לא נהרו לקלפיות

כתבתי פוסט סיכום בחירות שלפיו לא קרה שום דבר חריג במגזר החרדי, שבו רבים ציפו לשווא לראות אותות התפרקות ממשמשים ובאים. ההצבעה ליהדות התורה ולש"ס כסדרה.

אבל צריך לדבר גם על מה שמשתנה, ולא רק על מה שנותר אותו דבר. ובמגזר הערבי חלו שינויים לעומת הבחירות הקודמות. אחוז ההצבעה ירד. מרצ התחזקה מאוד. אלמלא הערבים מרצ לא הייתה עוברת את אחוז החסימה בבחירות האחרונות. שיעור ההצבעה ירד משמעותית. למשל באום אל פאחם נרשמה ירידה חדה מ-67% הצבעה ל-45%.  ירידה דומה חלה גם בבאקה אל גרביה ובעוד מקומות רבים.

ישנו מיתוס שלפיו הערבים לא מנצלים את כוחם האלקטורלי כי רבים מהם מצביעים למפלגות ציוניות. הרי הם מונים 21% מאוכלוסיית המדינה אבל לעולם אינם מקבלים בהתאם 25 מנדטים. בפועל מעט מאוד ערבים מצביעים למפלגות ציוניות והרשימות הערביות מקבלות באזור 90% מהקולות. גם הפריצה של מרצ – אין להגזים בה. קיבלה בסך הכול כ-5% או קצת יותר מהקולות בערים הערביות. בעיתונים כתבו שהליכוד צפוי להצליח במגזר. אז כתבו. זה לא ניכר בתוצאות.

בבחירות הקודמות הערבים היו קרובים מאוד ל-14 מנדטים, אבל איבדו את המנדט ה-14 בספירת קולות החיילים.  בבחירות אופטימליות מבחינתם סביר להניח ש-15 מנדטים הם יעד אפשרי. אבל לא יותר מכך כי ב-21% הערבים של מדינת ישראל מנויים דרוזים, שאין לרובם דבר עם הרשימות הערביות. מנויים גם תושבי מזרח ירושלים שאינם אזרחים אשר יכולים להצביע. מנויים גם ילדים רבים כי המגזר הערבי ובפרט הבדואי צעיר מהמגזר היהודי.

כן מעניין להסתכל על הסמן הישראלי ביותר של הערבים במדינה – הכפר אבו גוש. בבחירות הקודמות שיעור ההצבעה היה גבוה והרשימה המשותפת קיבלה 85% מהקולות. בבחירות האלו שיעור ההצבעה היה נמוך, הרשימות הערביות קיבלו רק כמחצית הקולות, וכחול לבן, מרצ והליכוד קיבלו יחד 40%.  זה שינוי אמיתי. האם הוא מבשר תחילתו של שינוי במגזר כולו? ימים יגידו.

בחזרה לעתיד – הדמוגרפי

אחד הנושאים שאני אוהב לעקוב אחריהם בבלוג הוא העתיד הדמוגרפי של ישראל וכל פרסום חשוב העוסק בו. קראתי לעומק את תחזית הלמ"ס לאוכלוסיית ישראל ל-2065 שהלמ"ס הרחיב לגביה לאחרונה והיא מלמדת הרבה.

הלמ"ס מחלקת את אוכלוסיית ישראל לשלושה נתחים: יהודים לא חרדים, חרדים וערבים. מבחינה דמוגרפית ייתכן שיש הצדקה לחלוקה מרובעת: יהודים לא חרדים, חרדים, ערבים וערבים בדואים בנגב. שיעורי הילודה של הקבוצה האחרונה הם עדיין דרמטיים, אבל העליה בהשכלת הנשים והצמצום בפוליגמיה בקרב הבדואים נותנים סיבה לקוות שבעתיד הלא רחוק נתוני הילודה שלהם יקרסו לעבר אלו שמאפיינים את שאר ערביי ישראל.

אנשי הלמ"ס משקללים בחישוביהם עלייה, ירידה מהארץ ואיחודי משפחות של ערביי ישראל. אבל הם לא משקללים את האפשרות למעברים בין הקבוצה החרדית לקבוצה הלא חרדית. מרכז טאוב ציין שהחרדים אינם גדלים בקצב הצפוי לפי הילודה שלהם וייחס זאת לנשירה מהחרדיות. יש מי שמיהר לקפוץ על כך בשמחה ולטעון שתזת "התפרקות החרדיות" של אבישי בן חיים קורמת עור וגידים. אך זו הגזמה. לכל היותר ניתן לומר שהחרדים היו אמורים לגדול בקצב של 7 ילדים לאישה ובפועל גדלים בקצב של 6 ילדים לאישה.

