חטיפת ילדי תימן בעידן מאגרי הדנ״א

החשדות שהממסד האשכנזי או גורמים מתוכו עסקו בחטיפת ילדים מהעדה התימנית ומסירתם למשפחות אשכנזיות נחשבו בעבר לשוליים ומופרכים. אבל כיום הם עמוק במיינסטרים על אף שוועדות חקירה לא מצאו שלטענות יש רגליים.

ברם, אנחנו חיים כיום בעידן שבו חטיפה המונית של ילדים וגידולם במשפחות אחרות, אפילו אם התרחשה לפני עשרות שנים, לא הייתה יכולה להישאר מתחת לרדאר – פשוט כי אנשים עושים בדיקות דנ״א ומעלים אותן למאגרים גדולים שבהן הן עוברות הצלבה אוטומטית עם בדיקות של רבים אחרים. חברת מי הריטג׳ הקימה מאגר מיוחד לבדיקת הדנ״א של חשודים כחטופים. אף שחלפו כבר כמה שנים מהקמת המאגר הזה הם מצאו רק הצלבה אחת שסווגה כחטיפה, אבל בפועל מצטלבת יפה דווקא עם סיפור חדשותי מהימים ההם על אם שנטשה תינוקת בבית חולים. בכל מקרה ברור שהמקרה לא קשור לסיפורים הטיפוסיים על חטיפת ילדי תימן כי האם שם ילדה מחוץ לנישואין, אלמנט שזר לחלוטין לנרטיב הרגיל בנושא. דבר דומה קרה עם יהודה קנטור, לכאורה מי שמצא פתאום התאמה עם משפחתו הביולוגית התימנית. למעשה מי שנולד מחוץ לנישואים ונמסר לאימוץ.

יש משפט תלמודי שקובע ״לא ראינו – אינה ראיה״. זה שאינך רואה משהו, אינו הוכחה שהוא לא קרה. אבל גם לזה יש גבול. המדינה מקשה על ישראלים לצרף עצמם למאגרי דנ״א מתוך חשש שיתגלו ככה מקרי ממזרות שעדיף להשאיר מתחת לבלטות. עם זאת כן נעשה מאמץ ייעודי למצוא עדויות דנ״א לילדים תימנים נעלמים. אפילו אם החטופים עצמם אינם בין החיים, ילדיהם ונכדיהם אמורים להישאר עדות חיה לאירוע. כישלון מאגרי הדנ״א ללמד על חטיפה הוא עדות שלא הייתה חטיפה, ובכל יום שבו לא עולה לכותרות סיפור על הצלבה גנטית מפתיעה, העדות הזו רק מתחזקת.

"ישראל השנייה" זו יצירת מופת סוציולוגית

גמעתי את הספר החדש של אבישי בן חיים: "ישראל השנייה". לכאורה אין בו חידוש גדול למי שעוקב אחרי הדוקטור שנים רבות, ובכל אופן הוא הישג מרשים, והייתי אפילו אומר: יצירת מופת סוציולוגית. קראתי הרבה טקסטים סוציולוגיים. חלק גדול מהם הוא קש וגבבה, רבים מהם הם בלתי קריאים בעליל ומסתירים במילים מפותלות את האמירות הבנאליות והמשמימות ביותר של השמאל הרדיקלי. אבישי בן חיים הוא שונה. הוא קריא להפליא. הקריאה זורמת מעצמה דף אחר דף. רעיונותיו מרתקים, מתוחכמים, חדשים למי שלא עוקב אחריו, אבל יש בהם גם חידושים מסוימים למי שעוקב ומכיר. זו גם יצירה מפוארת מהבחינה האישית כי הוא מצליח לכנס תחומי מומחיות שונים מעבודתו רבת השנים – הפער העדתי, ההיסטוריה של ש"ס, היכרותו עם החרדים האשכנזים, היכרותו עם משנתו של הרב עובדיה, התעסקותו במיסטיקה יהודית, דינמיקות של הקצנה דתית ואפילו תובנות לגבי הפער בין יהדות למוסר. אין זה אומר שלגופו של עניין אני מסכים עם כל רעיונותיו של אבישי, ואני אפילו לא כל כך עוקב אחריו בימים אלו, כי ההתעסקות האינסופית עם ביבי נדמית בעיניי, מצביע בנט נלהב ובעל נפש של "ישראל הראשונה", ליחסם של בני ישראל לעגל הזהב. ועדיין זו הנאה גדולה לקרוא אותו.

