ביבי, הזדרז

אם תוצאות הבחירות יהיו בערך לפי הסקרים האחרונים, המפלגות החרדיות יעמדו בפני דילמה אכזרית. אביגדור ליברמן צפוי לקבל מספר מכובד של מנדטים שיאפשר לו לחסום הקמת ממשלה ימנית עם חרדים. האלטרנטיבה היחידה שתיוותר תהיה הקמת ממשלת אחדות בלי חרדים. או שלא – בעצם תהיה קיימת אפשרות נוספת: הקמת ממשלת שמאל עם חרדים, אולי אפילו על בסיס תמיכה מבחוץ של המפלגות הערביות. ביבי ונתן אשל הרי נתנו לאחרונה לגיטימציה להישענות קואליציונית על הערבים.

כאשר החרדים יבינו שכניסתם לממשלת שמאל היא התסריט היחיד שבו הם חלק מהממשלה, מתקציביה ומחוקיה – תיווצר מבחינתם הצדקה לתמוך בכזו ממשלה. בני גנץ הוא פוליטיקאי כלבבם ולא אמורה להיות להם בעיה מיוחדת לכהן תחתיו. הם לא יצטרכו להצביע עבור יאיר לפיד כראש ממשלה. מה אכפת להם שיכהן כשר חוץ. נכון שלא יפה לזרוק את ביבי בשעתו הקשה. אבל גם שמעון פרס בשעתו "שלח להם מאפיות", ותמיד יצא נבגד. האינטרסים חשובים מהכול ולבחירות חדשות לכנסת ה-23 כבר לא יהיה שפוי ללכת.

גם עבור כחול לבן זו תהיה דילמה ואולי אפילו טרגדיה. יאיר לפיד יקריב את חלק הארי של היוקרה הפוליטית שלו כשיהיה שותף לכינון ממשלה שתהיה מבוססת על סחטנות חרדית. ברם, הפיתוי להפוך את כחול לבן למפלגת שלטון יהיה גדול מאוד.

כמו בשוק המניות או במשחק השחמט כולם יכולים לחשב את המהלכים העתידיים מראש ולפעול בהתאם כבר בהווה.  יהיה לנתניהו קשה מאוד להקים ממשלה, אפילו ממשלת אחדות, אחרי הבחירות. עליו להנחות את הפרקליטים שלו להשיג עם מנדלבליט הסדר טיעון ומהר.

משחקי הכס

קרב גורלי אחד כבר עברנו, והניצחון בו היה חד משמעי, אבל הקרבות הבאים, בפרקים הבאים בעלילה שישודרו ממש בקרוב, הם שיכריעו את עתיד הממלכה ויקבעו מי ישלוט בה. יהיה זה זמן מבחן גורלי שלא היה כמוהו, ומשמעויותיו יהיו היסטוריות. לא, אין מדובר בתיאור המצב הנוכחי של עונת "משחקי הכס", אלא בסיפור אחר לגמרי – הקרב של בנימין נתניהו לשמור על שלטונו ועוד יותר מזה, על חירותו האישית.

קואליציית נתניהו – סמוטריץ' מתכננת חוק חסינות שיהפוך את הכנסת לעיר מקלט לראש הממשלה, ועל פי כל הסימנים היא תצליח בכך. כחלון כבר לא מתנגד, החרדים כהרגלם מצחקקים בלעג למשמע הביטוי "שלטון החוק", גדעון סער אינו אמיץ מספיק כדי למרוד ולהפוך את הקערה לבדו.

