התשובות הכי טובות שיש

זהירות – ספוילרים!!! בהמשך הפוסט אכתוב ספוילרים לפרק האחרון של משחקי הכס. אם עוד לא ראיתם אותו, נוסו כאילו רודף אחריכם דרקון.

מי ינצח באירוויזיון ולאיזה מקום יגיע הנציג הישראלי? כבר מזמן כולם יודעים שאין טעם להסתמך על דעתו של פרשן כזה או אחר. הולכים לטבלאות של אתרי ההימורים ובודקים מי מוביל. כמעט תמיד מי שבצמרת יהיה המנצח ואם הנציג הישראלי במקום העשרים בערך, אז זה יהיה מקומו בהצבעות.

דבר דומה אירע במשחקי הכס. הסדרה הסתיימה בטוויסט לא מנומק היטב שהפך את בראן סטארק הנכה לשליט שש הממלכות. מי יכול היה לראות זאת בא? אף אחד. בראן מתקשר היטב עם בעלי חיים, לא עם בני אדם. הפיכתה של דמות לא ברורה זאת למלך אינה סבירה בעליל, גם אם טיריון לאניסטר טוען אחרת.  ובכל אופן המהמרים ראו זאת בא כבר בשלהי 2018. מן הסתם מידע פנים מההפקה זלג למהמרים. המלכת בראן היא התרחשות לא סבירה שיכולה הייתה להכניס כסף רב לאלו שראו אותה ראשונים; יהיו שיאמרו: הלאניסטרים לא נהיו עשירים סתם כך.

אין לפרש את הכוח המרשים של שוקי ההימורים כחזרתה של הנבואה לעולמנו. ערב משאל העם על הברקזיט נתנו המהמרים רק כ-20% לסיכוי שבריטניה תצביע בעד הברקזיט. גם ערב ניצחון טראמפ ההימורים נטו לטובת הילארי ביחס 80-20. אפילו במהלך ליל הכרזת התוצאות, כאשר הסטטיסטיקאים של ניו יורק טיימס כבר סברו שהכף נוטה לטובת טראמפ, המהמרים עדיין התקשו להאמין והיו סקפטיים.  השווקים לא בהכרח צודקים, אבל הם מקור מצוין למידע, שעולה לרוב על כל פרשן שהוא. וההסבר ברור – אפילו אם יהיה פרשן שיהיה באמת טוב, השווקים יידעו מייד לשקלל את דעתו. התמריץ להרוויח כסף הופך אנשים לחוזים טובים של העתיד לבוא, וכשמדובר בהרבה אנשים ובהרבה כסף, יכולת החיזוי רק משתפרת. במירוץ הנוכחי לנשיאות ארה"ב השווקים לאחרונה הזניקו את ג'ו ביידן והוא נראה עומד ראש בראש מול הנשיא טראמפ, שגם מעמדו שלו מתחזק. 43% לטראמפ, 25% לביידן ובכל יתר האחוזים חולקים שלל המועמדים הדמוקרטים.

בתקשורת עדיין מעדיפים את השקפת הפרשנים והחכמים כביכול על פני השקפת השווקים. לדוגמה, השווקים מבשרים לנו שאין גרעון קטסטרופלי שכחלון מותיר אחריו. הריביות ארוכות הטווח על האג"ח הממשלתי הישראלי נותרו בעינן, נמוכות מאוד. בעיתונות מתקשים להפנים זאת.

הייתי מציע לקהילת המודיעין הישראלית לא להסס להשתמש בכוח חוכמת ההמונים. תשאלו את העולם האם תהיה הפוגה בעזה או מלחמה בקיץ, האם השלטון באירן יתחלף, מה יהיה ערך הריאל האיראני בשנת 2020, מי יהיה היורש לאבו מאזן. תקבלו תשובות שאולי יהיו נכונות ואולי לא, אבל כמעט בטוח שיהיו טובות יותר מכל תשובה אחרת.

הדבוקה הדמוקרטית

הפניתי בפוסט קודם למה שקורה באתר פרדיקטאיט באשר לניבוי הבחירות בישראל. ובכן, בנימין נתניהו כבר מגיע ל-70% לניצחון בהימורים שם.  אין ספק שהמהמרים באמריקה שמו לב לקמפיין הקלוש של כחול לבן וגם לעליית מפלגת זהות (שללא ספק תצטרף לגוש הימין למרות הנאתו של פייגלין מלתעתע בתקשורת).

אבל יש דבר מעניין אחר שמתחולל בימים אלו בפרדיקטאיט – הניבויים על המועמד הדמוקרטי לנשיאות. סאנדרס וביידן מובילים צמודים – 23% סיכוי ניתן לכל אחד. מבחינת ישראל כמובן עדיף ביידן על סאנדרס לאין ערוך. פרט לשני אלו יש בדבוקה המובילה עוד שבעה מועמדים, חלקם מעניינים מאוד מאוד. הכאוס שמחוללת נשיאות דונלד טראמפ הגיע גם לשם. הרי אם טראמפ נשיא, כל אחד יכול להיות נשיא, גם אם  הרקע פוליטי הקודם צנוע או בלתי קיים.