סביר שצפויים עם השנים ירידה בילודה החרדית או/ו גידול בנשירה החרדית. החרדים צפויים להתערבב יותר באוכלוסיה הכללית ובמקומות התעסוקה וכבר יש סימנים לעלייתה של בורגנות חרדית. הקושי למצוא דיור הולם לאוכלוסיה שגדלה במהירות גם הוא יכול להשפיע – לעודד יציאת גברים ונשים לעבודה, עליה בגיל הנישואין והאטת קצב הילודה.

התסריט הקיצוני ביותר של הלמ"ס שלפיו בדורות הבאים הילודה החרדית תתקרב לרמת ה-8 ילדים לאישה ו-8 ילדים אלו יוותרו חרדים ויולידו, כל אחד מהם, 8 ילדים משלו, נראה אם כך די מופרך. ייתכן שבלמ"ס מצד שני מפספסים עליה גדולה ומתמדת מיהדות אמריקה שנעשית יותר ויותר אורתודוקסית. העיתונים חשפו שבתו של הסנטור ליברמן למשל עלתה לאחרונה ומתמונתה היא נראית הרבה יותר דתיה מהוריה. אבל אלו אינם מספרים שהופכים את הקערה.

אני נוטה להאמין שהתסריט הסביר לילודה החרדית הוא בסביבות 5 ילדים לאישה שיהפכו ל-4 לערך או קצת יותר אם משקללים נשירה. מצב כזה נמצא בין התחזית הבינונית של הלמ"ס לבין התחזית הנמוכה לגידול בקרב החרדים. התחזית הנמוכה שצופה קריסה בגידול הציבור החרדי לרמה של שלושה ילדים לאישה נראית רחוקה כיום. אפילו אישה דתיה לאומית מודרנית נוטה להוליד יותר משלושה ילדים בימינו. שלושה ילדים זו הרצפה המקובלת עבור משפחות דתיות, אם אין לאישה איזו בעיה רפואית חריגה.

התחזית הבינונית לילודה היהודית הלא חרדית צופה ירידה הדרגתית אך לא דרמטית מהרמה הנוכחית (2.6 ילדים לאישה) שוב אל הרמות שהיו מאפיינות נשים ישראליות בשנות התשעים (2.2 ילדים לאישה). התחזית הנמוכה משרטטת קריסה לעבר רמות הילודה המקובלות כיום במערב, פחות מרמת התחלופה. מנגד צריך לקחת בחשבון שגם בקרב הלא חרדים חלקם של הדתיים צפוי לגדול מחד ומאידך הנשירה החרדית יכולה לשמש לקבוצה זו מכפיל כוח. התחזית הבינונית נראית לי אם כך מעט פסימית, אך סבירה בהתחשב באילוצי הצפיפות הגוברים שאולי יסמנו לישראלים, כמו לבנגלדשים, שדי והותר.

לגבי הערבים הלמ"ס נעה בין ציפיה להתייצבות הילודה בקרבם על רמת ה-3 ילדים לאישה (נראה לי סביר במיוחד בהתחשב בלחץ הדמוגרפי מצד הבדואים) לבין קריסה לרמת ילודה מערבית (נראה לי פחות סביר וגם בירדן ובמצרים זה לא ממש קורה. עם זאת ישנה הדוגמה הדרוזית – אוכלוסיה דתית ושמרנית הפכה להיות בעלת שיעור ילודה נמוך במיוחד יחסית לישראל). מסיבות השמורות עמם ואולי כדי לא לעורר שדים אפלים, אנשי הלמ"ס נמנעו מלכלול חלופה שבה הילודה הערבית רק עולה.

הערכה חילונית של חלוקת האוכלוסיה בישראל ב-2065

יהודים לא חרדים: 9.7 מיליון.

יהודים חרדים: 5 מיליון.

ערבים: 4.6 מיליון.

אם הגרסה שלי להשערות הלמ"ס תתאמת אז יחיו בישראל כמעט 20 מיליון בני אדם. 24% ערבים, גידול לעומת המצב הנוכחי, גם אם לא מאוד דרמטי. גידול זה של ערביי ישראל לבדם יכול להמחיש כמה מסוכנת פנטזיית הסיפוח המלא של יו"ש. 26% מהישראלים יהיו חרדים. רובם יהיו קטינים נטולי זכות הצבעה ולכן ב-2065 ניצחון החרדיות עשוי להיות באופק אך רחוק ממימוש פוליטי. כפי שכתבתי בעבר, יהיה זה זמן טוב להכריז על הקמת קנטון תל אביב. עד אז ייחצה סף היסטורי: מספר התינוקות החרדים יעלה לראשונה על מספר התינוקות היהודים הלא חרדים (סף אחר נחצה כנראה השנה – מספר התינוקות החרדים עולה על מספר התינוקות הערבים).

