Archive for the ‘עבדי האקסל’ Category

הגולם קם על יוצרו ומותיר את הנגב שממה

19 בפברואר 2015

עיתון הארץ מפרסם היום סיפור מאוד מעניין. מתברר שקיימת מחלוקת נוקבת בין החשבת הכללית באוצר לבין גורמי הממשלה בשאלה כיצד יירשם בספרי הממשלה מעבר צה"ל לנגב. האם ההוצאות הכרוכות במעבר יירשמו כהוצאה תקציבית – כלומר ההוצאות הכספיות שיידרשו לצורך העברת צה"ל לנגב יירשמו כהוצאה ויוסיפו על הגרעון הממשלתי או שלחילופין יירשמו כהשקעה של חברה ממשלתית שתקום לצורך העניין ובעתיד תוכל להרוויח מההשקעה על ידי מכירת הקרקעות שיתפנו במרכז הארץ לקבלנים.

למי אכפת פרט לרואי חשבון אובססיביים? ובכן, אם יירשם מעבר צה"ל לנגב כהוצאה תקציבית, אזי יתווספו הוצאות המעבר לגרעון, והרי שרי האוצר, אפילו חילוני מובהק כמו יאיר לפיד, חשים חובה דתית עמוקה להותיר את הגרעון נמוך משלושה אחוזים. מצד שני העברת ניהול המעבר לידי חברה שצה"ל יוכל לקבל ממנה תשלומים תאפשר הגדלה של תקציב הביטחון מבלי להצהיר על כך במפורש בספרי התקציב.

במהות כמובן לא ישתנה כלום. בין אם ההוצאה תירשם בסעיף כזה או בסעיף אחר. בין אם סוכנויות הדירוג הבינלאומיות יקבלו את המידע עליה באותיות מובלטות או דרך הדלת האחורית, מישהו יצטרך לממן את הדלק של הטרקטורים שיחרשו את השטח.
אבל מבחינת התמריצים ישתנה הרבה. יהיה יותר קל לקדם מעבר צה"ל לנגב כשלצה"ל תהיה ודאות לגבי התמורה שיקבל. יהיה יותר קל לשכנע את האוצר לקדם את המהלך כשנעריו יודעים שהעיתונים לא יגיבו בכותרות היסטריות על פריצת יעד הגרעון וששר האוצר לא יצטרך להצדיק ולהסביר "מדיניות חוב לא אחראית".

מטרתה הסופית של החשבות התקציבית היא לבקר מצב שבו הממשלה מזרימה סכומי עתק למשק ועל ידי כך מחוללת סחרור אינפלציוני ומקפיצה לשחקים את המחירים. אולם על ידי ראיית העצים במקום היער קם הגולם על יוצרו – שומרי הסף של גליונות האקסל הלאומיים פועלים עתה להכניס את הוצאות מעבר צה"ל לנגב למסגרת התקציב, על ידי כך להפעיל לחץ תקציבי שיקטין את התמריצים למעבר צה"ל לנגב וכך בסופו של דבר יפגע בהיצע הדירות במרכז הארץ. במקום שיקיימו את חובתם הראשונית למנוע אינפלציית מחירים הרסנית הם מסייעים להמשך אינפלציית מחירי הדירות ולהתעללות בזוגות הצעירים.

אבוי, בעוד ארבעים שנה יקרוס הביטוח הלאומי – על סינדרום ההשתעבדות לאקסל

27 בפברואר 2014

בעוד ארבעים שנה יקרוס הביטוח הלאומי – זו התחזית הקשה של כתבה בגלובס, שאומרת שהאוצר רוצה צורך לנקוט צעדים דחופים בנושא, למשל העלאת ההפרשות לביטוח לאומי.

שוב פעם רואים את סינדרום ההשתעבדות לאקסל, בצורתו המטופשת ביותר.

מהו סינדרום ההשתעבדות לאקסל? זו האשליה שחישוב מאזנים פיננסיים הוא הכלי המרכזי להשתמש בו כדי להבין ולכוון התנהלות של כלכלת מדינה לטווח הארוך.

סינדרום ההשתעבדות לאקסל כרוך בהתעלמות מוחלטת מכך שאנחנו חיים בעידן של כסף בצו (fiat money). כלומר אנחנו בעידן שבו מחסור בכסף לא צריך להטרידנו. אפשר לייצר כסף יש מאין, והוא לעולם לא הבעיה. הבעיה תמיד נוגעת לשאלות אחרות לגמרי, שמאזני אקסל אינם יכולים להשיב עליהם. שאלות אלו נוגעות לתמריצים המונהגים כלפי בני האדם המשתתפים בכלכלה וכן למידת יכולתה של הטכנולוגיה לפתור מחסור.

