יש עוד חיות בגן מלבד שפנים

נדב שנרב תוהה על הרציונליות של הקולאיציה החדשה, מזווית הראיה של תורת המשחקים:

ובכן, איזה משחק ישחקו מהיום כהנא ומרענה, שקד ופריג', גדעון סער וניצן הורביץ? האם מדובר בדילמת אסיר, במשחק צ'יקן או במשהו אחר? מה שהופך את מצבה של קואליצית השינוי למעניין הוא שלא מדובר כאן רק במשחק של שני שחקנים, אלא בהתמודדות של 61 חברי כנסת או לפחות של שמונה מפלגות, כל אחד ואחת עם מפת האינטרסים, האיומים, התגמולים והחששות שלו או שלה. זוכרים את סצינת הסיום של "הטוב הרע והמכוער", התלת קרב בין בלונדי, עיני מלאך וטוקו? – אותו דבר רק עם פי עשרים משתתפים, כשאיש אינו יודע באיזה אקדח יש כדורים ובאיזה אין. בלי עבודה מאסיבית של יאיר גולן שיזהה להם מראש את התהליכים, קשה לי להאמין שהעסק ישרוד זמן ממושך.

אני מאמין בתמריצים. נראה לי שלשני הצדדים יש תמריצים חזקים מאוד בהצלחתה של האופרציה הזו, לפחות בטווח הנראה לעין. קשה לראות למי ממשתתפיה יש רצון להכשיל אותה. השמאל רוצה לזכות בנתח נדיר מהשלטון, ועוד בכנסת שבה יש רוב ברור לימין. לכן הוא חייב לנסות להיות שותף נוח. גם יש את פיתוי ראשות הממשלה ליאיר לפיד איש המרכז-שמאל בהמשך הדרך. בנט מצידו חייב לבנות את עצמו, כי אם עכשיו המדינה תצא לבחירות לא בטוח שיעבור את אחוז החסימה. בקיץ 2023 כאשר יהיה עליו להעביר את השרביט ללפיד אולי כבר יאבד עניין בהמשך קיום הממשלה, אבל הוא יהיה אז רק בן 51 ולא יוכל להוציא לעצמו מוניטין של נוכל שיעיב על המשך דרכו הפוליטית. אדרבה, יהיה לו עניין לבנות את עצמו כפרטנר ימני שהשמאל יכול לעבוד איתו. זו נישה מבטיחה בפוליטיקה הישראלית וכזו שהייתה מאוד חסרה בעשור האחרון. מנסור עבאס רוצה כמובן לשלוט בתקציבי העתק שישוגרו למגזר, כמו חתול שיושב על סיר החלב.

האידיאלוגיה השונה באמת יכולה להפוך את המשך קיום הממשלה לאורך זמן לבלתי אפשרי. בפרט חוסר היכולת להסתמך על תמיכת הערבים כשיידרש מבצע צבאי בעזה או בלבנון. זה גדול ממנסור עבאס – הוא לא יכול לראות את עזה או אפילו את ביירות נחרבת, אחיו הערבים מתים, והוא יושב בממשלה שמחוללת את כל זה. מצד שני אין זה כל כך פשוט להפיל ממשלה. ייתכן שהממשלה תאבד רוב, אבל המבצע יסתיים, יעברו שבוע או שבועיים, ירגעו הרוחות ועבאס יוכל להרשות לעצמו שוב שיתוף פעולה, הרבה לפני שכל מהלך פרלמנטרי שינצל את קריסת הקואליציה יושלם. בסופו של דבר אני נוטה להיות אופטימי בהערכת סיכויי הישרדותה של ממשלת השינוי, בוודאי בשנתיים הראשונות תחת נפתלי בנט. אחר כך יהיה קשה לפתות את איילת שקד להישאר.

כך או כך, אם נחזור לתורת המשחקים, צריך לייחל להצלחתו של בנט. להקמת ממשלת השינוי יש ערך גדול כלקח עתידי. היא מציבה גבול בפני טירוף שלטוני מהסוג שביבי חולל. יידע כל שליט שאם יתנהל באופן כזה תהיה לו אלטרנטיבה. לאף פוליטיקאי אין ולא צריך להיות כוח קרטליסטי על המחנה האידיאולוגי שלו. אם פוליטיקאי מתנהל באופן שערורייתי, הציבור צריך לגבות ממנו מחיר. הלקח לדורות שרצוי שפוליטיקאים יקחו מנפתלי בנט צריך להיות: הוא היה אמיץ, הוא עצר מעגל של טירוף והוא הרוויח מזה; אם תתנהג כמו מטורף, גם בקריירה שלך יופיע נפתלי בנט שיגבה ממך מחיר. לא משנה כמה תתאמץ להקיף את עצמך בשפני הסלע, עדיין תגלה שהטבע מכיל גם חיות אחרות.

הברית הישנה

ב-2005 בעיצומה של ההתנתקות ראיין עיתון הארץ את חנן בן יעקב, אדם שכיהן כמזכ״ל בני עקיבא, לחשבון נפש על דרכה של הציונות הדתית, וכך צוטט בן יעקב: שגינו כשהרסנו את הברית ההיסטורית עם תנועת העבודה ותרמנו לדחיקתו של מחנה פוליטי מרכזי מהמגרש. היינו צריכים להתעקש על הרעיון של ממשלת אחדות, גם לאורך זמן. זו טעות שהובילה גם ליצר נקמה מצד אותו מחנה. כמו שעמוס עוד אמר בביקורו המפורסם בעפרה – ״גזלתם מאיתנו את הכתר ולא נסלח לכם״.

