Archive for the ‘ערביי ישראל’ Category

דברו היפרדות למען התחברות

28 ביולי 2017

על פי חשיפה בחדשות ערוץ 2, ראש הממשלה נתניהו העלה בשיחות עם המתווך האמריקני את האפשרות לחילופי שטחים במסגרתם יועברו ישובים במשולש באזור ואדי ערה לרשות הפלסטינית. התפתחות מרעישה מאוד – התוכנית הפרובוקטיבית המפורסמת של ליברמן אומצה בידי נתניהו.

עד כמה שאפשר לנבא את המציאות, סביר להניח שרעיון חילופי השטחים בוואדי ערה לעולם לא ייצא לפועל. קודם כל, אנחנו עדיין רחוקים מהקמת מדינה פלסטינית שתוכל לקלוט שטחים אלו. שנית, לא ברור למה למדינה הפלסטינית יהיה אינטרס בקבלת השטחים האלו. שלישית, יש מכשולים משפטיים עצומים החוסמים העברת שטח ישראלי ריבוני מאז 49', המאוכלס בתושבים ישראלים, על תושביו לידי מדינה אחרת. רביעית, יישום הרעיון יצמצם עוד יותר את מותניה הצרות של ישראל, ויהפוך את כביש 6 למעין כביש 10 על גבול ישראל ומצרים שלא היה מנוס מלסוגרו מנימוקים ביטחוניים כשהטרוריסטים התחילו לשרוץ בסיני.

אף על פי כן, זהו מסוג הרעיונות הפוליטיים הנדירים שעצם הדיבור עליהם, לא משנה כמה מופרך היישום, מניב תועלת גדולה. רובם של ערביי ישראל חצויים בין נאמנותם הלאומית, הנתונה ללא סייג לתנועה הפלסטינית השונאת את ישראל ומבקשת לראות בהיעלמותה, לבין חיי היומיום שלהם שאותם רובם מעדיפים לחיות בשלום במדינה דמוקרטית מערבית עשירה ולא במדינה ערבית קיצונית ענייה. הדיבור על מסירת אום אל פאחם וסביבותיה מבליט קונפליקט זה ומחולל דיסוננס קוגניטיבי עצום בין חלקי המוח של ערבי ישראלי ממוצע, והוא עשוי גם לחולל תמריץ חיובי בכך שמבהיר לחברה הערבית שהיא משלמת מחיר כבד על ההקצנה בתוכה, עד כדי סילוקה מהחברה הישראלית. כאשר מיעוט לאומי מתגורר בצפיפות בסמוך למדינת הלאום שלו, נוצרת דינמיקה התומכת בסיפוח שעשויה לגבור על הגבולות הבינלאומיים המוכרים, כפי שקרה בחצי האי קרים. האירוניה הייחודית של הסיטואציה הישראלית היא שלמיעוט הלאומי אין שום אינטרס בסיפוח כזה על אף איבתו העזה למדינה שבה הוא מיעוט.

דו הקיום בין יהודים וערבים בישראל עובד לא רע יחסית למה שניתן היה לצפות. מספר פיגועי הטרור מצד ערבים ישראלים אינו רב. כמו שאפשר להבין משמיעת הח"כים הערביים ברשימה המשותפת, שרוב עצום של ערביי ישראל הצביע להם, הדבר אינו נובע מאהבת ישראל. הוא נובע מהאפקטיביות של עבודת השב"כ ומהתלות הכלכלית ביהודים. ההקצנה המתמשכת של הח"כים כמו גם ההלוויה ההמונית שנערכה למחבלי הר הבית עלולים ללמד על שחיקת המודל שאפשר לערבי ישראל להשלים עם קיום המדינה ללא השתתפות בטרור. גיא בכור אף כתב לאחרונה על התפתחות מדהימה בקרב ערביי ישראל – הם, שפעם חשו נתונים למרותו של אש"ף נציג הפזורה הפלסטינית, כה מזלזלים באבו מאזן שהחלו לראות בוועדת המעקב שלהם את הגוף העליון של העם הפלסטיני המוסמך לבטא את רצונותיו, ובנימה לוחמנית עוד יותר מזו של אבו מאזן.

אם יש רוב בין ערביי ישראל שמתנגד להקצנה, נראה שאין לו שום אינטרס להשמיע את עמדתו בצורה ברורה. הצפת רעיון כמו זה של ליברמן – נתניהו יכולה לחולל אינטרס כזה ולהועיל פלאים ליחסי יהודים וערבים במדינה.

