ממה עשויה האוטופיה הרעה

קראתי בחג את "ממה עשוי התפוח", ספר קצר ונפלא המתעד שיחות אוטוביוגרפיות בין הסופר עמוס עוז לעורכת הספרים שלו, שירה חדד.

מצאתי קטע אחד, העוסק בזמן שבו היה עוז אב למשפחה צעירה בקיבוץ חולדה, יפה במיוחד מאחר שהוא מתאר היטב את האופן שבו אוטופיה אידיאולוגית קסומה הופכת בפועל לזוועת עולם. וגם כיצד קשה כל כך מבחינה חברתית ואישית להשתחרר ממנה, אפילו אם משמעותה היא פגיעה ביקרים לך מכול. הקטע להלן מדבר על בית הילדים אך ניתן להחליף את נושאו להרבה אוטופיות אינטלקטואליות אחרות ועם עוד קצת שינויים עדיין הדברים יהיו תקפים.

בית הילדים המשותף היה מקום דרוויניסטי. מייסדי ומייסדות הקיבוץ חשבו, כמו רוסו, שהאדם נולד טוב ורק הנסיבות מקלקלות אותו. הם האמינו, כמו הכנסייה הנוצרית, שילדים זכים הם בעצם מלאכים קטנים שלא טעמו טעם חטא, ושבית הילדים הקיבוצי יהיה גן עדן של חיבה וחביבות ונדיבות. מה הם ידעו, מייסדי הקיבוץ [..]. הם פיתחו תיאוריה שלמה, שהילדים יראו רק אחד את השני ושזה ימנע מהם לחקות את הצדדים השליליים של ההורים. אבל בלילות, אחרי שהמבוגרים אמרו לילה טוב והלכו, בית הילדים היה נהפך לפעמים לאי הבודד מהספר בעל זבוב. אוי לחלשים. אוי לרגישים. אוי לתימהונים. זה היה מקום אכזרי.

אני מתבייש שנתתי לילדים שלי לגדול בבתי ילדים בקיבוץ […] ועוד יותר אני מתחרט ומתבייש שכשהציקו להם, לא היה לי אומץ להתערב ולצאת למלחמות כדי להגן עליהם […] אני הלוא ידעתי היטב מה קורה בבתי הילדים למי שקצת יותר חלש. למי שקצת יוצא דופן. ידעתי, מהניסיון שלי.

מודעות פרסומת

הציונות זקוקה לקפיטליזם

אבשלום בעל הבלוג עמדת תצפית פרסם רשומה מעניינת, שבה הוא קורא למדינת ישראל להיות מדינת מופת סוציאליסטית, כדי שתוכל להקסים את יהודי העולם.

ככל שהחברה הישראלית מאמצת קוד ערכי ומבנה חברתי הדומה למדינות המערב הקפיטליסטיות, כך היא מאבדת את היכולת להוות מודל הזדהות עבור היהודים בגולה. ככל שהדמוקרטיה הישראלית מתנוונת ומוסרת את כלי הריבונות שלה לידי ההון הפרטי; ככל שמתחזקות המגמות השוללות את ערכי המודרנה של שיוויון, חירות ואחווה ופועלות לעצב את החברה הישראלית לפי קודים של שבטיות אנטי-פלורליסטית; ככל שהאינדיבידואליזם התחרותי דורס את הסולידריות והאחריות המשותפת ומעצב בישראל מבנה חברתי-תעסוקתי של חברה יהודית בגולה; ככל שהיומרה לבנות חברת מופת ולהגשים "תיקון עולם" הופכת לנחלתם של "נאיבים" "יפי נפש" – כך מאבדת החברה הציונית את המבדיל בינה לבין היותה עוד קהילה יהודית אחת מני רבות.

טקסט כמעט מתבקש מאליו שקשה שלא להסכים עמו, ובכל אופן אני לא מסכים. מדינת ישראל צריכה להיות מדינה קפיטליסטית חמדנית, וזה כל כך חשוב בדיוק מהסיבה הזו – כדי למשוך את היהודים בגולה.

