בנט, אל תפקיר עמדה

לפי הייעוץ המשפטי אין מניעה שנפתלי בנט ימשיך בתפקידו כראש ממשלה חלופי אחרי הבחירות גם כאשר לא יהיה חבר כנסת. אמנם מלשון החוק המפורשת נראה שהדבר בלתי אפשרי, אבל המשפט הישראלי כבר אינו כל כך פורמלי ומעדיף להסתכל על התכלית הכללית, ולא לדקדק במילים. במקרה כאן בצדק רב. הכנסת נתנה אמון בממשלת בנט-לפיד ולא מתקבל על הדעת שממשלה זו תהפוך פתאום אחרי הבחירות לממשלת לפיד לבדו, ממשלה שלא קיבלה את אמון הכנסת.

רק מה, בנט עצמו לא בעניין. נראה שהישארות בתפקיד שלטוני לא ביצועי אחרי שהרוח יצאה מהמפרשים ומטרות החיים כבר שונות, יכולה להיות לא נעימה. בנט כבר רואה עצמו מרוויח הון עתק בהרצאות, ואין לו חשק להסתפק בתפקיד הלא מספק של ראש ממשלה חלופי. יצחק רבין בזמנו לא מצא שום עניין בתפקיד ראש הממשלה הזמני, אחרי שפרש מהפוליטיקה בשל חשבון הדולרים. הוא נאבק ביועץ המשפטי לממשלה, אהרון ברק, בדרישה שזה יניח לו פשוט להתפטר.

אם בנט היה מעביר את המושכות לשקד, אז ניחא. אבל אין דרך חוקתית שבה בנט יעביר את תפקידו לאיילת שקד (שגם היא כנראה לא תהיה חברה בכנסת הבאה). אם בנט פורש, אזי לפיד הופך לראש ממשלה יחיד. אין שום ביטחון שכהונת לפיד כראש ממשלת מעבר תסתיים במהרה. הרי יכולות להיות בחירות 6, 7 ו-8. בתקופה זו ייתכנו מלחמה בלבנון או מבצע באירן. משבר כלכלי חריף או אפילו רעידת אדמה איומה. מי יודע. אולי הקורונה אפילו תחזור בווריאנט קטלני כמו המוות השחור. לא הצבעתי לבנט כדי להפוך את לפיד למחליט יחידי בסוגיות לאומיות קריטיות. מעולם לא חשבתי שלפיד כשיר לכך, ואני מניח שגם שאר בוחריו של בנט לא חשבו על לפיד אחרת.

אולי הדבר מבאס, אולי ראשו של בנט כבר במקומות אחרים, אבל אין לו לגיטימציה לעזוב את התפקיד. זו סטירת לחי לציבור (הדי קטן, למען האמת) שהאמין לכל אורך הדרך שהקמת הממשלה לא נבעה מאמביציות אישיות, לפחות לא רק מהן, אלא גם מראיית טובת המדינה. בשפה הצבאית שבנט אוהב אפשר לדרוש ממנו לא להפקיר עמדה.

אני בנטיסט גאה

לפי סקרי "דיירקט פולס", ראש הממשלה הנוכחי בכלל היה אמור להיות בנימין נתניהו.  לכן יש להתייחס בחשדנות מה לסקר האחרון של מכון זה לפיו נפתלי בנט לא עובר את אחוז החסימה. עם זאת, הממצאים גם לא לחלוטין מופרכים. הבייס הדתי לאומי התרחק ברובו מבנט. שופרי ביבי מצליחים לשכנע מצביעים ימניים כשהם מקשקשים על זוועת השותפות עם רע"מ, כאילו לא כל הח"כים של הימין הסכימו לקונספט אחרי הבחירות פרט לאחד ויחיד, בצלאל סמוטריץ'. מי שהאזין לראיונות עם כל ח"כ ימני אחר בימים שבהם נתניהו ניסה בקדחתנות להקים קואליציה, הבין היטב שאנשי הימין מוכנים לסבול שותפות עם רע"מ למען הקמת ממשלת ימין. ואגב, אם באמת בנט הוא אסון ונתניהו הוא גואל ישראל, הסירוב של סמוטריץ' לאפשר לביבי להקים ממשלה עם עבאס היה חוסר אחריות מוחלט.

אני כיום בנטיסט גאה ובר מזל לא קטן. יש לי מזל לחיות הרבה שנים במדינה שבה אני אוהב, ואפילו מעריץ, את ראש הממשלה. כך בתקופה האחרונה בה נפתלי בנט ראש הממשלה. כך היה בתקופת נתניהו. כל עוד תפקד באופן שפוי ולא גרר את המדינה לסבבי בחירות אינסופיים וללא תקציב, שמחתי בו וסמכתי עליו. התרשמתי מהכלכלה הרותחת, מנתוני דיכוי הטרור המרשימים, מההישגים בזירה הבינלאומית, מהסלידה מהרפתקנות צבאית ומנחישותו מול אירן. נדמה לי שהפוסט שבו אני מראה את הישגיו המדהימים של נתניהו בעצירת טרור הוא הנצפה בתולדות הבלוג (אולי לצד הציטטות שאיינשטיין אמר ושלא אמר).