במקום השלישי נמצא בטו או'רורק (17%) – חבר קונגרס זוטר שהפסיד במאבק על כיסא בסנאט מול טד קרוז השמרן הקיצוני. אבל העובדה שטקסס נתנה לאו'רורק להתקרב קרוב קרוב לקרוז במספר הקולות וגם טבעו הכריזמטי של המועמד הפכו אותו לאגדת בחירות 2018. איש לא צפה זאת מראש אבל ההתלהבות סחפה את או'רורק למירוץ לנשיאות. לאחרונה היו לו כמה פליטות פה מטופשות, מה שהעלה סימני שאלה על מידת בשלותו.

קמלה האריס (16%) נחשבה לאורך תקופה ארוכה המועמדת המובילה ל-2020. סטייל אובמה, רק אישה. תובעת כללית מקליפורניה, רהוטה וקשוחה. אישה שחורה שתסחוף את קולות המיעוטים. עדיין מישהי ששייכת לאגף המרכזי של המפלגה הדמוקרטית. לא פרוגרסיבית קיצונית בסגנון סאנדרס. הפרוגרסיבים די סולדים ממנה, מה שאומר שישראלים פחות צריכים לחשוש. גם בעלה יהודי, אם זה אומר משהו. כל אלו שאוהבים למנות את רשימת ראשי מדינות המערב שאין להם צאצאים משלהם, יהנו להוסיף את שמה לרשימה אם תיבחר.

אנדרו יאנג (13%) הוא סוס שחור שדירוגו במקום זה מפתיע. אמריקני ממוצא אסייתי, נטול ניסיון פוליטי. איש עסקים ויזם שהכרטיס שלו להצלחה הוא השקפתו שבעידן המכונות והרובוטים אמריקה צריכה להעניק לכל אזרח הכנסה בסיסית מובטחת.  האם דירוגו הוא בגדר הגזמה פרועה או שמדובר בסנסציית 2020? ימים יגידו.

אליזבת' וורן (6%) ה"פוקהונטס" של טראמפ, בעלת אחוז דנ"א אינדיאני צנוע אך קיים, היא מעין מועמדת של גיא רולניק ודה מרקר – מעוניינת לפצל את הקרטלים, הטכנולוגיים והבנקאיים. האגף הפרוגרסיבי מחבבה, ואת דעתה על נתניהו היא ביטאה בחריפות לאחרונה. עם זאת היא לא פנאטית סוציאליסטית נוסח סאנדרס. בזמן שזה ביקר בגוש הסובייטי והתפעם, היא בכלל הייתה רפובליקנית.

פיט בוטיג'ג' (6%) – עוד מועמד מעניין שעלייתו יכולה להיות סנסציונית. ראש עיר בינונית בגודלה באינדיאנה, איש צבא בעברו, גיי שחי בזוגיות חד-מינית, אינטלקטואל בוגר הרווארד שלמד נורווגית רק כדי לקרוא בה ספרות. שם משפחתו הקשה להיגוי מגיע מאביו, המהגר ממלטה. הוא יהיה בן 39 ביום השבעתו הפוטנציאלי בתחילת 2021, הצעיר בנשיאי ארה"ב אם ייבחר. לא ברור אם יש משהו יוצא דופן בעמדותיו, בנושאי פנים וחוץ, אבל הגיל הצעיר והעובדה שבא מראשות עיר הם ייחודיים.

קורי בוקר (5%) – הסנטור השחור מניו ג'רזי, היה אגדה כראש עיר בניוארק. אפילו סיכן חייו וחילץ פעם מישהי משריפה. מאז קצת פג משהו מהקסם ולכן בוקר אינו מועמד מוביל כרגע. מהבחינה היהודית-ישראלית בוקר תמיד היה מאוד מאוד פילושמי. היה נשיא אגודת הסטודנטים היהודית באוקספורד (והוא בכלל בפטיסט). שם הוא רקם קשרים הדוקים עם הרב שמולי בוטח שאצלו היה בן בית, עד שתמיכתו בהסכם הגרעין עם אירן הפרידה ביניהם. בחייו האישיים בוקר יוצא דופן בהיותו רווק נצחי.

אמי קלובצ'ר (5%) – סנטורית שנחשבה מזמן למועמדת מובילה, אבל לעת עתה לא הצליחה לייצר התלהבות סביב מועמדותה. כתבה בעיתון חשפה שהיא גועלית בצורה יוצאת דופן לאנשים שעובדים איתה. היא פרו ישראלית ומתונה ביחס למועמדים הפרוגרסיביים.

