מיני מקרה של בוש נגד גור

גדי טאוב היה פובליציסט שמאלני בשנת 2000. כשהתפרסם פסק דין בוש נגד גור, שבו בית המשפט העליון השמרני העניק את הנשיאות לנשיא ג'ורג' בוש, הוא הוקיע את הצביעות שבו. כדי שהשופטים הפדרליים יוכלו להעניק את הנשיאות לג'ורג' בוש הרפובליקני, היה עליהם לפעול נגד עקרון אידיאולוגי שמרני – עליונות המדינות. הם הרשו לעצמם להתערב בהחלטת של מוסדות מדינת פלורידה, שבית המשפט העליון שלה רצה להמשיך בתהליך הספירה מחדש של הקולות כדי לוודא מי באמת ניצח (אגב, היום אנחנו יודעים שאם תהליך זה היה נמשך, הנשיא היה עדיין נקבע כג'ורג' דבליו בוש).

היום היה מיני מקרה של בוש נגד גור בישראל. על הפרק הייתה השאלה האם הבחירות הבאות אמורות להתקיים ב-2026 או ב-2027. הגם שאין זה נשמע סביר כל כך שהכנסת הנוכחית, שכבר היום עומדת במוקד המשבר הפנימי החמור ביותר בתולדות המדינה, תצליח לשרוד לאורך שנים, בכל אופן קביעת מועד הבחירות הרחק ב-2027 תעניק אורך נשימה עצום לקואליציה הימנית ביותר שהייתה פה.

אבל פה היה ניואנס מעניין – אם יתקיימו הבחירות ב-2026, הן יתקיימו בתאריך י"ז חשוון התשפ"ז, 28 באוקטובר 2026. במועד זה יחלפו ארבע שנים מהבחירות הקודמות על פי הלוח העברי, אך לא על פי הלוח הלועזי. דהיינו, על פי הלוח העברי הגיע זמן הבחירות כבר ב-2026 (חלפו ארבע שנים עד אליהן). על פי הלוח הלועזי, לא הגיע זמן הבחירות ב-2026 (לא חלפו ארבע שנים עד אליהן).

שופט שמסורת ישראל חשובה לו ודאי יעדיף להדגיש את חשיבות הלוח העברי, אך הלוח העברי דווקא הוא יקצר את ימיה של הקואליציה הכי ימנית-דתית-יהודית שהייתה פה. דהיינו יש סתירה בין האינטרס הפוליטי של שופט ימני לבין האינטרס האידיאולוגי שלו. העניין הגיע ליו"ר ועדת הבחירות, השופט נועם סולברג, שמזוהה עם הימין ועם היהדות, והוא פסק הפעם, בניגוד לשופטי בוש נ' גור, בהתאם לאינטרס האידיאולוגי. הוא קבע שהלוח העברי הוא זה שמכתיב מועדי בחירות בישראל, ולפיכך בו יש להתחשב. מועד הבחירות ההולם הוא 2026.

אני קצת עושה עוול לשופט סולברג בכך שאני יוצר פה איזשהו פרדוקס. הפסיקה שלו הייתה אובייקטיבית, וניכר היה שלא עשה בפסיקתו שום מאמץ, משום בחינה, לשרת את המטרות הפוליטיות של הימין. ברם, העובדה שאיכשהו נפלנו על מקרה בוש נ' גור שכזה, שבו יש הבדל בין האינטרס הפוליטי לאינטרס האידיאולוגי, היא אנקדוטה מעניינת.

המהפכה החוקתית של 1992 ובג"ץ המזרחי – מה האמת?

הכנסת חוקקה ב-1992 חוקים תמימים, תוך הטעיית חברי הכנסת, והתברר אחר כך שאהרון ברק בבג"ץ המזרחי, בניגוד לכל הציפיות של הח"כים, השתמש בהם לפסול חוקים. פשע מפלצתי נגד הדמוקרטיה! נכון או לא נכון?

שקר מוחלט. וכמו שאומרים, גם אם חוזרים על שקר אלף פעם, הוא לא הופך לאמת. ברור מהפרוטוקולים שהח"כים הבינו היטב שאפשר יהיה להשתמש בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כדי לפסול חוקים, וזה גם ברור מהטקסט של החוק, שכל אחד יכול לקרוא אותו ולהיווכח בעצמו.

אבל הרי אוריאל לין ("אסולין" מהבית, לתשומת לב אבישי בן חיים), שהיה יו"ר ועדת חוקה, אמר במליאת הכנסת "אין צורך לפסול חוקים. לא פוסלים חוק" ואמר גם "אנחנו לא מעבירים את המשקל לבית המשפט העליון"?

לגבי המשפט הראשון, לין כנראה התכוון לכך שכל החוקים הקיימים בשנת 1992 נותרים בתוקף, דבר שאכן נכון עד היום. לגבי המשפט השני, אולי התכוון לאותו עיקרון של שמירת החוקים הישנים ואולי סתם הוא עסק בגזלייטינג מסוים, כלומר תעתע קצת בח"כים. אבל איש מהח"כים, כפי שברור מהפרוטוקול, לא קנה זאת. מיכאל איתן צווח לכל אחד שהחקיקה תאפשר לכנסת לפסול חוקים עתידיים, ואיש לא הכחיש זאת בתגובה. הח"כים החרדים ניסו להכניס (ללא הצלחה) הסתייגות שתמנע פסילת חוקים שמעגנים את מורשת ישראל (לדעתי הסתייגות זו לא הייתה מועילה להם בדיעבד במצב הנוכחי, כי אפילו שופט דתי היה מתקשה לקבל השתמטות מגיוס כאילו קשורה למורשת ישראל).

אגב, מעניין לקרוא בפרוטוקול איך איש מרצ סלד מהביטוי "יהודית ודמוקרטית", שהיום נתפס כל כך טבעי. היה בו דגש גדול מדי על היהדות לטעמו. באור זה אפשר להבין גם איך איש המפד"ל, הרב יצחק לוי, הוקסם מהעיגון המסוים של היהדות שיש בחוק. מיכאל איתן אמנם הזהיר אותו שזה כלאם פאדי, אבל הוא לא שמע לו, ובדיעבד הביטוי "יהודית ודמוקרטית" נותר כנכס חזק מאוד לדורות, שאולי גם ישרת את צאצאיו הרוחניים של יצחק לוי בהמשך הדרך.

אז באמת אהרון ברק אמר בבג"ץ המזרחי את המובן מאליו – הכנסת חוקקה חוק שמשמעותו הפשוטה היא מתן זכות לבית המשפט לפסול חוקים.

