Archive for the ‘פוליטיקה’ Category

שופטים ממאדים, ראשי ממשלה ממגרש הרוסים

23 באוקטובר 2017

אומרים שהחוק שמגביל חקירות נגד ראש ממשלה איבד סיכוייו בזירה הפוליטית. חבל מאוד. 

חקירה פלילית נגד ראש ממשלה היא כמו חור שחור שמעוות את המרחב סביבו. החקירה מעקמת לגמרי את מערכת התמריצים של כל הנוגעים בדבר. ראש הממשלה צריך לשקול את החלטותיו, פן יעודדו את היועץ המשפטי ואת השופטים להכריע נגדו. "עומק העקירה כעומק החקירה", המשפט שהנחה אולי את תוכנית ההתנתקות מהווה דוגמה טובה לכך. 

השופטים והתובעים עצמם עלולים להיות מושפעים מרצונם לא לראות את הפוליטיקאי הנידון יושב יותר על כס ההנהגה, או להיפך – מחרדתם שמא תיפול המדינה לידיים פחות בשלות או יותר פזיזות. כמובן אנו יודעים ששופטים מטבעם לא קורצו מבשר ודם, אלא מחומרים שיובאו מהחלל החיצון ואוטמים נפשם להשפעות זרות. אך בכל אופן ייתכן פה ושם שניפול על שופט שבשכבות האיטום שלו נפערו סדקים זעירים.

ראש ממשלה הנתון בחקירה הופך לפגיע במיוחד, נואש במיוחד לרצות את דעת הקהל. נכונותו ליטול סיכונים עלולה לגבור, כי קדנציה של אפס מעשה עלולה להסתיים בסכנה הגדולה מכולן – תא מאסר. זהו טירוף מוחלט לכפוף את המדינה לנסיבותיו האישיות האקראיות של העומד בראשה. ובפרט כשהחקירות לרוב עוסקות בנושאים מינוריים וזניחים ביחס לסוגיות הלאומיות הגדולות. יהיו מי שיאמרו שהשחיתות היא סכנה קיומית וכיוצא באלו הבלים. שחיתות הייתה תמיד, ומן הסתם המדינה היום מושחתת פחות מאי פעם. הסכנות הקיומיות הן בעולם האיסלאמי ובמדינה הפלסטינית וצריך ראש ממשלה שיוכל לעמוד מולן בראש שקט.

מודעות פרסומת

פינקלשטיין צדק, פרס התחלק

25 באוגוסט 2017

ארתור פינקלשטיין, היועץ האסטרטגי שהגה את קמפיין "פרס יחלק את ירושלים", הלך השבוע לעולמו. נזכרתי בו ובקמפיין שלו בהקשר לפוסט שכתב הכלכלן והבלוגר סקוט סאמנר על מדרונות חלקלקים. סאמנר התייחס לטענה שאם יתחילו להוריד פסלים של גיבורי הקונפדרציה שנלחמו למען שימור העבדות, בסוף יורידו גם את הפסלים של נשיאים כמו ג'ורג' וושינגטון ותומס ג'פרסון, שניהם בעלי עבדים. ג'פרסון אפילו היה אב לכמה מעבדיו הקטנים, ילדיה של שפחתו סלי המינגס. אחד הכותבים בוושינגטון פוסט ביטל בזלזול את טענת המדרון החלקלק הזו, אבל סאמנר נוטה להאמין שכך דברים עובדים – המציאות מתגלגלת במדרון. הוא הביא לדוגמה את הטיעון ברוח שנות השמונים: "אם נבטל את מחלקת העישון במטוסים, בסוף יאסרו עישון במסעדות, בבארים, במשרדים, בחללים, בחדרי מלון, בבנייני מגורים…". זהו מדרון חלקלק שהתגשם כמובן. דוגמה אחרת היא מאבק הזכויות של התנועה הגאה. שמרנים שהזהירו שהיתר להומוסקסואליות בין ארבע קירות יביא לבסוף להכרה בנישואים חד מיניים, נתקלו בזלזול. אבל כך היה. בסך הכול 12 שנים חלפו בין פסק הדין של בית המשפט העליון באמריקה שקבע שאקט מיני הומוסקסואלי הוא חוקי לפסק הדין שהכיר בשוויון בין נישואים חד מיניים לנישואי גבר ואישה.

