זו כן אותה המדינה. בערך.

שוו בנפשכם ספר שיחות אקטואליה בנושאים שקשורים לעם היהודי ולציונות שהיה נכתב בשנת 1931 או 1932. מי שהיה חוזר אליו 37 שנים אחר כך, ב-1968 או 1969, היה מוצא בו המון עניין היסטורי אך אפס רלוונטיות עכשווית. שני המאורעות הגדולים ביותר בהיסטוריה של העם היהודי מזה אלפיים שנה קרו בין לבין: השואה, הקמת מדינת ישראל, וגם מלחמת ששת הימים. וגם שידוד המערכות הקיצוני בזירה הבינלאומית עם מלחמת העולם השנייה, קריסת האימפריאליזם, המלחמה הקרה.  אף שנדמה שאנו עדיין חיים בזמנים של שינוי מהיר, בפועל כנראה העולם האט מאז (באופן מקביל להאטת השינויים הטכנולוגיים וכפי שכתב רוברט גורדון וסיקרתי בפוסט ישן)

פה ושם בארץ ישראל של עמוס עוז נכתב ב-1982. יש המכתירים אותו כספרו החשוב ביותר (הגדרה מפוקפקת מאוד לטעמי. סיפור על אהבה וחושך ספר מרשים ומעניין יותר). זהו תיאור מסע פוליטי בארץ ישראל. 37 שנים חלפו ממנו ולכאורה כלום לא השתנה. הדברים שמצוטטים בו נדמים רלוונטיים גם היום. דילמת שתי המדינות מול המדינה האחת. שאלת היד הקשה מול הטרור. זעם המסורתיים המזרחים על השמאלנים ועל איבתם למנהיג הליכוד (אז בגין, היום ביבי). התהייה האם החרדיות שכובשת עוד שכונה ועוד שכונה בירושלים, עוד תנחל בסוף ניצחון על הציונות החילונית. הפער בין המגדירים עצמם יהודים למגדירים עצמם ישראלים. הדיבורים הפשרניים בקרב המרואיינים המשכילים הערבים, וטענתם לאחר הפרסום שדבריהם הוצאו מהקשרם בידי היהודי ובפועל הפגינו נאמנות ללאומיותם הקנאית הלא מתגמשת.  הציטוטים המשיחיים של המתנחלים הימניים, והטענה שלהם לאחר הפרסום שדבריהם הוצאו מהקשרם בידי השמאלני ובפועל היו הרבה יותר שפויים..

עשורים בכור ההיתוך

ובכל אופן ארבעה עשורים הם הרבה מאוד זמן. משהו זז. כור ההיתוך עובד לאיטו. האיבה של תושבי בית שמש לקיבוץ הסמוך, שבנותיו לא ייצאו עם בניהם ושאנשיו יקראו למשטרה אם אחד משלהם יסתובב שם, כבר נראית פחות רלוונטית. בבית שמש הקונפליקט הגדול הוא בין חרדים לחילונים, לא בין מזרחים לאשכנזים. ספק אם גם מישהו עוד חושש שבתום הכיבוש ישובו המזרחים לעבודות השחורות שבהן החליפו אותם הערבים. יש עובדים זרים לשם כך. אותות הזמן ניכרות גם בניואנסים. ספר שיחות שכזה בימינו ודאי היה נותן ייצוג שווה לנשים וגם פתחון פה ללהט"בים, בני אדם שהיו ממש מחוץ לחוק בזמן כתיבתו. העליה הגדולה מרוסיה הייתה מצוינת בדרך כזו או אחרת, בטח בפרק על אשדוד. הזרים והמסתננים היו תופסים לפחות כמה דפים. גם ספק אם בימינו היטלר היה מוזכר באופן כה בולט כנימוק לסבול את קיום החרדיות בתוכנו.

שגריר ישראל בפלסטין

גשמי חורף תחילת 83' נשכחו ואינם, אך הפנינים שבספר עודן רלוונטיות. למשל האופן שבו הציק עוז בחוכמה למרואיין ערבי ישראלי כששאלו האם יעדיף להיות שגריר פלסטין בישראל או שגריר ישראל בפלסטין.

ואתה רואה את עצמך יושב, נניח בבניין השגרירות הישראלית בבית חנינא? תחת התמונה של הרצל? ומקבל את פני המשלחת הפלשתינית שתבוא לברך אותך בקבלת הפנים שאתה עורך לכבוד יום העצמאות, למשל?

המרואיין פרץ בצחוק גדול ובחר בזהות הישראלית.

