ספרי החג שלי

המרד נגד הגלובליזציה

חייו של נדב איל מעוררים קנאה, ולא רק כי הוא עיתונאי כל כך מוכשר ונשוי לילדה הכי יפה בגן. הוא עדיין בגיל שלושים ומשהו וכבר הספיק להיות כמעט בכל מקום בעולם שבו קרה משהו מעניין ולסקר זאת עבור ערוץ 10. בספר עיון חדש שלו נמצא סיקור המסעות האלו, כמו גם מבט רחב יותר על תהליכי הגלובליזציה, ותהליכי הקונטרה אליהם, בראש ובראשונה בחירת דונלד טראמפ, המאורע הבלתי נתפס שאיכשהו בכל אופן קרה. הכול לצד שלל אנקדוטות עכשוויות והיסטוריות מרתקות שחייבות להתיישב באיזו פינה במוחו של כל אדם משכיל. אני מצאתי עניין במיוחד בתיאורי היפנים שהפסיקו לעשות ילדים (וכבר כתבתי על התוכנית שהכין בנושא).

על המסקנות הסופיות של איל שמפורטות בספרו ומייצגות את הסטייט אוף מיינד של האליטה הליברלית בימינו אפשר בהחלט לחלוק (האם למשל הפיתרון לגוש האירו הוא העמקת האיחוד? אולי הוא דווקא גירושים מסודרים?) אבל כתיבתו בסך הכול לא מוטה, לפחות לא באופן קשה. בכל פעם שחשבתי שהוא מציג איזו תופעה בדרך שמאלנית מגמתית, בא העמוד הבא בספר ואיזן את התמונה. ביוטיוב רץ סרטון לועג לו שבו הוא מוצג מנבא שוב ושוב את תבוסת טראמפ, אבל מכל העיתונאים בארץ דווקא הוא היה זה שנתן צהר לעולמם של תומכיו הנלהבים ומסעותיו בארץ כורי הפחם מתוארים בספר.

יובל נח הררי הוכיח שנגמר העידן שבו רק ספרי עיון מאת יהודים אמריקנים זכו לתפוצה כלל עולמית. גם יהודים ישראלים יכולים. מקווה שגם לנדב איל ישחק קלף וספרו, שפונה לקורא שוודי, סיני או אוסטרלי לא פחות מאשר לקורא ישראלי, יתורגם לכמה שיותר שפות וגם זו תהיה הוכחה לנפלאות הגלובליזציה.

מלחמת זכות השיבה

הספר של עינת וילף ועדי שורץ על האופן שבו הקהילה הבינלאומית מטפחת את מיתוס זכות השיבה מקביל את זכות השיבה להתנחלויות. שני אלמנטים שמקשים על פיתרון הסכסוך בינינו לפלסטינים על פי עקרונות בינלאומיים מוסכמים, אולם בעוד שהקהילה הבינלאומית מבטאת סלידה מההתנחלויות, הרי שהיא תורמת למיתוס זכות השיבה באמצעות החזקת אונר"א. אונר"א, סוכנות האו"ם שאחראית לטפל בפליטים הפלסטינים, מגדירה גם נכדים ונינים של פליטי 48' כפליטים, ואפילו כאשר זכו לאזרחות בארץ שקולטת אותם (כמו בירדן). אונר"א מגדירה את הפלסטינים פליטים גם כאשר הם נמצאים בארץ ממנה כביכול נפלטו, דבר שבעצם משמעותו שהגדרת הפליטות כלל לא חלה עליהם (כמו צאצאי הפלסטינים שברחו ליו"ש או לעזה וכך נותרו בשטח המנדטורי של פלשתינה). הכותבים טוענים שעל פי ההגדרות הבינלאומיות המקובלות רק אחוז מזערי מאלו שמוגדרים היום פליטים פלסטינים זכאי לתואר פליט. השאלה שמעלה הספר היא מדוע ישראל לא מבטאת עניין בפירוק אונר"א. אני חושב שיש דווקא היגיון בכך – אונר"א לוקחת אחריות על רווחת הפלסטינים וזהו אינטרס ישראלי לשמור את פעילותה כדי למנוע משבר הומניטרי ומנגד זו תמימות לחשוב שמיתוס הפליטות הפלסטיני ייעלם רק אם ייעשו שינויים ביורוקרטים באופן שבו האו"ם מנהל את הפליטים הפלסטינים. הרי עמנו לא היה צריך סוכנות או"ם כדי לחלום לשוב לציון במשך אלפיים שנה.

