Archive for the ‘משפט’ Category

מה באמת קרה עם אופק בוכריס?

1 בדצמבר 2016

​מה הן הראיות שהביאו לעסקת הטיעון עם אופק בוכריס? מעורפל. מה אנחנו יודעים עתה על אופק בוכריס בעקבות הודאתו ובעקבות הסכמת המתלוננת לעסקת הטיעון? האם פשוט אנס? האם הוא קצין שניצל בצורה מחפירה את מעמדו כדי לפתות חיילת ליחסים מיניים שלא הייתה שלמה עמם? האם הוא זה שנסחף ופותה לתוך רומן? ואולי לא היו דברים מעולם, והכול עלילה? התשובה לכל השאלות האלו לדעתי היא שכל עוד איננו יודעים יותר על ראיות חיצוניות, שייתכן שכלל אין בנמצא, איננו יודעים עדיין דבר. 

התמריץ שעמד לאופק בוכריס להודות באשמה כלשהי גם אם הוא זך כשלג הוא כביר. האלטרנטיבה עלולה להיות כגורלו של משה קצב, שנים ארוכות בכלא כשאפילו בקיצור שליש לא יזכה. ייתכן גם שבדיוק מאחר שמשפחתו של בוכריס מודעת לחישוב הזה, גם המחיר שישלם כלפיה אינו כה גבוה. היא תניח שהוא חף מפשע שנכנע לתמריץ קיצוני בעוצמתו להודות. מסתבר שהציבור הדתי השמרני כולו יהיה סלחן לבוכריס מתוך תפיסה דומה.

מנגד גם למתלוננת עומדים תמריצים שיכולים מבחינתה להצדיק ויתור על מיצוי הדין עם בוכריס, גם אם באמת נאנסה. התמריצים המניעים מתלוננת מלכתחילה נוגעים לצורך בתיקון עוול ובעשיית צדק וזה יכול לבוא על סיפוקו כשהקצין המצטיין מודח בחרפה, גם אם לא ירצה עונש מאסר. התעקשות על משפט תביא את המתלוננת לדוכן העדים, וההופעה בבית המשפט עלולה להיות מייסרת וקשה. המתלוננת, אם תתעקש, גם לוקחת סיכון שמא בוכריס יזוכה ואז בכלל תיחשב בחוגים המכירים את בוכריס ואותה למעלילת שווא נקלית.

זה אופיה של הכרעה משפטית המתבססת על עסקאות טיעון. העובדות היוצאות ממנה משקפות ככל הנראה יותר את מאזן התמריצים של הצדדים מאשר אמת עובדתית. עם זאת, יש חשיבות חברתית לעסקאות טיעון. וכדי שדרך זו לפתור מחלוקת משפטית תוסיף להתקיים, על החברה כולה לנהוג כאילו העובדות שיצאו ממנה הן אמת לאמיתה.

מהזיה פוליטית לסיוט משפטי

8 באוקטובר 2016

מי שמתעניין בפוליטיקה אמריקנית ימצא את התקופה שבה אנחנו נתונים כמסעירה במידה שמעבר לדמיון. קרקס הבחירות של דונאלד טראמפ מגיע לשיאים ולרמות בל יתוארו. סרטים פוליטיים וסדרות מתגמדים לעומת כל זה. ומחר יש עימות!

יש לי סימפתיה גם לרפובליקנים שממשיכים לדבוק ביאוש במועמדות טראמפ, משום שיש משהו בלתי סביר בכך שעתיד בית המשפט העליון של ארה"ב, שצפוי להיות מוכרע בבחירות האלו, ייקבע על פי ההערות הגסות של המועמד בשיחה פרטית לפני עשור, מגעילות ככל שיהיו. בית משפט ליברלי שככל הנראה יכהן לאחר הבחירות האלו צפוי לשנות מאוד את אופיה של אמריקה. עונש המוות יהפוך להיסטוריה, יבוטל החופש לפזר כספים על מועמדים בקמפיין בחירות כרצון כל מיליונר ומיליונר, הגבלות על הגירה בלתי חוקית יחוסלו, מרחב הפעולה של המשטרה יצומצם, הרגולציה על עסקים תתחזק ואילו ההגבלות על הפלות ייעלמו. זכויות נשים, שחורים ולהט"בים יעמדו בראש סדר העדיפויות, וגם ועדי עובדים יהנו מכוח מיקוח מוגבר.

בשביל הרבה מאוד אנשים כל ההתרחשויות העתידיות האלו יהיו סיוט מתמשך. סביר להניח שיהיה זה המחיר שהמפלגה הרפובליקנית תשלם עוד שנות דור על הטעות הקולוסאלית שביצעו מצביעיה האוויליים בפריימריז בשנת 2016.

מה בין אלאור אזריה לתלונות שווא של נשים?

