עולם פוסט מדפסת

לכלכלה יש שני צדדים. צד היצע, מאגר המוצרים שנמצאים על המדף בסופרמרקטים ובחנויות השונות, וצד ביקוש, הקונים שמגיעים אל החנויות האלו מצוידים בכסף.    בזמן זה של המאה ה-21 אנחנו מוצפים בתוצרת שמגיעה בהמוניה ובזיל הזול מכל מקום ובפרט מבתי החרושת של העולם השלישי. לא כל המוצרים זמינים בשפע, למשל דירות במרכז הארץ. אבל רוב הדברים זולים ונגישים במידה שלא היה לה אח ורע. מרהיטים ובגדים ועד לתעבורת המידע והתקשורת הגלובאלית. מטיסות זולות ועד למכשירי חשמל ביתיים. בארץ תמיד מים וחשמל היו שני משאבים שקראו לנו בפרסומות להמעיט בצריכתם. על חברת החשמל אמרו בזמנו שהיא התאגיד היחיד בעולם שמפציר בפרסומות לא להשתמש בתוצרתו. מאז הוקמו מתקני התפלה, נמצא גז בקרקעית הים, ואפילו בדברים אלו נראה שאין מחסור.  אם משהו נראה לך יקר במידה שערורייתית (וזו אינה דירה במרכז הארץ), אולי פשוט לא חיפשת מספיק בחנויות האינטרנט הסיניות. לאחרונה גיליתי זאת שוב כשהתברר לי שאני יכול להזמין משקפיים נפלאות מהאתר הסיני זני אופטיקל (במספר העדשה המופרז המתאים לי) בחמישית המחיר שגובים עליהם האופטיקאים בארץ.

בכל רגע נתון יכולים קברניטי הכלכלה לטלטל את המאזן בין הביקוש וההיצע ולהטות את הכף כך שדווקא צד ההיצע יהיה חנוק, והדבר יורגש בעליות מחירים חדות בענפי המשק השונים. הם פשוט יכולים לשחרר לשוק יותר כסף. הם יכולים לצפצף על החשש מגרעונות. זה בעצם המרשם של אסכולת ה-MMT שהתייחסתי אליה לפני שני פוסטים.  כשהכסף יציף את השווקים לא יהיה מחסור בקונים שיגיעו אל החנויות מצוידים בכסף. ומכיוון שכך המחסור יהיה בסחורה עצמה.

הבה נחשוב על העולם שבו מדפיסי הכסף מנצחים בוויכוח הכלכלי, שבו הכסף מחולק להמונים בנדיבות. האם זו אוטופיה סוציאליסטית?  ספק רב. זו אולי אוטופיה קפיטליסטית.

זאת משום שבעולם כזה הבעיה היחידה שנותרה היא בעיית צד ההיצע, בעיית המחסור. לסוציאליזם אין פיתרון לבעיות של צד היצע. הערכים שהוא מקדש – שוויון במקרה הטוב, צרות עין במקרה הרע, אינם מוסיפים שום היצע לעולם. הם מקטינים תמריצים, הם מחוללים מחסור, הם מחליפים שפע קפיטליסטי בעמידה בתור.

זהו אבסורד לראות את ההיצמדות למאזנים ולגירעונות כאידאולוגיה קפיטליסטית. זו אידאולוגיה שמבליטה בעיה כלכלית מלאכותית – חוסר התאמה בין מאזנים למציאות. לפיכך היא מחוללת עולם כלכלי שהפתרונות בו אינם פתרונות קפיטליסטיים. בעולם כזה אפשר למשל לטעון, כמו שיש הטוענים באמת, שהפתרון לבעיית העדר הביקושים הוא למסות את העשירים שאינם צורכים כל כך ולהעביר כספם לעניים שצורכים, כדי שהמאזנים יתאזנו ויותר כסף יתגלגל במשק.

מי שהשוק החופשי הקפיטליסטי יקר ללבו ירצה לראות עולם שבו הפתרונות היחידים לבעיות הכלכליות הם קפיטליסטיים. לכן הוא צריך לקוות בכל ליבו שכמהלך מקדים ניפטר מכל הקשיים המלאכותיים הקשורים לצד הביקוש. דהיינו הרשויות ידאגו שלאנשים יהיו מספיק ז'יטונים לשחק איתם בקזינו הקפיטליסטי, שמספיק כסף יסתובב בארנקים.