בהקדמה לספר עינת וילף מבטאת בחדות בלתי רגילה את קריסת השקפת עולמה השמאלנית כאשר הפלסטינים דחו את הצעות הפשרה של אהוד ברק והחלו באינתיפאדת מתאבדים. דבריה מזכירים שלא מעט ישראלים אכן שינו את השקפת עולמם בעקבות הנסיבות. זה אות כבוד לדעתי לתת למציאות להשפיע על דעותיך ולא להיות כמו כל מיני בעלי טורים ב"הארץ" שכתיבתם נתקעה בחשיבה שהייתה הגיונית בטרם אוקטובר 2000.

הספר דן בניסיונות ההיסטוריים לפתור את בעיית הפליטים. מדינות ערב התנגדו בתחילה לכך שישראל תקלוט חזרה פליטים, מתוך הנחה ששיבת הפליטים לאזורים שהונף עליהם דגל ישראל משמעותה הכרה במדינה הציונית. אחר כך כשהבינו את הפספוס, עדיין סירבו לכל פשרה גם בתמורה לכך שישראל תקלוט מאה אלף פליטים. בקצב הדמוגרפי של הילודה הערבית משמעות קליטתם אז הייתה יכולה להיות היום עוד קרוב למיליון ערבים ישראלים. כרגיל מתברר שחלק גדול מהצלחתו של המפעל הציוני נעוץ בסרבנות הערבית. גם ארה"ב לחצה על ישראל הצעירה לקלוט חזרה פליטים, אבל בן גוריון הפגין כושר עמידה מרשים מול לחצים אלו.

מדיר יאסין עד קמפ דיוויד

עוד אדם שהיה מזוהה עם השמאל ושינה את דעותיו בעקבות האינתיפאדה השנייה הוא ההיסטוריון בני מוריס. בשנת 2001 כתב:

הלוך מחשבתי בעניין המשבר כעת במזרח התיכון וגיבוריו השתנה מהותית בשנתיים האחרונות. נדמה לי כי אני מרגיש קצת כמו אותם אוהדי הקומוניזם במערב שהוערו בגסות לקול טרטור הטנקים הרוסיים שפרצו אל תוך בודפשט ב-1956

הספר מכנס מאמרים שלו. כמו בספר של וילף ושורץ הוא מדגיש שוב ושוב כיצד הפלסטינים אוחזים באמונתם האדוקה בזכות השיבה ולכן בעצם חותרים להשמיד את ישראל במסווה של הסכם שלום. מהנה לקרוא כיצד הוא קוטל בחריפות את אבי שליים, אילן פפה והלל כהן על ספרים שלהם שמוטים לטובת הצד הערבי. כאילו כדי להזכיר לקוראים את המהפך הרעיוני שבעבר – מוריס היה בצעירותו סרבן שירות בשטחים ואחד הפרקים בספר מתאר את חוויית המאסר שלו.

כשאני כותב את הפוסט הזה אני רואה דברים שצייץ נפתלי בנט על מפגש שלו עם ברנרד לואיס, המזרחן הדגול שמת בסוף השבוע:

לפני מספר שנים נפגשתי באריכות עם ההיסטוריון וחוקר האיסלאם הנודע ברנארד לואיס בכנסת ושאלתי אותו לגבי כוונות איראן ביחס להשמדת לישראל. האם מבחינתם זו תכנית עבודה או שזו רטוריקה בלבד. ״הם רציניים מאד. תאמינו להם. זו ליבת האידיאולוגיה שלהם״ הוא השיב בפשטות.

החוכמה הפשוטה הזו לפיה אם האויב שלך אומר שהוא רוצה להשמיד אותך, האמן לו – כפי שנוהג להגיד בנימין נתניהו – שזורה בהשקפת עולמו העכשווית של בני מוריס, וממש כמו נתניהו, גם מוריס חרד בכל מאודו מהאיום הגרעיני על ישראל ורואה בו את סכנת האמת האולטימטיבית הקיצונית בחומרתה. נבואתו במאמר ב-2001 היא ברוח אפוקליפטית:

או ש[המדינה] תהפוך למדינה יהודית, ללא מיעוט ערבי בולט, או שתהפוך למדינה ערבית, עם מיעוט יהודי שילך ויפחת בהדרגה, או שהיא תהפוך לאתר של נשורת גרעינית ותחדל להיות ביתם של שני העמים גם יחד.

