מפולת איראנית

הריאל האיראני מוסיף במסע הקריסה הלא נגמר שלו – בדקות אלו כבר 170 אלף ריאל לדולר. בתקופה שבה אירן חתמה על הסכם הגרעין השער נע בין 30 ל-40 אלף ריאל לדולר. כל נסיגה של הריאל היא איתות של השוק החופשי שכלכלת אירן שוקעת בצרות צרורות. אירן מייצאת נפט אבל צריכה לייבא הרבה דברים אחרים ואין לה כסף לכך. ריאל נמוך משמעותו פחות כסף לטרור וליצוא האיסלאם השיעי הפנאטי. ומנגד דלק לזעם ההמונים שצועקים שהכסף של מדינתם צריך לעבוד עבורם, לא עבור עזה או לבנון. אפילו אחמדינג'ד, אותו שונא ישראל מושבע זכור לרע, מתפקד בימים אלו בתפקיד אופוזיציוני למשטר ותוהה מדוע הוא משתמש בכספו בחוץ ולא בפנים.

לא כל האינפלציות דומות. האינפלציה של ישראל בשנות השמונים, על אף שהייתה רעה וחריפה, לא הייתה כרוכה בקריסה של רמת החיים. המחירים עלו אך מנגנון ההצמדות הבטיח שגם המשכורות יעלו. העיתונים באותם זמנים ציינו שמצב הכלכלה אינו רע כמו מצב המטבע. האינפלציה האירנית, ממש כמו האינפלציה בוונצואלה, מבטאת לעומת זאת מחסור אמיתי.

כתבה ב-foreign affairs מנסה להאיר את כל הדרכים שבהן הקריסה הזו לא נוראית כל כך לאירן, שהרי לא יכול להיות שמממשל טראמפ הארור יוצא משהו טוב כמו חבטה באירן. למשל היא מציינת שהבנקים באירן נהנים מקריסת המטבע. בדומה ללוקחי משכנתא בתקופת האינפלציה הגדולה בישראל, החובות שלהם פשוט נמחקים. כמו שאינפלציה בזמן משבר הסבפריים יכולה הייתה להציל את ליהמן ברדרס.

טענה אחרת היא שהממשל האירני הוא בעל יכולת לסבסד יבוא בסקטורים מסוימים באמצעות שליטתו ברווחי הנפט ולכן ההתייקרויות שמרגישים בהן בני העם האיראני נמוכות בהרבה מקצב נפילת המטבע. המאמר נוקב במספר 16%. אבל למי שמאמין בכלכלה חופשית קשה להניח שלסבסודים כאלו אין תופעות לוואי איומות שחותרות תחת תועלתם. כשהפער בין שערי מטבע שונים בכלכלה נעשה גדול מיד, סביר להניח שישלוט התמריץ הגדול מכולם – לקחת מט"ח שנועד לסבסד סקטור מסוים ולמכור אותו באופן מושחת בשוק החופשי השחור שבו ניתן להשיג עליו רווח מפולפל.

אפילו כותב המאמר מודה שתועלת אופיינית אחד של פיחות במטבע, הגדלת התעסוקה במשק שהעבודה בו זולה יותר, תתקשה להופיע באירן. כשהמערכת הבנקאית הגלובאלית מחרימה מדינה שלמה, גם פיחות גדול לא יביא משקיעים שיקימו מפעלי יצוא ואין בו בשורה לשיעור האבטלה הגבוה.

כרגע רע לכלכלת אירן, אך יש להניח שככל שיעבור הזמן, המטבע גם ישקלל יותר ויותר לחיוב את האופציה הטובה ביותר מבחינת אירן – חזרתה לשלטון בארה"ב של המפלגה הדמוקרטית ואולי אף האגף השמאלי ביותר שלה.

מודעות פרסומת

עצת השקעה נדירה

כשפתחתי את הבלוג חשבתי להתעסק גם ברעיונות השקעה, אבל התרחקתי מזה בסופו של דבר וכבר הקדשתי פוסט לדעיכת אסכולת השקעות הערך בבלוגוספירה העברית.