במישור העולמי, יכולתו של הביטוח הלאומי במדינות המערב לעמוד בהתחייבויותיו תלויה בנקודת האיזון שתהיה בין שני תהליכים סותרים. מצד אחד האוכלוסייה מדלדלת, ומעט צעירים יצרכו לספק את צורכיהם של הרבה זקנים. מצד שני, צריך הרבה פחות עובדים בגלל הרובוטים שילכו ויתפסו מקומם של עובדים לא מיומנים. מכאן שהשאלה היא: איזה תהליך יגבר? התהליך שיקשה לספק את צרכי האוכלוסיה המזדקנת או התהליך שיקל לספק את צרכיה. כל הסימנים שיש לנו עד עכשיו מעידים שההתקדמות הרובוטית וההתקדמות הטכנולוגית בכלל הרבה יותר משמעותיות – אין עליית משכורות מטורפת ביפן, למשל, למרות פירמידת הגיל ההפוכה שם והמחסור לכאורה בעובדים. לפיכך לא נראה שצפויה סכנה לביטוח הלאומי במערב.

במישור הישראלי, אין בעיה של פירמידת גילאים בעייתית. ההיפך. הבעיה היא אחרת לגמרי – אין מספיק תמריצים שיוציאו לשוק העבודה וההשכלה את האוכלוסיות שעושות הרבה ילדים וצפויות לתפוס נתח ניכר מהחברה הישראלית בעתיד – חרדים ובדואים. זו בעיית תמריצים, לא בעיה של מאזן כספי. לפיכך אסור להקטין את הכדאיות של עבודה על ידי הגדלת ההפרשות לביטוח לאומי. דבר זה לא יעודד עבודה, הפיתרון המדומה הזה לבעיה יקשה על הפיתרון האמיתי לה – מתן תמריצים לשינוי התנהגותם של הסקטורים הלא יצרניים .

אין חוק שימור לכסף

11 בנובמבר 2013

אקדיש רשומה להבהרת נקודה שכתבתי עליה בתגובה לפוסט קודם.

אחת השאלות הכלכליות של התקופה האחרונה היא האם כדאי למסות את חברות הענק וכך להקל את הנטל על עסקים קטנים או לתת יותר כסף לרווחה, ביטחון וחינוך.

תשובתי היא לא. אני לא מאמין שבאמת ניתן לקחת כסף מחברות הענק ולהעביר אותו באופן חלק ופשוט לעסקים קטנים. במקרה הרע, חברות הענק יברחו והעסקים הקטנים שמספקים להם שירותים ייפגעו. במקרה הטוב, כדי לשלם מס בארץ חברות גדולות יצטרכו לקנות ש"ח ולמכור מט"ח, והדבר יעלה את שער השקל, שכבר היום הוא גבוה מדי, וכך כולם ייפגעו – גם העסקים הקטנים.
.
אנחנו חיים בעולם שבו עובדים חוקי שימור פיזיקליים – האנרגיה והחומר משתמרים. אבל כסף הוא פיקציה דמיונית שבני אדם מייחסים לה חשיבות. הוא לא עצם פיזיקלי, ואין חוקי שימור שתקפים לגביו. אי אפשר סתם להעביר כסף ולשמר אותו כמו שאי אפשר להעביר את הארי פוטר לעלילת מלחמה ושלום ולצפות שישמור על תפקידו בעלילה. אין שימור בדברים מדומיינים.

אמנם כסף משתמר ברמת המיקרו. אנחנו יכולים להעביר כסף לאדם אחר. הכסף יישאר בעל אותו כח קניה, רק בשירות בעלים אחר.

רמת המאקרו שונה לחלוטין. הפעולה של העברת הכסף משנה את ערך הכסף. הדבר דומה למניה בבורסה, אפשר לעשות בה עסקאות בסכומים מוגבלים, והמניה תישאר באותו מחיר פחות או יותר. אבל ברגע שמבוצע בה מסחר בקנה מידה עצום, הוא עצמו משנה לחלוטין את המחיר. לשם דוגמה, זו הסיבה שכאשר נוקבים בעושרם של מיליונרים בהסתמך על מספר המניות שהם מחזיקים ומכפלתם בשווי כל מניה בבורסה, הרבה פעמים נוקבים במספר דמיוני, שאותו מיליונר לא באמת יוכל להשיג. הרי ברגע שאותו מיליונר ירצה לממש את מניותיו, היצע המניות שיציף בו את השוק יפעיל לחץ דרמטי כלפי מטה על המחיר, ושווי המניות יצנח.

