אחרי שני עשורים – ההתפרעות הגיעה מהכנסת לנגב

בארה"ב חלה ירידה דרמטית בשיעורי הפשיעה בשנות התשעים. ניתנו לכך הסברים שונים ומשונים, והתופעה לא הוסברה דיה עד עצם היום הזה. אחד ההסברים היותר שנויים במחלוקת תלה את המפנה בהחלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית בשנת 1973 בפסיקת רו נגד וייד. בית המשפט החליט אז שהחוקה האמריקנית מחייבת שהפלות יהיו חוקיות בכל רחבי ארצות הברית. ספק אם האבות המייסדים העלו בדעתם פירוש כזה לחוקתם, אבל אקטיביזם שיפוטי לא הומצא על ידי אהרן ברק. פאסט פורוורד עשרים שנה ופתאום יש הרבה פחות צעירים שנולדו  כתינוקות לא רצויים לאמהות עניות, לעתים קרובות שחורות. גורלם נגזר שני עשורים קודם לכן בעודם ברחם, כשההפלות הפכו למצרך נפוץ לכל דורשת. מכאן הסבר פשוט, גם אם לא נעים כלל, לירידה בפשיעה.

לכאורה דבר דומה אירע בישראל לפני עשרים שנה, רק בדיוק ההיפך. ממשלת רבין החליטה לבטל את ההעדפה ליוצאי צבא ולקרוביהם בקצבאות הילדים וכך העלתה דרמטית את רמת קצבאות הילדים למגזר הערבי. על הדרך היא גם אפשרה להביא נערות פלסטיניות מהשטחים ככלות, מה שנקרא איחוד משפחות. החרדים הצטרפו לחגיגה ובשנת 2000 אף הגדילו עשות – בכנסת נערכה הצבעה על חוק הלפרט שהעניק בערך 900 ש"ח קצבה עבור כל ילד חמישי ומעלה, ואז השקל היה שווה אפילו יותר מהיום. רובי ריבלין, היום נשיא נשוא פנים ומטיף הטפות, אך אז סתם פוליטיקאי מהשורה – הודיע שזהו חוק נוראי, אבל בלי החרדים אין לליכוד שלטון, והחוק עבר בקולות הליכודניקים.

תמריצים עובדים, וכך נראו נתוני הילודה הבדואית בשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס בשנת 2002:

אוכלוסיה מוסלמית, נפת באר שבע
לידות חי פטירות פטירת תינוקות שיעור ילודה גולמי שיעור פריון כולל
6,963 374 110 55.6 9.00

נתון דמיוני שכזה – 9 ילדים בממוצע לאישה מוסלמית באזור באר שבע! אבל עם 900 ש"ח לכל ילד חמישי והלאה, כל חודש הישר לחשבון הבנק, לא כזה מפתיע. איני טוען שגם קודם לכן לא הייתה ילודה דמיונית בגובהה בקרב הבדואיות, אבל אין ספק שתהליכים שקרו במדינות ערביות אחרות באותה תקופה פסחו על ישראל ובפרט על צפון הנגב. בירדן מספר הילדים לאישה היה 5.5 ב-1990 ו-4 בשנת 2000. בנגב המוסלמי קרה ההיפך – שיעור הילודה רק גבר בעשור הזה.

הילדים של חורף, קיץ, אביב וסתיו 2000-2002, עד שביבי קיצץ בקצבאות באכזריות, הם הצעירים הבדואים שמחפשים היום אקשן בכבישי הדרום. גם היום הילודה הבדואית ממשיכה להוות בעיה. כיום היא עומדת על 5.4 ילדים לאישה. ציבור קטנטן זה שנותר בנגב עם קום המדינה הופך לקהילה משמעותית מאוד בחברה הישראלית, וכמובן לא כולם מתפרעים שם. יש גם רופאים ופעילים חברתיים ושלל אנשים יצרניים. ובכל אופן כשתראו את החדשות מכבישי הדרום, תזכרו שלהתפוצצות הבדואית הדמוגרפית המטורפת של מפנה המילניום היו אחראים בכנסת.