20 בספטמבר 2016

משפט אלאור אזריה המתנהל לו בימים אלו מעורר שאלות קשות. השאלה הנוקבת ביותר היא האם מדינה השולחת חייל צעיר לשטח יכולה לשפוט אותו על שיקול דעת שגוי, הן מוסרית, והן מבחינת התמריצים. משפט אזריה נותן תמריץ לחיילים להסס בתגובתם מול מחבלים, או להימנע מביצוע וידוא הריגה במחבל שעדיין יש בו סיכון. זה תמריץ גרוע שעלול לעלות בחיי חיילים. ומצד שני אי אפשר לסבול מצב שבו חיילים הופכים למוציאים להורג על דעת עצמם. 

הנושא מסובך, אבל מצב שבו מיצוי הדין יכול לייצר תמריצים איומים אינו ייחודי. יש לו למשל מקבילה ידועה בהתנהלות המשפטית ביחס לנשים המגישות תלונות נגד גברים. באחוז מסוים מהמקרים, וישנו ויכוח גדול איזה אחוז, תלונות אלו הן תלונות שווא. המדיניות של הפרקליטות היא להמעיט מאוד בפתיחת תיק פלילי לנשים על תלונות שווא. הסיבה לכך ברורה – אם מלבד החששות הרגילים והכבדים ממילא הניצבים בפני מתלוננות (ולפעמים גם מתלוננים) הבוחרות לשבור קשר שתיקה על עבירות מין ואלימות במשפחה, יעמוד גם החשש שלא רק שלא יאמינו להן, אלא יכניסו דווקא אותן לכלא בטענה שתלונתן תלונת שווא, אז היכולת להילחם באלימות וניצול מיני תפתחת מאוד. 

קיומה של הדילמה בתחומים שונים אינו מפתיע. החיים מורכבים, הצדק והתמריצים לעתים מנהלים מערכת יחסים מסובכת. מה שגם לא מפתיע, אבל עדיין מעניין הוא שבדרך כלל בדיוק אותם טיפוסים שמתנגדים למיצוי הדין עם אזריה וחוששים לתמריצים הגרועים שיופעלו כתוצאה מכך על חיילי צה"ל, ידרשו את מיצוי הדין למתלוננות שווא. ובדיוק אותן פמיניסטיות נלהבות שיגנו על מדיניות הפרקליטות בנושא תלונות שווא, יזדעזעו ממדיניות שתוציא את החייל אלאור אזריה ללא עונש.

לא משנה מי אמא של השופט

12 ביוני 2016

דונאלד טראמפ צנח בסקרים השבוע בעקבות התקפתו על השופט שפוסק דינו בעניין אוניברסיטת טראמפ המגוחכת והשקרית שהקים. הוא קרא לשופט "מקסיקני" בשל מוצאו וטען שבשל כך הוא מעוות את דינו.  שקרן פתולוגי ככל שהוא, במקרה כאן ייתכן שיש בדברי טראמפ יותר אמת מברגיל. כל אדם הגון יסלוד ממפעל השקר שהקים טראמפ ב"אוניברסיטה" שלו, אבל זה לא מופרך להניח שהעובדה שהשופט מקסיקני פועלת נגדו. ההונאות הקטנות של טראמפ מעוררות בחילה יתרה אם אתה שייך לקבוצת אוכלוסיה שאותה הוא גינה כאסופת אנסים ורוצחים.

שופטים אינם מנותקים ממוצאם, ממינם ואפילו מנסיבות מקריות. מחקרים בישראל הראו שנוכחות שופט ערבי בהרכב עוזרת לנאשם ערבי לחמוק ממעצר, ששופטות נשים מחמירות יותר בעבירות מין ושעדיף ליפול על שופט שבע אחרי ארוחה מזינה. מחקר אמריקני הראה שאי אפשר להגיד ששופטים ליברלים תומכים יותר בחופש הביטוי ואי אפשר להגיד שהם תומכים בו פחות. הם תומכים בו יותר כאשר בא מהצד הליברלי ותומכים בו פחות כשבא מהצד האנטי ליברלי. וההיפך נכון לשופטים שמרנים.

העובדה שאישה שחורה היא התובעת הכללית של ארה"ב צפויה להציל את הילארי קלינטון מהעמדה לדין בגין פרשת שרת הדואר האלקטרוני שלה. ממש כפי שההרכב השמרני בבית המשפט העליון האמריקני העניק לג'ורג' בוש את הנשיאות על מגש של כסף אחרי בחירות 2000. ממש כפי שמתקבל על הדעת שאורי משגב צודק והעובדה שנועם סולברג ואליקים רובינשטיין הם דתיים תרמה להחלטתם לטובת הרבנות בנושא הכשרות שאינה דומה לסגנון ההחלטות הרגיל המתקבל בבית המשפט העליון בענייני דת ומדינה.