ובכל אופן הנה עצת השקעה: עקבו בשבע עיניים אחרי כל מילה שהבחור הזה שכותב בגלובס אומר ותמיד תעשו בדיוק ההיפך.

המלך לבוש, הכלכלנים בעירום

בנשיאות טראמפ יש אלמנט של "המלך הוא עירום". ולא במובן שאותו מפיצה התקשורת לפיו טראמפ עצמו הוא המלך העירום. זה ברור מאליו שטראמפ הוא לא בדיוק המנהיג המערבי הטיפוסי בעידן המודרני אלא בריון נבער וגס רוח. הצבעה על כך אינה משולה למעשהו של הילד יוצא הדופן שמעז להגיד כי המלך הוא עירום, אלא היא חלק מהקונפורמיזם האליטיסטי הרגיל.

"המלך הוא עירום" מתאים יותר לתאר דווקא את האופן שבו טראמפ עצמו מתייחס לתופעות העולם. הוא אינו כבול לנורמות המורכבות ולעתים מנותקות מהמציאות שטבעו האליטות והשתעבדו אליהן, ויכול להצביע על דברים כהווייתם בהתבוננות כמו ילדותית תמימה וישירה. דוגמה לכך אפשר לראות בזעזוע שהנחיל טראמפ לגארי קוהן יועצו הכלכלי בדיאלוג הבא:

השיחה הוסטה לדיון על הצורך להוריד במידה משמעותית את מס החברות. בסוגיה זו היתה תמימות דעים בין טראמפ לקוהן, אך טראמפ החזיר את השיחה לסוגיית הדפסת כסף. "אנחנו פשוט נלווה", הוא אמר לקוהן. הספר מציין, שטראמפ התאהב ברעיון שהממשל הפדרלי, שהוא יעמוד בראשו – ממשל שנהנה מדירוג האשראי הטוב בעולם – יוכל ללוות בשער הריבית הנמוך ביותר בשוק. (כוונת טראמפ היתה שלצורך פרעון החוב הזה, יכול פדרל ריזרב להדפיס כסף).

אתה פשוט אינך יכול להדפיס כסף, חזר ואמר קוהן.

"למה לא, למה לא"? – התעקש הנשיא המיועד.

מובן שהמציאות הכלכלית בעשור האחרון מלמדת שדווקא אין שום בעיה להדפיס כסף כאשר שער הריבית כה נמוך. בניגוד לתיאוריות של הכלכלנים החששנים, יפן וארה"ב עשו זאת בהצלחה רבה וללא תופעות לוואי. התיאוריות של הכלכלנים הן עירומות וטראמפ הוא המלך, כמו שמשתקף במצב הכלכלי המזהיר של ארה"ב בתקופתו.

כהערת אגב, גם בפסיכולוגיה טראמפ הוא מאמין גדול בתיאוריה שמתיישבת גם עם הקומון סנס וגם עם הממצאים המדעיים, אבל האליטות מתעבות אותה – בני אדם הם תוצר של הגנטיקה שלהם.

 

הקריסה שלא ממשמשת לבוא

בגיליון אוגוסט של המגזין ליברל כתב הלל גרשוני על "תרמית הביטוח הלאומי".

בחברת ביטוח אתה מקבל רק אם אתה משלם. לא שילמת פרמיה – לא קיבלת. שילמת פרמיה גבוהה – קיבלת ביטוח מקיף יותר. בביטוח הלאומי בדרך כלל אין קשר בין התשלום לתקבול. אתה משלם לא לפי הכיסוי שאתה רוצה לקבל, אלא לפי ההכנסות שלך וסוג העבודה שלך. ואתה מקבל לרוב בלי קשר למה ששילמת.

עד כאן – אמת לאמיתה. הביטוח הלאומי אינו באמת ביטוח. זו תוכנית ממשלתית להענקת קצבאות שמשום מה, בשם הסירבול, הביורוקרטיה ומצג השווא, גם צירפו אליה אגף שעסוק בגביה ומיסוי. אפשר היה לבטל את העיסוק של הביטוח הלאומי בגביה ובמקום זאת להעלות את מס ההכנסה בכמה אחוזים, מה שלא היה מצריך תוספת כוח אדם.