במקרים שלעיל אני אישית, וכנראה איתי רוב הציבור במערב היום, תומך בתוצאה הסופית ורואה אותה כרצויה, אבל היא הייתה נראית הזויה, בלתי רצויה ובלתי אפשרית בתחילה, ומבחינה זו מי שהזהיר אז מפני התגשמותה על ידי שימוש בטיעון המדרון החלקלק, התברר כצודק. כך לדברי סאמנר ייתכן שנחזה בהפלת פסלו של כל נשיא שיקושר לעבדות בעקבות הפלת פסליהם של גיבורי הקונפדרציה בהווה. אני אפילו הייתי הולך צעד אחד קדימה ותוהה מה יקרה כאשר בעתיד האנושות תיתן דין וחשבון על יחסה הנוכחי לבעלי חיים המגודלים לצורך מזון בצפיפות ובסבל קשים. לבני האנוש בעתיד מן הסתם יהיה קל יותר להתייסר על פשעי אבותיהם בנושא כאשר יהיה זמין להם מאגר בלתי נדלה של מזון דמוי בשר מלאכותי. אולי כל אנדרטה לפוליטיקאי מהעבר הרחוק שלא היה צמחוני תעורר תגרות והתקהלויות.

ומכאן לקמפיין "פרס יחלק את ירושלים" של ארתור פינקלשטיין ב-1996. זהו קמפיין שבעצם התבסס על טיעון המדרון החלקלק – אם פרס כבר היום מוכן לתת לערבים כל כך הרבה, בסוף הוא ייתן את ירושלים. הטיעון נהדף בידי מפלגת העבודה כהסתה מרושעת, שקרית וחסרת גבולות. ב-1999 נעשה שימוש בקמפיין דומה נגד אהוד ברק, ואהוד אולמרט, ראש העיר ירושלים מטעם הליכוד, יצא להגנתו והכחיש זאת באומרו שברק ודאי לא יחלק את ירושלים. בתוך זמן קצר להדהים, כבר בשנת 2000, התברר שברק דווקא מוכן בהחלט לחלק את ירושלים. לא למסור אילו שכונות ערביות נידחות, אלא ממש לחלק את גרעינה ההיסטורי הקדוש לדתות המונותאיסטיות. אז התברר שגם פרס בעצם היה מוכן לחלק את ירושלים כפי שניבא פינקלשטיין. בניגוד לרוני מילוא הוא לא פרש מהממשלה שהסכימה לחלוקת העיר ותמך במתווה קלינטון. החלק המגוחך באמת היה שאפילו אהוד אולמרט, זה שאהוד ברק הביאו כערב לכך שירושלים לא תחולק, הסכים בסופו של דבר לחלוקתה בהצעותיו לאבו מאזן. על זה נאמר בתלמוד שלעתים מי שמביאים כערב צריך ערב בעצמו.

אלו שביטלו את טענת המדרון החלקלק בראשיתה, בדרך כלל אינם עושים חשבון נפש כאשר הם בסופו של דבר מתגלגלים, יחד עם רבים אחרים, הישר אל תחתית המדרון. וזאת לעתים בצדק, מאחר שמה שהיה נדמה פעם כתחתית המדרון אינו באמת תחתית, אלא המשך טבעי, הגיוני ונכון.  אורי אורבך, הסטיריקן הימני המנוח, ניבא זאת מראש כשכתב לגבי שאלת ירושלים: "הממשלה הזו מנהלת מדיניות של הליכה על סף תהום, אבל עוד מעט היא תצעד צעד אחד קדימה. אם אי חלוקת ירושלים תחסום את השלום בדישו – פרס יסכים לחלוקת ירושלים". ובאמת, כל אלו שנשבעו בשם ירושלים בעבר בשמאל, טענו מאוחר יותר שהייתה זו רק ססמה, ושהעיר במילא מחולקת מאי פעם. אז מה ההיגיון לחסום את השלום הישראלי-פלסטיני רק בשל פנטזיות שקר על שלמותה.  ואכן, לא ברור כלל מה ההיגיון בבלימת השלום הישראלי-פלסטיני אם המכשול האחרון לכך יהיה כמה קילומטרים רבועים בירושלים.

מה המסקנה? טענת המדרון החלקלק היא טענה אשר משקפת את המציאות. כך באמת העולם עובד. מסכימים לדבר אחד ומתגלגלים לדברים שבאים אחריו. אבל מצד שני, לא בהכרח היא צריכה להטיל עלינו אימה כה רבה. יכול להיות שבסופו של דבר נתגלגל ונתגלגל, נתהפך אנה ואנה, עד שנגלה שגם מה שבתחתית המדרון אינו הזוועה שחששנו מפניה.

שיטה חדשה במקום ליכודניקים חדשים

22 באוגוסט 2017

הליכודניקים החדשים, שרובם כנראה לא באמת רואים בעצמם ליכודניקים או מצביעי ליכוד פוטנציאליים, מטרידים את ראשי הליכוד, שמנסים למנוע מהם להשתתף בפריימריז.