הערכה דתית של חלוקת האוכלוסיה בישראל ב-2065

לחילופין אני מציע הערכה אלטרנטיבית שלפיה הדת תהיה חזקה בישראל יותר מהמצופה ותשפיע בשני מישורים. החרדים ימשיכו בדפוסי ההולדה הנוכחיים עם ירידה קלה בלבד וגם הנשירה משורותיהם לא תהיה דרמטית. בקרב הלא חרדים נורמות הילודה ימשיכו לגרור את הפריון כמעט אל עבר ה-3 ילדים לאישה. גם דבר זה סביר לייחס לדת – הציבור הדתי לאומי יהיה דומיננטי בקרב הלא חרדים, הציבור המסורתי יתחזק דתית והדבר ישתקף גם בנורמות הילודה שלו.

יהודים לא חרדים: 11.2 מיליון.

יהודים חרדים: 6.4 מיליון.

ערבים: 4.6 מיליון.

22 מיליון ישראלים. 20% מתוכם ערבים. 29% מתוכם חרדים. אבל את המשמעות האמיתית של מגמה דמוגרפית כזו ניתן יהיה להבין בחדרי הלידה. 88 אלף תינוקות ערבים. 186 אלף תינוקות יהודים לא חרדים ו-219 אלף תינוקות חרדים.  בסך הכול יוולדו בישראל 500 אלף תינוקות בשנה, בערך כמו שנולדים כיום באיטליה.

מעשה בשלוש תורות מוסר

שלוש תורות מוסר התעמתו זו עם זו השבוע במדינה בעימות די מרהיב לצפיה. תורת המוסר הראשונה היא התורה ההיררכית – כמו בחוות החיות של אורוול – כולם שווים, אבל יש כאלו ששווים יותר. זו השקפת העולם העתיקה של האנושות – יש מדרגות בין בני אדם. גברים עדיפים מנשים, החמולה שלי בראש לפני חמולות אחרות. בני עמי עדיפים על בני עמים אחרים. זו השקפת העולם שמקובלת עד היום במדינות לא מערביות ובשמה מתבצעים מסביבנו בשנים האחרונות מעשי טבח איומים. רוב הציבור החילוני המשכיל במערב איבד כל עניין בתורת המוסר הזו והוא נגעל ממנה ועד עומקי נשמתו, אבל בקרב הציבורים הלא משכילים ובעיקר בקרב הדתיים, הנוצרים והיהודים, יש לה עוד תמיכה.

תורת המוסר השנייה היא גישה בורגנית המבוססת על הדדיות. הבורגנים אינם לוחמים נלהבים לשוויון זכויות, אבל הם גם לא קנאים לשמירת היררכיות עתיקות. הגישה שלהם פרקטית ופשוטה – תהיה בצד שלי, אני אעמוד לצידך. תלך נגדי, נילחם.

תורת המוסר השלישית מבוססת על הוקעת כל היררכיה באשר היא והעמדת השוויון כערך עליון בפני עצמו. שוויון ללא תנאי בין בני אדם וללא הענקת חשיבות כלשהי לשיקולי הדדיות. ערכו השווה של אדם בא מתוך טבע קיומו ולא מתוך יחסו לאדם אחר.

בשני העימותים הפוליטיים של השבוע – חוק הלאום וחוק הפונדקאות, היו לתורות המוסר השקפות שונות. בעניין חוק הלאום – תומכי ההיררכיה שמחו על חוק שעוזר לקבע את היהודים כקבוצה העליונה במדינה. הבורגנים הצטערו על כך שהדרוזים יצאו נפגעים מהחוק, בהיותם קבוצה שנלחמת יחד עם היהודים ושותפה מלאה במדינה (מעניין לקרוא לעג מושחז של בלוגר דרוזי בנושא).  השוויוניסטים התחלחלו מכך שרק קולם של הדרוזים נשמע, ומה עם הערבים? העובדה שהערבים מאוחדים פוליטים מאחורי הרשימה המשותפת, מפלגה שמפגינה עוינות עמוקה למדינה והערצה לאויבי ישראל, לא מפחיתה לדעת השוויוניסטים מצדקת מחאתם. שוויון אינו מותנה בכלום. כשיורקים על שוויוניסט, הוא ממהר לתת כוס מים ליורק כדי שלא יאזלו לו נוזלי הפה.

