בטרם המעברות

בחוגי השמאל נפוצה תחושת חטא קדמון. כאילו השמאל איבד את המזרחים בגלל ימי המעברות, בגלל ההתנשאות המפא"יניקית עם קום המדינה. אפשר לדמות זאת לחרדים שמאמינים שאסון מירון אירע בגלל איזה חטא כלפי אלוהים. נוח להם ולהשקפת עולמם להאמין בכך מאשר למצוא את הסיבה האמיתית – מנטליות העולם השלישי שמאפיינת את החרדים ביחסם לסטנדרטים של בטיחות. אותו דבר לגבי השמאל. מתאים לשמאלנים להאמין שאיזה חטא קדמון של אבותיהם בדמות הפגנת עליונות והיררכיה כלפי המזרחים עומד בשורש הימניות המזרחית מאשר להפנים ולקבל את הסיבה האמיתית: רדיפת שוויון כפייתית, סלידה מלאומנות וגישה קוסמפוליטית נוסח השמאלנים מתאימות רק לחתך מסוים מהאנושות, קטן יחסית, שהמזרחים אינם נמנים עליו.

דווקא דוד בן גוריון היה זה שהבין שהנס האמיתי היה ביכולת של מפא"י לקבל את תמיכת המזרחים בעשורים הראשונים לקום המדינה, והוא התבטא לגבי זאת בכנות ובגילוי לב ואפילו ברוח נבואה, כי הוא חזה בתחילת שנות השישים בדיוק מדהים את מהפך 77'.

רוב העולים – הם באהבה מקבלים את ההנהגה של יהדות אירופה. החוש היהודי אומר להם, שאלה שהניחו את היסודות להתיישבות ולתרבות עברית בארץ, לחינוך ולהנהגה עצמית למדינה – הם ראויים לעמוד בראש. הם מקבלים זאת באהבה, לא מתוך אונס. ראינו בבחירות האחרונות ששום רשימה עדתית לא נבחרה. […]

בעוד 15 שנה ישתנו הדברים, וישתנו לא רק ביחס ליהודי אירופה ואסיה. אנו עומדים בפני פרשת דרכים בעם היהודי שלא הייתה כמותה בהיסטוריה היהודית. […] אני חושב שאנחנו צריכים לשמוח על כך שהדור הצעיר שונה מאתנו. שאין לו הרגשה של נחיתות, התנצלות והצטדקות. שהוא מרגיש שזוהי ארצו. אבל כאן מתעוררת בעיה חמורה מאוד. ולדעתי בעיה גורלית: הדור הצעיר הזה יהיה ברובו מיוצאי אסיה ואפריקה. אלה שגדלו וחונכו כאן לא יביטו על מניחי היסודות למדינה כעל אלה שצריכים להיות המנהיגים של היישוב. הם לא יקבלו את מרותם. הם יקימו מתוכם מנהיגים, מורים ומדריכים..

לאלעד נחשון, היסטוריון צעיר, יש עמוד פייסבוק פוליטי מעניין שלדעתי יקסום מאוד לקוראיו של הבלוג הזה. מלבד זאת עבודתו האקדמית של אלעד עוסקת בנושא הקשור במישרין לפסקאות לעיל. הוא חקר את השתתפות בני עדות המזרח במחתרות האצ"ל והלח"י. והוא מצא שגם אז, עוד לפני המעברות והבעיות בקליטת העלייה מהמזרח, הייתה הטיה ברורה. במחתרות הימניות הייתה השתתפות בני עדות המזרח ניכרת הרבה יותר מאשר בפלמ"ח ובהגנה. כל אחד יכול לעיין במחקר בהרחבה בעצמו.  אני אביא כמה נקודות מעניינות שמשכו את תשומת לבי.

