Archive for the ‘פוליטיקה’ Category

מירי בימין, מבוי סתום בשמאל

17 בפברואר 2017

סקר שנערך לאחרונה במדינות אירופיות חשף שאיסור הגעת המוסלמים שמנסה לקבוע דונלד טראמפ פופולארי בקרב אזרחי אירופה. ובהפרש עצום – 55 אחוזים תמכו בעצירת הגירה מוסלמית מול 20 אחוזים בלבד שהתנגדו.

השנים האחרונות היו דרמטיות מבחינת נושא ההגירה. גם אם דיבורים על התאסלמותה השקטה של אירופה החלו כבר מזמן, רק התעצמות דאעש ומשבר הפליטים בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה הפילו לכולם את האסימון. ההתמודדות עם הגל הדמוגרפי המוסלמי תעצב את המאה ה-21 במערב. 

לכך יש גם השלכות כלכליות משמעותיות. האליטות המציבות את ערך השוויון כערך עליון ולפיכך קוראות להטלת מסים ומפקפקות בשוק החופשי מאוגדות במפלגות השמאל. אבל כדי להיבחר ולקבל רוב בפרלמנטים הן צריכות לקושש תמיכה מהמעמד הבינוני נמוך. הן איבדו אותו. הוא אוהב שוויון כשמשמעותו היא שהעשירים יממנו לו את ביטוח הבריאות או כשנגזר ממנו מרחב פעולה לאיגוד העובדים שדואג לו לשכר ולתנאים. המעמד הבינוני נמוך מתעב שוויון בכל מאודו כשפירוש הדבר הוא שהמוני מהגרים מוסלמים נתפסים כזכאים להציף את ארצו.

מי שחשב שקריסת השמאל היא תופעה ישראלית ייחודית הקשורה בכיבוש ובאינתיפאדה, מתבדה. בכל העולם המערבי השמאל מת. אפילו בשוודיה שבה שולט כיום השמאל, זו תוצאה חד פעמית של נתק בין הימין המתון לימין הלאומני אשר יחד יש להם רוב בפרלמנט. אולם הימין המיינסטרימי שם כבר רומז שמעתה והלאה יאחד כוחות עם הימין הלאומני האנטי מוסלמי. 

למועמד השמאל אין סיכוי, כך נראה, להגיע לסבב השני בבחירות לנשיאות בצרפת. בוחריו יצביעו ללה פן. הלייבור של ג'רמי קורבין מקבל מעט קולות בקרב מעמד הפועלים. כל המצביעים הלכו למפלגה של נייג'ל פאראג', שהצליחה באופן מדהים לשנות את בריטניה כליל ולהוציאה מהאיחוד, גם עם מושב או שניים בפרלמנט.

השמאל יקרוס, אך הימין ישתנה. שורות הימין במערב יתמלאו באוהדים חדשים שיבטיחו לו השלטון לשנות דור – סוציאליסטים לאומניים, שאינם מסוגלים לשאת את אהדת השמאל להגירה מוסלמית. הימין יצטרך להשתנות בשבילם. לא סתם טראמפ סטה בחדות מעקרונות רפובליקניים של תמיכה בסחר חופשי. הוא זיהה שקיים אלקטורט ימני חדש שאינו אדוק בדת השוק החופשי והצליח להקסימו. אנשי ימין ששמים עקרונות של שוק חופשי מעל ללאומיות ותומכים במטבע רב לאומי או בהגירת עובדים יהפכו לדינוזאורים. דמויות ימין פוליטיות כמו מירי רגב אצלנו  משקפות את זעם ההמונים כלפי בני המוצא האתני השונה ואינן מחויבות לקפיטליזם אדוק. רגב למשל הציעה פעם להטיל מס 80 אחוזים על הכנסת עשירים. מצד שני, הנושא אינו בוער בדמה, היא לא שלי יחימוביץ', וממשלה בראשותה בוודאי תהיה נוחה לעסקים מאחר שאלו שמתחתיה יהיו ימניים מן השורה. הביטו בפניו של העתיד הפוליטי של המערב ותראו שם את מירי. ובאמריקה גם ההווה, יש להודות, נראה כך.

חזקים, חלשים ויהודים

31 בינואר 2017

יש בעולמנו שתי השקפות עולם פוליטיות מרכזיות – ההשקפה האחת אומרת שהחזק תמיד צודק, משום שהעולם מתבסס על היררכיה. ההשקפה השנייה אומרת שהחלש תמיד צודק, מאחר שהשוויון הוא הדבר החשוב ביותר. 

חילופי השלטון מעוררי ההשתאות בארה"ב משקפים את הקוטביות היוצאת מכך. ממשל אובמה סלד מישראל הלאומנית אך יצא מגדרו כדי לציין את סבל היהודים בשואה. למעשה כפי שהשתמע מנאום קהיר היה נראה שצדקת קיומה של ישראל בעיניו של הנשיא נעוצה בשואה. היהודים היו כה חלשים בעבר שניתן איכשהו לסבול את היותם חזקים בהווה.

ממשל טראמפ הוא ההיפך הגמור. הצהרתו ליום השואה העליבה את היהודים. היועץ הבכיר המושל בכול, סטיב בנון, בכלל סולד מיהודים. אבל יהודים שמוכנים להיות חזקים וכוחניים בריש גלי אוהבים בבית הלבן הנוכחי כמו שאוהבים בו את פוטין. על כן המתנחלים מוצאים אצל טראמפ בית חם.

אחת האירוניות בהשקפות עולם גורפות שכאלו היא שלעתים אנשים הולכים איתן, לפחות במידה מסוימת, גם כשפונות נגד האינטרסים האישיים הבסיסיים שלהם. 