אבל צריך לזכור עוד דבר מה – המחקרים שמראים על קשר בין מוצאו והשקפתו של שופט לבין פסיקותיו הם סטטיסטיים. הם מגלים מתאמים, שלעתים הם נמוכים בסך הכול. בני אדם מתקשים לחשוב באופן סטטיסטי. בפרט כשמדובר בנושא של השתייכות לקבוצה הצובע כל דבר בחשיבה האנושית, חשיבה שעוסקת ללא הרף בשאלה האם אתה מאלו שהם בעדנו או מאלו שנגדנו. שיפוט השופטים ופסיקותיהם לפי מוצאם עלול להפוך את הסטטיסטי לתפיסה בינארית בחשיבה הרווחת. הערבי בטח יפסוק כך. היהודי בטח יפסוק אחרת. השופט יקל והשופטת תחמיר. זו השלכה מרחיקת לכת והיכולת לנבא פסיקות באמצעותה אינה מאוד גבוהה. בבית המשפט העליון בישראל למשל קיימת כמו בארה"ב חלוקה בין שמרנים לליברלים, אבל הפסיקות קשות לניבוי וצפויות הרבה פחות מאשר באמריקה, שם ההרכב נבחר על בסיס פוליטי ברור מראש.

יותר מכך, באחד הפוסטים הקודמים בהקשר מאוד שונה, זה של הסיפור העצוב על הילד שנשכח במכונית בידי אביו החרדי, כתבתי על כך שתמריצים נכונים חשובים יותר מאמת לוגית. כך גם כאן. בטענה ששופטים אינם באים ממקום אובייקטיבי לחלוטין יש אמת, אבל אימוצה יוצר תמריצים איומים. החזרה על הטענה הזו פוגעת בנכונות להתנהל על פי חוק מתוך הנחה שיש דין ויש דיין אמת. היא מחסלת את האמון במערכת המשפט, שכאשר מוותרים עליה כבורר מוסכם להכרעה בסכסוכים נותרת לגיטימציה רק לחוקי הג'ונגל. בעולם העתיק אפילו שיטות משפט ברבריות כמו משפט בדו קרב חרבות, בהשלכה לנהר או בצריבה באש היו אפקטיביות במידה מסוימת כי אנשים האמינו בהן בכל לבם. האמון במערכת המשפט מוצדק יותר ומועיל לא פחות ולכן כדאי לכולנו לשכוח מאי אלו דוגמאות והוכחות לכך ששופטים אינם אובייקטיביים ולהתמסר כליל לאשליה שהם כן. להוקיע בחריפות כל אחד שרומז אחרת, בפרט אם הוא מועמד לתפקיד פוליטי בכיר או עיתונאי משפיע. בוז לטראמפ ולמשגב.

המופתי, זדורוב וסלימאן אל עביד

24 בדצמבר 2015

פרסמתי בעבר פוסט באשר לטענה של נתניהו שלמופתי יש אחריות לשואה וכתבתי שהיא נובעת לדעתי מדרך חשיבה השואפת למצוא תיאוריה אחת שמסבירה הכול. אם המופתי אשם בשואה, האיסלאם הקיצוני אשם בכל תחלואי מאה השנים האחרונות. אבל דרך חשיבה מבוססת תיאוריה אחת לא עובדת. המציאות מסובכת מכדי שתיאוריה אחת תסביר הכול. אין מנוס מלצלול לפרטים וכל מקרה לגופו. האיסלאם הקיצוני הוא האיום העיקרי במאה ה-21, אבל השפעתו על התרחשות השואה באמצע המאה הקודמת הייתה זניחה.

פסק דין זדורוב, שעליו הגבתי אתמול בבלוג, החזיר אותי לסוגיית המופתי או בעיית התיאוריה האחת. זדורוב הודה גם בפני מדובב וגם בפני החוקרים, והודאתו היא הבסיס לאשמתו. אני אכן משוכנע שהוא באמת אשם והסברתי בפוסט הקודם ובתגובות לו מדוע. אבל גם מי שהורשע ברצח חנית קיקוס, סלימאן אל עביד, הודה בפני מדובב ובפני החוקרים וקשה לי מאוד להאמין שהוא אשם. לכן נראה לי שתיאוריה אחת ויחידה – חיובית או שלילית – באשר ליכולת של הודאה להוכיח אשמה תעשה עוול למציאות המסובכת גם בעניין זה.

אל עביד זכאי

אני מתקשה להאמין שאל עביד אשם ברצח חנית קיקוס. לדעתי ישיבתו בבית הכלא היא חרפה למדינת ישראל ולמערכת המשפט שלה. היא מוכיחה לצערי שאפשר לתת בהן הרבה פחות אמון משניתן היה לקוות. יש שתי סיבות מדוע איני מאמין באשמתו. ראשית, מהנמקת פסק הדין הראשוני בעניין אל עביד עלה ניבוי קונקרטי של ממש – הגופה נמצאת באתר הטמנת הפסולת שבו עבד. בפועל שנתיים אחר הרצח נמצאה הגופה במקום אחר לגמרי. אחרי הגילוי שקלה התביעה לוותר על התיק ולשלוח את אל עביד לחופשי, אך לרוע המזל האגו של מישהו במערכת המשפט גבר עליו, וזה לא קרה ולהיפך אל עביד הורשע בשנית.

