי ואת השופטים להכריע נגדו. "עומק העקירה כעומק החקירה", המשפט שהנחה אולי את תוכנית ההתנתקות מהווה דוגמה טובה לכך. 

השופטים והתובעים עצמם עלולים להיות מושפעים מרצונם לא לראות את הפוליטיקאי הנידון יושב יותר על כס ההנהגה, או להיפך – מחרדתם שמא תיפול המדינה לידיים פחות בשלות או יותר פזיזות. כמובן אנו יודעים ששופטים מטבעם לא קורצו מבשר ודם, אלא מחומרים שיובאו מהחלל החיצון ואוטמים נפשם להשפעות זרות. אך בכל אופן ייתכן פה ושם שניפול על שופט שבשכבות האיטום שלו נפערו סדקים זעירים.

ראש ממשלה הנתון בחקירה הופך לפגיע במיוחד, נואש במיוחד לרצות את דעת הקהל. נכונותו ליטול סיכונים עלולה לגבור, כי קדנציה של אפס מעשה עלולה להסתיים בסכנה הגדולה מכולן – תא מאסר. זהו טירוף מוחלט לכפוף את המדינה לנסיבותיו האישיות האקראיות של העומד בראשה. ובפרט כשהחקירות לרוב עוסקות בנושאים מינוריים וזניחים ביחס לסוגיות הלאומיות הגדולות. יהיו מי שיאמרו שהשחיתות היא סכנה קיומית וכיוצא באלו הבלים. שחיתות הייתה תמיד, ומן הסתם המדינה היום מושחתת פחות מאי פעם. הסכנות הקיומיות הן בעולם האיסלאמי ובמדינה הפלסטינית וצריך ראש ממשלה שיוכל לעמוד מולן בראש שקט.

פינקלשטיין צדק, פרס התחלק

25 באוגוסט 2017

ארתור פינקלשטיין, היועץ האסטרטגי שהגה את קמפיין "פרס יחלק את ירושלים", הלך השבוע לעולמו. נזכרתי בו ובקמפיין שלו בהקשר לפוסט שכתב הכלכלן והבלוגר סקוט סאמנר על מדרונות חלקלקים. סאמנר התייחס לטענה שאם יתחילו להוריד פסלים של גיבורי הקונפדרציה שנלחמו למען שימור העבדות, בסוף יורידו גם את הפסלים של נשיאים כמו ג'ורג' וושינגטון ותומס ג'פרסון, שניהם בעלי עבדים. ג'פרסון אפילו היה אב לכמה מעבדיו הקטנים, ילדיה של שפחתו סלי המינגס. אחד הכותבים בוושינגטון פוסט ביטל בזלזול את טענת המדרון החלקלק הזו, אבל סאמנר נוטה להאמין שכך דברים עובדים – המציאות מתגלגלת במדרון. הוא הביא לדוגמה את הטיעון ברוח שנות השמונים: "אם נבטל את מחלקת העישון במטוסים, בסוף יאסרו עישון במסעדות, בבארים, במשרדים, בחללים, בחדרי מלון, בבנייני מגורים…". זהו מדרון חלקלק שהתגשם כמובן. דוגמה אחרת היא מאבק הזכויות של התנועה הגאה. שמרנים שהזהירו שהיתר להומוסקסואליות בין ארבע קירות יביא לבסוף להכרה בנישואים חד מיניים, נתקלו בזלזול. אבל כך היה. בסך הכול 12 שנים חלפו בין פסק הדין של בית המשפט העליון באמריקה שקבע שאקט מיני הומוסקסואלי הוא חוקי לפסק הדין שהכיר בשוויון בין נישואים חד מיניים לנישואי גבר ואישה.

במקרים שלעיל אני אישית, וכנראה איתי רוב הציבור במערב היום, תומך בתוצאה הסופית ורואה אותה כרצויה, אבל היא הייתה נראית הזויה, בלתי רצויה ובלתי אפשרית בתחילה, ומבחינה זו מי שהזהיר אז מפני התגשמותה על ידי שימוש בטיעון המדרון החלקלק, התברר כצודק. כך לדברי סאמנר ייתכן שנחזה בהפלת פסלו של כל נשיא שיקושר לעבדות בעקבות הפלת פסליהם של גיבורי הקונפדרציה בהווה. אני אפילו הייתי הולך צעד אחד קדימה ותוהה מה יקרה כאשר בעתיד האנושות תיתן דין וחשבון על יחסה הנוכחי לבעלי חיים המגודלים לצורך מזון בצפיפות ובסבל קשים. לבני האנוש בעתיד מן הסתם יהיה קל יותר להתייסר על פשעי אבותיהם בנושא כאשר יהיה זמין להם מאגר בלתי נדלה של מזון דמוי בשר מלאכותי. אולי כל אנדרטה לפוליטיקאי מהעבר הרחוק שלא היה צמחוני תעורר תגרות והתקהלויות.