בפעם הקודמת האיום מבפנים על צביון הליכוד הגיע דווקא מהימין הדתי, מתומכי משה פייגלין ששאפו להשתלט על התנועה מבפנים, אך נכשלו. פייגלין הצליח להיכנס פעם אחת לכנסת. ברם, יומרותיו היו גדולות בהרבה, וכישלונו מהדהד. עתה שוגים מעריצי פייגלין בפנטזיות על ריצה נפרדת לכנסת, וגם הן יתנפצו. אין ביקוש רב בציבור הישראלי לסחורה הפונדמנטליסטית – ליברלית שפייגלין מנסה לשווק.

פייגלין אז, הליכודניקים החדשים עכשיו, מעלים את השאלה – איך מאזנים בין הרצון לאפשר לקהל רחב להכתיב את אופי התנועה ולא לקבוצות קטנות וסחטניות ובין החשש מהשתלטות עוינת של כאלו שלבם בכלל במפלגות אחרות? אחד הפתרונות האפשריים הוא לקבוע שהצטרפות כחבר תנועה משמעותה הצבעה אוטומטית עבור התנועה בבחירות, אבל פתרון זה חותר תחת עקרונות הבחירות החופשיות ולא ניתן לקבלו בשום פנים. מאחר שחברות בתנועה היא עניין פומבי, הצבעתו של חבר התנועה תהיה גלויה לכל ולפיכך גם ניתן יהיה לכפות אותה, לסחוט אותה וכדומה. אפשר בקלות לדמיין את בכירי ש"ס מכריחים את כל המורים באל המעיין למשל להצטרף כחברים, או קובעים שמי שלא הצטרף כחבר תנועה פסול למניין.

פתרון הולם יותר יהיה לחלק את פתק ההצבעה לשניים – למשל בצד אחד יהיה כתוב שם התנועה שאליה מצביעים. בצד שני תהיה מטריצת מספרים. המצביע יסמן את המספרים שמסמלים את מועמדי הפריימריז שהוא חפץ ביקרם, אשר קשורים לתנועה המופיעה על הצד הראשון של הפתק.   ככה יובטח הקשר בין הצבעה בפריימריז לבין הצבעה בפועל למפלגה.

גם פתרון זה מעלה שאלה – אם הפריימריז יתקיימו בד בבד עם הבחירות לכנסת, המצביעים המתלבטים בין מפלגות לא יוכלו לדעת לאיזה הרכבי רשימה בעצם הם יכולים להצביע, ואולי אפילו גם מי מוביל אותם, אם גם דבר זה נקבע באותם פריימריז. איך מפלגה בכלל יכולה לנהל קמפיין בחירות אם אינה יודעת כלום על אופיה ודמותה בטרם הבחירות עצמן.

אפשרות מעניינת היא לחלק את הבחירות לשני סבבים, שיופרדו בחודש או בחודשיים. כל מצביע יבחר אם הוא מעוניין להשתתף בסבב הראשון או השני. בסבב הראשון ניתן יהיה גם להצביע למפלגה וגם להשתתף בפריימריז שלה. בסבב השני ניתן יהיה רק להצביע למפלגה, ולא יוכלו להשתתף בו אלו שהשתתפו כבר בסבב הראשון. מספר הקולות הסופי של מפלגה יורכב מהמספר הכולל של מצביעים לה בשני הסבבים.  בסבב הראשון צפויים להשתתף רק נאמנים מוצהרים של מפלגה, ומספר הקלפיות יהיה אולי מוגבל. בסבב השני ישתתף העם כולו. שיטת בחירות כזו תנהיג מהפכה אמיתית במערכת הפוליטית בישראל ותאפשר להכניס דמוקרטיה אפילו למפלגות שבהן אינה מקובלת כלל – כמו המפלגות החרדיות או מפלגתו של יאיר לפיד. גם אם החוק לא יכפה זאת, ייווצר תמריץ גדול למפלגות לאפשר בחירה בין מועמדים, ולו מוגבלת, כדי לזכות בסבב הראשון בקולו של מצביע החפץ למקסם השפעה.

באופן זה ניפטר גם מהשפעתן המזיקה של קבוצות קטנות, למשל נהגי המוניות חברי הליכוד, שדוחקים בישראל כץ שלא לאפשר את פעילות אובר לארץ. או עובדי התעשייה האווירית ששנים הכניסו בנאמנות כץ אחר לכנסת. חסרונות ברורים של שיטת שני סבבים הם התארכות הזמן מרגע ההחלטה על בחירות עד לסיומן. כיום החוק דורש לשם כך שלושה חודשים. עתה אולי יידרשו ארבעה או חמישה. גם העלות הכספית של הבחירות תזנק, הן למדינה, הן למועמדים שיצטרכו להיחשף לקהל מצביעים פוטנציאלי של מאות אלפים. לדעתי, עדיין שווה.

