יש מקום לדרך השלישית

קראתי בבלוגו של י"ד את הביקורת שלו על הנדל והאוזר שצריכים להתנער כבר מהצדקנות ולהכריע עם מי ללכת וכך להוציא סוף סוף את המדינה מהפלונטר.

להנדל והאוזר יש בעיה אמיתית. הם לא יכולים להיבחר באף אחד מהגושים. כל עוד כחול לבן הייתה מעורפלת בכוונותיה ובאופיה עוד היו יכולים לשרוד שם. אבל אין להם עתיד במפלגה שמוכנה לשתף פעולה עם בל"ד.

מנגד הם אנטי ביביסטים וככאלו יתקשו למצוא מקום בליכוד. הם דומים במקצת למפלגת הדרך השלישית שהתמודדה ב-1996. דא עקא הדרך השלישית לא הייתה נכנסת לכנסת בימינו. לא היו לה מספיק תומכים כדי להעפיל מעל לאחוז החסימה הנוכחי.

יש למצוקתם של הנדל והאוזר פיתרון פשוט: להוריד את אחוז החסימה. עדיף לאחוז בודד, כפי שהיה מימים ימימה בטרם התרגיל המסריח. כנסת ללא אחוז חסימה תשקף את רצון העם בלי תקלות מקריות (התחיה שלא עברה את אחוז החסימה המוגדל בבחירות 1992; הימין החדש שכשלונו ב-2019 הוביל אותנו למשבר הנוכחי). כנסת כזו גם תכיל בתוכה את הנדל והאוזר.

נכון שבשל הורדת הרף נקבל את בן גביר בכנסת אבל כבר ככה הוא תמיד קרוב להיכנס בקומבינה פוליטית כזו או אחרת. מכל בחינה אחרת הורדת אחוז החסימה רק תועיל.

היא תאפשר לזרמים מתונים בקרב הערבים, החרדים והעולים מרוסיה להציע אלטרנטיבה פוליטית לזרמי המיינסטרים הנוקשים יותר.

היא תגביר את היציבות כי למפלגות הגדולות יהיה שפע פרטנרים קטנים לבחור מתוכם.

היא תהיה מעבדה ניסויית. פוליטיקאים חדשים יוכלו להתמודד, לקבל מנדט או שניים, ואם יקסמו לציבור להתקרב למנהיגות הלאומית בבחירות שלאחר מכן. בפרט הדבר נחוץ לאור קריסת הדמוקרטיה הפנימית ברוב המפלגות.

אחוז חסימה נמוך מגביר את היציבות הפוליטית גם כי מפלגה שמתנדנדת על אחוז החסימה מפחדת יותר מבחירות חוזרות. באופן פרדוקסלי העלאת אחוז החסימה מנעה את קיומן של מפלגות שחיות על הקצה ויש להן סיבה לחשוש מכך שלא יעברו את אחוז החסימה בבחירות נוספות. דרעי, ליצמן, בנט וסמוטריץ' בטוחים מדי במקומם בכנסת כשהם הולכים עיוורים אחרי ביבי לעוד בחירות.

הטענה שאחוז חסימה גבוה יוצר יציבות פוליטית היא אחד השקרים הגדולים בתולדות הפוליטיקה הישראלית. העלאת אחוז החסימה הובילה באופן ישיר למשבר הפוליטי הקשה בתולדות המדינה שלא נפתר עדיין גם אחרי שלוש מערכות בחירות. מעולם לא היה משבר כזה בימים שבהם אחוז החסימה היה כשמו – אחוז בודד.

במקומם של האוזר והנדל הייתי מצטרף לממשלת ביבי או גנץ ומגשים איתם את רוב חלומותיהם – בתנאי אחד: תורידו את אחוז החסימה.

לעבוד עם ביבי – מבחן התוצאה

הכנסת פוליטיקאי מרכז שמאל החלטה לגבי שיתוף פעולה עם נתניהו האם מילא תפקיד פוליטי משמעותי בעקבות ההחלטה מצבו הפוליטי טוב ארבע שנים אחרי קבלת ההחלטה
ה-18 ציפי לבני לא לא לא
ה-18 אהוד ברק כן כן (שר ביטחון) לא
ה-19 יאיר לפיד כן כן (שר אוצר) כן
ה-19 שלי יחימוביץ' לא לא לא
ה-19 שאול מופז כן לא לא
ה-19 ציפי לבני כן כן (שרת משפטים) לא
ה-20 יצחק הרצוג לא לא לא
ה-20 יאיר לפיד לא לא כן
ה-20 משה כחלון כן כן (שר אוצר) לא
ה-21 אבי גבאי לא לא לא
ה-21 בני גנץ לא לא לא ידוע
ה-22 בני גנץ לא לא לא ידוע
ה-22 עמיר פרץ לא לא לא ידוע
ה-23 בני גנץ כן כן (יו"ר כנסת כרגע, שר בכיר בעתיד) ?