לא, ממש לא. אהרון ברק בעצם הניח את היסודות להקמת דיקטטורה משפטית מפלצתית בבג"ץ המזרחי.

בלבלת אותי לגמרי. חשבתי שאתה בלוגר שהתהפך, והוא אוהד גדול של אהרון ברק, וכתבת את הפוסט כדי להגן עליו…

אני בלוגר שמשתדל להיות אובייקטיבי..

צריך להבין שני דברים: בבג"ץ המזרחי אהרון ברק נדרש לשאלה האם ניתן לפסול חוקים רגילים על ידי חוק יסוד לא משוריין (כלומר חוק יסוד שניתן לשנותו ברוב קטן מ-61 ח"כים). זה דבר שלא היה ברור עד אז, והוא הכריע שכן. זה היה חידוש מסוים, אבל אי אפשר להציג זאת כחידוש שהדהים את הח"כים שחוקקו את החוק. כי הח"כים לא העלו על דעתם שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לא יהיה משוריין! ביטול השריון אירע ברגע האחרון לפני הקריאה השלישית בגלל גחמה של חבר כנסת אחד, צ'רלי ביטון.

החידוש הקיצוני של אהרן ברק בבג"ץ המזרחי לא היה, אם כך, שניתן לפסול חוקים רגילים על פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. החידוש היה שניתן לקבוע בכנסת אחת מגבלות משונות לשינוי חוקי יסוד בכנסת אחרת. למשל, ניתן להעביר ברוב רגיל חוק יסוד ולהגביל את יכולת הכנסת לשנותו בכנסת אחרת, כך שבה יידרשו לביטולו למשל 80 ח"כים או שיידרשו החלטות בשתי כנסות רצופות לשינויו וכדומה. תארו לעצמכם כנסת שמחליטה לשריין את מעמד ירושלים כך שיהיה בר שינוי רק ברוב של 80 ח"כים. זו בעצם הכרזת עריצות ימנית שתמנע מהכנסת שלאחר מכן פשרה בירושלים. זהו באג במערכת שאהרון ברק יצר, ושמשה פייגלין חשב פעם לנצל.

אבל מה זה קשור בכלל לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו? אותו הרי אפשר לשנות בחזרה גם ברוב של 2 נגד 1.

נכון, חוק היסוד אינו משוריין (כאמור, בגלל הסתייגות בשנייה האחרון של חבר הכנסת צ'רלי ביטון). אפשר לשנותו בכל רוב. הסיבה היחידה שעד היום לא שונה היא שהרוב בכנסת לא רצה לשנותו. לא עריצות שיפוטית ולא נעליים. מה שאהרון ברק חידש בבג"ץ המזרחי אינו משמעותי למצבו הנוכחי של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הוא רק נתן כלים חוקתיים בידי ח"כים להקים פה עריצות על ידי חקיקת חוקי יסוד אחרים בעתיד. אין ספק שהוא קיווה שישתמשו בכלים אלו כדי לחוקק עריצות ברוח "האדם הנאור".

אבל אף אחד לא ניצל אותם. אז מה זה משנה?

הקואליציה הנוכחית יכולה לנצל אותם. קודם כל היא תעביר את חוקי היסוד החדשים שלה ברוב קואליציוני של 61, ואז תעביר חוק שאומר שהכנסת הבאה לא תוכל לשנות אותם, אלא אם השינוי יאושר בידי כנסת נוספת.

רגע, רגע.. אתה אומר שאהרון ברק הניח את היסודות לעריצות חוקתית בפסק דין המזרחי, אבל בעצם איש לא ניצל זאת עד היום, בטח לא בהקשר של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, עד הקואליציה הנוכחית.. שהיא זו שעלולה להשתמש בכלים האלו… זו חתיכת אירוניה.

אני מאוד אוהב אירוניה. עם זאת, אני חושב שלמזימה כזו יש סיכוי קטן להתממש. ראשית בג"ץ לא מחויב לחוות דעתו של אהרון ברק בפס"ד המזרחי, אפילו כתקדים. למישאל חשין הייתה חוות דעת הפוכה, ופסק הדין לא היה צריך להכריע ביניהן. לשתי הגישות, הכנסת יכולה להגביל בחוק יסוד חקיקה של חוקים רגילים, וזה הייתה המסקנה שהובילה לפסק דין המזרחי. לא היה צורך להכריע האם הכנסת יכולה למנוע מכנסת אחרת בהמשך השנים לבטל חוקי יסוד בהכרעת 61 ח"כים. שנית, כפי שהסברתי, ההצעות כרגע של יריב לוין צפויות ממילא להיפסל בבג"ץ כי בצורתן הנוכחית מבטלות את האופי הדמוקרטי של המדינה, ולכנסת אין מנדט להרוס את הדמוקרטיה.

האם זו אינה עריצות, לפסול חוקי יסוד בגלל שנדמים לשופטים כאילו מבטלים את הדמוקרטיה?

זה אכן אקט בעייתי מאוד. עם זאת, העיקרון הבסיסי שמאפשר זאת הונח כבר בפסק דין ירדור משנות השישים. השופטים קבעו שגם ללא הסמכה מפורשת בחוק, לא ייתכן שניתן לרשימה שפועלת נגד המדינה לרוץ לכנסת כדי, דרך משל, שאנשיה יוכלו לירות בח"כים אחרים מתוך המליאה. הדמוקרטיה לא אמורה לאפשר השמדה עצמית. זה עיקרון על שגובר על כל עיקרון אחר. לכל בר דעת ברור שהחקיקה הנוכחית תאפשר לקואליציה למנות שופטים שאין להם שום מחויבות לחוק ולדמוקרטיה. הדגמה לכך קיבלנו אמש כשנחשפה הכוונה של נתניהו למנות פעיל פוליטי של הליכוד לתפקיד ראש הלמ"ס, תפקיד שנועד לפרופסורים לסטטיסטיקה..

הדיסנילנד של הימין – תסריט הקצה

אם תתממש התוכנית לחסל את בג"ץ הלכה למעשה, מה אפשר יהיה לעשות במדינה, שעד עתה לא ניתן היה? יש אוסף מרשים של נושאים שבג"ץ עסק בהם במשך השנים, ושאחרי סירוסו ייפתחו מחדש. זה ממש דיסנילנד של הימניים. לצדם יש גם נושאים שבהם בג"ץ קידם זכויות חברתיות שנהנות מקונצנזוס רחב, ואין זה סביר כל כך שקואליציה ימנית תחפוץ למשל להאריך את המעצר ללא שופט של החיילים או להגביל קצבאות ביטוח לאומי לבעלי רכב. גם איני מאמין שייפגעו זכויות להט"ב שיקרות ללבם של הרבה מהח"כים בליכוד. בתחום זה שטח משוחרר לא יוחזר. גם צה"ל לא יבטל את קבלת הנשים לקורס טיס, אם כי אולי יהיה קל יותר למנוע שירות נשים בחילות אחרים.

