שופטים ממאדים, ראשי ממשלה ממגרש הרוסים

אומרים שהחוק שמגביל חקירות נגד ראש ממשלה איבד סיכוייו בזירה הפוליטית. חבל מאוד. 

חקירה פלילית נגד ראש ממשלה היא כמו חור שחור שמעוות את המרחב סביבו. החקירה מעקמת לגמרי את מערכת התמריצים של כל הנוגעים בדבר. ראש הממשלה צריך לשקול את החלטותיו, פן יעודדו את היועץ המשפטי ואת השופטים להכריע נגדו. "עומק העקירה כעומק החקירה", המשפט שהנחה אולי את תוכנית ההתנתקות מהווה דוגמה טובה לכך. 

השופטים והתובעים עצמם עלולים להיות מושפעים מרצונם לא לראות את הפוליטיקאי הנידון יושב יותר על כס ההנהגה, או להיפך – מחרדתם שמא תיפול המדינה לידיים פחות בשלות או יותר פזיזות. כמובן אנו יודעים ששופטים מטבעם לא קורצו מבשר ודם, אלא מחומרים שיובאו מהחלל החיצון ואוטמים נפשם להשפעות זרות. אך בכל אופן ייתכן פה ושם שניפול על שופט שבשכבות האיטום שלו נפערו סדקים זעירים.

ראש ממשלה הנתון בחקירה הופך לפגיע במיוחד, נואש במיוחד לרצות את דעת הקהל. נכונותו ליטול סיכונים עלולה לגבור, כי קדנציה של אפס מעשה עלולה להסתיים בסכנה הגדולה מכולן – תא מאסר. זהו טירוף מוחלט לכפוף את המדינה לנסיבותיו האישיות האקראיות של העומד בראשה. ובפרט כשהחקירות לרוב עוסקות בנושאים מינוריים וזניחים ביחס לסוגיות הלאומיות הגדולות. יהיו מי שיאמרו שהשחיתות היא סכנה קיומית וכיוצא באלו הבלים. שחיתות הייתה תמיד, ומן הסתם המדינה היום מושחתת פחות מאי פעם. הסכנות הקיומיות הן בעולם האיסלאמי ובמדינה הפלסטינית וצריך ראש ממשלה שיוכל לעמוד מולן בראש שקט.

מודעות פרסומת

בימי שלוט השופטים

בג"ץ פרסם השבוע פסיקה האוסרת על הממשלה והכנסת להמשיך בנוהג שבו הם קובעים, כביכול באופן חד פעמי ובהוראת שעה, תקציב דו שנתי. לא ניתן לתקן את חוקי היסוד לצורך חד פעמי, כתבו השופטים בפסיקה שהתקבלה פה אחד והמשיכה את מגמת ההתערבות האקטיביסטית של בית המשפט בעבודת הכנסת. אבל בנימוקי פסק הדין הסתתרה פצצה משמעותית בהרבה מהפסק עצמו, אקדח שכבר הפגין נוכחות לא מבוטלת במערכה הראשונה ועתיד לירות בקול רעש גדול באחת המערכות הבאות.

השופטים דנו בדוקטרינת יום הדין של המשפט – התיקון החוקתי הבלתי חוקתי. במה דוקטרינה זו עוסקת? נניח שהכנסת משנה חוק יסוד, כמו ששינתה את חוק יסוד: תקציב המדינה במקרה הזה. האם שינוי זה בהכרח תקף, אם התקבל בכנסת ברוב הנדרש? או שמא אפשר לטעון שהשינוי אינו נסבל משפטית, כי הוא סותר את עקרונות היסוד של השיטה. לכאורה הכנסת היא הרשות המוסמכת לקבוע את החוקה, ולפיכך אם תקבע למשל בחוק היסוד, ברוב גדול מספיק, שיש לגלח את גופו של כל ג'ינג'י, זה יהיה החוק במדינת ישראל, בג"ץ יצטרך לקבלו ללא ערעור, וכשומרי חוק נלהבים, גם שופטיו הג'ינג'ים יקבלו אובדן שערותיהם בהכנעה. נימוקי נגד מטעמי שוויון, כבוד האדם, פרטיות וכדומה יהיו חסרי משמעות מול חוק יסוד, שכוחו גובר על כל חוק ואף על זה של חוק יסוד שקדם לו.