בעניין הפונדקאות, תומכי ההיררכיה ניסו נואשות לשמור שאריות מההיררכיה העתיקה, הברורה מאליה בכל מקום עד לפני עשור, שמציבה משפחה מסורתית מעל משפחה חד מינית. הבורגנים  תמכו בדרישת הלהט"בים, ציבור אזרחים תורם, משרת בצבא ומשלם מסים. השוויוניסטים כמובן התאספו סביב להט"בים, אחד המיעוטים המוחלשים, אך נבוכו קלות מנושא המאבק, מאבק הפונדקאות. בפונדקאות עצמה יש לכאורה לעין חשדנית שמץ סיבה לראות היררכיה – גברים עושים שימוש בגוף הנשי.  השוויוניסטים מיהרו להדגיש אפוא שהמאבק הקונקרטי הוא בעצם רק פתח למאבק במדיניות המפלה של ממשלת נתניהו בכל תחום, וחן אריאלי, יו"ר אגודת הלהט"ב אפילו אמרה בראיון במוסף השבת שאולי בעתיד תיאבק נגד כל פונדקאות שהיא.  באופן צבוע לחלוטין אך מרשים מבחינה טקטית ההיררכיים עשו שימוש בטיעונים נגד הפונדקאות ו"הסחר ברחם" שתמיד אפיינו את  השוויוניסטים, ובכך דנתי בפוסט הקודם. (תהיתי לעצמי האם יש מקרים הפוכים שבהם שוויוניסטים עושים שימוש טקטי בטענות היררכיות, ונזכרתי שיש לכך דוגמה חשובה אחת: האמירה השמאלנית שיש להחזיר את השטחים כדי להגן על הרוב היהודי).

על הגישה ההיררכית יש דבר טוב אחד להגיד – היא עתיקה ושירתה את האנושות דורות אינספור, ואולי היא הייתה הגישה הסבירה היחידה בעולם שבו המשאבים מוגבלים, וחייו של ילד אחד מקבוצה אחת באים על חשבון חיים של ילד אחר מקבוצה אחרת. אבל אנחנו חיים בעולם של שפע ובו ההיררכיה מיצתה את עצמה. העולם המערבי, אחרי שתי מלחמות העולם האיומות, אינו חפץ בה עוד. בני אדם מוכשרים שמסוגלים לחדש בתחומי המדע והתרבות חשים אליה איבה עזה. אם מדינת ישראל תיראה כאילו היא פועלת לשמר עולם היררכי שבו יש כאלו ששווים ויש כאלו ששווים יותר – היא תספוג עוינות עזה מבפנים ומבחוץ מכאלו שהיו יכולים להיות בעלי ברית פוטנציאליים. גם הציבור הדתי הלא-חרדי כבר עבר תהליך של ציביליזציה שבו היררכיה גסה צורמת לו. יעידו על כך השבוע דבריו של נפתלי בנט שיש לדאוג למצוא פיתרון לבעיית ייצוג הדרוזים בחוק הלאום והסקר שהתפרסם שלפיו ציבור מצביעי הבית היהודי מצדד במפתיע במאבק הלהט"ב.

הגישה השוויוניסטית אינה נהנית מתמיכה רחבה כל כך בציבור, הרי אין הרבה שכל ישר בהתנהלות השוויוניסטית ויש בה גם מתן תמריצים איומים, אבל היא מהפנטת את האינטלקטואלים ואת האליטות. במערב אירופה היא השתלטה על השיח הפוליטי כליל, עד שהחלו לעלות ביבשת תנועות ימין נחושות כקונטרה להגירת ההמונים מהעולם השלישי שהשוויוניסטים מקדשים, כי איזו הצדקה יש להעדיף שוודי מדורי דורות על פני שוודי שהגיע אתמול מסוריה, עני ומוחלש.

המערב יכול לשרוד רק מתוך תפיסה של הדדיות – להיות טוב עם מי שטוב אליו ולהיות רע למי שרע אליו. בנושא ההגירה למשל גישה בורגנית תקבל בברכה הגירה יצרנית שמחפשת להשתלב ואינה מלווה בעליה בפשיעה ובטרור אבל לא תחוש חובה מוסרית לתת מחסה לכל מוחלשי העולם השלישי אשר מביאים את תרבותם הבעייתית עמם.

גם בתורת המוסר הבורגנית יש נקודת תורפה עמוקה – העדר הגב הדתי מחד והאינטלקטואלי מאידך. העדר הגב להשקפה זו מביא לרפיון עמוד השדרה הפוליטי. אפשר לראות זאת בקיטוב האמריקני: המפלגה הרפובליקנית בארה"ב מכרה את עצמה לימין הדתי והפכה לאובססיבית נגד הפלות. המפלגה הדמוקרטית שם איבדה את הצפון בסוגיית ההגירה ונראה שמאמינה שלכל אזרח בעולם יש זכות מוקנית להפוך לאזרח ארצות הברית.

אפשר לראות זאת גם פה. "שינוי" של טומי לפיד קרסה. "יש עתיד" של בנו מצליחה להחזיק טוב יותר בינתיים, אך מגזגת ללא הרף תחת הנהגתו. לפיד האב ולפיד הבן לא בדיוק הצליחו להישאר נאמנים לאידיאולוגיה הבורגנית שבשמה משכו בוחרים. לפיד הגן על בית המשפט העליון והצהיר בזמנו שאהרון ברק הוא האדמו"ר שלו. אבל ברק, מי שרצה לבטל בזמנו את חוק האזרחות, הוא האדמו"ר של השוויוניסטים, לא של הבורגנים. גם יאיר לפיד לא הצליח להיצמד לעקרונות. הבורגנים בישראל ממש לא סובלים חרדים בגלל התנהגותם שכאילו באה להוציא אצבע משולשת בכוונה לכל מי שמאמין בחשיבותה של הדדיות, אבל לפיד לא העז להניף את דגל האנטי חרדיות. הוא ידע שהאליטות אינן מעריכות דגל זה, ההמונים המסורתיים עלולים לפרש את הנפתו כביטוי של גישה אנטי יהודית ואילו המפלגות החרדיות יכולות להיות נחוצות בעתיד כדי להפוך את לפיד לראש ממשלה.