אתמצת את עיקרי השקפתו של אבישי בן חיים למי שעוד לא מכיר: נתניהו הפך לחלק מהדת העממית המזרחית, אולי אפילו יותר מכפי שהיה מנחם בגין. הרדיפה שלו היא חלק מהסירוב של ישראל הראשונה, הידועה גם כ"הגמוניה" לקבל את אובדן כוחה הפוליטי. האשמות בשחיתות כלפי אנשי ישראל השנייה הן דרכה של ישראל הראשונה להפעיל אלימות ליגאלית כלפי מי שמאיים על כוחה. כאן כמובן הוא מזכיר גם את מאסרו של אריה דרעי אהוב לבו. בן חיים טוען שעל התרבות האשכנזית שאחרי המהפך ב-77' השתלטו קינה וצער, על כך שלקחו לאשכנזים את המדינה, ואלו מתבטאים בשירי ארץ ישראל קודרים (מבקריו בטוויטר שמו לב לכך שהשירים הנוגים האלו חוברו הרבה קודם למהפך. בן חיים יגיד שהפכו לדומיננטיים יותר אחרי המהפך. עד שלא ייערך מחקר מקיף על דפוסי השמעה ברדיו בשנות השבעים לא נדע מי צודק). ההדיפה שלו את הטענה שש"ס נאמנה לחרדיות האשכנזית כפולה ומשכנעת. מצד אחד הוא אינו רואה בעיה בכך שהמזרחים יאמצו אידיאולוגיה שפותחה בידי האשכנזים. הרי כך קרה עם הציונות! ומצד שני הוא מזכיר שלא היה מרד דרמטי של מזרחים במדריכי דרכם האשכנזים כדוגמת המרד שמרדה ש"ס בחרדים הליטאים בשלב מסוים. דרך אגב בן חיים הוא חובב גדול של החרדים הליטאים, עד כדי כך שהוא מתאר את העמדה החרדית הקשה ביותר כלפי מזרחים, ההפרדה בין תלמידים מבתים חזקים דתית לתלמידים מבתים חלשים דתית, כאילו היא "לא נובעת מחוסר אכפתיות מהעם היהודי חלילה, אלא הפוך, מתוך התגוננות הירואית, כדי להציל את היהדות".

בן חיים מסביר מדוע הבחירה באשכנזי אליטיסט כמו ביבי הגיונית מבחינת ישראל השנייה. זה לא ביבי שמשתמש בה. זה היא שמשתמשת בו, מאחר שהיא לוקחת אותו, דמות מוצלחת במיוחד מהאליטה, כדי שייצג עבורה את הלאומיות היהודית שהיא יקרה ללבה. ונתניהו, שיודע את מי הוא מייצג, צריך לסגת מהאתאיזם שעליו גדל ולהשתמש בסמלים מסורתיים-דתיים (בניגוד מסוים למנחם בגין שעשה בהם שימוש טבעי לו). בן חיים מדגיש שהמטרה של ישראל השנייה היא הגשמת ערכיה הלאומיים-דתיים-מסורתיים ולא מלחמת מעמדות, ולכן פניה הם לפיוס לאומי ולא למאבק: "ישראל השנייה לא רוצה לנצח את ישראל הראשונה, אלא להוציא תיקו, ואז שוויון, שותפות, אחדות, פיוס". הוא סבור שהמסורתיות המזרחית שמוכנה להעלים עין אך ללא שימוש בהגדרות פורמליות, היא הפיתרון לקונפליקטים בין דת ומדינה. כאן יש לי ספק אם זה פיתרון ממשי במדינה שמתנהלת באופן מערבי על פי שלטון החוק שחייב להיכתב בפירוש. מותר להפעיל תחבורה ציבורית בשבת או אסור? זה לא יכול להיפתר באיזו קריצה של מישהו במשרד התחבורה.

לבן חיים יש הברקה אמיתית כשהוא מציין שמדינת ישראל היא "פוסק הדור", בעיני מיליונים היא מבטאת את התגשמות היהדות בדורנו. החלטותיה בנושאי דת, כמו למשל בנושאים כמו נישואים אזרחיים, אינן רק החלטות של המשפט החילוני, אלא התוויית דרך לעם היהודי כולו. לפיכך יש עליה אחריות דתית גדולה להיזהר בקבלת החלטות כאלו. הוא אינו אומר זאת רק כאידיאולוג ציוני, אלא כמי שמבין את התחושה המסורתית הבסיסית של מיליוני יהודים. הדבר נכון לשני הכיוונים, ואם מדינת ישראל תסבול הדרת נשים, היא תהפוך זאת לחלק אינטגרלי מהיהדות. אם תתחיל נורמה שאומרת שיש טקסים שבהם אין שירת נשים, אז גם הרבנים הראשיים לא יוכלו לשבת בטקס שבו אישה שרה, בניגוד למנהגם רב השנים, והחרדים לא יקבלו שירת נשים בכותל, אפילו לא בעזרת נשים. כך הוא תומך גם בהתערבות משפטית שמנעה מ"קול ברמה" לתת לנשים לשדר. חשתי בקונפליקט עם הדברים האלו, אשר סותרים את האינסטינקטים שלי שלפיהם כל ציבור צריך לקבל מרחב חיים נבדל משל עצמו שבו יחיה כרצונו.