שנית וחשוב הרבה יותר, המשטרה הגיעה לאל עביד במקריות שגויה. מישהו שהיה שכן של משפחת הנרצחת, חשב שעמית לעבודה של אל עביד קיים יחסי מין עם בחורה בליל הרצח באתר עבודתם. מהון להון החקירה הגיעה איכשהו לאל עביד עצמו. בסופו של דבר העילה שהביאה את המשטרה לחקור את חברו של אל עביד התבררה כלא כלום. אם נאמין שאל עביד הוא הרוצח, שיחק למשטרה מזל מטורף, משהו שלא ייאמן ממש. במקרה היה שכן של משפחת הנרצחת שעלתה בראשו סיבה שגויה להפליל מישהו מבין מאות אלפי תושבי הנגב. במקרה איכשהו אותו נשוא הפללה שגויה היה עמית קרוב של הרוצח האמיתי, וידע להכווין את המשטרה אליו. זה מאוד לא סביר. סביר לאין ערוך שהמשטרה פשוט ננעלה על מישהו לא נכון, עד שהצליחה לשלוף ממנו הודאה.

דמיינו לעצמכם שהיינו חיים במדינה דתית שבה מאמינים שכוח עליון עוזר לחקירה. אנשי המשטרה היו נוטלים פתק עם שם אדם מתוך ערימה ענקית של פתקים והולכים לאורו, כי אלוהים בטח לא הטעה אותם לגבי הפתק הנכון. כך היו חוקרים עד דק את האדם נשוא הפתק, ואם לא היו מצליחים לחלץ אשמה ממנו, היו מחפשים אותה אצל מישהו בסביבתו הקרובה. הרי אלוהים אוהב את החוקרים. הוא בטח לא רצה שהם יתאמצו יותר מדי. זה פחות או יותר מה שקרה בתיק סלימן אל עביד. כמובן ייתכן שעל אף צירוף המקרים הבלתי נתפס, אכן אל עביד הוא הרוצח. הוא הרי הודה ושחזר. אבל כדי שנאמין שצירוף מקרים כזה הוביל לאשמה, צריך ראיות קיצוניות בעוצמתן. אולי דגימת דנ"א שנמצאה על הגופה ונבחנה בנסיבות שבהן אנו נטולי כל חשש שזוהמה במעבדה. בפועל מה שהיה אצל אל עביד זה אך ורק דבר אחד – הודאה שחזר בו ממנה ושלא הובילה לגופה שהייתה במקום אחר לגמרי, במקום שכלל לא ברור איך הייתה לאל עביד גישה אליו.

זדורוב כנראה אינו זכאי

לאור סקירת העניינים במקרה אל עביד, מתבקש לקבוע כלל לפיו הודאה אינה שווה את הנייר עליו מתמללים אותה, אפילו אם היא בפני מדובב. אפילו אם השופטים מצליחים לדוג ממנה פרט כזה או אחר שנראה להם כמוכמן. אבל זה קיצוני מדי. רוב הדברים שאנו יודעים על בני אדם נובעים ממה שהם מספרים על עצמם, ואנו מניחים בחיי היומיום שבני אדם נורמטיביים אינם מספרים סיפורי מעשיות מפורטים על עצמם שלא היו ולא נבראו. לכן לכאורה הודאה היא ראיה טובה.

בכל אופן ברור לי שאי אפשר היה להסתמך עליה כדי להרשיע את אל עביד, בעוד שסביר להסתמך עליה כדי להרשיע את זדורוב. ראשית, יש בהודאה של אל עביד פגם קיצוני, שיכול היה לפסול אותה מלכתחילה. חלקים ממנה הוקלטו ותועדו וחלקים אחרים לא. דבר זה מראש צריך היה להפוך אותה לחסרת ערך.

אבל יש גם נושא מהותי עוד יותר שאפרט והוא נוגע בסוגיה סטטיסטית – הבה ננסה לתת סבירות לכך שאדם בכל אופן יתפתה להודאת שווא מפורטת ומשוכללת המלווה בשחזור. נאמר שזו סבירות נמוכה, אך לא אפסית. אולי חמישה אחוזים. ייתכן שזו סבירות מספיק נמוכה כדי להתעלם מהאפשרות שתקרה וכדי להרשיע על פי הודאה. זאת בפרט כאשר היא מלווה בעוד פרטים מחשידים משמעותיים כפי שאירע בפרשת זדורוב, וכאשר הנאשם הוא החשוד המיידי או לפחות אחד מרשימה קטנה של חשודים מיידיים. כאשר רצח בשיסוף אירע בבית ספר, ברור שאיש התחזוקה בבית הספר, בעל עניין בסכינים ומסתובב איתם, נמצא ברשימה הקטנה של חשודים מיידיים. הוסף לכך את הודאתו וקבל משהו שקשה לגבור עליו. הוסף לכך גם מכנסיים שנעלמות, עדות של מורה שראתה התנהגות חריגה בחדר המורים ושחזור שיש בו פרטים מוכמנים, וקבל הרשעה.