ומכאן לקמפיין "פרס יחלק את ירושלים" של ארתור פינקלשטיין ב-1996. זהו קמפיין שבעצם התבסס על טיעון המדרון החלקלק – אם פרס כבר היום מוכן לתת לערבים כל כך הרבה, בסוף הוא ייתן את ירושלים. הטיעון נהדף בידי מפלגת העבודה כהסתה מרושעת, שקרית וחסרת גבולות. ב-1999 נעשה שימוש בקמפיין דומה נגד אהוד ברק, ואהוד אולמרט, ראש העיר ירושלים מטעם הליכוד, יצא להגנתו והכחיש זאת באומרו שברק ודאי לא יחלק את ירושלים. בתוך זמן קצר להדהים, כבר בשנת 2000, התברר שברק דווקא מוכן בהחלט לחלק את ירושלים. לא למסור אילו שכונות ערביות נידחות, אלא ממש לחלק את גרעינה ההיסטורי הקדוש לדתות המונותאיסטיות. אז התברר שגם פרס בעצם היה מוכן לחלק את ירושלים כפי שניבא פינקלשטיין. בניגוד לרוני מילוא הוא לא פרש מהממשלה שהסכימה לחלוקת העיר ותמך במתווה קלינטון. החלק המגוחך באמת היה שאפילו אהוד אולמרט, זה שאהוד ברק הביאו כערב לכך שירושלים לא תחולק, הסכים בסופו של דבר לחלוקתה בהצעותיו לאבו מאזן. על זה נאמר בתלמוד שלעתים מי שמביאים כערב צריך ערב בעצמו.

אלו שביטלו את טענת המדרון החלקלק בראשיתה, בדרך כלל אינם עושים חשבון נפש כאשר הם בסופו של דבר מתגלגלים, יחד עם רבים אחרים, הישר אל תחתית המדרון. וזאת לעתים בצדק, מאחר שמה שהיה נדמה פעם כתחתית המדרון אינו באמת תחתית, אלא המשך טבעי, הגיוני ונכון.  אורי אורבך, הסטיריקן הימני המנוח, ניבא זאת מראש כשכתב לגבי שאלת ירושלים: "הממשלה הזו מנהלת מדיניות של הליכה על סף תהום, אבל עוד מעט היא תצעד צעד אחד קדימה. אם אי חלוקת ירושלים תחסום את השלום בדישו – פרס יסכים לחלוקת ירושלים". ובאמת, כל אלו שנשבעו בשם ירושלים בעבר בשמאל, טענו מאוחר יותר שהייתה זו רק ססמה, ושהעיר במילא מחולקת מאי פעם. אז מה ההיגיון לחסום את השלום הישראלי-פלסטיני רק בשל פנטזיות שקר על שלמותה.  ואכן, לא ברור כלל מה ההיגיון בבלימת השלום הישראלי-פלסטיני אם המכשול האחרון לכך יהיה כמה קילומטרים רבועים בירושלים.

מה המסקנה? טענת המדרון החלקלק היא טענה אשר משקפת את המציאות. כך באמת העולם עובד. מסכימים לדבר אחד ומתגלגלים לדברים שבאים אחריו. אבל מצד שני, לא בהכרח היא צריכה להטיל עלינו אימה כה רבה. יכול להיות שבסופו של דבר נתגלגל ונתגלגל, נתהפך אנה ואנה, עד שנגלה שגם מה שבתחתית המדרון אינו הזוועה שחששנו מפניה.

שיטה חדשה במקום ליכודניקים חדשים

22 באוגוסט 2017

הליכודניקים החדשים, שרובם כנראה לא באמת רואים בעצמם ליכודניקים או מצביעי ליכוד פוטנציאליים, מטרידים את ראשי הליכוד, שמנסים למנוע מהם להשתתף בפריימריז.