הספר של בן חיים רחב יריעה ומגיע עד בנימין זאב הרצל, שהוא מעריצו ורואה בו ראשון בין שלושה מנהיגים ציוניים שהבליטו את תפקידם של פשוטי העם המסורתיים בהגשמת החזון הציוני (במקרה של הרצל, בעיקר יהדות מזרח אירופה. במקרה של בגין וביבי, המזרחיים). הוא מצטט את דבריו של אחד העם על החזון המשיחי שמילא הרצל עבור ההמונים ומתאר את ההתפעלות המזרחית ממנו שמתבטאת גם בקריאת שמם של ילדים כה רבים בני עדות המזרח הרצל, עד כדי כך שהשם הרצל הוא סטריאוטיפ לשם מזרחי.

איזה טקסט סוציולוגי הוא מלא רגש? רק בטקסטים מעטים של סוציולוגים אפשר למצוא רגש, ותמיד זה יהיה רגש שלילי, שזועק את צער המקופחים. אבישי בן חיים מלא בחום, כלומר ברגש חיובי עמוק, ולמרבה הפלא: אפילו כלפי המקפחים, אנשי ישראל הראשונה. אפשר אפילו לטעון שבסגנון הכתיבה החם והאישי, בצורת הכתיבה הישירה ונטולת החארטה, בן חיים לא רק כותב סוציולוגית על ישראל השנייה, אלא מבטא בסגנונו כיצד נראית סוציולוגיה שנעשית בדרכה של ישראל השנייה, ששזורה בלאומיות ובמסורת יהודית ולא בדרכו של המרקסיזם המייבש האתאיסטי, הקודר והמשמים, האופייני כל כך לכותבים על פערים עדתיים. כשבן חיים כותב על הדומיננטיות של הרגש אצל המזרחים, הוא מן הסתם כותב גם על האופן שבו הוא מככב בעבודתו שלו.

אחרי שהבהרנו שאנחנו מבינים שאין לנו שום נחיתות בתחום השכל, אפשר להצהיר בכיף שחלק מהמהלך הקונטרה הגמוני ומהבשורה של ישראל השנייה ושל הדת השמחה, הוא בהחלט גם החזרת הרגש. הרגש האמיתי, האותנטי, הפשוט, הייצרי, התם, גם מלשון תמים וגם מלשון שלם. הרגש הלאומי, הרגש היהודי, הרגש הציוני, הרגש המשפחתי. הרגש שהנשמה חשה, והוא, מוזר שצריך לומר את זה, חלק לגיטימי ממנעד החוויה האנושית של בן אדם – בן המאה ה-21.

בטרם המעברות

בחוגי השמאל נפוצה תחושת חטא קדמון. כאילו השמאל איבד את המזרחים בגלל ימי המעברות, בגלל ההתנשאות המפא"יניקית עם קום המדינה. אפשר לדמות זאת לחרדים שמאמינים שאסון מירון אירע בגלל איזה חטא כלפי אלוהים. נוח להם ולהשקפת עולמם להאמין בכך מאשר למצוא את הסיבה האמיתית – מנטליות העולם השלישי שמאפיינת את החרדים ביחסם לסטנדרטים של בטיחות. אותו דבר לגבי השמאל. מתאים לשמאלנים להאמין שאיזה חטא קדמון של אבותיהם בדמות הפגנת עליונות והיררכיה כלפי המזרחים עומד בשורש הימניות המזרחית מאשר להפנים ולקבל את הסיבה האמיתית: רדיפת שוויון כפייתית, סלידה מלאומנות וגישה קוסמפוליטית נוסח השמאלנים מתאימות רק לחתך מסוים מהאנושות, קטן יחסית, שהמזרחים אינם נמנים עליו.

דווקא דוד בן גוריון היה זה שהבין שהנס האמיתי היה ביכולת של מפא"י לקבל את תמיכת המזרחים בעשורים הראשונים לקום המדינה, והוא התבטא לגבי זאת בכנות ובגילוי לב ואפילו ברוח נבואה, כי הוא חזה בתחילת שנות השישים בדיוק מדהים את מהפך 77'.