אבל אם נלך עם אותה סבירות לפרשת אל עביד, נבין במהרה שלא יעלה על הדעת להרשיע איתה, אפילו עוד לפני שנמצאה הגופה במקום שאינו מתאים להרשעה, ועל אחת כמה וכמה אחר כך. המשטרה הגיעה לאל עביד בנסיבות מקריות לחלוטין. אפשר בקלות לשער שיכולה הייתה להינעל לפחות באותה מידה על מאות אנשים אחרים בנגב. הרי אל עביד אפילו לא היה נשוא ההינעלות האקראית האידיאלי. אין בעברו עבירת מין או אלימות. אם היו יכולים להינעל באקראי על 500 אנשים, אז לפי ההסתברות ששיערנו (5%), עשרים וחמישה היו מודים. במילים אחרות – העובדה שאל עביד הודה אינה מוכיחה דבר. בכל חקירה שבה המשטרה הייתה ננעלת על המון אנשים, היו מוצאים כאלו שהיו מוכנים להודות בלי שום קשר לאשמתם. אל עביד אמנם היה מהראשונים שהמשטרה ננעלה עליהם. נראה שנפילתו למלכודת נבעה מכך שמלכתחילה היה אדם רפה שכל, חלש ופגיע במיוחד למניפולציית שוטרים. אולי חקירות אחרות נותרו לא מפוענחות, כי לא היה לחוקרים בהן את המזל להינעל בשלב מוקדם על דמות כה חלשה. בפרט זכור רצח אסף שטיירמן שבו החוקרים ננעלו שוב ושוב על אנשים לא קשורים, אך אלו סירבו להישבר על אף כל הלחצים. חברו של אל עביד שעליו ננעלו עוד לפניו אמר:

"עצרו אותי כמה פעמים קודם לכן. הכרתי את התרגילים של השוטרים ולא נתתי להם להפיל אותי. סלימאן פחד משוטרים פחד מוות. זו היתה פעם ראשונה שלו במשטרה, בגלל זה הצליחו להפיל עליו תיק שלא עשה‭."‬

ומה עם רוצחי דני כץ?

רוצחי דני כץ, הילד תושב שכונת דניה בחיפה, הורשעו על ידי הודאתם, הודאה שהתגלגלה לה בשלל גרסאות, שקרים וסיפורים עד שהתגבשה למשהו שסיפק את החוקרים. מאוד חשוד. איך השוטרים הגיעו מלכתחילה לנאשמים? בערימת אשפה ליד המערה שבה הוטמנה גופתו של דני כץ, באזור סכנין, נמצאה אשפה עם שמו של נער ערבי מסכנין. בחקירתו של אותו נער נמצא שהוא באמת עובד בשכונת דניה. צירוף מקרים די מדהים, והפעם דווקא לצד המפליל. הנער נשבר והודה והפליל גם חברים שלו, ואף הם הודו לבסוף. מה הקשר בין האשפה שהושלכה, רחוק מפחי האשפה של העיר סכנין, לגופה שנמצאה? נראה שהרוצח רצה לבנות מגדל אשפה שיסתיר את המערה ולשם כך החליט לערום את האשפה ליד המערה, ולא הבין שכך דווקא מפליל את עצמו. ובכלל יש בכך מימוש טיפוסי של הכלל שהרוצח חוזר לאזור הפשע. אחרי שקראתי את פסק הדין בעניין דני כץ נחה דעתי שהשופטים הבינו את חשיבות העניין, בעוד שדווקא הסניגוריה לא ממש נתנה לו מענה.

הרוצחים המורשעים של דני כץ, קבוצת ערבים ישראלים, חזרו בהם מהודאתם ועד היום מסרבים להודות ובשל כך לא מקבלים קיצור שליש, יותר משלושים שנה אחרי הרצח. אף שאני כאמור נוטה להאמין שהם קשורים לרצח דני כץ, מניעת קיצור השליש נראית לי בעייתית ושגויה. בהנחה שמערכת המשפט עושה טעויות, שיטה כזו שמונעת קיצור שליש ממי שמסרב להודות תוביל בהכרח להחמרה קיצונית דווקא בעונשם של אלו החפים מפשע העומדים על חפותם, בעוד שהרוצחים האמיתיים יודו וישתחררו בתום שני שלישים מעונשים. אותו דבר נכון גם לגבי משה קצב, שבקרוב יחלפו שני שלישים מזמן מאסרו, אך ישתחרר רק אם יודה באשמה. ממה שמצאתי ברשת, אותו דבר נכון גם לגבי סלימאן אל עביד שאינו חופשי עד עצם היום הזה, רק כי מסרב להודות באשמתו.