בארץ ובעולם מפלגות פוליטיות שמבססות על עצמן על השקפה בורגנית יתקשו לשרוד, אך אני מאמין שהשקפת העולם הבורגנית עצמה – תהיה טוב עם מי שטוב איתך ורע עם מי שרע איתך – תשרוד כי היא מניבה תוצאות מצוינות. לעומת זאת, זמנה של הגישה ההיררכית תם – היא שייכת לתקופות פחות נאורות בתולדות האנושות. גם גישת השוויון חסרת תקנה. היא מובילה לתמיכה בפייסנות כלפי אויבים ובעולם ללא גבולות, עמדות שמולידות תמריצים מזעזעים.

אחרי שני עשורים – ההתפרעות הגיעה מהכנסת לנגב

בארה"ב חלה ירידה דרמטית בשיעורי הפשיעה בשנות התשעים. ניתנו לכך הסברים שונים ומשונים, והתופעה לא הוסברה דיה עד עצם היום הזה. אחד ההסברים היותר שנויים במחלוקת תלה את המפנה בהחלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית בשנת 1973 בפסיקת רו נגד וייד. בית המשפט החליט אז שהחוקה האמריקנית מחייבת שהפלות יהיו חוקיות בכל רחבי ארצות הברית. ספק אם האבות המייסדים העלו בדעתם פירוש כזה לחוקתם, אבל אקטיביזם שיפוטי לא הומצא על ידי אהרן ברק. פאסט פורוורד עשרים שנה ופתאום יש הרבה פחות צעירים שנולדו  כתינוקות לא רצויים לאמהות עניות, לעתים קרובות שחורות. גורלם נגזר שני עשורים קודם לכן בעודם ברחם, כשההפלות הפכו למצרך נפוץ לכל דורשת. מכאן הסבר פשוט, גם אם לא נעים כלל, לירידה בפשיעה.

לכאורה דבר דומה אירע בישראל לפני עשרים שנה, רק בדיוק ההיפך. ממשלת רבין החליטה לבטל את ההעדפה ליוצאי צבא ולקרוביהם בקצבאות הילדים וכך העלתה דרמטית את רמת קצבאות הילדים למגזר הערבי. על הדרך היא גם אפשרה להביא נערות פלסטיניות מהשטחים ככלות, מה שנקרא איחוד משפחות. החרדים הצטרפו לחגיגה ובשנת 2000 אף הגדילו עשות – בכנסת נערכה הצבעה על חוק הלפרט שהעניק בערך 900 ש"ח קצבה עבור כל ילד חמישי ומעלה, ואז השקל היה שווה אפילו יותר מהיום. רובי ריבלין, היום נשיא נשוא פנים ומטיף הטפות, אך אז סתם פוליטיקאי מהשורה – הודיע שזהו חוק נוראי, אבל בלי החרדים אין לליכוד שלטון, והחוק עבר בקולות הליכודניקים.

תמריצים עובדים, וכך נראו נתוני הילודה הבדואית בשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס בשנת 2002:

אוכלוסיה מוסלמית, נפת באר שבע
לידות חי פטירות פטירת תינוקות שיעור ילודה גולמי שיעור פריון כולל
6,963 374 110 55.6 9.00

נתון דמיוני שכזה – 9 ילדים בממוצע לאישה מוסלמית באזור באר שבע! אבל עם 900 ש"ח לכל ילד חמישי והלאה, כל חודש הישר לחשבון הבנק, לא כזה מפתיע. איני טוען שגם קודם לכן לא הייתה ילודה דמיונית בגובהה בקרב הבדואיות, אבל אין ספק שתהליכים שקרו במדינות ערביות אחרות באותה תקופה פסחו על ישראל ובפרט על צפון הנגב. בירדן מספר הילדים לאישה היה 5.5 ב-1990 ו-4 בשנת 2000. בנגב המוסלמי קרה ההיפך – שיעור הילודה רק גבר בעשור הזה.