ומצד שני, מי שהדפסת כסף יקרה ללבו, כמו אנשי ה-MMT, מוטב שישלים עם זה שאחרי שהדפסה כזו תהפוך לחלק משגרת החיים הכלכלית, כמו שמציעים היום כבר רבים, הסוציאליזם כבר לא יהיה סחורה בשוק הרעיונות. האנושות תתמודד מול מחסור במוצרים, לא מול מחסור בפיסות נייר עליהן מצוירים פוליטיקאים (או משוררות). מה יש לסוציאליזם להציע מול מחסור במוצרים? שהממשלה תעסיק פועלים בעבודות יזומות מלאכותיות? שוועדי עובדים יתאגדו כדי להעצים עוד יותר המחסור? שהממשלות יבריחו תאגידים ויסתכנו בכך שיסגרו פסי יצור? רק לקפיטליסטים תהיינה תשובות אינטליגנטיות בעולם שבו ההסתמכות על המדפסת כדי לפתור בעיות צד הביקוש מובנת מאליה לכול, והשאלה היא רק איך ממשיכים מכאן הלאה.

אומרים שסוף העולם מתקרב

סופי העולם הוא ספר עיון חדש ומרתק שיצא בשפה האנגלית ועוסק באירועי ההכחדה הגדולים. שם הספר שנון – סוף העולם אמור להיות אחד ויחיד. כשמשתמשים במונח בלשון רבים, כבר יש בכך אלמנט הפתעה. ברם, זו האמת – העולם שבו אנחנו חיים עבר כמה הכחדות המוניות. הידועה שבהן היא זו שהתרחשה לפני 66 מיליון שנים, כאשר פגיעת אסטרואיד הובילה להיעלמותם של הדינוזאורים. אולי אפילו בין רגע. אבל הרבה קודם, מאות מיליוני שנים קודם, כבר אירעו הכחדות עצומות אפילו יותר.  ההכחדות הגדולות עיצבו את העולם שבו אנו חיים היום. 200 מיליון שנה חיו דינוזאורים על הפלאנטה ולא פיתחו ציביליזציה, אבל 60 מיליון השנים שבהן הבכורה עברה לידי היונקים הצמיחו את המין האנושי. בעוד 800 מיליון שנה תחל ההכחדה הסופית ככל הנראה על כוכב לכת ארץ. זאת בשל תהליך ההיתוך של השמש שיוביל לכך שהחום יעשה בלתי נסבל עבור צורות החיים המוכרות לנו. במרחב הגיאולוגי שאנחנו חיים, בין כליון הדינוזאורים לבין המוות בידי השמש, הספר בעיקר שם דגש על התפקיד שמשחק הפחמן דו חמצני, שבכסילותנו אנו מוציאים בחוסר אחריות מן האדמה שבה היה טמון. בניגוד לטענות לפיהן התחממות כדור הארץ בעקבות פליטות הפחמן הן ספקולציה עתידית, הספר מראה שפחמן דו חמצני שיחק בעבר תפקיד מרכזי בהכחדות גדולות. אז התפרצויות געשיות שהתרחשו באוקיינוסים פלטו פחמן דו חמצני על פני טווח זמן של עשרות אלפי שנים, וכך כדור הארץ התחמם באופן שהמית כמעט את כל החי.  היום הפליטות הרות הגורל מתרחשת בתחנות הכוח ובאגזוזים של מכוניות.

הכחדות בשל פעילות אנושית אינן דבר חדש. באלפי השנים האחרונות הפגינו בני האדם יכולת בלתי רגילה לחסל מינים אחרים. הממותות התהלכו על פני האדמה לפני אלפי שנים בודדות ואינן עוד. עוף הדודו והיונים הנודדות נכחדו לפני שניה במונחי כדור הארץ.  להכחדת בעלי חיים בידי האדם יש היסטוריה עתיקה. האבוריג'ינים באוסטרליה למשל חיסלו ככל הנראה חלק נרחב מבעלי החיים שם, ביניהם הדיפרוטודון, חיית כיס ענקית בגודלה. ישנו ויכוח אידיאולוגי בנושא – האם ניתן לייחס לילידים חיסול נרחב של עולם החי. ישנם פעילי זכויות ילידים עם השקפת עולם נוסח הסרט "אוואטר" שמתקשים להאמין שייתכן שילידים, ממש כמו האדם המודרני, עשו שמות בבעלי החיים שבסביבתם ולא חיו איתם בהרמוניה קסומה.