ברם, כבר שנים שהכנסת או הקואליציה אינן הפוסקות האחרונות במדינה. בחלק מהמובנים אנו חיים למעשה בשלטון הפילוסופים שאליו התאוו סוקרטס ואפלטון, והגורם המכריע בו הוא בית המשפט העליון. בית המשפט העליון מצויד בתקופה האחרונה בדוקטרינת התיקון החוקתי שאינו חוקתי מבית מדרשו של חוקר המשפט יניב רוזנאי. בעזרתה הוא יכול להפוך עצמו לאסיפה מכוננת ולהכריע שהחלטות הכנסת, חוקי הכנסת ואף חוקי היסוד שלה אינם תקפים. צריך גם להגיד שלבית המשפט יש קייס במקרה זה: חבלה בשלטון החוק שמטרתה הברורה היא להציל אדם אחד בתיק משפטי ספציפי, ואפילו הוא ראש ממשלה פופולארי, אמורה להיות מעבר לסמכויותיו של בית נבחרים. כבר היה הגיוני בהרבה שהכנסת פשוט הייתה קובעת שקבלת טובת הנאה בדיווח עיתונאי אינה נכנסת לגדר עבירת השוחד. כך היה נחקק חוק לכולם בסוגיה עקרונית, אך הוא לא היה מציל את נתניהו מכל הפרשיות.

העובדה שראש הממשלה נמצא בפוזיציה שבה הוא יכול לחלק טובות הנאה אישיות וקואליציוניות תמורת הבטחת חסינות לו היא כשלעצמה נראית השחתה מוחלטת של החיים הציבוריים בישראל. ממש משהו שעוד לא היה כדוגמתו. התוצאה גם יכולה להיות אירונית להחריד. הפרשיות שנועדו להפיל את נתניהו יקבעו את שליטתו במדינה כל עוד הוא מתפקד ולא סיעודי (ולהזכירכם, אביו הלך לעולמו צלול ואחרי גיל מאה). הרי ברגע שיפרוש תפוג החסינות, הוא יהיה חשוף למשפט פלילי ולמאסר כמעט בטוח, ואיזה פוליטיקאי ירצה לפרוש במצב כזה. לכן ימשיך לשלוט, וייתכן שהדמוגרפיה במדינה הנוטה ימינה תאפשר לו ניצחונות בעוד ועוד מערכות בחירות. תמיד יצטרך להקים קואליציה עם הכוחות הקיצוניים והחרדים שיגבו את חסינותו ולא עם הכוחות המרכזיים במפה הפוליטית שיסרבו למתן החסינות.

כל זה בלתי קביל ולכן בית המשפט העליון יצטרך לעמוד בפרץ ולחסום את קונספט החסינות. אבל לנתניהו יהיה תמריץ לכופף את בית המשפט העליון בכל דרך, ולחוקק חוקים שכנגד. כתוצאה מכך יפרוץ משבר חוקתי חריף, שבו קציני המשטרה יצטרכו פשוט להכריע האם לציית לבית המשפט או לממשלה. בפועל בית המשפט העליון נמצא בעמדה טובה הרבה יותר לנצח. הוא לא אדם אחד, אלא מוסד, ויש לו גיבוי מוחלט מכל האליטה הישראלית והבינלאומית.

מצד שני, גופים צריכים לברור את הקרבות שלהם, ובכל מלחמה יש סיכונים מיותרים והסתבכויות לא ברורות. גם מערכת שלטון החוק מבינה זאת. הפיתרון הסביר, ההגיוני, המוצדק, הברור מאליו היה ונותר אחד. נתניהו יפרוש תמורת עסקת טיעון מקלה ביותר או אפילו חנינה. אחרי שנחל ניצחון גדול בבחירות – נבחרו 61 ח"כים ממפלגות שמוכנות לתת לו חסינות, אחרי שיתקבע לדורות כראש הממשלה שכיהן הכי הרבה, אחרי שנחל הישגים מדיניים ובטחוניים מדהימים בתקופת טראמפ, הוא בעמדה נוחה לעבור לתפקיד הבא: מתן הרצאות בצפון אמריקה באנגלית משובחת תמורת הון עתק.