 

8 פעמים בחרו פוליטיקאים מהמרכז שמאל לא לשתף פעולה עם נתניהו. תמיד הבחירות האלו הסתיימו בכלום. הפוליטיקאים האלו לא מילאו שום תפקיד משמעותי באותה קדנציה. האם הם לפחות שרדו לטווח הארוך? רק על יאיר לפיד ניתן לומר שכן.

6 פעמים בחרו פוליטיקאים מהמרכז שמאל לשתף פעולה עם נתניהו. הבחירה השישית והאחרונה בוצעה היום. מה קרה בחמש הפעמים הקודמות? שוב, רק יאיר לפיד שרד בהצלחה בפוליטיקה אחרי שהסכים לעבוד עם ביבי (יש עתיד השיגה תוצאה מכובדת אחרי תקופתו כשר אוצר תחת ביבי).

הבחירה לשתף פעולה עם ביבי זכתה לצ'ופר ראוי. פרט למופז שיצא ממנה בלי כלום, כל שאר משתפי הפעולה מילאו תפקידי שרים בכירים וזכו להשפיע על המדינה. הבחירה לא לשתף פעולה לא הגדילה את סיכויי ההישרדות הפוליטיים ארוכי הטווח, ורק הובילה לקריירה פוליטית חסרת מעש.

נסכם: נוצרה תפיסה שלפיה עבודה עם ביבי הורסת לפוליטיקאי מרכז שמאל את הקריירה. האמת היא שהמרכז שמאל מטבעו הוא הפכפך ותזזיתי, והקריירה של פוליטיקאי מטעמו אורכה כחיי הזבובים המזמזמים באולם המליאה. ברם, אלו ששיתפו פעולה עם ביבי לפחות זכו לעשות משהו בשביל המדינה על הדרך בתפקיד שר בכיר. אומרים שאבי גבאי מצטער עד היום על שלא הצליח לחבור לקואליציית ביבי.

המגפה שנעצרה

המגפה נעצרה. אין כוונתי למגפת הקורונה, שלצערנו היא עדיין אירוע מתגלגל רב נפגעים שהאנושות כולה מביטה בו באימה, אלא למגפת החולי הנפשי הקרוי "רק לא ביבי".

כשאנשים מתנהגים בצורה שסותרת את תמריציהם הבסיסיים ביותר, זהו פחד אלוהים. אי אפשר לנבא את העתיד בעולם שככה פועלים בו אנשים. אי אפשר לנהל בו חיים נורמליים. בני גנץ החליט בכנסת הקודמת שלא בא לו להיות ראש ממשלה, בניגוד לכל הגיון סביר.  הוא קיבל את ראשות הממשלה על מגש, ואמר לא. יש בזה משהו מקומם ומזעזע ששנאת ביבי והסירוב לחלוק איתו קדנציה בשלטון עד כדי כך מעוותים את ההתנהגות. אפשר לראות את סממני ההתנהגות הזו בראיונות עם בוגי יעלון. יעלון, איש ימין אידיאולוגי שהייתה לו תקופה טובה כשר הביטחון של נתניהו, פשוט מוטרף משנאה אליו.

אומת הטוויטר מנבאת לגנץ רעות. העיתונאים הבכירים, חיים לווינסון ("עוד שנה גנץ לא בפוליטיקה"), ברק רביד ("גנץ עשה במכנסיים"), מנבאים לו השמדה פוליטית מהירה. אבל בפועל גנץ נמצא בעמדה מצוינת להיות ראש הממשלה ה-13 של מדינת ישראל, בעוד שאם היה ממיט על המדינה עוד בחירות אחרי תקופת הקורונה, היה כנראה נעלם ונשכח כפי שקרה לאבי גבאי שהוכרע תחת שנאת ביבי של החוגים הפוליטיים שסביבו.

הדיבורים על כך שנתניהו יוכל לחמוק מקיום הרוטציה מופרכים פשוט כי בכנסת ה-23 יש עדיין רוב אנטי ביבי, וביבי לא יוכל לעשות בה כרצונו. אלו שמדמיינים את ביבי כקוסם על שיכול לתמרן ככל העולה על רוחו, אינם מסבירים מדוע בעצם ממשלת מיעוט, שבהקמתה הם חפצים כל כך, תציל אותם מיכולות הקסם של ביבי. זה הרי לא משנה אם תקום ממשלת מיעוט, שמן הסתם תהיה מאוד לא פופולארית בציבור הרחב, או אם לא תקום, המצב בכנסת יישאר דומה. 61 ח"כים הם אנטי ביביסטים מובהקים.

