כשהשופטים צודקים

הרבה פעמים אני מזדהה עם אנשי הימין בהתנגדותם לאקטיביזם השיפוטי ולשתלטנות של בית המשפט העליון. אבל לעתים יש עניינים שבהם ברור לי שבג"ץ צודק.

כך היה בפסיקתו האחרונה שהתירה כניסת פלסטינים לטקס יום זיכרון משותף לישראלים ולפלסטינים. הפסיקה הזו אינה מסכנת את המדינה משום בחינה ביטחונית או דמוגרפית. היא מגנה על האזרחים מארגני הכנס משרירות לבו של השלטון העוין לבעלי דעה פוליטית שונה משלו. הנימוק שבו השתמשה המדינה בשנה שעברה לחסום את הגעת הפלסטינים היה החשש לפגיעה ברגשותיהן של המשפחות השכולות בשל הטקס. אבל נימוק מסוג הפגיעה ברגשות יכול להצדיק כל דבר. זה אינו נימוק סביר לשבש בגללו פעילות פוליטית לגיטימית של מיעוט במדינה דמוקרטית. השנה נעשה ניסיון להשתמש בנימוקים ביטחוניים לאותה מטרה, אבל זה לא היה ניסיון אמין. השקר שבו היה גלוי וברור, ואפילו ראש הממשלה לא ניסה להתחבא מאחוריו בטוויטר.

אמנם אין לפלסטינים חופש ביטוי וחופש תנועה במדינת ישראל. ברם, אם מקובלת נורמה שבה פלסטינים נכנסים ללא בעיה למטרות דומות לארץ, אי אפשר לשלול את זכות הכניסה הזו רק בכנס שמאלנים בשל עוינותו של השלטון לשמאלנים. חופש הביטוי הפוליטי הוא בסיס ליתר החירויות. כאן החירות נפגעה ממש בשוליים – הרי לא מונעים מהישראלים לעשות כנס, מקשים רק על הגעת אורחים מבחוץ. ובכל אופן קשה לקבל את הלגיטימיות של התעמרות ביורוקרטית מטעמים פוליטיים. אוי לנו מעריצותו של בג"ץ, אבל לא פחות מזה אוי לנו מעריצותם של מתנגדיו.

הגנה על מיעוט וזכויותיו, כאשר פעולתו אינה יוצרת שום נזק ממשי לרוב, אלא רק "פוגעת ברגשותיו", היא בלב אחריותו של בית המשפט העליון. לא משנה כמה פסקאות התגברות יחוקקו, קשה להאמין שהוא יוותר על האחריות הזו, כל עוד המדינה היא מדינה דמוקרטית.

משחקי הכס

קרב גורלי אחד כבר עברנו, והניצחון בו היה חד משמעי, אבל הקרבות הבאים, בפרקים הבאים בעלילה שישודרו ממש בקרוב, הם שיכריעו את עתיד הממלכה ויקבעו מי ישלוט בה. יהיה זה זמן מבחן גורלי שלא היה כמוהו, ומשמעויותיו יהיו היסטוריות. לא, אין מדובר בתיאור המצב הנוכחי של עונת "משחקי הכס", אלא בסיפור אחר לגמרי – הקרב של בנימין נתניהו לשמור על שלטונו ועוד יותר מזה, על חירותו האישית.

קואליציית נתניהו – סמוטריץ' מתכננת חוק חסינות שיהפוך את הכנסת לעיר מקלט לראש הממשלה, ועל פי כל הסימנים היא תצליח בכך. כחלון כבר לא מתנגד, החרדים כהרגלם מצחקקים בלעג למשמע הביטוי "שלטון החוק", גדעון סער אינו אמיץ מספיק כדי למרוד ולהפוך את הקערה לבדו.