מודעות פרסומת

המפרידים והצבועים

5 באפריל 2016

יש ז'אנר של כתבות עיתונאיות שפועל כך – ראשית, מוצאים מקום שמתנהל באופן רגוע לפי עקרונות פרגמטיים ושכל ישר.  ואז באים ואומרים: זה לא בסדר, זה אינו תואם כל מיני עקרונות פילוסופיים עמוקים שאנשים בעידן המודרני אמורים להאמין בהם ובית המשפט העליון אמר לנו שצריך להאמין בהם.

לז'אנר הזה שייך הסיפור התקשורתי הלוהט האחרון על ההפרדה בחדרים בין נשים יהודיות וערביות במחלקת יולדות. סביר להניח שיהודיה מרגישה נוח יותר ליד יהודיה, ערביה מרגישה נוח ליד ערביה.  זה גם לא סוד שיש הבדלים תרבותיים וכל מיני התנהגויות שמקובלות יותר במגזר אחד מקובלות פחות במגזר אחר. הפיתרון הפשוט הוא פשוט להפריד חדרים. אבל אז באים אנשי התקשורת וזועקים. הפרדה על בסיס אתני היא הרי ההיפך ממה ששופטים נכבדים ופילוסופים חשובים הורו לנו.

מבחינה כלכלית להנהגת עקרונות שוויוניים במוסדות ציבוריים באופן שמרע את תנאי השהייה שם יש השלכה מתבקשת: העניים נדפקים ואילו העשירים מצליחים להסתדר. במקרה כאן לעשירים יש פיתרון מתבקש, אם באמת שילוב היהודיות והערביות יתגלה כמאוד לא נעים: מלון יולדות שבו היולדת תשהה לבדה בתנאים נוחים, אבל העניים לא יוכלו לעמוד בהוצאה כזו. 

זו אינה דוגמה יחידה שבה התשוקה לשוויון היא באופן פרדוקסלי בעלת אפקט שלילי במיוחד על העניים. הדוגמה המפורסמת היא ההפרדה בחינוך. באמריקה הורים לבנים אינם מעוניינים לשלוח את ילדיהם ללמוד עם ילדים שחורים. לא בגלל הבדלי צבע עור או גזענות צרופה דווקא, אלא מאחר שילדים שחורים נוטים לבוא באופן לא פרופורציונלי מגטאות של פשיעה ועוני, ובתי ספר שבהם הם מהווים רוב נחשבים מטבע הדברים ירודים ברמה. כדי להילחם בתופעה ולכפות אינטגרציה הונהגה באמריקה הסעת חובה של תלמידים משכונות לבנות אל בתי ספר בשכונות עוני וההיפך. התוצאה הייתה כפולה. חלק מההורים נס אל הפרברים הרחוקים, שם כבר לא הייתה למחוז העירוני סמכות לכפות על ילדיהם אינטגרציה. חלק אחר שלח ילדיו אל בתי ספר פרטיים וקנה במיטב כספו את הזכות לשליטה מלאה בחינוך הילדים. מדיניות הסעות החובה מעולם לא זכתה לתמיכה ציבורית ופוליטית, ונכפתה על ידי בתי המשפט. אפשר לראות בה דוגמה לטהרנות משפטית אקטיביסטית בשיאה. גרוע מכך, המדיניות הזו הייתה מוכתמת בצביעות מאחר שרבים מהפוליטיקאים ומהשופטים הליברלים שנלחמו למענה ותמכו בה, בעצמם שלחו את ילדיהם לחינוך פרטי. בכך הם הוכיחו שהם מוכנים להילחם למען שוויון גזעי רק על חשבון ילדיהם של אחרים, עניים יותר.

