גמעתי את הספר החדש של אבישי בן חיים: "ישראל השנייה". לכאורה אין בו חידוש גדול למי שעוקב אחרי הדוקטור שנים רבות, ובכל אופן הוא הישג מרשים, והייתי אפילו אומר: יצירת מופת סוציולוגית. קראתי הרבה טקסטים סוציולוגיים. חלק גדול מהם הוא קש וגבבה, רבים מהם הם בלתי קריאים בעליל ומסתירים במילים מפותלות את האמירות הבנאליות והמשמימות ביותר של השמאל הרדיקלי. אבישי בן חיים הוא שונה. הוא קריא להפליא. הקריאה זורמת מעצמה דף אחר דף. רעיונותיו מרתקים, מתוחכמים, חדשים למי שלא עוקב אחריו, אבל יש בהם גם חידושים מסוימים למי שעוקב ומכיר. זו גם יצירה מפוארת מהבחינה האישית כי הוא מצליח לכנס תחומי מומחיות שונים מעבודתו רבת השנים – הפער העדתי, ההיסטוריה של ש"ס, היכרותו עם החרדים האשכנזים, היכרותו עם משנתו של הרב עובדיה, התעסקותו במיסטיקה יהודית, דינמיקות של הקצנה דתית ואפילו תובנות לגבי הפער בין יהדות למוסר. אין זה אומר שלגופו של עניין אני מסכים עם כל רעיונותיו של אבישי, ואני אפילו לא כל כך עוקב אחריו בימים אלו, כי ההתעסקות האינסופית עם ביבי נדמית בעיניי, מצביע בנט נלהב ובעל נפש של "ישראל הראשונה", ליחסם של בני ישראל לעגל הזהב. ועדיין זו הנאה גדולה לקרוא אותו.
אתמצת את עיקרי השקפתו של אבישי בן חיים למי שעוד לא מכיר: נתניהו הפך לחלק מהדת העממית המזרחית, אולי אפילו יותר מכפי שהיה מנחם בגין. הרדיפה שלו היא חלק מהסירוב של ישראל הראשונה, הידועה גם כ"הגמוניה" לקבל את אובדן כוחה הפוליטי. האשמות בשחיתות כלפי אנשי ישראל השנייה הן דרכה של ישראל הראשונה להפעיל אלימות ליגאלית כלפי מי שמאיים על כוחה. כאן כמובן הוא מזכיר גם את מאסרו של אריה דרעי אהוב לבו. בן חיים טוען שעל התרבות האשכנזית שאחרי המהפך ב-77' השתלטו קינה וצער, על כך שלקחו לאשכנזים את המדינה, ואלו מתבטאים בשירי ארץ ישראל קודרים (מבקריו בטוויטר שמו לב לכך שהשירים הנוגים האלו חוברו הרבה קודם למהפך. בן חיים יגיד שהפכו לדומיננטיים יותר אחרי המהפך. עד שלא ייערך מחקר מקיף על דפוסי השמעה ברדיו בשנות השבעים לא נדע מי צודק). ההדיפה שלו את הטענה שש"ס נאמנה לחרדיות האשכנזית כפולה ומשכנעת. מצד אחד הוא אינו רואה בעיה בכך שהמזרחים יאמצו אידיאולוגיה שפותחה בידי האשכנזים. הרי כך קרה עם הציונות! ומצד שני הוא מזכיר שלא היה מרד דרמטי של מזרחים במדריכי דרכם האשכנזים כדוגמת המרד שמרדה ש"ס בחרדים הליטאים בשלב מסוים. דרך אגב בן חיים הוא חובב גדול של החרדים הליטאים, עד כדי כך שהוא מתאר את העמדה החרדית הקשה ביותר כלפי מזרחים, ההפרדה בין תלמידים מבתים חזקים דתית לתלמידים מבתים חלשים דתית, כאילו היא "לא נובעת מחוסר אכפתיות מהעם היהודי חלילה, אלא הפוך, מתוך התגוננות הירואית, כדי להציל את היהדות".
בן חיים מסביר מדוע הבחירה באשכנזי אליטיסט כמו ביבי הגיונית מבחינת ישראל השנייה. זה לא ביבי שמשתמש בה. זה היא שמשתמשת בו, מאחר שהיא לוקחת אותו, דמות מוצלחת במיוחד מהאליטה, כדי שייצג עבורה את הלאומיות היהודית שהיא יקרה ללבה. ונתניהו, שיודע את מי הוא מייצג, צריך לסגת מהאתאיזם שעליו גדל ולהשתמש בסמלים מסורתיים-דתיים (בניגוד מסוים למנחם בגין שעשה בהם שימוש טבעי לו). בן חיים מדגיש שהמטרה של ישראל השנייה היא הגשמת ערכיה הלאומיים-דתיים-מסורתיים ולא מלחמת מעמדות, ולכן פניה הם לפיוס לאומי ולא למאבק: "ישראל השנייה לא רוצה לנצח את ישראל הראשונה, אלא להוציא תיקו, ואז שוויון, שותפות, אחדות, פיוס". הוא סבור שהמסורתיות המזרחית שמוכנה להעלים עין אך ללא שימוש בהגדרות פורמליות, היא הפיתרון לקונפליקטים בין דת ומדינה. כאן יש לי ספק אם זה פיתרון ממשי במדינה שמתנהלת באופן מערבי על פי שלטון החוק שחייב להיכתב בפירוש. מותר להפעיל תחבורה ציבורית בשבת או אסור? זה לא יכול להיפתר באיזו קריצה של מישהו במשרד התחבורה.
