Archive for the ‘סמטרפונים’ Category

תנו לאובר לעלות, ותפצו את הנפגעים

21 ביוני 2015

אפליקציית שיתוף הנסיעות בסמארטפון אובר חוללה מהפכה כלל עולמית. בימים עברו מי שהיה חפץ לנסוע ממקום למקום ברכב שאינו שלו היה צריך להזמין מונית. אובר שינתה את התמונה. היא איפשרה לבעלי רכב פרטי מן השורה המעוניינים בכך לרשום עצמם באובר כנהגים. כאשר מישהו נמצא סמוך להם וחפץ לנסוע למקום אחר הוא יכול למצוא אותם באפליקציה ולהזמין אחד מהם לאסוף אותו. בסיום הנסיעה יתבצע התשלום אוטומטית בכרטיס אשראי ששמור אצל אובר והנהג והנוסע ידרגו זה את זה.

המודל של אובר הוא כמובן אסון לתעשיית המוניות שמתקשה לעמוד בתחרות מצד נהגי אובר. כמעט כולם יודעים לנהוג, ולפיכך האפליקציה מהווה דרך קלה עבור רבים להשלים הכנסה כנהגי אובר. למוניות עדיין נותר ייחוד משלהן – אפשר להרים יד ברחוב ומונית תעצור לך. אבל ככל שנוח יותר להזמין נהג מאובר באפליקציה, כך משמעותו של היתרון הזה של המוניות פוחתת.   לפיכך בכל מקום שאליו אובר נכנסת, מתחולל מאבק איתנים בינה לבין נהגי המוניות. הניסיון העולמי מראה שכמעט בכל מקום נהגי המוניות מפסידים בסוף. אובר מוכנה להסתכן ולהתחיל לפעול גם כשפעולתה עדיין אינה מוסדרת ונמצאת בתחום האפור-שחור של החוק. אחרי שהיא מתחילה לפעול ובשל הנוחות והתעריפים הזולים שהיא מציעה נוצר לחץ ציבורי שמונע מהרשויות לגרש אותה. לאובר יש יתרון מכריע נוסף על מוניות: אפשר להשיג אותה גם כשלא ניתן להשיג מונית (כמו למשל בערבי יום העצמאות בארץ). מדוע? כי בניגוד למוניות היא אינה צמודה לתעריפים קבועים, ומקפיצה מחירים בעת ביקוש רב, מה שיוצר תמריץ לנהגים שלה לצאת ולספק את הביקוש.

בארץ, בניגוד כמעט לכל שאר העולם, נהגי המוניות נמצאים בינתיים כשידם על העליונה במאבק מול אובר. אובר אמנם פועלת בארץ, אך כאפליקציה להזמנת מוניות (בדומה לגט טקסי). כך היא מהווה איום על תחנות המוניות, אך לא מהווה איום קיומי למודל המונית עצמו. אם נזכרים בכוח שיש לנהגי מונית במרכז הליכוד מבינים שיהיה קשה לאובר להשליט את המודל המקורי שלה פה בארץ. מצד שני האם ניוותר בודדים בעולם בעקשנותנו האנטי אוברית (לפחות עד שתגיע המכונית ללא נהג שתקבור את כל המודלים העסקיים האחרים)? הרי אנחנו בעידן שבו מדברים ללא הרף על הוזלת יוקר המחיה.  אפשר להעלות נימוקים מתחום הביטחון האישי, לך תדע מי יהיה נהג אובר שיקח אותך ולאיזה תא טרור משתייך. אבל גם ארצות שבהן מצב הביטחון האישי הרבה יותר גרוע מאצלנו מרשות לאובר לפעול ורק לעתים נדירות עולות בעיות.