בעצם.. כן, למה לא? אבל מה.. זה יהיה משונה. אני מודה. משונה נורא.

עוד 37 שנות כיבוש

גדעון סער, בסבירות גבוהה ראש הממשלה הבא, אומר שבעיית הכיבוש בעצם נפתרה בתקופה שחלפה מאז "פה ושם בארץ ישראל". הפלסטינים קיבלו הגדרה עצמית במסגרת הסכמי אוסלו וההתנתקות.  מעוררת מחשבה העובדה ששינוי מהותי זה לא שינה כמעט את השיח בשאלת ההכרעה על חלוקת הארץ והדברים של עוז והמשוחחים עמו יכולים היו להיאמר גם בימינו ולהישמע רלוונטיים באותה מידה. ובכל אופן חל שינוי. תהליכי חלוקת הארץ שעוז נכסף אליהם דווקא קרמו עור וגידים מאז. אלא שהעובדה היא שלא הניבו את התוצאה המקווה שעוז מנסה לכוון את הקורא המשכיל אל האמונה בה – שלום והשלמה היסטורית שיושגו כתוצאה מגישה פשרנית. עוז עצמו מוביל את הקורא להשקפותיו בעדינות מבלי לסלף בגסות את דברי בני הפלוגתא שלו או להתנשא עליהם באופן צורם. הוא נותן מקום מכובד לנקודת מבטם. ועדיין אני מוצא עצמי מופתע מכך שבמבחן בן כמעט ארבעים שנה ידם של אנשי תקוע ועפרה המשיחיים גברה על ידו של הסופר המחונן, מגדולי הכותבים בתולדות השפה העברית.  יותר התקרבה הדעה הרווחת אליהם משהתקרבה אליו.

כשיתגעגעו לדוקטרינת נתניהו-עוז

בגלובס התפרסם ראיון עם הליכודניקים החדשים, קבוצה של פעילים שככל הנראה ממוקמים פוליטית בין גנץ לגלאון אבל מעוניינים להשפיע על הליכוד מבפנים. כעת הם נאבקים על חייהם הפוליטיים מול ניסיון להדיחם מהתנועה.

רכיב בפעילותם של הליכודניקים החדשים הוא העלאת זכרם של האבות המייסדים, ז'בוטינסקי ובגין, והצגת עצמם כמי שחותרים לשחזר את ההדר הבית"רי הישן מהימים ההם.  נחמד להיזכר אם כך מה באמת הייתה דעתו של השמאל בשנות השמונים על מנחם בגין. ספר מאמרים ישנים של עמוס עוז, שעתה, עם לכתו לעולמו, יש להם עדנה – "ממורדות הלבנון", מאפשר להיזכר בכך. ובעיקר להיזכר שמבחינה מהותית אחת בנימין נתניהו, השנוא כל כך, עולה על בגין כראש ממשלה, לפחות מבחינת טעמו של השמאל.

נתניהו שונא מלחמות מיותרות. ואילו בגין בזמן מלחמת לבנון הראשונה?

המלחמה יצאה מבין שפתיו כצעצוע אשר הוענק לו סוף סוף ככלות המתנה מתסכלת שנמשכה אולי מאז ימי נעוריו. קנטרן, קטנוני ונקמני כלפי מתנגדיו. אדיש לאיומי המלחמה. אכול שנאת נחיתות אל "עולם הגויים" ומכסה עליה בפוזה של עליונות מלגלגלת. (ממורדות הלבנון, עמ' 18)

גולדה כאבה באמת את כאב מותם של הנופלים ואילו בגין נראה בימים אלה צוהל ופורח. מאז תחילת המלחמה מלאו הופעותיו בציבור טון של זחיחות דעת ארסית, נוקמנית, של צהלה קנטרנית. איזה פורקן עמוק מצטייר על פניו ומהדהד בקולו לא פחות מאשר בתוכן דבריו. הוא מופיע על מסך הטלביזיה כעושה חיים ונהנה מכל רגע. (ממורדות הלבנון, עמ' 35)

את המלחמה עצמה מתאר עוז כך:

מלחמת שקר וכזב ושטיפת מוח שמטרותיה האמיתיות הוסתרו מפני העם, מפני הלוחמים, מפני הכנסת ומפני רוב שרי הממשלה (ממורדות הלבנון, עמ' 15)

מנגד קשה שלא לראות דווקא בנתניהו מישהו שמגשים את דוקטרינת ההבלגה של עוז:

לא פעם הבלגנו במקום שעם אחר היה מרביץ והרבצנו מכה חלקית וסלקטיבית במצבים שבהם עם אחר היה רץ לעשות מלחמה כוללת. למלחמה כוללת יצאנו כאשר קמו להרגנו – ולא כאשר הטרידו אותנו, ולא כשמישהו אמר שהוא היה רוצה במותנו, ולא כשמישהו הכריז אי פעם, בעתיד, יש בדעתו לחסל אותנו.