 

עזבו את זדורוב, הצילו את בני שמואל

23 בדצמבר 2015

בית המשפט העליון דחה את הערעור על הרשעתו של רומן זדורוב ברצח הילדה תאיר ראדה. לא ברור למה דווקא תיק זדורוב הפך לנושא של סערה תקשורתית כזו. הראיות נגדו מאוד חזקות: הוא הודה גם בפני מדובב וגם בשחזור, הודאתו כללה תיאורים מפורטים ביותר של התנהגות (למשל זכר לציין שהסתיר האוזניות שלו כדי שלא ייספגו דם), לא רק תיאורים שטחיים. חשוב מכך, היא כללה פרטים מוכמנים (התא הספציפי שבו שהתה תאיר ומיקומה בו בזמן שנרצחה). היה לו מניע שאותו תיאר בפני המדובב (מאס בהצקות מצד אלו שתיאר כ"ילדים מרוקאים" שנסובו סביב מוצאו הרוסי). ההיסטוריה האישית שלו תאמה לפרופיל אפשרי של רוצח (מעשי אלימות בעבר, התעניינות רבה בסכינים ובאלימות). באורח פלא החליט להיפטר ממכנסיו דווקא ביום הרצח (הוא הסתבך בשקרים סביב סיבת השלכת המכנסיים. בין השאר טען שבדיוק אז גילה שהשמין.). נכון, יש גם נקודות חלשות – מחלוקת המומחים על טביעות הנעליים ועל הסכין המשוננת, היעדר דנ"א או טביעות אצבע בזירה (מקריאת פסק הדין אדם מבין עד כמה מצבו של מדע הזיהוי הפלילי טוב פחות משאפשר היה לצפות. הרבה דברים נותרים מעורפלים ושנויים במחלוקת.), העובדה שגם בהודאתו לא היה נראה שזדורוב מודע לדקירה בכף ידה של תאיר. אבל ככה זה בחיים – לא הכול נפתר עד הסוף כמו בספר של ארתור קונן דויל או אגאתה כריסטי.  כשקוראים את פסק הדין לעומקו, החלטתו של השופט דנציגר לזכות נראית תמוהה, כאילו נותר יותר סניגור מאשר שופט עליון. שום דבר אינו ודאי בחיים, אבל אם כל צל צילו של ספק היה מביא לזיכוי, אי אפשר היה לכלוא אף רוצח. הרי יש גם כאלו שאומרים שיגאל עמיר לא רצח. אני מתקשה להאמין ששופט כלשהו היה מזכה את זדורוב על סמך הראיות לבדן וללא השפעה כלשהי מהקרקס התקשורתי ומתיאוריות הקונספירציה.

לעומת זאת, לפני שנה כתבתי על פסק דין מופרך לחלוטין, סותר לחלוטין את כל מה שהמדע למד על זיכרון ועל היכולת להשתמש בו כדי למצוא אשמים – הרשעתו של בני שמואל באונס בתו עשרים ושמונה שנים קודם לכן בשל חלום שחלמה. זהו פסק דין שלא ייאמן שניתן בישראל. מי שמאמין בחזקת החפות ובזכויות נאשמים, מוטב שיפנה את מרצו לתיקון אותו עוול נורא.

הפעם אני עם עדנה ארבל

17 בספטמבר 2014

לפני כמה פוסטים שפכתי אש וגופרית על פסיקתה של עדנה ארבל, אבל היום מצאתי עצמי מצטער על כך שהיא בדעת מיעוט. כיום מוסדות החינוך החרדים התיכוניים לא מלמדים דבר את תלמידיהם, מלבד תלמוד, והמדינה מספקת למוסדות אלו מימון מכובד כדי שיוכלו להמשיך במנהגם. ארבל כתבה פסק דין שביקש לשנות מצב זה, אך עמיתיה לא הצטרפו אליה ודעתה לא התקבלה.

קשה לי מאוד להגיד מה הייתי עושה אילו הייתי שופט. בלתי נסבל הוא המצב שבו המדינה מאפשרת ומממנת את הפרוצדורה שבה נערים מחונכים לשמש כזומבים נבערים של ההנהגה החרדית מבלי ללמוד שום דבר אחר שיהיה שימושי לחייהם ולתועלת החברה. מאחר שהציבור החרדי גם מתרבה במהירות, מדובר באיום קשה על המדינה ועל דמותה. יותר מכל מדובר בטפילות – החרדים נהנים מתקציבי חינוך של מדינה מערבית, אבל החינוך שהם מקנים באמצעות תקציבים אלו חותר תחת יכולתה של המדינה להישאר עשירה מספיק כדי לממן חינוך ראוי.