קצבאות ילדים רק לחיילים ומשפחותיהם – תיאורטית אפשרי. בג"ץ היה זה שמנע בעבר יישום תוכנית כזו, שתמנע קצבאות ילדים מהאוכלוסיה הערבית, או לפחות תקצץ אותן עבורה. עם זאת, החרדים יתנגדו, ולכן אין סיכוי ממשי לחזרת הרעיון. הופתעתי שרק לפני עשרים שנה עמד על הפרק רעיון כל כך לא שוויוני.

מצור על עזה ומניעת חשמל לשטחים – בעבר בג"ץ עסק בשאלת אספקת חשמל לעזה והקשה על ניתוקו. כיום נראה שיש איזשהו שיווי משקל בין שלטון החמאס לישראל, שאינו מצריך צעדים כאלו, אבל בשעת הצורך אפשר יהיה לנקוט בצעדים מחמירים מאוד נגד העזתים. גם חברת החשמל תוכל לגבות ביתר קלות חובות על אספקת חשמל מתושבי השטחים. בג"ץ מנע זאת ממנה בעבר.

פסילת המפלגות הערביות – בג"ץ מסורס יאפשר לפסול את המפלגות הערביות. ייתכן אפילו שאת כולן, אם כי זה דבר קיצוני, בפרט בהתחשב בגישתו המתונה של מנסור עבאס. בכל מקרה אפשר שדי בפסילת מפלגה אחת כדי לגרום לציבור הערבי כולו להחרים את הבחירות. הדבר יקל על הימין לשלוט בכנסת, ויהפוך את חזרת השמאל לשלטון לבלתי אפשרית.

הוצאת המסתננים מדרום תל אביב – כל תוכנית שנועדה להקשות על חיי המסתננים ולפגוע ברצונם להישאר פה, או כל הסכם החזרה לאפריקה עמדו בפני מכשול קשה מנשוא: שופטי בג"ץ. אפילו הסכמת הנשיא גרוניס עם התוכנית לשימוש במתקן חולות לא הועילה ורוב השופטים פסלו אותה. גם חוק הפיקדון, ללקיחת פיקדון ממשכורתו של מסתנן, נפסל נגד דעת המיעוט של השופט סולברג.

הגבלות קיצוניות בחוק האזרחות – בפוסט קודם ציינתי שאף שתופעת ההתאזרחות של פלסטינים בישראל צומצמה משמעותית, היא עדיין די רחבה. ניתן לבטל את כל הפרצות שנותרו בחוק האזרחות, ולא יהיה בג"ץ שיצייץ.

נושא גיוס החרדים – בג"ץ עסק בנושא הרבה במרוצת השנים, בהתחלה באופן מאוד מועיל. כשבג"ץ ניגש לנושא, חרדי היה משתחרר מצה"ל בגיל 41, ועד אותו גיל היה כלוא בכולל.  בעקבות התערבות בג"ץ נחקק חוק טל, שתיקן את העיוותים האלו, ואפשר גם לחרדים צעירים להשתחרר מכלא תלמוד התורה. עם זאת, בשנים האחרונות הנושא הגיע למבוי סתום מוחלט. רוב החרדים אינם חפצים להתגייס, ואין דרך להכריח אותם לעשות זאת. סירוס בג"ץ יסיר באופן סופי את החרב המתהפכת הזו מעל ראשי החרדים.

הפרדה מגדרית לחרדים חופשי חופשי – מופעי מוזיקה, לימודים באוניברסיטה ואף נסיעות באוטובוסים בהפרדה בין המינים? לא תהיה עוד כל בעיה לציבור החרדי לקבל את מבוקשו בתחום זה.

התנחלויות על קרקע פלסטינית פרטית – בג"ץ פסל את חוק ההסדרה, אבל בג"ץ המחודש כבר לא יפסול אותו, ואם יפסול, מי יקשיב לו בכלל. עם זאת, זה נושא שיכול להרגיז את הקהילה הבינלאומית. בדומה לפינוי חאן אל אחמר שלא קרה בשל הרגישות העולמית.

הריסות בתים – אמנם בג"ץ מכשיר הריסות בתים של מחבלים (אף שלכאורה זו פעולה שסותרת את אמנת ז'נבה), אבל הטיל על כך עם השנים כל מיני מגבלות שמצמצות את היקף ההרס. לא עוד. בעולם בלי בג"ץ אפשר יהיה להרוס את המבנה כולו ולאלתר.

חמץ ייאסר בבתי חולים – בג"ץ פסל את האיסור על הכנסת חמץ לבתי חולים. בעולם ללא בג"ץ אפשר יהיה להחזיר את האיסור. בכלל תיפתח הדרך לכפיה דתית בהיקף גדול. אבל אני לא יודע כמה תיאבון יש כרגע במפלגות הקואליציה ללכת ראש בראש נגד סדרי החיים במדינת תל אביב. ביבי עצמו אוכל שרימפסים כזכור.

פרס ישראל לא יינתן יותר לאנשי שמאל רדיקלי – המקרה של עודד גולדרייך לא ישוב, ובעתיד שרי החינוך יוכלו לשלול פרסי ישראל מאנשי שמאל רדיקלי. אבל האם השמאלנים האלו ירצו בכלל פרס ממדינת ישראל?

יד קלה על ההדק לשוטרים, בפרט מול ערבים – שוטר שיורה בערבי; בעל דירה שיורה בפורץ בדואי – המקרים האלו מגיעים לערכאה העליונה שאינה אוהבת לפטור את היורים בלא כלום, אפילו אם אפשר להבין את הנסיבות שבהן פעלו. כל זה היה כך בבג"ץ הישן. הבג"ץ החדש יהיה עולם אחר.

נוהל שכן – האלוף במיל' יאיר גולן ימצא בכך נחמה. בג"ץ עוד עשוי להתיר לחיילי צה"ל הפעלת נוהל שכן, שהאלוף עצמו יישם וננזף על כך קשות. כלומר מותר יהיה להשתמש בשכן כדי לדפוק על דלתו של מחבל, מבלי שחיילי צה"ל יסתכנו בכך.

שלילת אזרחות למחבלים – אפילו בג"ץ החדש אולי יתלבט בסוגיה, כי יש קושי לשלול אזרחות למי שיישאר ללא תושבות, אבל בדיסנילנד של הימין, גם זה יכול לקרות.