אבל כבר בכמה הזדמנויות הביעו שופטי בג"ץ דעה אחרת. גם לכוחה של הכנסת יש גבול. אחת ההזדמנויות החשובות לכך הייתה בדעת המיעוט של השופט המנוח מישאל חשין בנושא גיוס בחורי הישיבות. חשין כתב שאפילו אם חברי הכנסת יחליטו בחוק יסוד שיש לכפות רק על חלק מהאוכלוסייה להתגייס כדי להגן על חלק אחר מהאוכלוסייה, זו אפליה בין דם לדם שלא ניתן לקבל בשום פנים, והיא סותרת את ערכי היסוד היהודיים והדמוקרטים של המדינה.

אפשר בקלות לדמיין מצב עתידי לא מופרך שבו המדינה הולכת ונעשית דתית וחרדית יותר ויותר. ישראל של העתיד בדמותה של ירושלים של היום. בישראל שכזו הכנסת מקבלת באופן סיטונאי החלטות שעושות לשופטי בית המשפט העליון עור ברווז, ואפילו מעגנת אותן בחוקי יסוד. בתגובה השופטים פוסלים בהחלטיות חוקים שלדעתם עומדים בסתירה לערכי המדינה היסודיים. גם ניסיון לשנות את שיטת הבחירה של השופטים עצמם יוכל להיפסל בטענה שחותר תחת עיקרון היסוד של העצמאות השיפוטית. עד היום החלטות בג"ץ, ככל שהיו לצנינים בעיני פוליטיקאים ומצביעיהם, קוימו בקפידה. במדינת ישראל העתידית שעלולה לסבול משבר פנימי עמוק ובסיטואציה של משבר חוקתי מתמשך כמו זה, עלול לקבוע הכוח הגס. במאבק בין הכנסת לבית המשפט המוסד שיהיו לו יותר נאמנים בכוחות המזוינים – הצבא והמשטרה – הוא זה שידו תגבר. כאן ישנה אירוניה – כי דווקא התעקשותם של החרדים שלא להשתתף בכוחות המזוינים של ישראל, אותה הפרה בוטה נוכחית של עקרונות היסוד, היא זו שיכולה, אם תימשך, לאפשר לבג"ץ העתידי, עוד חמישים שנה ויותר, לאכוף את דעותיו על הרוב הדמוגרפי העוין לו שייווצר אז, וליהנות מגיבויים של בעלי הנשק.

מזדהה עם ערביי ישראל

כתבתי לפני כמה פוסטים על הקונפליקט של ערביי ישראל בין תחושותיהם הפוליטיות – נאמנות מוחלטת ללאומיות הפלסטינית, לבין האינטרסים האישיים – להמשיך לחיות בישראל השנואה, שהיא מדינה דמוקרטית ועשירה, ולא להסתפח לפלסטין.

אני חש תחושה דומה בעצמי הערב הזה. מצד אחד תיעבתי תיעוב עמוק את חוק הדירה השלישית של כחלון. לא רק זאת, הוא גם פגע בי אישית. לא מאחר שיש לי שלוש דירות, אלא משום שאני חי בדירה שכורה, והמשכיר כבר השמיע לאוזניי את החלטתו שהמשך השכירות יהיה תלוי בגורל החוק. אם כן ביטול החוק הוא מאוד משמח מבחינתי. מצד שני, אני חושב שהאקטיביזם השיפוטי הקיצוני שבג"ץ הפגין בפסיקה הזו הוא בעל השלכות שליליות קשות, וכך הולך ומטשטש הגבול שבין דמוקרטיה לבין דיקטטורה שיפוטית.

מה באמת קרה עם אופק בוכריס?

