תחי האלטרנטיבה לליכוד

אני לא משתגע על משה כחלון. מדי פעם הוא משליך איזה מקל להאט את גלגלי השוק החופשי כמו בתוכנית מחיר למשתכן שהוא מקדם או ברעיונות האוויליים שלו על מיסוי דירה שלישית או הנהגת מס ירושה. אבל מצד שני יש גם את הדברים הטובים – ראויה לציון ההתרסה שלו כלפי נגידת בנק ישראל וכלפי תשוקתה המטרידה להעלאות מס. או עמידתו על הפטור ממע"מ למשלוחים באינטרנט מחו"ל. בסך הכול כלכלת ישראל משגשגת בתקופתו, והתזוזה המתמדת של הליכוד ימינה, אל עבר רעיונות מסוכנים של סיפוח ולקראת חקיקה לא מידתית נגד בית המשפט העליון, מעלה אצלי את התחושה שבלית ברירה גם כחלון יכול להיות אלטרנטיבה.

פסקת ההתגברות מטרידה במיוחד. נדב אייל הסביר יפה היום בידיעות אחרונות שיכולת להתגבר בקלות על בג"ץ תשאב את המדינה לסחרור – לא יהיה עוד תירוץ משפטי לעצור כל מיני רעיונות הזויים וסחטניים מצד החרדים והמתנחלים, שעד עתה בג"ץ היה המחסום שהפכם ללא ריאליים. גם מבחינת החרדים והמתנחלים עצמם זו לא כזו מציאה. אלו ציבורים דתיים שמחויבים כלפי ההשגחה העליונה להשתדלות, לא לתוצאה. עד עתה יכולים היו להיות שלמים עם השתדלותם ולהאשים את בג"ץ בכישלון בשורה התחתונה. כאשר לא יהיה את בג"ץ שיחצוץ בין רעיונותיהם לבין התוצאות הרעות שימיטו על המדינה – הם יצטרכו לשאת בהשלכות מעשיהם וכולנו איתם. עבור השמאל הרדיקלי זו סיבה לחכוך כפיים בהנאה, לא עבור אנשי ימין-מרכז פרגמטי שרוצים שישראל תתנהל בזהירות בדרך החתחתים שמזמנות לה הזירות הפנימיות והבינלאומיות.

לא ברור אם נתניהו יוליך את הליכוד לבחירות הבאות. לאור בעיותיו המשפטיות ספק רב אם יוכל להובילו לאחריהן. גדעון סער לכאורה אלטרנטיבה סבירה, עד שנתקלים ברעיונות הסיפוח שלו. בינתיים אני בזהירות מדדה לכיוונו של כחלון.

מודעות פרסומת

ראש ממשלה כלוא מהלך

הקריירה הפוליטית של בנימין נתניהו הסתיימה הערב, ככל הנראה, עם חתימת הסכם עד המדינה של מקורבו שלמה פילבר. פילבר מן הסתם יפליל את נתניהו ברקימת עסקת שוחד – רגולציה אוהדת לטובת בזק תמורת סיקור אוהד באתר וואלה לו ובעיקר לאשתו. די מדהים כמה הרבה הקריב נתניהו בטיפשות תמורת כל כך מעט, ממש כמו בעניין הסיגרים, ולכאורה חשבנו שמדובר בפוליטיקאי זהיר מאין כמוהו. מן הסתם נכון כאן הביטוי הצרפתי: חפשו את האישה.

עד עתה היה נראה שנתניהו יצטרך להתפטר בעקבות הפרשות, אבל בלי ענישה משמעותית ועם אופציה לחזרה לפוליטיקה בתוך כמה שנים. עכשיו פני הדברים שונים: שוחד מובהק, שהתמורה בו הייתה במיליונים רבים על חשבון אזרחי המדינה, הוא עניין חמור יותר וגם נושא עמו קלון ארוך טווח. בשב"ס לא ימהרו לפרק את המתקן שהוכן לאהוד אולמרט. רובי ריבלין אינו בדיוק האדם שימהר לתת חנינה לנתניהו שנוא נפשו, אם כי לעתים מוכנים לגלות גדלות נפש כשרואים יריב על הקרשים. התקדים אומר שלאולמרט לא נתנו חנינה (רק קצת ובסוף), אז למה לביבי.

על הדרך הפרשיות שנחשפו היום, ממש יום היסטורי בתולדות המדינה, מביכות מאוד למערכת המשפט ולשתי משפטניות בכירות ביותר, השופטות אסתר חיות והילה גרסטל. התנהגותן הייתה אנושית, לא ממהרים להפוך הסתודדות בין חברים לעניין פלילי, אבל בתרבות המשפטיזציה הנוכחית זו אינה התנהגות שנושאי הגיליוטינות הצדקניים רואים בסלחנות.