מודעות פרסומת

כנסו לנעליו של בהלול

עולה לי בבריאות להסכים עם אורי משגב, הפובליציסט השמאלני של הארץ, אבל לפעמים אין מנוס. כך כותב משגב על דחיקתו הצידה של זוהיר בהלול, שסירב להשתתף במושב של הכנסת לכבוד מאה שנה להצהרת בלפור.

הרי בלי רמה מסוימת של תחושת זהות ושיתוף של ערביי ישראל בתהליך הדמוקרטי והאלקטורלי, אין למחנה שגבאי מתיימר להוביל אפילו סיכוי תיאורטי לחזור לשלטון (אחוזי הצבעה, גוש חוסם, המלצה לנשיא וכו'). אבל מעבר לחישובי תועלתנות, יש כאן בראש ובראשונה עוול מהותי. מוסרי. אנושי. השיימינג הזה נגד בהלול מריח מציניות, התלהמות ואפילו גזענות. ובשתי מילים: נמאס מהקיצוניות.

מסכים לגמרי.

לדרוש מערבי ישראלי לחגוג את הצהרת בלפור הרי זה כמו לדרוש ממנו לשיר את ההמנון המדבר על נפש יהודי הומיה. זו אינה דרישה לכבוד כלפי המדינה, אלא להתרפסות ולהשפלה. זו גם ציפייה שמשקפת העדר מוחלט של יכולת לנטילת פרספקטיבת הזולת. מי שדורש מערביי ישראל התנהגות כזו הוא לרוב ימני לאומן בעצמו. הוא דורש מהם את ההיפך ממה שהוא עצמו. הוא, הלאומן היהודי, מצפה מערבים לאובדן העניין בלאומיות משלהם. זו דרישה להתנהגות שבפועל אמורה לעורר בוז במי שדורש אותה.

גם דבריו של בהלול בעבר לפיהם ערבי שדוקר חייל אינו מחבל, אינם באמת הסקנדל שעשו מהם. הנשיא סאדאת גרם למותם של כ-2,500 ישראלים בדמי ימיהם, טרגדיה שהמדינה עוד כואבת פצעיה שני דורות לאחר מכן. ובכל אופן אינו רב מחבלים, ובצדק הוא התקבל בכבוד וביקר כשירד מהמטוס בנמל התעופה בלוד החודש לפני 40 שנה. יש הבחנה בין רצח אזרחים שהוא טרור נפשע לבין הרג חיילים שהוא אקט מלחמתי שאינו בהכרח סותר את החוקים ההומניטריים הבינלאומיים. בהלול בהחלט לא הביע תמיכה במאבק מזוין נגד חיילים. הוא רק הבדיל בינו לבין אותם פשעי מלחמה המכונים טרור וכוללים פגיעה מכוונת באזרחים. זו הבחנה טריוויאלית. זה אינטרס של ישראל ושל כל ציביליזציה מתורבתת לצמצם את אימי המלחמה בכך שההבחנה הזו תחודד, לא תטושטש. באופן כללי ברור שכחבר כנסת ערבי, עמדותיו של בהלול יהיו משמאל לעמדותיו של חבר כנסת יהודי אופייני של תנועתו. אבל יש חשיבות לכך שיהיו חברי כנסת ערבים במפלגות הגדולות הישראליות ולשם כך ניתן לסבול דעות שהן משמאל לדעות המקובלות בהן.

אפשר לצפות מערביי ישראל לכבד את המדינה ואת חוקיה. להוקיע אלימות. לא להכחיש את זכותם של היהודים להגדרה עצמית. להפגין מודעות לצדדים החיוביים הכרוכים בחיים במדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון. לא ראיתי בדבריו של זוהיר בהלול התנגדות לאלמנטים אלו. הוא עצמו הפך לסמל לדו קיום כשדרן ספורט השולט שליטה יפה ומרשימה בשפה העברית ובמכמניה. מפלגת העבודה צריכה להתגאות בו במקום להרחיקו.

