הגידו כן לזקן. ולשמולי.

הצעת החוק של איציק שמולי להעלאת גובה קצבת הזקנה כך שתשתווה לשכר המינימום היא בעייתית בשל העלות התקציבית העצומה. קשה למדינה להתחייב להוצאה כה גדולה לאורך שנים בנסיבות משתנות ובלתי צפויות.

עם זאת, אני מאמין שבעתיד יתברר שהרעיון הגלום בחוק הוא ראוי ושהשיקולים בעדו יגברו על השיקולים נגד.

יש שאלה יסודית לגבי עתיד הכלכלה במערב בשל המירוץ בין שני תהליכים המנוגדים זה לזה. מצד אחד האוכלוסיה מזדקנת וקטן חלקו היחסי של כוח העבודה. מצד שני ההתפתחות הטכנולוגית העתידית צפויה להחליף חלק ניכר מהעובדים. הטכנולוגיה החדישה אולי כבר אינה מרעישה כל כך מבחינת ההמצאות משנות הכול שבאות בקצב איטי יותר מבעבר. אבל מבחינת היכולת לשכפל כל דבר בזיל הזול – ההישגים מרשימים ביותר. דוגמה אחרונה ממש היא הצלילה במחיר הנפט בשל יכולתם של מפיקי הנפט בפראקינג בארה"ב לקדוח עוד ועוד מבארותיהם. עוד הרבה קודם הוכיחו חברות סיניות שהן מסוגלות לשכפל כל דבר במחיר מגוחך, הישר אל תיבת הדואר של הלקוח.

אם הקיטון בכוח העבודה יעורר מחסור במוצרים והמון זקנים, חולים וחלושים, ינהרו אל סופרמרקטים ללא עובדים וללא מוצרים ויתקוטטו על מוצרים מעטים שמחירם יאמיר – הרעיון של שמולי הוא זוועה. מה הטעם להפקיד בידי קשישים אומללים אלו עוד מטבעות. המחירים רק יזנקו עם עליית הביקוש. אבל הרי כל הסימנים מראים שההיפך עומד לקרות. יהיו המון מוצרים פנויים משוכפלים לזקנים של העולם ורק צריך לתת בידיהם כסף כדי שיוכלו לקנותם.

הרבה כלכלנים שמודעים לכך שבעתיד יהיה שפע רב ומעט צורך בעובדים מציעים להנהיג קצבה לכל אדם. החיסרון הגדול של רעיון זה הוא בעידוד חוסר יצרנות ובתמריץ לבטלנות. מתן קצבה כזו לזקנים בלבד מפחית מהבעיה. רק הזקנים שבמילא סיימו את הקריירה יהנו ממנה. אפשר אולי להשיג פשרה שלפיה העלאת קצבת הזקנה תלווה בהעלאת גיל הפרישה וכך למשל לא יינתן תמריץ לנשים באמצע שנות השישים לצאת ממעגל העבודה, זמן שאולי מוקדם מדי עבורן.

העובדה שהחוק של שמולי מציע קצבה אוניברסלית שאינה מפלה בעלי הכנסה גבוהה היא חיובית. אין הוא כרוך בתמריצים סוציאליסטים איומים ובהתעמרות במעמד הביניים ובמידה רבה הוא מעודד יזמות ופתיחת עסק כעצמאי, כי המחיר שמלווה זאת לעתים קרובות, סיכון הביטחון הפנסיוני, יהיה חריף פחות.

יש שני שיקולים ייחודיים למציאות הישראלית שרק הופכים את החוק של שמולי לנבון יותר. ראשית, גם בעתיד שבו כמעט כל מוצר ישוכפל בעלות אפסית והשפע ישרור, ספק אם יהיה בישראל הצפופה והמתפוצצת דמוגרפית שפע בדירות. לאור זה כסף שיינתן לצעירים שעסוקים במירוץ לדירה רק יזניק ביקושים לבתים ויביא לניפוח בועת הנדל"ן. זאת בעוד שזקנים מפנים את כספם לצרכים אחרים פרט לדיור.

שנית, קיים הפרש עצום בין קבוצת הילדים והצעירים שבה חלקם של החרדים בישראל מתנפח במהירות מדהימה לבין קבוצת הזקנים שבה חלקם זניח. המפלגות החרדיות שמחויבות ל"הדרת פני זקן" לא יוכלו למחות על הטבות לזקנים, אך הן יבואו על חשבון הסקטור שלהן.

מודעות פרסומת

מי שמאמין לא מפחד

מי שמאמין בשוק החופשי, אינו יכול להיות מודאג מ"הגירעון הקטסטרופלי" כביכול ששר האוצר כחלון אשם בו בגלל ויתוריו לכל מיני גורמי לחץ.