שמאלנים קיצוניים נפגעי טרור פלסטיני מוסיפים להצדיקו, כי זהו נשקו של החלש. הקיבוצניקים השמאלנים שהיו משוכנעים שברית המועצות היא מעוז ההגשמה הסוציאליסטית בעולם המשיכו לדבוק בה גם כשנחשפו פשעיה. מרדכי אורן, איש מפ"ם וקורבן משפט פראג, הודיע אחרי ששוחרר שהוא ממשיך להאמין בסוציאליזם. אפילו העשירים נוהרים לקלפיות כדי להצביע למפלגות שמאל שמבטיחות להטיל עליהם מסי עתק. 

ומנגד נשים חרדיות מקבלות את ההיררכיה הדתית השמה גברים מעליהן. תלמידי ישיבות מזרחיים משתוקקים להיקלט בישיבה אשכנזית אף שבה ייחשבו סוג ב'. העניים החיים בליבה של אמריקה סוגדים למילארדר מעלים מס שבו בחרו לנשיאם.

האם טראמפ יתברר כרע ליהודים, יעדיף את האינטרסים של פוטין על אלו של ישראל? ינהל את העולם בפזיזות חסרת מעצורים? ואם כן, האם עדרי הטוקבקיסטים הימניים, שכל כך אוהבים כוחנות, עדיין יתלהבו ממנו? 

היורש

29 בדצמבר 2016

מאחר שתקציב המדינה לשנתיים הקרובות עבר, אין שום סיבה שהבחירות הבאות יוקדמו משמעותית. צרות בהעברת תקציב 2019 יובילו לבחירות ב-2019, השנה שבה הן אמורות להתקיים ממילא.   אבל הפרסומים הערב על חקירה פלילית נגד ראש הממשלה נתניהו עלולים בסופו של דבר להביא להתפטרותו. המערכת המשפטית היא עדיין השליטה האמיתית במדינה, אפילו יותר מביבי ומהמתנחלים.

את נתניהו, אם יתפטר, יחליף חבר כנסת אחר ממפלגתו. אבל יש בעיה – אין ברשימה מישהו שמצטייר כבעל שיעור קומה מספיק לתפקיד. במיקומים החד ספרתיים ברשימה של הליכוד ניתן למצוא את גלעד ארדן, יולי אדלשטיין, ישראל כץ, מירי רגב, סילבן שלום, משה יעלון וזאב אלקין.  סילבן ובוגי כבר לא במשחק. יולי אדלשטיין השתקע בתפקיד יו"ר הכנסת. אפילו הליכודניקים מבינים מן הסתם שמירי רגב היא לא המועמדת האידיאלית לתפקיד. זאב אלקין הוא אידיאולוג ימני נחוש, מתמטיקאי ואינטלקטואל, אך לא נראה לי מועמד רציני בשלב זה.

בסוף זה גלעד ארדן נגד ישראל כץ. כץ נחשב לאחד שיכול להזיז עניינים, אבל יש לו תדמית גסה וכוחנית, שבקלות תאפשר לתקשורת לעשות לו דמוניזציה שלעומתה ביבי ייחשב לשמעון פרס מאותרג. גלעד ארדן בחור נחמד שכבר צבר ניסיון בממשלות ישראל, אבל ספק אם הוא מעורר במישהו את יראת הכבוד שראש ממשלת ישראל אמור לעורר ושדמויות כנתניהו, שרון, רבין ופרס עוררו. נכון, אולמרט הגיע לתפקיד מבלי שיצר כזו תחושה, ובאמת תראו איפה הוא היום. מהצד השני ארדן לא מפעיל באנשים את את אותו אנטגוניזם קשה שנתניהו מעורר אחרי שנות כהונתו הרבות, וייתכן שגם מול גנרל שיציב גוש המרכז-שמאל יוכל לנצח בבחירות הבאות. עיתונאים שמאלנים די מחבבים אותו למרות דעותיו שנמצאות לרוב ימינה מביבי. ייתכן שכראש ממשלה יהיה טרף קל למי שירצה להוכיח שהתפקיד גדול עליו, ורבים ירצו.

היידה איילת

7 באוקטובר 2016

מרגע שאיילת שקד הופיעה על בימת הפוליטיקה הישראלית הייתה לי תחושה שהיא נועדה לגדולות. היותה אישה, מגדר שהוא עדיין אקזוטי בפוליטיקה, והמראה החיצוני המצודד בוודאי לא הזיקו, אבל בעיקר התרשמתי מהאישיות החזקה, מהשקפת העולם המוצקה ומהנאמנות לערכים שמרניים אינטליגנטיים. שקד נכבלה בבית היהודי, אבל זו מפלגה סקטוריאלית שקטנה עליה. גם העובדה שהיא מספר שתיים של נפתלי בנט, שהוא אמנם פוליטיקאי רהוט ומוכשר, אך גם ילדותי במקצת, חוסמת אותה בדרכה.

שקד צריכה למצוא דרך להשתלב בליכוד, שבו היא יכולה לדעתי להיות מסומנת כממשיכה טבעית של נתניהו. המתחים האישיים שקיימים בין השניים, אולי על בסיס גחמותיה של שרה, יכולים להפריע לכך אך לא צריכים למנוע מישראל לזכות במנהיגה עתידית ראויה. קריאה במניפסט שחיברה שקד לאחרונה ומבטא מחויבות לזהות היהודית של המדינה ולחירות כלכלית, רק חיזקה דעתי בנושא.