בגידה בבעל שוללת הטבות מהאישה – בג"ץ חסם את רצונם של הדיינים בבית הדין הרבני להשתמש בבגידה בבעל כסיבה לפגוע באישה בחלוקת הרכוש. בג"ץ שמרני יהיה בעל גישה שונה בנושא.

הקצאת קרקע ליהודים בלבד – המדינה תוכל להקצות קרקע להתיישבות יהודית בלבד. דבר שנפסל בבג"ץ קעדאן.

פיטורי שרים עם כתב אישום – נראה סביר שבג"ץ יחזור בו מהטענה ששרים שהוגש נגדם כתב אישום צריכים להתפטר. עם זאת הרלוונטיות של שינוי זה נראית כמעט זניחה. במערכת המשפטית שהרפורמות של לוין יחוללו, ספק רב אם יהיה מישהו שיחקור שחיתות של פוליטיקאים המקורבים לקואליציה. הזכרתי בהקשר זה את דבריו של דוד בן גוריון, שכנראה ראה נכוחה את עתיד האומה (מודה שטעיתי והמעטתי בערך נבואתו בעבר):

שם יש שחיתות וגם כאן תהיה שחיתות. שם יש עם לבנטיני וגם פה יהיה עם לבנטיני. ואני אומר שעם יהודי לבנטיני לא יתקיים. הוא לא ימצא בו כוחות אלו שמצאו בתוכם 650 אלף יהודים לעמוד נגד 30 מיליון ערבים.

זיכויו המוחלט של ראש הממשלה בתיקי האלפים – זו פעולה כל כך קיצונית, שאפילו שופטי בית משפט עליון מטעם ימצמצו כמה פעמים לפני שיעשו אותה – משמעות הדבר היא היתר לכל פוליטיקאי לפתוח צינורות שפע למתנות מבעלי הון אינטרסנטים. אבל הרי זו המטרה הסופית של כל המהלך, אם לא תימצא דרך מקדימה לעשות זאת. אפשר יהיה אולי למנף את הדברים הפסולים שנעשו בחקירות נתניהו כדי לטעון שמגיעה לו הגנה מן הצדק.

סמכויות השב"כ – סמכויות המעקב של השב"כ יכולות להתרחב ללא גבול, ולא יהיה מי שיעצור אותן. גם בנושא העינויים יתכן ששב"כ יקבל חזרה יכולות ישנות. אם כי ל"נוער הגבעות" יש התנגדות נחרצת בנושא, וייתכן שכיום היתר העינויים לשב"כ הוא כבר לא שאלת ימין-שמאל.

דברים שקשה לדמיין – הרשימה לעיל מוגבלת, מאחר שבעידן שליטת הבג"ץ דמיונם של אנשי הימין היה מוגבל. מראש הם גנזו במוחם רעיונות שלא היה להם כל סיכוי לגבור על המכשול הבג"צי. ייתכן שבעולם החדש שאליו אנחנו נכנסים יעלו אצלם רעיונות שונים ומשונים לחוקים קיצוניים שעד עתה לא העלו על דעתם, ושאפשר לעת עתה רק לשער. אולי אפשר להתבונן בארה"ב, שם יש רוב שמרני בבית המשפט. אבל את הסוגיה הבולטת ביותר משם אני מתקשה לראות משתחזרת פה – היהדות לא מחמירה בנושא ההפלות כמו הנצרות. גם לאיש אין עניין לפגוע בביטוח הבריאות הממלכתי.

ישנה גם שאלת טוהר הבחירות. האם ניתן יהיה לסמוך על בתי המשפט לוודא שהבחירות יתנהלו באופן תקין ויוכרעו על פי ספירת קולות הוגנת. צריך להגיד שכאן הלחץ הבינלאומי יהיה ברמה קיצונית, כי מדינה שבה יש ערעור על תוצאת הבחירות שנראה לקהילה הבינלאומית אותנטי, הופכת למדינה מצורעת, מחוץ לגדרי המדינות הדמוקרטיות. אפילו באירן ב-2009 הדבר גרר משבר רחב. להערכתי אנחנו עוד רחוקים מאוד מתסריט כזה, בשלב זה.

סעיף 7א נעשה רלוונטי פתאום

רבקה וייל היא פרופסור למשפטים באוניברסיטת רייכמן, שכתבה את המאמר המאלף ביותר על המהפכה החוקתית של אהרון ברק. במאמרה המעניין היא סוקרת מודלים שונים להבנת המצב החוקתי בישראל, והיא מאירה אלמנט מעניין: המצב החוקי בישראל הוא כזה שמי שמערער על יסודות המדינה כיהודית ודמוקרטית אינו רשאי בכלל להתמודד לכנסת. זהו סעיף 7א המפורסם לחוק יסוד: הכנסת. ערעור כזה אינו לגיטימי בכלל במסגרת שיטת השלטון הנוהגת בישראל. אסור מלכתחילה להביא אותו לבחינת הרוב. ממילא גם ברור שאם הרוב בכנסת יאשר חוק שסותר את יסודות המדינה, לחוק אין תוקף. העובדה שבכלל נכנסו לכנסת ח"כים שמסוגלים להצביע בעד חוק כזה יכולה להיראות כתקלה חמורה בהפעלת סעיף 7א.

עד עתה שאלת המשמעות של סעיף 7א התמקדה בדמויות קצה כמו עזמי בשארה, חנין זועבי או איתמר בן גביר, ויחסו של בית המשפט לריצתם היה מאוד ליברלי. כמה מהשופטים כבר העירו, בהקשר זה, שאת הסעיף ניתן לבחון לפי שאלת סבירות התקיימות החשש המתואר בו. למשל החשש שעזמי בשארה, אם ייכנס לכנסת, יצליח להפוך את המדינה ללא יהודית, הוא אפס מוחלט. אז אין באמת עילה למנוע ממנו לרוץ. במקרה של בשארה חשש הדמוקרטיה המתגוננת שעלולים להחריב אותה באמצעים דמוקרטיים אינו באמת קיים. אם כי תיתכן עילת התמיכה בטרור (שגם ממנה בית המשפט העלים עין).

