תמריצים מחוללים תינוקות

בעיית הילודה שמתחת לשיעור התחלופה משותפת לכל מדינה מערבית פרט לישראל. הונגריה המובלת בידי ויקטור אורבן היא אחת המדינות המסקרנות ביותר בעולם המפותח כיום. ימי האימפריה האוסטרו-הונגרית חלפו ממזמן, והונגריה היא רק מדינה בינונית באוכלוסייתה ולא עשירה במיוחד. ובכל אופן התנגדותו הנחרצת של אורבן לאליטות המערביות ולערכיהן הופכת את הונגריה תחת הנהגתו לאופוזיציה מרתקת.  בין הביטויים לשונות ההונגרית מצויה הנכונות של הונגריה להרעיף הטבות כלכליות יוצאות דופן על זוגות המרחיבים את המשפחה. כלאומן הונגרי אורבן מבין שאין לאומיות הונגרית בלי ילדים הונגרים. כמתנגד מושבע להגירה הוא בוודאי חולק את הסנטימנט של חבר הקונגרס האמריקני סטיבן קינג שהכריז כי "אינך יכול לבנות את הציביליזציה שלך עם תינוקות של אחרים".

דא עקא, פריון האישה ההונגרית בשנת 2010, אז נכנס לתפקידו, עמד על 1.25 ילדים לאישה, נתון שמשמעותו קריסה דמוגרפית עתידית של הונגריה באופן שהופך ללעג כל תקווה לעתיד הלאומיות ההונגרית. מה עוד שגם הילדים המעטים שנולדים בהונגריה מוצאים לעצמם במקרים רבים עבודה במערב אירופה ואובדים למולדתם.

הונגריה תחת אורבן הנהיגה מדיניות מתמרצת ילודה באופן שאין לו אח ורע בשום מקום אחר. על פי מאמר עדכני של המכון האמריקני ללימודי משפחה, בהתחשב בהפרשי העושר בין המדינות, התמריץ שנותן אורבן למשפחות הונגריות להביא ילד, משתווה לתמריץ בסך 200 אלף דולר בארצות הברית! התמריץ ניתן באמצעות השתתפות במימון דירת מגורים לזוג עם שלושה ילדים. הוא מתווסף לתמריצים אחרים, נדיבים גם אם פחות, בדמות הקלות מס להורים.

האם זה עובד? אם מסתכלים במספר הלידות השנתי הכללי לא רואים עליה כלל בשנים האחרונות, אך דבר זה נובע מכך שמספר הנשים בגיל הפריון צולל, מאחר שהנשים מזמני הבום הדמוגרפי בשנות השבעים כבר חדלות ללדת. בפועל רמת הפריון לאישה אכן עולה. הילודה בהונגריה עדיין נמוכה, אך תוך מספר שנים לא רב היא התקרבה מ-1.25 ל-1.5 ילדים לאישה, עלייה שלא הייתה דומה לה במדינות באזור כמו פולין וצ'כיה.

המקרה ההפוך בסין

תמריצים עובדים, גם כשמדובר בהחלטה כה אישית כמו כמה ילדים להביא לעולם. דוגמה לכך, אך הפוכה ומהכיוון השני ניתן לראות גם במאמר בג'ורנל המדעי "דמוגרפיה". קיימת מגמה בקרב חוקרי הדמוגרפיה להמעיט בחשיבות מדיניות הילד האחד ככלי לצמצום ילודה בסין עד ביטולה בשנת 2015. הרי כל העמים המזרח אסייתיים צמצמו ילודה בעשורים האחרונים ובאופן דרמטי. מיפן ועד סינגפור. מטאיוון ועד קוריאה. לדעתם הירידה בילודה הסינית הייתה מתרחשת בכל מקרה. לי תמיד הטענה נראתה בלתי מתקבלת על הדעת. התמריצים שהפעילו הסינים כדי להפחית ילודה היו כבירים, ואיך יכול להיות להיות שתמריצים גדולים לא יחוללו השפעות גדולות. בין התמריצים יש לציין פיטורים של פקידי ממשלה שלא הצליחו לאכוף יעדי ילודה נדרשים וקנסות על ילד עודף שעלו בהרבה על רמת ההכנסה השנתית. מקרה מפורסם הוא של במאי הסרטים הגדול, ג'אנג יי מו, שנדרש לשלם 1.2 מיליון דולר על המספר החריג של ילדיו. בתחילת שנות התשעים הסינים אפילו אסרו על אימוץ ילדים מעבר למכסה המותרת כדי לחבל במאמציהם של הורים להציג את הילד הנוסף שלהם כמאומץ.