בחירות של תשוקה

27 באוגוסט 2016

ראיתי בסוף השבוע את הסרט התיעודי "ווינר" על הפוליטיקאי היהודי הניו יורקי אנתוני ווינר. ווינר נאלץ להתפטר מתפקידו כחבר בית הנבחרים אחרי שנחשפו הודעות גסות ששלח לנשים. הכול התחיל בפאדיחת אינטרנט טיפוסית – הודעה שלו שהייתה אמורה להישלח באופן פרטי וכללה תצלום של בליטה במכנסיו נשלחה להמוני העוקבים הרגילים בטוויטר. מכאן התחיל מחול שדים שבו נחשפו פרטנריות התכתובות הגסות של ווינר, והוא נאלץ לפרוש מהקונגרס בבושת פנים. גורלו הפוליטי היה כגורל המושל היהודי של ניו יורק, אליוט ספיצר, שהתפטר אחרי שנתפס הולך לזונות.

אבל ככלות שנתיים החליט ווינר לעשות מעשה נועז – לשוב ולהתמודד על משרה פוליטית בכירה, ראשות העיר ניו יורק, ואפילו לתת לצוות צילום ללוות אותו תוך כדי. מהצילומים האלו מורכב הסרט התיעודי שזכה בתשבחות המבקרים. בתחילה היה נראה שהקהל בניו יורק מוכן לתת לווינר הזדמנות נוספת. בתקופה מסוימת הוא הוביל במירוץ. אולם אז לרוע מזלו נחשפו התכתבויות נוספות שלו, שהראו שהוא חסר תקנה – הוא המשיך לפלרטט עם נשים בבוטות גם הרבה אחרי שנאלץ להתפטר מהקונגרס בשל אותו מנהג עצמו. הקמפיין של ווינר קרס והוא סיים את הבחירות עם 4% מהקולות.

לאורך כל הדרך עומדת לצידו של ווינר אשתו המוסלמית, הומה אבדין. אבדין היא היועצת הקרובה ביותר להילארי קלינטון ולפיכך צפויה להיות בארבע השנים הקרובות, אם לא תהיה סנסציה פוליטית בנובמבר, להיות אחד מבני האדם המשפיעים באמריקה. לאורך הסרט אבדין סופגת בשקט את מעידות בעלה ומוכנה להתייצב מאחוריו.

ככל שראיתי את הסרט הערכתי יותר ויותר את הפוליטיקה הישראלית ואת התקשורת הישראלית שלא נכנסת לנבחרי ציבור לתחתונים. מה בעצם עניינו של הציבור שהפוליטיקאי חולה סקס? האם יש ראיה מחקרית כלשהי שפוליטיקאים שמזנקים ממיטה למיטה הם פחות טובים לציבור? באחד הקטעים המעניינים בסרט רואים בוחר חרדי מתעמת עם ווינר על התנהלותו האישית, נושא שלגביו ווינר מגיב בכעס, אך מוכן להתווכח עליו וטוען שאין זכות לאדם אחר לשים עצמו כשופט בו. אז פולט החרדי משפט עוין באשר לבחירתו של ווינר להתחתן עם מוסלמית, וזהו כבר דבר שהוא מעבר לגבולות הדיון באמריקה. מנגד סביר להניח שהבוחר הישראלי לעולם לא היה סולח לפוליטיקאי יהודי שהיה מתחתן עם מוסלמית, אך מאוד אדיש לגבי מסרונים גסים מחוץ לנישואין. במציאות הישראלית היום רק להתנהלות מינית שנעשית נגד רצון הפרטנרית אין סליחה ומחילה. כמו הסיפורים המבהילים שנחשפו על רחבעם זאבי בתחקיר הטלוויזיה לגביו, כמו הסיפור שגודע את המסלול הצבאי המזהיר של אופק בוכריס וכמו מה ששלח את משה קצב לכלא וקטע את הקריירה של סילבן שלום.

באשר לקשר מיני שנעשה ברצון שני הצדדים המציאות הפוליטית מחוץ לארה"ב סלחנית יותר. טוב שכך. קלישאות הבל כמו "מי שבוגד באשתו יבגוד בבוחריו" אינן משקפות אמת פסיכולוגית. אנשים יודעים להתנהג בצורה מאוד שונה בתחומי חיים שונים, והפיתויים שמציב היצר המיני אינם דומים לדברים הקובעים האם פוליטיקאי ייחשב למוצלח או לא. אין כל קשר בין ניאופיו הכפייתיים של משה דיין לבין שיקול הדעת השגוי שלו במלחמת יום הכיפורים. הצלחותיו ושגיאותיו של ביבי נתניהו כראש ממשלת ישראל יישפטו לגמרי במנותק מסיפור הקלטת הלוהטת. ההתמכרות למין של ג'ון קנדי לא פגעה ביכולתו להגן על העולם החופשי בעת משבר הטילים בקובה. ביל קלינטון היה נשיא מוצלח שהוביל את הכלכלה האמריקנית לשגשוג על אף סיפור מוניקה לווינסקי. גם התלונה על כך שפוליטיקאים נואפים מסתבכים בשקרים אינה לעניין. אין שום תמריץ הגיוני לדבר אמת כשמקשים עליך בשאלות לא נעימות על חייך הפרטיים, ורק אדם לא שפוי ייצמד לאמת בתנאים אלו.