אם יימשך העימות בין בג"ץ לבין הרוב הקואליציוני בכנסת במלוא תוקפו, תעלה שאלה חדשה – מה קורה אם מי שחותר תחת דמותה הדמוקרטית של המדינה אלו פוליטיקאי מיינסטרים, שהתבטאויותיהם אינן קיצוניות כמו בשארה או בן גביר, אבל הסיכוי למימוש תוכניותיהם לחסל בפועל את המשטר הדמוקרטי במדינה הוא גבוה מאוד? כאלו הם דמויות כמו יריב לוין, שמחה רוטמן וכמובן מי שמכווין את הכול מלמעלה, בנימין נתניהו.  הרי בסופו של דבר חשש הדמוקרטיה המתגוננת שכולם תמיד דיברו עליו בהקשר לסעיף 7א נוגע למי שבאמת מסוגלים להרוס את הדמוקרטיה או את דמותה היהודית של המדינה מבפנים, ואלו, על פי הגדרה, אנשים שהם פוליטיקאי מיינסטרים או שהופכים להיות כאלו.

בארה"ב כבר קרה שדונאלד טראמפ, הנשיא ומי שעמד באחת משתי המפלגות המובילות, חתר תחת הדמוקרטיה באופן כזה, שאין ספק שהיה ראוי להיפסל אם הייתה באמריקה גרסה של סעיף 7א (למעשה יש גרסה דומה במקצת, בתיקון ה-14 לחוקה, וייתכן שהנושא עוד יעלה כשטראמפ ירוץ שוב). האם שאלת הפעלת סעיף 7א עוד תעלה בבחירות עתידיות לגבי מובילי המהפכה המשטרית נגד בית המשפט העליון? קשה להאמין, אבל ברצף האירועים המשוגע הנוכחי הכול ייתכן.

הרבה יותר מ-22

בג"ץ פסל עד עתה 22 חוקים. חלק מהחלטותיו לבטל חוקים הן קונצנזוס, ואם היו עומדות למשאל עם, מן הסתם היו זוכות לרוב גדול. כזו היא ההחלטה שאי אפשר להתעמר במנהלי תיקי השקעות שפעלו בטרם נדרש רישיון בחוק ולפגוע במשלח ידם; כך גם החזרת קצבת הבטחת ההכנסה למחזיקי רכב, הגדלת הפיצויים למפוני ההתנתקות או קיצור המעצר של חיילים בטרם יראו שופט. חלק מההחלטות נהנות מתמיכת רוב ככל הנראה, אך מרגיזות חרדים – כך ההחלטות לגבי חוקי הגיוס וגם אישור הפונדקאות להומואים. החלטות אחרות שנויות במחלוקת חריפה וביניהן ביטול חוקי המסתננים, החלטה שהותירה אותם באלפיהם בדרום תל אביב. כך גם ביטול חוק ההסדרה של התנחלויות על קרקע פרטית פלסטינית. החלטה אחת הייתה בעיקר אצבע לעין של משה כחלון, שדווקא עשה הכול כדי להגן על בית המשפט: ביטול מס דירה שלישית. פה ושם בג"ץ מקבל החלטה שנראית ממש לשם ההטרלה של הימניים – להחזיר קצבאות ילדים עבור מחבלים קטינים, החלטה שקיבל בשם השוויון ברוב 4-5.

מגני בית המשפט אומרים ש-22 החלטות, שחלקן בכלל קונצנזוס, ושהתקבלו על פני 25 שנה, זה לא ביג דיל. לא זה מה שמצדיק את המהומה הגדולה שמחוללים מבקרי בית המשפט. אבל זו כמובן טענת שקר. חזרתי אל הספר הישן "העליונים" של נעמי לויצקי, הצצה מרתקת אל תוככי בית המשפט העליון, וקראתי את הסקירה המקיפה שלה על ההתנהלות סביב חוק האזרחות, שאפשרות ביטולו הייתה הסכנה הגדולה ביותר שבג"ץ הציב למדינה עד היום. עד חקיקתו הונהגה בישראל "זכות שיבה שקטה", שאפשרה לפלסטינים ולפלסטיניות להיכנס לתוך הקו הירוק, להתחתן עם בני זוג ערבים-ישראלים ולהעמיד צאצאים, שכבעלי זהות פלסטינית נוטים להשתתפות מוגברת בפעילות חבלנית. זו הייתה קטסטרופה דמוגרפית וגם ביטחונית.

הספר מתאר כיצד אהרון ברק היה משוכנע שיש בידו רוב לביטול חוק האזרחות, אבל היסס לקבל החלטה שנשענת על קול אחד, קולו של השופט הערבי. הוא התמהמה עד שלבסוף מהפכת חמאס בעזה הפכה את דעתם של שני שופטים. הרוב אבד לו, הדמוגרפיה היהודית ניצלה, וגם ניצל מספר לא ידוע של הרוגי פיגועים מידי מחבלים שהיו נכנסים ככה לארץ. לחילופין אולי היה זה הבג"ץ עצמו שניצל, כי החלטה כזו הייתה מזרזת רפורמה פראית בנוסח שיריב לוין מתכנן עכשיו.

דבר נוסף מעניין בספר הוא האופן שבו שר הפנים, אופיר פינס, פשוט נאבק שישמיטו כל הגבלה על נשים ערביות שקיימת באיחוד משפחות. מאחר שזו התופעה המשמעותית ביותר של איחוד משפחות, משמעות הדברים הייתה ריקון החוק מתוכן. גם אם נשים מטבען באמת פחות נוטות לטרור (אם כי ארגוני הטרור העמידו כבר לא מעט מחבלות), הרי שילדים של נשים פלסטיניות מתבררים פעמים רבות בהמשך הדרך כסכנה ביטחונית, כי הם חשים מחוברים לחלוטין למאבק הפלסטיני בשטחים. אופיר פינס כיהן מטעם המפלגה ההיסטורית של בן גוריון, גולדה מאיר ואפילו אביגדור קהלני, ועמדתו מלמדת על המגמה השמאלנית קיצונית שהשתלטה על המפלגה במהלך המאה הנוכחית.

אבל הדבר הכי מלמד בספר הוא הבנת האופן שבו בג"ץ מחליט בלי שהוא אפילו מחליט. רוח בג"ץ ושופטיו השמאלנים שורה על כל דיון ממשלתי משפטי. מני מזוז היועמ״ש דרש מהשרים להתגמש, כי אחרת לא יצליח להגן על החוק בבג"ץ. אם בג"ץ היה מלא באלכס שטיינים לא היה למני מזוז מן הסתם חשש כזה. ואם היה לו חשש כזה, השרים היו בזים לחשש. בסופו של דבר נקבע שגיל המינימום לאיחוד משפחות יירד, וגברים בני 35 ונשים בנות 25 כבר קיבלו אישור לכך. כיום יש עשרות אלפי פלסטינים בישראל שנכנסו בעקבות איחוד משפחות במסגרת החוק המתוקן. אמנם בלי החוק אולי היה מדובר במאות אלפים. השופט גרוניס כתב בעתירה על חוק האזרחות:

חוות דעתו של חברי הנשיא, כדרכו, עשירה באסמכתאות מכל קצווי תבל ומלאה בהפניות להוגים ומלומדים רבים. עם זאת, לא הצביע חברי הנשיא ולוּ על דוגמה אחת של מדינה שהתירה כניסה של אלפי נתיני אויב לשטחה למטרה כלשהי בשעת מלחמה או בזמן מאבק מזוין. על אחת כמה וכמה שלא נמצאה דוגמה לפיה בית משפט מדינתי חייב מדינה להתיר כניסה של אלפי נתיני אויב לשטחה שלה.