לחזות טיפשות

בספרו על הכלכלה ההתנהגותית מספר חתן פרס נובל ריצ'ארד ת'יילר על ניסוי שעשה עם הפייננשל טיימס.

נניח שמציעים לך לשחק משחק שבו הרבה אנשים בוחרים מספר אקראי בין 0 ל-100. המנצח יוגרל מבין אלו שהכי התקרבו לשני שלישים מממוצע המספרים.

באופן זה במשחק של 3 משתתפים שבו נבחרו המספרים 20, 30, 40, המנצח יהיה מי שבחר 20, שני שלישים מהממוצע שעומד על 30.

הפייננשל טיימס נתן לקוראיו להשתתף במשחק עם הבטחה לכרטיס טיסה מתנה למנצח. אני ממליץ לעצור כאן ולחשוב כמה רגעים: באיזה מספר הייתם בוחרים.

מהי הבחירה האנליטית?

לכאורה הממוצע הצפוי בעולם של בחירות אקראיות אמור להיות 50. אבל אז המנצח יהיה זה שיבחר 33. אם כך למה שלא כולם יבחרו 33, אבל אז הממוצע יירד ל-22. אם כך למה שלא כולם יבחרו 22.. בדרך חשיבה זו הממוצע הצפוי הולך ויורד עד שמתייצב על אפס. ואכן המון קוראי פייננשל טיימס שטפו את המערכת עם גלויות שעליהן התשובה היא אפס.. אף אחד מהם לא זכה. כשמשחקים משחק אנליטי שמתבסס על חוכמת ההמון צריך לקחת בחשבון שלא כולם אנליטים מבריקים כמוכם. היו גם הרבה כאלו שנתנו תשובות פשטניות יותר, 33 או פחות. בסופו של דבר שני השלישים מהממוצע התייצבו על 12 ואחד מהבוחרים במספר זה זכה בפרס.

מה מוסר ההשכל? מן הסתם לקח למי שעושה למשל שורט על בועה מגוחכת כמו הביטקוין. לא משנה כמה אתה חכם, ההצלחה דורשת גם יכולת לחזות איוולת. זהו גם לקח למהמרים על תוצאות בחירות כמו שאני עשיתי פעם.

מסע לארץ לעולם לא

יצאתי להרפתקה חדשה במאגר העיתונות העברית ההיסטורית של הספריה הלאומית – לחפש את אזכורי הביטוי "לעולם לא" ולראות מה יצא מהם ברבות השנים. איני מתיימר כמובן להגיד שכיסיתי כל "לעולם לא", אבל בהחלט התעכבתי על בולטים שבהם. תחושת הבטן שלי הייתה שכל פעם שמישהו אמר "לעולם לא" לפני כמה עשרות שנים, אגלה כמובן שהמציאות טפחה על פניו. בכלל אני מתעב את הביטוי "לעולם לא", שמשתמעת ממנו יומרה לנצחיות, אבל הרי הנצח הוא רק אפר ואבק, ולמי יש את החוצפה המגוחכת להגיד משהו על העולם כפי שיהיה עוד אלף שנה, עשרת אלפים שנה או כאשר תגיע העת שוב למטאוריט עצום בגודל שהשמיד את הדינוזאורים. אבל כפי שאפשר לראות להלן, בדרך כלל נדרשים הרבה פחות מאלף שנה או מקטסטרופות על פני זמן גיאולוגי כדי שה"לעולם לא" יתברר כ"דווקא כן".

הקומוניסטים במערב לעולם לא יילחמו באחיהם במזרח – קבוצה שלמה של אמירות "לעולם לא" שנמצאות על דפים מצהיבים שייכת למשפחה הזו, למשל הכתבה הזו בקול העם מ-1949 וזו מ-1952. מנהיגי איגודים מקצועיים בארצות מערביות הכריזו שלעולם לא יאפשרו השתתפות ארצם במלחמה נגד הקומוניזם. לא יודע אם זו הייתה אחת הסיבות – כנראה שלא, אבל המלחמה הקרה אכן לא התחממה למלחמה מלאה.

עוד "לעולם לא" קומוניסטי שמעניין לקרוא הוא הבטחתו של איש השמאל ח"כ אברהם ברמן שעם ישראל לעולם לא ישכח את רצח הזוג רוזנברג בידי ממשלת ארה"ב. כיום ידוע שיוליוס רוזנברג אכן היה מרגל.

אגב קומוניזם, הנה ניבוי מ-1956 שקצת נחמד לקרוא. ביטאון המפלגה הקומוניסטית הצ'כית הכריז שהעם הצ'כי לעולם לא יפנה עורף ל"עקרונות הלניניים". כמדומני שיש כיום מעט מקומות בעולם שבהם הקומוניזם זוכה לתיעוב עמוק יותר מאשר בצ'כיה, אין חכם כבעל ניסיון. שווה לבקר במוזיאון הקומוניזם בפראג.