בסרט עוררה את הערכתי יכולתו של ווינר לקום מהקרשים, לשוב לקמפיין רק כדי להופיע מדי יום באסיפות בחירות ובתוכניות אירוח שבהן יוזכרו לו שוב ושוב רגעיו האישיים המשפילים, על אף הרלוונטיות האפסית שלהם לנושאי הבחירות. הוא הצטייר בעיניי כפוליטיקאי מעולה. מה שחשוב לפוליטיקאי בקריירה שלו זו היכולת שהפגין לשלוף עוד נשמה חיונית אחרי שהיה נדמה שמאגר שבע הנשמות שלו כבר תם והתכלה. בליטות אזור החלציים ותאוות אזור החלציים לא באמת אמורות לעניין את הציבור.

ה-IRA בכנסת

11 ביולי 2016

אני עוקב בהערכה רבה אחרי מאבקו של ד"ר הראל פרימק לקידום החיסכון הפנסיוני בשיטת עשה זאת בעצמך, מה שמכונה IRA. במקום שמנהלי השקעות יעשו לנו בפנסיה כבשלהם, הבה נפעל בעצמנו. בעקבות עתירה לבג"ץ השתכנע משרד האוצר להסכים לרעיון, לא בלי להטיל עליו מגבלות ניכרות, והתקנות העוסקות בנושא הובאו לאישור ועדת הכספים לפני שבוע.

התקנות לא אושרו בשל ויכוח על תקרת ההפקדה המותרת. האוצר חפץ להגביל את ההפקדה לקופת גמל ל-IRA ל-4 מיליון ש"ח לאדם. חששם המוצהר של אנשי האוצר הוא שה-IRA יהווה מקלט מס למולטי מיליונרים, ועל כן יש להגביל מאוד את השימוש בו. בפועל 4 מיליון ש"ח מתרגמים לקצבה פנסיונית של 20 אלף ש"ח בחודש, סכום ההולם מעמד בינוני גבוה, לא מיליונרים. הרי אי אפשר לקנות בסכום כזה אפילו שתי דירות 3 חדרים בתל אביב.

האוצר בעצם הוליך בכחש את ועדת הכספים כשהציג את התעקשותו על תקרה כמאבק דון קישוטי נגד מולטי מיליונרים חמדנים. כשהתקרה הנדרשת היא כזו שמאפשרת רק קצבה של 20 אלף ש"ח לחודש זהו מאבק נגד עובדי ממשלה ברמות הבכירות ונגד רופאים, עובדי היי טק ועורכי דין מהמעמד הבינוני גבוה. מה שהיה מוזר לי הוא שוועדת הכספים בראשות משה גפני הבינה את הבלוף, ושלחה את האוצר לנהל משא ומתן להעלאת התקרה המרבית. זה היה מוזר לא משום שהיה זה צעד לא נכון או לא צודק, אלא בשל הסתירה בין הפעולה הזו לבין ההחלטה של ועדת הכספים מהחודש שעבר להוריד את תקרת החיסכון השנתית בקופת גמל להשקעה ל-70 אלף ש"ח בלבד.

אם הוועדה חפצה להגן על יכולתו של המעמד הבינוני-גבוה להשקיע לטווח הארוך ללא חשש ממס, וכך להרחיקו מעט משוק הדירות, היא הייתה צריכה להיות אוהדת יותר לא רק כלפי ה-IRA אלא גם כלפי קופת הגמל להשקעה (שלעת עתה אגב אינה יכולה להתנהל כ-IRA בעצמה).

אבל אחרי ששמעתי את הקלטת דיון הוועדה הבנתי טוב מאוד את האידאולוגיה שהנחתה את הוועדה בשני המקרים. זו לא השקפת עולם מהסוג שציפיתי לו – לא סוציאליזם שונא עשירים ולא קפיטליזם החוגג את הצלחת המצליחים. זו השקפת עולם מסוג אחר – חברי הוועדה אינם מסוגלים לסבול את היותם חותמת גומי נבובה לפקידי האוצר ומבקשים להוכיח בכוח שיש משמעות לישיבתם שם ועל כן מה שמניח בפניהם משרד האוצר חייב להשתנות באופן כזה או אחר. האם לכיוון הקפיטליסטי או הסוציאליסטי? פחות משנה.

 

לא רק בחארטה בחרת

28 במאי 2016

הסרט התיעודי המעולה "עדיף לשתוק" מגולל את סיפורו של צ'ונאד סגדי, חבר הפרלמנט האירופי מטעם יוביק, מפלגת הימין הקיצוני האנטישמית בהונגריה. אחרי בחירתו לפרלמנט סגדי גילה שהוא יהודי, צאצא לסבתא ניצולת אושוויץ שבחרה להסוות את עברה. באחד הקטעים בסרט משוחח סגדי עם הסבתא הקשישה והיא מתארת לו את אימי השואה שעברה. בעקבות הגילוי על יהדותו משנה סגדי את חייו מהקצה אל הקצה, הוא עובר ברית מילה, שומר על קשר קרוב עם רב, וממכחיש או ממעיט שואה ושונא אנטישמי של העם היהודי הוא הופך ליהודי גאה המקדם את האינטרסים של ישראל בפרלמנט האירופי. סיפור מאוד יוצא דופן שריגש אותי. בדרך החוצה מהקולנוע חשבתי על מוסר השכל נוסף שלו – איש מהמצביעים בכפרים האנטישמיים בהונגריה שהכניסו את סגדי לפרלמנט לא העלה בדעתו איך תראה הקדנציה שלו. זו דוגמה קיצונית לתופעה שכיחה – כשבוחרים בפוליטיקאי קשה לדעת מה ייצא ממנו. במוקד תשומת הלב בישראל עומד כיום אביגדור ליברמן, שעוטף את חוסר אמינותו הקיצוני (איסמעיל הניה אמור למות 48 שעות אחרי כניסתו למשרד הביטחון השבוע), בהתפארות נבובה על כך שאצלו "מילה זו מילה".  במוקד תשומת הלב באמריקה עומד דונלד טראמפ שיכול לשנות עמדה מדי כמה דקות ובאופן המאפיין אותו, לעשות זאת ללא שמץ בושה או מבוכה.