נתניהו יצטרך לכבד את הסכם הרוטציה. הבעיה האמיתית של נתניהו היא שהוא עומד למשפט ונפל על הרכב שופטים קשוח שלא יקל עמו, וגם בית המשפט העליון לא ישוש לעזור לו בערעור. הוא יצטרך לחפש מוצא. פתרון אפשרי הוא בית הנשיא שמביא עמו חסינות אוטומטית. אבל הכנסת ה-23 תצביע על נשיא וכאמור יש בה 61 אנטי ביביסטים. פתרון אחר הוא מינוי נשיא שאינו נתניהו אבל יראה בעין יפה הענקת חנינה לנתניהו. פתרון שלישי הוא הסדר טיעון. אם נתניהו עומד לפרוש במילא בתוך שנתיים, הגיוני שיחתור להסדר טיעון לקראת סיום כהונתו ויאפשר לגנץ להחליפו. זו הזדמנות ייחודית לגנץ להיות ראש ממשלה, מאחר שגנץ הוא מועמד המרכז-שמאל ואילו רוב העם הוא ימני. הסיטואציה הפוליטית הנוכחית נובעת משנאתו הייחודית של איווט ליברמן לנתניהו ולא תימשך כשיהיה לימין מנהיג אחר.

הבעיה האמיתית היא שבאישיותו גנץ הוא חיוור מכדי להיות ראש ממשלה, אבל התנהלותו היום הוכיחה שבכל אופן יש בו משהו, ולא ניתן לבטלו לחלוטין, כפי שיאיר לפיד הצליח לעשות בהצלחה עד היום.

תנו לימין את אשר לימין

לא פעם כתבתי על פערי ההשכלה בין מצביעי ימין למצביעי שמאל שלא באים לביטוי רק אצלנו, אלא בעולם כולו. השמאל יותר איכותי. אבל הימים האחרונים קצת מאיימים על התזה הזו. החשיבה הקונספירטיבית המטורללת מגיעה הפעם מצד השמאל. אלמנטים מובהקים של משבר הקורונה העולמי: דחיית משפטים, הצורך באיכוני טלפונים או השיבוש בעבודת הכנסת הפכו לנדבכים של תיאוריית קונספירציה. גם מחלוקת פוליטית משפטית לגיטימית – האם רוב בכנסת זכאי לכל הזכויות של רוב קואליציוני כאשר הוא לא מסוגל להרכיב ממשלה – תוארה לעולם כולו כאילו בישראל עולה עריצות אפלה. יובל נוח הררי האינטלקטואל הדגול כבר הודיע בטוויטר באנגלית לכל עוקביו שבישראל קמה עריצות. איזה זילות מזעזע של המונח. בעולם עוד יאמינו לזה.

בני גנץ רומז שהוא זורם על הקמת ממשלת אחדות, ובטוויטר ובעיתונות הכותבים משתגעים, שוב חוזרים לתיאוריות רחוקות מהמציאות על דרכים שבהן ביבי יחמוק ממימוש הרוטציה גם אם תקבע בחוק. אמונת "רק לא ביבי" הפכה לדת. במקום להוליך להפסקת שלטון נתניהו בדרך פרגמטית, היא מוליכה להמשך שלטונו בממשלת מעבר ובמעגלי בחירות בלתי פוסקים. זו המחשה לבעיה עם דתות חדשות. הן לא עברו את כל התהליכים ההיסטוריים הממושכים שאפשרו לדתות להסתגל ולהתאים את עצמן. דת "רק לא ביבי" נמצאת בשלב שבו היא תואמת לקנאות הלא פרגמטית של ימי בית שני שהמיטה חורבן או אולי לזמנים שבהם יהודים סירבו להילחם בשבת ונמחצו בידי אויביהם.

קונספירציות וקנאות? את זה השמאלנים צריכים להשאיר לימניים, אחרת מה נותר להם להתפאר בו.