לשוק החופשי יש דרכים שונות ומגוונות לבטא מורת רוח מגרעונות חריפים. הוא יכול להפיל למשל את שער השקל, אבל בפועל שער זה משקף כרגע שהשקל הוא חזק כמעט מאי פעם. אפשר ללכת כמה שנים אחורה באתר בנק ישראל ולהיווכח – השקל היה בעבר חלש בהרבה מול סל המטבעות.

דרך אחרת של השוק החופשי לבטא אי שביעות רצון היא להזניק את הריביות על האג"ח הממשלתי. האם ריביות אלו עלו? אולי קצת אבל עלייתן היא חיובית כי מאפשרת לחוסכים לצבור מעט תשואה נדרשת כל כך. במבט ארוך טווח הריבית הנוכחית על אג"ח ארוך טווח היא עדיין נמוכה בצורה לא סבירה, פחות מ-2.5% על אג"ח לא צמוד לעשור.

אם השוק החופשי באמת כועס על הממשלה, הוא יודע להפגין זעם. במשבר הכלכלי ב-2003 הממשלה נאלצה לשלם 12% ריבית בשנה. השקל היה קרוב ליחס של 5 שקלים לדולר. אין שום סימן שמספרים כאלו הולכים לחזור בקרוב. מי שמאמין – בשוק החופשי – לא מפחד. גם לא מהפחדות הגירעון.

לא כולן ביחד

לפעמים כשאדם מבקש להתריע מהסכנות שבדרך פעולה מסוימת הוא מתפתה לגבב אזהרות. עוד אזהרה ועוד אזהרה. אבל לא כל האזהרות והסכנות משתלבות יפה זו עם זו. רעידת אדמה למשל יכולה להוביל גם לשריפות וגם לשטפונות. אבל כנראה באותו מקום לא יהיו שריפה ושיטפון בעת ובעונה אחת.

משהו דומה עושה דרור מרמור במקור ראשון כאשר הוא מזהיר מהסכנות במדיניות היד הפתוחה שאימץ משרד האוצר בראשות כחלון. הוא מתריע מהחובות ומהגרעונות ואז מציין שהריבית הנמוכה מציבה קושי מיוחד בעת משבר שיווצר בעטיים. אין לאן להוריד אותה כדי לתמרץ את המשק.

ההיפך!

אם החובות והגרעונות יחוללו משבר, יהיה זה משבר אינפלציוני שבו ערך השקל יצנח ובנק ישראל בקושי יצליח להעלות את הריביות כדי להדביק את שעטת האינפלציה. הריבית הנמוכה הנוכחית לא תציב אז קושי כלל. היא תהיה זיכרון עבר מתוק.

אם לעומת זאת דווקא הריבית הנמוכה תהיה צרה, יהיה זה במשבר שבו אנשים לא מוציאים כסף מרוב פאניקה והלחצים הם אנטי אינפלציוניים. ההכנה הראויה למשבר זה היא בשפיכת כסף למשק כאן ועכשיו, בדיוק מה שכחלון עושה למגינת לבו של הכותב.

הריבית הנמוכה היא צרה ובזבוזים חסרי אחריות עלולים להיות צרה בעתיד אבל צרה שתורכב מהשילוב של שניהם? לא נשמע סביר.

מפולת איראנית

הריאל האיראני מוסיף במסע הקריסה הלא נגמר שלו – בדקות אלו כבר 170 אלף ריאל לדולר. בתקופה שבה אירן חתמה על הסכם הגרעין השער נע בין 30 ל-40 אלף ריאל לדולר. כל נסיגה של הריאל היא איתות של השוק החופשי שכלכלת אירן שוקעת בצרות צרורות. אירן מייצאת נפט אבל צריכה לייבא הרבה דברים אחרים ואין לה כסף לכך. ריאל נמוך משמעותו פחות כסף לטרור וליצוא האיסלאם השיעי הפנאטי. ומנגד דלק לזעם ההמונים שצועקים שהכסף של מדינתם צריך לעבוד עבורם, לא עבור עזה או לבנון. אפילו אחמדינג'ד, אותו שונא ישראל מושבע זכור לרע, מתפקד בימים אלו בתפקיד אופוזיציוני למשטר ותוהה מדוע הוא משתמש בכספו בחוץ ולא בפנים.

לא כל האינפלציות דומות. האינפלציה של ישראל בשנות השמונים, על אף שהייתה רעה וחריפה, לא הייתה כרוכה בקריסה של רמת החיים. המחירים עלו אך מנגנון ההצמדות הבטיח שגם המשכורות יעלו. העיתונים באותם זמנים ציינו שמצב הכלכלה אינו רע כמו מצב המטבע. האינפלציה האירנית, ממש כמו האינפלציה בוונצואלה, מבטאת לעומת זאת מחסור אמיתי.