מערכת הבחירות ב-2003 נסובה על העימות בין עמרם מצנע שחפץ בנסיגה מרצועת עזה לבין אריאל שרון שגרס שדין נצרים כדין תל אביב. אלא שבסופו של דבר התגלגלו הדברים כך ששרון ביצע את תוכניתו של מצנע. השופט אדמונד לוי שתמך בדעת מיעוט בפסילת ההתנתקות כתב על כך:

ניתן להעלות על הדעת מצבים בהם סטייה ממצע פוליטי ועקרונות-יסוד של מפלגה תהא כה גסה וקשה, עד כי לא יהיה מנוס מלקבוע כי היא בלתי סבירה… לא יהא זה מופרז להניח, שתושביהם של היישובים בשטחים המיועדים לפינוי מיהרו לתת את קולם למפלגת "הליכוד", מתוך אמונה כי זו תפעל ברוח מצעה, וברוח העקרונות עליהם הצהירו ראשיה השכם והערב. והנה, לא חלף זמן רב, עד שראש הממשלה וחלק מחברי סיעתו, פנו עורף לאותו מצע ואימצו להם קו מדיני, שונה בתכלית מזה שהבטיחו, קו שהוא למעשה בן-דמותו, אם לא לומר זהה לחלוטין למצעה של מפלגה אשר הציגה עמדה מדינית הפוכה. עקב כך, נקלעו העותרים למצב בלתי סביר, אם לא לומר מקומם, כאשר נוכחו עתה לדעת, כי בהצבעתם למפלגה אחת הם הביאו למעשה ליישום מצעה של מפלגה אחרת, וכתוצאה מכך גרמו במו ידיהם לפינויים-שלהם מבתיהם ולהרס יישוביהם. והרי את התוצאה הזו בדיוק ביקשו העותרים למנוע על-ידי הצבעתם למפלגת "הליכוד"!  להשקפתי, זוהי תוצאה קשה ובלתי סבירה באשר כרוך בה עיוות רצונו של הבוחר, ועל כן לא די כי נתריע מפניה, ואנו מצווים לקום ולעשות מעשה כדי למנוע אותה.

השופט לוי רצה אפוא לכונן מצב משפטי אבסורדי שבו פוליטיקאים יהיו מחויבים למה שיאמרו! אבל לא עלה בידו אז, ולמעשה צריך להודות שיישום מסקנותיו היה בלתי אפשרי בעליל כי חוסר עקביות של פוליטיקאים הוא הכלל ולא היוצא מהכלל.

מנחם בגין הודיע שיפרוש בישובי סיני, אבל מסר אותם למצרים עד הסנטימטר האחרון. במקום שיעביר את פרישתו בתענוגות חופי סיני, הוא העביר אותה בדיכאון נורא מסתגר בדירתו בתל אביב.

יצחק רבין אמר שלא יכיר באש"ף ושלא יחזיר את הגולן, אך הפר את ההבטחה הראשונה והתכוון להפר גם את השנייה. אהוד ברק ואיתו מפלגת העבודה לדורותיה הבטיחו שירושלים המאוחדת היא קודש קודשים, אך זרקו את ההבטחה לכל הרוחות תחת הלחץ של הנשיא קלינטון בקמפ דיוויד. דווקא ערפאת השקרן הפתולוגי היה מחויב יותר לנדרים שנדר לעמו.

בנימין נתניהו אמין יחסית על אף תדמית השקרן שהדביקה לו התקשורת. נכון, הוא לחם נגד מדינה פלסטינית ולאחר מכן נשא את נאום בר אילן, אך התנהגותו מאז הוכיחה שיותר משהונה בכך את בוחריו, הוא הונה את העולם שכרה אוזן לדבריו בבר אילן, ממש כפי שעשה יצחק שמיר בנכונותו ללכת לוועידת מדריד. מצד שני, אי אפשר להתעלם מכך שהבטיח למוטט את החמאס והחמאס עדיין חי ובועט.

איך מיישבים את חוסר האמינות של הפוליטיקאים עם העובדה שבכל אופן אנשים רואים טעם ללכת להצביע בבחירות? די בקלות, אם נשלים עם העובדה שתוכניות פעולה שמוצגות לציבור ערב בחירות הן נטולות כל משמעות. וטוב שכך – כשתוכניות פעולה קשיחות אמורות לצאת לפועל מתברר לרוב שהן לא תואמות את המציאות שהיא תמיד מורכבת ותמיד דורשת הרבה גמישות. אובססיה לתוכניות כאלו תמיד מזכירה לי את הניסיון של פקידי האוצר לכפות גליונות אקסל על המציאות. זה לא עובד.

מה שבוחרים במערכת בחירות אלו ערכים, לא תוכניות. מי שבוחר בביבי על פני בוז'י מעדיף לאומיות יהודית על פני ערכים אוניברסליים. ומי שבוחר בזהבה על פני בוז'י בוחר בערכים אוניברסליים הארד קור על פני לאומיות יהודית לייט. ומי שבחר קודם לכן ביאיר על פני שלי העדיף ערכים בורגניים על פני ערכי השוויון. כשמבינים שבוחרים בערכים בדרך כלל לא מתאכזבים. אפילו שרון ובגין שעשו פניית פרסה כל כך קיצונית מבחינת תוכניות הפעולה שלהם, שמרו על הערכים הבסיסיים שהקרינו – ציונות נחושה, נטולת כל סימפתיה לערבים אך לא נטולת פרגמטיות. פוליטיקאי שיעשה שינוי של 180 מעלות גם מבחינת הערכים שלו, ממש כמו צ'ונאד סגדי, האנטישמי שהיה ליהודי, זהו כבר סיפור באמת נדיר.