בפעם הקודמת האיום מבפנים על צביון הליכוד הגיע דווקא מהימין הדתי, מתומכי משה פייגלין ששאפו להשתלט על התנועה מבפנים, אך נכשלו. פייגלין הצליח להיכנס פעם אחת לכנסת. ברם, יומרותיו היו גדולות בהרבה, וכישלונו מהדהד. עתה שוגים מעריצי פייגלין בפנטזיות על ריצה נפרדת לכנסת, וגם הן יתנפצו. אין ביקוש רב בציבור הישראלי לסחורה הפונדמנטליסטית – ליברלית שפייגלין מנסה לשווק.

פייגלין אז, הליכודניקים החדשים עכשיו, מעלים את השאלה – איך מאזנים בין הרצון לאפשר לקהל רחב להכתיב את אופי התנועה ולא לקבוצות קטנות וסחטניות ובין החשש מהשתלטות עוינת של כאלו שלבם בכלל במפלגות אחרות? אחד הפתרונות האפשריים הוא לקבוע שהצטרפות כחבר תנועה משמעותה הצבעה אוטומטית עבור התנועה בבחירות, אבל פתרון זה חותר תחת עקרונות הבחירות החופשיות ולא ניתן לקבלו בשום פנים. מאחר שחברות בתנועה היא עניין פומבי, הצבעתו של חבר התנועה תהיה גלויה לכל ולפיכך גם ניתן יהיה לכפות אותה, לסחוט אותה וכדומה. אפשר בקלות לדמיין את בכירי ש"ס מכריחים את כל המורים באל המעיין למשל להצטרף כחברים, או קובעים שמי שלא הצטרף כחבר תנועה פסול למניין.

פתרון הולם יותר יהיה לחלק את פתק ההצבעה לשניים – למשל בצד אחד יהיה כתוב שם התנועה שאליה מצביעים. בצד שני תהיה מטריצת מספרים. המצביע יסמן את המספרים שמסמלים את מועמדי הפריימריז שהוא חפץ ביקרם, אשר קשורים לתנועה המופיעה על הצד הראשון של הפתק.   ככה יובטח הקשר בין הצבעה בפריימריז לבין הצבעה בפועל למפלגה.

גם פתרון זה מעלה שאלה – אם הפריימריז יתקיימו בד בבד עם הבחירות לכנסת, המצביעים המתלבטים בין מפלגות לא יוכלו לדעת לאיזה הרכבי רשימה בעצם הם יכולים להצביע, ואולי אפילו גם מי מוביל אותם, אם גם דבר זה נקבע באותם פריימריז. איך מפלגה בכלל יכולה לנהל קמפיין בחירות אם אינה יודעת כלום על אופיה ודמותה בטרם הבחירות עצמן.

אפשרות מעניינת היא לחלק את הבחירות לשני סבבים, שיופרדו בחודש או בחודשיים. כל מצביע יבחר אם הוא מעוניין להשתתף בסבב הראשון או השני. בסבב הראשון ניתן יהיה גם להצביע למפלגה וגם להשתתף בפריימריז שלה. בסבב השני ניתן יהיה רק להצביע למפלגה, ולא יוכלו להשתתף בו אלו שהשתתפו כבר בסבב הראשון. מספר הקולות הסופי של מפלגה יורכב מהמספר הכולל של מצביעים לה בשני הסבבים.  בסבב הראשון צפויים להשתתף רק נאמנים מוצהרים של מפלגה, ומספר הקלפיות יהיה אולי מוגבל. בסבב השני ישתתף העם כולו. שיטת בחירות כזו תנהיג מהפכה אמיתית במערכת הפוליטית בישראל ותאפשר להכניס דמוקרטיה אפילו למפלגות שבהן אינה מקובלת כלל – כמו המפלגות החרדיות או מפלגתו של יאיר לפיד. גם אם החוק לא יכפה זאת, ייווצר תמריץ גדול למפלגות לאפשר בחירה בין מועמדים, ולו מוגבלת, כדי לזכות בסבב הראשון בקולו של מצביע החפץ למקסם השפעה.

באופן זה ניפטר גם מהשפעתן המזיקה של קבוצות קטנות, למשל נהגי המוניות חברי הליכוד, שדוחקים בישראל כץ שלא לאפשר את פעילות אובר לארץ. או עובדי התעשייה האווירית ששנים הכניסו בנאמנות כץ אחר לכנסת. חסרונות ברורים של שיטת שני סבבים הם התארכות הזמן מרגע ההחלטה על בחירות עד לסיומן. כיום החוק דורש לשם כך שלושה חודשים. עתה אולי יידרשו ארבעה או חמישה. גם העלות הכספית של הבחירות תזנק, הן למדינה, הן למועמדים שיצטרכו להיחשף לקהל מצביעים פוטנציאלי של מאות אלפים. לדעתי, עדיין שווה.