בראיון עצמו לא קרא בן יעקב להתקרבות מחודשת לתנועת העבודה. הזעם על השמאל באותה עת היה גדול מדי. הוא ציין דווקא את הגישה החרדית כקונספט שיכול להנחות את הדתיים הלאומיים מעתה ואילך. ברם, שש עשרה שנה לאחר מכן, המגעים להקמת ממשלת אחדות בראשות בנט מסמלים את שובה האפשרי של ברית ישנה. לא בין כל הציבור הדתי לאומי למרכז-שמאל, אלא בין הפלג הבורגני שלו אשר אוהד את נפתלי בנט ומוכן ללכת איתו להרפתקה הנועזת הזו, אם תשרוד את השלב הראשוני ואת המהומות הנוכחיות בירושלים.

מאחד בין הדתיים לבין השמאל בעת הזו האופי הממלכתי המשכיל האליטיסטי של הציבור הדתי לאומי הבורגני, מה שאבישי בן חיים קורא לו: ״ישראל הראשונה״ ומאפיין את מי שהתרבות שאותה הוא חי ספוגה בערכים שהפיצה בעולם תנועת ההשכלה האירופית. ההתנהגות של משפחת נתניהו, עם האלמנטים המלוכניים הגסים ומטומטמי החצר שמשרתים אותה, היא מעיקה ובלתי נסבלת למי שאלו ערכיו.

אבל זהו דבק חלש שאינו יכול לגשר על הפער בין הקוסמופוליטיות של השמאל לזהות היהודית החזקה של בנט, שקד ומצביעיהם. עבור רוב מי שנמשך לערכי ההשכלה, הקוסמופוליטיות היא הבחירה הטבעית. זהו שורש הפער בין הדור הראשון של מנהיגי תנועת החירות האשכנזים לבין צאצאיהם. עבור הצאצאים המשיכה שמאלה חזקה וברוטלית, אלא אם הזהות הדתית נותנת קונטרה.

ברית רומנטית דורשת אהבה משותפת זה לזו. ברית פוליטית דורשת שנאה משותפת לגורם שלישי. השבוע יכולה לקום ממשלת בנט-לפיד בהתבסס על השנאה לביבי ובמידת מה גם לתומכיו אשר ממררים לבנט ולשקד את החיים בימים אלו ומן הסתם רק מעצימים את נחישותם להתריס נגד המדמנה הביביסטית. אבל לאורך זמן אין אויב משותף שיוכל להחזיק את הברית הזו בחיים. אלא אם ביבי יבחר להמשיך להישאר בפוליטיקה עוד ועוד..

כל זה בהווה. בעתיד הרחוק הברית אכן תתחדש. איך אנו יודעים? כי כל מה שקורה היום בירושלים יקרה מחרתיים בכל המדינה. הברית בין השמאל-מרכז והדתיים הבורגנים נגד החרדים תופיע בפוליטיקה הארצית כפי שהופיעה בפוליטיקה הירושלמית. אבל יידרש עוד דור כדי שהחרדים יהוו איום בעוצמה המצדיקה התלכדות כזו.

שיעור בכלכלה לשר הכלכלה

לנפתלי בנט נכונו עוד גדולות ונצורות. הסקרים בעדו והוא נוטף כריזמה ומוקף בעדת מעריצים ומעריצות. בנט מכהן כבר כמעט שנתיים כשר הכלכלה ואולי עוד יהיה שר האוצר, אבל הדברים שפרסם לאחרונה בפייסבוקו לא מעידים על הבנה גדולה בכלכלה. כך השתבח בנט בפועלו:

לאחר עשור של עליות מחירים במדינת ישראל, העליות נבלמו, ובשנה האחרונה החלו לרדת.
הנה שיעורי ירידת המחירים במוצרים השונים ב12 החודשים האחרונים, על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה:
כלל סוגי המזון – 3.08%
לחם ודגנים – 3.22%
בשר עופות ודגים – 4.22%
שמנים ומרגרינה – 6.03%
חלב ומוצרי חלב – 3.22%…

ובכן, לידיעת נפתלי בנט, שר הכלכלה לא אמור להתגאות בירידות מחירים בכלל המשק. ירידות כאלו קרויות דפלציה, וזה דבר ממש ממש גרוע.

הממשלה שבה בנט מכהן הגדירה יעד יציבות מחירים שאמור לנוע סביב 2%. זאת אומרת שאם המחירים של מגוון המוצרים במשק לא יעלו בממוצע ב-2% מדי שנה, דבר זה ייחשב לכישלון ולבעיה כלכלית חמורה. ירידות מחירים אינן אם כך דבר להתפאר בו, אלא כישלון חמור וחריף. אמנם האחראי הראשי על כישלון זה הוא בנק ישראל, אבל גם לשר הכלכלה זו אינה סיבה לחגוג.

אז למה כן צריך לקוות? אם אסור לנו לקוות לירידת מחירים, למה כן נייחל?  התשובה היא שיש למה לקוות – אנחנו צריכים לייחל כמובן לעליית משכורות העובדים. זהו האתגר הכלכלי הגדול שאליו נדרש שר הכלכלה.