לבן חיים יש הברקה אמיתית כשהוא מציין שמדינת ישראל היא "פוסק הדור", בעיני מיליונים היא מבטאת את התגשמות היהדות בדורנו. החלטותיה בנושאי דת, כמו למשל בנושאים כמו נישואים אזרחיים, אינן רק החלטות של המשפט החילוני, אלא התוויית דרך לעם היהודי כולו. לפיכך יש עליה אחריות דתית גדולה להיזהר בקבלת החלטות כאלו. הוא אינו אומר זאת רק כאידיאולוג ציוני, אלא כמי שמבין את התחושה המסורתית הבסיסית של מיליוני יהודים. הדבר נכון לשני הכיוונים, ואם מדינת ישראל תסבול הדרת נשים, היא תהפוך זאת לחלק אינטגרלי מהיהדות. אם תתחיל נורמה שאומרת שיש טקסים שבהם אין שירת נשים, אז גם הרבנים הראשיים לא יוכלו לשבת בטקס שבו אישה שרה, בניגוד למנהגם רב השנים, והחרדים לא יקבלו שירת נשים בכותל, אפילו לא בעזרת נשים. כך הוא תומך גם בהתערבות משפטית שמנעה מ"קול ברמה" לתת לנשים לשדר. חשתי בקונפליקט עם הדברים האלו, אשר סותרים את האינסטינקטים שלי שלפיהם כל ציבור צריך לקבל מרחב חיים נבדל משל עצמו שבו יחיה כרצונו.
הספר של בן חיים רחב יריעה ומגיע עד בנימין זאב הרצל, שהוא מעריצו ורואה בו ראשון בין שלושה מנהיגים ציוניים שהבליטו את תפקידם של פשוטי העם המסורתיים בהגשמת החזון הציוני (במקרה של הרצל, בעיקר יהדות מזרח אירופה. במקרה של בגין וביבי, המזרחיים). הוא מצטט את דבריו של אחד העם על החזון המשיחי שמילא הרצל עבור ההמונים ומתאר את ההתפעלות המזרחית ממנו שמתבטאת גם בקריאת שמם של ילדים כה רבים בני עדות המזרח הרצל, עד כדי כך שהשם הרצל הוא סטריאוטיפ לשם מזרחי.
איזה טקסט סוציולוגי הוא מלא רגש? רק בטקסטים מעטים של סוציולוגים אפשר למצוא רגש, ותמיד זה יהיה רגש שלילי, שזועק את צער המקופחים. אבישי בן חיים מלא בחום, כלומר ברגש חיובי עמוק, ולמרבה הפלא: אפילו כלפי המקפחים, אנשי ישראל הראשונה. אפשר אפילו לטעון שבסגנון הכתיבה החם והאישי, בצורת הכתיבה הישירה ונטולת החארטה, בן חיים לא רק כותב סוציולוגית על ישראל השנייה, אלא מבטא בסגנונו כיצד נראית סוציולוגיה שנעשית בדרכה של ישראל השנייה, ששזורה בלאומיות ובמסורת יהודית ולא בדרכו של המרקסיזם המייבש האתאיסטי, הקודר והמשמים, האופייני כל כך לכותבים על פערים עדתיים. כשבן חיים כותב על הדומיננטיות של הרגש אצל המזרחים, הוא מן הסתם כותב גם על האופן שבו הוא מככב בעבודתו שלו.
אחרי שהבהרנו שאנחנו מבינים שאין לנו שום נחיתות בתחום השכל, אפשר להצהיר בכיף שחלק מהמהלך הקונטרה הגמוני ומהבשורה של ישראל השנייה ושל הדת השמחה, הוא בהחלט גם החזרת הרגש. הרגש האמיתי, האותנטי, הפשוט, הייצרי, התם, גם מלשון תמים וגם מלשון שלם. הרגש הלאומי, הרגש היהודי, הרגש הציוני, הרגש המשפחתי. הרגש שהנשמה חשה, והוא, מוזר שצריך לומר את זה, חלק לגיטימי ממנעד החוויה האנושית של בן אדם – בן המאה ה-21.
תמריץ 