יצוין שבעולם ובעיקר באירופה, במדינות אשר מקובלת בהן בחירה ברשימת מועמדים פתוחה, בדרך כלל נוקטים גישה פחות קיצונית שבה יכולתם של המצביעים לשנות את סדר הרשימה שנקבע מראש קיימת, אך מוגבלת. בדרך כלל הרוב הגדול בוחר שלא לשנות דבר.

גבאי או לפיד יכולים להיות ראש ממשלה

12 ביולי 2017

האווירה הנוכחית במדינה, בקרב מביני הדבר, היא שהליכוד ישלוט לנצח וביבי יהיה ראש ממשלה עד שימאס לו. יש לתחושה זו הצדקה עניינית – מדינת ישראל מצויה בתור זהב ולביבי מגיע קרדיט על כך. אבל אין לתחושה זו הצדקה משפטית – נתניהו עלול להסתבך קשות בחקירות סביבו, וההימור שלי הוא עדיין שייאלץ לפרוש בעטיין. ובמפתיע, גם אין לכך הצדקה בסקרים ואפילו לא בתמונת המנדטים הנוכחית בכנסת. לגוש הימין אין רוב בכנסת. הוא תלוי במשה כחלון. כחלון לא יכתיר באופן אוטומטי את נתניהו או יו"ר אחר של הליכוד כראש ממשלה. אם גוש הימין יהיה תלוי בכחלון, ואם, שלא כפי שקרה בבחירות האחרונות, יהיה שוויון בין המפלגות הגדולות או אף יתרון למפלגה שאינה הליכוד, בהחלט יתכן שכחלון ידרוש הקמת ממשלת אחדות לאומית, שבה ראשות הממשלה תחולק בין ראשי המפלגות הגדולות. בלי כחלון אף ממשלה לא תוכל לקום ולכן גוש השמאל יכול להסתייע בו ליצירת גוש חוסם. אם גם ליברמן, שכשר ביטחון נעשה כל כך פרגמטי ושקול, יתן יד, אז בכלל מצבו של מנהיג הליכוד ייעשה קשה. 

אבל כשמדובר ספציפית באבי גבאי עולה השאלה למה שכחלון יהפוך עולמות למענו, אחרי הדם הרע שנוצר ביניהם כשגבאי נטש את כולנו. ולמה שליברמן יסלח לו על כך שהתפטר בתגובה למינויו לשר ביטחון. 

גם אם מדובר בלפיד – שם אין איבה אישית, אך עדיין יש חידה: למה לכחלון להכתיר מנהיג לגוש המרכז שאינו הוא.

והתשובה יכולה להיות אידיאולוגית. כחלון פעם היה ממורדי הליכוד בטרם ההתנתקות, אבל מאז הלך כברת דרך שמאלה. ייתכן שיחפוץ להשלים המהלך. ייתכן גם שהח"כים שלו יצאו מפוזיציית המריונטה וידרשו זאת. השאלה בבחירות הבאות תהיה אם המדינה תלך שמאלה, האם גוש המרכז-שמאל יתלכד סביב לפיד או גבאי וגם האם אדם אחד – משה כחלון – ילך שמאלה ולשם כך יהיה מוכן להכתיר מישהו שאינו הוא כראש ממשלה רענן.

מירי בימין, מבוי סתום בשמאל

17 בפברואר 2017

סקר שנערך לאחרונה במדינות אירופיות חשף שאיסור הגעת המוסלמים שמנסה לקבוע דונלד טראמפ פופולארי בקרב אזרחי אירופה. ובהפרש עצום – 55 אחוזים תמכו בעצירת הגירה מוסלמית מול 20 אחוזים בלבד שהתנגדו.

השנים האחרונות היו דרמטיות מבחינת נושא ההגירה. גם אם דיבורים על התאסלמותה השקטה של אירופה החלו כבר מזמן, רק התעצמות דאעש ומשבר הפליטים בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה הפילו לכולם את האסימון. ההתמודדות עם הגל הדמוגרפי המוסלמי תעצב את המאה ה-21 במערב. 

לכך יש גם השלכות כלכליות משמעותיות. האליטות המציבות את ערך השוויון כערך עליון ולפיכך קוראות להטלת מסים ומפקפקות בשוק החופשי מאוגדות במפלגות השמאל. אבל כדי להיבחר ולקבל רוב בפרלמנטים הן צריכות לקושש תמיכה מהמעמד הבינוני נמוך. הן איבדו אותו. הוא אוהב שוויון כשמשמעותו היא שהעשירים יממנו לו את ביטוח הבריאות או כשנגזר ממנו מרחב פעולה לאיגוד העובדים שדואג לו לשכר ולתנאים. המעמד הבינוני נמוך מתעב שוויון בכל מאודו כשפירוש הדבר הוא שהמוני מהגרים מוסלמים נתפסים כזכאים להציף את ארצו.

