כל ספר שדן בהשמדה הכוללת הצפויה לנו, בני האדם, בסוף הדרך מושך את סקרנותי. כתבתי בעבר על ספר אחד כזה. אני אוהב את הפרופורציות שהסוף האולטימטיבי של כל חי נותן לכל דבר אחר, והנה בדיוק בכך עוסק ספר חדש. מחברו, טובי אורד, מנסה לאפיין את דרגת הסיכון להשמדה כוללת של האנושות שניצבת בפנינו. אם האנושות תושמד עד לזכר ולנקבה האחרונים יתבטל קיומם העתידי של טריליוני טריליונים בני אנוש. שום צרה שהיא לא משתווה לכך ואינה בעלת השלכות ארוכות טווח קשות כאלו.
יש סכנה קיומית שנראית ודאית – התנפחות השמש בתוך כמיליארד שנה, אבל אולי בני האדם או צאצאיהם האבולוציוניים יגיעו לכוכבים רחוקים עד אז וייחלצו מכך. אורד מעדיף להתעסק בהסתברויות לאסונות קרובים יותר ובחשש שאנו נביאם על עצמנו. הוא מציין את ההשערה שרווחה בקרב מדעני פרויקט מנהטן לפיה ניסוי של פצצת אטום יעלה את הטמפרטורות על כדור הארץ לרמה שכדוגמתה לא הייתה מעולם ויתחיל תהליך שרשרת שבו האוויר יתלקח והחיים יושמדו. אורד מציין בדאגה שההערכה הזו לא מנעה את עריכת ניסוי טריניטי לפני 75 שנה, ב-16 ביולי 1945. היא אמנם הופרכה קודם לכן אך לא בוודאות מוחלטת, ואפשר היה לצפות מאנשי המדע לקחת שולי בטיחות גבוהים יותר. אחד מאנשי פרויקט מנהטן ציין בהיגיון שעדיף השעבוד להיטלר על פני השמדתה הנצחית של האנושות. מה עוד שעד שהגיע זמן הניסוי בפועל כבר היה היטלר מת ויפן, האויב האחרון שנותר, הייתה בנסיגה.
מהאסונות הקיצוניים והנדירים שהטבע יכול לזמן לנו, התפרצות הר געש קשה כמו בטובה לפני 75 אלף שנה, פגיעת אסטרואיד כמו זה שהשמיד את הדינוזאורים או התרחשות סופר נובה קרובה, אורד פחות מודאג. עובדה ששרדנו אותם והגענו עד הלום.
סכנת החורף הגרעיני פחתה מאז שיא המלחמה הקרה, והמעצמות מחזיקות בפחות כוח נפץ גרעיני. ובכל מקרה גם תסריטי החורף הגרעיני הקשים ביותר לרוב מותירים את ניו זילנד שלמה. אז האנושות תיבנה מחדש מהניו זילנדים (האם זו דיסטופיה או אוטופיה?)
ההתחממות הגלובאלית כשלעצמה אינה נראית מסוכנת עד כדי השמדת כל אנוש, אלא אם יש תהליכי פידבק נסתרים ומחרידים. ייתכן למשל שבשל ההתחממות כמות מתאן עצומה תיפלט מקרקעית האוקינוסים ותעצים את ההתחממות. עם זאת בעבר הפרה היסטורי הרחוק היו תקופות שבהן ריכוז הפחמן הדו חמצני היה גבוה פי ארבעה מבימינו והיונקים שרדו אותן. ייתכן שבני אדם יתעקשו למצוא באדמה כל דלק פוסילי ולהבעירו. במקרה כזה הטמפרטורה יכולה לעלות עד 13 מעלות ברחבי העולם עד שנת 2300, אך יש לקוות שלא יהיו כה חסרי אחריות. (ביהדות, יש להזכיר, שנת סוף העולם היא 2239). על פי המחבר, אפילו עליה של 20 מעלות בטמפרטורת הארץ הממוצעת תותיר אזורי חוף שבני אדם יוכלו לשרוד בהם ולכן אינה מסכנת את עצם הקיום האנושי.
האם הנורמה ההולכת ומתפשטת שלפיה אישה ממוצעת יולדת פחות משני ילדים מסכנת את קיום האנושות? אני הייתי אומר שבשביל זה יש דתיים. המחבר פשוט אומר שממשלות תמיד יוכלו להציע תמריצים מעודדי ילודה.
האם היעלמות הדבורים המדוברת פה ושם בדאגה תסכן את החקלאות וכתוצאה מכך את הקיום האנושי? לא, זה מיתוס.
הימים שבהם אנו חיים מעלים כמובן את סיכון המגפה. התפשטות הידע על נגיפים ודנ״א והאופי השקוף של הפעילות המדעית יכולים לאפשר לאנשים חורשי רע, מסוגה של הכת היפנית שתקפה בזמנו את הרכבת התחתית עם גז עצבים וזממה להשמיד את האנושות, לרקוח מזימות אפלות. הסרט שנים עשר קופים הציג תסריט בלהות כזה. ייתכן שדמוקרטיזציה של ידע נאנוטכנולוגי שמאפשר לבנות עצמים מורכבים מאטומים גם היא תאפשר למתי מעט בעלי כוונות זדון לחולל הרס בקנה מידה משמיד אנושות.
את האפשרות שהיתקלות בחוצנים תביא להשמדת האנושות פוטר המחבר כ״מאוד מאוד לא מסתברת״, אך הוא מרחיב לגבי התסריט שבו אינטליגנציה מלאכותית תהיה זו שתחסל אותנו. הוא מציין בצדק שהוא הספקולטיבי ביותר בספר ולי תמיד הוא נראה מגוחך לגמרי – כאילו יש קשר בין אינטליגנציה אנושית חיה לבין אינטליגנציה של מכונה שאינה אלא יישום עיוור של אלגוריתם מת.