רוב העולים – הם באהבה מקבלים את ההנהגה של יהדות אירופה. החוש היהודי אומר להם, שאלה שהניחו את היסודות להתיישבות ולתרבות עברית בארץ, לחינוך ולהנהגה עצמית למדינה – הם ראויים לעמוד בראש. הם מקבלים זאת באהבה, לא מתוך אונס. ראינו בבחירות האחרונות ששום רשימה עדתית לא נבחרה. […]

בעוד 15 שנה ישתנו הדברים, וישתנו לא רק ביחס ליהודי אירופה ואסיה. אנו עומדים בפני פרשת דרכים בעם היהודי שלא הייתה כמותה בהיסטוריה היהודית. […] אני חושב שאנחנו צריכים לשמוח על כך שהדור הצעיר שונה מאתנו. שאין לו הרגשה של נחיתות, התנצלות והצטדקות. שהוא מרגיש שזוהי ארצו. אבל כאן מתעוררת בעיה חמורה מאוד. ולדעתי בעיה גורלית: הדור הצעיר הזה יהיה ברובו מיוצאי אסיה ואפריקה. אלה שגדלו וחונכו כאן לא יביטו על מניחי היסודות למדינה כעל אלה שצריכים להיות המנהיגים של היישוב. הם לא יקבלו את מרותם. הם יקימו מתוכם מנהיגים, מורים ומדריכים..

לאלעד נחשון, היסטוריון צעיר, יש עמוד פייסבוק פוליטי מעניין שלדעתי יקסום מאוד לקוראיו של הבלוג הזה. מלבד זאת עבודתו האקדמית של אלעד עוסקת בנושא הקשור במישרין לפסקאות לעיל. הוא חקר את השתתפות בני עדות המזרח במחתרות האצ"ל והלח"י. והוא מצא שגם אז, עוד לפני המעברות והבעיות בקליטת העלייה מהמזרח, הייתה הטיה ברורה. במחתרות הימניות הייתה השתתפות בני עדות המזרח ניכרת הרבה יותר מאשר בפלמ"ח ובהגנה. כל אחד יכול לעיין במחקר בהרחבה בעצמו.  אני אביא כמה נקודות מעניינות שמשכו את תשומת לבי.

    • בתחילת מלחמת השחרור שיעור הנופלים שנולדו בארצות המזרח היה 7.6% בקרב לוחמי ההגנה, 23% בקרב לוחמי האצ"ל. מכאן ניתן לקבל אומדן ראשוני שלפיו לוחמים מזרחים היו בשיעור גבוה פי שלושה באצ"ל לעומת ההגנה.
    • נתון זה משתלב יפה עם נתון אחר מהבחירות לאסיפת הנבחרים ב-1931. מצביעי הרשימות העדתיות המזדהות עם הרוויזיוניסטים היוו 21% מתומכיהם, בעוד שמצביעי הרשימות העדתיות המזדהות עם מפא"י היוו רק 8% מתומכיה.
    • מי שמתעקש להחזיק בתזת "חטא ההתנשאות", יוכל להמשיך בדעתו גם אחרי קריאת המחקר הזה. כי גם טרם המעברות הייתה כמובן התנשאות קשה של אשכנזים על מזרחים, מה שמומחש בציטוט הבא:

      דווקא ארגוני המחרתית הקיצוניים, "הפורשים" בלשון היישוב המאורגן, עם שהיו מצווים על שמירת מסגרתם הסודית, פתוחים היו לבני העדות יותר מההגנה, שייצגה את עיקר הישוב הממוסד. נראה לי שלא סמכו על אמינותם של יושבי השכונות שראו בהם נבערים מדעת וחסרי אחריות.

    • בן גוריון צוטט כאומר שפעולות הטרור של המחתרות הן בסך הכול פעולות של "תימנים מסוימים". התימנים יצאו במחאה, ואילו ביטאון האצ"ל חגג על הדברים:

      במוסדות ובעיתונים הרשמיים אין חדלים מלטעון כי האצ"ל מורכב ברובו מבני עדות המזרח. הזהו הדופי שמצאתם בנו, צבועים שכמותכם? להווי ידוע לכם, כי אלינו באים כולם, באים גם מבתיכם המרווחים וגם מן הבקתות הנמוכות. אין מונופולין לאהבת המולדת, אולם לא נכחד, כי גאוותנו היא בעיקר על העניים והמושפלים אשר משפחתנו הלוחמת הופכת אותם לגאים ולעשירים.