מערכת החינוך הישראלית נהנית מנס שממעטים לדבר עליו. ההבדלים הברורים והלגיטימיים בין יהודים והערבים הם כאלו שמאפשרים להפריד בין מערכת החינוך היהודית והערבית באופן מוצהר וללא רגשות אשם ליברליים. בעידן שבו האיסלאם מתפשט באירופה, מערכות החינוך במדינות כמו צרפת, בלגיה ומדינות אחרות יתמודדו עם בעיות בשילוב תלמידים מוסלמים ולא מוסלמים שהמערכת הישראלית פטורה מהם. מחקר שנערך בדנמרק בשנות התשעים הראה כיצד הנהירה של ילדים דנים לחינוך הפרטי גברה ככל שנוכחות ילדי מהגרים גברה בחינוך הציבורי. בעולם אחר שבו בית משפט ישראלי צדקני היה כופה אינטגרציה המונית בין תלמידים יהודים וערבים, המון הורים, רבים מהם מהסוג השמאלני ויפה הנפש, היו נוהרים עם ילדיהם אל החינוך הפרטי. כבר היום, בתנאי החינוך הישראלי הנוכחיים, הרבה הורים מהמעמד הבינוני-גבוה, מצביעי העבודה ומרצ, מחפשים חינוך שיש בו הפרדה דה פקטו ושבו ילדיהם יכירו בעיקר ילדים מסוגם.

איני רוצה לטשטש את מורכבות העניין. הליכה לקצה השני, דהיינו גזענות מוצהרת והפרדה כמו בדרום האמריקני בשנות החמישים או כמו הגזענות העדתית בחינוך החרדי בימינו היא בוודאי מעוררת בחילה ובלתי נסבלת. אבל הדוגמה שאליה התקשורת נטפלה היום, ההפרדה בין יולדות בבתי חולים, היא דוגמה לפשע נגד התקינות הפוליטית שאין לו קורבנות. איש אינו סובל מכך שהיולדות שוכנות בחדרים נפרדים. טוב יותר ליהודיות, טוב יותר לערביות, טוב יותר לאנשי הצוות שאינם שומעים תלונות, טוב יותר אפילו לאנשי התקשורת שיש להם סיפור לדווח עליו בטון צדקני. הניחו לדברים כפי שהם.

דיבורי חלוקה יביאו ביטחון

16 בנובמבר 2015

בעבר כתבתי בנימה נלהבת על חיים רמון ותרומתו לפוליטיקה הישראלית. על פי עיתון הארץ, אחרי שנעלם במגרשי הכדורגל רמון חוזר עכשיו עם תוכנית חדשה: הפרדת השכונות המזרח ירושלמיות מישראל והעברתן לידי הרשות הפלסטינית. זו הצעה שמרעידה את אמות הסיפים. המזרח ירושלמים מהווים חלק ניכר מערביי ישראל. מבין 35 אלף תינוקות מוסלמים שנולדים בישראל מדי שנה, כמעט רבע נולדים במזרח ירושלים. ברור היום לכל בר דעת שסיפוח מזרח ירושלים היה טעות חמורה. אפשר היה להסתפק בסיפוח העיר העתיקה וסביבתה הקרובה, אבל  תיאבון היתר של שתי דמויות ציבוריות, משה דיין וטדי קולק, היה בעוכרינו – אחרי מלחמת ששת הימים הם החליטו להרחיב את גבולות ירושלים לתוך שכונות ערביות צפופות ששיעור הילודה בהן גבוה.

במידה מסוימת הערבים הצילו אותנו מעצמנו על ידי סירובם להתאזרח. הם לא שולחים נציגים לכנסת (ביבי צריך להודות להם. אחרת לא הייתה לו ממשלה.), אבל הם נחשבים תושבי קבע בעלי תעודת זהות ונוטלים קצבאות ביטוח לאומי. מצד שני יש להם תרומה לכלכלת ירושלים. קשה לפספס אותם עובדים במסעדות, בחנויות, בבתי המלון ובבתי החולים.

ישראל ביצעה כבר מהלך של היפרדות מחלק מערביי מזרח ירושלים על אף תעודת הזהות שבכיסם. היא הקימה את גדר ההפרדה באופן שהוציא בחוץ בערך שליש מהערבים בעיר. מחוץ לגדר נוצרו מובלעות של הזנחה וחוסר שלטון, סומליה קטנה קילומטרים בודדים מהכנסת. עתה מציעים רמון ושותפיו להרחיב את המהלך ולהשלימו. לפי הצעתם תחליט הכנסת (ברוב המיוחד הנדרש) כי רוב השכונות הפלסטיניות כבר אינן מצויות בשטח ישראל, ותעבירן לניהול הרשות הפלסטינית. זו בעצם עוד גרסה של הצעת ליברמן המפורסמת להעברת המשולש לידי הרשות הפלסטינית, אבל לכאורה הצעה לגיטימית וסבירה בהרבה משום שאיש בעולם במילא לא מכיר בשלטון ישראל במזרח ירושלים. מה הגיוני יותר מאשר להשיב את המצב לנורמה שבה מכירה הקהילה הבינלאומית.