ב-1970 הייתה אישה סינית יולדת שישה ילדים בממוצע, ממש כמו חרדית בימינו. בסוף שנות השבעים רמת הפריון ירדה כבר לשלושה ילדים לאישה כתוצאה מהשקעה ממשלתית גדולה בעידוד (או כפיית) תכנון משפחה. אבל הממשלה הסינית עדיין הייתה מודאגת. 3 מיליארד סינים בשנת 2050, כפי שהיה צפוי מאקסטרפולציה של שיעור הפריון, נראו להם מרשם לצפיפות אסונית ולכאוס. לכן הונהגה בשנת 1979 מדיניות הילד האחד שאסרה על יותר מילד למשפחה. המדיניות נאכפה ברמות שונות של חומרה לאורך השנים וגם הונהגו בה הקלות מסוימות. כדי לעודד הולדת בנות הותר לזוגות להביא ילד נוסף, אם הילד הראשון היה ילדה.

לטענת המאמר ב"דמוגרפיה", המדינה המתאימה ביותר להשוואה לסין היא ויאטנם, בשל נקודות דמיון בתרבות, ברמת ההשכלה, ביציאה מקומוניזם אל רפורמות קפיטליסטיות, בתוחלת החיים וגם בכך ששיעור הילודה ההתחלתי היה גם שם 6 ילדים וצנח במהירות עם הנהגת פיקוח ילודה. אלא שהויאטנמים היו רכים יותר והסתפקו במדיניות שקובעת מקסימום שני ילדים למשפחה ונוהגת עד עצם היום הזה. מתברר שאם שיעורי ילודה ויאטנמים היו נוהגים בסין, אז היו כיום 400 מיליון סינים נוספים בעולם. אם משווים את סין לסל של מדינות עם שיעור ילודה דומה לשלה ב-1970, אומדן הסינים שלא נולדו בשל הגבלות הילודה גבוה אפילו יותר.

נכון שישנן מדינות אסייתיות עם שיעורי ילודים נמוכים להדהים (למשל טאיוואן, סינגפור, דרום קוריאה), אך הן הגיעו לרמות ילודה כה נמוכות רק ברמה גבוהה של עושר כלכלי. מה שמייחד את סין הוא שהנפילה הקיצונית בילודה פקדה אותה כבר בעודה מדינה ענייה.

כל זה שייך לעבר. בפועל נראה שהסינים הטמיעו היטב את העדפות המפלגה ואיבדו כל עניין במשפחות גדולות ולכן החלפת מדיניות הילד האחד במדיניות של שני ילדים לאישה לא שינתה הרבה (כפי שהיטיב לנבא אז עדו מרוז). עד 2025 תעקוף הודו את סין ותיקח לעצמה את כתר המדינה המאוכלסת בעולם.

מודעות פרסומת

הנפט – האפשרות השורית

בורסות העולם הולכות מדחי לדחי בימים אלו, ומחיר הנפט מועד איתן יד ביד, אל שפל שלא נראה כמותו שנים רבות. כבר כתבתי על האפשרות לקריסה ולדעיכה ארוכות טווח במחיר הנפט לאור הסיכוי לניצחון המכונית החשמלית, בפרט אם נחזה בהתפשטות המכונית ללא נהג.

אבל יש גם אפשרות אחרת. בעשור האחרון המערב הפסיק להגדיל את צריכת הנפט שלו ואדרבה, היא אפילו קטנה במקצת. כמעט כל מדינה מערבית הפחיתה במהלך העשור את צריכת הנפט שלה ובשיעור משמעותי יחסית – למעלה מ-5%, לא רק ביחס לנפש אלא באופן מוחלט. גם בישראל אירע תהליך כזה. כיצד קרה אם כך שמחיר הנפט רק עלה במשך רוב העשור?  התשובה הקצרה היא סין. התשובה הארוכה מעט יותר היא סין והודו. התשובה הממש ארוכה היא סין, הודו וברזיל. סין צורכת עוד 4 מיליון חביות מדי יום לעומת המצב לפני עשור, הודו וברזיל צורכות כל אחת למעלה ממיליון חביות יותר. לשם קבלת פרופורציות צריכת הנפט העולמית הכללית עלתה במהלך העשור בתשעה מיליון חביות, והתפוקה כמובן גם היא עלתה בשיעור דומה.