הציונות היא רעיון קולקטיבי והסוציאליזם הם רעיון קולקטיבי. אבל שני רעיונות קולקטיביים אינם משתלבים זה בזה. רעיונות קולקטיביים מתחרים אלו באלו בדרך כלל מסיבה פשוטה הנעוצה בטבע האנושי כנראה – אדם צריך רק רעיון קולקטיבי אחד שיחיה בנפשו. שניים הם כבר טו מאצ'.
מי שלהיות יהודי ציוני זה דבר משמעותי שממלא אותו, לא צריך סיבות קולקטיביסטיות נוספות כדי לאהוב את ישראל. הוא יאהב את ישראל בלאו הכי. אם נרצה שגם יגיע לישראל ויחיה בה את חייו, נצטרך לספק לו סיבות אגוצנטריות. כי גם הוא בן אדם שבסוף רוצה לעבוד טוב, לאכול טוב ולישון טוב. כדי שתתעורר בו מוטיבציה לפעול על בסיס השקפת עולם קולקטיבית, מוטב שגם הצד האגוצנטרי שלו לא ייחסר.
מי שלהיות סוציאליסט זה מה שמחיה את נפשו, במדינת ישראל כרעיון קולקטיבי אין הרבה מה שיכול למשוך אותו. עובדה היא שבמקום שהיה צריך להיות גולת הכותרת של השילוב בין סוציאליזם לבין ציונות – השמאל הציוני הפוליטי, לציונות כבר אין הרבה מקום. תתקשה להוציא הגיג ציוני מרבים מהח"כים של העבודה ושל מרצ. בסוף גם הם כפופים לכלל שלפיו קשה לאדם לסגוד בלהט לשני עקרונות קולקטיביסטיים. אלו מהם שבחרו בסוציאליזם, כבר לא מוצאים הרבה עניין בציונות. כמו ברני סנדרס שהעביר כמה חודשים בקיבוץ, אך בעימותים שלו עם הילארי קלינטון בחר לקחת את הצד הפרו פלסטיני. זו עובדה שהשמאל הציוני ייסד את המדינה, אך היה זה שמאל ציוני שנוצק במחצית הראשונה של המאה העשרים ובא ממדינות מזרח אירופיות אנטישמיות שבהן השתלבות והתבוללות לא היו אופציות רלוונטיות. לעומת זאת, בארצות מערביות כמו ארה"ב, צרפת ובריטניה ליהודים הסוציאליסטים בני זמננו אין סיבה מיוחדת להתעניין בישראל או לאהוד אותה. מה שכן, גם יהודי העולם הסוציאליסטים, כמו עמיתיהם הקפיטליסטים, רוצים בסוף לאכול דברים טעימים ולהשתמש בגאדג'טים חדשניים בדירה מרווחת, ואם מדינת ישראל היא מה שיספק להם את הסחורה הזו, הם יבואו גם כן. ככלי ליצור וליבוא המוני של מאכלים מעוררי תיאבון, פלאי טכנולוגיה ובתי מידות, אין על הקפיטליזם, ומוטב לה למדינת ישראל שלא תחפש אידיאולוגיות אחרות.

השמאל היווני הובס, אלא אם הימין האירופי יצילו

לפני כמה ימים ציפיתי וניבאתי שיוון תצא מהאירו. במקום זאת קרה דבר אחר, דרמטי לא פחות – ראש ממשלת יוון איש השמאל הקיצוני התקפל לחלוטין, ויתר על דרישותיו דווקא מיד אחרי שאלו קיבלו תמיכה מסיבית מעמו. הוא שנבחר על מצע של התנגדות חריפה לצנע ולרפורמות שוק חופשי מתכוון להפוך לקבלן הביצוע של האירופאים. כאילו שלי יחימוביץ' תזכה בבחירות ותתמסר לביצוע המדיניות של בנימין נתניהו מ-2003, ועוד כמה ימים אחרי שמשאל עם ינחה אותה לדבוק באמונותיה המקוריות. פשוט לשפשף את העיניים ולצבוט בזרוע מול ההזיה הסוריאליסטית הזו.