ירושלים, רמת הגולן לעולם לא יימסרו – זו אמירה שקשה לשפוט אותה. לכאורה התממשה עד הלום, אבל היו כמה וכמה ראשי ממשלה שמבחינתם הפרו את הטאבו על מסירת ירושלים או רמת הגולן ורק עקשנותם של הערבים מנעה זאת. בשנת 1970 אבא אבן התחייב גם שרצועת עזה ושארם א-שייך לא "יקרעו מעלינו", ואיך זה נגמר כולם יודעים. הפעיל הציוני מנחם אוסישקין הכריז כבר ב-1937 לתשואות הצירים הציוניים בציריך שהיהודים לעולם לא יסכימו לחלוקה. התבדה כמובן לגבי היהודים, אבל הערבים לא הסכימו, וזה מה שהיה חשוב.

בחלק מהתקופה שבה רווחו דיבורי "ירושלים לנצח", הכוונה הייתה לירושלים המערבית שרק היא הייתה בידי ישראל בטרם מלחמת ששת הימים, אך העולם דרש לבנאמה. סירובים עיקשים לכך, כמו זה של אבא אבן מ-1949, עמדו במבחן הזמן, ובאמת קשה להעלות על הדעת היום את ישראל ללא בירה בירושלים, לפחות זו המערבית.

מלחמת המפרץ – בסוף 1990 שני מנהיגים הכריזו "לעולם לא" – סאדם חוסיין שהכריז שעירק לעולם לא תוותר על כוויית שאותה כבשה. הנשיא ג'ורג' בוש האב שאמר שלעולם לא יתפשר עם סאדם. אנחנו יודעים למי בסוף חיטטו בשיניים מול המצלמה.

הסרבנות הערבית – מצרים הודיעה שוב ושוב בשנות החמישים שלעולם לא תסכים לשלום עם ישראל. האירוניה היא שהאמירה המצוטטת פה, בשנת 1954, נאמרה בתגובה להאשמה מצד האחים המוסלמים. אך גם אלו, כשעלו לשלטון כשישים שנה מאוחר יותר לא ביטלו את הסכמי קמפ דיוויד. גם אם השלטון המצרי לא נותר מחויב לאותה גישה שלילית, העם המצרי דווקא כן, וגם אם יש שלום פורמלי בין המדינות, אין היום שלום בין העמים ואולי באמת לא יהיה לעולם, או לפחות עוד הרבה מאוד שנים.

הייתה גם סרבנות ישראלית, אך היא החזיקה מעמד מעט מאוד זמן. "לעולם לא נדבר עם אש"ף", אמר יצחק שמיר לצעירים מהגולה בשנת 1989 ופתח בכך טיימר שצפצף כבר אחרי ארבע שנים.

לא לפיוס עם היטלר – הבריטים עמדו כמובן בצורה מרשימה מאוד בסירובם לכל הסדר עם היטלר במהלך מלחמת העולם השנייה.

ליטא לעולם לא תהיה אנטישמית – עצוב לקרוא את ההבטחה הזו מ-1938 מפי נשיא ליטא שארצו לעולם לא תהיה אנטישמית. כמה שנים בודדות חלפו והנאצים רצחו את יהודי ליטא בסיוע יוצא דופן בהיקפו של הליטאים.

הנאמנות האמריקנית לישראל – "לעולם לא" מעניין מצאתי כאן. גם מצדו של קיסינג'ר: לעולם לא תקריב ארה"ב את ישראל במשחק מעצמות העל. גם מהצד השני – סאדאת אמר לחייליו ב-1974 שארה"ב לעולם לא תתייצב לצדם מול ישראל. בינתיים, טפו טפו, ישראל לא הוקרבה גם אם יש עננים באופק.

לעולם לא נשק אטומי בידי ישראל – חשיפת ארכיון הגרעין האירני הוכיחה את ההונאה של האייתולות שתמיד הבטיחו שאין להם עניין בפצצה כי חומייני הוציא פתווה נגדה. אבל היה להם ממי ללמוד, להבדיל. דוד בן גוריון הכריז ב-1963 שלעולם לא תהיה פצצה אטומית לישראל.