בפועל כמובן הרעיון יהיה אסון לערביי מזרח העיר שיש להם כל כך הרבה מה לאבד. דבר זה יוצר פה דיסוננס מרתק: מול הרעיון המוצע לא תדע הקהילה הבינלאומית אם להתנגד לו – ללחוץ על ישראל להמשיך בכיבוש לא חוקי כדי להיות הוגנת כלפי ערביי מזרח ירושלים, או לשמוח על כך שישראל נוטשת שטחים כבושים ביוזמתה. חשובה עוד יותר מערכת התמריצים שעצם העלאת הרעיון יוצרת עבור ערביי מזרח ירושלים. ככל שייתפסו בעיני הישראלים כמסוכנים יותר, כך ייגבר הסיכון שישראל תיפרד ממזרח העיר. עבור הערבים המזרח ירושלמים ייצא מכך תמריץ גדול להתנגד לטרור. יותר טרור משמעותו הגברת הסיכוי לאובדן תעודת הזהות הישראלית. מערכת הביטחון הישראלית משתמשת כבר בחשש מהריסת בית כדי להרתיע מעיסוק בטרור. ניתן יהיה להוסיף לכך את החשש הקולקטיבי מאובדן הבית הפוליטי. הצעת רמון, כמו הצעת ליברמן לפניה, כנראה לא תתממש בפועל בעתיד הנראה לעין. אבל ככל שתחלחל יותר לשיח הציבורי, היא תהיה בעלת השפעה חיובית ותראה שגם רעיונות שמרחפים באוויר יכולים לשמש כתמריצים טובים ומועילים.

היאוש והתקווה של ערביי ישראל

12 באוקטובר 2015

גל הפיגועים האחרון מחזיר את סוגיית ערביי ישראל לכותרות. יהודים וערבים אינם מופרדים זה מזה בתחומי הקו הירוק. הערבים מהווים קרוב לעשרים אחוזים מאזרחי ישראל. אף על פי כן לאורך השנים היו מעט מאוד פיגועים שבוצעו בידי ערבים ישראלים. הערבים בחרו בחברי כנסת מתריסים ועוינים למדינה לייצגם, אך מיעטו מאוד לרקוח קנוניות טרור ולממשן בפועל.

זה לקח לאלו שחוזים שחורות לאירופה. ישראל מהווה דוגמה ליכולת לרסן באמצעות מקלות וגזרים ביטויי טרור מצד מיעוט מוסלמי גדול. אפילו שבמקרה שלנו יש למיעוט הערבי סיבות פוליטיות טובות מאוד להיות ממורמר – המדינה שבה הוא חי קמה על בסיס סילוק בני עמו מארצם.

ישנו ויכוח ישן בין השמאל והימין – מה מניע את הטרור הערבי. היאוש או התקווה. השמאל אומר שזהו היאוש מתנאי חיים גרועים, מקיפוח ומאפליה. הימין אומר שזוהי התקווה לניצחון על היהודים.
אני חושב ששני הטיעונים נכונים. המוח האנושי עובד בשני מצבי עבודה. במצב אחד הוא פועל מתוך תקוות ושאיפות אישיות. כשאדם שרוי במצב זה של חשיבה, מה שיכול להוביל לזעם ולאלימות זהו יאוש ממצבו הכלכלי והאישי הגרוע. פשוט אין לו מה להפסיד אם יפסיק לשחק לפי הכללים. יש דוגמאות קיצוניות לכך מהירי בקמפוסים בארה"ב. גברים בודדים, נטולי יכולת להסתגל בחברה ולמצוא בת זוג, מבטאים את זעמם בפרץ אלימות מטורפת.

במצב השני, בו חשיבתו של האדם פוליטית, מה שקובע את מהלכיו זהו הסיכוי לשיפור מצב קבוצתו או אמונתו כתוצאה ממעשיו. קיומו של יאוש אישי פחות רלוונטי. המתאבדים הסעודים שנטלו חלק בפיגועי ה-11 בספטמבר לא באו מרקע של עוני. אבל הם האמינו שמעשיהם יוכלו לחולל ניצחון מכריע עבור האידיאולוגיה האיסלאמית הפנאטית שבה הם מאמינים. אם היו מיואשים מניצחון האיסלם הקיצוני, היו יושבים בבית ולא עושים דבר.