דברו היפרדות למען התחברות

על פי חשיפה בחדשות ערוץ 2, ראש הממשלה נתניהו העלה בשיחות עם המתווך האמריקני את האפשרות לחילופי שטחים במסגרתם יועברו ישובים במשולש באזור ואדי ערה לרשות הפלסטינית. התפתחות מרעישה מאוד – התוכנית הפרובוקטיבית המפורסמת של ליברמן אומצה בידי נתניהו.

עד כמה שאפשר לנבא את המציאות, סביר להניח שרעיון חילופי השטחים בוואדי ערה לעולם לא ייצא לפועל. קודם כל, אנחנו עדיין רחוקים מהקמת מדינה פלסטינית שתוכל לקלוט שטחים אלו. שנית, לא ברור למה למדינה הפלסטינית יהיה אינטרס בקבלת השטחים האלו. שלישית, יש מכשולים משפטיים עצומים החוסמים העברת שטח ישראלי ריבוני מאז 49', המאוכלס בתושבים ישראלים, על תושביו לידי מדינה אחרת. רביעית, יישום הרעיון יצמצם עוד יותר את מותניה הצרות של ישראל, ויהפוך את כביש 6 למעין כביש 10 על גבול ישראל ומצרים שלא היה מנוס מלסוגרו מנימוקים ביטחוניים כשהטרוריסטים התחילו לשרוץ בסיני.

אף על פי כן, זהו מסוג הרעיונות הפוליטיים הנדירים שעצם הדיבור עליהם, לא משנה כמה מופרך היישום, מניב תועלת גדולה. רובם של ערביי ישראל חצויים בין נאמנותם הלאומית, הנתונה ללא סייג לתנועה הפלסטינית השונאת את ישראל ומבקשת לראות בהיעלמותה, לבין חיי היומיום שלהם שאותם רובם מעדיפים לחיות בשלום במדינה דמוקרטית מערבית עשירה ולא במדינה ערבית קיצונית ענייה. הדיבור על מסירת אום אל פאחם וסביבותיה מבליט קונפליקט זה ומחולל דיסוננס קוגניטיבי עצום בין חלקי המוח של ערבי ישראלי ממוצע, והוא עשוי גם לחולל תמריץ חיובי בכך שמבהיר לחברה הערבית שהיא משלמת מחיר כבד על ההקצנה בתוכה, עד כדי סילוקה מהחברה הישראלית. כאשר מיעוט לאומי מתגורר בצפיפות בסמוך למדינת הלאום שלו, נוצרת דינמיקה התומכת בסיפוח שעשויה לגבור על הגבולות הבינלאומיים המוכרים, כפי שקרה בחצי האי קרים. האירוניה הייחודית של הסיטואציה הישראלית היא שלמיעוט הלאומי אין שום אינטרס בסיפוח כזה על אף איבתו העזה למדינה שבה הוא מיעוט.

דו הקיום בין יהודים וערבים בישראל עובד לא רע יחסית למה שניתן היה לצפות. מספר פיגועי הטרור מצד ערבים ישראלים אינו רב. כמו שאפשר להבין משמיעת הח"כים הערביים ברשימה המשותפת, שרוב עצום של ערביי ישראל הצביע להם, הדבר אינו נובע מאהבת ישראל. הוא נובע מהאפקטיביות של עבודת השב"כ ומהתלות הכלכלית ביהודים. ההקצנה המתמשכת של הח"כים כמו גם ההלוויה ההמונית שנערכה למחבלי הר הבית עלולים ללמד על שחיקת המודל שאפשר לערבי ישראל להשלים עם קיום המדינה ללא השתתפות בטרור. גיא בכור אף כתב לאחרונה על התפתחות מדהימה בקרב ערביי ישראל – הם, שפעם חשו נתונים למרותו של אש"ף נציג הפזורה הפלסטינית, כה מזלזלים באבו מאזן שהחלו לראות בוועדת המעקב שלהם את הגוף העליון של העם הפלסטיני המוסמך לבטא את רצונותיו, ובנימה לוחמנית עוד יותר מזו של אבו מאזן.