הילדים של חורף, קיץ, אביב וסתיו 2000-2002, עד שביבי קיצץ בקצבאות באכזריות, הם הצעירים הבדואים שמחפשים היום אקשן בכבישי הדרום. גם היום הילודה הבדואית ממשיכה להוות בעיה. כיום היא עומדת על 5.4 ילדים לאישה. ציבור קטנטן זה שנותר בנגב עם קום המדינה הופך לקהילה משמעותית מאוד בחברה הישראלית, וכמובן לא כולם מתפרעים שם. יש גם רופאים ופעילים חברתיים ושלל אנשים יצרניים. ובכל אופן כשתראו את החדשות מכבישי הדרום, תזכרו שלהתפוצצות הבדואית הדמוגרפית המטורפת של מפנה המילניום היו אחראים בכנסת.

כנסו לנעליו של בהלול

עולה לי בבריאות להסכים עם אורי משגב, הפובליציסט השמאלני של הארץ, אבל לפעמים אין מנוס. כך כותב משגב על דחיקתו הצידה של זוהיר בהלול, שסירב להשתתף במושב של הכנסת לכבוד מאה שנה להצהרת בלפור.

הרי בלי רמה מסוימת של תחושת זהות ושיתוף של ערביי ישראל בתהליך הדמוקרטי והאלקטורלי, אין למחנה שגבאי מתיימר להוביל אפילו סיכוי תיאורטי לחזור לשלטון (אחוזי הצבעה, גוש חוסם, המלצה לנשיא וכו'). אבל מעבר לחישובי תועלתנות, יש כאן בראש ובראשונה עוול מהותי. מוסרי. אנושי. השיימינג הזה נגד בהלול מריח מציניות, התלהמות ואפילו גזענות. ובשתי מילים: נמאס מהקיצוניות.

מסכים לגמרי.

לדרוש מערבי ישראלי לחגוג את הצהרת בלפור הרי זה כמו לדרוש ממנו לשיר את ההמנון המדבר על נפש יהודי הומיה. זו אינה דרישה לכבוד כלפי המדינה, אלא להתרפסות ולהשפלה. זו גם ציפייה שמשקפת העדר מוחלט של יכולת לנטילת פרספקטיבת הזולת. מי שדורש מערביי ישראל התנהגות כזו הוא לרוב ימני לאומן בעצמו. הוא דורש מהם את ההיפך ממה שהוא עצמו. הוא, הלאומן היהודי, מצפה מערבים לאובדן העניין בלאומיות משלהם. זו דרישה להתנהגות שבפועל אמורה לעורר בוז במי שדורש אותה.

גם דבריו של בהלול בעבר לפיהם ערבי שדוקר חייל אינו מחבל, אינם באמת הסקנדל שעשו מהם. הנשיא סאדאת גרם למותם של כ-2,500 ישראלים בדמי ימיהם, טרגדיה שהמדינה עוד כואבת פצעיה שני דורות לאחר מכן. ובכל אופן אינו רב מחבלים, ובצדק הוא התקבל בכבוד וביקר כשירד מהמטוס בנמל התעופה בלוד החודש לפני 40 שנה. יש הבחנה בין רצח אזרחים שהוא טרור נפשע לבין הרג חיילים שהוא אקט מלחמתי שאינו בהכרח סותר את החוקים ההומניטריים הבינלאומיים. בהלול בהחלט לא הביע תמיכה במאבק מזוין נגד חיילים. הוא רק הבדיל בינו לבין אותם פשעי מלחמה המכונים טרור וכוללים פגיעה מכוונת באזרחים. זו הבחנה טריוויאלית. זה אינטרס של ישראל ושל כל ציביליזציה מתורבתת לצמצם את אימי המלחמה בכך שההבחנה הזו תחודד, לא תטושטש. באופן כללי ברור שכחבר כנסת ערבי, עמדותיו של בהלול יהיו משמאל לעמדותיו של חבר כנסת יהודי אופייני של תנועתו. אבל יש חשיבות לכך שיהיו חברי כנסת ערבים במפלגות הגדולות הישראליות ולשם כך ניתן לסבול דעות שהן משמאל לדעות המקובלות בהן.

אפשר לצפות מערביי ישראל לכבד את המדינה ואת חוקיה. להוקיע אלימות. לא להכחיש את זכותם של היהודים להגדרה עצמית. להפגין מודעות לצדדים החיוביים הכרוכים בחיים במדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון. לא ראיתי בדבריו של זוהיר בהלול התנגדות לאלמנטים אלו. הוא עצמו הפך לסמל לדו קיום כשדרן ספורט השולט שליטה יפה ומרשימה בשפה העברית ובמכמניה. מפלגת העבודה צריכה להתגאות בו במקום להרחיקו.

דברו היפרדות למען התחברות

על פי חשיפה בחדשות ערוץ 2, ראש הממשלה נתניהו העלה בשיחות עם המתווך האמריקני את האפשרות לחילופי שטחים במסגרתם יועברו ישובים במשולש באזור ואדי ערה לרשות הפלסטינית. התפתחות מרעישה מאוד – התוכנית הפרובוקטיבית המפורסמת של ליברמן אומצה בידי נתניהו.