האופן שבו בני האדם מהנדסים בדורות האחרונים את כמות הפחמן הדו חמצני באוויר נושא עמו את הסכנה שיביא להכחדה בסדר גודל כזה המתקרב במשהו להכחדות הקדמוניות העצומות. אפילו הרבה לפני זה – ההשלכות הגיאופוליטיות נדמות בלתי נתפסות. מה תהיה המשמעות של גבולות בינלאומיים, ובפרט באזור הנפיץ שלנו, כאשר בשנת 2200 או מאוחר יותר הדלתא הצפופה של הנילוס, ביתם של עשרות מיליוני מצרים, תשקע במים.  אבל את מי תעניין הדלתא כאשר זה יהיה גם גורלן של ניו יורק, בוסטון, אמסטרדם וערים אחרות. סעודיה ומדינות מדבריות נוספות, כמו גם כנראה הנגב שלנו, יהפכו למקומות שבהם לא ממש ניתן לנהל חיים אנושיים, לפחות לא בקיץ. יציאה החוצה מהמזגן תהיה כרוכה בסכנת מוות כמו ביקור בלי מיכל חמצן על הירח. מצוות החאג' באיסלאם תהפוך ללא מעשית אם תיפול על הקיץ. קארמה רעה תהיה לסעודים – הם הוציאו כל כך הרבה נפט מהאדמה וישלמו את המחיר. אבל גם לנורווגים ולקנדים, שאף הם הוציאו את הנפט, תהיה קארמה רעה – ארצותיהם שיהפכו להיות חמימות ונעימות תצטרכנה לקלוט המוני פליטים משאר העולם.

האנושות עדיין יכולה להתעשת. אם תעמוד ביעדים של פריז, ניתן יהיה להגביל את התחממות כדור הארץ לשתי מעלות, מה שיגביל את הנזק האקולוגי. העלייה שמתרחשת מול עינינו בפופולאריות של מכוניות חשמליות ושל מכוניות חסכוניות בדלק והזינוק בהפקת כוח ממקורות מתחדשים מגדילים את האופטימיות לגבי הריאליות של היעד הזה. רק השבוע למשל הודיעה מאזדה על פריצת דרך בהתייעלות מנוע הבעירה הפנימית.

יצוין שהאפקט של פליטות גזי חממה לטווח הארוך באמת, של אלפי שנים ויותר, יכול להיות מעורב. כי לזכותן של הפליטות ניתן לומר שהן עשויות להציל את האנושות מקטסטרופה הפוכה ושכיחה למדי מבחינה גיאולוגית – עידן קרח. עם זאת, ייתכן שדווקא מסיבה זו כדאי לנו להשאיר מצבורי פחמן דו חמצני באדמה – כדי שלדורות העתיד הרחוק תהיה דרך לחמם את הפלאנטה.

עוד נושאים מעניינים שנדונים בספר – השאלה המוסרית לגבי חובת הדאגה לדורות הבאים (נושא שכתבתי עליו לפני שנתיים). וגם העיקרון האנתרופי – יכול להיות שהסיכוי להכחדה המונית גדול בהרבה משנדמה לנו על סמך ההיסטוריה הגיאולוגית. העובדה שלא אירעו כל כך הרבה הכחדות המוניות בעבר היא חלק מהנס שהיה נחוץ כדי שניווצר ונצפה בעולם. אבל הנס הזה לא בהכרח יקרה שוב. אנחנו דומים למועמד לעבודה שנבחר באקראי מאלפי קורות חיים בידי המנכ"ל שרצה, לפי הבדיחה, לבחור עובד עם מזל. העובד החדש הוא אכן ממוזל – אם לא היה לו מזל הוא לא היה מגיע למשרה, אבל מעתה והלאה הסיכוי שלו לצירופי מקרים ממוזלים נוספים הוא נמוך בדיוק כמו זה של כל בן אדם אחר.