את ביטול חוק האזרחות בגרסתו המחמירה לא מונים בחוקים שבג"ץ ביטל, אבל למעשה חוק זה וחוקים רבים אחרים שלדעת היועצים המשפטיים חורגים מרוח בג"ץ עברו שינויים כדי להתאים את עצמם לדעת השופטים המשוערת. דה פקטו הם בוטלו, גם אם לא מונים אותם בין עשרים ושניים הביטולים.

משפחה ערבית עוברת בשער – בינה מלאכותית מידג׳רני

מחשבות על פסק דין דרעי

לפסק דין דרעי יש עוצמה שנובעת מכך שהיו שותפים לו גם שופטים שנחשבים לשמרנים ושאינם מודרכים בידי ״עילת הסבירות״, אבל בי הוא מעורר תחושה לא נוחה. חיפשו את דרעי בעינוי דין שנמשך שנים על עבירות חמורות. לא הצליחו למצוא יותר מדי. בסוף הסתפקו בעבירות דיווח למס הכנסה, שאפילו לא נראה שהייתה העלמת מס משמעותית לצידן. עכשיו מצליחים לסלק אותו מהממשלה על ידי עבירות אלו. ממש דרך פעולה של ״כנופיית שלטון החוק״.

כדאי למחנה הימין בהמשך הדרך, גם כהכנה להרשעה אפשרית של ראש הממשלה עצמו, לעשות טיפול שורש בעניין הקלון, אשר מונע מפוליטיקאי להתמודד. אני זוכר שלפני שנים ציפי חוטובלי רצתה להגדיל את תקופת הצינון עקב קלון מ-7 שנים ל-14 שנים, ואני תהיתי לעצמי: האם היא לא מבינה כמה נזק הדבר יגרום לימין. אבל חוטובלי אז מן הסתם הייתה מושפעת בעיקר מהרשעת אולמרט שממנו סלדה.

מי שחושב ש״הפרת אמונים״ היא דבר עמום, מה יאמר על הקלון? גיגלתי ומצאתי מאמר משנות השישים(!) של רות גביזון, ״תלמידת שנה רביעית בפקולטה למשפטים״, שהעלתה קשיים לגבי הקלון כפוסל מכהונה. אבל נראה שאכן כבר אז הייתה נורמה שעבירות לא מרעישות במיוחד יכולות להיחשב כאילו יש בהן קלון. מוזכרת במאמר פסיקתו של השופט לנדוי שמי שהטיח השמצות בפוליטיקאי אחר והורשע בלשון הרע, דבק בו קלון. גם על שבועת שקר נגזר קלון. מן הסתם עבירות הדיווח של דרעי לא פחות חמורות מזה.

טוב שעכשיו, בעקבות השינוי החוקי שנתפר עבור דרעי, מאסר על תנאי אינו גוזר קלון שמחייב פרידה מפוליטיקה (אם נניח לרגע לבעיה שיוצרת עילת הסבירות שניתן לפתור בחוק אחר). ככה רצוי כדי לא להעמיד את בית המשפט בקונפליקט עתידי דומה עם רצון הבוחר, וגם לא לתת תמריץ גדול מדי לכנופיות שלטון החוק לחפש פוליטיקאים על עבירות קלות יחסית. עם זאת, אין זה קביל מצד דרעי לבוא עכשיו ולטעון שבית המשפט לא יכול לבלום את רצון הבוחר. הרי מזה עשרות שנים ניתנה לבית המשפט יכולת לבלום אותו אם מצא בו את אותו קלון עמום, ודרעי שווה לפני החוק כמו כל אחד אחר, גם אם מרן זצ״ל בחר בו לנווט את המהפכה הספרדית.

מהזווית הצינית אפשר לחשוב שבג״ץ עשה שגיאה כשהסלים את המערכה סביבו. מצד שני, אפשר גם לטעון שבג״ץ לא עשה את הטעות של בנט – הוא לא נטש את הבייס שלו, שהיה חש מושפל ונבגד אם השופטים שלמענם הוא מפגין היו מכשירים את דרעי.

מפגינים בגשם – בינה מלאכותית מידג׳רני

המפגינים יכריעו

כשאנשים יוצאים להפגין, זו נראית פעילות סתמית משהו. אז כמה אנשים עמדו בצפיפות בכיכר העיר באיזה ערב. למי אכפת. הציבור הדתי-לאומי למוד אכזבה מהפגנותיו ההמוניות נגד ההתנתקות שלא שינו דבר.

לא הפעם. הפעם המפגינים יכריעו. אם יבואו מספיק אנשים, התוכנית של נתניהו לחסל את הדמוקרטיה הישראלית תיעצר. הסיבה נעוצה בכך שיש במדינה שני מקורות סמכות שמעולם לא התנגשו זה עם זה חזיתית: הממשלה ובית המשפט. עד עתה, הממשלה תמיד כיבדה את בית המשפט. אם נחזור לדוגמת ההתנתקות, למתנחלים לא היו מספיק נציגים בבית המשפט, אבל אם דעת היחיד של השופט אדמונד לוי שפסל אותה הייתה משכנעת חמישה שופטים נוספים, אז גם ההתנתקות הייתה נדחית. לכל הפחות, הממשלה הייתה נאלצת לאשר אותה במשאל עם.

בשאלת הרפורמה בבית המשפט לעומת זאת, יש למפגינים נגד הרפורמה די והותר נציגים בבג״ץ. די לקרוא את דברי השופטת חיות בפסק הדין בחוק הלאום כדי להבין לאן הרוחות נוטות:

בשלב זה של המפעל החוקתי הישראלי קיימת מגבלה אחת, צרה ביותר, החלה על הכנסת בכובעה כרשות מכוננת והיא כי אין ביכולתה לשלול בחוק יסוד את עצם היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית.