אפילו איווט ליברמן, פקה פקה ככל שיהיה בדיבוריו, משקף ערכים מסוימים שדומים לערכים שמשדר דונלד טראמפ באמריקה, בעיקר סמכותנות. סמכותנות כזו שאובחנה היטב בידי הפסיכולוג האמריקני בוב אלטמייר מתבטאת בכמיהה למנהיג חזק שיקרין אוטוריטה, ישים קץ להשתוללות של מיעוטים ושל עושי צרות למיניהם. יותר משמצביעיו שבויים באשליה שיממש משהו מהבטחותיו אליהם, הם שבויים בתשוקה לעוצמה הדורסנית שהוא מקרין, ואם אינו מספק להם אותה בהחלטותיו המדיניות, לפחות הוא מספק להם אותה בהופעותיו באולפנים או ביכולתו המרשימה לעשות לביתו ולבתו ולצפצף על כולם.

 

רע לבוגי, טוב לכלכלה

20 במאי 2016

החדשות הפוליטיות הדרמטיות רודפות אלו את אלו – מפץ פוליטי גדול התחיל ברקימת ממשלת אחדות של ביבי ובוז'י ומסתיים במתן תיק הביטחון לאיווט ליברמן ובפרישת בוגי יעלון. מבחינה כלכלית לסיפור יש בעיקרו משמעויות חיוביות. ישראל ביתנו תצליח קרוב לוודאי לשפר משמעותית את תנאי הפנסיה של העולים מרוסיה. כשעולים מרוסיה מעבירים את זקנתם בעוני מחפיר בשל החלטתם לעלות לארץ, הדבר אינו יכול להתיישב עם ערכים ציוניים בסיסיים. עולים אלו לא בחרו להישאר בגוש הסובייטי בצעירותם. מדיניות מסך הברזל כפתה זאת עליהם. צריך גם לזכור שממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר פעלה בתחילת שנות התשעים באופן אקטיבי לוודא ששערי מדינות אחרות, עשירות יותר, יהיו סגורים בפני העולים, ולא תיוותר להם ברירה אלא לחזק את המפעל הציוני דמוגרפית. המדינה אינה יכולה לחמוק מאחריות לרווחת העולים בזקנתם.

האם העלייה היא ההצדקה היחידה? לאו דווקא. שיפור מצבם של זקנים עניים הוא אחד המהלכים המוסריים ביותר שניתן לנקוט בהם מבחינה כלכלית. אין בכך עידוד בטלנות, מאחר שמדובר בקבוצת גיל שכבר אין מצפים ממנה לעבוד. כך גם במובן החברתי הרחב יותר – המגזרים בישראל שבהם שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה גבוהים הם אותם המגזרים שבהם שיעור הזקנים גבוה.

כסף שמוזרם לזקנים עניים זורם במהירות חזרה למשק באמצעות צריכה פרטית, דבר שהיה יכול לעורר חשש בנסיבות אינפלציוניות, אבל משמעותו חיובית בנסיבות דפלציוניות. התחום הכלכלי היחיד במדינה שקיימת בו אינפלציה משמעותית – דיור, אינו צפוי להיות דווקא זה שיספוג זרימת כסף לקשישים.

כניסת ישראל ביתנו לממשלה סותמת את הגולל כנראה על הרעיון של העלאת אלפי בני הפלשמורה, שהיה נראה לרגע ששני ח"כים סוררים בליכוד הצליחו לסחוט מראש הממשלה. עמית סגל דיווח אתמול שסוגיית העלאתם כבר סולקה מסדר יומה של הממשלה. הדרישה להעלאת הפלשמורה באה אחרי שכבר הוכרז מעל כל בימה שעלייה זו תמה, ואין עוד יהודים באתיופיה. כל מיני גורמים אינטרסנטים רקמו קומבינה להבאה אינסופית של אתיופים לארץ על חשבון משלם המסים הישראלי שנתבע לשלם מיליארדים למען קליטתם, בפרט במענקי דיור.   יותר הגיוני להקצות מיליארדים לרווחתם של עולים זכאי חוק השבות שבחרו לעלות לארץ, מאשר להביא בכסף הזה אתיופים שאינם זכאי חוק השבות.

כניסת ליברמן לממשלה פורסת שטיח אדום בפני מתווה הגז וכל הליכי החקיקה הנדרשים ליישומו סוף כל סוף. אף שמגזימים בערכו של מתווה הגז כבוננזה כלכלית, בכל אופן יש לו חשיבות לא מבוטלת להעלאת הכנסות המדינה ולביטחון אנרגטי. חשוב עוד יותר מכך, אישור המתווה הסופי באופן שיהיה נוח לשני הצדדים אולי ימחה מזיכרון המשקיעים בעולם את האופן הבלתי נסבל שבו מתייחסת המדינה למי שמוכן לקחת סיכונים כלכליים על אדמתה.

אורלי לוי-אבקסיס חלמה שמפלגתה תצליח להגשים עוד תביעה כלכלית – מימון 90% משכנתא בערבות מדינה. סביר להניח שפרישתה מישראל ביתנו מחסלת את הרעיון. הרעיון של אבקסיס אינו בהכרח רע כלכלית, ולא היה יוצר סיטואציית סאב-פריים הרסנית. אבל ספק אם הוא היה מקל על הצעירים שלהם רצתה לעזור. בעיקר הוא היה מנפח את מחירי הדירות.

