עיתון הארץ מתאר את הסיטואציה התזיזתית והמוזרה בבית המשפט העליון סביב הריסת בתי מחבלים:
מחנה המתנגדים להריסת בתי מחבלים בבית המשפט העליון מונה חמישה שופטים: מזוז, קרא, עוזי פוגלמן, דפנה ברק ארז וענת ברון. שופטים אלו מכבדים את ההלכה שאישרה את הפרקטיקה של הריסת בתים, אך קוראים שוב ושוב לנשיאת העליון אסתר חיות לקיים דיון עקרוני נוסף בסוגיה, בהרכב מורחב. מולם ניצבים שופטים שלא הביעו את דעתם העקרונית בנושא, בהם חיות והמשנה לנשיאה חנן מלצר, ושופטים התומכים בהריסות. המחלוקת העזה בין השופטים הפכה את העתירות נגד הריסות בתים להימור, שבו הרכב השופטים משפיע דרמטית על הסיכוי שלהן להתקבל.
קשה מאוד להצדיק במונחי המוסר המודרני את הרס בתי המחבלים ואין ספק שהדבר גורם לאי נחת רבה לחלק מהשופטים. המחבל הרי נענש על חטאו בשנות מאסר ארוכות מאוד (אלא אם ייחטף חייל ישראלי וישוחרר תמורתו). מה אשמים בני משפחתו אשר גרים במבנה, הוא מהווה את כל רכושם ולרוב לא ידעו דבר על כוונותיו של המחבל. ואולי הבעיה אינה רק בעיית המוסר המודרני. הרי כבר בתורה נכתב: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו".
אכן הרס הבתים הוא תמריץ נגד טרור. אבל הרי לא נוציא להורג אח חף מפשע של מחבל כתמריץ, ואף לא נכלא אותו בכלא. המוסר שלנו מתקומם נגד אפשרות כזו. מדוע הרס הבתים הוא לגיטימי?
בכל אופן נראה לי שבעניין יוצא דופן זה המשפט שלנו יכול לשאוב השראה ממושג הטומאה העתיק. אם נאמר שבית שבוצעו ממנו פעולות חבלה הופך להיות טמא ואין לטומאה מזור אלא על ידי הריסת הבית, נוכל לבסס הסבר קוהרנטי להכרעה משפטית שתומכת בהחרבת בתים. אנו אמנם אנשים רציונליים ואין אנו באמת מאמינים כמו אנשי העבר בכך שעצמים מקבלים איזה זיהום רוחני הראוי להיקרא טומאה. אבל מאחר שלמושג הטומאה יכול להיות ערך עצום במתן תמריצים נכונים, אפשר לקבל את קיומו כאקסיומה גם בחשיבה המודרנית בנסיבות הנכונות.
כמובן חלילה להכניס את מושג הטומאה באופן גורף לשימוש כלפי בני אדם. במסורת הרומאית כאשר עבד הרג את אדונו, היה העונש הוצאה להורג קולקטיבית של כל העבדים בבית. בעיני הרומאים כל משק העבדים במקום קיבל טומאה. אבל בעינינו זו חשיבה נאצית, הדומה למה שעשו הגרמנים בכפר לידיצה בצ'כיה אחרי שמפקד הס"ס היידריך חוסל בסביבתו. לאדם יש ערך בפני עצמו כפי שלימד אותנו קאנט. הוא אינו מקבל ערך רק מהדברים הארעיים שהתרחשו בסביבתו. ברם, בית הוא לא בן אדם והגישה הקאנטיאנית אינה תופסת כלפיו. קל להבין את ההבדל בין חפץ לבין אדם. כשהסנטור פדניוס נרצח בידי אחד מארבע מאות עבדיו וכולם הוצאו להורג, גם ההמון הרומי השתולל מחמת העוול ונירון קיסר שלח את הצבא כדי שההוצאות ההמוניות להורג יתקיימו כסדרן.
לצד זאת גם במשפט המודרני שמופנה כלפי בני אדם יש ניצוצות של תפיסה טומאתית. הענישה על הריגה ברשלנות בתאונות דרכים לפעמים גומלת לבני אדם בשנות מאסר ארוכות על צירוף של רשלנות קטנה עם חוסר מזל גדול. ראו מקרה הנהג שהביא למותם של שמונה בני משפחה בערבה ונידון לעשר שנות מאסר. לא ברור כיצד העובדה שנהרגו שמונה אנשים הפכה את עוונו לגדול יותר במונחים של המוסר המודרני מאשר אם היה רק אדם אחד נמצא ברכב שנפגע או שהרכב שנפגע היה בטיחותי יותר ולא נשרף כולו על יושביו. הוא הרי לא רצה להרוג איש וגם הוא עצמו היה בסכנת מוות כתוצאה מטעותו. ההסבר הקוהרנטי לענישה מחמירה כזו יהיה שאדם אשר טעותו הובילה לכזה קציר דמים מקבל טומאה, ורק ענישה קשה יכולה לטהר מטומאה שכזו. ייתכן שנחוש במלוא העוצמה שבאמת טומאה כזו קיימת וייתכן שנבין שזו רק פיקציה שנועדה לקיים את התמריצים הנכונים.
בספר בראשית ישנו המקרה המפורסם ההפוך שבו לא הטומאה נוצרה ללא כוונת מכוון אלא הברכה. יצחק התכוון לברך את עשיו ובפועל בירך את יעקב. יעקב קיבל ברכה שלא כוונה אליו כלל. האם קבלת ברכה מוטעית ושגויה מביאה באמת ברכה על האדם? מהתנ"ך ברור שכן. המשפטנית נילי כהן (המצוטטת בספרו המופלא של דניאל פרידמן "הרצחת וגם ירשת") כותבת על כך:
זהו ביטוי לכלל של עליונותה של הצורה על התוכן, כלל האופייני במיוחד לשיטות משפט עתיקות […] הברכה אמנם הושגה בתרמית אבל היא ניתנה אישית לא לעשיו, אלא ליעקב, שעמד מול יצחק. משל למה הדבר דומה? למקרה שבו היה משוגר חץ באותו מעמד ומפלח את לבו של יעקב ולא של עשיו.
בית מקבל טומאה בגלל מעשה של אחד מדייריו זהו דבר שרירותי שמנותק מכוונות הלב של הדיירים האחרים החפים מפשע. אדם מקבל ברכה שהייתה אמורה להינתן לאדם אחר זהו גם כן דבר שרירותי, המנותק מכוונות הלב של המברך. בכל אופן לדבר הראשון לדעתי יש מקום במשפט המודרני בעוד שלדבר האחרון אין מקום. זאת משום שבתמונת התמריצים הכוללת טומאת הבית שבוצע ממנו מעשה רצח לאומני מועילה להרתיע מחבלים. זאת בעוד שברכה שמועילה למי שלא כוונה אליו רק מעודדת רמאים.