לסיכום, אני חייב לומר שבאתי בגישה מזלזלת אל ארץ ה"לעולם לא", אבל יצאתי דווקא עם רגש של כבוד. נכון, פעמים רבות שה"לעולם לא" הנחוש מתבדה. אבל ערך שהכריזו על היצמדות אליו בסגנון ה"לעולם לא" אינו מתעופף סתם כך מהזירה. ואם נלך מהסוף להתחלה ברשימת הנושאים שדנתי בהם כאן, ישראל עדיין מתעקשת שהיא לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון, גם 55 שנה אחרי ה"לעולם לא" של בן גוריון בנושא. ממשל טראמפ שובר שיאים חדשים של ידידותיות לישראל, נאמן להבטחה האמריקנית לעולם לא לנטוש אותה. ליטא של היום, כמו ארצות אירופה הנוצריות, היא ארץ שריסנה את האנטישמיות שלה. הבריטים עמדו בגבורה מול היטלר עד הניצחון. הערבים נותרו בגישתם הסרבנית מול ישראל, גם אם לכאורה חלקם חתמו אתה על הסכמים. סאדם חוסיין ירד מהזירה, אך ההולכים בדרכו, הטרוריסטים הסונים, ממשיכים לעשות צרות צרורות במזרח התיכון ובנחישות מעוררת השתאות. המחנה בישראל שתומך בהחזקת השטחים רק מתחזק והולך על אף שנדמה היה לפעמים שהנה הוא נחל תבוסה מוחצת.

רק הקומוניזם פטר אותנו מעונשו (מינוס ונצואלה וצפון קוריאה), אך גם לשקר הזה נדרשו עשרות שנים כדי למות.

כלי חדש מהארגז של ברננקי

סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הוותיק של ידיעות אחרונות, לא אומר נואש בנואשותו. אף שתחזית התפוצצות הבועה שלו מלפני חצי שנה לא עלתה יפה (אשריי, פקפקתי בה), הוא שב לתחזיות החורבן הגדול בשוק המניות. הוא מגייס לצרכיו הפסימיים כלכלן משווייץ שסבור שיש סיכוי גדול מ-50% לירידות גדולות מ-50% בשוק המניות (נחיה ונראה – תעודת סל SPY כרגע עומדת על 273). אני עדיין סקפטי. אבל כן צריך להתייחס לטענה טובה שמצוטטת מאותו כלכלן – הבנקים המרכזיים בזבזו את כל התחמושת.

אנחנו מצויים בתקופה שבה הריביות בשפל. אם תיפסק הגאות הכלכלית בארה"ב, בארץ ובמקומות נוספים ותוחלף במיתון, זו תהיה בעיה רצינית. לבנקים המרכזיים לא תהיה דרך להוציא את הכלכלות מהמיתון. אין להם יכולת להוריד את הריביות מטה מטה כשהן כבר במילא קרובות לאפס. אם כלי הנשק של הורדת הריבית אינו זמין לשימוש, תידרש הרחבה תקציבית לצורך חילוץ המשק. אבל כל מיני פוליטיקאים מפחידני גרעון שמחויבים ל"אחריות פיסקלית" עלולים לשים להרחבה כזו רגל, כפי ששמו לה במיתון הגדול הקודם. באירופה הבעיה עוד יותר קשה. הכלכלה של היבשת מאוחדת ולפיכך גרמניה יכולה למנוע מחברות אחרות בגוש האירו את ההרחבה התקציבית הרצויה.

בפוסט שפורסם בשנה שעברה בבלוג של בן ברננקי הוא הציע פרדיגמה חדשה שיכולה לאפשר לבנקים מרכזיים למלא את תפקידם גם במצב כזה. מהותה היא החלפת יעד האינפלציה שמנחה בנקים מרכזיים ביעד של רמת מחירים.

במה דברים אמורים? כיום בנקים מרכזיים מכוונים לכך שמדי שנה האינפלציה תגיע לרמת 2%. אמנם הנגידה המהוללת שלנו מצפצפת על היעד בלי בושה, ומשלימה עם שש שנים רצופות שבהן האינפלציה הייתה מתחת לרמה המבוקשת, אך נגידים אחרים, טובים ממנה, מתייחסים לעניין ברצינות. עכשיו, נניח שייבחר בקרוב נגיד מוצלח מקרנית פלוג. אם הוא יעשה עבודתו נאמנה נראה את המשק מגיע לרמת אינפלציה שנתית שנעה סביב 2%. אבל מה עם השנים החסרות? מה עם השנים שבהן קרנית פספסה בעקביות את היעד? אלו יישארו ללא תיקון ומזור.

ההצעה של ברננקי היא, לעומת זאת, שנגידי בנק ישאפו לתקן רטרואקטיבית שנים שבהן היעד לא הוגשם. דהיינו, אם בשנת 2018 רמת המחירים שמחשבת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עמדה על 1000 והייתה צפויה להגיע ל-1020 (2% אינפלציה) ובמקום זאת, תחת הנהגתה הכושלת של קרנית פלוג תגיע לרמה 900. הנגיד שיחליף אותה ויפעל כעצתו של ברננקי לא ישאף להגיע בשנת 2019 לרמה של 918 (2% אינפלציה מסוף 2018) אלא לרמה של 1040 (2% אינפלציה בנוסף ליעד רמת המחירים המקורי של 2018). כלומר, ליעד של רמת המחירים תישאר חשיבות גם אחרי שנים שבהן הוא פוספס.