    • בתחילת מלחמת השחרור שיעור הנופלים שנולדו בארצות המזרח היה 7.6% בקרב לוחמי ההגנה, 23% בקרב לוחמי האצ"ל. מכאן ניתן לקבל אומדן ראשוני שלפיו לוחמים מזרחים היו בשיעור גבוה פי שלושה באצ"ל לעומת ההגנה.
    • נתון זה משתלב יפה עם נתון אחר מהבחירות לאסיפת הנבחרים ב-1931. מצביעי הרשימות העדתיות המזדהות עם הרוויזיוניסטים היוו 21% מתומכיהם, בעוד שמצביעי הרשימות העדתיות המזדהות עם מפא"י היוו רק 8% מתומכיה.
    • מי שמתעקש להחזיק בתזת "חטא ההתנשאות", יוכל להמשיך בדעתו גם אחרי קריאת המחקר הזה. כי גם טרם המעברות הייתה כמובן התנשאות קשה של אשכנזים על מזרחים, מה שמומחש בציטוט הבא:

      דווקא ארגוני המחרתית הקיצוניים, "הפורשים" בלשון היישוב המאורגן, עם שהיו מצווים על שמירת מסגרתם הסודית, פתוחים היו לבני העדות יותר מההגנה, שייצגה את עיקר הישוב הממוסד. נראה לי שלא סמכו על אמינותם של יושבי השכונות שראו בהם נבערים מדעת וחסרי אחריות.

    • בן גוריון צוטט כאומר שפעולות הטרור של המחתרות הן בסך הכול פעולות של "תימנים מסוימים". התימנים יצאו במחאה, ואילו ביטאון האצ"ל חגג על הדברים:

      במוסדות ובעיתונים הרשמיים אין חדלים מלטעון כי האצ"ל מורכב ברובו מבני עדות המזרח. הזהו הדופי שמצאתם בנו, צבועים שכמותכם? להווי ידוע לכם, כי אלינו באים כולם, באים גם מבתיכם המרווחים וגם מן הבקתות הנמוכות. אין מונופולין לאהבת המולדת, אולם לא נכחד, כי גאוותנו היא בעיקר על העניים והמושפלים אשר משפחתנו הלוחמת הופכת אותם לגאים ולעשירים.

    • עד המרד שהכריז מנחם בגין על השלטון הבריטי ב-1944 האצ"ל לא התנהל באופן חשאי מדי ולעיתים שיתף פעולה עם הבריטים. ככה היו יכולים אנשי האצ"ל לחיות בגלוי ולהיות פעילים במפלגה הרוויזיוניסטית. אבל כאשר הבריטים החלו לעצור המוני פעילי אצ"ל נוצר צורך לגייס פעילים חדשים שהבריטים לא יזהו אותם בקלות על פי קשריהם המשפחתיים והמפלגתיים. כאן בני עדות המזרח התאימו לאצ"ל מאוד.
    • האם בני עדות המזרח שנאו ערבים במיוחד כי חיו בקרב הערבים ורכשו ניסיון אישי מר? ככה כתבה פעילה בשמאל הציוני על יחסם של המזרחים לערבים: "זאת היא שנאה גזעית פרימיטיבית. אי אלה מבוגרים מפרשים את נטייתם נגד הערבים כתוצאה מנסיונם הפרטי הקשה, אשר רכשו בארץ או בארצות מגוריהם המזרחיות". אלעד נחשון שולל זאת ומראה שמזרחים בני ארצות ערב לא התגייסו יותר ממזרחים אחרים.
    • תובנה מרתקת של נחשון: ההגנה הייתה ארגון אינדיווידואליסטי של חברים, באופן שמאפיין את הסוציאליזם ומתאים לאשכנזים חילוניים. האצ"ל היה משפחה, מוסד חברתי שמבוסס על קשרי דם והיררכיה, באופן שהולם יותר את התרבות המזרחית. לעתים אמנם היה קונפליקט בין משפחת האצ"ל למשפחה הביולוגית. אם נתפס חבר אצ"ל היה מצופה ממנו להפוך את המשפט לבמה פוליטית שבה יוקיע את השלטון הזר ואת סמכות שופטיו. זאת בעוד המשפחה כמובן רצתה שבנה יתחנן לרחמים כדי לקבל עונש קל.
    • משה גפני, יו"ר יהדות התורה, הסביר לאחרונה את התעקשותו ללכת אחרי ביבי אל המדבר הפוליטי. הוא נימק זאת בציווי שקיבל מהרב שך: לא לנטוש את המסורתיים. זוהי ברית מעניינת, כי האשכנזים החרדים גזענים בצורה בלתי רגילה כלפי המזרחים. גזענים אבל גם בעלי זיקה הדוקה, מתנשאת ככל שתהיה. זו תמונת מראה למחשבה של השמאלנים שהתנשאות אבותיהם הרחיקה את המזרחים. החרדים מוכיחה שהתנשאות, אפילו קיצונית ממש, לא מרחיקה את המזרחים כאשר יש דמיון מהותי בהשקפת העולם הלאומית והמסורתית. והנה גם במחתרות הזיקה החרדית – מזרחית כבר הייתה ניכרת. נחשון מציין שבחוגי מפא"י מנו שתי קהילות שצריך לקיים בתוכן הסברה כדי למנוע הצטרפות לפורשים: מזרחים וחרדים.
    • שני אנשי מחתרות נעצרו בשל תקיעה בשופר בכותל המערבי במוצאי יום הכיפורים. האחד נידון לשישה חודשי מאסר. השני שוחרר מאחר שעורך דינו שכנע את השופט שהוא "כספרדי" אינו עוסק בפוליטיקה.
    • נחשון מתמודד עם השקפת חוקרים שראו את המסתערבים (שהיו בכל המחתרות, גם בפלמ"ח) כבעלי זהות המורכבת ממימד יהודי ומימד ערבי, ואת פעולותיהם במחתרות כמשקפות זיקה תרבותית וחברתית בין בני עדות המזרח לערבים. הוא חולק עליה מכל וכל, בצדק רב כמובן. "אין רמז לכך שראו עצמם יהודים-ערבים בשלב כלשהו בחייהם, וכן אין סימן למשמעות רגשית או זהותית מיוחדת שתפסו אצלם השפה והתרבות הערבית". כשיעקב רז, מסתערב יליד אפגניסטן ואיש האצ"ל, השתמש בידיעת השפה הערבית כדי לבצע פעולות נקמה בערבים "קשה לראות בסיפור חייו ביטוי לזהות יהודית-ערבית".
    • מנחם בגין האמין שהעדתיות היא מורשת הגלות ואף היה מצמיד מרכאות לכינויים אשכנזי וספרדי. האנקדוטה הבאה שסיפר (אשר שייכת לז'אנר שלם של פאדיחות מסוג זה המתרחשות בתחבורה הציבורית ונובעות מהנחות שגויות) ממחישה את גישת הטשטוש שניסה לקדם:

ישנם אשכנזים טהורים שהנם שחומים לא פחות ולעתים אפילו יותר מספרדים טהורים. למשל אברהם שלנו (כינוי של מי שהיה לאחר מכן השר חיים לנדאו), אחד מעמודי התווך של הארגון. אברהם זה מטעה תמיד, ובייחוד בימי קיץ, את הבריות. פעם, בנסעו במכונית ציבורית, נתקל בשתי גבירות לבושות הדר, שהחלו להתבדח "בשפתן", כלומר בפולנית, על חשבון מוצאו המזרחי וצבע פניו. אברהם, המחונן, כרוב לוחמי המחתרת, בחוש הומור, נתן לגבירות "הנכבדות" לפטפט כאוות נפשן, אך לפני שיצא מן האוטובוס, פנה אליהן בפולנית רהוטה ואמר בשקט אולימפי:"דובידנזיה שאנאוונים פאניאם" (להתראות גבירות נכבדות). "הגבירות" פערו פיהן ולא ידעו כיצד לצאת מתדהמתן. הן החלו לגמגם בקשת סליחה, אך אברהם הלך לדרכו. "הספרדי הטהור" הזה הוא יליד קראקוב.

  • מפורסמים יותר מכול דבריו של בגין על ברזאני ופיינשטיין שהתאבדו יחד ברימון, בפרט מנאום התגובה שלו ל"צ'חצ'חים" של דודו טופז. בסופו של דבר בגין הילך קסם על עדות המזרח לא מאחר שייחד אותן אלא מאחר שהכליל אותן.

חדל התנשאות חנפנית

עונת הקדם בחירות היא עונה שבה מתפרסמים בהארץ מאמרים מז'אנר אופייני – קינה על היחס המפלה והמבזה של אשכנזים למזרחים שהוביל את המזרחים לזרועות הימין. "אל תקראו להם בבונים, אפילו לא בלב", מפצירה איריס לעאל בקוראי העיתון.