בעיניי הבעיה הקשה ביותר במתן היתר פעולה לאובר היא העוול שהדבר יגרום למי שרכש במיטב כספו כהשקעה מספר למונית. בבת אחת המדינה תשמוט את הקרקע מתחת לרגליו ומתחת להשקעה הפנסיונית שלו. השאלה הזו מעוררת דיון בקרב הכלכלנים, ובדרך כלל מפקפקים בצורך לפצות את בעלי המספר הירוק. יש הטוענים שמכיוון שמספר למונית תומחר תמיד כנכס בעל סיכון ולפיכך נתן תשואה גבוהה, בעליו ידעו מראש שזו השקעה שעתידה לא בטוח, ואל להם להתלונן כשהסיכון התממש.

הטיעון הזה בעייתי בעיני כי הרשויות במדינה או בעיר מכהנות בעצם בשני כובעים. עם הכובע האחד כגוף שמוכר נכס (מספר למונית. עולה היום בארץ כרבע מיליון שקלים. בניו יורק עולה כמיליון דולר!). עם הכובע השני כמי שמפקחות על הרגולציה שקובעת את ערכו של הנכס. בסיטואציה כזו טמונה חוסר הוגנות בסיסית. כמו מצב שבו מנכ"ל חברה מוכר מניה, כשהוא יודע שהיא הולכת להתרסק מחר בבוקר בגלל פעולותיו. במובן מסוים זה מזכיר לי את ההתנהלות של המדינה עם חברות הגז – היא נתנה להן לחפש גז בתנאי חוק מסוימים, ומייד כשלתדהמת כולם החברות הצליחו בחיפושיהן שינתה את החוקים לטובתה. לטווח הארוך הדבר רע לא רק בגלל תחושת חוסר ההגינות שהוא מעורר, אלא משום שהתנהלות של המדינה שיוצרת תחושה של חוסר ודאות ושרירותיות נותנת מרחב פעולה רב לגורמים הכי אנטי יצרניים במשק, כל מיני עורכי דין, לוביסטים וקבוצות לחץ. מנגד היא מרתיעה את הגורמים הכי יצרניים – יזמים פורצי דרך שמוכנים לקחת סיכונים כל עוד חוקי המשחק ברורים.

לגופו של עניין איני בא לומר שכדי לשמור על ההגינות כלפי המשקיעים במספר ירוק למונית צריך למנוע תחרותיות וכלכלה חופשית ולחסום את אובר. להיפך – הרגולציה שחייבה קניית מספר למונית הייתה בעייתית עוד לפני אובר וטוב שתתבטל. עם זאת, מאחר שהמדינה היא זו שיזמה את החסם האנטי תחרותי הזה ונהנתה ממנו, הרי שכשהיא מחליטה לבטלו או להפחית מאוד את משמעותו, היא צריכה לפצות, לפחות חלקית, את מי שהשקיע במספר למונית.

העין הבוחנת של האפליקציה

28 במאי 2015

בני האדם מתחלקים לשניים. אלו שפוצחים בשיחות ארוכות עם נותני שירות ואלו שמצפים לשירות קורקטי, יעיל ושתקני. הראשונים רק מחכים להזדמנות לשתף קופאיות, נהגי מונית, עוזרות משק בית ומעצבי שיער בפרטים הכמוסים של חייהם, במצוקותיהם ובטרדותיהם כמו גם ברגעי האושר והחדווה. האחרונים תוהים איך גורמים לנותני שירות מרבי להג לסתום את הפה מבלי להעליב או להיות גס רוח.