אבל חקיקה שמפקידה את מינוי השופטים בידי הקואליציה ומחסלת את הביקורת השיפוטית היא חקיקה שמבטלת את הפרדת הרשויות, ובכך מוציאה את ישראל מכלל הדמוקרטיות. זה לא נראה לי משהו שקשה לשכנע בו את רוב שופטי העליון. אם ישראל שאחרי חוקי היסוד של יריב לוין אינה דמוקרטית עוד, אז החוקים של לוין בטלים ומבוטלים. הכנסת פועלת במסגרת שכוננה מגילת העצמאות. אין לה סמכות לחרוג ממנה. לא לשם כך נבחרה. אחרי נאומה בשבוע שעבר ברור שזו דעתה של חיות, והיא אפילו אינה הסמן השמאלי בבית המשפט העליון. בדיוק על עניין זה כתב השופט המנוח חשין:

גם חוקי היסוד אינם בפסגת הפירמידה, שמא נאמר: בתשתית התשתיות. נעלים עליהם עקרונות יסוד בחיינו, עקרונות שאף חוקי היסוד יונקים מהם את חיותם. עקרונות אלו הם עיקרים במשפט הטבע ובמשפט הדמוקרטיה היהודית.

והשופטת ברק-ארז חזרה וציינה שהכרזת העצמאות פשוט לא הפקידה בידי הכנסת סמכות לחבל בדמוקרטיה:

האסיפה המכוננת שנבחרה על פי הכרזת העצמאות הורתה על העברת סמכותה הלאה לכנסות עתידיות. אולם, ברור כי האספה המכוננת לא הייתה יכולה להעביר הלאה יותר משהופקד בידיה מכוח הכרזת העצמאות.

יידרש מצד השופטים אומץ בלתי רגיל כדי לפסוק פסיקה שתבטל את חקיקת היסוד החדשה ושתוביל את ישראל למשבר חוקתי שלא היה כדוגמתו. קל יותר להיות אמיצים כשמוקפים בתמיכת מאות אלפים. השופטים יזדקקו לסימנים שהגופים החזקים במשק יעמדו לצידם – ההסתדרות שתוכל להשבית את המשק בטענה שאין זכויות לעובדים בהעדר שופטים עצמאיים; חברות ההייטק; הבנקים; האוניברסיטאות והסטודנטים. אחריהם יגיעו גם המפכ״ל והרמטכ״ל שיבהירו לממשלה שהם מחויבים להוראות בית המשפט, וגם טלפון מנשיא ארה״ב לא יזיק. אבל כל זה מתחיל מכיכר גדושה בהמוני בני אדם. אין כיכר גדושה, אין אומץ בלב כל בעלי ההשפעה והסמכות, וגם אין דמוקרטיה.

המוני מפגינים – בינה מלאכותית מידג׳רני

מותר ורצוי להפחית פיצוי למגדפי בג״צ

בדיון טוויטר על מערכת המשפט כתב אחד מחבריה של שפי פז, הפעילה נגד המסתננים, שפעם הופחת פיצוי המגיע לה במשפט בגלל דברים חריפים שכתבה על בית המשפט העליון. אכן הוכחה חד משמעית לעוצמת הריקבון של המערכת המתנכלת למבקריה. או שלא?

צללתי לתוך המקרה (הנה פסק הדין) והבנתי שהוא חושף בעיה אמיתית של מערכת המשפט, אבל לאו דווקא הבעיה שנטענה. אסף רונאל, עיתונאי הארץ ושונא הציונות, כינה את שפי פז בטוויטר ״ניאו-נאצית״. השופט יאיר דולגין התדיין על פני עמודים ארוכים האם אכן ניתן למצוא ניאו-נאציזם בדבריה של שפי, המרבה לדבר סרה במסתננים מאפריקה. בסופו של דבר הגיע למסקנה שמגיע לשפי פיצוי, אבל לא מאוד גדול, שכן גם שפי עצמה לא בוחלת באמירות קשות, בין השאר כי כינתה את בג״ץ ״מושחת״ ו״בוגד בעם״ ושרפה את תמונותיו של שר הפנים דרעי. מקריאת פסק הדין התרשמתי שהשופט דולגין הוא רציני, מעמיק ונבון.

אבישי גרינצייג הוקיע את הנימוק הקשור להוקעת בג״ץ כשערורייתי. כמעריץ של מוסר בורגני, אני דווקא חושב שהוא הגיוני מאוד. הכי נתעב בעיניי חוסר הדדיות – לתבוע דבר מה שאינך מעניק בעצמך, כמו הערבים או החרדים שתובעים זכויות אזרח אך מנסים למנוע אותן מאחרים. מי שבא לבית משפט ומלין על השמצתו, מוטב שיבדוק אם אינו משמיץ אחרים. אכן, אם שפי הייתה מזמינה מוצר דרך אתר זאפ, והמוצר לא היה מסופק – היה זה שערורייתי אם היו מפחיתים לה פיצוי בגלל ביקורת על העליון. כאן הסיפור אחר. יצוין שבתביעה אחרת נגד פז התברר שכינתה עורך דין ״חלאה״ ואיחלה לו מוות בייסורים. למזלה, הרשם שדן באותה תביעה האמין בחופש הביטוי ולא פסק לה עונש ממוני על התבטאויות אלו (אם כי עדיין חייב אותה בפיצוי באופן שערורייתי על התבטאות לגיטימית אחרת)

השופט דולגין צדק, אבל בהסתכלות רחבה יותר דעתי רדיקלית אף יותר. בעיניי 63 עמודים שבהם השופט מתחבט כמה כסף צריך לשלם לשפי פז כי קראו לה ״ניאו-נאצית״ הם בזבוז זמן שיפוטי משווע. שכל אחד יקרא לשני בשמות כרצונו. בטוויטר תמיד אפשר לחסום דברים שלא נעימים לעין ולשכוח מקיומם. יש להבחין בין תביעות הדיבה המוצדקות שהגיש נפתלי בנט על עובדות אובייקטיביות שקריות שהופצו נגדו, כמו הטענה ששיפוץ הבית ברעננה שירת את צרכיו האישיים או הטענה שאמו לא יהודיה, לבין כל מיני גידופים וכינויים. מי שחושב שניאו-נאציזם זה סירוב בוטה לקבל את פליטי אפריקה אצלך בשכונה, זו זכותו, גם אם זו חשיבה מעוותת. זה לא עניין לבית המשפט להתעסק בו ולבזבז עליו זמן שיפוטי ומשכורת שהשופט מקבל מהציבור.