​מה הן הראיות שהביאו לעסקת הטיעון עם אופק בוכריס? מעורפל. מה אנחנו יודעים עתה על אופק בוכריס בעקבות הודאתו ובעקבות הסכמת המתלוננת לעסקת הטיעון? האם פשוט אנס? האם הוא קצין שניצל בצורה מחפירה את מעמדו כדי לפתות חיילת ליחסים מיניים שלא הייתה שלמה עמם? האם הוא זה שנסחף ופותה לתוך רומן? ואולי לא היו דברים מעולם, והכול עלילה? התשובה לכל השאלות האלו לדעתי היא שכל עוד איננו יודעים יותר על ראיות חיצוניות, שייתכן שכלל אין בנמצא, איננו יודעים עדיין דבר. 

התמריץ שעמד לאופק בוכריס להודות באשמה כלשהי גם אם הוא זך כשלג הוא כביר. האלטרנטיבה עלולה להיות כגורלו של משה קצב, שנים ארוכות בכלא כשאפילו בקיצור שליש לא יזכה. ייתכן גם שבדיוק מאחר שמשפחתו של בוכריס מודעת לחישוב הזה, גם המחיר שישלם כלפיה אינו כה גבוה. היא תניח שהוא חף מפשע שנכנע לתמריץ קיצוני בעוצמתו להודות. מסתבר שהציבור הדתי השמרני כולו יהיה סלחן לבוכריס מתוך תפיסה דומה.

מנגד גם למתלוננת עומדים תמריצים שיכולים מבחינתה להצדיק ויתור על מיצוי הדין עם בוכריס, גם אם באמת נאנסה. התמריצים המניעים מתלוננת מלכתחילה נוגעים לצורך בתיקון עוול ובעשיית צדק וזה יכול לבוא על סיפוקו כשהקצין המצטיין מודח בחרפה, גם אם לא ירצה עונש מאסר. התעקשות על משפט תביא את המתלוננת לדוכן העדים, וההופעה בבית המשפט עלולה להיות מייסרת וקשה. המתלוננת, אם תתעקש, גם לוקחת סיכון שמא בוכריס יזוכה ואז בכלל תיחשב בחוגים המכירים את בוכריס ואותה למעלילת שווא נקלית.

זה אופיה של הכרעה משפטית המתבססת על עסקאות טיעון. העובדות היוצאות ממנה משקפות ככל הנראה יותר את מאזן התמריצים של הצדדים מאשר אמת עובדתית. עם זאת, יש חשיבות חברתית לעסקאות טיעון. וכדי שדרך זו לפתור מחלוקת משפטית תוסיף להתקיים, על החברה כולה לנהוג כאילו העובדות שיצאו ממנה הן אמת לאמיתה.

מהזיה פוליטית לסיוט משפטי

מי שמתעניין בפוליטיקה אמריקנית ימצא את התקופה שבה אנחנו נתונים כמסעירה במידה שמעבר לדמיון. קרקס הבחירות של דונאלד טראמפ מגיע לשיאים ולרמות בל יתוארו. סרטים פוליטיים וסדרות מתגמדים לעומת כל זה. ומחר יש עימות!

יש לי סימפתיה גם לרפובליקנים שממשיכים לדבוק ביאוש במועמדות טראמפ, משום שיש משהו בלתי סביר בכך שעתיד בית המשפט העליון של ארה"ב, שצפוי להיות מוכרע בבחירות האלו, ייקבע על פי ההערות הגסות של המועמד בשיחה פרטית לפני עשור, מגעילות ככל שיהיו. בית משפט ליברלי שככל הנראה יכהן לאחר הבחירות האלו צפוי לשנות מאוד את אופיה של אמריקה. עונש המוות יהפוך להיסטוריה, יבוטל החופש לפזר כספים על מועמדים בקמפיין בחירות כרצון כל מיליונר ומיליונר, הגבלות על הגירה בלתי חוקית יחוסלו, מרחב הפעולה של המשטרה יצומצם, הרגולציה על עסקים תתחזק ואילו ההגבלות על הפלות ייעלמו. זכויות נשים, שחורים ולהט"בים יעמדו בראש סדר העדיפויות, וגם ועדי עובדים יהנו מכוח מיקוח מוגבר.