לכן באופן כללי העלאות מס כל כך מתקשות להצדיק את עצמן – אין שימור לכסף. הכסף שנלקח מהציבור אינו משתמר באותה צורה בידי הממשלה. הכסף שנותר בידי הציבור מוליד תמריצים ליוזמה כלכלית, ואילו הכסף ביד הממשלה מוליד לעתים את התמריצים ההפוכים.

ואף על פי שאין חוק שימור לכסף – הרבה מהחשיבה הכלכלית מבוססת על התפיסה השגויה שיש חוק שימור לכסף. שאם נחסוך יותר בכסף בתחום אחד, יצטבר לנו בהכרח יותר כסף פנוי לתחום אחר. ואם נוציא יותר כסף בתחום אחד, בהכרח נצטרך לצמצם בהוצאת כסף בתחום אחר. כך, את הגירעון מנסים לכסות באמצעות העלאת מסים או הקטנת הוצאות. בפועל, שני האמצעים מפוקפקים, כי אין חוק שימור לכסף.

למה נביאי הזעם מתעסקים במדדים פיקטיביים במקום בדברים אמיתיים?

13 בספטמבר 2013

יש בני אדם שנהנים מאוד לתאר כמה המצב נוראי, כמה רבים החטאים שעושה החברה ואילו אסונות עתידים ליפול עליה בגין כך.   "יש אדם רואה הכול באפלה קודרת", כפי שכתב אלתרמן. נביאי זעם שכאלו היו קיימים בעמנו מימים ימימה ופועלם אף הונצח בתנ"ך.

בתחום הכלכלי רבים נביאי הזעם. אתר האינטרנט של גלובס אוהב תמיד להקדיש כותרת ראשית לפסיכי כזה או אחר שחוזה לבורסות העולם קריסה כלכלית שתבוא בשבוע הבא או בחודש שלאחריו.

אין לי התנגדות לנביאי זעם כלכליים בעולם ובארצנו, אם הם אומרים דברי טעם. בארצנו בפרט, יש הרבה על מה לזעום, על מחירי הנדל"ן שהורגים את הצעירים, על הביורוקרטיה החונקת, על מכסי היבוא הגבוהים,  על התחבורה הציבורית האיומה (אם כי הולכת ונבנית פה בעשור האחרון תשתית רכבות מפוארת), על הטפילות של סקטורים מסוימים (אם כי חל שיפור גדול בנושא בעשור האחרון), על המיסוי העצום והפופוליזם שכל הזמן דוחק רק להעלותו.  אמנם הזעם הזה לא יכול להסוות את העובדה שכלכלת ישראל מתפקדת מעולה בסך הכול, אבל אם נטייתו הנפשית של מישהו היא להתמקד רק בדברים מעוררי הזעם, זו זכותו.

מה שלעתים מעצבן בנביאי זעם כלכליים הוא לא הזעם, אלא הפנייתו לכיוונים לא רלוונטיים. הרבה פעמים הם מתמקדים במדדים כלכליים שנשמעים רע, אך אין מאחוריהם באמת שום דבר, כשבוחנים אותם לעומק, במקום להתמקד בדברים פשוטים ואמיתיים.  למשל, מי שמנבא שחורות ליפן על סמך החובות שלה, מדבר שטות לדעתי, אבל מי שמנבא לה שחורות בשל שיעור הילודה האפסי, אולי מדבר לעניין (אם כי גם על כך אפשר להתווכח).  מי שמנבא שחורות לישראל על סמך הגרעון הנורא (שבינתיים נעלם בשל תרגיל של הלמ"ס), מקשקש. מי שמנבא לה רעות בשל הגרעין האיראני, אובדן תמיכת ארה"ב שנעשית יותר ויותר היספנית או הילודה הערבית והחרדית – אולי מדבר לעניין (אם כי אני מאמין שהפסימיים יתבדו).

גרעון הוא לא המדד הפיקטיבי היחיד שמשתמשים בו להוקעת כלכלת ישראל. יש מדד אחר שחביב על גיא רולניק, עורך דה מרקר, ואחד מבכירי נביאי הזעם הכלכליים בארצנו – הפריון. הפריון לעובד בישראל נמוך, הוא טוען, וזה שורש כל רע. אבל כשמסתכלים על האופן שבו מחשבים פריון, קשה הרבה יותר להתרשם שבאמת זהו מדד שמלמד את מה שנטען.