מרימי השטרות

כבר סקרתי את ספרו של סת' סטפנס דווידוביץ' על אוסף הנתונים שהצטברו בגוגל על החיפושים שבני אדם עורכים, ועל שימושיהם של הנתונים האלו. שווה לציין במיוחד פרק מעניין שדווידוביץ' מקדיש למה שלא ניתן לעשות עם המידע הזה – לחלץ תובנות להשקעה בבורסה. דבריו בפרק מהווים דוגמה לעיקרון של יעילות השווקים הפיננסיים. בכל מידע שניתן להשתמש בו כדי להרוויח בבורסה, נעשה כבר שימוש מיידי, ולכן שימוש נוסף הוא חסר תועלת. בדיחה ידועה על העיקרון הזה אומרת שאם מרצה לכלכלה רואה שטר מונח על הרצפה, הוא אומר לתלמידיו שאין טעם להרים. אם זה היה שטר אמיתי, מישהו כבר היה מרים אותו.

אבל דווידוביץ' מתאר כיצד הוא כן עשה ניסיון להרים את השטר. הוא ישב לצורך כך עם לורנס סאמרס, נשיא הרווארד וכלכלן מבריק מאין כמוהו. נתניהו ניסה בזמנו לגייס את סאמרס להיות נגיד בנק ישראל במקום קרנית פלוג הבינונית. למרבה הצער, באחד הפספוסים ההיסטוריים אך הנשכחים בתולדות המדינה סאמרס ענה בסירוב.

בסופו של דבר דווידוביץ' וסאמרס הבינו שבכל צעד שיעשו, אין להם סיכוי להקדים את קרנות הגידור. אם יש כסף שניתן להרוויח על ידי בחינת חיפושים בגוגל – למשל לראות איך חיפושים של המילה אייפון מנבאים את הרווחים של אפל, מישהו כבר הרוויח אותו, קרנות גידור כבר ביצעו את הבדיקות האלו והן מתומחרות במחיר המניה.

מה שצריך להיזהר ממנו במיוחד בעריכת בק-טסטים כאלו, שמנסים למצוא בדיעבד מתאמים בין עליות וירידות השווקים לבין כל מיני אירועים והתרחשויות, הוא ההתאמות האקראיות. כשבוחנים מאות התאמות, בהכרח יהיו כמה שבמקרה יראו מובהקות סטטיסטית, אפילו שזו תוצאה מקרית לחלוטין. כשבוחנים התאמות באלפים ובעשרות אלפים, חלק מהן יראו לא רק מובהקות סטטיסטיות אלא אפילו מסתברות ואינטואיטיביות. מישהו חכם יגלה זאת וירוץ להקים קרן גידור על בסיס הציפיה שהתאמות אלו ימשיכו, אבל היא בקושי תרוויח פרוטה. או מאחר שחכמים אחרים יגלו את הקסם בעת ובעונה אחת ולפיכך יתחרו בה עד לסנט האחרון, או מאחר שהמתאם הסטטיסטי עצמו היה בעבר מקרי לחלוטין ולא העיד על שום דבר מהותי. עם זאת, צריך להעלות הסתייגות. ישנה קרן גידור מפורסמת אחת שמצליחה בדרכים נסתרות להניב תשואה פנומנלית מדי שנה – רנסנס טכנולוגיות של ג'ים סימונס.  כמו כמעט כל כהני הביג דאטה, סימונס הוא יהודי. סימונס הוא מתמטיקאי דגול, וחייו רצופים הישגים מדהימים, אך גם טרגדיות אישיות קשות. השילוב הזה מעלה בראש את המושג "עין הרע", הקונטרה שנותנים החיים למי שמצליח מדי. אבל מושג זה עצמו התהווה ככל הנראה מנטייתם של בני אדם לעשות עניין מצירופי מקרים והתאמות סטטיסטיות אקראית, כי בפועל הרי החיים נותנים קונטרה באקראי, או, מה שעוד יותר שכיח, דופקים את מי שדפוק כבר ממילא.

ספרי האפוקליפסה

קראתי במהלך החג שני ספרים דומים במובנים מסוימים, אך כתובים ברוח שונה, אולי ממש הפוכה. הראשון הוא הספר "כניעה" מאת הסופר הצרפתי מישל וולבק. השני הוא "השלישי" מאת ישי שריד, בנו של יוסי שריד.
שני הספרים עוסקים בעתיד אפוקליפטי. "כניעה" מתאר מצב שבו מפלגה דמוית האחים המוסלמים עולה לשלטון בצרפת, מוציאה את הנשים משוק העבודה ומאפשרת פוליגמיה.
"השלישי" מתרחש בעתיד שבו ממלכה דתית המתנהלת סביב בית המקדש השלישי הוקמה בידי מתנחלים אחרי חורבן ערי החוף בהפצצה גרעינית בידי האויב.