בשביל הרבה מאוד אנשים כל ההתרחשויות העתידיות האלו יהיו סיוט מתמשך. סביר להניח שיהיה זה המחיר שהמפלגה הרפובליקנית תשלם עוד שנות דור על הטעות הקולוסאלית שביצעו מצביעיה האוויליים בפריימריז בשנת 2016.

מה בין אלאור אזריה לתלונות שווא של נשים?

משפט אלאור אזריה המתנהל לו בימים אלו מעורר שאלות קשות. השאלה הנוקבת ביותר היא האם מדינה השולחת חייל צעיר לשטח יכולה לשפוט אותו על שיקול דעת שגוי, הן מוסרית, והן מבחינת התמריצים. משפט אזריה נותן תמריץ לחיילים להסס בתגובתם מול מחבלים, או להימנע מביצוע וידוא הריגה במחבל שעדיין יש בו סיכון. זה תמריץ גרוע שעלול לעלות בחיי חיילים. ומצד שני אי אפשר לסבול מצב שבו חיילים הופכים למוציאים להורג על דעת עצמם. 

הנושא מסובך, אבל מצב שבו מיצוי הדין יכול לייצר תמריצים איומים אינו ייחודי. יש לו למשל מקבילה ידועה בהתנהלות המשפטית ביחס לנשים המגישות תלונות נגד גברים. באחוז מסוים מהמקרים, וישנו ויכוח גדול איזה אחוז, תלונות אלו הן תלונות שווא. המדיניות של הפרקליטות היא להמעיט מאוד בפתיחת תיק פלילי לנשים על תלונות שווא. הסיבה לכך ברורה – אם מלבד החששות הרגילים והכבדים ממילא הניצבים בפני מתלוננות (ולפעמים גם מתלוננים) הבוחרות לשבור קשר שתיקה על עבירות מין ואלימות במשפחה, יעמוד גם החשש שלא רק שלא יאמינו להן, אלא יכניסו דווקא אותן לכלא בטענה שתלונתן תלונת שווא, אז היכולת להילחם באלימות וניצול מיני תפתחת מאוד. 

קיומה של הדילמה בתחומים שונים אינו מפתיע. החיים מורכבים, הצדק והתמריצים לעתים מנהלים מערכת יחסים מסובכת. מה שגם לא מפתיע, אבל עדיין מעניין הוא שבדרך כלל בדיוק אותם טיפוסים שמתנגדים למיצוי הדין עם אזריה וחוששים לתמריצים הגרועים שיופעלו כתוצאה מכך על חיילי צה"ל, ידרשו את מיצוי הדין למתלוננות שווא. ובדיוק אותן פמיניסטיות נלהבות שיגנו על מדיניות הפרקליטות בנושא תלונות שווא, יזדעזעו ממדיניות שתוציא את החייל אלאור אזריה ללא עונש.

לא משנה מי אמא של השופט

דונאלד טראמפ צנח בסקרים השבוע בעקבות התקפתו על השופט שפוסק דינו בעניין אוניברסיטת טראמפ המגוחכת והשקרית שהקים. הוא קרא לשופט "מקסיקני" בשל מוצאו וטען שבשל כך הוא מעוות את דינו.  שקרן פתולוגי ככל שהוא, במקרה כאן ייתכן שיש בדברי טראמפ יותר אמת מברגיל. כל אדם הגון יסלוד ממפעל השקר שהקים טראמפ ב"אוניברסיטה" שלו, אבל זה לא מופרך להניח שהעובדה שהשופט מקסיקני פועלת נגדו. ההונאות הקטנות של טראמפ מעוררות בחילה יתרה אם אתה שייך לקבוצת אוכלוסיה שאותה הוא גינה כאסופת אנסים ורוצחים.