עד כמה שאפשר לנבא את המציאות, סביר להניח שרעיון חילופי השטחים בוואדי ערה לעולם לא ייצא לפועל. קודם כל, אנחנו עדיין רחוקים מהקמת מדינה פלסטינית שתוכל לקלוט שטחים אלו. שנית, לא ברור למה למדינה הפלסטינית יהיה אינטרס בקבלת השטחים האלו. שלישית, יש מכשולים משפטיים עצומים החוסמים העברת שטח ישראלי ריבוני מאז 49', המאוכלס בתושבים ישראלים, על תושביו לידי מדינה אחרת. רביעית, יישום הרעיון יצמצם עוד יותר את מותניה הצרות של ישראל, ויהפוך את כביש 6 למעין כביש 10 על גבול ישראל ומצרים שלא היה מנוס מלסוגרו מנימוקים ביטחוניים כשהטרוריסטים התחילו לשרוץ בסיני.

אף על פי כן, זהו מסוג הרעיונות הפוליטיים הנדירים שעצם הדיבור עליהם, לא משנה כמה מופרך היישום, מניב תועלת גדולה. רובם של ערביי ישראל חצויים בין נאמנותם הלאומית, הנתונה ללא סייג לתנועה הפלסטינית השונאת את ישראל ומבקשת לראות בהיעלמותה, לבין חיי היומיום שלהם שאותם רובם מעדיפים לחיות בשלום במדינה דמוקרטית מערבית עשירה ולא במדינה ערבית קיצונית ענייה. הדיבור על מסירת אום אל פאחם וסביבותיה מבליט קונפליקט זה ומחולל דיסוננס קוגניטיבי עצום בין חלקי המוח של ערבי ישראלי ממוצע, והוא עשוי גם לחולל תמריץ חיובי בכך שמבהיר לחברה הערבית שהיא משלמת מחיר כבד על ההקצנה בתוכה, עד כדי סילוקה מהחברה הישראלית. כאשר מיעוט לאומי מתגורר בצפיפות בסמוך למדינת הלאום שלו, נוצרת דינמיקה התומכת בסיפוח שעשויה לגבור על הגבולות הבינלאומיים המוכרים, כפי שקרה בחצי האי קרים. האירוניה הייחודית של הסיטואציה הישראלית היא שלמיעוט הלאומי אין שום אינטרס בסיפוח כזה על אף איבתו העזה למדינה שבה הוא מיעוט.

דו הקיום בין יהודים וערבים בישראל עובד לא רע יחסית למה שניתן היה לצפות. מספר פיגועי הטרור מצד ערבים ישראלים אינו רב. כמו שאפשר להבין משמיעת הח"כים הערביים ברשימה המשותפת, שרוב עצום של ערביי ישראל הצביע להם, הדבר אינו נובע מאהבת ישראל. הוא נובע מהאפקטיביות של עבודת השב"כ ומהתלות הכלכלית ביהודים. ההקצנה המתמשכת של הח"כים כמו גם ההלוויה ההמונית שנערכה למחבלי הר הבית עלולים ללמד על שחיקת המודל שאפשר לערבי ישראל להשלים עם קיום המדינה ללא השתתפות בטרור. גיא בכור אף כתב לאחרונה על התפתחות מדהימה בקרב ערביי ישראל – הם, שפעם חשו נתונים למרותו של אש"ף נציג הפזורה הפלסטינית, כה מזלזלים באבו מאזן שהחלו לראות בוועדת המעקב שלהם את הגוף העליון של העם הפלסטיני המוסמך לבטא את רצונותיו, ובנימה לוחמנית עוד יותר מזו של אבו מאזן.

אם יש רוב בין ערביי ישראל שמתנגד להקצנה, נראה שאין לו שום אינטרס להשמיע את עמדתו בצורה ברורה. הצפת רעיון כמו זה של ליברמן – נתניהו יכולה לחולל אינטרס כזה ולהועיל פלאים ליחסי יהודים וערבים במדינה.

המפרידים והצבועים

יש ז'אנר של כתבות עיתונאיות שפועל כך – ראשית, מוצאים מקום שמתנהל באופן רגוע לפי עקרונות פרגמטיים ושכל ישר.  ואז באים ואומרים: זה לא בסדר, זה אינו תואם כל מיני עקרונות פילוסופיים עמוקים שאנשים בעידן המודרני אמורים להאמין בהם ובית המשפט העליון אמר לנו שצריך להאמין בהם.

לז'אנר הזה שייך הסיפור התקשורתי הלוהט האחרון על ההפרדה בחדרים בין נשים יהודיות וערביות במחלקת יולדות. סביר להניח שיהודיה מרגישה נוח יותר ליד יהודיה, ערביה מרגישה נוח ליד ערביה.  זה גם לא סוד שיש הבדלים תרבותיים וכל מיני התנהגויות שמקובלות יותר במגזר אחד מקובלות פחות במגזר אחר. הפיתרון הפשוט הוא פשוט להפריד חדרים. אבל אז באים אנשי התקשורת וזועקים. הפרדה על בסיס אתני היא הרי ההיפך ממה ששופטים נכבדים ופילוסופים חשובים הורו לנו.