זו מהפכה עצומה מבחינת היכולת להתמודד עם מיתון, כי גם אם יגיעו שנים קשות ועגומות שבהן האינפלציה תדשדש ואפילו תהיה שלילית, המשקיעים יבינו שאחריהן תבואנה שנות גאות שבהן האינפלציה תנסוק, ועדיין הנגידים של העתיד לא יעשו דבר כדי לעצור אותה, כל עוד לא תיחצה רמת המחירים שאליה כיוונו נגידים בטרם החל המיתון. המשקיעים מחושבים ביותר ויודעים לשקלל את ההתנהלות המקרו הכלכלית בעוד עשור לחישוביהם. אם הם יבינו שהיא תהיה נעימה להם בעתיד הרחוק, הם יימנעו מפאניקה כבר בהווה הקרוב.

הדבר דומה לשכיר שיודע בוודאות שגם אם שכרו יקוצץ בטווח הקצר, הוא יקבל על כך פיצוי מלא בטווח הארוך, ועל כן אינו נכנס לפאניקה ואינו מצמצם את הוצאותיו בתקופה קשה. זה ההיגיון שאפשר למשל לעובדי המועצות הדתיות לשרוד שנים בעשור הקודם שבהן העיריות לא טרחו לשלם שכרם.

ברננקי הכניס טוויסט חכם ולמיטב ידיעתי מקורי בהצעה שלו. זאת משום שקונספט שמירת רמת המחירים הוא חרב פיפיות ומעלה בעיה קשה, אפילו אכזרית. נניח למשל שהמצב עם האירנים ידרדר לקראת מלחמה שבה הם יחסמו את המפרץ הפרסי לשיט מיכליות נפט. מחיר הנפט עלול להגיע בתסריט כזה גם ל-400 דולר, וכל מוצר שמסתמך על נפט, כלומר כל מוצר שצריך להוביל אותו במטוסים, בספינות או במשאיות, כלומר כל מוצר שהוא, יתייקר בחדות. האינפלציה השנתית בתסריט זה עלולה להגיע גם ל-10% או 20% או יותר. מי שלא מאמין שיבדוק מה קרה בימי משבר הנפט הגדול אחרי מלחמת יום הכיפורים, אז הערבים הענישו את המערב על תמיכתו בישראל (אף שמבחינת רוב מדינות המערב תמיכה זו הייתה קלושה ביותר).

הגיעה המלחמה עם אירן, מחיר הנפט נסק ולקח איתו מעלה מעלה את כל המחירים. המשק התאים עצמו לאינפלציה הגדולה. השכירים קיבלו תוספות יוקר, המחירים עלו. עתה בשש אחרי המלחמה יבוא הנגיד ויגיד שמכיוון שהוא מחויב לשמירת עליה מתונה ברמת המחירים לאורך שנים, הוא לא יכול להסתפק באינפלציה של 2% בתום המלחמה הגדולה עם אירן, אלא יפעל להביא לדפלציה של 8% (אחרי אינפלציה של 10%) או 18% (אחרי אינפלציה של 20%) כדי להשיב את רמת המחירים למסלול הרגיל שלה טרם המלחמה. נגיד שיפעל בצורה הזו יצטרך להנהיג ריביות קיצוניות של שוק אפור וכך ימוטט את המשק בארצו, ואם הוא נגיד אמריקני הוא ימוטט את כלכלת העולם כולו.

על כך אומר ברננקי שבנקים מרכזיים צריכים לפעול בשני מסלולים שונים. בתקופה שבה הריביות נוגעות באפס המסלול שלהם צריך להתבסס על שמירת רמת מחירים. בתקופה שבה הריביות גבוהות מאפס המסלול שלהם צריך להתבסס על קביעת רמת אינפלציה שנתית. כך לעולם לא יהיה מצב שבו הריביות ינסקו במטרה להשיב רמת מחירים למסלולה הישן. במקרה שבו הריביות גבוהות, הבנק המרכזי יפסיק לעקוב אחרי רמת המחירים ויעדו יהיה אינפלציה שנתית בלבד. רק במקרה שבו הריביות באזור אפס יעקוב הבנק המרכזי אחרי יעד רמת המחירים. בשל מעקב זה הוא יותיר את הריביות אפסיות בגין המיתון גם שנים אחרי שהמיתון תם ונשלם. כך יעודד את המשקיעים מלכתחילה לא להיות היסטריים כל כך בזמן המיתון ביודעם שזמן הפיצוי עליו עוד יגיע.