יצוין שבעולם ובעיקר באירופה, במדינות אשר מקובלת בהן בחירה ברשימת מועמדים פתוחה, בדרך כלל נוקטים גישה פחות קיצונית שבה יכולתם של המצביעים לשנות את סדר הרשימה שנקבע מראש קיימת, אך מוגבלת. בדרך כלל הרוב הגדול בוחר שלא לשנות דבר.

גבאי או לפיד יכולים להיות ראש ממשלה

12 ביולי 2017

האווירה הנוכחית במדינה, בקרב מביני הדבר, היא שהליכוד ישלוט לנצח וביבי יהיה ראש ממשלה עד שימאס לו. יש לתחושה זו הצדקה עניינית – מדינת ישראל מצויה בתור זהב ולביבי מגיע קרדיט על כך. אבל אין לתחושה זו הצדקה משפטית – נתניהו עלול להסתבך קשות בחקירות סביבו, וההימור שלי הוא עדיין שייאלץ לפרוש בעטיין. ובמפתיע, גם אין לכך הצדקה בסקרים ואפילו לא בתמונת המנדטים הנוכחית בכנסת. לגוש הימין אין רוב בכנסת. הוא תלוי במשה כחלון. כחלון לא יכתיר באופן אוטומטי את נתניהו או יו"ר אחר של הליכוד כראש ממשלה. אם גוש הימין יהיה תלוי בכחלון, ואם, שלא כפי שקרה בבחירות האחרונות, יהיה שוויון בין המפלגות הגדולות או אף יתרון למפלגה שאינה הליכוד, בהחלט יתכן שכחלון ידרוש הקמת ממשלת אחדות לאומית, שבה ראשות הממשלה תחולק בין ראשי המפלגות הגדולות. בלי כחלון אף ממשלה לא תוכל לקום ולכן גוש השמאל יכול להסתייע בו ליצירת גוש חוסם. אם גם ליברמן, שכשר ביטחון נעשה כל כך פרגמטי ושקול, יתן יד, אז בכלל מצבו של מנהיג הליכוד ייעשה קשה. 

אבל כשמדובר ספציפית באבי גבאי עולה השאלה למה שכחלון יהפוך עולמות למענו, אחרי הדם הרע שנוצר ביניהם כשגבאי נטש את כולנו. ולמה שליברמן יסלח לו על כך שהתפטר בתגובה למינויו לשר ביטחון. 

גם אם מדובר בלפיד – שם אין איבה אישית, אך עדיין יש חידה: למה לכחלון להכתיר מנהיג לגוש המרכז שאינו הוא.

והתשובה יכולה להיות אידיאולוגית. כחלון פעם היה ממורדי הליכוד בטרם ההתנתקות, אבל מאז הלך כברת דרך שמאלה. ייתכן שיחפוץ להשלים המהלך. ייתכן גם שהח"כים שלו יצאו מפוזיציית המריונטה וידרשו זאת. השאלה בבחירות הבאות תהיה אם המדינה תלך שמאלה, האם גוש המרכז-שמאל יתלכד סביב לפיד או גבאי וגם האם אדם אחד – משה כחלון – ילך שמאלה ולשם כך יהיה מוכן להכתיר מישהו שאינו הוא כראש ממשלה רענן.

מירי בימין, מבוי סתום בשמאל

17 בפברואר 2017

סקר שנערך לאחרונה במדינות אירופיות חשף שאיסור הגעת המוסלמים שמנסה לקבוע דונלד טראמפ פופולארי בקרב אזרחי אירופה. ובהפרש עצום – 55 אחוזים תמכו בעצירת הגירה מוסלמית מול 20 אחוזים בלבד שהתנגדו.

השנים האחרונות היו דרמטיות מבחינת נושא ההגירה. גם אם דיבורים על התאסלמותה השקטה של אירופה החלו כבר מזמן, רק התעצמות דאעש ומשבר הפליטים בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה הפילו לכולם את האסימון. ההתמודדות עם הגל הדמוגרפי המוסלמי תעצב את המאה ה-21 במערב. 