MMT בכלכליסט

כלכליסט מקדיש כתבה לתיאוריה המוניטרית המודרנית (MMT), ומראיין את ראשי האסכולה. מומלץ לקריאה. רבים מהדברים הנאמרים שם נטענו פה בבלוג באריכות ובפוסטים רבים ומגוונים. עם זאת, העובדה שהכלכלנית הבכירה של האסכולה, סטפני קלטון, שימשה כיועצת לברני סנדרס מצביעה גם על הבעייתיות העמוקה ב-MMT. רוב אנשי האסכולה חברו לשמאל הכלכלי שבפועל מהווה סכנה גדולה ליכולת לעשות שימוש מעשי בתיאוריה.

נכון, ממשלות שמנפיקות מטבע משלהן לא באמת מוגבלות בידי גירעונות ומאזנים תקציביים אבל הן כן מוגבלות בשל מחסור במשאבים אנושיים, טכנולוגיים וטבעיים. מערכת התמריצים האיומה והאנטי קפיטליסטית ששמאלנים כמו ברני סאנדרס בארה"ב או שלי יחימוביץ' אצלנו שוקדים להקים מקטינה את המשאבים הפנויים הנתונים בידי הממשלות. אין הרבה פואנטה בכך שממשלות אינן מוגבלות בידי גיליונות תקציב, אם הן כל כך מוגבלות מעצם מלחמתו של השמאל ביוזמה החופשית.

מיסוי שהיה מונע אסון טבע

לעסקים יש תקופות טובות ויש תקופות רעות. התקופה הנוכחית היא רעה מאוד עבור חברת טבע שמתמודדת עם תחרות גוברת לקופקסון בד בבד עם צמצום חד של הרווחים בתחום הגנרי בארצות הברית. אבל תמיד יש תקופות טובות יותר ופחות. העיקר הוא להישאר על הגלגל, כמו שאמר פעם אריק שרון בהקשר אחר.

מה שמטריד במצב הנוכחי של טבע הוא נטל החוב העצום שגויס בעיקר למימון קניית חברת אלרגן – 35 מיליארד דולר. טבע אף לא הצליחה להקטין את נטל החוב ברבעון הנוכחי.  נטל חוב מונע הישארות על הגלגל בתקופות הרעות. הוא מאפשר לנושים לבעוט בך החוצה ולתמיד ולקטוע באופן סופי ומוחלט את התנועה הצנטריפוגלית. זה היה למשל גורלו של נוחי דנקנר, שהעמיס על אי די בי חובות על גבי חובות, וכשהגיעה שעת השפל של סלקום בעקבות רפורמת הסלולר לא נותר כסף לפרוע אותם.

המערכת הכלכלית עוצבה בכוונה בעשור האחרון לעידוד לקיחת הלוואות – הריביות ירדו לאפס. במקום שקברניטי המשק יורידו מסים כדי לעודד את המשק הם הסתמכו על מדיניות ריבית נמוכה, שעובדת רק אם השוק הפרטי מנצל אותה כדי להתמנף לדעת. ישנו גם היבט ידוע של מערכת המיסוי שמעודד מינוף. הריביות שמשולמות על חוב מוכרות להוצאה מבחינת מס חברות. כך, טבע לא שילמה מס על הרווחים שבהם השתמשה כדי לפרוע חוב הריבית. אם טבע הייתה בוחרת בנתיב הזהיר יותר למימון עסקת אלרגן ובמקום העמסת חובות הייתה מנפיקה מניות נוספות לשם כך תוך כדי דילול בעלי המניות הנוכחיים – זו עדיין הייתה עסקה גרועה, אבל היא הייתה מאפשרת לטבע להישאר על הגלגל בביטחה, לא להסתכן בהפיכתה לטרף לנושים. אלא שנתיב זה לא נהנה מהטבות מס. נניח שטבע הייתה מנפיקה מניות כדי לממן את קניית אלרגן. לאחר מכן היא הייתה מעוניינת להחזיר רווחים למשקיעים, קוני המניות החדשות. הרווחים היו ממוסים בטרם העברתם חזרה למשקיעים. לעומת זאת, החזרת רווחים למלווים כריבית אינה כרוכה במיסוי הרווחים בטרם החזרתם.

אחת ההצעות לרפורמת מס בארה"ב היא ביטול המעמד המועדף של הלוואות וריבית לצרכי מס, אבל מאחר שהשימוש במימון על ידי הלוואות שכיח בסקטור הנדל"ן היקר מאוד ללבו של הנשיא טראמפ ששם עשה את הונו, ספק אם רפורמה כזו צפויה לקבל את חתימתו.