שופטים אינם מנותקים ממוצאם, ממינם ואפילו מנסיבות מקריות. מחקרים בישראל הראו שנוכחות שופט ערבי בהרכב עוזרת לנאשם ערבי לחמוק ממעצר, ששופטות נשים מחמירות יותר בעבירות מין ושעדיף ליפול על שופט שבע אחרי ארוחה מזינה. מחקר אמריקני הראה שאי אפשר להגיד ששופטים ליברלים תומכים יותר בחופש הביטוי ואי אפשר להגיד שהם תומכים בו פחות. הם תומכים בו יותר כאשר בא מהצד הליברלי ותומכים בו פחות כשבא מהצד האנטי ליברלי. וההיפך נכון לשופטים שמרנים.

העובדה שאישה שחורה היא התובעת הכללית של ארה"ב צפויה להציל את הילארי קלינטון מהעמדה לדין בגין פרשת שרת הדואר האלקטרוני שלה. ממש כפי שההרכב השמרני בבית המשפט העליון האמריקני העניק לג'ורג' בוש את הנשיאות על מגש של כסף אחרי בחירות 2000. ממש כפי שמתקבל על הדעת שאורי משגב צודק והעובדה שנועם סולברג ואליקים רובינשטיין הם דתיים תרמה להחלטתם לטובת הרבנות בנושא הכשרות שאינה דומה לסגנון ההחלטות הרגיל המתקבל בבית המשפט העליון בענייני דת ומדינה.

אבל צריך לזכור עוד דבר מה – המחקרים שמראים על קשר בין מוצאו והשקפתו של שופט לבין פסיקותיו הם סטטיסטיים. הם מגלים מתאמים, שלעתים הם נמוכים בסך הכול. בני אדם מתקשים לחשוב באופן סטטיסטי. בפרט כשמדובר בנושא של השתייכות לקבוצה הצובע כל דבר בחשיבה האנושית, חשיבה שעוסקת ללא הרף בשאלה האם אתה מאלו שהם בעדנו או מאלו שנגדנו. שיפוט השופטים ופסיקותיהם לפי מוצאם עלול להפוך את הסטטיסטי לתפיסה בינארית בחשיבה הרווחת. הערבי בטח יפסוק כך. היהודי בטח יפסוק אחרת. השופט יקל והשופטת תחמיר. זו השלכה מרחיקת לכת והיכולת לנבא פסיקות באמצעותה אינה מאוד גבוהה. בבית המשפט העליון בישראל למשל קיימת כמו בארה"ב חלוקה בין שמרנים לליברלים, אבל הפסיקות קשות לניבוי וצפויות הרבה פחות מאשר באמריקה, שם ההרכב נבחר על בסיס פוליטי ברור מראש.

יותר מכך, באחד הפוסטים הקודמים בהקשר מאוד שונה, זה של הסיפור העצוב על הילד שנשכח במכונית בידי אביו החרדי, כתבתי על כך שתמריצים נכונים חשובים יותר מאמת לוגית. כך גם כאן. בטענה ששופטים אינם באים ממקום אובייקטיבי לחלוטין יש אמת, אבל אימוצה יוצר תמריצים איומים. החזרה על הטענה הזו פוגעת בנכונות להתנהל על פי חוק מתוך הנחה שיש דין ויש דיין אמת. היא מחסלת את האמון במערכת המשפט, שכאשר מוותרים עליה כבורר מוסכם להכרעה בסכסוכים נותרת לגיטימציה רק לחוקי הג'ונגל. בעולם העתיק אפילו שיטות משפט ברבריות כמו משפט בדו קרב חרבות, בהשלכה לנהר או בצריבה באש היו אפקטיביות במידה מסוימת כי אנשים האמינו בהן בכל לבם. האמון במערכת המשפט מוצדק יותר ומועיל לא פחות ולכן כדאי לכולנו לשכוח מאי אלו דוגמאות והוכחות לכך ששופטים אינם אובייקטיביים ולהתמסר כליל לאשליה שהם כן. להוקיע בחריפות כל אחד שרומז אחרת, בפרט אם הוא מועמד לתפקיד פוליטי בכיר או עיתונאי משפיע. בוז לטראמפ ולמשגב.