אמת, אם הפזיזות וחוסר האחריות שמזוהים עם ליברמן ייושמו במשרד הביטחון ויובילו אותנו למלחמת דמים עצומה ברצועת עזה או בזירה אחרת, החיסכון, גם במובנו הכלכלי, יהיה בטל בשישים. אבל אם יש משהו שניתן ללמוד מהקריירה של ליברמן על אופיו כמדינאי, הרי זה הניתוק המוחלט בין דיבורים גבוהים גבוהים למעשים שנותרים קטנים קטנים. לא יודע אם בתולדות הפוליטיקה הישראלית היה איש פקה פקה כליברמן. לא נראה לי שיש בו את ההרפתקנות או הנחישות לעולל במשרד הביטחון את אותן צרות שעולל אריק שרון בזמנו, בוודאי לאור זאת שנתניהו הרבה יותר מפוכח לגביו משהיה בגין לגבי שרון.

 

אראל מרגלית וסודות האבולוציה

16 במאי 2016

בכתב העת החשוב ביותר לפסיכולוגיה חברתית פורסם השנה מאמר מעניין מאוד שלפיו משתתפים במחקר נטו לייחס לגברים בעלי חזות אגרסיבית ומאיימת מעמד חברתי גבוה יותר ויכולת הנהגה רבה יותר. המאמר מקשר בין הממצאים לבין ההיסטוריה האבולוציונית של האדם. גברים חזקים שיכולים היו לעשות סדר בעניינים, להעניש חברי קבוצה חצופים ולהלך אימים על אויבים, יכולים היו למצוא דרכם לפסגות הכוח באותו עידן קדום שבו אבותינו התקיימו באזור הדמדומים שבין בני אדם לשימפנזות.

נזכרתי במאמר על רקע הסרטון של אראל מרגלית שבו הוא מדבר בתוקפנות ובאסרטיביות ומצולם בזווית שמציגה אותו כמישהו שלא היית רוצה להיתקל בו בלילה ברחוב. מרגלית המשיך בתיאטרון הכוחני שלו בהופעה בשישי האחרון בערוץ 10, שבמהלכה חבט בשולחן הזכוכית בעוצמה. האם יועצי הסתרים שלו לקחו השנה איזה קורס במדעי הדשא שלימד אותם שגבר שנראה כך נתפס כמנהיג?  לפי המאמר המדובר הממצאים תקפים רק לאופן שבו נתפסים גברים. נשים בעלות מבנה פיזי מוצק אינן מעוררות רושם חיובי דומה שהרי מנהיגות כוחנית קדמונית לא הייתה עניין למין החלש. כך ניתן להבין מדוע הצרחות של מרגלית אמורות לעשות רושם טוב, בעוד שכשהילארי קלינטון צורחת, הדבר מעורר בעיקר סלידה וגיחוך סקסיסטיים.

על פי מיתוס עקשן בבחירות לנשיאות בארה"ב המועמד הגבוה ביותר הוא זה שתמיד זוכה, וגובה הרי גם הוא סממן לחוזק פיזי, כמו גם אולי לעוד תכונות חיוביות – יש קשר חיובי בין גובה לאינטליגנציה. תוקפו של מיתוס ניצחון הגבוהים דעך בשנות האלפיים כשאל גור, ג'ון קרי ומיט רומני, כולם גברים נוסקים לשחקים, הפסידו בבחירות, וגם קודם לכן היו יוצאים מהכלל, קטני קומה שניצחו את הגבוהים מהם. לא על סמך המיתוס הזה ניתן למהר לקבוע שדונלד טראמפ (1.88 מ') יכה את הילארי (נמוכה מ-1.70 מ') שוק על ירך.

ייתכן שגם בפוליטיקה הישראלית מראה חיצוני דומיננטי ממלא תפקיד משמעותי. נתניהו ורבין נראו מרשימים ואיתנים יותר מפרס ולכן אולי היו בחירים יותר, אף שפרס היה זה שסיפק לנו, על פי מקורות זרים, את הנשק הכוחני האולטימטיבי. החזות החנונית של בוז'י הייתה בעוכריו בבחירות האחרונות, ועם מראה חיצוני אחר איווט ליברמן אולי היה מזמן מתחת לאחוז החסימה. מצד שני בן גוריון נמוך הקומה כיהן כראש ממשלה 13 שנים, ואהוד ברק נבחר על סמך היותו גיבור רב מעללים, אף שחזותו החיצונית אינה מקרינה זאת. קשה להוציא מכל זה מסקנה חד משמעית היכן כדאי יותר לפוליטיקאי להזיע – בחוגי בית ובכנסי פעילים או בהרמת משקולות בחדר הכושר.

סמוטריץ' ומאותגרי ההפשטה

2 בינואר 2016

ג'יימס פלין, פרופסור מניו זילנד, תרם את אחת התרומות החשובות ביותר לפסיכולוגיה המודרנית, מבלי להיות בכלל פסיכולוג. מחקריו במדעי המדינה הביאו אותו לגלות ולאבחן תופעה מעוררת השתאות: במהלך המאה ה-20 חלה עלייה מרשימה בציונים הממוצעים שהשיגו נבחנים במבחני איי קיו. מתברר שהאינטליגנציה האנושית הייתה בעלייה תלולה במהלך המאה, תופעה שכונתה על שמו אפקט פלין. אפקט פלין מגלה אמת הפוכה ממה שרגילים לטעון נביאי הזעם הכרוניים – אנחנו לא הופכים לטיפשים, אלא נעשים חכמים יותר.