השקלול בין האישי לפוליטי היווה עבור ערביי ישראל תמריץ מאוד גדול במשך השנים לשקט. במישור הפוליטי הם הובסו. חוזקה הצבאי של ישראל והפיקוח ההדוק של כוחות הביטחון מנעו כל תקווה להצלחת מרד ופעולות חבלה. במישור האישי הם זכו לזכויות אזרח ונהנו מרמת חיים שהייתה טובה מזו שבכל מדינה מזרח תיכונית אחרת למעט מדינות הנפט. התקוממות עלולה הייתה לפגוע בעסקים ולסכן כל זה. היאוש הפוליטי והתקווה האישית – שניהם יחד הולידו שקט. 

כשחושבים על הדברים באור זה, מבינים היטב מדוע אסור לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית ואסור להביא למצב שבו מתנהלות מהומות הקשורות לשינויים בהסדרי התפילה שם. לא רק מאחר שמעצם קדושתו הר הבית הוא חבית חומר נפץ, אלא משום שבמאבק סביב הר הבית, יש סיכוי טוב שהערבים ינצחו. סביר שישראל תיסוג בה בסוף מכל רעיון לשנות את הסטטוס קוו. זהו מאבק פוליטי שלגביו לא אחז בערבים יאוש ובצדק. כאשר אין יאוש פוליטי, יש תמריץ לאלימות פוליטית. לא כדאי להביא להסלמה בנושא שבו לצד השני יש סיבות לחשוב שיצליח במאבקו.

פשע, צבע וצביעות

31 במאי 2015

בשנה האחרונה אירעו בארצות הברית כמה מקרים שבהם צעירים שחורים מתו כתוצאה מהיתקלות במשטרה.  מקרים אלו, בין השאר מותו של פרדי גריי בבולטימור, הובילו לפריצת מהומות בשכונות השחורים. תגובת השלטונות הייתה להטיל הגבלות על התנהגות השוטרים, ולחפש דרכים למצות את הדין עם שוטרים שנהגו באלימות מופרזת.

הוול סטריט ג'ורנל, עיתון המזוהה עם הימין בארה"ב, מפרסם עתה שלמדיניות זו יש השלכות.  מקרי הרצח והירי בשכונות השחורים, ובפרט בבולטימור ובסט לואיס שהיו מוקד מהומות, בעליה חדה. בבולטימור מדובר בעלייה של 60% לעומת השנה שעברה, בסט לואיס ב-40% בערך. וגם בערים נוספות התמונה קודרת. באטלנטה, בשיקגו ובלוס אנג'לס העלייה היא בטווח שבין 20% ל-30%. אף בניו יורק נרשמה עליית מה, גם אם קטנה יותר, בפשיעה. בעיר התחולל עימות חריף בסוף 2014 בין ראש העיר הליברל ביל דה בלאסיו, הנשוי לאישה שחורה, לבין השוטרים שחשו שאינו מגבה אותם.

קל להבין את תמונת התמריצים החדשה. השוטרים נעשו אגרסיביים פחות ומהססים לבצע מעצרים, גם בשל הפחד להפוך לשעיר לעזאזל של אמריקה ואולי גם מרצון להראות לממוניהם שהם לא מסוגלים לעשות עבודתם כיאות תחת הדרישות החדשות. אנשי הכנופיות בשכונות השחורים מרגישים בטוחים יותר. השכונה השחורה כולה סובלנית פחות לפעילות השוטרים שנתפסים ככוח עוין.

לכל תגובה יש תגובת ריאקציה, וגם לתגובת הריאקציה יש תגובת ריאקציה משלה. אלימות השוטרים הביאה להטלת הגבלות עליהם וקשירת ידיהם, ודבר זה מצידו מעלה את שיעור הפשיעה, וגם לכך תהיה תגובה ציבורית מן הסתם, בפרט בשנה שבה מתחילים הקמפיינים לקראת הבחירות לנשיאות ולקונגרס. המועמדים השמרנים יקפצו על ההזדמנות להאשים את הדמוקרטים בכך שהם מחלישים את המשטרה ומובילים לזינוק בפשיעה, ואם הטענה הזו תגובה בנתוני אמת, יהיה לה הד ציבורי חזק מאוד.