מי שחשב שקריסת השמאל היא תופעה ישראלית ייחודית הקשורה בכיבוש ובאינתיפאדה, מתבדה. בכל העולם המערבי השמאל מת. אפילו בשוודיה שבה שולט כיום השמאל, זו תוצאה חד פעמית של נתק בין הימין המתון לימין הלאומני אשר יחד יש להם רוב בפרלמנט. אולם הימין המיינסטרימי שם כבר רומז שמעתה והלאה יאחד כוחות עם הימין הלאומני האנטי מוסלמי. 

למועמד השמאל אין סיכוי, כך נראה, להגיע לסבב השני בבחירות לנשיאות בצרפת. בוחריו יצביעו ללה פן. הלייבור של ג'רמי קורבין מקבל מעט קולות בקרב מעמד הפועלים. כל המצביעים הלכו למפלגה של נייג'ל פאראג', שהצליחה באופן מדהים לשנות את בריטניה כליל ולהוציאה מהאיחוד, גם עם מושב או שניים בפרלמנט.

השמאל יקרוס, אך הימין ישתנה. שורות הימין במערב יתמלאו באוהדים חדשים שיבטיחו לו השלטון לשנות דור – סוציאליסטים לאומניים, שאינם מסוגלים לשאת את אהדת השמאל להגירה מוסלמית. הימין יצטרך להשתנות בשבילם. לא סתם טראמפ סטה בחדות מעקרונות רפובליקניים של תמיכה בסחר חופשי. הוא זיהה שקיים אלקטורט ימני חדש שאינו אדוק בדת השוק החופשי והצליח להקסימו. אנשי ימין ששמים עקרונות של שוק חופשי מעל ללאומיות ותומכים במטבע רב לאומי או בהגירת עובדים יהפכו לדינוזאורים. דמויות ימין פוליטיות כמו מירי רגב אצלנו  משקפות את זעם ההמונים כלפי בני המוצא האתני השונה ואינן מחויבות לקפיטליזם אדוק. רגב למשל הציעה פעם להטיל מס 80 אחוזים על הכנסת עשירים. מצד שני, הנושא אינו בוער בדמה, היא לא שלי יחימוביץ', וממשלה בראשותה בוודאי תהיה נוחה לעסקים מאחר שאלו שמתחתיה יהיו ימניים מן השורה. הביטו בפניו של העתיד הפוליטי של המערב ותראו שם את מירי. ובאמריקה גם ההווה, יש להודות, נראה כך.

חזקים, חלשים ויהודים

31 בינואר 2017

יש בעולמנו שתי השקפות עולם פוליטיות מרכזיות – ההשקפה האחת אומרת שהחזק תמיד צודק, משום שהעולם מתבסס על היררכיה. ההשקפה השנייה אומרת שהחלש תמיד צודק, מאחר שהשוויון הוא הדבר החשוב ביותר. 

חילופי השלטון מעוררי ההשתאות בארה"ב משקפים את הקוטביות היוצאת מכך. ממשל אובמה סלד מישראל הלאומנית אך יצא מגדרו כדי לציין את סבל היהודים בשואה. למעשה כפי שהשתמע מנאום קהיר היה נראה שצדקת קיומה של ישראל בעיניו של הנשיא נעוצה בשואה. היהודים היו כה חלשים בעבר שניתן איכשהו לסבול את היותם חזקים בהווה.

ממשל טראמפ הוא ההיפך הגמור. הצהרתו ליום השואה העליבה את היהודים. היועץ הבכיר המושל בכול, סטיב בנון, בכלל סולד מיהודים. אבל יהודים שמוכנים להיות חזקים וכוחניים בריש גלי אוהבים בבית הלבן הנוכחי כמו שאוהבים בו את פוטין. על כן המתנחלים מוצאים אצל טראמפ בית חם.

אחת האירוניות בהשקפות עולם גורפות שכאלו היא שלעתים אנשים הולכים איתן, לפחות במידה מסוימת, גם כשפונות נגד האינטרסים האישיים הבסיסיים שלהם. 

שמאלנים קיצוניים נפגעי טרור פלסטיני מוסיפים להצדיקו, כי זהו נשקו של החלש. הקיבוצניקים השמאלנים שהיו משוכנעים שברית המועצות היא מעוז ההגשמה הסוציאליסטית בעולם המשיכו לדבוק בה גם כשנחשפו פשעיה. מרדכי אורן, איש מפ"ם וקורבן משפט פראג, הודיע אחרי ששוחרר שהוא ממשיך להאמין בסוציאליזם. אפילו העשירים נוהרים לקלפיות כדי להצביע למפלגות שמאל שמבטיחות להטיל עליהם מסי עתק. 