מהספר של וולבק נושבת רוח של יאוש מהערכים החילוניים המודרניים ומהיכולת שלהם לעמוד במאבק מול הדת, ומול יתרונם של המוסלמים הדתיים בנחישות ובדמוגרפיה. הגיבור, איש אקדמיה מוכשר, מנהל חיים ריקים. הוא אינו בקשר עם הוריו. לא הקים משפחה וכל מה שיש לו זה מין מזדמן וערגה לאהובתו היהודיה שעלתה לישראל. הוא ממש משל ליבשת שלמה שכל השכלתה ותחכומה אינם מובילים אותה לכלום פרט לסיפוק זול של יצרים, לריקנות ולתבוסה. ישראל מוזכרת בידי וולבק לא פעם ומתוארת כמקום שבו אנשים מוצאים טעם ומשמעות בחיים ואילו צרפת מוצגת כנואשת וכאבודה. וולבק נראה לי כתאום של גיא בכור, המרבה לכתוב על שקיעתה של אירופה ולהנגידה עם ישראל הפורחת. מי שקורא את גיא בכור, יראה את הספר של וולבק כסיכום ספרותי (פלוס סצנות מין) של מה שכבר ספג מבכור.

"השלישי" גם כן מתרחש במציאות שבה החילוניות מובסת מפני הדת, ערי החוף נופלות ומדינת יהודה קמה. אבל ישי שריד אינו מישל וולבק. שריד שייך לשמאל הישראלי ואילו וולבק שייך לימין הצרפתי. לכן מוסר ההשכל שרוצה שריד ללמד אינו חוסר התוחלת של החילוניות, אלא השקר שבהבטחות הדת המשיחית. מדינת המתנחלים שמצייר, שקועה בפולחן הקורבנות שלה, מבודדת בעולם, נתונה לבריחת מוחות, מוציאה להורג בסקילה מתנגדים רעיוניים, עקשנית מול כל רעיון פשרה ולבסוף קורסת מול האויב הערבי.

שני הספרים נושאים אפוא מסר עתידי מר לקורא המערבי – ניצחון האיסלאם, אבל הדרך השונה שהתוו לשם מלמדת על הלקח השונה שביקשו להותיר אצל קוראיהם. אני יכול לומר שהזדהיתי יותר עם המסר של וולבק מאחר שאני מחבב מאוד את הציבור הדתי ולא מעלה על דעתי שיקים מדינה שמבוססת על גישה אכזרית כמו זו שרואה שריד בעיני רוחו. זאת למרות ביקורתי על חוסר התוחלת שבמפעל ההתנחלויות. ייתכן שגם האיסלאם הפוליטי באירופה לא יהיה מסוכן ועוין לזכויות נשים כמו שמציגו וולבק, אבל כבר החדשות שמגיעות מאירופה בימים אלו מלמדות על כך שעם עליית האיסלם זו תהיה יבשת שונה ולא לטובה.

נקראו בנשימה עצורה לאחרונה

יואב אבן, כתב הבריאות של חדשות ערוץ 2, פרסם ספר באינטרנט שניתן לקרוא ללא תשלום. שקעתי לתוכו ובתוך כמה שעות קראתי אותו בנשימה אחת. כבר מזמן לא זוכר חוויית קריאה כזו. זו קריאת חובה למי שמתעניין באופן שבו מתפקדת מערכת אכיפת החוק במדינה, ביחסי המינים ובאידאולוגיות של האליטות. בראש ובראשונה זהו סיפור אישי על התמודדות עם תלונת שווא על אונס שמסופר באופן כנה ומעניין. בעצם פרסום הספר והצפת הפרשיה הנשכחת מחדש גילה אבן אומץ בלתי מבוטל, מה עוד שהוא יוצא במידה מסוימת נגד האליטות הפמיניסטיות, שהן אולי הכוח החזק במדינה. אין ספק שאישה שחוותה אונס ומתלוננת עליו מגלה אומץ רב, אך גם גבר שהתמודד עם תלונת שווא ובוחר לגולל את הסיפור במלואו קבל עם ועדה, הוא אמיץ ביותר, ואבן ראוי להערכה.

ספר דיגיטלי אחר שקראתי לאחרונה ונהניתי ממנו מאוד הוא מז'אנר שונה לחלוטין ובשפה האנגלית. הוא עוסק בעתיד התחבורה בימי המכונית ללא נהג. הנושא כבר נדון בהרחבה בבלוג (ראו כאן), אך בספר הוא מלובן בפרטי פרטים מרתקים. החזון שמציג הספר נסוב סביב שירות מוניות חשמליות אוטומטי שיספק את צרכי הציבור בעתיד הלא כל כך רחוק ויחולל שינויים מרחיקי לכת. הספר זמין באמזון בפורמט קינדל תמורת חמישה דולרים. שווה לדעתי.