לכך יש גם השלכות כלכליות משמעותיות. האליטות המציבות את ערך השוויון כערך עליון ולפיכך קוראות להטלת מסים ומפקפקות בשוק החופשי מאוגדות במפלגות השמאל. אבל כדי להיבחר ולקבל רוב בפרלמנטים הן צריכות לקושש תמיכה מהמעמד הבינוני נמוך. הן איבדו אותו. הוא אוהב שוויון כשמשמעותו היא שהעשירים יממנו לו את ביטוח הבריאות או כשנגזר ממנו מרחב פעולה לאיגוד העובדים שדואג לו לשכר ולתנאים. המעמד הבינוני נמוך מתעב שוויון בכל מאודו כשפירוש הדבר הוא שהמוני מהגרים מוסלמים נתפסים כזכאים להציף את ארצו.

מי שחשב שקריסת השמאל היא תופעה ישראלית ייחודית הקשורה בכיבוש ובאינתיפאדה, מתבדה. בכל העולם המערבי השמאל מת. אפילו בשוודיה שבה שולט כיום השמאל, זו תוצאה חד פעמית של נתק בין הימין המתון לימין הלאומני אשר יחד יש להם רוב בפרלמנט. אולם הימין המיינסטרימי שם כבר רומז שמעתה והלאה יאחד כוחות עם הימין הלאומני האנטי מוסלמי. 

למועמד השמאל אין סיכוי, כך נראה, להגיע לסבב השני בבחירות לנשיאות בצרפת. בוחריו יצביעו ללה פן. הלייבור של ג'רמי קורבין מקבל מעט קולות בקרב מעמד הפועלים. כל המצביעים הלכו למפלגה של נייג'ל פאראג', שהצליחה באופן מדהים לשנות את בריטניה כליל ולהוציאה מהאיחוד, גם עם מושב או שניים בפרלמנט.

השמאל יקרוס, אך הימין ישתנה. שורות הימין במערב יתמלאו באוהדים חדשים שיבטיחו לו השלטון לשנות דור – סוציאליסטים לאומניים, שאינם מסוגלים לשאת את אהדת השמאל להגירה מוסלמית. הימין יצטרך להשתנות בשבילם. לא סתם טראמפ סטה בחדות מעקרונות רפובליקניים של תמיכה בסחר חופשי. הוא זיהה שקיים אלקטורט ימני חדש שאינו אדוק בדת השוק החופשי והצליח להקסימו. אנשי ימין ששמים עקרונות של שוק חופשי מעל ללאומיות ותומכים במטבע רב לאומי או בהגירת עובדים יהפכו לדינוזאורים. דמויות ימין פוליטיות כמו מירי רגב אצלנו  משקפות את זעם ההמונים כלפי בני המוצא האתני השונה ואינן מחויבות לקפיטליזם אדוק. רגב למשל הציעה פעם להטיל מס 80 אחוזים על הכנסת עשירים. מצד שני, הנושא אינו בוער בדמה, היא לא שלי יחימוביץ', וממשלה בראשותה בוודאי תהיה נוחה לעסקים מאחר שאלו שמתחתיה יהיו ימניים מן השורה. הביטו בפניו של העתיד הפוליטי של המערב ותראו שם את מירי. ובאמריקה גם ההווה, יש להודות, נראה כך.

חזקים, חלשים ויהודים

31 בינואר 2017

יש בעולמנו שתי השקפות עולם פוליטיות מרכזיות – ההשקפה האחת אומרת שהחזק תמיד צודק, משום שהעולם מתבסס על היררכיה. ההשקפה השנייה אומרת שהחלש תמיד צודק, מאחר שהשוויון הוא הדבר החשוב ביותר. 

חילופי השלטון מעוררי ההשתאות בארה"ב משקפים את הקוטביות היוצאת מכך. ממשל אובמה סלד מישראל הלאומנית אך יצא מגדרו כדי לציין את סבל היהודים בשואה. למעשה כפי שהשתמע מנאום קהיר היה נראה שצדקת קיומה של ישראל בעיניו של הנשיא נעוצה בשואה. היהודים היו כה חלשים בעבר שניתן איכשהו לסבול את היותם חזקים בהווה.

ממשל טראמפ הוא ההיפך הגמור. הצהרתו ליום השואה העליבה את היהודים. היועץ הבכיר המושל בכול, סטיב בנון, בכלל סולד מיהודים. אבל יהודים שמוכנים להיות חזקים וכוחניים בריש גלי אוהבים בבית הלבן הנוכחי כמו שאוהבים בו את פוטין. על כן המתנחלים מוצאים אצל טראמפ בית חם.