אבל בשלב מסוים הנושאים האלו ירדו לעדיפות שנייה מבחינת ביבי. העדיפות הראשונה הייתה להוליך את העם שוב ושוב לקלפיות כדי שמתישהו איכשהו יקבל סוף סוף 61 מנדטים שיאפשרו לו לבטל את משפטו ולהשתלט על מערכת המשפט. זה לא קרה. אין לכך רוב בציבור, בפרט לא כאשר סמוטריץ' מסרב לשבת עם רע"מ.

אלמלא אומץ לבו של אדם אחד (שגם, בל נכחיש, ראה הזדמנות פוליטית אישית לפתחו) היינו עוד תקועים בלופ המטורף. אשרינו שנפתלי בנט נכנס לפוליטיקה והיה שם בזמן הנכון כדי לעצור את הטירוף. ובכלל חשוב שמחנה אידיאולוגי יכיל קולות מגוונים ולא יתמסר לפולחן אישיות של אדם אחד כפי שקורה בשיגיון הביביסטי.

התנהלותו של בנט במגפת הדלתא הייתה ללא רבב. הוא הבין שהמדיניות הקודמת לה הטיף, בדיקות וסגרים מקומיים, אינה רלוונטית כלל מול הנגיף. שינה כיוון במהירות. התעקש לא להיגרר לסגר מיותר וחסר שחר וזיהה שהחיסונים הם המשחק היחיד בעיר.

יש ספקות רבים כיום האם נתניהו פעל נכון בנושא העיקרי שהתמסר לו – עצירת המירוץ של אירן לפצצה האטומית. נתניהו כה מזוהה עם הנושא שהציבור נתן בו אמון אוטומטי לגביו. אבל דומה שנתניהו לא העריך עד כמה המפלגה הדמוקרטית מתקדמת בכיוון הפרוגרסיבי, ובאור זה אולי ביטול עסקת הגרעין עם אירן היה טעות. היא הייתה הרע במיעוטו כי ממשל דמוקרטי לא יעשה יותר ממנה כדי לעצור את המירוץ האירני לפצצה. מנגד, אם רפובליקני נחוש יחזור לשלטון עוד שלוש שנים וירסק את שלטון האייתולות, אולי עוד גישתו של נתניהו תוצדק. בכל אופן אין סיבה הגיונית לכך שלא נעשתה הכנה מספקת לשימור האופציה הצבאית מול אירן, דבר שהממשלה הנוכחית מתקנת בתקציב הנוכחי.

תקציב המדינה שצפוי לעבור השבוע מכיל גם רפורמות כלכליות חיוניות ומשמעותיות. הוא יוציא המון פרויקטים ממשלתיים מהקיפאון ובעיקר הוא יביא לקיצה סיטואציה חולנית וחצופה מאין כמוה שבה אינטרסים של כמעט עשרה מיליוני אזרחים משועבדים לאינטרס של אדם יחיד. כל זה לא היה קורה אלמלא נפתלי בנט, ועל כן אני מעריץ את התנהלותו ואת אומץ לבו ומגדיר את עצמי – בנטיסט גאה.

יש עוד חיות בגן מלבד שפנים

נדב שנרב תוהה על הרציונליות של הקולאיציה החדשה, מזווית הראיה של תורת המשחקים:

ובכן, איזה משחק ישחקו מהיום כהנא ומרענה, שקד ופריג', גדעון סער וניצן הורביץ? האם מדובר בדילמת אסיר, במשחק צ'יקן או במשהו אחר? מה שהופך את מצבה של קואליצית השינוי למעניין הוא שלא מדובר כאן רק במשחק של שני שחקנים, אלא בהתמודדות של 61 חברי כנסת או לפחות של שמונה מפלגות, כל אחד ואחת עם מפת האינטרסים, האיומים, התגמולים והחששות שלו או שלה. זוכרים את סצינת הסיום של "הטוב הרע והמכוער", התלת קרב בין בלונדי, עיני מלאך וטוקו? – אותו דבר רק עם פי עשרים משתתפים, כשאיש אינו יודע באיזה אקדח יש כדורים ובאיזה אין. בלי עבודה מאסיבית של יאיר גולן שיזהה להם מראש את התהליכים, קשה לי להאמין שהעסק ישרוד זמן ממושך.