ומנגד נשים חרדיות מקבלות את ההיררכיה הדתית השמה גברים מעליהן. תלמידי ישיבות מזרחיים משתוקקים להיקלט בישיבה אשכנזית אף שבה ייחשבו סוג ב'. העניים החיים בליבה של אמריקה סוגדים למילארדר מעלים מס שבו בחרו לנשיאם.

האם טראמפ יתברר כרע ליהודים, יעדיף את האינטרסים של פוטין על אלו של ישראל? ינהל את העולם בפזיזות חסרת מעצורים? ואם כן, האם עדרי הטוקבקיסטים הימניים, שכל כך אוהבים כוחנות, עדיין יתלהבו ממנו? 

היורש

29 בדצמבר 2016

מאחר שתקציב המדינה לשנתיים הקרובות עבר, אין שום סיבה שהבחירות הבאות יוקדמו משמעותית. צרות בהעברת תקציב 2019 יובילו לבחירות ב-2019, השנה שבה הן אמורות להתקיים ממילא.   אבל הפרסומים הערב על חקירה פלילית נגד ראש הממשלה נתניהו עלולים בסופו של דבר להביא להתפטרותו. המערכת המשפטית היא עדיין השליטה האמיתית במדינה, אפילו יותר מביבי ומהמתנחלים.

את נתניהו, אם יתפטר, יחליף חבר כנסת אחר ממפלגתו. אבל יש בעיה – אין ברשימה מישהו שמצטייר כבעל שיעור קומה מספיק לתפקיד. במיקומים החד ספרתיים ברשימה של הליכוד ניתן למצוא את גלעד ארדן, יולי אדלשטיין, ישראל כץ, מירי רגב, סילבן שלום, משה יעלון וזאב אלקין.  סילבן ובוגי כבר לא במשחק. יולי אדלשטיין השתקע בתפקיד יו"ר הכנסת. אפילו הליכודניקים מבינים מן הסתם שמירי רגב היא לא המועמדת האידיאלית לתפקיד. זאב אלקין הוא אידיאולוג ימני נחוש, מתמטיקאי ואינטלקטואל, אך לא נראה לי מועמד רציני בשלב זה.

בסוף זה גלעד ארדן נגד ישראל כץ. כץ נחשב לאחד שיכול להזיז עניינים, אבל יש לו תדמית גסה וכוחנית, שבקלות תאפשר לתקשורת לעשות לו דמוניזציה שלעומתה ביבי ייחשב לשמעון פרס מאותרג. גלעד ארדן בחור נחמד שכבר צבר ניסיון בממשלות ישראל, אבל ספק אם הוא מעורר במישהו את יראת הכבוד שראש ממשלת ישראל אמור לעורר ושדמויות כנתניהו, שרון, רבין ופרס עוררו. נכון, אולמרט הגיע לתפקיד מבלי שיצר כזו תחושה, ובאמת תראו איפה הוא היום. מהצד השני ארדן לא מפעיל באנשים את את אותו אנטגוניזם קשה שנתניהו מעורר אחרי שנות כהונתו הרבות, וייתכן שגם מול גנרל שיציב גוש המרכז-שמאל יוכל לנצח בבחירות הבאות. עיתונאים שמאלנים די מחבבים אותו למרות דעותיו שנמצאות לרוב ימינה מביבי. ייתכן שכראש ממשלה יהיה טרף קל למי שירצה להוכיח שהתפקיד גדול עליו, ורבים ירצו.

היידה איילת

7 באוקטובר 2016

מרגע שאיילת שקד הופיעה על בימת הפוליטיקה הישראלית הייתה לי תחושה שהיא נועדה לגדולות. היותה אישה, מגדר שהוא עדיין אקזוטי בפוליטיקה, והמראה החיצוני המצודד בוודאי לא הזיקו, אבל בעיקר התרשמתי מהאישיות החזקה, מהשקפת העולם המוצקה ומהנאמנות לערכים שמרניים אינטליגנטיים. שקד נכבלה בבית היהודי, אבל זו מפלגה סקטוריאלית שקטנה עליה. גם העובדה שהיא מספר שתיים של נפתלי בנט, שהוא אמנם פוליטיקאי רהוט ומוכשר, אך גם ילדותי במקצת, חוסמת אותה בדרכה.

שקד צריכה למצוא דרך להשתלב בליכוד, שבו היא יכולה לדעתי להיות מסומנת כממשיכה טבעית של נתניהו. המתחים האישיים שקיימים בין השניים, אולי על בסיס גחמותיה של שרה, יכולים להפריע לכך אך לא צריכים למנוע מישראל לזכות במנהיגה עתידית ראויה. קריאה במניפסט שחיברה שקד לאחרונה ומבטא מחויבות לזהות היהודית של המדינה ולחירות כלכלית, רק חיזקה דעתי בנושא.