אחת האירוניות בהשקפות עולם גורפות שכאלו היא שלעתים אנשים הולכים איתן, לפחות במידה מסוימת, גם כשפונות נגד האינטרסים האישיים הבסיסיים שלהם. 

שמאלנים קיצוניים נפגעי טרור פלסטיני מוסיפים להצדיקו, כי זהו נשקו של החלש. הקיבוצניקים השמאלנים שהיו משוכנעים שברית המועצות היא מעוז ההגשמה הסוציאליסטית בעולם המשיכו לדבוק בה גם כשנחשפו פשעיה. מרדכי אורן, איש מפ"ם וקורבן משפט פראג, הודיע אחרי ששוחרר שהוא ממשיך להאמין בסוציאליזם. אפילו העשירים נוהרים לקלפיות כדי להצביע למפלגות שמאל שמבטיחות להטיל עליהם מסי עתק. 

ומנגד נשים חרדיות מקבלות את ההיררכיה הדתית השמה גברים מעליהן. תלמידי ישיבות מזרחיים משתוקקים להיקלט בישיבה אשכנזית אף שבה ייחשבו סוג ב'. העניים החיים בליבה של אמריקה סוגדים למילארדר מעלים מס שבו בחרו לנשיאם.

האם טראמפ יתברר כרע ליהודים, יעדיף את האינטרסים של פוטין על אלו של ישראל? ינהל את העולם בפזיזות חסרת מעצורים? ואם כן, האם עדרי הטוקבקיסטים הימניים, שכל כך אוהבים כוחנות, עדיין יתלהבו ממנו? 

היורש

29 בדצמבר 2016

מאחר שתקציב המדינה לשנתיים הקרובות עבר, אין שום סיבה שהבחירות הבאות יוקדמו משמעותית. צרות בהעברת תקציב 2019 יובילו לבחירות ב-2019, השנה שבה הן אמורות להתקיים ממילא.   אבל הפרסומים הערב על חקירה פלילית נגד ראש הממשלה נתניהו עלולים בסופו של דבר להביא להתפטרותו. המערכת המשפטית היא עדיין השליטה האמיתית במדינה, אפילו יותר מביבי ומהמתנחלים.

את נתניהו, אם יתפטר, יחליף חבר כנסת אחר ממפלגתו. אבל יש בעיה – אין ברשימה מישהו שמצטייר כבעל שיעור קומה מספיק לתפקיד. במיקומים החד ספרתיים ברשימה של הליכוד ניתן למצוא את גלעד ארדן, יולי אדלשטיין, ישראל כץ, מירי רגב, סילבן שלום, משה יעלון וזאב אלקין.  סילבן ובוגי כבר לא במשחק. יולי אדלשטיין השתקע בתפקיד יו"ר הכנסת. אפילו הליכודניקים מבינים מן הסתם שמירי רגב היא לא המועמדת האידיאלית לתפקיד. זאב אלקין הוא אידיאולוג ימני נחוש, מתמטיקאי ואינטלקטואל, אך לא נראה לי מועמד רציני בשלב זה.

בסוף זה גלעד ארדן נגד ישראל כץ. כץ נחשב לאחד שיכול להזיז עניינים, אבל יש לו תדמית גסה וכוחנית, שבקלות תאפשר לתקשורת לעשות לו דמוניזציה שלעומתה ביבי ייחשב לשמעון פרס מאותרג. גלעד ארדן בחור נחמד שכבר צבר ניסיון בממשלות ישראל, אבל ספק אם הוא מעורר במישהו את יראת הכבוד שראש ממשלת ישראל אמור לעורר ושדמויות כנתניהו, שרון, רבין ופרס עוררו. נכון, אולמרט הגיע לתפקיד מבלי שיצר כזו תחושה, ובאמת תראו איפה הוא היום. מהצד השני ארדן לא מפעיל באנשים את את אותו אנטגוניזם קשה שנתניהו מעורר אחרי שנות כהונתו הרבות, וייתכן שגם מול גנרל שיציב גוש המרכז-שמאל יוכל לנצח בבחירות הבאות. עיתונאים שמאלנים די מחבבים אותו למרות דעותיו שנמצאות לרוב ימינה מביבי. ייתכן שכראש ממשלה יהיה טרף קל למי שירצה להוכיח שהתפקיד גדול עליו, ורבים ירצו.