רוצים יציבות? תורידו את אחוז החסימה

כחלק מחוק המשילות המיותר לחלוטין שכפה אביגדור ליברמן בשנת 2014 עלה אחוז החסימה מ-2% ל-3.25%. כבר עשור קודם לכן, בשנת 2003, עלה אחוז החסימה מ-1.5% ל-2%. אבל אם העלאות אלו נומקו בצורך להגביר את המשילות בישראל, באה מערכת הבחירות הנוכחית וחשפה את השקר שבדבר. אם היה מונהג אחוז חסימה של 1.5%, הכנסת הנוכחית הייתה תענוג מושלם מבחינת משילות. אף מפלגה לא הייתה יכולה לבדה להפיל את הממשלה. לגוש הימין השולט היו 69 מנדטים וראש הממשלה יכול היה לתמרן בנקל בין המפלגות. רבים ציפו להתרחשות אירונית שבה ליברמן יפול בבור שכרה, אחוז חסימה גבוה. בפועל ההתרחשות הפעם הייתה לא אירונית בעליל – ליברמן שיזם את העלאת אחוז החסימה הוא לשון המאזניים הגחמתית של הקואליציה בזכותו. סביר להניח שבהינתן אחוז חסימה נמוך היו יותר מצביעים לאורלי לוי (נטשו אותה אלו שלא רצו שקולם יתבזבז), שהמפלגות החרדיות היו מתפצלות ושהפלג הכהניסטי היה רץ לבדו עם אלי ישי. את השפעת כל השינויים האלו קשה לחזות. ועדיין, האם היינו מגיעים לכנסת שבה על פיו של אביגדור ליברמן יישק דבר ושבה לכחלון, מנהיג סיעה של ארבעה, יש תביעה לתיק האוצר? ספק רב. העלאת אחוז החסימה פוגעת קשה ביציבות השלטונית. עוד דוגמה לחוק התוצאות הלא צפויות. אף שכאן תכל'ס מדובר דווקא בתוצאה צפויה למדי.

זו הייתה חלוקת המנדטים בכנסת ה-21 בהינתן אחוז חסימה 1.5%, כפי שהיה עד 2003 (ושונה אז, כפי ששונה ב-2013, ללא שום סיבה אמיתית ושום צורך ממשי):

הליכוד	33
כחול לבן	32
יהדות התורה	7
ש"ס	7
עבודה	6
חד"ש	5
ישראל ביתנו	5
מרצ	4
כולנו	4
בל"ד	4
הימין החדש	4
איחוד הימין	4
זהות	3
גשר	2

כמו הדבורים, לא כמו הדבורה מאיה

פוסט פייסבוק מעניין של דוד פסיג פורש את תיאוריית המדינה העמוקה, הדיפ סטייט (תודה לחייל זקן על ההפניה) ומקשרה לבחירות האחרונות. אלא שכשמדברים על דיפ סטייט, אפשר לדבר על שני דברים שונים לגמרי. הראשון הוא קונספירציה שטותית. עם השני אני מסכים לחלוטין.
הקונספירציה היא שיש ערוצי קשר חשאיים בין גורמים שונים בסקטור הציבורי שזוממים תוכניות משותפות נגד רצון העם. אין כזה דבר. זו קונספירציה ו-99% מהקונספירציות שקריות (פה ושם יש קונספירציית אמת כמו עסק הביש של שנות החמישים).
טענת האמת היא שבשל תפיסת עולמם התרבותית ותחושותיהם הנפשיות אנשים שאין ביניהם שום קשר או אף היכרות, פועלים לקדם השקפת עולם אליטיסטית דומה שמאפיינת אותם ולא מאפיינת את רוב העם. בקיצור, אנשים עם אייקיו גבוה והשקפות חילוניות מערביות פועלים וחושבים בצורה דומה. התוצאה נראית כמו תיאום של דבורים בכוורת.

בספר הדבורה מאיה שכל כך אהבתי בילדותי הדבורים מדברות ביניהן. אבל אדם בוגר מבין שדבורים לא באמת מדברות. לתפוס אותן כך זו תפיסה ילדותית אנימיסטית. אבל לדבורים יש באמת צופן גנטי פנימי שיוצר דפוסי התנהגות מתואמים.

גולן 2023

ראיתי פעם סרט על ועידת הרפובליקנים ב-1976. המפלגה בחרה אז בנשיא המכהן ג'רלד פורד כמועמדה לנשיאות. רונלד רייגן, יריבו המפסיד, נשא את נאומו. נאום מלא פאתוס יפה על העתיד – העתיד הרחוק, מאה שנים קדימה. אנשי העתיד, אמר בדרכו הנעימה והכריזמטית, יידעו. הם יידעו האם האנושות של זמנו הצליחה לעמוד באתגר הגדול שעומד בפניה לא לאכזב אותם, לשמור על ברכות החירות ולהימנע מקטסטרופה גרעינית. דבריו חישמלו את האולם. אחד הפרשנים שהופיעו בסרט התיעודי אמר שכאשר אנשי הוועידה שמעו את רייגן נושא את הנאום הבלתי נשכח, נפל להם האסימון. הם קלטו שבבחירה בפורד הם בחרו באדם הלא נכון.