בחירות של תשוקה

27 באוגוסט 2016

ראיתי בסוף השבוע את הסרט התיעודי "ווינר" על הפוליטיקאי היהודי הניו יורקי אנתוני ווינר. ווינר נאלץ להתפטר מתפקידו כחבר בית הנבחרים אחרי שנחשפו הודעות גסות ששלח לנשים. הכול התחיל בפאדיחת אינטרנט טיפוסית – הודעה שלו שהייתה אמורה להישלח באופן פרטי וכללה תצלום של בליטה במכנסיו נשלחה להמוני העוקבים הרגילים בטוויטר. מכאן התחיל מחול שדים שבו נחשפו פרטנריות התכתובות הגסות של ווינר, והוא נאלץ לפרוש מהקונגרס בבושת פנים. גורלו הפוליטי היה כגורל המושל היהודי של ניו יורק, אליוט ספיצר, שהתפטר אחרי שנתפס הולך לזונות.

אבל ככלות שנתיים החליט ווינר לעשות מעשה נועז – לשוב ולהתמודד על משרה פוליטית בכירה, ראשות העיר ניו יורק, ואפילו לתת לצוות צילום ללוות אותו תוך כדי. מהצילומים האלו מורכב הסרט התיעודי שזכה בתשבחות המבקרים. בתחילה היה נראה שהקהל בניו יורק מוכן לתת לווינר הזדמנות נוספת. בתקופה מסוימת הוא הוביל במירוץ. אולם אז לרוע מזלו נחשפו התכתבויות נוספות שלו, שהראו שהוא חסר תקנה – הוא המשיך לפלרטט עם נשים בבוטות גם הרבה אחרי שנאלץ להתפטר מהקונגרס בשל אותו מנהג עצמו. הקמפיין של ווינר קרס והוא סיים את הבחירות עם 4% מהקולות.

לאורך כל הדרך עומדת לצידו של ווינר אשתו המוסלמית, הומה אבדין. אבדין היא היועצת הקרובה ביותר להילארי קלינטון ולפיכך צפויה להיות בארבע השנים הקרובות, אם לא תהיה סנסציה פוליטית בנובמבר, להיות אחד מבני האדם המשפיעים באמריקה. לאורך הסרט אבדין סופגת בשקט את מעידות בעלה ומוכנה להתייצב מאחוריו.

ככל שראיתי את הסרט הערכתי יותר ויותר את הפוליטיקה הישראלית ואת התקשורת הישראלית שלא נכנסת לנבחרי ציבור לתחתונים. מה בעצם עניינו של הציבור שהפוליטיקאי חולה סקס? האם יש ראיה מחקרית כלשהי שפוליטיקאים שמזנקים ממיטה למיטה הם פחות טובים לציבור? באחד הקטעים המעניינים בסרט רואים בוחר חרדי מתעמת עם ווינר על התנהלותו האישית, נושא שלגביו ווינר מגיב בכעס, אך מוכן להתווכח עליו וטוען שאין זכות לאדם אחר לשים עצמו כשופט בו. אז פולט החרדי משפט עוין באשר לבחירתו של ווינר להתחתן עם מוסלמית, וזהו כבר דבר שהוא מעבר לגבולות הדיון באמריקה. מנגד סביר להניח שהבוחר הישראלי לעולם לא היה סולח לפוליטיקאי יהודי שהיה מתחתן עם מוסלמית, אך מאוד אדיש לגבי מסרונים גסים מחוץ לנישואין. במציאות הישראלית היום רק להתנהלות מינית שנעשית נגד רצון הפרטנרית אין סליחה ומחילה. כמו הסיפורים המבהילים שנחשפו על רחבעם זאבי בתחקיר הטלוויזיה לגביו, כמו הסיפור שגודע את המסלול הצבאי המזהיר של אופק בוכריס וכמו מה ששלח את משה קצב לכלא וקטע את הקריירה של סילבן שלום.

באשר לקשר מיני שנעשה ברצון שני הצדדים המציאות הפוליטית מחוץ לארה"ב סלחנית יותר. טוב שכך. קלישאות הבל כמו "מי שבוגד באשתו יבגוד בבוחריו" אינן משקפות אמת פסיכולוגית. אנשים יודעים להתנהג בצורה מאוד שונה בתחומי חיים שונים, והפיתויים שמציב היצר המיני אינם דומים לדברים הקובעים האם פוליטיקאי ייחשב למוצלח או לא. אין כל קשר בין ניאופיו הכפייתיים של משה דיין לבין שיקול הדעת השגוי שלו במלחמת יום הכיפורים. הצלחותיו ושגיאותיו של ביבי נתניהו כראש ממשלת ישראל יישפטו לגמרי במנותק מסיפור הקלטת הלוהטת. ההתמכרות למין של ג'ון קנדי לא פגעה ביכולתו להגן על העולם החופשי בעת משבר הטילים בקובה. ביל קלינטון היה נשיא מוצלח שהוביל את הכלכלה האמריקנית לשגשוג על אף סיפור מוניקה לווינסקי. גם התלונה על כך שפוליטיקאים נואפים מסתבכים בשקרים אינה לעניין. אין שום תמריץ הגיוני לדבר אמת כשמקשים עליך בשאלות לא נעימות על חייך הפרטיים, ורק אדם לא שפוי ייצמד לאמת בתנאים אלו.