אין זה מפתיע אם כך ששווקי הנפט מגיבים כל כך רע לידיעות עגומות מסין. על סין יקום או יפול דבר. אבל מי שמאמין כמוני שהמשבר הסיני הוא בר חלוף ולא יפגע בטווח הארוך בעלייה החדה ברמת החיים בסין, אלא בעיקר בהשקעות בזבזניות וחסרות טעם בתשתיות ובנדל"ן, צריך לשאול את עצמו האם יש סיבה להניח שהעלייה בצריכת הנפט בסין תיפסק? והאמת היא שלא. מדי שנה נמכרות בסין יותר מכוניות חדשות מבארה"ב. כמו בכל העולם גם בסין אלו ברובן המוחץ מכוניות המונעות בנפט. סין אם כך עוד יכולה לעקוף את ארה"ב בצריכת הנפט שלה. עתה מספר חביות הנפט שצורכים הסינים הוא רק כמחצית מזה של האמריקנים (בערכים מוחלטים. ההפרש גדול בהרבה ביחס לנפש). 9 מיליון חביות נפט ביום מפרידות בין הצריכה בסין לבין הצריכה האמריקנית. הפרש זה צפוי ללכת ולקטון. מאחר שבסין חיים הרבה יותר אנשים מבארה"ב, אולי אפילו כאשר שתי המדינות ישתוו לא יהיה זה סוף פסוק מבחינת התיאבון הסיני. נכון אמנם שהערים הגדולות של סין חנוקות ומזוהמות ושהשלטונות רוטנים ואוכפים הגבלות, אך בשורה התחתונה מדי שנה בשנה מספר המכוניות הנמכרות רק גדל.

להודו יש פער גדול בהרבה להשלים מאשר לסין. על כל שלושה תושבים יש בישראל מכונית אחת. לעומת זאת בהודו על כל 60 הודים יש מכונית אחת. אבל הודו ענייה בהרבה מסין ולכן תשלים את הפער יותר באיטיות וכנראה השפעתה על שווקי האנרגיה העולמיים תהיה מוגבלת בטווח הנראה לעין. דבר זה נכון ביתר שאת באשר לאפריקה שגם בה עולה צריכת הנפט יחד עם הצמיחה והגידול באוכלוסיה, אך היא כל כך ענייה שהמשמעות של דבר זה אינה גדולה, גם אם לא זניחה לחלוטין.

הפקת הנפט בקידוחי פראקינג באמריקה חשובה מאוד, אבל אם הביקוש בסין ובהודו מאוד יגדל, היא לא בהכרח תספיק כדי לעצור עלייה במחיר הנפט. בחמש השנים האחרונות עלתה תפוקת הנפט הצפון אמריקנית בחמישה מיליון חביות ביום, אבל לא בטוח שעלייה זו תוכל להימשך לאורך זמן. יש מחלוקת גדולה בין הגיאולוגים האם קידוחי פראקינג יוכלו להמשיך להניב נפט לאורך שנים.

אם נסכם בכמה משפטים בודדים: צריכת הנפט העתידית תיקבע על ידי מירוץ בין הצמיחה הסינית לבין ההתייעלות האנרגטית והמעבר למכוניות היברידיות וחשמליות במערב. אין לדעת מי יגבר, אבל תושבי המזרח התיכון יחושו היטב את ההשלכות ולא רק בתחנת הדלק.

לקראת המפולת הגדולה? או שלא

שוקי העולם רעדו בשבוע שעבר. הבעיה העיקרית שמסמנים השווקים נראית סין, מדינה שצמיחתה הייתה מבוססת במשך שנים על צריכה מוגזמת וחסרת תכלית של חומרי גלם. עתה הבלוף נחשף.
בעיה נוספת היא העובדה שהמניות לא זולות. מכפיל 20 שבו נסחרות הבורסות כיום הוא גבוה מהממוצע ההיסטורי ובעבר היה סימן לתשואות נמוכות בעתיד.

האם כל זה סיבה למכור את המניות ולהתחבא בבונקר? אני מפקפק. מחיר המניות אמנם גבוה, אבל הריבית כיום כה נמוכה שניתן להצדיק תמחור כזה ואף יקר ממנו. איזו אלטרנטיבה יש למניות? פקדון בבנק נושא תשואה אפס. בהסתכלות ארוכת טווח אפשר לחשוש לכך שכשהריביות יעלו, מחירי המניות יירדו. אבל הרי הריביות לא יעלו מחדש סתם כך. הן יעלו כשישובו הלחצים האינפלציוניים, כלומר כשתשוב הצמיחה. אבל אם תשוב הצמיחה תהיה למניות סיבה חדשה לזנק בערכן. למי שזוכר, בועת הדוט קום המטורפת של תחילת המילניום לא נבעה מריביות נמוכות אלא מתחזית צמיחה אופטימית שגם הזניקה את הריביות.