מצד שני, הכרעות כאלו אמורות להתקבל בכנסת, לא בבית משפט.

כך שאיני יודע מה הייתי פוסק לו היה עליי להכריע כשופט, אבל המדינה הייתה מקום טוב יותר אם דעתה של ארבל הייתה מתקבלת היום.

עוד על הרשעה מתוך חלום

12 בספטמבר 2014

הפוסט הקודם עסק בהרשעתו של אבא קשיש על אונס ילדתו. הראיה המשמעותית היחידה שהביאה להרשעה הייתה חלום שחלמה הילדה בתור בוגרת שהעיר בה זכרון רדום של האונס שנים רבות אחרי שאירע. הוקעתי את ההרשעה הזו כחסרת בסיס, מאחר שהתעלמה משלל הראיות שזיכרונות מודחקים הם בסיס עלוב מאוד לשחזור העבר.  הדיון בתגובות לפוסט הקודם התארך מאוד ואני רוצה להוסיף עוד כמה פסקאות כדי לענות לביקורת שדבריי קיבלו בתגובות.

השופטת עדנה ארבל הייתה אולי מודעת לכך שזכרונות מודחקים הם עניין קלוש מבחינה מדעית. כדי להתמודד עם כך היא כתבה בפסק הדין שהוציאה תחת ידיה כי יש להפריד בין המישור המדעי למישור המשפטי. כלומר, אם יורשה לי לפרשה, לדעתה יאמר המדע מה שיאמר על הנושא בכללותו, שופט צריך להחליט על סמך התרשמויותיו הסובייקטיביות מעדויות ומראיות. זו טענה בלתי נסבלת. אחרי שלושת אלפים שנה של ציביליזציה אנחנו יודעים שאין מקור אחר לידע אמין מהמדע, כלומר מהניסוי וההשוואה השיטתיים והמבוקרים, ואי אפשר להחליפו בהתרשמויות כלשהן שעולות במוחות של שופטים.  כדאי לקרוא את הסיכום שכתב אורי בתגובות לפוסט הקודם שלי, שמתמצת עד כמה פסק הדין הוא קלוש. מי שחושב ששופט יכול לפסוק כל העולה על רוחו מבלי להתבסס על המדע שמאחורי העניין הנידון, היה מצדיק גם הוצאה להורג של מכשפות, כפי שהיה מקובל בימים עברו.

על פי הגישה של השופטת ארבל, גם אם תבוא ילדה ותעיד שאביה אנס אותה במאדים בסיוע חוצנים, לא תהיה כל סיבה לא להרשיע את האב בחטיפה. אמנם המדע לא מצא כל ראיה לקיומם של חוצנים ולאפשרות הנסיעה למאדים, אבל אם הילדה תיראה משכנעת בעימות עם האבא כשתתאר את הגוון הירקרק של החייזרים שחטפו אותה, או שתימצא ראיה נסיבתית שתעיד למשל שהאבא הרבה לדבר על מסע בחלל לאורך השנים אבל שיקר לגבי כך בדוכן העדים, אזי לא תהיה כל סיבה שלא להרשיע. נסיעה למאדים בסיוע חוצנים אינה סבירה מדעית, אבל הרי יש לשמור, לפי כבוד השופטת, על ההפרדה בין מדע לבין משפט.

ההשוואה בין זיכרונות מודחקים לבין זיכרון חטיפה בידי חוצנים אינה סתם דמגוגיה שלי. פסיכולוגים שחקרו מצאו שהמנגנונים שפועלים אצל אלו שנזכרות בזיכרונות אונס מודחקים דומים מאוד לאלו שפועלים אצל זוכרי חטיפות חייזרים. לפני כמה שנים כתב גיל גרינגרוז מאמר מרתק בנושא, שמאוד מומלץ לקרוא.

פסיכולוגים שטורחים לערוך מחקרים שיטתיים ומבוקרים מצילים את הפסיכולוגיה. הם מוכיחים כי אינה מבוססת כולה על התרשמויות נטולות בסיס ניסויי מוצק. יש בה חלקים רבים שמבוססים על מחקר אמפירי יסודי ומשכנע. אנחנו צריכים גם שופטים שיצילו את המשפט על ידי עיבויו בבסיס אמפירי ככל האפשר. אחרת ייעשו מעשי עוול קשים כפי שככל הנראה נעשה במקרה הנוכחי. ובכל תחום, החל ממשפט, דרך כלכלה ועד פוליטיקה, עלינו לקוות שבצמתי קבלת ההחלטות יעמדו אנשים שמקשיבים למה שעולה מבחינה שיטתית של ממצאים ולא מאינטואיציות שטחיות סובייקטיביות ושקריות.