ברם, כבר שנים שהכנסת או הקואליציה אינן הפוסקות האחרונות במדינה. בחלק מהמובנים אנו חיים למעשה בשלטון הפילוסופים שאליו התאוו סוקרטס ואפלטון, והגורם המכריע בו הוא בית המשפט העליון. בית המשפט העליון מצויד בתקופה האחרונה בדוקטרינת התיקון החוקתי שאינו חוקתי מבית מדרשו של חוקר המשפט יניב רוזנאי. בעזרתה הוא יכול להפוך עצמו לאסיפה מכוננת ולהכריע שהחלטות הכנסת, חוקי הכנסת ואף חוקי היסוד שלה אינם תקפים. צריך גם להגיד שלבית המשפט יש קייס במקרה זה: חבלה בשלטון החוק שמטרתה הברורה היא להציל אדם אחד בתיק משפטי ספציפי, ואפילו הוא ראש ממשלה פופולארי, אמורה להיות מעבר לסמכויותיו של בית נבחרים. כבר היה הגיוני בהרבה שהכנסת פשוט הייתה קובעת שקבלת טובת הנאה בדיווח עיתונאי אינה נכנסת לגדר עבירת השוחד. כך היה נחקק חוק לכולם בסוגיה עקרונית, אך הוא לא היה מציל את נתניהו מכל הפרשיות.

העובדה שראש הממשלה נמצא בפוזיציה שבה הוא יכול לחלק טובות הנאה אישיות וקואליציוניות תמורת הבטחת חסינות לו היא כשלעצמה נראית השחתה מוחלטת של החיים הציבוריים בישראל. ממש משהו שעוד לא היה כדוגמתו. התוצאה גם יכולה להיות אירונית להחריד. הפרשיות שנועדו להפיל את נתניהו יקבעו את שליטתו במדינה כל עוד הוא מתפקד ולא סיעודי (ולהזכירכם, אביו הלך לעולמו צלול ואחרי גיל מאה). הרי ברגע שיפרוש תפוג החסינות, הוא יהיה חשוף למשפט פלילי ולמאסר כמעט בטוח, ואיזה פוליטיקאי ירצה לפרוש במצב כזה. לכן ימשיך לשלוט, וייתכן שהדמוגרפיה במדינה הנוטה ימינה תאפשר לו ניצחונות בעוד ועוד מערכות בחירות. תמיד יצטרך להקים קואליציה עם הכוחות הקיצוניים והחרדים שיגבו את חסינותו ולא עם הכוחות המרכזיים במפה הפוליטית שיסרבו למתן החסינות.

כל זה בלתי קביל ולכן בית המשפט העליון יצטרך לעמוד בפרץ ולחסום את קונספט החסינות. אבל לנתניהו יהיה תמריץ לכופף את בית המשפט העליון בכל דרך, ולחוקק חוקים שכנגד. כתוצאה מכך יפרוץ משבר חוקתי חריף, שבו קציני המשטרה יצטרכו פשוט להכריע האם לציית לבית המשפט או לממשלה. בפועל בית המשפט העליון נמצא בעמדה טובה הרבה יותר לנצח. הוא לא אדם אחד, אלא מוסד, ויש לו גיבוי מוחלט מכל האליטה הישראלית והבינלאומית.

מצד שני, גופים צריכים לברור את הקרבות שלהם, ובכל מלחמה יש סיכונים מיותרים והסתבכויות לא ברורות. גם מערכת שלטון החוק מבינה זאת. הפיתרון הסביר, ההגיוני, המוצדק, הברור מאליו היה ונותר אחד. נתניהו יפרוש תמורת עסקת טיעון מקלה ביותר או אפילו חנינה. אחרי שנחל ניצחון גדול בבחירות – נבחרו 61 ח"כים ממפלגות שמוכנות לתת לו חסינות, אחרי שיתקבע לדורות כראש הממשלה שכיהן הכי הרבה, אחרי שנחל הישגים מדיניים ובטחוניים מדהימים בתקופת טראמפ, הוא בעמדה נוחה לעבור לתפקיד הבא: מתן הרצאות בצפון אמריקה באנגלית משובחת תמורת הון עתק.