אולי היה מחיר לאיפוק הזה, אבל היו בו יתרונות חשובים: גם בהיקף התמיכה מבחוץ. גם בקיום הברית עם חלקי העם היהודי. אבל קודם כל – האיפוק הזה היה מרכיב חיוני של עוצמתנו. כי עוצמה אינה מורכבת רק מן המכפלה הפרימיטיבית של מספר הטנקים והמטוסים כפול מספר הקילומטרים המרובעים. היא עשויה, בראש ובראשונה, מנכונותם של אנשים ללכת להילחם. מהסכמתם של הלוחמים לחרף את נפשם. […] ב"שיח לוחמים" בין כל הערעורים והמצוקת והלבטים, לא תמצא אפילו פסוק אחד של ערעור על עצם היציאה למלחמת ששת הימים. אפילו במבצע קדש של שנת חמישים ושש, שאינני שלם איתו בדיעבד, היו סיבות משכנעות לחשוש שבתוך כמה חודשים יתחזק נאצר עד לנקודה שיכול להביס אותנו וזו הייתה כוונתו הגלויה והמוצהרת. (ממורדות הלבנון, עמ' 55)

יבוא יום ויהיה לימין בישראל מנהיג מרגיז ושנוי במחלוקת, ואנשי שמאל-מרכז יעלו בגעגוע ובנוסטלגיה את זכרו של בנימין נתניהו כמנהיג עבר אידיאלי של הימין. הפואנטה היא שקרוב לוודאי שבגעגועים העתידיים אז יהיה טעם ויהיה צדק.

ממה עשויה האוטופיה הרעה

קראתי בחג את "ממה עשוי התפוח", ספר קצר ונפלא המתעד שיחות אוטוביוגרפיות בין הסופר עמוס עוז לעורכת הספרים שלו, שירה חדד.

מצאתי קטע אחד, העוסק בזמן שבו היה עוז אב למשפחה צעירה בקיבוץ חולדה, יפה במיוחד מאחר שהוא מתאר היטב את האופן שבו אוטופיה אידיאולוגית קסומה הופכת בפועל לזוועת עולם. וגם כיצד קשה כל כך מבחינה חברתית ואישית להשתחרר ממנה, אפילו אם משמעותה היא פגיעה ביקרים לך מכול. הקטע להלן מדבר על בית הילדים אך ניתן להחליף את נושאו להרבה אוטופיות אינטלקטואליות אחרות ועם עוד קצת שינויים עדיין הדברים יהיו תקפים.

בית הילדים המשותף היה מקום דרוויניסטי. מייסדי ומייסדות הקיבוץ חשבו, כמו רוסו, שהאדם נולד טוב ורק הנסיבות מקלקלות אותו. הם האמינו, כמו הכנסייה הנוצרית, שילדים זכים הם בעצם מלאכים קטנים שלא טעמו טעם חטא, ושבית הילדים הקיבוצי יהיה גן עדן של חיבה וחביבות ונדיבות. מה הם ידעו, מייסדי הקיבוץ [..]. הם פיתחו תיאוריה שלמה, שהילדים יראו רק אחד את השני ושזה ימנע מהם לחקות את הצדדים השליליים של ההורים. אבל בלילות, אחרי שהמבוגרים אמרו לילה טוב והלכו, בית הילדים היה נהפך לפעמים לאי הבודד מהספר בעל זבוב. אוי לחלשים. אוי לרגישים. אוי לתימהונים. זה היה מקום אכזרי.

אני מתבייש שנתתי לילדים שלי לגדול בבתי ילדים בקיבוץ […] ועוד יותר אני מתחרט ומתבייש שכשהציקו להם, לא היה לי אומץ להתערב ולצאת למלחמות כדי להגן עליהם […] אני הלוא ידעתי היטב מה קורה בבתי הילדים למי שקצת יותר חלש. למי שקצת יוצא דופן. ידעתי, מהניסיון שלי.