נותרנו עם סין כסיבה לדיכאון פיננסי. כבר כתבתי לא מעט על השקפתי לגבי סין ואכתוב זאת שוב. סין היא בעיה אמיתית בשל ההעדפה שנותנים תושביה לחיסכון על חשבון צריכה. עד היום הצילה הממשלה הסינית את המדינה ואת כלכלת העולם בכלל, על ידי זה שסייעה לבועות מטורפות להתנפח. כך הוליכו שולל את הסינים המסכנים. הם לא רצו לצרוך אלא לחסוך, אולם בלי צריכה אין צמיחה. על כן תעתעו בסינים – סיפקו להם ברזל, פחם ומלט, טרקטורים ומשאיות בכמויות עצומות, כביכול כדי לבנות בעזרתם המון בתים שישמשו לחיסכון. אולם בתים אלו שנבנו בערי רפאים היו חסרי ערך כאמצעי חיסכון. למעשה נבנו כמוצרי צריכה לכל דבר. אדם מערבי שרוצה פיתרון לחששות שמעורר בו העתיד אולי יצרוך כדורים פסיכיאטרים. אדם סיני יצרוך ברזלים ומלט כדי לבנות בהם בית שיעלה בו תחושה, גם אם שקרית, שעתידו מובטח.

קריסת מודל הצמיחה הנוכחי של סין היא בשורה רעה ליצרני הברזל והטרקטורים, אבל אני משוכנע שהסינים יצליחו להמציא בועה חדשה, ודי מהר. לממשלה הסינית יש תמריץ עצום להדפיס כסף עוד ועוד. צורת הממשל המערבית מבוססת על עוד ועוד מחסומים בירוקרטיים ומשפטיים שמקימים בפני ממשלות הרוצות לפעול לפי התמריצים שלהן. זה חוסך הרבה שגעונות מצד אחד ומאוד מתסכל מצד שני. בסין אין כאלו מחסומים ושום דבר לא יעצור את הדפסת הכסף הסינית הבאה שתשיב את הצמיחה לסדרה.

מסכנים הסינים

מסכן העם הסיני – הוא נידון לחוות בועה אחרי בועה. בועת המניות בסין מתפוצצת מול עינינו בימים אלו ומביאה לקצו מצב שבו מניות מפוקפקות נסחרו במכפילי רווח דמיוניים בבורסה הסינית.   בועת הנדל"ן שם שנובעת מבניה בהיקף שהעולם לא ראה כמוהו, עדיין לא התפוצצה לחלוטין, אבל היקף הבניה התייצב ואינו גדל באותו שיעור מטורף שאפיין שנים קודמות. הניבויים על מחיר הברזל שיצנח בעקבות כך, התגשמו להפליא.

צרותיהם של הסינים נובעות מאופיים הלאומי – הם חסכנים ברמות קיצוניות. שיעור הצריכה ביחס לתמ"ג בסין נמוך בהרבה מזה המקובל בארצות המערב, ובטח נמוך מזה שבארצות הברית. החסכן, כפי שכתבתי פעם, הוא פרזיט על גבי הצרכן. הצרכן מספק מידע אמיתי על ידי צריכתו – מה כיף לקנות ומה מבאס. מה נחמד לעשות ומה לא שווה את הכסף. החסכן לעומת זאת הולך באפלה – מאיפה לו לדעת אם החברה שבה הוא שם כספו היא יצרנית ערך אמיתית או עסוקה בתעלולים חשבונאים מפוקפקים. מאין יידע אם קנה נכס במתחם דירות שעתיד לפרוח באזור אורבני משגשג או שדווקא עתיד לדעוך בשממה שמסביבו.   כאשר אין מספיק צרכנים, החסכן אינו יכול להסתמך על החלטותיהם הכלכליות כדי להבין למה יש ערך ולמה אין ערך, והוא שופך כספו על בועות ריקות מתוכן. הסינים גם ממעטים לעשות את אחת מהחלטות הצריכה המשמעותיות ביותר – הבאת ילדים לעולם ונטילת מחויבות לסיפוק צרכיהם למשך שנים, ודבר זה תורם לחסכנות הכללית.