נקודה שמעוררת מחשבה בכל העניין, שאותה מציין הוול סטריט ג'ורנל, היא שקורבנות הפשיעה השחורה הם לרוב השחורים עצמם. אם יד תקיפה בשכונות השחורים תוביל לצמצום בפשיעה, החיים שיינצלו יהיו בראש ובראשונה חייהם של התושבים העניים שם עצמם. ואם ההיפך יקרה ומשטרה חלשה תעמוד חסרת אונים מול פשיעה גוברת, הראשונים להיפגע בנפש וברכוש יהיו השחורים שחיים בשכונות העוני.  כאשר הליברלים נותנים יד להחלשת המשטרה, הם פוגעים אם כך בעיקר בשחורים עצמם, אך סוג זה של מצוקה שנגרם בידי שחורים לשחורים אחרים, מטריד פחות את הליברלים.

זהו למעשה מוטיב בעל אופי אוניברסלי. השמאל אינו מוטרד דווקא מסבל אנושי, אלא מסבל אנושי שנגרם כתוצאה מכך שבני המעמד הגבוה פוגעים בבני המעמד הנמוך. אותה תופעה ניכרת כאשר ישראל חוטפת ביקורת עצומה אם פעולותיה מביאות למותם של פלסטינים, אולם העולם מגלה עניין מועט יחסית בסיטואציות שבהן אסונם של הפלסטינים בא להם מידי ערבים אחרים, כמו מה שקרה לאחרונה במחנה הפליטים אל ירמוכ ליד דמשק. גם בזירה הפנים ישראלית, וממש בדומה למה שקורה בארה"ב בקרב השחורים, השמאל מקדיש מעט תשומת לב למצוקת אזרחי ישראל הערבים שנגרמת בשל הפשיעה הפלילית של ערבים אחרים.  תושבים ביישובים ערבים בישראל מספרים לעתים על תחושה של אין דין ואין דיין ששוררת בכפריהם. אפשר לדמיין איזו מהומה היה השמאל בארץ ובעולם מעורר אם פושעים יהודים היו אלו שגורמים לכך, אולם יש לו עניין מועט בסבל שנגרם לערבים בידי ערבים אחרים.  בהקשר זה, אולי פה אצלנו דווקא ממשלת הימין החדשה תתברר כמושיעה. כחלק מההסכמות בין גלעד ארדן לראש הממשלה נתניהו על כניסתו של ארדן לממשלה, הובטח שיופנו תקציבים לשיפור משמעותי באכיפה במגזר הערבי. נחיה ונראה.

מזרח תיכון ללא גבולות פתוחים. למזלנו.

27 במאי 2015

אחרי חתימת הסכמי אוסלו ב-1993 הכריז השר יוסי שריד:

"המזרח התיכון בעוד שנה יהיה חדש לחלוטין והוא יהיה אזור של גבולות פתוחים ושל שיתוף פעולה. הבעיה לדעתי היא שרוב האנשים חושבים על המזרח התיכון במושגים של העבר".

ובכן, ההיסטוריה לא תמיד מאירה פנים לניבויים ולתחזיות, מה לעשות. המזרח התיכון לא נעשה אזור של גבולות פתוחים כעבור שנה וגם לא כעבור עשרים שנה. אבל מה שמעניין במיוחד בתחזית שנתן יוסי שריד ב-1993 הוא שכבר בשעתה ניתן היה להבין שהתסריט ששריד הכריז עליו באופטימיות רבה הוא למעשה חלום בלהות עבורנו, תושביה היהודים של מדינת ישראל. כאשר מדינה כל כך עשירה כמו ישראל סמוכה למדינות כל כך עניות כמו מדינות ערב והרשות הפלסטינית, גבולות פתוחים משמעותם הגירה לא מרוסנת מהמדינות העניות אל המדינה העשירה. מי רוצה להיות עני במדינה ערבית, כאשר אפשר לנסוע כמה עשרות קילומטרים ולחלוק עם היאהוד העשירים ולו מקצת מעושרם. ישראל היא מדינה שבה חיים כמה מיליוני יהודים בתוך מרחב שמכיל מאות מיליוני מוסלמים. מה היה נשאר מהזהות היהודית (והמערבית) בעולם של גבולות פתוחים?