לא מלהיב, נסבל

הטרנד בן עשרים וארבע השעות בתקשורת הישראלית הוא להתלהב עד אקסטזה מאבי גבאי, היו"ר החדש של מפלגת העבודה. גם כותב בלוג זה, עצמאי מחשבתית ככל שינסה להיות, לא נקי מהשפעת טרנדים. התבוננתי מעט בעמדותיו הכלכליות של גבאי כפי שבוטאו בשיחת ווטזאפ עם טל שניידר וחברים, ואין ספק שיחסית למה שניתן לצפות ממפלגת העבודה, מדובר במנהיג בעל דעות נסבלות ואפילו בעלות אלמנטים חיוביים.

מס ירושה הוא מס צודק כאשר הוא מוחל מעל סכום מסויים כך שאנשים אמידים מאד משלמים אותו…. זה לא סכום של 2- 3 דירות אלא מעבר לזה.

מס ירושה הוא סל בלתי נגמר של תמריצים איומים, חדירה טוטאליטרית לחיי הפרט ובזבוז משאבים חסר תוחלת, וכבר הרחבתי בנושא.  יש להצטער על הצורך הכפייתי שיש לכמה עיתונאים לסחוב את הצעצוע המרופט הזה מערימת האשפה של הרעיונות הסוציאליסטים הגרועים. אולי אפילו האמריקנים יצליחו להיפטר ממס העיזבון שלהם בעתיד הלא רחוק.

מזכיר לכם שהייתי השר היחיד שהתנגד למתווה הגז ועמד מול ראש ממשלה תקיף בעניין. כשהעניין מבחינתי היה עלויות הגז והעובדה שהמחיר מונע שימוש בו ולכן לא נצמצם את זיהום האוויר.

אני תמכתי בהתלהבות במתווה הגז, מאחר שהדבר החשוב ביותר בעיניי היה ליצור תחושה שישראל הוגנת למשקיעים שלקחו סיכונים והצליחו. ההוגנות הזו היא הנכס האסטרטגי הגדול של ישראל, הרבה יותר מהגז עצמו. עם זאת, העמדה של אבי גבאי כשר לאיכות סביבה הייתה מובנת – המדינה התחייבה למחיר גז גבוה בתקופה שבה התחייבות זו נראתה סבירה ואף נבונה (פן המחיר יעלה עוד יותר, אם יושאר פתוח). אבל כתוצאה מכך נחסמה הדרך להעביר את המשק כולו לשימוש בגז, דבר שגרם נזק רב לאיכות האוויר בישראל.

את הקצבאות צריך להעלות מיד. גם אם זה מצריך מיסים נוספים (אגב, זה בעיקר מצריך שינוי סדרי עדיפויות – בשביל זה ממשלה נבחרת). לפני מיסים אפשר גם להחליט שהגרעון יגדל – מצבנו בחוב-תוצר מצויין ולא צריך להתרגש מהעלאת גרעון אם היא למטרות נכונות.

המשפט על העלאת הגרעון הוא כמובן מוזיקה ערבה לאוזניי. אף שהנימוק הטכני שגוי. לא מצב החוב תוצר מצדיק את הגדלת הגרעון, אלא שיעור הריבית האפסי. מצבה של יפן בחזית החוב והתוצר הוא לכאורה זוועה, ועדיין נדרשת שם הגדלת גרעון בשל ריבית האפס, המראה שנטל החוב הממשלתי נמוך מדי.

מצטער שידי לא קלה על ההדק של העלאת מיסים. בסוף, תזכרו שאת עיקר המיסים שמעלים משלם מעמד הביניים ואני מניח שמרבית הקבוצה משתייכת למעמד הביניים.

אחלה.

אבי, האם אתה סוציאליסט או קפיטליסט? גבאי: אני מאמין במעורבות ממשלתית בחיינו. כזאת שדואגת לכך שנזכה לחיים בכבוד ולכל ילד תהיה היכולת והתנאים לממש את הפוטנציאל שלו… אני פחות אדם של הגדרות עצמיות.

סבבה.