אל תסתכל בחוק אלא במי שאוכף אותו

יש חוקים שנועדו להיות אות מתה. למשל, גם אם החוק יקבע שכל חרדי חייב להתגייס, ברור שהמשטרה הצבאית של צבא ההגנה לישראל לא תהפוך להיות גרסה מודרנית של צבא הצאר ולא תקח רבבות תלמידי ישיבה ענוגים מתלמודם אל הקסרקטינים. אי ציות המוני של ציבור מלוכד ובעל מנופי כוח פוליטיים חזק בהרבה משלטון החוק. כן אפשר יהיה לחנוק את זרם התקציבים לתלמידי הישיבות, אבל אי אפשר להלבישם בכוח במדים. יש כבר תקדים: החוק שקבע חובת שירות לאומי לבנות לא נאכף מעולם ונותר אות מתה. מנהיגי החרדים אמרו שמוטב לבנות להיהרג מאשר לציית לחוק זה.

פסיקת בית המשפט העליון הערב ממחישה עוד סוג של חוק שהוא בגדר אות מתה. חוק שסותר את ערכיהם של השופטים שאמורים לאכוף אותו. כזה הוא הסעיף בחוק הבחירות לכנסת שקובע שמפלגות ששוללות את קיומה של ישראל כמדינה יהודית, אפילו במשתמע, אינן אמורות להשתתף בבחירות לכנסת. שופטי בג"ץ תומכים מן הסתם בהמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית, אך לא כמדינת אדונים יהודית שמשתיקה את מאווייהם הטבעיים של אזרחיה הערבים. אם לערביי ישראל שאינם שלמים עם טבעה הנוכחי של המדינה לא יהיה פתחון פה פוליטי, הדבר ייתפס רע מאוד בעולם. הוא גם יגרום להחרמת הבחירות בידי הערבים וכך יאפס את סיכויי גוש המרכז-שמאל לניצחון. ובכלל כבר לינדון ג'ונסון, הנשיא האמריקני המנוח, אמר שעדיף להכניס את יריביך לתוך האוהל כדי שיטילו מימיהם החוצה. אחרת יעשו זאת מחוץ לאוהל פנימה.

את כל זה מבינים השופטים העליונים, ועל כן הם הכשירו השנה את ריצת בל"ד ובעבר הכשירו אף את עזמי בשארה. צריך הרי אקרובטיקה משפטית מטורפת כדי להגיד שבשארה קיבל את קיום ישראל כמדינה יהודית.

אין בהכרח רע בכך שלשופטים יש ערכים משלהם. מעטים יביעו היום צער על כך שהחוק האוסר משכב זכר שהיה תקף בישראל עד שנת 1988 לא נאכף בחומרה בזמנו. השופט חיים כהן המנוח הסביר את אי האכיפה בכך שהשווה חוק זה לחוקים הנאציים שהיה מצפה משופטי גרמניה להתעלם מהם. לשופטים יש מרחב רחב מאוד של שיקול דעת. הם אינם כמו שוטרים שמקבלים פקודה פשוטה וברורה וצריכים למלא אותה. לתפקיד כזה שדורש שיקול דעת רחב נבחרים אנשים חכמים ומשכילים, אבל אותן השכלה וחוכמה מטות את דעתם אל הכיוון הליברלי, שמאז ומתמיד משך יותר את האליטה האינטלקטואלית.

חברי הכנסת מצידם אינם יכולים לחוקק חוקים ולהתעלם מכך שהחוק לא יפורש בידי רובוטים, אלא בידי בני אדם עם קשת דעות מסוימת מאוד. הדבר שם גם בפרופורציה את צהלת הימין על חקיקת חוק הלאום. בעניין זה, דרך אגב, התרעומת משמאל על החוק היא אבסורד מוחלט כי השוויון בין אזרחי המדינה, מה שלכאורה חוק הלאום שם בצד, כבר מעוגן לא רק בפסיקות בית המשפט העליון אלא אפילו בחוק הכנסת שעבר בזמן ממשלת רבין, בעת שדדי צוקר היה יו"ר ועדת החוקה, והכניס את ערכי מגילת העצמאות לחוק היסוד. לשם שינוי, לא צריך אקרובטיקה משפטית כדי למצוא את השוויון בחוקי היסוד של מדינת ישראל.

