״החלש תמיד צודק״, זהו האינסטינקט הטבעי של אדם שנמצא בשמאל. על כן כאשר בת משתלחת באביה על אשר עולל לה כאשר הוא היה הצד הגדול והחזק והיא הצד הקטן וחסר האונים, אין ספק לכאורה במי יש לצדד. המוטו של נסיבות עגומות שכאלו הוא ״אנחנו מאמינים לך״ אשר מופנה כמובן כלפי החלש, או שמא יש לומר – המוחלש. אבל הצד החזק, האב במקרה זה, עמוס עוז, אינו סתם גבר אשכנזי לבן סטרייט סיסג׳נדר, שטבעי כל כך להוקיע, אלא הנסיך המנוח של מחנה השלום. חתיכת דיסוננס.
סיפור לא נעים ואין טעם כל כך שאדם זר יחווה דעה על משפחה שאינו מכיר ואינו בקיא בקורותיה, התרחשויותיה ונפתוליה. תחושתי האישית היא שעמוס עוז היה אדם טוב כפי שהיה סופר טוב, אבל מה אני יודע. בכל אופן יש עניין בכך שהפניית עורף כזו של בת לאביה הולמת את הגישה האשכנזית החילונית האנטי פטריאכלית הקנאית. כל דבר שמריח היררכיה, מעמדות, או מלוכה מטריף אשכנזים חילונים. ממעמד האב למעמד המלך – דומה שגם השנאה הקיצונית של האשכנזים החילונים לביבי היא לפחות בחלקה חרדה עמוקה מחזרת המלוכה לישראל, חזרתה של היררכיה שהעומד בראשה הוא מלך המתענג עם מלכתו הלא משובבת נפש על מנעמי המלכות. ואולי הגישה השנייה ההפוכה הביביסטית בציבור המסורתי נובעת מתאווה סמויה קוטבית לחזרתה של מלכות שאבדה מיהודה יחד עם המלך צדקיהו לפני כ-2500 שנה.
התקופה המודרנית מאופיינת בנטישת הערכים המסורתיים השמרניים לטובת ערכים מודרניים ונאורים יותר. בדרך כלל טוב שכך. אין סיבה לגעגוע לשלטון בעלי הכוח או כהני הדת, לצביעות שמרנית בתחום המיני שמאחוריה מסתתרים גברים מטרידנים ואנסים בעלי שררה, להיררכיה נוקשה בין נשים וגברים, ל״חוסך שבטו שונא בנו״. אבל יש גם מחיר לדמוקרטיזציה מוחלטת. עמוס עוז עצמו קונן על כך בהקשר ללינה המשותפת בקיבוצים, ניסוי סוציאליסטי כושל, והזכרתי פעם את דבריו בנושא. אבל המשפחה בחברה הדמוקרטית והשוויונית נותרה בעיה גדולה אפילו אחרי שהניסוי הקיבוצי המזעזע הושלך לפח האשפה.
הרי האנשים שנמצאים יחד איתנו בתוך המשפחה אינם בהכרח טובים יותר, נחמדים יותר או נפלאים יותר מבני האדם האחרים שמאכלסים את העולם. ובכל אופן כדי שהמשפחה תהיה התא החזק והמהודק שהיא אמורה להיות, נדרש שתהיה לנו נאמנות מיוחדת אליהם. אבל הרי מכסחת דשא שמכלה כל היררכיה שהיא לא יכולה לפסוח גם על ההיררכיה הזו שגורמת לנו להעדיף את בני משפחתנו על שאר העולם. בעולם של ג׳ון לנון ואימג׳ן לא אמורה להתקיים אהבה שמבכרת אדם אחד על משנהו. זאב מגן כתב על כך לפני שנים מאמר נהדר.
מכאן שתחושת כבוד שאמורה לגרום לאדם להיות סלחן יותר כלפי חטאי הוריו או לגונן על כבודם מפני זרים (ואני מדבר על הורים נורמלים, לא על הורים שאחראים להתעללות קשה או חלילה לגילוי עריות) אינה באמת חלק טבעי מהערכים של החברה הדמוקרטית האינדיווידואליסטית. אבל משפחה מלוכדת דורשת נאמנות, ונאמנות דורשת סלחנות וכבוד שהוא מעבר לכבוד הרגיל בין אינדיבידואלים בחברה דמוקרטית. ומשהו מזה אבד בתרגום של מוסד המשפחה מהעולם הפטריאכלי לעולם הדמוקרטי. גם מי שמעדיף את החברה החילונית המודרנית על החברה המסורתית-השמרנית-הפטריאכלית ברוב הנסיבות, צריך להודות שלפעמים זה מחיר מסוים שיש לשלם.
תמריץ 