אם יש רוב בין ערביי ישראל שמתנגד להקצנה, נראה שאין לו שום אינטרס להשמיע את עמדתו בצורה ברורה. הצפת רעיון כמו זה של ליברמן – נתניהו יכולה לחולל אינטרס כזה ולהועיל פלאים ליחסי יהודים וערבים במדינה.

המפרידים והצבועים

יש ז'אנר של כתבות עיתונאיות שפועל כך – ראשית, מוצאים מקום שמתנהל באופן רגוע לפי עקרונות פרגמטיים ושכל ישר.  ואז באים ואומרים: זה לא בסדר, זה אינו תואם כל מיני עקרונות פילוסופיים עמוקים שאנשים בעידן המודרני אמורים להאמין בהם ובית המשפט העליון אמר לנו שצריך להאמין בהם.

לז'אנר הזה שייך הסיפור התקשורתי הלוהט האחרון על ההפרדה בחדרים בין נשים יהודיות וערביות במחלקת יולדות. סביר להניח שיהודיה מרגישה נוח יותר ליד יהודיה, ערביה מרגישה נוח ליד ערביה.  זה גם לא סוד שיש הבדלים תרבותיים וכל מיני התנהגויות שמקובלות יותר במגזר אחד מקובלות פחות במגזר אחר. הפיתרון הפשוט הוא פשוט להפריד חדרים. אבל אז באים אנשי התקשורת וזועקים. הפרדה על בסיס אתני היא הרי ההיפך ממה ששופטים נכבדים ופילוסופים חשובים הורו לנו.

מבחינה כלכלית להנהגת עקרונות שוויוניים במוסדות ציבוריים באופן שמרע את תנאי השהייה שם יש השלכה מתבקשת: העניים נדפקים ואילו העשירים מצליחים להסתדר. במקרה כאן לעשירים יש פיתרון מתבקש, אם באמת שילוב היהודיות והערביות יתגלה כמאוד לא נעים: מלון יולדות שבו היולדת תשהה לבדה בתנאים נוחים, אבל העניים לא יוכלו לעמוד בהוצאה כזו. 

זו אינה דוגמה יחידה שבה התשוקה לשוויון היא באופן פרדוקסלי בעלת אפקט שלילי במיוחד על העניים. הדוגמה המפורסמת היא ההפרדה בחינוך. באמריקה הורים לבנים אינם מעוניינים לשלוח את ילדיהם ללמוד עם ילדים שחורים. לא בגלל הבדלי צבע עור או גזענות צרופה דווקא, אלא מאחר שילדים שחורים נוטים לבוא באופן לא פרופורציונלי מגטאות של פשיעה ועוני, ובתי ספר שבהם הם מהווים רוב נחשבים מטבע הדברים ירודים ברמה. כדי להילחם בתופעה ולכפות אינטגרציה הונהגה באמריקה הסעת חובה של תלמידים משכונות לבנות אל בתי ספר בשכונות עוני וההיפך. התוצאה הייתה כפולה. חלק מההורים נס אל הפרברים הרחוקים, שם כבר לא הייתה למחוז העירוני סמכות לכפות על ילדיהם אינטגרציה. חלק אחר שלח ילדיו אל בתי ספר פרטיים וקנה במיטב כספו את הזכות לשליטה מלאה בחינוך הילדים. מדיניות הסעות החובה מעולם לא זכתה לתמיכה ציבורית ופוליטית, ונכפתה על ידי בתי המשפט. אפשר לראות בה דוגמה לטהרנות משפטית אקטיביסטית בשיאה. גרוע מכך, המדיניות הזו הייתה מוכתמת בצביעות מאחר שרבים מהפוליטיקאים ומהשופטים הליברלים שנלחמו למענה ותמכו בה, בעצמם שלחו את ילדיהם לחינוך פרטי. בכך הם הוכיחו שהם מוכנים להילחם למען שוויון גזעי רק על חשבון ילדיהם של אחרים, עניים יותר.