כיצד מחשבים פריון? לוקחים את התמ"ג ומחלקים אותו בשעות העבודה, ומקבלים את הפריון לשעת עבודה.  מה קורה במדינה כמו ישראל, שבה מקובל לעבוד המון שעות? התמ"ג בישראל אומנם גבוה יותר מזה של האיחוד האירופי, אבל בגלל החלוקה במספר רב של שעות עבודה, מתקבל שהפריון נמוך.  קשה ללמוד מכך – האם העובדה שעובדים הרבה שעות בישראל מסמלת שהתפוקה הכלכלית באמת נמוכה וצריך לעבוד המון שעות כדי לפצות על כך? ואולי זה רק עניין תרבותי? האם אנחנו אמורים ללמוד כלכלה ממדינות אירופה שבהן סוגרים את הבאסטות מוקדם? הרי תמיד דווקא מביאים את העצלנות האירופאית כהוכחה לניוון של היבשת.

ואם אנחנו נחושים להעלות את הפריון, מה ההשלכות המעשיות – אולי AM PM צריכה לסגור בלילות, לגרום לקופאיה לעבוד פחות שעות וכך להגדיל את הפריון במשק? אולי נכפה שבע שעות עבודה מקסימליות, בפרט במגזר ההייטק, כמו שהיה רוצה הרצל שהציע שבדגל מדינת היהודים יהיו שבעה כוכבים זהובים לסמל שבע שעות עבודה?   כל אלו רעיונות שיכולים לשפר את הפריון במשק. אבל לא עליהם חושב רולניק.  הוא משתמש במדד הפריון באופן נאיבי כאינדיקציה מדויקת לתפוקה של העובד הישראלי בהשוואה לעמיתיו בעולם.  כך הוא הופך להיות עוד אחד מנביאי הזעם שמעדיפים לדקלם מדדים מספריים לא רלוונטיים במקום לדבר על דברים אמיתיים.

נס נומרולוגי

9 בספטמבר 2013

בשורות טובות מאוד מגיעות מכיוון הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. היא שינתה את חישוביה, וגילתה שיש סיבות לשערך את התמ"ג ולהפחית את משקל הגרעון. ועתה החוב של ישראל עומד על 68% מהתמ"ג ולא על 73%, כפי שסברו קודם.

מדוע אלו בשורות טובות? הרי לכאורה זה סתם חארטה. הרי זה לא שגילו בלמ"ס שיש יותר גז בים או יותר פוספט בים המלח או שטבע לא תאבד את הפטנט על הקופקסון או שצ'ק פוינט תביס את המתחרים. גם לא גילו שרמת החינוך הטכנולוגי בישראל השתפרה או שאירן תפסיק את התחמשותה הגרעינית ותקל על תקציב הביטחון.  בלמ"ס בסך הכול הגדירו דרכים חדשות להציג חשבונאית את מה שהיה ידוע כבר מזמן. התעסקות משמימה במספרים שלא משנה שום דבר ומעניינת רק רואי חשבון.

כל זה אמת.

בעולם שבו קובעי המדיניות היו בעלי שכל ישר, השיערוכים האלו של הלמ"ס היו נטולי כל חשיבות. אבל אנחנו לצערנו לא חיים בעולם כזה, אלא חיים בעולם שבו קובעי המדיניות, כמו יאיר לפיד, קרנית פלוג ונערי האוצר, הם מאמינים פנאטים בנומרולוגיה. בעולם הזה אסור שחלילה החוב יעלה על 3% מהתוצר, לא משום שיש איזו הוכחה מהמציאות שלמספר 3 יש בהקשר זה השפעה מהותית, אלא בשל אמונה טפלה נומרולוגית.   לפיד מזהיר מפשיטת הרגל שישראל הייתה אוטוטו מגיעה אליה אלמלא צעדיו המכאיבים. אבל הוא אינו יכול להצביע על שום מחקר או עבודה אמפירית שירמזו על פשיטת רגל כזו דווקא בסף השלוש, ולא בסף הארבע, החמש או השש, וגם קשה לצפות ממנו לכך – הוא לא באמת מבין משהו במקרו כלכלה.  ההצדקה היחידה שהוא יכול לגייס לקיצוציו היא האמונה התמימה אך המגוחכת שהמספר שלוש מייצג איזה סף קדוש, כאילו למספר שלוש יש איזו סגולה פלאית או שנשפכו עליו מים קדושים.

עתה מצאו בלמ"ס, כנראה שלא במכוון, דרך שגם תאפשר הרחבה תקציבית שנחוצה בימים אלו וגם תשמור על האמונות הטפלות היקרות ללבם של אנשי האוצר. הם הגדילו את התמ"ג באמצעות חישובו מחדש, ועתה הסף הנומרולוגי הקדוש, העומד על 3% מהתמ"ג, עלה משמעותית, ואפשר להרחיב את הגירעון עד לסף זה, מה שאולי אף יאפשר להוריד מסים. נס נומרולוגי.