זו תבוסה מהדהדת לא רק לשמאל ביוון, אלא לסוציאליסטים בכל מקום שהוא. דב חנין וניצן הורוביץ דיברו בשבחו של ראש ממשלת יוון ציפראס בנימה נלהבת ועתה יוותרו נבוכים. הכלכלנים הבכירים של השמאל, פול קרוגמן וג'וזף שטיגליץ, קראו לעם היווני להצביע "לא". כך הוא הצביע, והצבעתו הפכה לנבובה.

השמאל כבר למוד תבוסות היסטוריות, ואלו באמת כירסמו בלגיטימיות ובכוח השכנוע שלו והובילו לכך שאירופה מונהגת ברובה בידי הימין.  זו יכולה להיות עוד מפלה כואבת לאוסף ובעלת השלכות ארוכות טווח: כוחו של השמאל במדינות אחרות באירופה המתנגדות לצנע, ובפרט ספרד, צפוי להיחלש. נחשף הבלוף שמאחורי הטענה שאפשר להתנגד לצנע מבלי להסתכן ביציאה כאוטית מגוש האירו. ציפראס הזיק בלי להועיל דבר – בדרך לתבוסה הוא הביא לסגירת הבנקים היוונים ופגע עוד יותר במצב המשק במדינתו.

אבל העניינים עוד יכולים להשתנות. כמה ממדינות אירופה, בפרט פינלנד שבה שולטת קואליציית ימין נחושה, מאסו בכל העלילה הזו ומאוד רוצות לפלוט את יוון החוצה. אם עמדתן תיגבר, תחנוניה הפתאטיים של יוון לא יועילו לה והיא תסולק מהאירו. אלא שאז היא עשויה דווקא להתאושש בשל חזרתה למטבע העצמאי. כך עוד יקרה אחד הדברים המשונים ביותר בסאגה הזו – עמדת הימין האירופי תגאל את יוון סוף כל סוף מקללת האירו ותחלץ את השמאל היווני הקיצוני ממלתעות התבוסה אל מצב שבו הוא זוכה להשגיח על התאוששותה של יוון.

נ.ב ניתוח נהדר של הטרגדיה היוונית מזווית אחרת בוושינגטון פוסט.

מה משותף לאלון חסן ולרשות השידור

החוק על סגירת רשות השידור עבר בקריאה ראשונה. אלון חסן נעצר בחשד לפרשת שחיתות חמורה בנמלים. שתי הידיעות האלו מהימים האחרונים לכאורה לא קשורות כלל וכלל זו בזו, אבל ישנו קשר. הן אלון חסן והן רשות השידור מגלמים שניהם את האלטרנטיבה לקפיטליזם, לא בצורתה האוטופית המנותקת מהמציאות שאותה מטיפים לנו עיתונאי הכלכלה הסוציאליסטים, אלא בצורה הריאלית. בצורה המתגלמת בבני אדם בשר ודם, שאינם מונעים על ידי אידיאלים נעלים אלא על ידי תמריצים גשמיים יותר.

מנגנון קפיטליסטי מונע בסופו של דבר מרצון עיקרי, להפוך לקוחות למרוצים. אם הלקוחות לא יהיו מרוצים, לא יהיו הכנסות ולא יהיו רווחים. לאלון חסן ולרשות השידור אין צורך בלקוחות מרוצים, הכנסתם אינה מותנית בשביעות רצון הלקוחות. אין במנגנונים שמניעים אותם תמריץ להפוך את הלקוחות למרוצים, וכשהתמריץ העיקרי הזה מפנה את מקומו, לא תופסים אותו יעדים חברתיים שוויוניים נעלים, כפי שמפנטזים הסוציאליסטים, אלא חולשות אנושיות נעלות הרבה פחות.