מערכת החינוך הישראלית נהנית מנס שממעטים לדבר עליו. ההבדלים הברורים והלגיטימיים בין יהודים והערבים הם כאלו שמאפשרים להפריד בין מערכת החינוך היהודית והערבית באופן מוצהר וללא רגשות אשם ליברליים. בעידן שבו האיסלאם מתפשט באירופה, מערכות החינוך במדינות כמו צרפת, בלגיה ומדינות אחרות יתמודדו עם בעיות בשילוב תלמידים מוסלמים ולא מוסלמים שהמערכת הישראלית פטורה מהם. מחקר שנערך בדנמרק בשנות התשעים הראה כיצד הנהירה של ילדים דנים לחינוך הפרטי גברה ככל שנוכחות ילדי מהגרים גברה בחינוך הציבורי. בעולם אחר שבו בית משפט ישראלי צדקני היה כופה אינטגרציה המונית בין תלמידים יהודים וערבים, המון הורים, רבים מהם מהסוג השמאלני ויפה הנפש, היו נוהרים עם ילדיהם אל החינוך הפרטי. כבר היום, בתנאי החינוך הישראלי הנוכחיים, הרבה הורים מהמעמד הבינוני-גבוה, מצביעי העבודה ומרצ, מחפשים חינוך שיש בו הפרדה דה פקטו ושבו ילדיהם יכירו בעיקר ילדים מסוגם.

איני רוצה לטשטש את מורכבות העניין. הליכה לקצה השני, דהיינו גזענות מוצהרת והפרדה כמו בדרום האמריקני בשנות החמישים או כמו הגזענות העדתית בחינוך החרדי בימינו היא בוודאי מעוררת בחילה ובלתי נסבלת. אבל הדוגמה שאליה התקשורת נטפלה היום, ההפרדה בין יולדות בבתי חולים, היא דוגמה לפשע נגד התקינות הפוליטית שאין לו קורבנות. איש אינו סובל מכך שהיולדות שוכנות בחדרים נפרדים. טוב יותר ליהודיות, טוב יותר לערביות, טוב יותר לאנשי הצוות שאינם שומעים תלונות, טוב יותר אפילו לאנשי התקשורת שיש להם סיפור לדווח עליו בטון צדקני. הניחו לדברים כפי שהם.

דיבורי חלוקה יביאו ביטחון

בעבר כתבתי בנימה נלהבת על חיים רמון ותרומתו לפוליטיקה הישראלית. על פי עיתון הארץ, אחרי שנעלם במגרשי הכדורגל רמון חוזר עכשיו עם תוכנית חדשה: הפרדת השכונות המזרח ירושלמיות מישראל והעברתן לידי הרשות הפלסטינית. זו הצעה שמרעידה את אמות הסיפים. המזרח ירושלמים מהווים חלק ניכר מערביי ישראל. מבין 35 אלף תינוקות מוסלמים שנולדים בישראל מדי שנה, כמעט רבע נולדים במזרח ירושלים. ברור היום לכל בר דעת שסיפוח מזרח ירושלים היה טעות חמורה. אפשר היה להסתפק בסיפוח העיר העתיקה וסביבתה הקרובה, אבל  תיאבון היתר של שתי דמויות ציבוריות, משה דיין וטדי קולק, היה בעוכרינו – אחרי מלחמת ששת הימים הם החליטו להרחיב את גבולות ירושלים לתוך שכונות ערביות צפופות ששיעור הילודה בהן גבוה.

במידה מסוימת הערבים הצילו אותנו מעצמנו על ידי סירובם להתאזרח. הם לא שולחים נציגים לכנסת (ביבי צריך להודות להם. אחרת לא הייתה לו ממשלה.), אבל הם נחשבים תושבי קבע בעלי תעודת זהות ונוטלים קצבאות ביטוח לאומי. מצד שני יש להם תרומה לכלכלת ירושלים. קשה לפספס אותם עובדים במסעדות, בחנויות, בבתי המלון ובבתי החולים.