תמונת התמריצים בעייתית: הדבר הנכון מבחינת עם ישראל הוא לשלוח את נתניהו לתקופת נבצרות (אולי בחקיקה מיוחדת שתסדיר נבצרות ארוכת טווח של ראש הממשלה מחמת הליך פלילי), ולאפשר את המשך ניהול המדינה השוטף תחת שרביטו של ארדן, כץ, אדלשטיין או ג'וקר ליכודניקי אחר. אבל לנתניהו יש את כל התמריצים להישאר על כסאו. גם כי הוא רוצה להיות ראש ממשלה ובעיקר כי מעמדת ראש הממשלה קל יותר לרקום עסקאות טיעון מקלות, לקבל יחס של כבוד ממערכת המשפט ולעורר תחושה שהרשעתו בפלילים תיתקל במחאת המונים.

כנחמה צריך להגיד שמהסיבה הזו בדיוק לנתניהו יש את כל התמריצים ליצור תחושה שהוא מפוקס ומרוכז לחלוטין במלאכתו, והוא יודע שייבחן בשבע עיניים. לכן הוא עדיין צפוי להיות ראש ממשלה טוב, אם לא יאבד עשתונות לחלוטין, אבל השעון מחשב את קיצו לאחור.

שופטים ממאדים, ראשי ממשלה ממגרש הרוסים

אומרים שהחוק שמגביל חקירות נגד ראש ממשלה איבד סיכוייו בזירה הפוליטית. חבל מאוד. 

חקירה פלילית נגד ראש ממשלה היא כמו חור שחור שמעוות את המרחב סביבו. החקירה מעקמת לגמרי את מערכת התמריצים של כל הנוגעים בדבר. ראש הממשלה צריך לשקול את החלטותיו, פן יעודדו את היועץ המשפטי ואת השופטים להכריע נגדו. "עומק העקירה כעומק החקירה", המשפט שהנחה אולי את תוכנית ההתנתקות מהווה דוגמה טובה לכך. 

השופטים והתובעים עצמם עלולים להיות מושפעים מרצונם לא לראות את הפוליטיקאי הנידון יושב יותר על כס ההנהגה, או להיפך – מחרדתם שמא תיפול המדינה לידיים פחות בשלות או יותר פזיזות. כמובן אנו יודעים ששופטים מטבעם לא קורצו מבשר ודם, אלא מחומרים שיובאו מהחלל החיצון ואוטמים נפשם להשפעות זרות. אך בכל אופן ייתכן פה ושם שניפול על שופט שבשכבות האיטום שלו נפערו סדקים זעירים.

ראש ממשלה הנתון בחקירה הופך לפגיע במיוחד, נואש במיוחד לרצות את דעת הקהל. נכונותו ליטול סיכונים עלולה לגבור, כי קדנציה של אפס מעשה עלולה להסתיים בסכנה הגדולה מכולן – תא מאסר. זהו טירוף מוחלט לכפוף את המדינה לנסיבותיו האישיות האקראיות של העומד בראשה. ובפרט כשהחקירות לרוב עוסקות בנושאים מינוריים וזניחים ביחס לסוגיות הלאומיות הגדולות. יהיו מי שיאמרו שהשחיתות היא סכנה קיומית וכיוצא באלו הבלים. שחיתות הייתה תמיד, ומן הסתם המדינה היום מושחתת פחות מאי פעם. הסכנות הקיומיות הן בעולם האיסלאמי ובמדינה הפלסטינית וצריך ראש ממשלה שיוכל לעמוד מולן בראש שקט.

בימי שלוט השופטים

בג"ץ פרסם השבוע פסיקה האוסרת על הממשלה והכנסת להמשיך בנוהג שבו הם קובעים, כביכול באופן חד פעמי ובהוראת שעה, תקציב דו שנתי. לא ניתן לתקן את חוקי היסוד לצורך חד פעמי, כתבו השופטים בפסיקה שהתקבלה פה אחד והמשיכה את מגמת ההתערבות האקטיביסטית של בית המשפט בעבודת הכנסת. אבל בנימוקי פסק הדין הסתתרה פצצה משמעותית בהרבה מהפסק עצמו, אקדח שכבר הפגין נוכחות לא מבוטלת במערכה הראשונה ועתיד לירות בקול רעש גדול באחת המערכות הבאות.