עמוס עוז לא נמצא בפרטים הקטנים

עמוס עוז נשא דברים חשובים בכנס במכון לביטחון לאומי בחודש שעבר – משהו שהוא יותר מלקט אמרות שמאל בנאליות, והדברים פורסמו עכשיו גם במאמר בעיתון הארץ. באמת מניפסט חשוב, אפילו בעל ערך היסטורי, על האסטרטגיה המדינית והביטחונית שעל ישראל לאמץ לטעמו. בעיקר הדברים אמנם עוז חוזר בסך הכול על טענה ידועה ומרכזית בחוגי השמאל והמרכז – הסכנה בכך שאם לא נתגרש מהפלסטינים, בעתיד תהפוך ישראל למדינה ערבית, אך מנסח אותה בנימה מרשימה של בהירות ושכנוע.

מצד אחד, עוז צודק לחלוטין. מציאות דו לאומית היא הסכנה הגדולה מכולן. ישראל תוכל להתגבר על סכנות ביטחוניות קשות, כפי שהיא מתמודדת עם שלטון חמאס בעזה ושלטון חיזבאללה בדרום לבנון וכפי שהתגברה על פיגועי האוטובוסים והמסעדות, אך לא תוכל להתמודד עם מצב שבו העיקר חסר מן הספר – אין רוב יהודי מוצק במדינה. המשיחים של הניצחון הדמוגרפי היהודי מדברים הבל כשהם מתפארים בילודה היהודית שמגמדת את הילודה הפלסטינית. כפי שהסברתי בפוסט אחר, לא ניתן לסכן את עצם קיומה של הציונות על סמך נתוני נגזרת שנייה דמוגרפיים, וגם אם האופטימיים צודקים, יכולים לחלוף מאה שנה או מאתיים שנה עד שניתן יהיה לבסס פיתרון מדיני סביר על סמך יתרון הילודה היהודית, ואין לנו את הזמן הזה.

המסקנה הברורה מסכנת המדינה הדו לאומית היא שבניית התנחלויות מחוץ לגושים הגדולים היא חוסר אחריות מוחלט, אולם לעוז, כמו לשמאל הישראלי, יש מסקנה יותר גורפת – הוא קורא לפתרון בדמות הקמת מדינה פלסטינית כאן ועכשיו. אך אגב כך הוא בז לפרטים הקטנים. כאילו מה לאיש חזון, לסופר ראוי לנובל ולפרטים זניחים. יבואו טילים מקלקיליה? יכולים לבוא גם טילים מפקיסטן, הוא כותב, והרי לא נכבוש כל מקום שיש ממנו טילים. אבל אלוהים מצוי בפרטים הקטנים, ולימוד שקדני של הפרטים הקטנים אומר שיש הבדל עצום בין סכנת טילים בליסטיים שניתן להרתיע, שניתן ליירט, שניתן לצוד, שעולים כסף רב למשגריהם ושניתן לגבות מחיר כבד מהמדינה שמשגרת אותם לבין רקטות תלולות מסלול שכל פרחח חסר אחריות בשטחים יוכל לשגר מרחוק עם טיימר לעבר מטוסים בנתב"ג. אולי תומצא עוד כיפת הברזל המושלמת שתהפוך את החשש ללא רלוונטי, אך היא עוד רחוקה מאוד.

כדי להזהיר מפולחן הר הבית הוא מציין בצדק שזהו המקום שיכול לגרור אותנו לעימות עם כל העולם המוסלמי, אבל שוכח את הצד השני של המטבע – אם הר הבית הוא חומר נפץ כל כך מסוכן, כפי שהוא באמת, צריך לשמור מכל משמר על הסטטוס קוו שם. הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, ומחבליה יהיו בעלי גישה חופשית להר הבית, משם יוכלו לרסס את רחבת הכותל, יכולה להעלות בלהבות את המזרח התיכון לא פחות משינוי של הסטטוס קוו לטובת התפילה היהודית.

בנוסף, ובלי קשר רב לעניין המדינה הפלסטינית, אבל כנראה מתוך עוינות כללית לראש הממשלה נתניהו ומשנתו (להבדיל מדברים יפים שדוד גרוסמן אמר בנושא), עוז חש צריך לגמד את עניין הגרעין האיראני, באומרו:

עוד כמה שנים כל מי שירצה בנשק להשמדה המונית, יוכל להשיג אותו. גם כאן, הקבוע צריך להיות עוצמת ההרתעה של ישראל, ואילו יכולותיהם של אויבינו, יכולות גרעיניות ואחרות, הן עניין משתנה, שאינו תלוי בנו בסופו של דבר

מי שבאמת חושב כמו עוז צריך לבנות לעצמו חללית למאדים. המאזן הגרעיני בין שני הגושים בתקופת המלחמה הקרה התקיים על בלימה, ובהחלט אפשר לדמיין תסריטים אלטרנטיביים של קטסטרופה. בעולם שבו דעאש ודומיהם ישיגו את הפצצה אי אפשר יהיה לנהל חיים כלל וכלל, וספק אם ניתן יהיה לשמור על מאזן הרתעה יציב גם עם גורם מטורף מעט פחות כמו המשטר האיראני. בצדק נתניהו מבין שצריך לעשות כל מאמץ ובכל מחיר כדי למנוע את הגעתו של עולם כזה.