איני מצביע מרכז-שמאל, אבל אילו הייתי כזה, הייתה לי, יומיים לפני הבחירות, תחושה דומה אחרי צפייה ב"עובדה" ששודרה הערב עם האלוף יאיר גולן. בקריירה הצבאית של גולן שמוצגת בקצרה לפני הצופה הוא נראה כמי שבאמת חי עם סכין בין השיניים, הרפתקן שש אלי קרב. ובאשר להשקפת עולמו גולן מרחיב על אמונתו בדבר כורח ההפרדה עם הפלסטינים. זאת לצד ביטחוניזם אדוק ואמונה בהכרח לשלוח חיילים לקרב יבשה במקרה הצורך. גולן הרחיב על המחויבות לטוהר הנשק ועל נסיבות נאומו המפורסם ביום השואה וגם על מה שיש לישראל לדעתו להציע להייטקיסטים צעירים ומצליחים. אחרי חודשים שבהם הסתגלנו מכיוונו של בני גנץ לאנמיות חביבה אך כזו הבורחת מאמירות נוקבות, איזה משב רוח רענן. כמובן, גולן לא באמת יכול היה להתמודד בבחירות 2019. יש חובת צינון. אבל באשר לעתידו הפוליטי הכול פתוח.

מי זה בא שר האוצר הבא?

זהות מתחזקת בסקרים. אולי אפילו תקבל יותר מארבעה מנדטים אם תימשך המגמה הנוכחית, ואולי אולי תהיה לכלכלן הבכיר שלה, גלעד אלפר, תביעה על תיק האוצר שתהיה לגיטימית יותר ואפשרית יותר פוליטית מזו של שר האוצר הנוכחי משה כחלון. אלפר מאמין באסכולה האוסטרית בכלכלה. ככלכלן אוסטרי מצוי ניבא אלפר כבר לפני שנים את קריסת כלכלת ארה"ב הגרעונית. (כמובן, הגרעון רק גדל אבל הכלכלה האמריקנית חזקה מאי פעם).

מעורר חשש יהיה לראות איך מתפקד בפועל כשר אוצר מישהו שבמוחו האידיאל הוא אוטופיה של כלכלה אוסטרית – הוצאות נמוכות, מטבע חזק, גרעון קשיח, ריבית גבוהה. ארבעה דברים מחרידים שכלכלת ישראל ממש לא צריכה ברגעים אלו. כמו בבדיחה על הקומוניזם, לפני שיעשו את הניסוי האוסטרי עלינו, מוטב שיעשו אותו על עכברים.

אבל קומוניזם הוא רוע צרוף ומוחלט, בעוד שבאסכולה האוסטרית אור וחושך משמשים בערבוביה. האוסטרים אינם מבינים שהתמריץ החזק ביותר לפתיחת עסקים, לצמיחתם ולהתחזקותם הוא שטרות כסף בידי הציבור. כשלציבור אין כסף, כל תמריץ אחר, מוצלח ככל שיהיה, הוא חסר ערך. כל צמיחה כלכלית חייבת להתחיל בכך שלאנשים יהיה ביד כסף לקנות במכולת, כמו שכל משחק מונופול מתחיל בחלוקת שטרות צעצוע, ואם פספסת את השלב הזה במונופול, המשחק לא יתרומם, גם אם יהיו בו אלף אלמנטים כלכליים מוצלחים אחרים.