בהקשר הנוכחי כבר הסיק בצלאל סמוטריץ' מסקנות וקרא בטוויטר לביטולו המוחלט של סעיף 7א בחוק יסוד: הכנסת. ייפתחו שערי ההתמודדות לכולם, לשונאי המדינה ולשונאי הערבים. עם זאת יש תמריץ חיובי בכך שמוטלת סנקציה פוליטית על גזענות, אנטי ציונות ותמיכה בטרור. אפילו אם השופטים לא אוכפים אותה באופן שווה.

האם יש בישראל חופש ביטוי?

פסיקה של בית המשפט השלום בירושלים מעלה בספק את עצם קיומו של חופש ביטוי במדינת ישראל.

בראש המאבק על שיתוף תלמידות ספרדיות בבתי ספר חרדים אשכנזים עמד עו"ד יואב ללום. מולו התייצב עיתון החרדים הליטאים "יתד נאמן". העיתון הוקיע את ללום בשלל ביטויים. כמצוטט כאן:

בין הפרסומים אותה ציינה השופטת כחמורים הם המשפט "אם לעבודת אלילים – אתה וכלבא שווין" וכן הכינויים "חיית מחמד אופנתית", "עותר עז פנים המחלל שם שמיים ברבים" , "ממומן בעקיפין על ידי הקרן החדשה לישראל, השותפה לעוכרי ישראל" "שחצן", "חלוש דעת" ו"גורם בוגדני".

הביטויים הללו, ציינה השופטת, הופיעו בתקופה שבה נאבק ללום נגד אפליה של תלמידות ספרדיות לעומת תלמידות אשכנזיות במוסדות החינוך של המגזר החרדי. השופטת דחתה את טענות העיתונאים ולפיהן הדברים שפורסמו הם "אמת דיברתי" וקבעה כי האמירות הללו אינן עולות כדי הבעת דעה עיתונאית ואינן יכולות לחסות תחת הגנת תום הלב. "הביטויים הללו מכוונים נגד העותר, בין אם הוזכר שמו ובין אם לא", היא ציינה.

לפיכך היא קבעה כי בשל דברי לשון הרע שפרסמו העורכים והכתבים של שני העיתונים – יצחק רוט ויחיאל סבר מיתד נאמן ויעקב לבין ונתי גרוסמן מעיתון הפלס – הם ישלמו לללום פיצוי בסך 165 אלף שקל בתוספת הוצאות משפט.

קשה לחשוב על מאבק פחות פופולרי מזה שניהלו החרדים נגד הכללת תלמידות ספרדיות בבתי הספר שלהם. כל הסלידה שמעלה הציבור החרדי בציבור הכללי יכולה להתגלם במאבק זה. דבר זה הופך את חופש הביטוי החרדי לפגיע במיוחד ובמקרה כאן נראה שבית המשפט אכן לא מצא כל עניין להגן עליו.

אבל עקרונות משפטיים שמגנים על המאוסים שביריבינו מתישהו עשויים גם להגן עלינו ועל עצם קיום הדמוקרטיה. ביטויים כמו "מחלל שם שמים", "חלוש דעת", "שחצן" או אף "חיית מחמד אופנתית" הם ביטויים וככאלו חוסים תחת חופש הביטוי. אין מדובר פה בתיאור עובדות שקר אלא בתיאור דעה, אמנם שלילית ולא נעימה, על אדם שמנהל מאבק פוליטי ציבורי.

אין זה מתקבל על הדעת לצנזר את חופש הביטוי בצורה כזו ויש לקוות שכפי שקרה במקרים דומים בעבר, ערכאות גבוהות יותר יהפכו את ההחלטה.