ישראל ביצעה כבר מהלך של היפרדות מחלק מערביי מזרח ירושלים על אף תעודת הזהות שבכיסם. היא הקימה את גדר ההפרדה באופן שהוציא בחוץ בערך שליש מהערבים בעיר. מחוץ לגדר נוצרו מובלעות של הזנחה וחוסר שלטון, סומליה קטנה קילומטרים בודדים מהכנסת. עתה מציעים רמון ושותפיו להרחיב את המהלך ולהשלימו. לפי הצעתם תחליט הכנסת (ברוב המיוחד הנדרש) כי רוב השכונות הפלסטיניות כבר אינן מצויות בשטח ישראל, ותעבירן לניהול הרשות הפלסטינית. זו בעצם עוד גרסה של הצעת ליברמן המפורסמת להעברת המשולש לידי הרשות הפלסטינית, אבל לכאורה הצעה לגיטימית וסבירה בהרבה משום שאיש בעולם במילא לא מכיר בשלטון ישראל במזרח ירושלים. מה הגיוני יותר מאשר להשיב את המצב לנורמה שבה מכירה הקהילה הבינלאומית.

בפועל כמובן הרעיון יהיה אסון לערביי מזרח העיר שיש להם כל כך הרבה מה לאבד. דבר זה יוצר פה דיסוננס מרתק: מול הרעיון המוצע לא תדע הקהילה הבינלאומית אם להתנגד לו – ללחוץ על ישראל להמשיך בכיבוש לא חוקי כדי להיות הוגנת כלפי ערביי מזרח ירושלים, או לשמוח על כך שישראל נוטשת שטחים כבושים ביוזמתה. חשובה עוד יותר מערכת התמריצים שעצם העלאת הרעיון יוצרת עבור ערביי מזרח ירושלים. ככל שייתפסו בעיני הישראלים כמסוכנים יותר, כך ייגבר הסיכון שישראל תיפרד ממזרח העיר. עבור הערבים המזרח ירושלמים ייצא מכך תמריץ גדול להתנגד לטרור. יותר טרור משמעותו הגברת הסיכוי לאובדן תעודת הזהות הישראלית. מערכת הביטחון הישראלית משתמשת כבר בחשש מהריסת בית כדי להרתיע מעיסוק בטרור. ניתן יהיה להוסיף לכך את החשש הקולקטיבי מאובדן הבית הפוליטי. הצעת רמון, כמו הצעת ליברמן לפניה, כנראה לא תתממש בפועל בעתיד הנראה לעין. אבל ככל שתחלחל יותר לשיח הציבורי, היא תהיה בעלת השפעה חיובית ותראה שגם רעיונות שמרחפים באוויר יכולים לשמש כתמריצים טובים ומועילים.

היאוש והתקווה של ערביי ישראל

גל הפיגועים האחרון מחזיר את סוגיית ערביי ישראל לכותרות. יהודים וערבים אינם מופרדים זה מזה בתחומי הקו הירוק. הערבים מהווים קרוב לעשרים אחוזים מאזרחי ישראל. אף על פי כן לאורך השנים היו מעט מאוד פיגועים שבוצעו בידי ערבים ישראלים. הערבים בחרו בחברי כנסת מתריסים ועוינים למדינה לייצגם, אך מיעטו מאוד לרקוח קנוניות טרור ולממשן בפועל.

זה לקח לאלו שחוזים שחורות לאירופה. ישראל מהווה דוגמה ליכולת לרסן באמצעות מקלות וגזרים ביטויי טרור מצד מיעוט מוסלמי גדול. אפילו שבמקרה שלנו יש למיעוט הערבי סיבות פוליטיות טובות מאוד להיות ממורמר – המדינה שבה הוא חי קמה על בסיס סילוק בני עמו מארצם.