מכאן גולש גרשוני לאמירה מפוקפקת מאוד, שלמעשה סותרת לחלוטין את הרישא.

זו מערכת קורסת. כיום נמצא הביטוח הלאומי בעודף של מיליארדים. אבל חישוב אקטוארי, הנסמך על כמות מקבלי הקצבאות העולם יחסית למשלמים, מתוך שבתוך כ-27 שנה הביטוח הלאומי יפשוט את הרגל.

מנקודה זו ממשיך גרשוני ומחדד את המסר באמצעות הביטויים "תרמית פונזי" ו"פראיירים".

האמת היא שתחילתו של המאמר שלו שהיא אמת צרופה, הסבירה מדוע סופו שגוי ומופרך. קצבאות הביטוח הלאומי הן חלק אינטגרלי מתוכניות התקציב הממשלתיות. הביטוח הלאומי מחובר למדינה ולמוסדותיה בעטיניו. הוא לעולם לא יפשוט רגל מאחר שלמדינה יש את מדפסת הכסף והיא תמיד תוכל להדפיס כסף כדי לממן את קצבאותיו. אם לפונזי המקורי הייתה מדפסת דולרים הוא לא היה פונזי אלא הנדיב הידוע.

יאמר גרשוני או מי מטעמו – נכון, אפשר יהיה להדפיס כסף, אבל לכסף לא יהיה ערך, אפשר יהיה להמיר מזוודת שטרות בנייר טואלט כמו בוונצואלה וכהנה וכהנה טענות מסוג זה.

בפועל אנחנו מצויים אחרי שנים של אינפלציה אפסית. השקל חזק ואילו בעיית יוקר המחיה לא נובעת מחולשתו אלא קשורה בקשר הדוק בעיקר למחסור בדיור וכנראה תישאר כך בשל הנתונים הדמוגרפיים. כל עוד גרעין התמריצים הקפיטליסטי יישמר, המצאות שונות ומשונות ימשיכו להפוך את החיים לזולים יותר. האייפון המדהים של שלשום יימכר בגרושים מחר ואוטומציה תקטין את עלויות העבודה (מי יודע אולי יום אחד כחלק מההתייעלויות אפילו יסגרו את אגף הגביה בביטוח הלאומי). בנסיבות אלו סביר להניח שממשלות, כמו ממשלת יפן מזה עשורים, רק יצטרכו להדפיס כסף בקדחתנות כדי למנוע לחצים דפלציוניים, ואין פסול בכך שחלק מהכסף יודפס עבור קצבאות הזקנים, הנכים והמובטלים של הביטוח הלאומי.

מדריך לחובות

מזמן לא כתבתי בנושא החוב. האירועים הכלכליים האחרונים מהווים הזדמנות לציין שוב את ההבדל בין החובות שמדרדרים את כלכלת טורקיה לבין החובות שמאפשרים לכלכלת ישראל לצמוח. בין החובות שריסקו את מדינות מזרח אסיה בטרם המיליניום, שהפילו את כלכלת ארגנטינה מעט אחר כך, שהחריבו את כלכלת גוש האירו ובין החובות שארה"ב ויפן שורדות יפה.

ההבדל הוא כמובן שהחובות הרעים נקובים במטבע זר ואילו החובות הנייטרליים נקובים במטבע מקומי. חוב במטבע מקומי הוא נטול כל משמעות מאחר שהבנק המרכזי תמיד יוכל להדפיס כסף, לפרוע את החוב הממשלתי וכך לבטלו מכל בחינה מעשית כפי שקרה ביפן ובארה"ב בהיקפים גדולים.

הבעיה עם הוצאה כספית משמעותית במטבע המדינה היא הלחץ האינפלציוני שהיא מפעילה. לא חשש חדלות הפרעון. לחץ זה צריך להיבחן ביחס לשיעור הריבית והאינפלציה. ואלו כיום עדיין נמוכים ביותר ומאפשרים לשחרר החגורה. המגמה היא אמנם עלייה בהן, כך שייתכן שבעתיד הלא רחוק תידרש משמעת בהוצאות. מצד שני אם יתממשו התחזיות על מהפכת האוטומציה הגדולה שבפתח, אנו אולי לפני עשור דפלציוני שבו שפיכת כספים תהיה הכרחית לשמן גלגלי הכלכלה.