    • עד המרד שהכריז מנחם בגין על השלטון הבריטי ב-1944 האצ"ל לא התנהל באופן חשאי מדי ולעיתים שיתף פעולה עם הבריטים. ככה היו יכולים אנשי האצ"ל לחיות בגלוי ולהיות פעילים במפלגה הרוויזיוניסטית. אבל כאשר הבריטים החלו לעצור המוני פעילי אצ"ל נוצר צורך לגייס פעילים חדשים שהבריטים לא יזהו אותם בקלות על פי קשריהם המשפחתיים והמפלגתיים. כאן בני עדות המזרח התאימו לאצ"ל מאוד.
    • האם בני עדות המזרח שנאו ערבים במיוחד כי חיו בקרב הערבים ורכשו ניסיון אישי מר? ככה כתבה פעילה בשמאל הציוני על יחסם של המזרחים לערבים: "זאת היא שנאה גזעית פרימיטיבית. אי אלה מבוגרים מפרשים את נטייתם נגד הערבים כתוצאה מנסיונם הפרטי הקשה, אשר רכשו בארץ או בארצות מגוריהם המזרחיות". אלעד נחשון שולל זאת ומראה שמזרחים בני ארצות ערב לא התגייסו יותר ממזרחים אחרים.
    • תובנה מרתקת של נחשון: ההגנה הייתה ארגון אינדיווידואליסטי של חברים, באופן שמאפיין את הסוציאליזם ומתאים לאשכנזים חילוניים. האצ"ל היה משפחה, מוסד חברתי שמבוסס על קשרי דם והיררכיה, באופן שהולם יותר את התרבות המזרחית. לעתים אמנם היה קונפליקט בין משפחת האצ"ל למשפחה הביולוגית. אם נתפס חבר אצ"ל היה מצופה ממנו להפוך את המשפט לבמה פוליטית שבה יוקיע את השלטון הזר ואת סמכות שופטיו. זאת בעוד המשפחה כמובן רצתה שבנה יתחנן לרחמים כדי לקבל עונש קל.
    • משה גפני, יו"ר יהדות התורה, הסביר לאחרונה את התעקשותו ללכת אחרי ביבי אל המדבר הפוליטי. הוא נימק זאת בציווי שקיבל מהרב שך: לא לנטוש את המסורתיים. זוהי ברית מעניינת, כי האשכנזים החרדים גזענים בצורה בלתי רגילה כלפי המזרחים. גזענים אבל גם בעלי זיקה הדוקה, מתנשאת ככל שתהיה. זו תמונת מראה למחשבה של השמאלנים שהתנשאות אבותיהם הרחיקה את המזרחים. החרדים מוכיחה שהתנשאות, אפילו קיצונית ממש, לא מרחיקה את המזרחים כאשר יש דמיון מהותי בהשקפת העולם הלאומית והמסורתית. והנה גם במחתרות הזיקה החרדית – מזרחית כבר הייתה ניכרת. נחשון מציין שבחוגי מפא"י מנו שתי קהילות שצריך לקיים בתוכן הסברה כדי למנוע הצטרפות לפורשים: מזרחים וחרדים.
    • שני אנשי מחתרות נעצרו בשל תקיעה בשופר בכותל המערבי במוצאי יום הכיפורים. האחד נידון לשישה חודשי מאסר. השני שוחרר מאחר שעורך דינו שכנע את השופט שהוא "כספרדי" אינו עוסק בפוליטיקה.
    • נחשון מתמודד עם השקפת חוקרים שראו את המסתערבים (שהיו בכל המחתרות, גם בפלמ"ח) כבעלי זהות המורכבת ממימד יהודי ומימד ערבי, ואת פעולותיהם במחתרות כמשקפות זיקה תרבותית וחברתית בין בני עדות המזרח לערבים. הוא חולק עליה מכל וכל, בצדק רב כמובן. "אין רמז לכך שראו עצמם יהודים-ערבים בשלב כלשהו בחייהם, וכן אין סימן למשמעות רגשית או זהותית מיוחדת שתפסו אצלם השפה והתרבות הערבית". כשיעקב רז, מסתערב יליד אפגניסטן ואיש האצ"ל, השתמש בידיעת השפה הערבית כדי לבצע פעולות נקמה בערבים "קשה לראות בסיפור חייו ביטוי לזהות יהודית-ערבית".
    • מנחם בגין האמין שהעדתיות היא מורשת הגלות ואף היה מצמיד מרכאות לכינויים אשכנזי וספרדי. האנקדוטה הבאה שסיפר (אשר שייכת לז'אנר שלם של פאדיחות מסוג זה המתרחשות בתחבורה הציבורית ונובעות מהנחות שגויות) ממחישה את גישת הטשטוש שניסה לקדם:

ישנם אשכנזים טהורים שהנם שחומים לא פחות ולעתים אפילו יותר מספרדים טהורים. למשל אברהם שלנו (כינוי של מי שהיה לאחר מכן השר חיים לנדאו), אחד מעמודי התווך של הארגון. אברהם זה מטעה תמיד, ובייחוד בימי קיץ, את הבריות. פעם, בנסעו במכונית ציבורית, נתקל בשתי גבירות לבושות הדר, שהחלו להתבדח "בשפתן", כלומר בפולנית, על חשבון מוצאו המזרחי וצבע פניו. אברהם, המחונן, כרוב לוחמי המחתרת, בחוש הומור, נתן לגבירות "הנכבדות" לפטפט כאוות נפשן, אך לפני שיצא מן האוטובוס, פנה אליהן בפולנית רהוטה ואמר בשקט אולימפי:"דובידנזיה שאנאוונים פאניאם" (להתראות גבירות נכבדות). "הגבירות" פערו פיהן ולא ידעו כיצד לצאת מתדהמתן. הן החלו לגמגם בקשת סליחה, אך אברהם הלך לדרכו. "הספרדי הטהור" הזה הוא יליד קראקוב.