מבחינה כלכלית להנהגת עקרונות שוויוניים במוסדות ציבוריים באופן שמרע את תנאי השהייה שם יש השלכה מתבקשת: העניים נדפקים ואילו העשירים מצליחים להסתדר. במקרה כאן לעשירים יש פיתרון מתבקש, אם באמת שילוב היהודיות והערביות יתגלה כמאוד לא נעים: מלון יולדות שבו היולדת תשהה לבדה בתנאים נוחים, אבל העניים לא יוכלו לעמוד בהוצאה כזו. 

זו אינה דוגמה יחידה שבה התשוקה לשוויון היא באופן פרדוקסלי בעלת אפקט שלילי במיוחד על העניים. הדוגמה המפורסמת היא ההפרדה בחינוך. באמריקה הורים לבנים אינם מעוניינים לשלוח את ילדיהם ללמוד עם ילדים שחורים. לא בגלל הבדלי צבע עור או גזענות צרופה דווקא, אלא מאחר שילדים שחורים נוטים לבוא באופן לא פרופורציונלי מגטאות של פשיעה ועוני, ובתי ספר שבהם הם מהווים רוב נחשבים מטבע הדברים ירודים ברמה. כדי להילחם בתופעה ולכפות אינטגרציה הונהגה באמריקה הסעת חובה של תלמידים משכונות לבנות אל בתי ספר בשכונות עוני וההיפך. התוצאה הייתה כפולה. חלק מההורים נס אל הפרברים הרחוקים, שם כבר לא הייתה למחוז העירוני סמכות לכפות על ילדיהם אינטגרציה. חלק אחר שלח ילדיו אל בתי ספר פרטיים וקנה במיטב כספו את הזכות לשליטה מלאה בחינוך הילדים. מדיניות הסעות החובה מעולם לא זכתה לתמיכה ציבורית ופוליטית, ונכפתה על ידי בתי המשפט. אפשר לראות בה דוגמה לטהרנות משפטית אקטיביסטית בשיאה. גרוע מכך, המדיניות הזו הייתה מוכתמת בצביעות מאחר שרבים מהפוליטיקאים ומהשופטים הליברלים שנלחמו למענה ותמכו בה, בעצמם שלחו את ילדיהם לחינוך פרטי. בכך הם הוכיחו שהם מוכנים להילחם למען שוויון גזעי רק על חשבון ילדיהם של אחרים, עניים יותר.

מערכת החינוך הישראלית נהנית מנס שממעטים לדבר עליו. ההבדלים הברורים והלגיטימיים בין יהודים והערבים הם כאלו שמאפשרים להפריד בין מערכת החינוך היהודית והערבית באופן מוצהר וללא רגשות אשם ליברליים. בעידן שבו האיסלאם מתפשט באירופה, מערכות החינוך במדינות כמו צרפת, בלגיה ומדינות אחרות יתמודדו עם בעיות בשילוב תלמידים מוסלמים ולא מוסלמים שהמערכת הישראלית פטורה מהם. מחקר שנערך בדנמרק בשנות התשעים הראה כיצד הנהירה של ילדים דנים לחינוך הפרטי גברה ככל שנוכחות ילדי מהגרים גברה בחינוך הציבורי. בעולם אחר שבו בית משפט ישראלי צדקני היה כופה אינטגרציה המונית בין תלמידים יהודים וערבים, המון הורים, רבים מהם מהסוג השמאלני ויפה הנפש, היו נוהרים עם ילדיהם אל החינוך הפרטי. כבר היום, בתנאי החינוך הישראלי הנוכחיים, הרבה הורים מהמעמד הבינוני-גבוה, מצביעי העבודה ומרצ, מחפשים חינוך שיש בו הפרדה דה פקטו ושבו ילדיהם יכירו בעיקר ילדים מסוגם.

איני רוצה לטשטש את מורכבות העניין. הליכה לקצה השני, דהיינו גזענות מוצהרת והפרדה כמו בדרום האמריקני בשנות החמישים או כמו הגזענות העדתית בחינוך החרדי בימינו היא בוודאי מעוררת בחילה ובלתי נסבלת. אבל הדוגמה שאליה התקשורת נטפלה היום, ההפרדה בין יולדות בבתי חולים, היא דוגמה לפשע נגד התקינות הפוליטית שאין לו קורבנות. איש אינו סובל מכך שהיולדות שוכנות בחדרים נפרדים. טוב יותר ליהודיות, טוב יותר לערביות, טוב יותר לאנשי הצוות שאינם שומעים תלונות, טוב יותר אפילו לאנשי התקשורת שיש להם סיפור לדווח עליו בטון צדקני. הניחו לדברים כפי שהם.