בסרט עוררה את הערכתי יכולתו של ווינר לקום מהקרשים, לשוב לקמפיין רק כדי להופיע מדי יום באסיפות בחירות ובתוכניות אירוח שבהן יוזכרו לו שוב ושוב רגעיו האישיים המשפילים, על אף הרלוונטיות האפסית שלהם לנושאי הבחירות. הוא הצטייר בעיניי כפוליטיקאי מעולה. מה שחשוב לפוליטיקאי בקריירה שלו זו היכולת שהפגין לשלוף עוד נשמה חיונית אחרי שהיה נדמה שמאגר שבע הנשמות שלו כבר תם והתכלה. בליטות אזור החלציים ותאוות אזור החלציים לא באמת אמורות לעניין את הציבור.

ה-IRA בכנסת

11 ביולי 2016

אני עוקב בהערכה רבה אחרי מאבקו של ד"ר הראל פרימק לקידום החיסכון הפנסיוני בשיטת עשה זאת בעצמך, מה שמכונה IRA. במקום שמנהלי השקעות יעשו לנו בפנסיה כבשלהם, הבה נפעל בעצמנו. בעקבות עתירה לבג"ץ השתכנע משרד האוצר להסכים לרעיון, לא בלי להטיל עליו מגבלות ניכרות, והתקנות העוסקות בנושא הובאו לאישור ועדת הכספים לפני שבוע.

התקנות לא אושרו בשל ויכוח על תקרת ההפקדה המותרת. האוצר חפץ להגביל את ההפקדה לקופת גמל ל-IRA ל-4 מיליון ש"ח לאדם. חששם המוצהר של אנשי האוצר הוא שה-IRA יהווה מקלט מס למולטי מיליונרים, ועל כן יש להגביל מאוד את השימוש בו. בפועל 4 מיליון ש"ח מתרגמים לקצבה פנסיונית של 20 אלף ש"ח בחודש, סכום ההולם מעמד בינוני גבוה, לא מיליונרים. הרי אי אפשר לקנות בסכום כזה אפילו שתי דירות 3 חדרים בתל אביב.

האוצר בעצם הוליך בכחש את ועדת הכספים כשהציג את התעקשותו על תקרה כמאבק דון קישוטי נגד מולטי מיליונרים חמדנים. כשהתקרה הנדרשת היא כזו שמאפשרת רק קצבה של 20 אלף ש"ח לחודש זהו מאבק נגד עובדי ממשלה ברמות הבכירות ונגד רופאים, עובדי היי טק ועורכי דין מהמעמד הבינוני גבוה. מה שהיה מוזר לי הוא שוועדת הכספים בראשות משה גפני הבינה את הבלוף, ושלחה את האוצר לנהל משא ומתן להעלאת התקרה המרבית. זה היה מוזר לא משום שהיה זה צעד לא נכון או לא צודק, אלא בשל הסתירה בין הפעולה הזו לבין ההחלטה של ועדת הכספים מהחודש שעבר להוריד את תקרת החיסכון השנתית בקופת גמל להשקעה ל-70 אלף ש"ח בלבד.

אם הוועדה חפצה להגן על יכולתו של המעמד הבינוני-גבוה להשקיע לטווח הארוך ללא חשש ממס, וכך להרחיקו מעט משוק הדירות, היא הייתה צריכה להיות אוהדת יותר לא רק כלפי ה-IRA אלא גם כלפי קופת הגמל להשקעה (שלעת עתה אגב אינה יכולה להתנהל כ-IRA בעצמה).

אבל אחרי ששמעתי את הקלטת דיון הוועדה הבנתי טוב מאוד את האידאולוגיה שהנחתה את הוועדה בשני המקרים. זו לא השקפת עולם מהסוג שציפיתי לו – לא סוציאליזם שונא עשירים ולא קפיטליזם החוגג את הצלחת המצליחים. זו השקפת עולם מסוג אחר – חברי הוועדה אינם מסוגלים לסבול את היותם חותמת גומי נבובה לפקידי האוצר ומבקשים להוכיח בכוח שיש משמעות לישיבתם שם ועל כן מה שמניח בפניהם משרד האוצר חייב להשתנות באופן כזה או אחר. האם לכיוון הקפיטליסטי או הסוציאליסטי? פחות משנה.