אני מאמין בתמריצים. נראה לי שלשני הצדדים יש תמריצים חזקים מאוד בהצלחתה של האופרציה הזו, לפחות בטווח הנראה לעין. קשה לראות למי ממשתתפיה יש רצון להכשיל אותה. השמאל רוצה לזכות בנתח נדיר מהשלטון, ועוד בכנסת שבה יש רוב ברור לימין. לכן הוא חייב לנסות להיות שותף נוח. גם יש את פיתוי ראשות הממשלה ליאיר לפיד איש המרכז-שמאל בהמשך הדרך. בנט מצידו חייב לבנות את עצמו, כי אם עכשיו המדינה תצא לבחירות לא בטוח שיעבור את אחוז החסימה. בקיץ 2023 כאשר יהיה עליו להעביר את השרביט ללפיד אולי כבר יאבד עניין בהמשך קיום הממשלה, אבל הוא יהיה אז רק בן 51 ולא יוכל להוציא לעצמו מוניטין של נוכל שיעיב על המשך דרכו הפוליטית. אדרבה, יהיה לו עניין לבנות את עצמו כפרטנר ימני שהשמאל יכול לעבוד איתו. זו נישה מבטיחה בפוליטיקה הישראלית וכזו שהייתה מאוד חסרה בעשור האחרון. מנסור עבאס רוצה כמובן לשלוט בתקציבי העתק שישוגרו למגזר, כמו חתול שיושב על סיר החלב.

האידיאלוגיה השונה באמת יכולה להפוך את המשך קיום הממשלה לאורך זמן לבלתי אפשרי. בפרט חוסר היכולת להסתמך על תמיכת הערבים כשיידרש מבצע צבאי בעזה או בלבנון. זה גדול ממנסור עבאס – הוא לא יכול לראות את עזה או אפילו את ביירות נחרבת, אחיו הערבים מתים, והוא יושב בממשלה שמחוללת את כל זה. מצד שני אין זה כל כך פשוט להפיל ממשלה. ייתכן שהממשלה תאבד רוב, אבל המבצע יסתיים, יעברו שבוע או שבועיים, ירגעו הרוחות ועבאס יוכל להרשות לעצמו שוב שיתוף פעולה, הרבה לפני שכל מהלך פרלמנטרי שינצל את קריסת הקואליציה יושלם. בסופו של דבר אני נוטה להיות אופטימי בהערכת סיכויי הישרדותה של ממשלת השינוי, בוודאי בשנתיים הראשונות תחת נפתלי בנט. אחר כך יהיה קשה לפתות את איילת שקד להישאר.

כך או כך, אם נחזור לתורת המשחקים, צריך לייחל להצלחתו של בנט. להקמת ממשלת השינוי יש ערך גדול כלקח עתידי. היא מציבה גבול בפני טירוף שלטוני מהסוג שביבי חולל. יידע כל שליט שאם יתנהל באופן כזה תהיה לו אלטרנטיבה. לאף פוליטיקאי אין ולא צריך להיות כוח קרטליסטי על המחנה האידיאולוגי שלו. אם פוליטיקאי מתנהל באופן שערורייתי, הציבור צריך לגבות ממנו מחיר. הלקח לדורות שרצוי שפוליטיקאים יקחו מנפתלי בנט צריך להיות: הוא היה אמיץ, הוא עצר מעגל של טירוף והוא הרוויח מזה; אם תתנהג כמו מטורף, גם בקריירה שלך יופיע נפתלי בנט שיגבה ממך מחיר. לא משנה כמה תתאמץ להקיף את עצמך בשפני הסלע, עדיין תגלה שהטבע מכיל גם חיות אחרות.

הברית הישנה

ב-2005 בעיצומה של ההתנתקות ראיין עיתון הארץ את חנן בן יעקב, אדם שכיהן כמזכ״ל בני עקיבא, לחשבון נפש על דרכה של הציונות הדתית, וכך צוטט בן יעקב: שגינו כשהרסנו את הברית ההיסטורית עם תנועת העבודה ותרמנו לדחיקתו של מחנה פוליטי מרכזי מהמגרש. היינו צריכים להתעקש על הרעיון של ממשלת אחדות, גם לאורך זמן. זו טעות שהובילה גם ליצר נקמה מצד אותו מחנה. כמו שעמוס עוד אמר בביקורו המפורסם בעפרה – ״גזלתם מאיתנו את הכתר ולא נסלח לכם״.