קראתי לאחרונה שמשרד האוצר מתמחה כיום בחשבונאות פיקטיבית שמטרתה להוציא יותר כסף משמותר לו לכאורה לפי הכללים הנוקשים. כה לחי! חשבונאות ממשלתית של חובות במטבע מקומי היא חשבונאות שקר מטבעה כי היא מסווה את מעגלי הפידבק המורכבים שבין הוצאות והכנסות. כל כסף ישראלי שנוצר הרי חוזר בסוף לממשלה בסופו של דבר בדרך כזו או אחרת. חישוב חובות ממשלתיים נאיבי הוא שקר. הכותב שקרים בספרי השקרים פטור.

מס גבוה תורם להצלחה – המסלול הקופטי

המיעוט הקופטי במצרים הוא בעל מעמד סוציואקונומי גבוה מזה של שכניו הערבים המוסלמים. דבר זה מאפיין את המזרח התיכון כולו שבו מיעוטים דתיים הצליחו כלכלית לאורך הדורות יותר מאשר הרוב המוסלמי. מה מסביר את התופעה? מאמר חדש שפורסם בכתב העת להיסטוריה כלכלית מעלה הסבר מעניין מאוד לתופעה המצרית ואולי גם לתופעה דומה בארצות אחרות. במהלך אלף שנים של דומיננטיות מוסלמית במצרים ועד 1865 נגבה מלא-מוסלמים מס גולגולת, כלומר מס בסכום קבוע ללא קשר להכנסה. היה זה תמריץ עבורם להתאסלם ולהיפטר מהמס. אבל התמריץ עבד באופן שונה בקרב סקטורים שונים. עבור הקופטים העשירים התמריץ לא היה גדול במיוחד, כי מס הגולגולת היווה חלק קטן מהכנסתם. עבור הקופטים העניים עול המס היה עצום. הם היו צריכים לשלם את אותו הסכום ששילמו אחיהם העשירים, אך מתוך הכנסה קטנה בהרבה. התאסלמות הייתה יכולה לפטור אותם מעול כלכלי זה. מרגע שהתאסלמו לא הייתה דרך חזרה להם ולצאצאיהם אחריהם. העונש שהוטל במצרים על מוסלמי שמתנצר היה מוות.

באופן זה לאורך דורות הקופטים העניים יותר נשרו מדתם והצטרפו אל הרוב המוסלמי. המאמר מגבה את הטענה בנתונים אמפיריים. מצרים מחולקת למחוזות ושיעור המס השתנה ממחוז למחוז. במחוזות שבהם שיעור המס היה גבוה לאורך הדורות היו יותר מוסלמים ביחס לקופטים, אך הקופטים היו ברמה גבוהה יותר מבחינה סוציו אקונומית.

כיצד נשמר הפער הסוציו-אקונומי לאורך הדורות? ההסבר המועדף על מחבר המאמר הוא שהקופטים העשירים שמרו על תחומי הצווארון הלבן שבהם שלטו ולא הכשירו בהם עובדים מוסלמים. הוא מודע היטב לכך שאפשר לספק הסבר גנטי לפיו יכולותיהם של הקופטים העשירים, החכמים יותר, ששמרו על דתם עברו מדור לדור, אך דוחה אותו או לפחות ממעיט בערכו על ידי כל מיני תירוצים שנראים לי לא משכנעים במיוחד. ראוי לציון עם זאת שהוא מדגיש שעובדתית האוכלוסיה הקופטית, שלא כמו היהודים, מעולם לא הייתה הומוגנית בשגשוג ובאליטיזם והיא כללה, אפילו עד לא מזמן, מספר רב של אנלפביתים. על הקופטים, שלא כמו על כמו היהודים בארצותיהם, מעולם לא נאסר העיסוק בחקלאות, ורבים מהם היו חקלאים.

הסבר אחד שהמאמר דוחה בצורה משכנעת הוא הסבר האשמה הקולוניאליסטית, לפיו הבריטים העדיפו לקדם מיעוטים לצרכיהם (הסבר דומה לזה ניתן גם כדי להסביר את עליונות הטוסטי ברואנדה) וכך תרמו לשגשוגם של הקופטים. אבל הפער הסוציואקונומי בין קופטים ללא קופטים ניכר ברשומות כבר מאות רבות של שנים קודם לכן.