הרשעה מתוך חלום

10 בספטמבר 2014

ynet מדווח על אבא שהורשע בידי בית המשפט העליון באונס של בתו על סמך חלום שחלמה בבגרות לפיו אביו אנס אותה. האבא הזקן נשלח ל-12 שנות מאסר. קראתי את פסק הדין. נראה כאילו השופטים הנכבדים לא טרחו ללמוד את הספרות הפסיכולוגית הענפה שהוכיחה כמה מופרכים מהיסוד יכולים להיות זכרונות עבר כאלו שצצים לפתע פתאום. במקום זאת הם הסתמכו על רשמים של מטפלים, שלא באמת עמדו בבחינה של עבודה אמפירית שיטתית.

זה נושא שהתייחסתי אליו בעבר – יש תחומי ידע שמתבססים על צבירת ידע באמצעות ניסויים מבוקרים, ויש תחומי ידע שמתבססים על צבירת ידע באמצעות קשקשת שטחית. לפעמים מחריד לגלות עד כמה מנגנונים חברתיים קריטיים עדיין מתבססים על הידע שנצבר בשיטה השנייה במקום על הידע שנצבר בשיטה הראשונה.

הכרעת הדין בנושא הולילנד – כרגיל, התמריצים

3 באפריל 2014

ישנה כתבה מאוד מעניינת בגלובס על סיכויי הערעור של אולמרט להצליח. הטיעונים של ההגנה שמועלים שם נשמעים הגיוניים, או לפחות לא בלתי מופרכים לחלוטין – ייתכן ששמואל דכנר, שפעל מטעם יזמי הולילנד, היה מעוניין לשחד את אהוד אולמרט באמצעות סיוע לאחיו יוסי, אבל מי אמר שאהוד אולמרט ידע על כך. לא על כל דבר אדם מספר לאחיו. פובליציסט אחר מעלה טיעון שונה הנוגע לשאר הנאשמים – הממונים על הבינוי בעירייה, כמו אחד מהם שהכיר אישית, ניהלו חיים צנועים, ומי אמר שתמכו בפרויקט בשל תרומות שקיבלו עמותות המקורבות אליהם. אולי תמכו בו משום שחשבו שזהו פרוייקט ראוי.

הדברים האלו משקפים הסתכלות נאיבית על מערכת המשפט, כאילו מטרתה להגיע באמת להרשעות שמעבר לספק שבספק סביר, פן חלילה אחד מאלף מורשעים יהיה חף מפשע שישב בכלאו לשווא. דעתי אחרת – אני איני מאמין שמטרתו העליונה של המשפט היא לעשות צדק פרסונלי לכל אדם ואדם. נכון, צריך להישמר מאוד ממצב שבו המשפט עושה מעשי עוול בוטים. ועדיין, לא הצדק הוא מטרתה המרכזית של מערכת המשפט. מטרתה העיקרית היא אחרת –  עיצוב סביבה של תמריצים נכונים.

הבה נניח שאולמרט באמת תמים לחלוטין, לא היה לו מושג על הכסף שזרם לאחיו, גם לא היה לו מושג על תרומות הבחירות שזרמו לכיוונו מצד דכנר. שום דבר מאלו לא השפיע על שיקוליו לגבי פרויקט הולילנד. גם במקרה כזה ניתן להגן על פסק הדין בעניינו. גם אם לפי הפורמליסטיקה המשפטית הוא היה אמור להיות זכאי, הרי שזיכויו ימסד מערכת של תמריצים מעוותים – עולם שבו יזמים מוצאים עניין, פילנתרופי לחלוטין כמובן, בהרעפת סכומי כסף על עמותות הקשורות לבעלי עניין בעיריה. עולם שבו יזמים חשים צורך, מתוך גמילות חסדים גמורה כמובן ובלי ידיעת המעורבים כלל, בחילוץ בני משפחותיהם של ראשי העירייה מחובות לשוק האפור.

האמת היא שבניגוד לכותרות העיתונים הצעקניות, השחיתות המפורשת והבוטה שנחשפה בפרויקט הולילנד אינה מאוד גדולה – לא הוכח שהתקיימו הסכמים מפורשים בכתב או בעל פה שביטאו שחיתות של תן וקח. לא הוכח שהכספים שנתן שמואל דכנר למטרות הקשורות לבכירי העירייה ניתנו מיוזמתם ובעידודם. לא הוכח שהסיבה העיקרית לקידום פרוייקט הולילנד הייתה הכספים האלו.  השחיתות הבוטה שהוכחה הייתה של דכנר עצמו, לא של מוטביו.

אולם מה שכן ברור הוא שאסור בשום פנים לאפשר מצב שבה מתקיימת במדינת ישראל נורמה שבה יזמים חשים צורך לפנק, לפנק ולפנק, ומוטבי הפינוק הם אנשי ציבור הממונים על תחום החשוב ליזם. כל פסיקה אחרת מלבד שזו שנתן השופט דוד רוזן הייתה עלולה לקבע את הנורמה האיומה הזו, ולפיכך פסק דינו ראוי להערכה.