  • מפורסמים יותר מכול דבריו של בגין על ברזאני ופיינשטיין שהתאבדו יחד ברימון, בפרט מנאום התגובה שלו ל"צ'חצ'חים" של דודו טופז. בסופו של דבר בגין הילך קסם על עדות המזרח לא מאחר שייחד אותן אלא מאחר שהכליל אותן.

חדל התנשאות חנפנית

עונת הקדם בחירות היא עונה שבה מתפרסמים בהארץ מאמרים מז'אנר אופייני – קינה על היחס המפלה והמבזה של אשכנזים למזרחים שהוביל את המזרחים לזרועות הימין. "אל תקראו להם בבונים, אפילו לא בלב", מפצירה איריס לעאל בקוראי העיתון.

ההפצרה הזו, מלאה בכוונות טובות ככל שתהיה, יש בה משהו מבזה כשלעצמו. היא מציגה את המזרחים כקהל מצביעים שפעולתו הפוליטית נובעת מתוך שיקולי עלבון לא רציונליים, לא מתוך אידיאולוגיה. דהיינו אם היו מעליבים את המזרחים פחות ומרעיפים עליהם כבוד והערכה, הם היו מצביעים כמו שצריך, כמו שההיגיון מחייב – לשמאל.

האמת שיש בארץ ציבור שעסוק בהעלבה אינטנסיבית וגסה של המזרחים והוא כלל לא השמאל. אלו החרדים האשכנזים. לא מזמן בהקשר אחר הזכרתי את ביטויי העלבון הגסים והמבחילים שהטיח ביטאונם של אלו בחרדי אחר, מזרחי במוצאו, שהעז ללחום את מלחמתן של הבנות המזרחיות הדחויות של הסמינרים החרדים.

האם פוליטית יש שנאה של מזרחים לחרדים אשכנזים? קשה לראות זאת. העלבון מהיחס האשכנזי אמנם שימש בסיס להקמת ש"ס, אבל בסופו של דבר יש שיתוף פעולה פוליטי פורה בין החרדים האשכנזים לש"ס, ובעידן אחרי פטירת ענק יהדות המזרח הרב עובדיה, ש"ס לא תעז להתנתק מהם כפי שעשתה בתחילת שנות התשעים.

מה שיוצר את הנתק התהומי בין רוב המזרחים לבין השמאל זה לא העלבון, זו האידיאולוגיה. יהודים יוצאי אסיה ואפריקה שהיו מרעיפים מחמאות, חום מזרחי והכנסת אורחים על מצביעי המחנה הציוני לא היו מביאים אותם לנטוש את בוז'י\לבני או את גנץ ודומיו, מושאי התשוקה של הגבעטרון של ארץ נהדרת. השקפה פוליטית היא לא דבר שניתן לקנות בחרוזים. באותה מידה רוב הציבור המזרחי שחש זיקה עמוקה לסמלים יהודים מסורתיים ולאומיים לא היה הולך למפלגות שבדנ"א שלהן יש סלידה עמוקה ממסורת ואפילו מלאומיות.

השמאל יכול לקסום למזרחים (כמו גם להרבה אשכנזים, רוסים ומעורבים ואולי אפילו דרוזים וצ'רקסים) ואפילו עשה זאת בעבר, אבל לא על ידי התחנפות. העמדת מועמד בעל רקע ביטחוני וניצי מוכח (בפרט באמצעות דם של הרבה מחבלים על ידיו) ומיקוד מערכת הבחירות במחלוקת חברתית ולא ביטחונית. באופן זה הצבעה לשמאל לא תיתפס כהתקפה על ערכים לאומיים ומסורתיים או כהימור על ביטחון ישראל. זה עבד לשמאל עם רבין ועם ברק. אבל התוצאות של הקדנציות שלהם היו קשות מאוד במישור הביטחוני (אף שניתן לטעון שגם הסכמי אוסלו וגם היציאה מלבנון הם נכס ארוך טווח לישראל). זה עבד גם עם אולמרט, שאמנם לא היה ביטחוניסט אך נתפס כממשיך ישיר של אריק שרון, המייצג מספר אחת של הביטחוניזם חסר הרחמים לאויבינו. גם כאן גישת שרון-אולמרט שקידמה נסיגה חד צדדית (ואצל אולמרט גם ויתורים מופלגים לאבו מאזן על הנייר) לא הניבה הישגים מרשימים במבחן התוצאה.