אחרי כל זה ובהנחה שאיכשהו כן נעבור תחת אלפר בהצלחה את שלב חלוקת הכסף במשחק הכלכלי, צריך לומר לזכות האוסטרים שהם מאמינים אדוקים בחופש כלכלי. וחופש כלכלי הוא תמריץ פנטסטי כמעט לכל דבר טוב בכלכלה. איזה תענוג יכול להיות לחיות במדינה שבה שר האוצר לא מפנטז על הטלת מס ירושה ועל מס דירה שלישית אלא על הפחתת מס שבח ומס רווח הון, שלא חולם על שיעבוד קרקעות למיזמים מפוקפקים של המדינה אלא על שחרורם ליוזמה הפרטית החופשית. שאינו עסוק בחנופה להסתדרות אלא מוכן להתעמת איתה.  שלא מנסה לפקח על מחירים של מוצרים אלא חפץ לתת לשוק החופשי לקבוע אותם. שלא מגונן על חקלאים מתחרות עם תוצרת העולם, אלא חותר להציף את השווקים שלנו במיטב שמגיע מאירופה.

שר הביטחון העצמי המוגזם

החיים מלאים בספק, בבלבול, בחוסר ודאות. חוכמה עוזרת לנווט בתוך הג'ונגל הכאוטי הזה. אבל במידה מוגבלת. בסופו של דבר יש גבול ליכולתם של התאים האפורים במוחנו להשליט ודאות בתוך הלא ודאי. לעולם לא נדע בדיוק איזה השלכות יהיו למעשינו, האם אנחנו צודקים בהשערותינו יותר מאחרים, האם אנחנו אומרים ועושים את הדבר הנכון בזמן הנכון או את היפוכו הגמור ובזמן הכי לא מתאים.

בתוך כל הבלגן יש תכונה אחת שמשליטה סדר והיגיון בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה – ביטחון עצמי. מי שמקרין ביטחון גורם לאנשים ללכת אחריו, לעשות כדבריו, להיענות לדרישותיו. מחקר שפורסם לאחרונה באחד מכתבי העת הפסיכולוגיים החשובים ניסה לבדוק את האופי הפרדוקסלי של אמירות שופעות ביטחון. מצד אחד אין ספק שלביטחון שאדם מקרין יש אפקט חיובי על הנכונות לשמוע לו, להקשיב לדבריו ולהתייחס אליהם בחיוב. מצד שני, אדם שמקרין ביטחון עצמי מותיר רושם שלילי ומעורר יותר זלזול ברגע של אמת – כאשר טענותיו והנחותיו התבדו.

החוקרים פיצלו את האמירות שופעות הביטחון לשני סוגים – כאלו שהביטחון לגביהן בוטא במילים מפורשות וכאלו שהביטחון לגביהן התגלם ברמיזות שאינן מילים מפורשות – דיבור בטוח, דיבור בקול, נכונות לדבר ראשונים, התייחסות מעטה להשגות זולת, שפת גוף שאננה.  יש הבדל גדול – ביטחון שהתבדה ובוטא במילים אפשר לצטט, להלעיג, לגבות עליו מחיר. את הבטחתו של יצחק רבין שלא יהיו קטיושות מעזה אפשר למשל לשמוע ביוטיוב עד עצם היום הזה. כאשר מידת הביטחון בדברים אינם מפורשת, אלא מבוטאת במחוות של שפת גוף (למשל במחקר: ידיים מאחורי הראש; מבט ישיר וקול בוטח), אפקט הביטחון העצמי על מידת השכנוע של השומעים הוא דומה, אך אין לכך אותו מחיר חברתי כשהטענות מתבדות.

חשבו על תוצאות המחקר ושימו לב לטעות של אביגדור ליברמן שאולי בגללה לא יישב בכנסת הבאה, כמו שמנבאים הסקרים. מבנה גופו ושפת גופו משדרים ביטחון עצמי וכוח עד אין קץ. יכול היה בטרם מינויו לשר ביטחון להסתפק באמירות מעורפלות כמו "ליברמן יידע מה לעשות מה עם החמאס", "החמאס ישקשק מליברמן". אבל הוא, במקום זאת, בישר לאסמעיל הניה את מותו בתוך 48 שעות, אם לא יחזיר את נעדרי צה"ל. אמר הבטחה קונקרטית ואכזב. אבל ביטחון עצמי ויהירות מוטב להם שלא יהיו קונקרטיים כל כך.