בשנת 2020

המאגר הדיגיטלי של העיתונות היהודית ההיסטורית באתר הספריה הלאומית הוא אוצר שלא יסולא בפז. נראה לי שהייתי מסוגל להעביר את כל שארית ימיי בקריאתו דף אחרי דף. כשאסיים לגמוע את העמוד האחרון של "דבר" או "על המשמר" אוכל להיפרד מן העולם בחיוך ובידיעה שהיו לי חיים מאושרים מאוד. לא שבאמת יש לי כוונה לעשות זאת. בשלהי העשור השני של המאה ה-21 כבר לא צריך לקרוא כלום באופן שיטתי. כל הטקסטים הישנים סרוקים באיכות לא רעה בכלל וצריך לבחור רק במילות חיפוש כדי למצוא את מבוקשך.

מבוקשי הוא להמשיך במסע שלי אחר תחזיות ישנות והצלחתן או כשלונן, אולי מתוך הנחה ששיעור ההצלחה של תחזיות העבר יכול ללמדנו משהו על הטעם בהקשבה לתחזיות ההווה. אחפש קטעי עיתונות שבהם נכתבו המילים "בשנת 2020". הבה נראה כיצד תיארו עיתונאי העבר העבריים את העתיד הרחוק מאוד שלהם, שלנו הוא כבר, פחות או יותר, ההווה.

מלון בחלל

מעריב (4.1.90) בישר: המלון הראשון בחלל יתחיל לפעול בשנת 2020. יומיים בפנסיון מלא כולל נסיעה יעלו כ־200 אלף דולר. ארה"ב כבר מתכננת את המטוס המיוחד שיוכל להביא את הציוד והאנשים למלון. החופשה בחלל לא תהיה זולה במיוחד: מנכ"ל החברה מעריך כי שהות של יומיים בפנסיון מלא, כולל נסיעה, תעלה כ־‭200‬ אלף דולר.

הכתבה הזו שפורסמה לאחרונה נשמעת די דומה לחזון מ-1990 ומבשרת על פתיחת מלון 5 כוכבים בתחנת חלל ב-2022. תג המחיר הוא 9.5 מיליון דולר, כך שהמחירים הצפויים מאוד התייקרו מ-1990.

אנרגיית השמש

בשנת 2020 תספק השמש 25% מתצרוכת האנרגיה האמריקנית חזה מעריב בשנות משבר הנפט (13.11.75). לרוע המזל התחזית לא תתגשם. אנרגיה סולארית מספקת בערך אחוז בודד מסך האנרגיה האמריקנית. כואב הלב לקרוא את הכתבה במעריב מ-1975, לא רק כי מבאס שעדיין איננו יודעים לעשות שימוש נאות בחום השמש, אלא גם כי בסמוך אליה מצויה כתבה אחרת שמספרת שטכנאים איראנים יבואו להשתלמות בישראל בשימוש באנרגיה גרעינית למטרות רפואיות. לפעמים גם העבר נשמע כמו מדע בדיוני.

אוכלוסיית מצרים ואוכלוסיית ישראל

ב-1989 הזהירו מומחים כי אוכלוסיית מצרים עלולה להגיע ל-103 מיליון נפש בשנת 2020. אז היא מנתה 53 מיליון נפש. 103 מיליון זה פחות או יותר הנתון האמיתי הנוכחי. וכדאי לשים לב להצלחתה של התחזית הזו כי היא מעידה עד כמה שונה הדמוגרפיה מכל תחום אחר. נתונים דמוגרפיים אפשר לפעמים לחזות בהצלחה עשורים מראש.

אבל לא כל תחזית דמוגרפית צולחת יפה. יעיד על כך מכתבו של ד"ר אליעזר יפה, ממייסדי הארגון לזכויות משפחות ברוכות ילדים, שהתריע (בשנת 1979) שאם המדינה לא תעודד משפחות ברוכות ילדים, אזי תיכון פה מדינה ערבית למחרת הבחירות בשנת 2020.

מה גבול יכולת האדם בריצה?

שליח מעריב לאולימפיאדת מונטריאול (11.7.76) דיווח על כנס מדעי שהתנהל שם סביב השאלה: האם יש גבול ליכולת האדם בריצה? המומחים ניבאו שהשיפור ביכולת הרצים יימשך ושיא העולם בריצת מייל יעמוד על 3:30 בשנת 2020. השיא באותו זמן היה 3:49 של ג'ון ווקר הניו זילנדי. מה שיא האמת בימינו? 3:43. שיפור יפה, אבל בהחלט פחות מהמצופה. שיא זה נקבע ב-1999 ועדיין לא נשבר, אף שכמעט עשרים שנה חלפו.

האם העולם יוכל לכלכל 4 מיליארדים?

