שתי סוגיות משפטיות עולות לדיון בימים אלו והן קשורות. סוגיה אחת היא הלכת אפרופים שלפיה לבית משפט יש יכולת רחבה לפרש חוזה, אפילו בניגוד למילים הכתובות בו. הלכה זו צומצמה מאוד לאחרונה בידי שני שופטים עליונים שמונו בתקופת איילת שקד: אלכס שטיין ועופר גרוסקופף.
סוגיה שנייה היא השאלה האם ראש ממשלה יכול להתמנות אפילו כשיש נגדו כתב אישום. מלשון חוק היסוד הפשוטה ברור שרק הרשעה סופית יכולה לסלק ראש ממשלה מתפקידו, ובשום מקום לא מוזכר שהעדר כתב אישום הוא תנאי סף למינויו. דבר זה למעשה נקבע כבר מפורשות בבג"ץ, אבל משום מה יש משפטנים שמאמינים שבג"ץ ימנע מנתניהו להתמנות בידי הכנסת לראש ממשלה בבוא העת.
גיל ברינגר, משפטן שמרן ואיש אמונה של איילת שקד, שדן בנושא אומר שהמילים צברו כוח מחודש. טוב שכך. לא רק מאחר שהגישה שמקדשת את המילים נותנת כוח מחודש לכנסת או לאנשים שחותמים חוזה ומוציאה אותו מידי שופטים אקטיביסטים ולא נבחרים. אלא מאחר שהזכות לוודאות צריכה להיחשב לאחת מזכויות האדם.
אפילו אם נניח שחוזה נחתם באופן שאינו הוגן עם צד אחד, והצדק מחייב לפרשו אחרת, לגמרי לא בטוח שבראיה הרחבה פסיקה שאכן תפרשו אחרת תשרת את הצדק. פסיקה כזו הרי פותחת קן צרעות, מפרנסת עורכי דין שישתמשו בה כדי לדרבן את לקוחותיהם ללכת לבית משפט גם במקרים אחרים שבהם אין להם שמץ סיכוי, גוררת צדדים לפשרה גם כאשר הצדק לחלוטין תומך באחד מהם כי אין להם שמץ מושג מה יחליט השופט, מגדילה את המחיר שגופים מוכנים לשלם על כל מיני ביטוחים משפטיים ולכן גם את העלות של מוצרים לצרכן הסופי.
אהרון ברק, איש ההפשטה הגאונית כביכול, בעצם התמקד יותר מדי בקונקרטי – בצדק שנעשה בעניין משפטי אחד, והתעלם מכך שבתמונה הגדולה חיסול הוודאות הוא עוול עצום לחברה כולה.
וכאשר מדובר במילים קונקרטיות של חוק יסוד לחיסול הוודאות יש משמעויות עוד יותר קיצוניות. אנחנו עומדים על סף בחירות שלישיות, על הנזק העצום שבהן למשק ולמדינה. סיבה עיקרית לכך היא שמפלגת כחול לבן החליטה להתעלם מההסדרים החוקתיים שנקבעו שנים מראש, בתנאי מסך הבערות – כלומר בתנאים שבהם לא מדובר בראש ממשלה ספציפי ממפלגה ספציפית.
אנשי כחול לבן החליטו שראש ממשלה אינו רשאי לכהן תחת כתב אישום. ואם משפטנים מעלים את האפשרות שסטיה קיצונית כזו מחוקי היסוד תיתמך בידי בג"ץ, הדבר מקטין עוד יותר את האפשרות שכחול לבן תפעל בתוך המסגרת שנקבעה בחוקי היסוד של המדינה. אירוני שיאיר לפיד, הדמות הקיצונית בכחול לבן בהתעקשותו לא לשבת עם נתניהו, כתב פעם בכלל שראש ממשלה צריך לקבל חסינות כמו במודל הצרפתי. כלומר העמדה שלו בעבר בהקשר המופשט והכללי, מאחורי מסך הבערות, לא אמרה דבר לגבי עמדתו במקרה הקונקרטי של בנימין נתניהו ותיקיו הנוכחיים. פוליטיקאי הוא לא שופט והוא יכול להחליט איך שבא לו, כל מקרה לגופו, על פי אינטרסים צרים יותר או פחות. אבל נראה שבכחול לבן מאמינים שהם מייצגים איזה עקרון טהור ראוי וצודק בהתעקשותם לא לשבת עם נתניהו, והאמת היא שההיפך הוא הנכון – העקרון הטהור והצודק ביותר הוא הוודאות, והוודאות נמצאת במילותיו הפשוטות של חוק היסוד – ראש ממשלה רשאי לכהן כל עוד הרשעתו אינה סופית.
