בית המשפט העליון התיר זה עתה את כניסתה של לארה אל קאסם לארץ, לשעבר פעילה בארגון שהיה מעורב בקידום החרם על ישראל. הנה כמה הערות מעניינות על פסק הדין.
ראשית, כתב אותו השופט ניל הנדל. מי שמכיר את פועלו של השופט הנדל שהוא אדם דתי ובוגר ישיבה יודע שהוא אחד השופטים היותר שמרנים בבית המשפט העליון, מה שמשתקף בדעת המיעוט שלו בין השאר בנושא המסתננים ועוד. אבל יש הבדל בולט בין בית המשפט העליון בארה"ב לבין בית המשפט העליון בישראל. בבית המשפט העליון בארה"ב אפשר לרוב לנבא מראש מה יפסקו השופטים בהסתמך על זהות הנשיא שמינה אותם. בבית המשפט העליון בישראל ממש לא ניתן לנבא מראש פסיקות. בסופו של דבר כן ישנה תבנית לשופטים. מי יותר ימינה ומי יותר שמאלה. אבל ממש לא ניתן להסיק ממנה דטרמיניסטית איך תהיה ההכרעה בתיק מסוים. יש כמובן יתרונות גדולים להיותו של בית המשפט בארץ פחות פוליטי, אך ככזה גדל הסיכוי שהוא לא ישקף נאמנה את השקפות הרוב הפוליטי. זאת בעוד שבית המשפט העליון בארה"ב משקף כיום רוב פוליטי לפחות בהתאם לשיטה האמריקנית (שנותנת משקל עודף למדינות קטנות, כקבוע בחוקה).
הערה נוספת על הפסיקה. מסתבר שבית המשפט העליון לא בוחל בהטרלות קלילות ונחמדות. חבר הכנסת סמוטריץ' צפוי להביע כמובן שאט נפשו מהפסיקה, אבל חלק מפסק הדין מתבסס על ציטוטים מדברים שאמר סמוטריץ' בוועדה בכנסת שלפיהם הסיק בית המשפט שכוונת החוק אינה כלפי פעילים לשעבר מסוגה של אלקאסם.
שלישית, הדעה המטרידה בעיניי שייכת לשופט ענת ברון, שהרחיבה על חשיבות חופש הביטוי כסיבה להתיר כניסתה של העותרת. זו דעה בעייתית מאוד בעיניי. אני דווקא סבור שקידום חרם על ישראל כלול בחופש הביטוי הפוליטי, כפי שכתבתי בפוסט בעבר. אבל הכנסת זרים לישראל מטעמי חופש ביטוי היא חסרת היגיון כי לכל מדינה הרי זכות רחבה ושרירותית להחליט על בסיס מה להכניס אנשים והיא רשאית לעשות זאת על סמך קריטריונים לא שוויוניים בעליל. מותר להחליט להכניס למשל את מי שיש לו יותר כסף או את מי שלא הגיע לגיל שבו יהיה עול על המדינה או את מי שקורות חייו מעלים פחות חשד שילך למכור בעגלות בקניונים. לדעתי למדינה שמורה הזכות להחליט להכניס למשל דווקא ג'ינג'ים, שיערם מהווה אטרקציה ברחובות.
המדינה שבה אלקאסם אזרחית צריכה להעניק לה את הזכויות שלה, לא ישראל. ואין למדינת ישראל שום מחויבות לחופש הביטוי שלה. הצגת חופש הביטוי כסיבה להכניס את הסטודנטית ארצה משקפת תופעה בינלאומית שבה זכויות האזרח מתחילות להתפשט לכיוונם של אלו שאינם אזרחים או אפילו תושבים או אפילו תיירים. סתם זרים שבא להם להגיע לפה. גישה כזו מקדמת את תפיסת הגבולות הפתוחים שהיא סכנה גדולה לעולם המערבי.