כתבה מ-1949(!) בעיתון דבר תהתה האם אפשר יהיה לכלכל את 4 מיליארד האנשים שיחיו על הפלנטה בשנת 2020. התשובה היא כמובן חיובית – אנשים חיים ואוכלים טוב מאי פעם, ויש אפילו הרבה יותר מ-4 המיליארד הצפויים. אוכלוסיית העולם עומדת על כ-7.5 מיליארד.

ההתחממות הגלובאלית

כבר בשנת 1978 ידע עמוס כרמל לכתוב בעיתון דבר על ההתחממות הגלובאלית הצפוייה בשל הפחמן הדו חמצני המצטבר באטומספירה. "העולם של 2020 עלול להיות חם יותר מהעולם שבו אנו חיים, עד כדי אי נוחות של ממש… מדובר בתופעות מפליגות… מהתפשטות המדבריות ועד לשינוי טוטאלי בכל המתכונת החקלאית המוכרת לנו". מה באמת קרה? 2017, השנה האחרונה שאנו יודעים בוודאות מה קרה איתה, הייתה חמה בכ-0.8 מעלות צלסיוס לעומת 1978. זה הפרש משמעותי, אבל שינויים טוטאליים עוד לא הגיעו.

הצחקתם את שר ההיסטוריה

סביב אירועי יום העצמאות השבעים למדינת ישראל עקבתי אחרי אתרי האינטרנט והפורומים החרדיים. החברה החרדית עוברת מידה של ישראליזציה. בעצם היא חוזרת באיטיות לחרדיות של שנות החמישים והשישים, שבהן לפחות חלק מהרבנים החרדים חיו תחת הלם השואה ונס הקמת המדינה, לחרדים הייתה זיקה לישראליות, ועבודה ושירות בצבא לא היו מילים גסות מבחינתם.  כל זה היה לפני שהגיע מהפך 77', אז מנחם בגין נתן לחרדים צ'ק פתוח להסתגרות ולבדלנות.

בהתמודדות החרדית עם הקמת המדינה אפשר לראות אלמנט של תדהמה. החשיבה הדתית הפנאטית היא מערכת מסודרת להבנת העולם והתנהלותו, עם הגיון פנימי שמסוגל לכאורה להסביר כל דבר. פתאום היא נתקלת באירוניה הבלתי נתפסת של המציאות, של דרכו הגחמתית של שר ההיסטוריה, אם קיים כזה והרי לדעת החרדים קיים גם קיים.

מה קרה בעצם לפני שבעים שנה? דווקא חילונים וכופרים, בועלי נידות ואוכלי שרצים, הצליחו להביא לנס של שיבת ציון וכך בעצם הצילו גם את היהדות הדתית, כי ארץ ישראל היא מוקד לימוד התורה במידה שלא היה לה אח ורע מעולם. אירוניות שכאלו הן לאו דווקא דבר כל כך חריג בהיסטוריה היהודית. למשל הורדוס המלך הרצחני, השנוא כל כך על תלמידי החכמים, היה זה שהרחיב את בית המקדש ובתוכו הכותל המערבי, שריד המקדש המקודש עד ימינו. אבל החרדים בני זמננו צרי אופקים מכדי להתמודד עם אירוניה מטריפה שכזו מבחינתם ומדחיקים אותה בדרכים כאלו או אחרות.

ובמעבר חד, בן אלפי קילומטרים לתרבות ולשפה שונות לגמרי – תופעה דומה מתרחשת מול עינינו בחצי האי קוריאה. דונלד טראמפ, האנלפבית הבור, כותב הציוצים הילדותיים על מנהיג צפון קוריאה הנמוך והשמן, הוא זה שפתאום מצטייר כמדינאי הדגול שיכול להביא לפירוק צפון קוריאה מגרעין ואולי אף לשילובה ההדרגתי במשפחת האומות. הדרך עדיין רחוקה, ובכל אופן צליל פעמוני ההיסטוריה מתחיל להישמע באופק גם אם בנימה חרישית ומהוססת תחילה. הפרשנים אנשי השמאל, אלו שמתעבים את טראמפ ושחגגו את דירוגו המגוחך לאחרונה כגרוע בנשיאי ארצות הברית, למשל חמי שלו בעיתון הארץ, אינם יודעים את נפשם. ממש כמו חרדים שרואים את בן גוריון שנפשו בכלל הייתה מסורה לבודהיזם, מקים מחדש את מלכות ישראל.

כי זו המציאות – היא אינה מתנהגת לפי הציפיות מראש, ואם יש חוקיות שעל פיה נשלטת ההיסטוריה, הרי היא האירוניה. אובמה יביא שלום? טראמפ יביא מלחמה? לפעמים אנשי השלום מביאים שלום ולפעמים מביאים אותו אנשי המלחמה, ולא נדע זאת עד הישורת האחרונה ואולי אחריה. החוקיות שבאתם איתה מהבית מצחיקה את שר ההיסטוריה.