עמוס עוז אדם חכם וכותב מבריק, אבל נראה לי שהאסטרטגיה שהוא מתווה היא כמו סימון המטרה אחרי יריית החץ. ראשית הוא שומע לאינטואיציות השמאלניות שלו, התומכות בנסיגה משטחים ובפייסנות כלפי תוקפנים, ולאחר מכן הוא מנסה להסביר מדוע מה שהורו לו האינטואיציות השמאלניות הוא אסטרטגיה טובה. בזה הוא דומה כמובן למתנגדיו המרים מהימין שמתוך אינטואיציות של כיבוש ורצון בעוצמה לאומית קוראים לכבוש ולספח, ובכך בסופו של דבר מגיעים בדרך עקלקלה לחזון נוסח קדאפי על מדינה דו לאומית משותפת ליהודים ולפלסטינים שמשמעותה חורבן הציונות.

הפרדוקס של האליטות השמאלניות

אירועי הימים האחרונים סביב פרס ישראל מביכים אמנם, ומפגינים את נטייתו של ראש הממשלה נתניהו לאבד עשתונות ערב בחירות שבהן מצבו בעייתי. אבל יש בהם גם כמה ניצוצות של עניין. הכי מעניינים הם דבריו של עמוס עוז (בעיניי גדול הסופרים שחיים כיום, אולי לא רק בישראל), וכך אמר עמוס עוז בתגובה לשערוריית הפרס:

שמעתי אתמול את ביבי מסביר שפיטר אחדים משופטי פרס ישראל בספרות בנימוק מעניין ש'יש הרבה מגזרים בחברה שלא מיוצגים בוועדות השופטים של הפרס'. נשמע מאוד דמוקרטי. קרוב ל-70% מהחברה לא קוראים ספרות – אולי 'ישראל היום' כן- אבל לא ספרות. האם בוועדת הפרס צריכים להיות 70% שלא קוראים ספרות מסיבות דמוקרטיות?

אפשר להתווכח על דבריו של עוז, אבל בהתאם למה שטענתי באחד הפוסטים הקודמים, די בטוח שעקיצתו משקפת אמת – הנוכחות השמאלנית בוועדות הפרס משקפת היטב את העובדה שהאנשים שטורחים לקרוא ספרות איכותית הם אינטליגנטיים, משכילים, ומן הסתם נוטים לשמאל ברובם.  עוז כבר הספיק לקבל תגובות חריפות על דבריו, תגובות שנובעות מההנחה שהאליטה לא אמורה להתגאות בהיותה אליטה ואם תעשה כן הרי היא מתנשאת וחצופה. ספק אם גם בשמאל עצמו הדברים מצטלצלים היטב – על אף היותם אמת לאמיתה. זו נקודה שנוגעת לפרדוקס קשה המצוי במוקד ההשקפה השמאלנית. השקפה זה גורסת שלכל התרבויות צריך להינתן יחס של כבוד ולעתים מגיעה לרלטביזם תרבותי ממש, כאילו הכול יחסי, ואף תרבות לא יכולה לטעון לעליונות על האחרת. בקצרה, תמיד השקפת השמאל מדגישה את השוויון בין בני האדם. וכאן מתעורר הפרדוקס – הרי קיומה של האליטה השמאלנית עצמה, זו שהשוויון בין בני האדם כה חשוב לה, מוכיח בעצמו את ההיפך משוויון. הנה ציבור קטן של אנשים שמשוכנע בהשקפת עולם אחת, נבדל באיכויותיו האינטלקטואליות, ובשל הפער המהותי בינו לבין שאר בני האדם, הוא כל כך מתקשה לגייסם לצידו, אז היכן כאן השוויון?   חוסר השוויון בין בני האדם הוא חרב פיפיות עבור השמאל. מצד אחד הוא עצמו מהווה סתירה מוחלטת לאמונותיו ולהשקפותיו. מצד שני השמאל יכול להתגאות בכך שבתוך כל קבוצה של בני אדם, אלו ששווים יותר מבחינת איכויותיהם האינטלקטואליות והישגיהם המדעיים יהיו אלו שייטו יותר לכיוונו.