בראיון עצמו לא קרא בן יעקב להתקרבות מחודשת לתנועת העבודה. הזעם על השמאל באותה עת היה גדול מדי. הוא ציין דווקא את הגישה החרדית כקונספט שיכול להנחות את הדתיים הלאומיים מעתה ואילך. ברם, שש עשרה שנה לאחר מכן, המגעים להקמת ממשלת אחדות בראשות בנט מסמלים את שובה האפשרי של ברית ישנה. לא בין כל הציבור הדתי לאומי למרכז-שמאל, אלא בין הפלג הבורגני שלו אשר אוהד את נפתלי בנט ומוכן ללכת איתו להרפתקה הנועזת הזו, אם תשרוד את השלב הראשוני ואת המהומות הנוכחיות בירושלים.

מאחד בין הדתיים לבין השמאל בעת הזו האופי הממלכתי המשכיל האליטיסטי של הציבור הדתי לאומי הבורגני, מה שאבישי בן חיים קורא לו: ״ישראל הראשונה״ ומאפיין את מי שהתרבות שאותה הוא חי ספוגה בערכים שהפיצה בעולם תנועת ההשכלה האירופית. ההתנהגות של משפחת נתניהו, עם האלמנטים המלוכניים הגסים ומטומטמי החצר שמשרתים אותה, היא מעיקה ובלתי נסבלת למי שאלו ערכיו.

אבל זהו דבק חלש שאינו יכול לגשר על הפער בין הקוסמופוליטיות של השמאל לזהות היהודית החזקה של בנט, שקד ומצביעיהם. עבור רוב מי שנמשך לערכי ההשכלה, הקוסמופוליטיות היא הבחירה הטבעית. זהו שורש הפער בין הדור הראשון של מנהיגי תנועת החירות האשכנזים לבין צאצאיהם. עבור הצאצאים המשיכה שמאלה חזקה וברוטלית, אלא אם הזהות הדתית נותנת קונטרה.

ברית רומנטית דורשת אהבה משותפת זה לזו. ברית פוליטית דורשת שנאה משותפת לגורם שלישי. השבוע יכולה לקום ממשלת בנט-לפיד בהתבסס על השנאה לביבי ובמידת מה גם לתומכיו אשר ממררים לבנט ולשקד את החיים בימים אלו ומן הסתם רק מעצימים את נחישותם להתריס נגד המדמנה הביביסטית. אבל לאורך זמן אין אויב משותף שיוכל להחזיק את הברית הזו בחיים. אלא אם ביבי יבחר להמשיך להישאר בפוליטיקה עוד ועוד..

כל זה בהווה. בעתיד הרחוק הברית אכן תתחדש. איך אנו יודעים? כי כל מה שקורה היום בירושלים יקרה מחרתיים בכל המדינה. הברית בין השמאל-מרכז והדתיים הבורגנים נגד החרדים תופיע בפוליטיקה הארצית כפי שהופיעה בפוליטיקה הירושלמית. אבל יידרש עוד דור כדי שהחרדים יהוו איום בעוצמה המצדיקה התלכדות כזו.

שיעור בכלכלה לשר הכלכלה

לנפתלי בנט נכונו עוד גדולות ונצורות. הסקרים בעדו והוא נוטף כריזמה ומוקף בעדת מעריצים ומעריצות. בנט מכהן כבר כמעט שנתיים כשר הכלכלה ואולי עוד יהיה שר האוצר, אבל הדברים שפרסם לאחרונה בפייסבוקו לא מעידים על הבנה גדולה בכלכלה. כך השתבח בנט בפועלו:

לאחר עשור של עליות מחירים במדינת ישראל, העליות נבלמו, ובשנה האחרונה החלו לרדת.
הנה שיעורי ירידת המחירים במוצרים השונים ב12 החודשים האחרונים, על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה:
כלל סוגי המזון – 3.08%
לחם ודגנים – 3.22%
בשר עופות ודגים – 4.22%
שמנים ומרגרינה – 6.03%
חלב ומוצרי חלב – 3.22%…

ובכן, לידיעת נפתלי בנט, שר הכלכלה לא אמור להתגאות בירידות מחירים בכלל המשק. ירידות כאלו קרויות דפלציה, וזה דבר ממש ממש גרוע.

הממשלה שבה בנט מכהן הגדירה יעד יציבות מחירים שאמור לנוע סביב 2%. זאת אומרת שאם המחירים של מגוון המוצרים במשק לא יעלו בממוצע ב-2% מדי שנה, דבר זה ייחשב לכישלון ולבעיה כלכלית חמורה. ירידות מחירים אינן אם כך דבר להתפאר בו, אלא כישלון חמור וחריף. אמנם האחראי הראשי על כישלון זה הוא בנק ישראל, אבל גם לשר הכלכלה זו אינה סיבה לחגוג.

אז למה כן צריך לקוות? אם אסור לנו לקוות לירידת מחירים, למה כן נייחל?  התשובה היא שיש למה לקוות – אנחנו צריכים לייחל כמובן לעליית משכורות העובדים. זהו האתגר הכלכלי הגדול שאליו נדרש שר הכלכלה.