תרבות הסמרטפון והאפליקציות משנה גם אלמנט עדין זה ביחסי נותן השירות ומקבלו. בערים הגדולות של ארצות הברית יש מגוון רחב מאוד של שירותים הזמין לבעלי סמרטפונים באפליקציות. אלינו הגיעו בעיקר שירותי המוניות אובר וגט טקסי אבל בסן פרנסיסקו ובניו יורק המגוון רחב בהרבה. אפשר למצוא באפליקציה את מי שיסדר לך את הדירה, יעשה לך כביסה, יארגן לך את הבגדים, יבשל לך בבית או יתקן לך את הנזילה. כל אלו עשויים לפצוח איתך בפטפוט חביב בזמן מלאכתם או להפגין אדישות וריחוק. אבל התמריצים שלהם השתנו לעומת ימים עברו. זאת מאחר שבאפליקציות קיים בדרך כלל מנגנון דירוג, ולנותני השירות יש מוטיבציה חזקה מאוד לקבל דירוגים גבוהים.  הדירוג יבוסס מן הסתם בעיקר על הערכה מקצועית, אולם סביר גם שנותני שירות קרים ואנטיפתים או לחילופין כאלו שטוחנים ללקוחותיהם את השכל עד דק ייפגעו בדירוגם ואולי יועפו מהאפליקציה. השורדים יהיו אלו שיידעו להתאים עצמם למזגם של הלקוחות.

בחלק מהאפליקציות הדברים עובדים לשני הכיוונים. מאפשרים גם לנותן השירות לדרג את לקוחו, וכך גם הלקוח עצמו כפוף לתמריץ להיות סבבה. אם כי סביר שתמיד הלחץ על נותן השירות יהיה גדול יותר בעולמנו הקפיטליסטי. טוויסט מהפכני הכניסה לעניין הדירוגים לאחרונה ליפט המתחרה באובר בתחום אפליקציות הזמנת הנסיעות. ליפט מאפשרת לשני נוסעים זרים זה לזה לחלוק נסיעה כדי להשתתף בעלויות. בתום הנסיעה הם יכולים לדרג לא רק את הנהג אלא אחד את השני. בשביל מה זה טוב? אם שני הנוסעים מסמנים סמיילי אחד לשני, נפתחת להם האפשרות להעביר הודעה ביניהם ומכאן קצרה הדרך למפגש רומנטי או לצורך תאוות בשרים, לידידות מופלאה, או להזדמנות תעסוקתית נדירה.

עולם הסמרטפון, האפליקציות והדירוגים נותן משהו שתמיד היה חסר בחיים החברתיים. משוב מיידי על מה שחושבים עליך. אין דבר יותר מעורר בחיים מקבלת משוב. אבל גם הוא הופך לקצת מבעית כשהוא בא יחד עם שימוש באפליקציות של שירותים יומיומיים. לא כולנו רוצים לחוש כאילו אנחנו בריאליטי ונתונים לחסדם של הצופים כשאנו עסוקים במטלות היומיומיות שלנו. אולי בסופו של דבר יתחלקו משתמשי האפליקציות בין מוחצנים, הששים להפוך כל אירוע למפגש חברתי ואינם חוששים להישפט, לבין מופנמים שרוצים בעיקר שלא יפריעו להם בשקט שלהם. כל קהל יעד יבחר לו את האפליקציות המתאימות לו.

בהלת האייפון

23 בספטמבר 2013

הניסיון להבין תופעות כלכליות הוא אחד הדברים האהובים עליי בחיים, אבל לפעמים אני פשוט מגרד בראש.

אפל הוציאה שני אייפונים חדשים. האחד משכפל פחות או יותר את אייפון חמש, והשני מהווה שיפור שלו. קצת יותר מהיר (אבל אייפון 5 מהיר ביותר), מצלם מעט טוב יותר (אבל אייפון 5 מצלם נפלא) ובצבעים יותר מגוונים (זה מה שחשוב לאנשים בוגרים?).    אייפון אינו מספק באמת ערך שימושי טוב משמעותית מזה של סמרטפוני האנדרואיד, אבל הוא נמכר במחירים גבוהים בהרבה.

אז מה מצדיק את ההסתערות העולמית על חנויות אפל ואת התורים הארוכים לפניהן?

לפי הכתבה בפורבס שמנסה לנתח את התופעה, נראה שאייפונים הפכו למעין סמל סטטוס. אולי אפל אינה מתחרה עוד במגרש של סמסונג, היא מתחרה במגרש של פראדה ולואי ויטון.