מלוא כל הארץ מהדקים

עד כמה הופעת בינת על מלאכותית מסוכנת?
כתבה בסיינטיפיק אמריקן שמצטט אתר הידען מתארת ניסוי מחשבתי שאפשר לכנותו "גולם המהדקים המשרדיים", שערך הפילוסוף ניק בוסטרום:

בינה מלאכותית מתוכננת ליצור מהדקים משרדיים. לאחר שהיא מנצלת את כל חומרי הגלם הזמינים, היא משתמשת בכל האטומים הנקרים בדרכה, ובהם אלה המרכיבים בני אדם. וכפי שהוא מתאר במאמרו מ-2003, מרגע זה היא "מתחילה לעבד את כל כדור הארץ, ואחר כך נתחים הולכים וגדלים של החלל ולעצב מהם מתקנים לייצור מהדקים משרדיים." לא יחלוף זמן רב עד שהיקום כולו יהיה עשוי ממהדקים או ממכונות לייצור מהדקים.

אחרי שהאינטליגנציה המלאכותית הזו שמוכוונת ליצירת דבר אחד מתחזקת, אין ביקום מקום לשום דבר שהוא לא מהדק.

ניסוי המחשבה הזה הוא אמנם מדע בדיוני רחוק, אבל האם כל העלילה העתידנית לא מהדהדת את מה שבעצם קורה בימים אלו במדינה? ההשתלטות המוחלטת של כמה עקרונות שיפוטיים מופשטים על העולם שלנו לא מותירה שום מרווח לדברים אחרים. פרשיות שחשיבותן האובייקטיבית זעומה בסך הכול (האם פירסמו באתר וואלה תמונה מחמיאה על שרה או לא ותמורת מה?) ממלאות את כל הנפח התקשורתי, סוחבות את המדינה לבחירות חוזרות ונשנות, משתקות את המשק בהעדר תקציב. איומים אמיתיים מאירן ועד המחסור בדירות ומצב התחבורה נזנחים ומתגמדים.

את כל ההרס מחוללת  אינטליגנציה גדולה שדבקה בעקרונות כמו שוויון לפני החוק ומלחמה בשחיתות. אלו לכאורה עקרונות נאצלים שאינטליגנציה אליטסטית מקדשת. אבל הדבקות הלא מידתית בהם זורעת הרס (ואפילו שלא בהתאם ללשון החוק. חוק היסוד הרי מתווה נתיב שבו ראש הממשלה מכהן כרגיל ועומד למשפט בו בזמן). לאן שלא תביט ביקום המלא מהדקים תראה סיכות, ולאן שלא תביט בעולם הנוכחי שלנו תראה תיק 1000 ותיק 2000 ותיק 4000. התקיימו דבריו של השופט אהרון ברק:"מלוא כל הארץ משפט". אבל האם זהו בהכרח דבר טוב כל כך או שזהו דבר טוב כמו ארץ שכולה מהדקים?

אנשים שתומכים בהדחת ביבי בשל חקירותיו הם לעתים קרובות בני המעמד הסוציו-אקונומי הגבוה, הם משתאים איך אפשר לתמוך באדם מושחת ומתגאים בחשיבה האינטליגנטית והמתוחכמת שלהם שמנחה אותם. אבל האם כל האינטליגנציה הזו שלהם לא מתועלת בצורה מצומצמת להחריד? ביקום שלהם, ממש כמו ביקום של הבינה המלאכותית האדירה שהופכת כל דבר למהדק ולסיכותיו, נשדדו כל האטומים למען מטרה שיצאה מפרופורציה.

שלטון המיעוט

עובדה אחת: בוריס ג'ונסון זכה לניצחון סוחף בבחירות בבריטניה אמש וזכה לרוב פרלמנטרי שלא היה כמוהו מאז 1987, בימי מרגרט תאצ'ר. עובדה שנייה: ג'ונסון ומפלגות הקרובות אליו (מפלגת הברקזיט והמפלגה הפרוטסטנטית בצפון אירלנד) זכו יחד לכ-46% מהקולות, זאת בעוד מפלגות המתנגדות אליו נחרצות (הלייבור, הליברל-דמוקרטים, הבדלנים הסקוטים והירוקים) זכו לרוב המוחלט של הקולות.

בעצם ג'ונסון הוא כמו טראמפ, מנצח רשמית ומפסיד לפי האמת בעת ובעונה אחת. בריטניה תזכה ליציבות פרלמנטרית שתימשך, אם לא יהיו הפתעות, עד מאי 2024, ואילו אנחנו, בשיטה שלנו שכמעט תמיד מכבדת את הכרעת רוב הבוחרים האמיתית, אולי נלך לעוד ועוד מערכות בחירות.