השופטים דנו בדוקטרינת יום הדין של המשפט – התיקון החוקתי הבלתי חוקתי. במה דוקטרינה זו עוסקת? נניח שהכנסת משנה חוק יסוד, כמו ששינתה את חוק יסוד: תקציב המדינה במקרה הזה. האם שינוי זה בהכרח תקף, אם התקבל בכנסת ברוב הנדרש? או שמא אפשר לטעון שהשינוי אינו נסבל משפטית, כי הוא סותר את עקרונות היסוד של השיטה. לכאורה הכנסת היא הרשות המוסמכת לקבוע את החוקה, ולפיכך אם תקבע למשל בחוק היסוד, ברוב גדול מספיק, שיש לגלח את גופו של כל ג'ינג'י, זה יהיה החוק במדינת ישראל, בג"ץ יצטרך לקבלו ללא ערעור, וכשומרי חוק נלהבים, גם שופטיו הג'ינג'ים יקבלו אובדן שערותיהם בהכנעה. נימוקי נגד מטעמי שוויון, כבוד האדם, פרטיות וכדומה יהיו חסרי משמעות מול חוק יסוד, שכוחו גובר על כל חוק ואף על זה של חוק יסוד שקדם לו.

אבל כבר בכמה הזדמנויות הביעו שופטי בג"ץ דעה אחרת. גם לכוחה של הכנסת יש גבול. אחת ההזדמנויות החשובות לכך הייתה בדעת המיעוט של השופט המנוח מישאל חשין בנושא גיוס בחורי הישיבות. חשין כתב שאפילו אם חברי הכנסת יחליטו בחוק יסוד שיש לכפות רק על חלק מהאוכלוסייה להתגייס כדי להגן על חלק אחר מהאוכלוסייה, זו אפליה בין דם לדם שלא ניתן לקבל בשום פנים, והיא סותרת את ערכי היסוד היהודיים והדמוקרטים של המדינה.

אפשר בקלות לדמיין מצב עתידי לא מופרך שבו המדינה הולכת ונעשית דתית וחרדית יותר ויותר. ישראל של העתיד בדמותה של ירושלים של היום. בישראל שכזו הכנסת מקבלת באופן סיטונאי החלטות שעושות לשופטי בית המשפט העליון עור ברווז, ואפילו מעגנת אותן בחוקי יסוד. בתגובה השופטים פוסלים בהחלטיות חוקים שלדעתם עומדים בסתירה לערכי המדינה היסודיים. גם ניסיון לשנות את שיטת הבחירה של השופטים עצמם יוכל להיפסל בטענה שחותר תחת עיקרון היסוד של העצמאות השיפוטית. עד היום החלטות בג"ץ, ככל שהיו לצנינים בעיני פוליטיקאים ומצביעיהם, קוימו בקפידה. במדינת ישראל העתידית שעלולה לסבול משבר פנימי עמוק ובסיטואציה של משבר חוקתי מתמשך כמו זה, עלול לקבוע הכוח הגס. במאבק בין הכנסת לבית המשפט המוסד שיהיו לו יותר נאמנים בכוחות המזוינים – הצבא והמשטרה – הוא זה שידו תגבר. כאן ישנה אירוניה – כי דווקא התעקשותם של החרדים שלא להשתתף בכוחות המזוינים של ישראל, אותה הפרה בוטה נוכחית של עקרונות היסוד, היא זו שיכולה, אם תימשך, לאפשר לבג"ץ העתידי, עוד חמישים שנה ויותר, לאכוף את דעותיו על הרוב הדמוגרפי העוין לו שייווצר אז, וליהנות מגיבויים של בעלי הנשק.

מזדהה עם ערביי ישראל

כתבתי לפני כמה פוסטים על הקונפליקט של ערביי ישראל בין תחושותיהם הפוליטיות – נאמנות מוחלטת ללאומיות הפלסטינית, לבין האינטרסים האישיים – להמשיך לחיות בישראל השנואה, שהיא מדינה דמוקרטית ועשירה, ולא להסתפח לפלסטין.

אני חש תחושה דומה בעצמי הערב הזה. מצד אחד תיעבתי תיעוב עמוק את חוק הדירה השלישית של כחלון. לא רק זאת, הוא גם פגע בי אישית. לא מאחר שיש לי שלוש דירות, אלא משום שאני חי בדירה שכורה, והמשכיר כבר השמיע לאוזניי את החלטתו שהמשך השכירות יהיה תלוי בגורל החוק. אם כן ביטול החוק הוא מאוד משמח מבחינתי. מצד שני, אני חושב שהאקטיביזם השיפוטי הקיצוני שבג"ץ הפגין בפסיקה הזו הוא בעל השלכות שליליות קשות, וכך הולך ומטשטש הגבול שבין דמוקרטיה לבין דיקטטורה שיפוטית.