אם מס הגולגולת הופך את הקופטים למוצלחים יותר לעומת שכניהם המוסלמים, איזו אירוניה זו – האדוקים שבמוסלמים במצרים מלאים תשוקה עד עצם היום הזה להטיל אותו שוב על הקופטים. זו אחת הפנטזיות של האחים המוסלמים.

ארדואן והמבצע הבא בעזה

היחסים בין ישראל לטורקיה במצב מזעזע בתקופת שלטונו של הנשיא ארדואן. אבל מקור המתח הוא ברובו מילים משתלחות אך ריקות מצידו של הנשיא הטורקי. אין מעשים. וככל שניתן להעריך, גם לא יהיו. אפילו אם יידרש מבצע חדש וברוטלי בעזה. ארדואן לא יעשה שום דבר שעלול לסכן את הסחר בין ישראל לטורקיה.

מאזן הסחר מסביר מדוע. ישראל היא אחת הארצות החשובות ביותר לייצוא הטורקי. היא מייבאת ממנה ב-3.5 מיליארד דולר. היא מייצאת רק ב-1.5 מיליארד דולר. סכומים כאלו אינם דבר של מה בכך גם עבור הסולטן הטורקי. לשם השוואה, עצירת פליטים מסוריה, אחד מענפי היצוא המשגשגים ביותר של טורקיה, נעשית תמורת 7 מיליארד דולר מהאיחוד האירופי אשר מתפרסים על פני כמה שנים.

כלכלת טורקיה מצויה כיום דקות מאסון לאור הצניחה המתמשכת של הלירה. התסריט כבר נכתב בעבר עבור ארגנטינה. הטורקים חייבים להחזיר חובות גדולים שנקובים בדולרים ובאירו. כל ירידה בערך הלירה הטורקית פוגעת ביכולתם לעשות זאת ומגדילה את הסיכוי למעגל קסמים אכזרי – צניחת המטבע מקשה להחזיר חוב זר ומגבירה חששות המשקיעים מפשיטת רגל; חששות אלו מצידם תורמים עוד להתרסקות המטבע. הוושינגטון פוסט אכן חזה אתמול שכלכלת טורקיה מועדת להתרסקות גדולה. נקודה מעניינת היא שהטורקים לקחו ברצינות את עצתו הישנה של אורי רדלר ומחזיקים הרבה מיתרות המט"ח שלהם בזהב. מחירו, אם כך, יכול לשחק תפקיד מעניין לטובה או לרעה במשבר הטורקי. לכאורה העלאות הריבית בארה"ב יכולות לפגוע במחיר הזהב, שכמו כל נכס נהנה מסביבת ריבית נמוכה.

לבעיות של טורקיה תורמת גם התעקשותו של ארדואן לפגוע בעצמאות הבנק המרכזי ולהכריחו לשמור על ריבית נמוכה מרצוי. התנהגות זו, אם תתמיד, עלולה לשחוק את המטבע הטורקי כל הדרך אל ההיפר אינפלציה. אז המטבע הטורקי בכלל יהפוך ללא בר שימוש והתלות בהלוואות זרות תהיה מוחלטת.

ארדואן כאמור לא מתנהל בצורה הכי הגיונית, ובכל אופן פגיעה ביחסים הכלכליים עם ישראל נראית שיגעון אחד יותר מדי. התנהגות כזו יכולה גם לפגוע עוד יותר במעמדה של טורקיה בשווקים הבינלאומיים, כי המשקיעים יחושו פלצות לראות את ממשלתה בועטת בדלי מלא מט"ח בתקופה קשה. בבוא היום עלולה טורקיה להיזדקק לחילוץ מקרן המטבע הבינלאומית וכדי שהדבר יתאפשר מוטב לה לשמור על יחסיה עם הנשיא טראמפ.  טראמפ כבר הוכיח שאין לו בעיה עם שליטים חזקים, כל עוד הם ידידותיים לישראל.