בוודאות יש יותר צדק מאשר בצדק עצמו

שתי סוגיות משפטיות עולות לדיון בימים אלו והן קשורות. סוגיה אחת היא הלכת אפרופים שלפיה לבית משפט יש יכולת רחבה לפרש חוזה, אפילו בניגוד למילים הכתובות בו. הלכה זו צומצמה מאוד לאחרונה בידי שני שופטים עליונים שמונו בתקופת איילת שקד: אלכס שטיין ועופר גרוסקופף.

סוגיה שנייה היא השאלה האם ראש ממשלה יכול להתמנות אפילו כשיש נגדו כתב אישום. מלשון חוק היסוד הפשוטה ברור שרק הרשעה סופית יכולה לסלק ראש ממשלה מתפקידו, ובשום מקום לא מוזכר שהעדר כתב אישום הוא תנאי סף למינויו. דבר זה למעשה נקבע כבר מפורשות בבג"ץ, אבל משום מה יש משפטנים שמאמינים שבג"ץ ימנע מנתניהו להתמנות בידי הכנסת לראש ממשלה בבוא העת.

גיל ברינגר, משפטן שמרן ואיש אמונה של איילת שקד, שדן בנושא אומר שהמילים צברו כוח מחודש. טוב שכך. לא רק מאחר שהגישה שמקדשת את המילים נותנת כוח מחודש לכנסת או לאנשים שחותמים חוזה ומוציאה אותו מידי שופטים אקטיביסטים ולא נבחרים. אלא מאחר שהזכות לוודאות צריכה להיחשב לאחת מזכויות האדם.

אפילו אם נניח שחוזה נחתם באופן שאינו הוגן עם צד אחד, והצדק מחייב לפרשו אחרת, לגמרי לא בטוח שבראיה הרחבה פסיקה שאכן תפרשו אחרת תשרת את הצדק. פסיקה כזו הרי פותחת קן צרעות, מפרנסת עורכי דין שישתמשו בה כדי לדרבן את לקוחותיהם ללכת לבית משפט גם במקרים אחרים שבהם אין להם שמץ סיכוי, גוררת צדדים לפשרה גם כאשר הצדק לחלוטין תומך באחד מהם כי אין להם שמץ מושג מה יחליט השופט, מגדילה את המחיר שגופים מוכנים לשלם על כל מיני ביטוחים משפטיים ולכן גם את העלות של מוצרים לצרכן הסופי.

אהרון ברק, איש ההפשטה הגאונית כביכול, בעצם התמקד יותר מדי בקונקרטי – בצדק שנעשה בעניין משפטי אחד, והתעלם מכך שבתמונה הגדולה חיסול הוודאות הוא עוול עצום לחברה כולה.

וכאשר מדובר במילים קונקרטיות של חוק יסוד לחיסול הוודאות יש משמעויות עוד יותר קיצוניות. אנחנו עומדים על סף בחירות שלישיות, על הנזק העצום שבהן למשק ולמדינה. סיבה עיקרית לכך היא שמפלגת כחול לבן החליטה להתעלם מההסדרים החוקתיים שנקבעו שנים מראש, בתנאי מסך הבערות – כלומר בתנאים שבהם לא מדובר בראש ממשלה ספציפי ממפלגה ספציפית.

אנשי כחול לבן החליטו שראש ממשלה אינו רשאי לכהן תחת כתב אישום. ואם משפטנים מעלים את האפשרות שסטיה קיצונית כזו מחוקי היסוד תיתמך בידי בג"ץ, הדבר מקטין עוד יותר את האפשרות שכחול לבן תפעל בתוך המסגרת שנקבעה בחוקי היסוד של המדינה. אירוני שיאיר לפיד, הדמות הקיצונית בכחול לבן בהתעקשותו לא לשבת עם נתניהו, כתב פעם בכלל שראש ממשלה צריך לקבל חסינות כמו במודל הצרפתי. כלומר העמדה שלו בעבר בהקשר המופשט והכללי, מאחורי מסך הבערות, לא אמרה דבר לגבי עמדתו במקרה הקונקרטי של בנימין נתניהו ותיקיו הנוכחיים. פוליטיקאי הוא לא שופט והוא יכול להחליט איך שבא לו, כל מקרה לגופו, על פי אינטרסים צרים יותר או פחות. אבל נראה שבכחול לבן מאמינים שהם מייצגים איזה עקרון טהור ראוי וצודק בהתעקשותם לא לשבת עם נתניהו, והאמת היא שההיפך הוא הנכון – העקרון הטהור והצודק ביותר הוא הוודאות, והוודאות נמצאת במילותיו הפשוטות של חוק היסוד – ראש ממשלה רשאי לכהן כל עוד הרשעתו אינה סופית.