כתבה ב-foreign affairs מנסה להאיר את כל הדרכים שבהן הקריסה הזו לא נוראית כל כך לאירן, שהרי לא יכול להיות שמממשל טראמפ הארור יוצא משהו טוב כמו חבטה באירן. למשל היא מציינת שהבנקים באירן נהנים מקריסת המטבע. בדומה ללוקחי משכנתא בתקופת האינפלציה הגדולה בישראל, החובות שלהם פשוט נמחקים. כמו שאינפלציה בזמן משבר הסבפריים יכולה הייתה להציל את ליהמן ברדרס.

טענה אחרת היא שהממשל האירני הוא בעל יכולת לסבסד יבוא בסקטורים מסוימים באמצעות שליטתו ברווחי הנפט ולכן ההתייקרויות שמרגישים בהן בני העם האיראני נמוכות בהרבה מקצב נפילת המטבע. המאמר נוקב במספר 16%. אבל למי שמאמין בכלכלה חופשית קשה להניח שלסבסודים כאלו אין תופעות לוואי איומות שחותרות תחת תועלתם. כשהפער בין שערי מטבע שונים בכלכלה נעשה גדול מיד, סביר להניח שישלוט התמריץ הגדול מכולם – לקחת מט"ח שנועד לסבסד סקטור מסוים ולמכור אותו באופן מושחת בשוק החופשי השחור שבו ניתן להשיג עליו רווח מפולפל.

אפילו כותב המאמר מודה שתועלת אופיינית אחד של פיחות במטבע, הגדלת התעסוקה במשק שהעבודה בו זולה יותר, תתקשה להופיע באירן. כשהמערכת הבנקאית הגלובאלית מחרימה מדינה שלמה, גם פיחות גדול לא יביא משקיעים שיקימו מפעלי יצוא ואין בו בשורה לשיעור האבטלה הגבוה.

כרגע רע לכלכלת אירן, אך יש להניח שככל שיעבור הזמן, המטבע גם ישקלל יותר ויותר לחיוב את האופציה הטובה ביותר מבחינת אירן – חזרתה לשלטון בארה"ב של המפלגה הדמוקרטית ואולי אף האגף השמאלי ביותר שלה.

עצת השקעה נדירה

כשפתחתי את הבלוג חשבתי להתעסק גם ברעיונות השקעה, אבל התרחקתי מזה בסופו של דבר וכבר הקדשתי פוסט לדעיכת אסכולת השקעות הערך בבלוגוספירה העברית.

ובכל אופן הנה עצת השקעה: עקבו בשבע עיניים אחרי כל מילה שהבחור הזה שכותב בגלובס אומר ותמיד תעשו בדיוק ההיפך.

המלך לבוש, הכלכלנים בעירום

בנשיאות טראמפ יש אלמנט של "המלך הוא עירום". ולא במובן שאותו מפיצה התקשורת לפיו טראמפ עצמו הוא המלך העירום. זה ברור מאליו שטראמפ הוא לא בדיוק המנהיג המערבי הטיפוסי בעידן המודרני אלא בריון נבער וגס רוח. הצבעה על כך אינה משולה למעשהו של הילד יוצא הדופן שמעז להגיד כי המלך הוא עירום, אלא היא חלק מהקונפורמיזם האליטיסטי הרגיל.

"המלך הוא עירום" מתאים יותר לתאר דווקא את האופן שבו טראמפ עצמו מתייחס לתופעות העולם. הוא אינו כבול לנורמות המורכבות ולעתים מנותקות מהמציאות שטבעו האליטות והשתעבדו אליהן, ויכול להצביע על דברים כהווייתם בהתבוננות כמו ילדותית תמימה וישירה. דוגמה לכך אפשר לראות בזעזוע שהנחיל טראמפ לגארי קוהן יועצו הכלכלי בדיאלוג הבא:

השיחה הוסטה לדיון על הצורך להוריד במידה משמעותית את מס החברות. בסוגיה זו היתה תמימות דעים בין טראמפ לקוהן, אך טראמפ החזיר את השיחה לסוגיית הדפסת כסף. "אנחנו פשוט נלווה", הוא אמר לקוהן. הספר מציין, שטראמפ התאהב ברעיון שהממשל הפדרלי, שהוא יעמוד בראשו – ממשל שנהנה מדירוג האשראי הטוב בעולם – יוכל ללוות בשער הריבית הנמוך ביותר בשוק. (כוונת טראמפ היתה שלצורך פרעון החוב הזה, יכול פדרל ריזרב להדפיס כסף).