לאפקט פלין הוצעו כמה הסברים. חלקם אפילו ביולוגיים וגנטיים (למשל, שיפור התזונה. למשל, ריבוי נישואי התערובת וצמצום נישואי הקרובים. בהסבר אחר דנתי בעבר – ההפחתה בכמות העופרת הרעילה באוויר.). ג'יימס פלין עצמו כתב ספר מעניין שמיקד את ההסבר בתהליכי החשיבה שלנו שהשתנו בהשפעת החינוך המדעי –  החשיבה האנושית הפכה למופשטת יותר. כדי להמחיש זאת הוא ציטט ראיונות פסיכולוגיים שנערכו עם חקלאים במחוזות הנידחים של רוסיה.

פסיכולוג:"מה יש לכלב ולתרנגול במשותף?"

חקלאי נבער:"הם לא דומים. לתרנגול יש שתי רגליים. לכלב יש ארבע רגליים. לתרנגול יש כנפיים ולכלב אין. לכלב יש אוזניים גדולות ולתרנגול קטנות".

פסיכולוג:"יש מילה אחת שתוכל לתאר את שניהם?"

חקלאי נבער:"ברור שלא".

פסיכולוג:"אולי המילה בעל חיים?"

חקלאי נבער:"נכון"

פעם כולנו חשבנו כמו חקלאים נבערים. לא היינו מסוגלים למצוא את המשותף המופשט אלא היינו שקועים בהבדלים הקונקרטיים. היום רובנו מסוגל לחשוב בדומה למדענים, ולהצטיין במבחני איי קיו המציגים שאלות הדורשות מציאת משותף בין מילים ובין צורות.

אם המהפך היה מוגבל למבחנים אלו, הוא היה די חסר ערך, אולם השינוי גדול בהרבה. הוא משפיע על החשיבה המשפטית והפוליטית. אם ניתן למצוא דרך מופשטת להעמיד את הכלב והתרנגול על אותו מישור, אז גם יש מישור אחד עליו מצטופפים היהודי והערבי, האשכנזי והמזרחי, הלבן והשחור, הסטרייטים והלהט"בים. כולם שווים באותה הזירה ולכולם מגיעות אותן הזכויות. מי שמבין דברים באופן מופשט יתקשה לסבול אפליה וחוסר שוויון.

נזכרתי הערב בג'יימס פלין ובתיאורו את התפתחות החשיבה האנושית בדורות האחרונים אחרי צפייה בראיון בערוץ 2 עם חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ'. סמוטריץ' שייך לעידן אחר בחשיבה האנושית – העידן שבו ההבחנות לא נעשו ברמה המופשטת, אלא ברמה קונקרטית גסה. דנה וייס ציטטה לו הגדרה מוויקיפדיה באשר למהו טרור, אבל סמוטריץ' סירב בתוקף להחיל את ההגדרה הזו על יהודים וערבים שווה בשווה. ערבים עוסקים בטרור. יהודים הם לא טרוריסטים, גם אם שורפים משפחה שלמה בשנתה. למה? כנראה כמו אותו איכר סובייטי שברור לו שכלב הוא כלב ותרנגול הוא תרנגול, עבור סמוטריץ' יהודי הוא יהודי וערבי הוא ערבי. הוא ויתר מרצון על היכולת שנתן העידן המודרני להמשיג דברים שונים בצורה מופשטת שווה.

בכנסת הכריז סמוטריץ' שאין עם פלסטיני. למה יהודים צודקים כשרואים עצמם כעם והפלסטינים לא? בימים עברו לכולם היה ברור: העם שלי צודק לגבי כל טענה שמשרתת אותו, ואלו בני העם השני סתם מקשקשים. בני אדם מודרניים מתוחכמים מתקשים יותר להתמודד עם קביעות כאלו ומחפשים נקודות דמיון עמוקות בין מצבים ובין זכויות, לא שוני שטחי. דרישות העידן המודרני מובילות את מוחנו לעבוד אחרת משעבד מוחו של החקלאי הסובייטי. חשיבתו הפוליטית של סמוטריץ' שייכת עדיין לעידן הפרימיטיבי.

משתמע אם כך שאני בז לתופעת סמוטריץ', אבל למעשה יחסי אליו, כמו אל הימין ואל תופעת ההתנחלויות הוא אמביוולנטי. סמוטריץ' מייצג בתוך עמנו חוסר יכולת הפשטה שעלול להוביל לגזענות ולאטימות לסבל אנושי שחווים בני אדם אחרים. מצד שני במידה רבה הוא וחבריו הם מתרס בפני העדר ההפשטה שמצוי בהיקף רחב יותר, מסוכן יותר, אלים יותר בעולם המוסלמי והערבי מסביבנו. למיינסטרים הערבי, לא רק לסמוטריצ'י השוליים של הערבים, נהיר שיהודי וערבי הם כמו כלב ותרנגול. כשערבי רוצח יהודי הוא אינו טרוריסט אלא שהיד, ואילו כשיהודי רוצה עצמאות בארצו הוא שודד אדמות כי היהדות היא רק דת שלא זכאית לטריטוריה. זו אולי אירוניה מאין כמוה: כדי שנוכל לשרוד במזרח התיכון כאי של יכולת הפשטה השייכת לעידן המודרני בתר אפקט פלין, אנחנו צריכים שתתקיים בנו גם התלהמותם של הסמוטריצ'ים הלקויים מרצון ביכולת הזאת.