סביב סערת חוק הלאום התעוררה השאלה אם להוסיף לחוק היסוד את ערך השוויון. אבל נראה לי שהערך הבסיסי שמאויים יותר מכל במשפט הישראלי הוא חופש הביטוי. זו למען האמת תופעה עולמית כפי שממחישים הצנזורים של פייסבוק. אפילו האליטות הליברליות איבדו עניין בחופש הביטוי כי משרת את יריביהם הלאומניים ותומכי טראמפ.

משמעותו של תמרור ירוק

בית המשפט העליון התיר זה עתה את כניסתה של לארה אל קאסם לארץ, לשעבר פעילה בארגון שהיה מעורב בקידום החרם על ישראל. הנה כמה הערות מעניינות על פסק הדין.

ראשית, כתב אותו השופט ניל הנדל. מי שמכיר את פועלו של השופט הנדל שהוא אדם דתי ובוגר ישיבה יודע שהוא אחד השופטים היותר שמרנים בבית המשפט העליון, מה שמשתקף בדעת המיעוט שלו בין השאר בנושא המסתננים ועוד. אבל יש הבדל בולט בין בית המשפט העליון בארה"ב לבין בית המשפט העליון בישראל. בבית המשפט העליון בארה"ב אפשר לרוב לנבא מראש מה יפסקו השופטים בהסתמך על זהות הנשיא שמינה אותם. בבית המשפט העליון בישראל ממש לא ניתן לנבא מראש פסיקות. בסופו של דבר כן ישנה תבנית לשופטים. מי יותר ימינה ומי יותר שמאלה. אבל ממש לא ניתן להסיק ממנה דטרמיניסטית איך תהיה ההכרעה בתיק מסוים. יש כמובן יתרונות גדולים להיותו של בית המשפט בארץ פחות פוליטי, אך ככזה גדל הסיכוי שהוא לא ישקף נאמנה את השקפות הרוב הפוליטי. זאת בעוד שבית המשפט העליון בארה"ב משקף כיום רוב פוליטי לפחות בהתאם לשיטה האמריקנית (שנותנת משקל עודף למדינות קטנות, כקבוע בחוקה).

הערה נוספת על הפסיקה. מסתבר שבית המשפט העליון לא בוחל בהטרלות קלילות ונחמדות. חבר הכנסת סמוטריץ' צפוי להביע כמובן שאט נפשו מהפסיקה, אבל חלק מפסק הדין מתבסס על ציטוטים מדברים שאמר סמוטריץ' בוועדה בכנסת שלפיהם הסיק בית המשפט שכוונת החוק אינה כלפי פעילים לשעבר מסוגה של אלקאסם.

שלישית, הדעה המטרידה בעיניי שייכת לשופט ענת ברון, שהרחיבה על חשיבות חופש הביטוי כסיבה להתיר כניסתה של העותרת. זו דעה בעייתית מאוד בעיניי. אני דווקא סבור שקידום חרם על ישראל כלול בחופש הביטוי הפוליטי, כפי שכתבתי בפוסט בעבר. אבל הכנסת זרים לישראל מטעמי חופש ביטוי היא חסרת היגיון כי לכל מדינה הרי זכות רחבה ושרירותית להחליט על בסיס מה להכניס אנשים והיא רשאית לעשות זאת על סמך קריטריונים לא שוויוניים בעליל.  מותר להחליט להכניס למשל את מי שיש לו יותר כסף או את מי שלא הגיע לגיל שבו יהיה עול על המדינה או את מי שקורות חייו מעלים פחות חשד שילך למכור בעגלות בקניונים. לדעתי למדינה שמורה הזכות להחליט להכניס למשל דווקא ג'ינג'ים, שיערם מהווה אטרקציה ברחובות.