אתה פשוט אינך יכול להדפיס כסף, חזר ואמר קוהן.

"למה לא, למה לא"? – התעקש הנשיא המיועד.

מובן שהמציאות הכלכלית בעשור האחרון מלמדת שדווקא אין שום בעיה להדפיס כסף כאשר שער הריבית כה נמוך. בניגוד לתיאוריות של הכלכלנים החששנים, יפן וארה"ב עשו זאת בהצלחה רבה וללא תופעות לוואי. התיאוריות של הכלכלנים הן עירומות וטראמפ הוא המלך, כמו שמשתקף במצב הכלכלי המזהיר של ארה"ב בתקופתו.

כהערת אגב, גם בפסיכולוגיה טראמפ הוא מאמין גדול בתיאוריה שמתיישבת גם עם הקומון סנס וגם עם הממצאים המדעיים, אבל האליטות מתעבות אותה – בני אדם הם תוצר של הגנטיקה שלהם.

 

הקריסה שלא ממשמשת לבוא

בגיליון אוגוסט של המגזין ליברל כתב הלל גרשוני על "תרמית הביטוח הלאומי".

בחברת ביטוח אתה מקבל רק אם אתה משלם. לא שילמת פרמיה – לא קיבלת. שילמת פרמיה גבוהה – קיבלת ביטוח מקיף יותר. בביטוח הלאומי בדרך כלל אין קשר בין התשלום לתקבול. אתה משלם לא לפי הכיסוי שאתה רוצה לקבל, אלא לפי ההכנסות שלך וסוג העבודה שלך. ואתה מקבל לרוב בלי קשר למה ששילמת.

עד כאן – אמת לאמיתה. הביטוח הלאומי אינו באמת ביטוח. זו תוכנית ממשלתית להענקת קצבאות שמשום מה, בשם הסירבול, הביורוקרטיה ומצג השווא, גם צירפו אליה אגף שעסוק בגביה ומיסוי. אפשר היה לבטל את העיסוק של הביטוח הלאומי בגביה ובמקום זאת להעלות את מס ההכנסה בכמה אחוזים, מה שלא היה מצריך תוספת כוח אדם.

מכאן גולש גרשוני לאמירה מפוקפקת מאוד, שלמעשה סותרת לחלוטין את הרישא.

זו מערכת קורסת. כיום נמצא הביטוח הלאומי בעודף של מיליארדים. אבל חישוב אקטוארי, הנסמך על כמות מקבלי הקצבאות העולם יחסית למשלמים, מתוך שבתוך כ-27 שנה הביטוח הלאומי יפשוט את הרגל.

מנקודה זו ממשיך גרשוני ומחדד את המסר באמצעות הביטויים "תרמית פונזי" ו"פראיירים".

האמת היא שתחילתו של המאמר שלו שהיא אמת צרופה, הסבירה מדוע סופו שגוי ומופרך. קצבאות הביטוח הלאומי הן חלק אינטגרלי מתוכניות התקציב הממשלתיות. הביטוח הלאומי מחובר למדינה ולמוסדותיה בעטיניו. הוא לעולם לא יפשוט רגל מאחר שלמדינה יש את מדפסת הכסף והיא תמיד תוכל להדפיס כסף כדי לממן את קצבאותיו. אם לפונזי המקורי הייתה מדפסת דולרים הוא לא היה פונזי אלא הנדיב הידוע.

יאמר גרשוני או מי מטעמו – נכון, אפשר יהיה להדפיס כסף, אבל לכסף לא יהיה ערך, אפשר יהיה להמיר מזוודת שטרות בנייר טואלט כמו בוונצואלה וכהנה וכהנה טענות מסוג זה.

בפועל אנחנו מצויים אחרי שנים של אינפלציה אפסית. השקל חזק ואילו בעיית יוקר המחיה לא נובעת מחולשתו אלא קשורה בקשר הדוק בעיקר למחסור בדיור וכנראה תישאר כך בשל הנתונים הדמוגרפיים. כל עוד גרעין התמריצים הקפיטליסטי יישמר, המצאות שונות ומשונות ימשיכו להפוך את החיים לזולים יותר. האייפון המדהים של שלשום יימכר בגרושים מחר ואוטומציה תקטין את עלויות העבודה (מי יודע אולי יום אחד כחלק מההתייעלויות אפילו יסגרו את אגף הגביה בביטוח הלאומי). בנסיבות אלו סביר להניח שממשלות, כמו ממשלת יפן מזה עשורים, רק יצטרכו להדפיס כסף בקדחתנות כדי למנוע לחצים דפלציוניים, ואין פסול בכך שחלק מהכסף יודפס עבור קצבאות הזקנים, הנכים והמובטלים של הביטוח הלאומי.