אם לא די בכך, גם ממשלת סין נרתמה לפגוע בחוסכים. על ידי הגבלות ההון שהיא מטילה, היא מונעת מהחוסך הסיני להסתמך על הצרכן הפעלתן של ארצות אחרות כמו ארצות הברית, קנדה או אוסטרליה. הסיני הממוצע אינו יכול להשקיע בבורסות שלהן או בנכסי הנדל"ן שלהן, והוא נידון להשקיע בבורסה הבועתית שבארצו. אמנם סינים רבים מצליחים להוציא כספם ולהשקיע אותו במערב ביתר תבונה, אבל הון עצום עדיין כלוא בתוך סין.

עם זאת ממשלת סין אינה שוגה את השגיאות שהפכו בעבר בועות שהתפוצצו לקטסטרופות במדינות אחרות. היא לא נמנעת מלהדפיס כסף. אדרבה היא מדפיסה כסף בלי חשבון וכך מאפשרת למשק הסיני לקפץ בלי חינניות מבועה לבועה. התנהלות זו מביאה לבזבוז בהיקף עצום: משאבי המשק הסיני מוקצים למטרות שאינן משפרות בהרבה את חיי האזרח. ברם, היא מונעת את ההיבטים הקשים של השפל שאחרי הבועה: הפאניקה, האבטלה והיאוש ההמוניים.

ממשלת סין גם אינה נכנסת להתחייבויות עצומות במט"ח. היא לא תהיה יוון, משום שבניגוד ליוון היא לא צריכה להחזיר חובות עצומים במטבע שאינו המטבע שלה. היא גם לא דומה לגרמניה בשנות העשרים שהייתה מסובכת בחובות במט"ח למעצמות כפיצוי על נזקי מלחמת העולם הראשונה ונכנסה בשל כך לסחרור אינפלציוני. סין לא חייבת לאף אחד ומצפצפת על כל מדינה אחרת.

גם בתוך המשק הסיני עצמו – ממשלת סין אינה שבויה של איגודי העובדים אצלה, והם לא יוכלו לסחוט ממנה העלאות שכר שיכניסו את כל המשק לסחרור אינפלציוני.

לכן המקרה הסיני הוא מאוד מעניין – החטאים של סין הם גדולים מאוד. כלכלתה מבוססת על הבזבוז המשווע שמתחולל כאשר החסכן הולך כעיוור באפלה, מבלי שהצרכן יאחז בידו ויגיד לו היכן כדאי לחסוך. אבל אלו אינם החטאים שהביאו בעבר במדינות אחרות לשפל כלכלי עמוק או לאינפלציה מטורפת, ולכן נראה לי שחטאים גדולים אלו לא יביאו לעונש גדול ברמה המקרו-כלכלית. סין לא תהיה יוון, ספרד, ונצואלה, גרמניה של שנות העשרים או גרמניה של שנות השלושים. ייתכן שאפילו לא תהיה כארה"ב אחוזת הפאניקה לרגע אחרי משבר הסאב-פריים. אולי סין פשוט תמשיך בדרכה, מבועה אל בועה.

שתי נקודות מבט על סין

בהפרש של כמה דקות קראתי היום שתי רשומות, כל אחת מהן הציגה נקודת מבט שונה לחלוטין על סין. הרשומה האחת, של עדו מרוז,  מתארת את נתיב ההתרסקות שבו צועדת כלכלת סין. הקבלנים איבדו את המרץ, קרקעות אינן נמכרות, קצב בניית הבתים יורד. ברשומה השנייה, הכלכלן האמריקני סקוט סאמנר שיתף מסקנות מביקור אשתו בסין. רוח הדברים אצלו היא שסין צועדת בצעדי ענק, והסינים חיים טוב ובזיל הזול. התחבורה זולה, אכילה בחוץ זולה.

מי צודק? האמת שלא ברור אם יש סתירה. כפי שכתבתי בעבר, סין יכולה להמשיך להתקדם לעבר רמת חיים מערבית, גם כאשר תפנים שהדרך לעשות זאת אינה באמצעות מפעלי בנייה גרנדיוזיים. אלו באמת מיצו את עצמם. השאלה שנותרה היא כיצד תצליח כלכלת סין להתמודד עם צניחה חדה ברמת מחירי הבתים המשמשים מקור למינוף גדול. בנקודה זו אני אופטימי – בעיות של מינוף, חובות ואשראי ניתן לפתור באמצעות הדפסת כסף. כשתעמוד בפניהם הברירה בין להדפיס כסף לבין לחזות בהתקוממות ההמון ובהתמוטטות משטרם, אין ספק שקברניטי סין יניחו כף רגלם על הדוושה של המדפסת ובמלוא העוצמה.