ההפצרה הזו, מלאה בכוונות טובות ככל שתהיה, יש בה משהו מבזה כשלעצמו. היא מציגה את המזרחים כקהל מצביעים שפעולתו הפוליטית נובעת מתוך שיקולי עלבון לא רציונליים, לא מתוך אידיאולוגיה. דהיינו אם היו מעליבים את המזרחים פחות ומרעיפים עליהם כבוד והערכה, הם היו מצביעים כמו שצריך, כמו שההיגיון מחייב – לשמאל.

האמת שיש בארץ ציבור שעסוק בהעלבה אינטנסיבית וגסה של המזרחים והוא כלל לא השמאל. אלו החרדים האשכנזים. לא מזמן בהקשר אחר הזכרתי את ביטויי העלבון הגסים והמבחילים שהטיח ביטאונם של אלו בחרדי אחר, מזרחי במוצאו, שהעז ללחום את מלחמתן של הבנות המזרחיות הדחויות של הסמינרים החרדים.

האם פוליטית יש שנאה של מזרחים לחרדים אשכנזים? קשה לראות זאת. העלבון מהיחס האשכנזי אמנם שימש בסיס להקמת ש"ס, אבל בסופו של דבר יש שיתוף פעולה פוליטי פורה בין החרדים האשכנזים לש"ס, ובעידן אחרי פטירת ענק יהדות המזרח הרב עובדיה, ש"ס לא תעז להתנתק מהם כפי שעשתה בתחילת שנות התשעים.

מה שיוצר את הנתק התהומי בין רוב המזרחים לבין השמאל זה לא העלבון, זו האידיאולוגיה. יהודים יוצאי אסיה ואפריקה שהיו מרעיפים מחמאות, חום מזרחי והכנסת אורחים על מצביעי המחנה הציוני לא היו מביאים אותם לנטוש את בוז'י\לבני או את גנץ ודומיו, מושאי התשוקה של הגבעטרון של ארץ נהדרת. השקפה פוליטית היא לא דבר שניתן לקנות בחרוזים. באותה מידה רוב הציבור המזרחי שחש זיקה עמוקה לסמלים יהודים מסורתיים ולאומיים לא היה הולך למפלגות שבדנ"א שלהן יש סלידה עמוקה ממסורת ואפילו מלאומיות.

השמאל יכול לקסום למזרחים (כמו גם להרבה אשכנזים, רוסים ומעורבים ואולי אפילו דרוזים וצ'רקסים) ואפילו עשה זאת בעבר, אבל לא על ידי התחנפות. העמדת מועמד בעל רקע ביטחוני וניצי מוכח (בפרט באמצעות דם של הרבה מחבלים על ידיו) ומיקוד מערכת הבחירות במחלוקת חברתית ולא ביטחונית. באופן זה הצבעה לשמאל לא תיתפס כהתקפה על ערכים לאומיים ומסורתיים או כהימור על ביטחון ישראל. זה עבד לשמאל עם רבין ועם ברק. אבל התוצאות של הקדנציות שלהם היו קשות מאוד במישור הביטחוני (אף שניתן לטעון שגם הסכמי אוסלו וגם היציאה מלבנון הם נכס ארוך טווח לישראל). זה עבד גם עם אולמרט, שאמנם לא היה ביטחוניסט אך נתפס כממשיך ישיר של אריק שרון, המייצג מספר אחת של הביטחוניזם חסר הרחמים לאויבינו. גם כאן גישת שרון-אולמרט שקידמה נסיגה חד צדדית (ואצל אולמרט גם ויתורים מופלגים לאבו מאזן על הנייר) לא הניבה הישגים מרשימים במבחן התוצאה.

אם כך התפיסה של העלבון ההיסטורי כשורש דפוס ההצבעה לימין, השכיח בקרב מזרחים, היא כשלעצמה מעליבה. זה לא העלבון, זו האידיאולוגיה. חדל התנשאות.

וכאמור אחרי התנסות עם ממשלות ימין ושמאל בעשרות השנים האחרונות בוודאי לא ניתן לומר שמבחן התוצאה מעיד שההצבעה האשכנזית מולידה תוצאות מוצלחות יותר מזו המזרחית. הצבעת המזרחים לימין אפשרה את כהונתו של בנימין נתניהו, שהניבה תוצאות מזהירות במישור הביטחוני, הכלכלי והדיפלומטי. ואילו כהונתו של אהוד ברק שהמוני אנשים (וברור לכול שהיו אלו אשכנזים ברובם) נהרו לכיכר רבין כדי לחגוג את ניצחונו כאילו היה משיח ששחרר אותם מכיבוש זר – התבררה כפיאסקו (אכן, למעט קרדיט מסוים שמגיע לו על היציאה מלבנון).