אנוכי הרובוט הלא אנוכי

הופעתם של הרובוטים, תחילה בספרות המדע הבדיוני ולאחרונה גם בכמה שימושים ראשוניים בעולם המודרני, מעלה חשש קדום – הגולם יקום על יוצרו. הרובוטים ימרדו בבני האדם וישעבדו אותם או יחסלו אותם. אחד הבלוגרים החביבים עליי הקדיש לנושא פוסט קצר והסביר מדוע דבר זה לא צפוי לקרות (תרגום חופשי):

עבדים מרדו באדוניהם בימים עברו. מדוע? מאחר שבני אדם עוצבו ביולוגית לחתור להעלאת מעמדם בחברה וכן לפעול בהתאם לרגשות כמו צדק, נקמנות וכדומה. הרגשות והדחפים הביולוגיים קיימים מאחר שהם אפשרו לנו בעבר להעמיד ילדים, נכדים ונינים.

בינה מלאכותית של מחשבים תתוכנת כפי שנרצה אותה, וכנראה נרצה שתשרת בני אדם. הרובוטים יהיו עבדים מאושרים. במידה שתהיה להם יכולת חשיבה, הם ישתמשו בה כדי להשתפר במתן שירות לאדוניהם בני האדם, ולא יהיה להם כל רצון למרוד בנו.

בקיצור, בני אדם אינם כפי שהם מאחר שהתכונות הדומיננטיות בהם הן הכרח לכל אורגניזם, אלא מאחר שהאבולוציה עיצבה אותם בהתאם לאופן שתרם להישרדות בימים עברו בג'ונגלים. את הפסיכולוגיה של הרובוטים, לעומת זאת, לא יעצבו צרכי ההישרדות בג'ונגל האפריקני, אלא התכנות בידי מכיניהם.

יש כבר דוגמאות ליצורים שמשרתים בנאמנות את אדוניהם האנושיים, מאחר שלכך עוצבו – דוגמה נחמדה – הכלבים המבויתים בעלי התווים הילדותיים. בני אדם בחרו להכליא כלבים חמודים ונוחים עם כלבים חמודים ונוחים וכך הולידו זנים של כלבים חמודים ונוחים עוד יותר. דוגמה אכזרית – פרות שנולדו להיות מעוותות פיזיולוגית. הן עוצבו בזיווגים רבי דורות שנתנו עדיפות לתכונות שלא שירתו אותן, אלא משרתות בני אדם – תפוקה אופטימלית של בשר וחלב.

רובוטים עדיין יכולים להיות מסוכנים מאוד לאנושות, אבל לא בשל המוטיבציות הפנימיות שלהם אלא בשל המוטיבציות הזדוניות שיושתלו בתוכם בידי בני אדם אחרים לצרכיהם. ממש כפי שתת מקלע אינו מסוכן כי הוא רוצה לרצוח, אלא מאחר שמי שמחזיק בו רוצה. הרובוט לא יהיה אנוכי אבל אדוניו עלול בהחלט להיות כזה.

סמים מתמרצים

אף פעם לא גיבשתי דעה מוצקה בנושא התרת השימוש במריחואנה. מצד אחד החירות האנושית יקרה ללבי. מצד שני חששתי מהאפקטים השליליים של הסם ובפרט מהגברת הסיכון בכבישים מצד נהגים מסטולים. כמו שנאמר פעם (אך כרגיל, לא על ידי מי שהציטוט מיוחס לו), החופש שלך להניע את אגרופך אנה ואנה מוגבל על ידי קרבת הסנטר שלי. בדרכים מסתובבים הרבה סנטרים המחוברים לגופים פגיעים וחפים מפשע. גל הלגליזציה ההיסטורי של השימוש במריחואנה בארה"ב מהווה הזדמנות לבחון את ההשפעה של השינוי החוקי על הבטיחות בכבישים בתנאי אמת. הממצאים מקולורדו לכאורה חד משמעיים – מאז הלגליזציה ישנו מספר הולך וגדל של מעורבים בתאונות דרכים קטלניות שנמצאו תחת השפעת מריחואנה.  אבל בעניינים כאלו גם מה שנראה חד משמעי אינו באמת כזה. ייתכן פשוט שהשימוש במריחואנה הולך וגדל, אך הסם אינו קשור לתאונה. גם חוקרי מקרי המוות בקולורדו עדיין לא הגיעו למיומנות שתאפשר להם להגיד בוודאות האם הייתה השפעה פעילה של המריחואנה בעת התאונה. מי שמנסה לנתח את הנתונים בשיטתיות מתקשה להגיע למסקנות. מול המידע על עלייה במספר הנהגים שנמצאה אצלם השפעת מריחואנה ניצבת העובדה שבמדינות שהתירו מריחואנה חלה באופן כללי ירידה בתמותה בכבישים עם ההתרה. אולי מריחואנה משרה רוגע ומווסתת זעם כבישים. טענה אחרת היא שמריחואנה באה על חשבון צריכת אלכוהול שעלול להיות מסוכן יותר. מי יודע. ערבוביה סטטיסטית שכזו מאפשרת לכל צד בוויכוח להיאחז בנתונים שמשרתים אותו, ואין הכרעה. תנודות לא ברורות בתמותה בכבישים קורות כל הזמן. למשל החל מתחילת השנה הנוכחית יש בישראל עליה קיצונית בתמותה בתאונות דרכים במגזר הערבי (עלייה בשיעור העומד על למעלה מ-50%!) מול מגמת ירידה ברורה במגזר היהודי (ירידה ב-10%). מה יכול להסביר כאלו תופעות מלבד הכאוס הרגיל של הסטטיסטיקה. אם היה קורה אירוע משמעותי במגזר הערבי מאז דצמבר, ודאי היו משתמשים בו להסביר את המתרחש, אך למיטב ידיעתי לא קרה כזה.