ישנו ויכוח ישן בין השמאל והימין – מה מניע את הטרור הערבי. היאוש או התקווה. השמאל אומר שזהו היאוש מתנאי חיים גרועים, מקיפוח ומאפליה. הימין אומר שזוהי התקווה לניצחון על היהודים.
אני חושב ששני הטיעונים נכונים. המוח האנושי עובד בשני מצבי עבודה. במצב אחד הוא פועל מתוך תקוות ושאיפות אישיות. כשאדם שרוי במצב זה של חשיבה, מה שיכול להוביל לזעם ולאלימות זהו יאוש ממצבו הכלכלי והאישי הגרוע. פשוט אין לו מה להפסיד אם יפסיק לשחק לפי הכללים. יש דוגמאות קיצוניות לכך מהירי בקמפוסים בארה"ב. גברים בודדים, נטולי יכולת להסתגל בחברה ולמצוא בת זוג, מבטאים את זעמם בפרץ אלימות מטורפת.

במצב השני, בו חשיבתו של האדם פוליטית, מה שקובע את מהלכיו זהו הסיכוי לשיפור מצב קבוצתו או אמונתו כתוצאה ממעשיו. קיומו של יאוש אישי פחות רלוונטי. המתאבדים הסעודים שנטלו חלק בפיגועי ה-11 בספטמבר לא באו מרקע של עוני. אבל הם האמינו שמעשיהם יוכלו לחולל ניצחון מכריע עבור האידיאולוגיה האיסלאמית הפנאטית שבה הם מאמינים. אם היו מיואשים מניצחון האיסלם הקיצוני, היו יושבים בבית ולא עושים דבר.

השקלול בין האישי לפוליטי היווה עבור ערביי ישראל תמריץ מאוד גדול במשך השנים לשקט. במישור הפוליטי הם הובסו. חוזקה הצבאי של ישראל והפיקוח ההדוק של כוחות הביטחון מנעו כל תקווה להצלחת מרד ופעולות חבלה. במישור האישי הם זכו לזכויות אזרח ונהנו מרמת חיים שהייתה טובה מזו שבכל מדינה מזרח תיכונית אחרת למעט מדינות הנפט. התקוממות עלולה הייתה לפגוע בעסקים ולסכן כל זה. היאוש הפוליטי והתקווה האישית – שניהם יחד הולידו שקט. 

כשחושבים על הדברים באור זה, מבינים היטב מדוע אסור לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית ואסור להביא למצב שבו מתנהלות מהומות הקשורות לשינויים בהסדרי התפילה שם. לא רק מאחר שמעצם קדושתו הר הבית הוא חבית חומר נפץ, אלא משום שבמאבק סביב הר הבית, יש סיכוי טוב שהערבים ינצחו. סביר שישראל תיסוג בה בסוף מכל רעיון לשנות את הסטטוס קוו. זהו מאבק פוליטי שלגביו לא אחז בערבים יאוש ובצדק. כאשר אין יאוש פוליטי, יש תמריץ לאלימות פוליטית. לא כדאי להביא להסלמה בנושא שבו לצד השני יש סיבות לחשוב שיצליח במאבקו.

פשע, צבע וצביעות

בשנה האחרונה אירעו בארצות הברית כמה מקרים שבהם צעירים שחורים מתו כתוצאה מהיתקלות במשטרה.  מקרים אלו, בין השאר מותו של פרדי גריי בבולטימור, הובילו לפריצת מהומות בשכונות השחורים. תגובת השלטונות הייתה להטיל הגבלות על התנהגות השוטרים, ולחפש דרכים למצות את הדין עם שוטרים שנהגו באלימות מופרזת.

הוול סטריט ג'ורנל, עיתון המזוהה עם הימין בארה"ב, מפרסם עתה שלמדיניות זו יש השלכות.  מקרי הרצח והירי בשכונות השחורים, ובפרט בבולטימור ובסט לואיס שהיו מוקד מהומות, בעליה חדה. בבולטימור מדובר בעלייה של 60% לעומת השנה שעברה, בסט לואיס ב-40% בערך. וגם בערים נוספות התמונה קודרת. באטלנטה, בשיקגו ובלוס אנג'לס העלייה היא בטווח שבין 20% ל-30%. אף בניו יורק נרשמה עליית מה, גם אם קטנה יותר, בפשיעה. בעיר התחולל עימות חריף בסוף 2014 בין ראש העיר הליברל ביל דה בלאסיו, הנשוי לאישה שחורה, לבין השוטרים שחשו שאינו מגבה אותם.