המדינה שבה אלקאסם אזרחית צריכה להעניק לה את הזכויות שלה, לא ישראל. ואין למדינת ישראל שום מחויבות לחופש הביטוי שלה. הצגת חופש הביטוי כסיבה להכניס את הסטודנטית ארצה משקפת תופעה בינלאומית שבה זכויות האזרח מתחילות להתפשט לכיוונם של אלו שאינם אזרחים או אפילו תושבים או אפילו תיירים. סתם זרים שבא להם להגיע לפה. גישה כזו מקדמת את תפיסת הגבולות הפתוחים שהיא סכנה גדולה לעולם המערבי.

לקראת המשבר החוקתי הגדול באמריקה

שופטי בית המשפט העליון ממונים על ידי מיעוט, אך מנכסים לעצמם זכויות של אסיפה מכוננת. דבר זה נכון לישראל שבה בחירת היושבים בעליון נעשית בידי אליטה הממנה את עצמה, אבל נראה ששופטי העליון בה מבקשים לרכוש לעצמם סמכות שלא תיאמן – לפסוק שאפילו חוקי יסוד אינם חוקתיים.

אבל גם בארה"ב דבר זה נכון. אמנם הליך בחירת השופטים דמוקרטי בהרבה – הם נבחרים בידי הנשיא ומאושרים בידי הסנאט. אך הנשיא אינו מייצג רוב. רוב המצביעים העדיפו את הילארי על פני טראמפ כזכור ועדיין טראמפ ממנה כרגע את השופטים. גם הסנאט אינו מייצג רוב. הסנאטורים הרפובליקנים של מדינות דלות אוכלוסיה כמו מונטנה או ויומינג התומכים במינויי הנשיא מקבלים משקל דומה לסנטורים הדמוקרטים מניו יורק ומקליפורניה המתנגדים להם בתוקף.  כשהשופטים מתמנים הם יכולים, בתוקף היותם הגוף העליון האחראי לפירוש החוקה, שאין כל דרך ריאלית לשנותה, להחליט כל מה שעולה בדעתם. הפלות זה טוב או רע. איסור הגירה מוסלמית זה טוב או רע. הומואים זה טוב או רע. מימון בחירות חופשי בידי מיליונרים זה טוב או רע. עונש מוות זה טוב או רע. מי יודע איך לפרש נכונה חוקה בת 250 שנה. כל מה שצריך זה למצוא חמישה קולות שירצו לפרשה בדרך כזו או אחרת. ובכלל התחזקות כוחם של בתי המשפט העליונים ברחבי העולם היא סיפור מעניין על כך שלמי שניתן כוח עם מעט מעצורים לצדו, יהיה תמריץ להגביר יותר ויותר את כוחו.

עתה בארה"ב, אחרי מינוי השופט ברט קוונו, המפלגה הדמוקרטית ותומכיה עלולים למצוא עצמם במצב קשה. כל רעיון שיצליחו להוציא לפועל עלול להיפסל בבית המשפט העליון השמרני. אם רות ביידר גיזנברג בת ה-85 או סטיבן ברייר בן ה-80 לא יצליחו לשרוד את נשיאות טראמפ, הוא יכול למנות לעליון עוד אולטרה שמרן ובכך לערער את המרקם המשפטי-חברתי באמריקה כליל. למזלם של הליברלים, לקשישים יהודים נבונים ופעילים כמו גינזברג וברייר יש לרוב תוחלת חיים יפה, והקערה עוד יכולה להתהפך אם דווקא אחד השופטים השמרנים יסיים את כהונתו במפתיע בזמן הנשיא הדמוקרטי הבא. הסיכוי לכך נמוך יחסית כי השמרן המבוגר ביותר הוא רק בן 70, השופט השחור קלרנס תומאס.