סין – לאן?

הידיעות על האטה בסין הובילו לירידות חדות בוול סטריט בשבוע שעבר.   השאלה לאן פני סין נראית כשאלה החשובה ביותר לכלכלה העולמית בעת הזו.

בסין מתחוללת בשנים האחרונות בועת הנדל"ן הגדולה בהיסטוריה, בועה שמגמדת לחלוטין את הבועה האמריקנית בעשור האחרון ואת הבועה היפנית שהתחוללה בסוף שנות השמונים. הבועה הסינית אינה מתאפיינת רק במחירי בתים גבוהים במיוחד, אלא גם בהיקף עצום של בנייה, מעל ומעבר לצרכי המשק הסיני בעתיד הנראה לעין. אף שערי רפאים ממלאות את סין, הבנייה האינטנסיבית אינה מאטה. לגמרי לא ברור מדוע מדינה שאוסרת על אזרחיה להביא יותר מילד אחד לעולם זקוקה לכל כך הרבה מבנים חדשים.

אם קריסת הבועה היפנית הביאה לאפס צמיחה ביפן במשך שני עשורים, ואם קריסת הבועה האמריקנית המיטה על העולם משבר כלכלי חמור מאין כמוהו ב-2008, מה תהיה המשמעות של קריסת הבועה הסינית, הגדולה בהרבה במימדיה?  לא ברור, אבל אני דווקא נוטה להיות אופטימי ולהניח שנזקיה יהיו חמורים פחות משנדמה.

אם נסתכל על הנפגעים מקריסת הבועה הסינית – מחוץ לסין מדובר במדינות שמייצאות לסין את חומרי הגלם איתם נעשית הבנייה המטורפת הזו. אבל עבור אוסטרליה למשל, יצואנית של ברזל לסין, יכול להיות שמדובר יהיה בסופו של דבר בברכה במסווה. חומרי גלם מבוקשים יוצרים "מחלה הולנדית", גורמים לתיסוף אדיר במטבע והורסים תעשיות יצוא פרודוקטיביות יותר. נפילת מחירי חומרי הגלם מרפאת מהמחלה ההולנדית ולפיכך אינה בהכרח כזו קטסטרופה.  התהליך הזה בעיצומו – הדולר האוסטרלי כבר עבר פיחות של 20% משיאו.

גם בסין עצמה לא בטוח שקיומם של מבני מגורים בשפע ובזול, כפי שיהיה המצב אחר התפוצצות הבועה, מהווה כזה אסון. הלוואי עלינו מצב שבו אין מחסור בדירות. אלא מה – בשיטה הכלכלית המקובלת במערב שווי דירות מתורגם לכסף במאזני הבנקים, וכסף זה מצידו מתורגם להלוואות ומניע את הכלכלה. לכן נפילה במחירי הדירות, אף שבעצם מייצגת לעתים קרובות מצב חיובי של העדר מחסור (יש די והותר דירות לכולם), מאיצה שרשרת הרס כלכלית.

אבל האם השיטה הכלכלית המקובלת במערב מקובלת גם בסין? אני לא חושב. בסין מה שקורה בכלכלה הוא מה שהממשלה המרכזית רוצה שיקרה בכלכלה, בלי הרבה קשר למה שכתוב במאזן בנק כזה או אחר. אני לא מאמין שבסין יתקיים הנתק שנוצר בכלכלה המערבית בין יכולתם של הממשלה ושל הבנק המרכזי לפתור בעיות, לבין הפחד שלהם לעשות זאת – מה שהמשיל עליו אדייר טרנר את המשל היפה:

"נגידי הבנקים המרכזיים הם כמו הקוסם מארץ עוץ, רק הפוך. הם עסוקים בלהכחיש שיש להם יכולת לעשות דברים שהם יכולים לעשות".

ניתן לסמוך על ממשלת סין שלא תכחיש את יכולתה לפתור את הבעיות שייווצרו כשתתפוצץ בועת הנדל"ן. לפיכך יש את כל הסיבות להאמין שלטווח הארוך סין תוסיף לצמוח. אמת, מי שקנה במיטב כספו בית בעיר רפאים סינית יבכה את מר גורלו כמו משקיע אמריקני ששם כספו בליהמן ברדרס. ועדיין,  כמנוע הצמיחה העולמי, ימיה היפים של סין עוד לפניה.