אף שהעתיד שהתממש אחרי הסכם אוסלו היה הרבה יותר עגום ממה שראה יוסי שריד בעיני רוחו, עדיין נותר בו שמץ מחזון הגבולות הפתוחים. מכל מיני סיבות, בעשור שלאחר אוסלו צבר תאוצה התהליך שבו תושבי השטחים נישאים לערביי ישראל ומקבלים אישור לאיחוד משפחות ותושבות. מה שנקרא "זכות השיבה הזוחלת" שלמעלה ממאה אלף פלסטינים מימשו.
רק פיגועי הטרור שאת חלקם יזמו פלסטינים שנכנסו במסגרת איחוד משפחות שכנעו את המדינה ואת בג"ץ (בהחלטה שהתקבלה על חודו של קול – שישה שופטים נגד חמישה) בתחילת העשור הקודם שצריך להפסיק את התהליך הזה. אבל גם אם היינו חיים בשלום אוטופי ולא היה כרוך בהתאזרחות הפלסטינים איום טרור, עדיין היה בו איום גדול על אופיה הדמוגרפי של המדינה. רק שאז לא היה לנו תירוץ קביל משפטית להפסיק את השיבה הזוחלת.

הדוגמה הכי משכנעת לגורלנו הצפוי במזרח תיכון של גבולות פתוחים היא מה שקורה לאירופה. המוני פליטים מסוריה שוטפים את גבולותיה, והיא חסרת אונים. שוודיה עומדת לקלוט בשנים הקרובות פליטים מסוריה בקנה מידה עצום שיעמוד על כמה אחוזים מאוכלוסייתה, ודבר זה מעורר במדינה תרעומת עצומה ומחזק את מפלגת הימין הקיצוני המנודה שכבר מגיעה ל-20% בסקרים. אפילו לא ניתן לטעון, כמו שטוענים בדרך כלל מתנגדי הגירה, שהסורים הם מהגרים כלכליים ואינם פליטים של אמת, מאחר שכל אחד רואה את זוועות דעאש בטלוויזיה וביוטיוב ומבין שלסורים יש סיבה טובה מאוד לברוח מארצם.

אפשר לומר שאם לא הייתה קיימת העוינות הערבית לישראל, היינו צריכים להמציא אותה. מה מונע מערבי סורי לברוח אל ישראל, המדינה השכנה העשירה והשלווה, במקום לשלם הון עתק למבריחים שיעבירוהו לאירופה במסע רב חתחתים? רק החשש מהאויב הציוני והידיעה שהוא יתקבל כמחבל פוטנציאלי ויחטוף כדור אם ינסה לחתוך הגדר. היו אמנם בעלי מוחות פוריים כמו העיתונאי בן כספית שסברו שעלינו להקים מחנה פליטים בגולן כדי לסייע לאזרחי סוריה ולהוכיח להם כמה הומניים ונחמדים אנחנו. למרבה המזל לא בן כספית מנהיג את המדינה (אלא שנוא נפשו ראש הממשלה הנוכחי) ולפיכך הרעיון לא קרם עור וגידים.

נפתלי בנט הזהיר לא פעם מכך שמדינה פלסטינית, אם תקום ביהודה ושומרון, תקלוט המוני פליטים פלסטינים מכל ארצות ערב ותרע את המאזן הדמוגרפי בין הים לנהר. אמנם האמת היא שהפלסטינים עצמם סולדים מהרעיון הזה. הם לא מייעדים לפליטיהם עתיד בשכם ובג'נין, אלא בצפת, בחיפה ובאשקלון. הרי מערים אלו הנמצאות בתוך ישראל הריבונית אבותיהם ברחו. עקשנותם היא כנראה המזל שלנו. אם לא היו נוגחים עם ראשם בקיר ומתעקשים על הסדר בתנאים שאפילו זהבה גלאון לא תוכל לקבל, ייתכן שהיו יכולים לממש את תשוקתם לשוב לארץ ישראל שלא כקריאת תגר, אלא במסגרת הנדידה הטבעית מהאזורים העניים לאזורים העשירים במזרח תיכון של גבולות פתוחים.