דוד בן גוריון ניתח את בחירות 2015 – ודי טעה

בשנת 1961 נשא ראש הממשלה דוד בן גוריון נאום בכנס בחירות. באופן מוזר משהו, דבריו מעניינים על רקע בחירות 2015, חמישים וארבע שנים אחר כך, לא פחות ואולי יותר משהיו רלוונטיים לבחירות דאז לכנסת החמישית.

מה יהיה גודל הדור הבא? זאת אני עומד להסביר עכשיו, כי זה דבר חשוב מאוד. לאשכנזים יש בממוצע 2 ילדים למשפחה. לבני עדות המזרח 6-7 ילדים בממוצע. אילו למדנו מהם את מלאכת ריבוי הילדים והם היו לומדים מאתנו את מלאכת התרבות – היו הדברים משתלבים. אבל אין כל ספק שבעוד 15-20 שנה הרוב הגדול של העם היהודי בארץ יהיה מורכב מיוצאי אסיה ואפריקה […]

רוב העולים – הם באהבה מקבלים את ההנהגה של יהדות אירופה. החוש היהודי אומר להם, שאלה שהניחו את היסודות להתיישבות ולתרבות עברית בארץ, לחינוך ולהנהגה עצמית למדינה – הם ראויים לעמוד בראש. הם מקבלים זאת באהבה, לא מתוך אונס. ראינו בבחירות האחרונות ששום רשימה עדתית לא נבחרה. […]

בעוד 15 שנה ישתנו הדברים, וישתנו לא רק ביחס ליהודי אירופה ואסיה. אנו עומדים בפני פרשת דרכים בעם היהודי שלא הייתה כמותה בהיסטוריה היהודית. […] אני חושב שאנחנו צריכים לשמוח על כך שהדור הצעיר שונה מאתנו. שאין לו הרגשה של נחיתות, התנצלות והצטדקות. שהוא מרגיש שזוהי ארצו. אבל כאן מתעוררת בעיה חמורה מאוד. ולדעתי בעיה גורלית: הדור הצעיר הזה יהיה ברובו מיוצאי אסיה ואפריקה. אלה שגדלו וחונכו כאן לא יביטו על מניחי היסודות למדינה כעל אלה שצריכים להיות המנהיגים של היישוב. הם לא יקבלו את מרותם. הם יקימו מתוכם מנהיגים, מורים ומדריכים. השאלה היא מה תהיה הדמות הרוחנית של העם החדש הזה? וייתכנו שני דברים שונים: ייתכן שהם יהיו כמו העמים מסביבנו. כי הם באים מאותה סביבה. הם לא יעשו דבר יוצא מן הכלל במאמצים גדולים. הם יהיו עם חופשי כשם שהרוסים הם עם חופשי, או כמו המצרים. שם יש שחיתות וגם כאן תהיה שחיתות. שם יש עם לבנטיני וגם פה יהיה עם לבנטיני. ואני אומר שעם יהודי לבנטיני לא יתקיים. הוא לא ימצא בו כוחות אלו שמצאו בתוכם 650 אלף יהודים לעמוד נגד 30 מיליון ערבים. הם יהיו כמותם. הם יהיה נציונליסטיים יותר מאתנו. הם יהיו מיליטריסטים. הם יהיו לאומנים לא כמונו אלא כמו הערבים. הם ישנאו כל עם אחר. וכיצד הם יעמדו?

איזו נבואה דמוגרפית מעניינת מלפני 54 שנים על עתידה של מדינת ישראל, ועוד מפי הישראלי הדגול ביותר שחי! כמי שאוהב לעסוק בניבויים ובתרחישים דמוגרפיים, מאוד מעניין להסתכל על הניבוי הזה בדיעבד. אחרי בחירות 2015 המוני שמאלנים ממורמרים היו שמחים להצביע על התממשות העתיד שבן גוריון חזה – אמנם רק בשיחה פרטית, כי השתנו נורמות התקינות הפוליטית, ויש דברים שלא מקובל לומר בפומבי.  המזרחיים הפכו לרוב, התנערו משלטונם של מייסדי המדינה האשכנזים ובנו מדינה מושחתת, לאומנית ומיליטריסטית בדמותם הלבנטינית, שמתגלמת בשלטון הליכוד.