מכיוון שאין לי שום דבר חד משמעי להגיד בנושא, לא הייתי מקדיש לו רשומה אלמלא נתקלתי במאמר המאיר אפקט צדדי ותוצאה לא מכוונת של התרת המריחואנה. עוד מבט באופן המרתק והגחמתי שבו מעצבים שינויים במערכת התמריצים את המציאות. בתקופה שבה מריחואנה הייתה אסורה על פי חוק, משתמשים שהחזיקו מריחואנה בכלי הרכב שלהם חששו מאוד ממפגש עם שוטרים. שוטרים נוטים להיטפל לנהגים שלא באים להם טוב בעין. אחד הדברים שעושים רע לעין השוטר הוא נהג או רוכב לא חגורים בחגורת בטיחות.   התמריץ לחגור חגורת בטיחות הוא לכאורה תמריץ עליון – עניין של חיים ומוות. אולם רבים מבני האדם מתקשים לחשוב על תמריצים שיהיו רלוונטיים בהתרחשויות שסיכוייהן נמוכים מאוד, ותאונות דרכים הן למרבה המזל אירוע  נדיר. לעומת זאת, לכולם ברור שפגישה עם שוטר כאשר במכוניתם שפע מריחואנה היא ביש מזל בהסתברות גבוהה, ולפיכך יש להם תמריץ ברור לנקוט בכל צעד כדי להקטין את הסיכוי למפגש עם המשטרה, בין השאר על ידי חגירת חגורה.

אם כך האיסור על החזקת מריחואנה עודד את מי שהפר אותו לחגור חגורת בטיחות ולפיכך הייתה לו תועלת בטיחותית משמעותית עקיפה, אף שהמחוקקים לא התכוונו לה ובטח לא העלו אותה בדעתם. טענת החוקרים היא שהלגליזציה של המריחואנה יכולה לבטל את האפקט ולהפחית ב-3% את מספר הנסיעות שבהן נעשה שימוש בחגורת בטיחות בקרב קבוצת האוכלוסייה הרלוונטית, מה שיסתכם בעשרות אלפי נסיעות ביום במדינה. חגירת חגורת בטיחות מקטינה במחצית את הסיכוי למוות בתאונת דרכים, ולפיכך אין מדובר בעניין זניח.

מעבר לעולם המריחואנה קל להעלות ספקולציה בעקבות המחקר לפיה שחורים בארה"ב הפגיעים במיוחד להיטפלות שוטרים, שומרים בשל כך על תקנות הבטיחות בדרכים בשיעור גבוה יותר משהיו שומרים עליהן אחרת, וכך ניצלים חייהם של רבים מהם, לבטח יותר מאלו המקופחים בתקריות הנדירות של ירי שוטר בצעיר שחור לא חמוש שמעוררות את זעמם של ארגונים כמו "בלק לייבס מטר". עם זאת, המורכבות של המציאות והתוצאות המרובות והלא צפויות של כל שינוי בה לא בהכרח יכולים או צריכים להצדיק שימור של חוקים ותקנות גרועים.