ערביי ישראל נושאים עמם את צער הבדידות

10 במאי 2015

אני קורא נלהב של סטטיסטיקות ומאמין בכך שמספרים הם מספרי סיפורים רבי אמן.  באוסף הספרות הקטנות והצפופות שבשנתון הסטטיסטי לישראל שמוציאה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יש אוצרות גנוזים בנושאים כמו כלכלה, רווחה, בריאות, פשיעה, תאונות דרכים ועוד.
אחת החלוקות הסטטיסטיות הטבעיות בדו"חות הלשכה היא זו שבין תושבי הארץ היהודים והערבים. כל ממצאי הלמ"ס מעידים על אי השוויון השורר בין שתי האוכלוסיות. יהודים מרוויחים יותר, יהודים חיים לאורך שנים רבות יותר. יהודים הם 50% מהנאשמים הפליליים, ואילו 43% מהם הם ערבים. הפרש קטן, בעוד שההפרש בשיעור הקבוצות באוכלוסיה הוא עצום (75% לעומת 20%).
הנטייה הטבעית בתקשורת ובאקדמיה היא לייחס את אי השוויון לעוול שמחוללים היהודים לערבים. אבל זה כמעט אנטישמי – הרי הטענה הקלאסית כלפי היהודים בגלותם הייתה שהצלחתם באה ממציצת דמם של בני עמים אחרים. בנוסף זה גם לא רציני.  תוחלת החיים של ערביי ישראל עולה בהרבה על זו של ערביי ירדן ומצרים וגם הכנסתם גבוהה יותר. השתייכותם למדינת ישראל עושה להם טוב, ונראה שהם מבינים זאת היטב. הם מתחלחלים כל אימת שדנים באפשרות סיפוחם לרשות הפלסטינית (דיון שהוא התרומה העיקרית של אביגדור ליברמן לשיח הפוליטי בארץ).

אולם ממצא אחד שמצאה הלמ"ס בקרב הערבים במדינה מעיד על אי שוויון שהוא באמת מטריד מאוד, ולמיטב ידיעתי גם כזה שלא נתנו עליו את הדעת בכלל – זה ממצא העוסק בתחושות הבדידות בקרב ערביי ישראל.

הצורך לא להיות בודד אלא להשתייך לבני אדם אחרים הוא כנראה הדבר הכי חשוב לבני אדם, ובלעדיו קשה לקום בבוקר. כפי שמגדירה זאת ויקיפדיה:

האדם חותר להיות קרוב לבני אדם אחרים ולקיים איתם קשר בעל משמעות שבמסגרתו יקבל מהם אהדה ואהבה. הדבר מתבטא הן בצורך באהבה רומנטית, הן בצורך בהשתייכות לקבוצה חברתית, והן בקשרים עם צאצאים, קרובי משפחה וידידים.

וכאן יש לערביי ישראל בעיה קשה. 34% מהם מעידים על תחושת בדידות. 20% אומרים שאין להם למי לפנות בשעת משבר. 15% מספרים שאין להם חברים. הנתונים האלו שונים מאוד מאלו של היהודים בישראל.  רק 7% מהיהודים מעידים שאין להם למי לפנות בשעת משבר או שאין להם חברים.

אפשר לטעון שלתחושות הקשות של הערבים תורמת העובדה שהם מנוכרים מהמדינה, אבל קשה לי לקבל זאת.  אלו נראות תחושות מאוד אישיות, לא פוליטיות. אפשר לומר שהעוני תורם לבדידות אבל הציבור החרדי גם הוא עני מאוד (וגם כן מנוכר מהמדינה), ונתוניו הם הטובים ביותר בכל האוכלוסייה – רק 11% מהחרדים מדווחים על תחושת בדידות, ועוד פחות מכך אומרים שאין להם למי לפנות במשבר או שהם נטולי חברים.

אם היו שואלים אותי מראש הייתי מניח שבציבור שמחובר למסורת ולשורשיו ושחי במבנה חמולתי תהיה פחות בדידות. בולטת גם העובדה שהציבור האומלל ביותר בכלל האוכלוסיה מבחינת תחושת בדידותו הם הזקנים, בפרט אלו מעל גיל 75. מן הסתם בגלל אובדן בני הזוג והחברים בעקבות ביקורו הבלתי נמנע של מלאך המוות בשלב מסוים. אבל הציבור הערבי צעיר יותר וניתן היה להניח שדווקא הוא ידווח אם כך על פחות בדידות. בעיניי הממצאים האלו גם מפתיעים וגם מחייבים שמישהו ינסה להבין מה קורה ויעשה משהו בנידון.