השופטת היהודיה הקשישה רות ביידר גינזבורג הלכה לעולמה בראש השנה ופתחה מחול שדים פוליטי באמריקה, שעלול אפילו להביא למשבר החוקתי החמור ביותר מאז מלחמת האזרחים.
הרפובליקנים הודיעו ב-2016 שאין מקום למינוי שופט בשנת בחירות. אם עתה יפעלו למינוי מחליף או מחליפה לביידר גינזבורג יפרו את העקרון שבשמו נשבעו ועם ריבית – עכשיו אמריקה ממש ממש קרובה לבחירות ומינוי שופט חדש נראה על גבול הלא לגיטימי בעליל. דברים מסוג זה כמובן אינם מטרידים כלל את טראמפ, אבל אם יימצאו ארבעה סנטורים רפובליקנים בעלי יושרה, אפשר יהיה לעצור את המינוי. בינתיים נמצאו שתי סנטוריות מתונות שנמנות על שורות הרפובליקנים ומתנגדות למינוי. האם יהיו עוד שתיים או שניים.
נניח שלא כך יהיה והרפובליקנים ימנו תחליף קיצוני שמרני לביידר גינזבורג, מה שיאיים על זכות האישה על גופה ועל כל חקיקה ליברלית עתידית. הדמוקרטים לא ישארו פראיירים. אם, כפי שחוזים הסקרים, הם ישלטו בוושינגטון אחרי ינואר, הם יבטלו את הפיליבסטר שמגן על זכויות המיעוט בסנאט, יצרפו שתי מדינות, וושינגטון די סי ופורטו ריקו, וכך ישפרו דרמטית את מצבם העתידי בסנאט ובחבר האלקטורים. ולקינוח – ימנו עוד שופטים לבית המשפט העליון, וכך יבטלו בו את הרוב השמרני. החוקה אינה קובעת בשום מקום שמספר השופטים חייב להסתכם בתשעה. מה רע בשלושה עשר שופטים או בחמישה עשר (כמו בישראל).
כמובן ייתכן שבית המשפט העליון עצמו יפסוק שהעמסת בית המשפט בשופטים, צעד שאפילו ממשל רוזוולט נרתע ממנו בזמנו, הוא בלתי חוקתי אם נעשה לשרת מטרות פוליטיות בטווח הקצר (להבדיל מזכותו הטבעית של הקונגרס להגדיל את מספר השופטים בטווח הארוך). בבירור אכן כך – צעד כזה הופך את הפרדת הרשויות ואת העצמאות השיפוטית לבדיחה. בית המשפט בטל ומבוטל נגד הרוב בקונגרס ואינו יכול עוד להגן על החוקה. ברם, הקונגרס יטען שבית המשפט העליון עצמו אינו חוקתי. הוא אינו יכול להתכנס בהרכב של תשעה, אלא צריך להוסיף להרכבו ארבעה או שישה מינויים חדשים שהגיעו זה עתה מהקונגרס.
מה עושים בעימות חזיתי כזה? אם הכוח הגס יכריע הרפובליקנים ינצחו. רוב החיילים בצבא הם בעדם. אם הכוח הכלכלי יקבע, למדינות החוף הליברליות יש יותר עוצמה. אמריקה יכולה לחזור לנקודת משבר שלא ביקרה בה מאז מלחמת האזרחים. ברם, סביר להניח שהתקדמנו מאז ושלאף משפחה אין עניין לשלוח את בניה לטבוח אמריקנים אחרים. לכן נותרת השאלה מי יהיה הראשון שימצמץ במשחק הצ'יקן המטורף הזה.
הבעיה הגדולה היא חוסר האמון המוחלט של הצדדים בכך שיש טעם מבחינתם לוותר. אני נזכר בתגובתו היפה של אבי דיכטר בסרט "שומרי הסף" לשאלה האם החיסולים של מנהיגי הטרור במהלך האינתיפאדה השנייה לא האיצו פיגועי התאבדות כנקמה. דיכטר תהה בצדק האם יש צד שני למשוואה: ואם לא היינו מחסלים, האם לא היו פיגועים? באופן דומה יכולים הרפובליקנים לשאול עצמם: ואם נוותר על מינוי שופטת, האם הדמוקרטים לא יצרפו עוד שתי מדינות לאיחוד וישנו לגמרי את כללי המשחק? והדמוקרטים יתהו: ואם נוותר על האופציות הרדיקליות שלנו, האם בית המשפט העליון השמרני לא יחבל בכל המהלכים הפחות רדיקליים שלנו?
בטווח הארוך כוחנות חסרת בושה היא אסטרטגיה הרסנית לשני הצדדים, ומתישהו לפחות אחד מהם יצטרך לוותר עליה או להוליך את אמריקה למשבר חוקתי שאחריתו מי ישורנו.