אם כך התפיסה של העלבון ההיסטורי כשורש דפוס ההצבעה לימין, השכיח בקרב מזרחים, היא כשלעצמה מעליבה. זה לא העלבון, זו האידיאולוגיה. חדל התנשאות.

וכאמור אחרי התנסות עם ממשלות ימין ושמאל בעשרות השנים האחרונות בוודאי לא ניתן לומר שמבחן התוצאה מעיד שההצבעה האשכנזית מולידה תוצאות מוצלחות יותר מזו המזרחית. הצבעת המזרחים לימין אפשרה את כהונתו של בנימין נתניהו, שהניבה תוצאות מזהירות במישור הביטחוני, הכלכלי והדיפלומטי. ואילו כהונתו של אהוד ברק שהמוני אנשים (וברור לכול שהיו אלו אשכנזים ברובם) נהרו לכיכר רבין כדי לחגוג את ניצחונו כאילו היה משיח ששחרר אותם מכיבוש זר – התבררה כפיאסקו (אכן, למעט קרדיט מסוים שמגיע לו על היציאה מלבנון).

דוד בן גוריון ניתח את בחירות 2015 – ודי טעה

בשנת 1961 נשא ראש הממשלה דוד בן גוריון נאום בכנס בחירות. באופן מוזר משהו, דבריו מעניינים על רקע בחירות 2015, חמישים וארבע שנים אחר כך, לא פחות ואולי יותר משהיו רלוונטיים לבחירות דאז לכנסת החמישית.

מה יהיה גודל הדור הבא? זאת אני עומד להסביר עכשיו, כי זה דבר חשוב מאוד. לאשכנזים יש בממוצע 2 ילדים למשפחה. לבני עדות המזרח 6-7 ילדים בממוצע. אילו למדנו מהם את מלאכת ריבוי הילדים והם היו לומדים מאתנו את מלאכת התרבות – היו הדברים משתלבים. אבל אין כל ספק שבעוד 15-20 שנה הרוב הגדול של העם היהודי בארץ יהיה מורכב מיוצאי אסיה ואפריקה […]

רוב העולים – הם באהבה מקבלים את ההנהגה של יהדות אירופה. החוש היהודי אומר להם, שאלה שהניחו את היסודות להתיישבות ולתרבות עברית בארץ, לחינוך ולהנהגה עצמית למדינה – הם ראויים לעמוד בראש. הם מקבלים זאת באהבה, לא מתוך אונס. ראינו בבחירות האחרונות ששום רשימה עדתית לא נבחרה. […]

בעוד 15 שנה ישתנו הדברים, וישתנו לא רק ביחס ליהודי אירופה ואסיה. אנו עומדים בפני פרשת דרכים בעם היהודי שלא הייתה כמותה בהיסטוריה היהודית. […] אני חושב שאנחנו צריכים לשמוח על כך שהדור הצעיר שונה מאתנו. שאין לו הרגשה של נחיתות, התנצלות והצטדקות. שהוא מרגיש שזוהי ארצו. אבל כאן מתעוררת בעיה חמורה מאוד. ולדעתי בעיה גורלית: הדור הצעיר הזה יהיה ברובו מיוצאי אסיה ואפריקה. אלה שגדלו וחונכו כאן לא יביטו על מניחי היסודות למדינה כעל אלה שצריכים להיות המנהיגים של היישוב. הם לא יקבלו את מרותם. הם יקימו מתוכם מנהיגים, מורים ומדריכים. השאלה היא מה תהיה הדמות הרוחנית של העם החדש הזה? וייתכנו שני דברים שונים: ייתכן שהם יהיו כמו העמים מסביבנו. כי הם באים מאותה סביבה. הם לא יעשו דבר יוצא מן הכלל במאמצים גדולים. הם יהיו עם חופשי כשם שהרוסים הם עם חופשי, או כמו המצרים. שם יש שחיתות וגם כאן תהיה שחיתות. שם יש עם לבנטיני וגם פה יהיה עם לבנטיני. ואני אומר שעם יהודי לבנטיני לא יתקיים. הוא לא ימצא בו כוחות אלו שמצאו בתוכם 650 אלף יהודים לעמוד נגד 30 מיליון ערבים. הם יהיו כמותם. הם יהיה נציונליסטיים יותר מאתנו. הם יהיו מיליטריסטים. הם יהיו לאומנים לא כמונו אלא כמו הערבים. הם ישנאו כל עם אחר. וכיצד הם יעמדו?