אבל דבריו של בן גוריון גם ממחישים את הקושי לבנות תסריטים על העתיד הרחוק, אף כשהוא לכאורה הוא דטרמיניסטי ובלתי נמנע.

ראשית מבחינת הילודה: בני עדות המזרח כבר הפסיקו מזמן לעשות 6-7 ילדים. אלו שעושים היום המון ילדים הם החרדים והמתנחלים, ואלו ציבורים שמתפלגים די שווה מבחינה עדתית. גם הילודה הזו מובילה כנראה ללאומנות, אבל זהו סיפור אחר, והוא גם מתקזז עם הילודה הערבית.

שנית, האם באמת שלטון הליכוד מגלם את ישראל המושחתת והלאומנית? די בטוח שישראל של היום הרבה פחות מושחתת משלטון מפא"י של פעם מבחינת העדפת מקורבים וחוסר שקיפות. דברים שייצגו את השחיתות הלבנטינית שבן גוריון חשש ממנה – מרכז הליכוד או האופן שבו התנהלה ש"ס, טופלו באגרסיביות בידי המשטרה והתקשורת.

שלישית, האם ישראל כל כך מיליטריסטית? אני בספק. וגם אם כן, האם דבר זה באמת קשור לדמוגרפיה המזרחית? הנסיבות המזרח תיכוניות נראות הרבה יותר משפיעות מאשר גוון העור הממוצע של התינוקות הנולדים במדינה. כשסאדאת הדהים את העולם ובא לנאום בכנסת, ראש הממשלה בגין, שכיהן בחסד המזרחיים, העניק לו את כל סיני עד הסנטימטר האחרון. ממשלת שרון שזכתה לאמונו הגורף של העם בפריפריה, הייתה זו שביצעה את ההתנתקות, ונסוגה מרצועת עזה עד הסנטימטר האחרון (אמנם היו נציגי פריפריה בליכוד שהתנגדו ומרדו, למשל משה כחלון, והשפעתם גם בלטה בכישלון משאל מתפקדי הליכוד, אבל בחשבון הסופי זה לא באמת שינה). בנסיבות שבהן היו מתממשות התחזיות הוורודות לגבי הנסיגה מעזה, כמעט אין ספק שהמוני הליכודניקים היו מגבים נסיגות נוספות. גם נתניהו שלכאורה מייצג בעיני התקשורת והעולם ימניות קיצונית שמלהיבה את האספסוף, בפועל סולד מהרפתקנות צבאית. קשה לראותו שולח את צה"ל לכבוש את סיני כפי שעשה בן גוריון עצמו ב-1956. באופן שללא ספק היה מפתיע את בן גוריון, הימין הקיצוני והלאומני באמת, זה של נפתלי בנט ועוד יותר, זה של ברוך מרזל, אינו מצליח לזכות באהדת המוני המזרחיים. ודווקא הבחירות המחישו זאת יפה. נפתלי בנט כשל לחלוטין במאמציו לגייס את המזרחיים, מה שכמובן הגיע לשיא בפיאסקו אלי אוחנה. ו"יחד" של ישי ומרזל לא עברה את אחוז החסימה.

רביעית, בניגוד לדימוי המדינה הלבנטינית החשוכה שמחכה בסוף הדרך ושראה בן גוריון בעיני רוחו – ישראל של שנות האלפיים היא מדינה עשירה ומשגשגת, הרבה יותר מבשנות השישים, ובקרוב תעקוף בעושרה את צרפת – מי היה מאמין. תל אביב מככבת כמרכז תרבות והייטק עולמי. סביר להניח, דרך אגב, להניח שתפקידה כבירת גייז היה מעורר סלידה בבן גוריון הרבה יותר משהוא מעורר במזרחי הליכודניק הצעיר בן זמננו. מה שמראה עד כמה רוחות הזמן משפיעות בישראל יותר מאשר דטרמניזם תרבותי-גנטי.