תוכחה מפי השופט – בינה מלאכותית מידג׳רני

אין מצב

ההצעות של יריב לוין לשינוי החקיקה הקשורה בבית המשפט העליון, כפי שמביא אותן עמית סגל, הן כל כך קיצוניות: גם פסקת התגברות ב-61, גם דרישת רוב מיוחד בבית המשפט לפסילת חוקים, גם רוב אוטומטי לממשלה למינוי שופטים. כמו אדם פרנואיד שצריך לנעול דלת בשלושה מנעולים נפרדים בא יריב לוין ונועל את השער על עידן שלוט השופטים בישראל. אבל יש הבדל מהותי בין שתי הדרישות הראשונות לשלישית. הראשונות מחלישות את בית המשפט העליון. השלישית מחסלת אותו. אם הממשלה ממנה שופטים לפי גחמותיה, מי ימנע מאיתנו לקבל בית משפט עליון שבו אסנת מארק היא נשיאה ושמחה רוטמן הוא המשנה שלה, וכל יתר השופטים – חלקם בני דמותה, וחלקם בני דמותו?

זה מבחן עצום לדמוקרטיה הישראלית. האם אפשר להעביר בה כל מהלך שיש לו 61 כבשים בכנסת שיפעו עבורו את הפעייה המתאימה? בסוף תמיד צריך להסתכל על הכוח הגס, והכוח הזה כמעט כולו שייך למתנגדי הרעיונות של יריב לוין – הקצונה הבכירה, בכירי ההייטק וכמובן הממשל האמריקני. לכן התשובה לשאלה היא קלה ופשוטה, אחת ויחידה: אין מצב. וגם אם זוהי רק עז, ימים יגידו אם עז כל כך קיצונית תיטיב או תזיק למכניסיה. אבל זוהי בהחלט התגשמות ההבטחה שתקופת הממשלה הזו תהיה תקופה מעניינת.

עז מבקרת בבית משפט – בינה מלאכותית מידג׳רני

הצעה לרפורמה שמרנית בבית המשפט העליון

יריב לוין מקדם תוכנית לרפורמה בסמכויות בית המשפט העליון שבנוסחה הנוכחי היא קיצונית ומסוכנת, אבל עם כמה תיקונים, אפשר להגיע לתוכנית מכובדת שתשפר את הדמוקרטיה הישראלית.

צריך להיזכר בכך שהמאזן הדמוגרפי בישראל עמד כבר על בלימה. בג״ץ קיבל רק על חודו של קול החלטה נגד איחודי משפחות שיביאו פלסטינים בכמויות סיטונאיות לתחומי הקו הירוק. אי אפשר להסתמך על מזל כזה לנצח כדי לקיים חוקים חיוניים. חייבים לדרוש רוב גדול מאוד בין שופטי העליון כדי לאשר פסילת חוקים של הכנסת. אחרת יכולה להיווצר קונסטלציה שבה השופטים הרדיקליים ישיגו רוב כדי לממש פנטזיות של עמותות שמאל קיצוני. אין מה לעשות, מטבע האופי מרובה האייקיו של העיסוק המשפטי ברמותיו הגבוהות, תמיד יהיו הרבה שופטים מצביעי מרצ, אבל הם לא יהיו כל השופטים.

בזכות גדעון סער ואיילת שקד שופטים ימניים הם כבר לא נדירים. יש שופטים מסוגם של סולברג ושטיין שיהוו אופוזיציה לרעיונות אקטיביסטיים מדי. שיטת בחירת השופטים הנוכחית לעליון היא הוגנת ומבטיחה קיום איזון בין ימין לשמאל.

כיום מדברים על פסקת התגברות בהקשר לביטול חוקי כנסת, אבל אפשר לסרס חוקים לא רק על ידי ביטולם אלא גם על ידי פרשנות שהופכת אותם לחסרי משמעות. מכאן שפסקת התגברות צריכה להיות מוכוונת כלפי ביטול חוקים, אבל גם כלפי פרשנות חוקים.

לכן צריך לאפשר לכנסת לבטל החלטות בג״ץ מכל הסוגים, לא רק החלטות שתוקפות חוקים. אם החלטת בג״ץ בוטלה, הכוח להכריע במצב המשפטי יעבור ליועץ המשפטי לממשלה, שלא יוכל להתחשב בהחלטת בג״ץ שבוטלה בשיקוליו, אלא רק בחוקי הכנסת. אבל לממשלה הסמכות לפטר יועץ משפטי שחשיבתו לא תואמת לחשיבתה. אם כי כמובן שסמכות זו צריכה להיות מנוצלת בזהירות קיצונית.

באיזה רוב ניתן לבטל החלטת בג״ץ? נראה לי שכיום אין מנוס מלקבוע שיהיה זה רוב של 61 ותו לא. ביבי הוכיח בכנסת הקודמת שלאופוזיציה אנטי ממלכתית אין שום עניין לעזור לקואליציה, גם לא בהעברת חוקי קונצנזוס. מכאן שפשוט לא ניתן יותר לסמוך על גיבוש קונצנזוס בין קואליציה ואופוזיציה, ודרישת רוב שהוא מעבר לרוב הקואליציוני היא בלתי מעשית.

אבל כדי למנוע עריצות הרוב, על פי המכתם הידוע שרוב של שני זאבים וכבשה לא יכול להכריע לגבי הכבשה, גם אם בוטלה החלטת בג״ץ בידי הכנסת צריך לאפשר לשופטים לאשרר אותה מחדש, אם יש רוב מספיק גדול לכך בקרב השופטים. מהו רוב מספיק גדול? אולי 11 מ-15, אולי אפילו 12 מ-15 או 11 מ-13 וכדומה.

רכיב חיוני נוסף הוא להפוך את רוב ה-61 לבעל ערך כדי למנוע הפעלת רוב קואליציוני אוטומטי. לכן יש לקבוע ש-61 הח״כים יצביעו בחשאי על ביטול החלטת בג״ץ (אולי בנוסף להצבעה גלויה), ושהטלת סנקציות קואליציוניות בגין הצבעה בעניין זה אסורה בהחלט. האם יהיו למשל 61 ח״כים בקואליציה שיתמכו בהרס מערכת המשפט כדי להציל את עורו של ביבי? לא בהצבעה חשאית.

הדבר החשוב ביותר הוא לשמור על שיטת מינוי שופטים מכובדת שתביא משפטנים ראויים משני הצדדים לבית המשפט. אנחנו כבר רואים איך הממשלה הנוכחית מוכנה להציע מועמדים למשרות בסגנון שלא היה מבייש את קיסר רומא קליגולה. אם הם יגלו שאפשר למנות מועמדים כאלו גם לבית המשפט העליון, הם יעשו זאת. אבל לא תתקיים מדינה מפותחת ותעשיה מפותחת וחברה מפותחת במדינה שאין לה בית משפט ששופטיו בעלי אייקיו עצום ותחושת הגינות מפותחת.

קליגולה וסוסו – בינה מלאכותית מידג׳רני