איזו נבואה דמוגרפית מעניינת מלפני 54 שנים על עתידה של מדינת ישראל, ועוד מפי הישראלי הדגול ביותר שחי! כמי שאוהב לעסוק בניבויים ובתרחישים דמוגרפיים, מאוד מעניין להסתכל על הניבוי הזה בדיעבד. אחרי בחירות 2015 המוני שמאלנים ממורמרים היו שמחים להצביע על התממשות העתיד שבן גוריון חזה – אמנם רק בשיחה פרטית, כי השתנו נורמות התקינות הפוליטית, ויש דברים שלא מקובל לומר בפומבי.  המזרחיים הפכו לרוב, התנערו משלטונם של מייסדי המדינה האשכנזים ובנו מדינה מושחתת, לאומנית ומיליטריסטית בדמותם הלבנטינית, שמתגלמת בשלטון הליכוד.

אבל דבריו של בן גוריון גם ממחישים את הקושי לבנות תסריטים על העתיד הרחוק, אף כשהוא לכאורה הוא דטרמיניסטי ובלתי נמנע.

ראשית מבחינת הילודה: בני עדות המזרח כבר הפסיקו מזמן לעשות 6-7 ילדים. אלו שעושים היום המון ילדים הם החרדים והמתנחלים, ואלו ציבורים שמתפלגים די שווה מבחינה עדתית. גם הילודה הזו מובילה כנראה ללאומנות, אבל זהו סיפור אחר, והוא גם מתקזז עם הילודה הערבית.

שנית, האם באמת שלטון הליכוד מגלם את ישראל המושחתת והלאומנית? די בטוח שישראל של היום הרבה פחות מושחתת משלטון מפא"י של פעם מבחינת העדפת מקורבים וחוסר שקיפות. דברים שייצגו את השחיתות הלבנטינית שבן גוריון חשש ממנה – מרכז הליכוד או האופן שבו התנהלה ש"ס, טופלו באגרסיביות בידי המשטרה והתקשורת.

שלישית, האם ישראל כל כך מיליטריסטית? אני בספק. וגם אם כן, האם דבר זה באמת קשור לדמוגרפיה המזרחית? הנסיבות המזרח תיכוניות נראות הרבה יותר משפיעות מאשר גוון העור הממוצע של התינוקות הנולדים במדינה. כשסאדאת הדהים את העולם ובא לנאום בכנסת, ראש הממשלה בגין, שכיהן בחסד המזרחיים, העניק לו את כל סיני עד הסנטימטר האחרון. ממשלת שרון שזכתה לאמונו הגורף של העם בפריפריה, הייתה זו שביצעה את ההתנתקות, ונסוגה מרצועת עזה עד הסנטימטר האחרון (אמנם היו נציגי פריפריה בליכוד שהתנגדו ומרדו, למשל משה כחלון, והשפעתם גם בלטה בכישלון משאל מתפקדי הליכוד, אבל בחשבון הסופי זה לא באמת שינה). בנסיבות שבהן היו מתממשות התחזיות הוורודות לגבי הנסיגה מעזה, כמעט אין ספק שהמוני הליכודניקים היו מגבים נסיגות נוספות. גם נתניהו שלכאורה מייצג בעיני התקשורת והעולם ימניות קיצונית שמלהיבה את האספסוף, בפועל סולד מהרפתקנות צבאית. קשה לראותו שולח את צה"ל לכבוש את סיני כפי שעשה בן גוריון עצמו ב-1956. באופן שללא ספק היה מפתיע את בן גוריון, הימין הקיצוני והלאומני באמת, זה של נפתלי בנט ועוד יותר, זה של ברוך מרזל, אינו מצליח לזכות באהדת המוני המזרחיים. ודווקא הבחירות המחישו זאת יפה. נפתלי בנט כשל לחלוטין במאמציו לגייס את המזרחיים, מה שכמובן הגיע לשיא בפיאסקו אלי אוחנה. ו"יחד" של ישי ומרזל לא עברה את אחוז החסימה.

רביעית, בניגוד לדימוי המדינה הלבנטינית החשוכה שמחכה בסוף הדרך ושראה בן גוריון בעיני רוחו – ישראל של שנות האלפיים היא מדינה עשירה ומשגשגת, הרבה יותר מבשנות השישים, ובקרוב תעקוף בעושרה את צרפת – מי היה מאמין. תל אביב מככבת כמרכז תרבות והייטק עולמי. סביר להניח, דרך אגב, להניח שתפקידה כבירת גייז היה מעורר סלידה בבן גוריון הרבה יותר משהוא מעורר במזרחי הליכודניק הצעיר בן זמננו. מה שמראה עד כמה רוחות הזמן משפיעות בישראל יותר מאשר דטרמניזם תרבותי-גנטי.