קל להבין את תמונת התמריצים החדשה. השוטרים נעשו אגרסיביים פחות ומהססים לבצע מעצרים, גם בשל הפחד להפוך לשעיר לעזאזל של אמריקה ואולי גם מרצון להראות לממוניהם שהם לא מסוגלים לעשות עבודתם כיאות תחת הדרישות החדשות. אנשי הכנופיות בשכונות השחורים מרגישים בטוחים יותר. השכונה השחורה כולה סובלנית פחות לפעילות השוטרים שנתפסים ככוח עוין.

לכל תגובה יש תגובת ריאקציה, וגם לתגובת הריאקציה יש תגובת ריאקציה משלה. אלימות השוטרים הביאה להטלת הגבלות עליהם וקשירת ידיהם, ודבר זה מצידו מעלה את שיעור הפשיעה, וגם לכך תהיה תגובה ציבורית מן הסתם, בפרט בשנה שבה מתחילים הקמפיינים לקראת הבחירות לנשיאות ולקונגרס. המועמדים השמרנים יקפצו על ההזדמנות להאשים את הדמוקרטים בכך שהם מחלישים את המשטרה ומובילים לזינוק בפשיעה, ואם הטענה הזו תגובה בנתוני אמת, יהיה לה הד ציבורי חזק מאוד.

נקודה שמעוררת מחשבה בכל העניין, שאותה מציין הוול סטריט ג'ורנל, היא שקורבנות הפשיעה השחורה הם לרוב השחורים עצמם. אם יד תקיפה בשכונות השחורים תוביל לצמצום בפשיעה, החיים שיינצלו יהיו בראש ובראשונה חייהם של התושבים העניים שם עצמם. ואם ההיפך יקרה ומשטרה חלשה תעמוד חסרת אונים מול פשיעה גוברת, הראשונים להיפגע בנפש וברכוש יהיו השחורים שחיים בשכונות העוני.  כאשר הליברלים נותנים יד להחלשת המשטרה, הם פוגעים אם כך בעיקר בשחורים עצמם, אך סוג זה של מצוקה שנגרם בידי שחורים לשחורים אחרים, מטריד פחות את הליברלים.

זהו למעשה מוטיב בעל אופי אוניברסלי. השמאל אינו מוטרד דווקא מסבל אנושי, אלא מסבל אנושי שנגרם כתוצאה מכך שבני המעמד הגבוה פוגעים בבני המעמד הנמוך. אותה תופעה ניכרת כאשר ישראל חוטפת ביקורת עצומה אם פעולותיה מביאות למותם של פלסטינים, אולם העולם מגלה עניין מועט יחסית בסיטואציות שבהן אסונם של הפלסטינים בא להם מידי ערבים אחרים, כמו מה שקרה לאחרונה במחנה הפליטים אל ירמוכ ליד דמשק. גם בזירה הפנים ישראלית, וממש בדומה למה שקורה בארה"ב בקרב השחורים, השמאל מקדיש מעט תשומת לב למצוקת אזרחי ישראל הערבים שנגרמת בשל הפשיעה הפלילית של ערבים אחרים.  תושבים ביישובים ערבים בישראל מספרים לעתים על תחושה של אין דין ואין דיין ששוררת בכפריהם. אפשר לדמיין איזו מהומה היה השמאל בארץ ובעולם מעורר אם פושעים יהודים היו אלו שגורמים לכך, אולם יש לו עניין מועט בסבל שנגרם לערבים בידי ערבים אחרים.  בהקשר זה, אולי פה אצלנו דווקא ממשלת הימין החדשה תתברר כמושיעה. כחלק מההסכמות בין גלעד ארדן לראש הממשלה נתניהו על כניסתו של ארדן לממשלה, הובטח שיופנו תקציבים לשיפור משמעותי באכיפה במגזר הערבי. נחיה ונראה.