מה באמת קרה עם אופק בוכריס?

​מה הן הראיות שהביאו לעסקת הטיעון עם אופק בוכריס? מעורפל. מה אנחנו יודעים עתה על אופק בוכריס בעקבות הודאתו ובעקבות הסכמת המתלוננת לעסקת הטיעון? האם פשוט אנס? האם הוא קצין שניצל בצורה מחפירה את מעמדו כדי לפתות חיילת ליחסים מיניים שלא הייתה שלמה עמם? האם הוא זה שנסחף ופותה לתוך רומן? ואולי לא היו דברים מעולם, והכול עלילה? התשובה לכל השאלות האלו לדעתי היא שכל עוד איננו יודעים יותר על ראיות חיצוניות, שייתכן שכלל אין בנמצא, איננו יודעים עדיין דבר. 

התמריץ שעמד לאופק בוכריס להודות באשמה כלשהי גם אם הוא זך כשלג הוא כביר. האלטרנטיבה עלולה להיות כגורלו של משה קצב, שנים ארוכות בכלא כשאפילו בקיצור שליש לא יזכה. ייתכן גם שבדיוק מאחר שמשפחתו של בוכריס מודעת לחישוב הזה, גם המחיר שישלם כלפיה אינו כה גבוה. היא תניח שהוא חף מפשע שנכנע לתמריץ קיצוני בעוצמתו להודות. מסתבר שהציבור הדתי השמרני כולו יהיה סלחן לבוכריס מתוך תפיסה דומה.

מנגד גם למתלוננת עומדים תמריצים שיכולים מבחינתה להצדיק ויתור על מיצוי הדין עם בוכריס, גם אם באמת נאנסה. התמריצים המניעים מתלוננת מלכתחילה נוגעים לצורך בתיקון עוול ובעשיית צדק וזה יכול לבוא על סיפוקו כשהקצין המצטיין מודח בחרפה, גם אם לא ירצה עונש מאסר. התעקשות על משפט תביא את המתלוננת לדוכן העדים, וההופעה בבית המשפט עלולה להיות מייסרת וקשה. המתלוננת, אם תתעקש, גם לוקחת סיכון שמא בוכריס יזוכה ואז בכלל תיחשב בחוגים המכירים את בוכריס ואותה למעלילת שווא נקלית.

זה אופיה של הכרעה משפטית המתבססת על עסקאות טיעון. העובדות היוצאות ממנה משקפות ככל הנראה יותר את מאזן התמריצים של הצדדים מאשר אמת עובדתית. עם זאת, יש חשיבות חברתית לעסקאות טיעון. וכדי שדרך זו לפתור מחלוקת משפטית תוסיף להתקיים, על החברה כולה לנהוג כאילו העובדות שיצאו ממנה הן אמת לאמיתה.

מהזיה פוליטית לסיוט משפטי

מי שמתעניין בפוליטיקה אמריקנית ימצא את התקופה שבה אנחנו נתונים כמסעירה במידה שמעבר לדמיון. קרקס הבחירות של דונאלד טראמפ מגיע לשיאים ולרמות בל יתוארו. סרטים פוליטיים וסדרות מתגמדים לעומת כל זה. ומחר יש עימות!

יש לי סימפתיה גם לרפובליקנים שממשיכים לדבוק ביאוש במועמדות טראמפ, משום שיש משהו בלתי סביר בכך שעתיד בית המשפט העליון של ארה"ב, שצפוי להיות מוכרע בבחירות האלו, ייקבע על פי ההערות הגסות של המועמד בשיחה פרטית לפני עשור, מגעילות ככל שיהיו. בית משפט ליברלי שככל הנראה יכהן לאחר הבחירות האלו צפוי לשנות מאוד את אופיה של אמריקה. עונש המוות יהפוך להיסטוריה, יבוטל החופש לפזר כספים על מועמדים בקמפיין בחירות כרצון כל מיליונר ומיליונר, הגבלות על הגירה בלתי חוקית יחוסלו, מרחב הפעולה של המשטרה יצומצם, הרגולציה על עסקים תתחזק ואילו ההגבלות על הפלות ייעלמו. זכויות נשים, שחורים ולהט"בים יעמדו בראש סדר העדיפויות, וגם ועדי עובדים יהנו מכוח מיקוח מוגבר.

בשביל הרבה מאוד אנשים כל ההתרחשויות העתידיות האלו יהיו סיוט מתמשך. סביר להניח שיהיה זה המחיר שהמפלגה הרפובליקנית תשלם עוד שנות דור על הטעות הקולוסאלית שביצעו מצביעיה האוויליים בפריימריז בשנת 2016.