על אף שהרבה תלוי בביקוריו הלא צפויים של מלאך המוות, בסך הכול מינוי שופט עליון בארה"ב הוא עסק בעל השלכות ארוכות טווח להדהים. זאת כי שופטים ייטו לתזמן את פרישתם עוד בחייהם, אם העת לכך הגיעה בזמן שבבית הלבן יושב נשיא שישמחו שיבחר להם מחליף.  זאת אומרת שבעוד שלושים שנה לערך יחפש ברט קוואנו זמן פרישה בעת שבה יושב בבית הלבן רפובליקני, וביידר גינזברג תשדל לקחת כל תרופה שתבטיח שתצלח את שנות טראמפ, אף שקרוב לוודאי שהייתה פורשת כבר אם הילארי הייתה הנשיאה. ייתכן אם כך שמינוי של שופט מסוים יבטיח שדורות על גבי דורות של שופטים שיחליפו אותו יבואו מאותה אסכולה רעיונית; דבר שכאמור השופטים שולטים בו באמצעות יכולתם לתזמן את פרישתם.

בנסיבות של יאוש טוטאלי מבית המשפט עלולה המפלגה הדמוקרטית להידרש לרעיון שעלה כבר בזמן נשיאות רוזוולט – להעמיס את בית המשפט בשופטים. החוקה אינה קובעת שבבית המשפט ישבו תשעה שופטים וניתן לחוקק חוק שקובע שישבו בו דווקא עשרים וכל השופטים החדשים יתמנו בידי הנשיא המכהן. אבל ספק אם בית משפט עליון יקבל חוק כזה שחותר תחתיו כחוקתי. הרי יש בכך פגיעה חריפה בעצמאות השיפוטית. עימות בסוגיה זו יהפוך למשבר חוקתי חסר תקדים שהשלכותיו מי יכול לשער. עדיין העולם המערבי התקדם כברת דרך – אנו בנקודה היסטורית שבה זהו אבסורד לחשוב שאפילו מחלוקת כזו יכולה להדרדר לאלימות המונית. יהיה אשר יהיה הפיתרון לסיטואציה כה קשה, כולם יבינו בסוף שעליו להיות מושג בדרכי שלום.

מתיקון עולם ועד חוק הלאום

אני קורא בימים אלו את ספרו של ג'ונתן נוימן על קונספט "תיקון עולם" שהשמאל היהודי האמריקני הפך לבסיס יהדותו. תיקון עולם, מושג שנלקח מ"עלינו לשבח", תפילה שנאמרת שלוש פעמים ביום, פורש בידי יהדות אמריקה הליברלית כציווי לפעול נגד אפליה, גזענות, קפיטליזם חזירי, הרס הסביבה ועוד ועוד.

כיצד המורשת היהודית שגדושה, אם להודות באמת, באפליה, לעתים קיצונית, בין גברים לנשים, יהודים ללא יהודים, סטרייטים ללהט"ב, וגם אינה בדיוק סוציאליסטית מרקסיסטית, הפכה לבסיס לתנועת שמאל רדיקלי? את השאלה המתמיהה הזו מנסה נוימן לפצח, מצויד במידה לא מבוטלת של לעג מוצדק למושאי כתיבתו, אנשי השמאל היהודי.

ולי יש תשובה: אל תסתכל בטקסט אלא במי שמפרש אותו. התורה מצווה על "תיקון עולם" נוסח שמאל באותה מידה שבה החוקה האמריקנית מהמאה ה-19 מורה על היתר הפלות. אבל פרשנות של טקסטים דתיים או משפטיים כמוה כהתבוננות בכתם רורשאך. כל אחד רואה בהם את מה שקרוב ללבו.

באופן דומה אגב מטופש לדעתי לחשוב שבאיסלאם יש יסודות תיאולוגיים בעייתיים ייחודיים שהופכים אותו לבסיס הג'יהאדיזם המודרני. הבעיה היא בפרימיטיביות של פרשני האיסלאם הנוכחיים. לא בדת עצמה.

מכאן לחוק הלאום. משלה עצמו מי שסובר שחוק כזה המצהיר על עקרונות כלליים ומופשטים יכול להביא את פרשניו, שופטי בג"ץ, להטות את פסיקתם מהנתיב שלבם מורה להם. ואולי להיפך: עוד חוק יסוד עמוס במילים עמומות הוא עוד עיסה משפטית שהשופטים יכולים ללוש אותה כרצונם.