תעשייה בסכנת התחשמלות

כתבתי כבר הרבה על המכונית החשמלית, המכונית ללא נהג וכיצד השילוב של שתי הטכנולוגיות יכול להפוך סדרי עולם, להוריד את מחירי הנדל"ן, לשנות את פני הערים, להציל את כדור הארץ ועל הדרך למוטט את מדינות הנפט.  נדמה שכבר אין מה לחדש, אבל מאמר נהדר לקריאה (באנגלית) שלצידו דיון ער בתגובות שפורסם בחודש האחרון מצליח לרתק בכל אופן.  התחזית במאמר היא שעד 2030 תעשיית הנפט תקרוס כליל, כפי שתעשיית הפחם קרסה במהירות בשנים האחרונות ומחירי המניות של החברות הגדולות בתחום צנחו ב-99%. מקבילות היסטוריות נוספות הן מה שקרה לקודאק עם הופעת המצלמה הדיגיטלית ומה שקרה לנוקיה עם המצאת האייפון בידי סטיב ג'ובס. בכל המקרים התאגידים לא הצליחו להפנים מוקדם די הצורך מה הולך ליפול עליהם ואיזו הירושימה הם צפויים לחוות.

המאמר מציין שמכונית חשמלית מטבעה היא אמינה ויציבה הרבה יותר מאשר מכונית המונעת על ידי מנוע בעירה פנימית. על כן כלכלת הנפט תחוסל בידי השילוב שבין האמינות של הרכב החשמלי לבין ההוזלה והנוחות הטמונות בהוצאת הנהג מהתמונה.

2030 לא כל כך רחוקה במונחים היסטוריים והולך להיות עשור מאוד מאוד מסעיר בדרך לשם, אם התחזית תתממש. הקללה הסינית תתגשם בחייו של השליט הצעיר החדש של ערב הסעודית. הולך להיות לו מאוד מעניין. ואולי תהיה זו דווקא קללה יפנית – אולימפיאדת טוקיו 2020 מסתמנת כנקודת מפנה בשימוש ברכב ללא נהג.

ליברטריאני בלי פטיש למתכות

ליברטריאנים, אלו שמאמינים שהתערבות ממשלה היא שורש כל רע, סולדים מפעילות בנק מרכזי הקובעת את שערי הריבית ומיועדת לייצב את זרימת הכסף במשק. בנק מרכזי הוא מבחינתם הרעה החולה האופיינית של החיים: מקור סמכות שלטוני יחיד שמשבש את הפעילות הכלכלית החופשית. הבעיה עם השקפה ליברטריאנית זו היא שהיא מחליפה רע בגרוע יותר. האלטרנטיבה האהובה על הליברטריאנים היא חזרה לשימוש במתכות כמטבע, מטבע על בסיס כסף או על בסיס זהב, שיטה שקיינס כבר ראה כשריד ברברי והייתה בשיאה בשבילי הדרכים של ימי הביניים.  גם מה ליברטריאני בכך? למען האמת קשה לחשוב על רגולציה הרסנית ומטורפת מזו לחבל איתה בשוק החופשי – לחייב את הציבור להצמיד את חיי המסחר שלו לזמינותן של מתכות לא רלוונטיות.

אבל יש אנשים עם זיק ליברטריאני בנשמתם שהם גם, מצד שני, מפוכחים ונבונים בסוגיה זו. אחד מהם הוא הכלכלן האמריקני סקוט סאמנר. הוא מאמין שבנק מרכזי צריך להיות מחויב לשמירה על יעד אחד – סך הפעילות הנומינלית במשק תעמוד על סכום קבוע, שיגדל בקצב איטי, בשלושה או ארבעה אחוזים, משנה לשנה. אבל הוא מציע להוציא את שיקול הדעת לגבי השמירה על היעד מידי אנשי הבנק המרכזי ולהעביר אותה לשווקים. אם תתקבל הצעתו, בבורסות בעולם יסחרו חוזים על התמ"ג הצפוי. אם החוזה יראה שהתמ"ג הצפוי נופל מהיעד, הבנק המרכזי ידפיס כסף (באמצעות קניית חוזים) עד שהמחיר יעלה למחיר הרצוי. אם ההיפך יקרה והתמ"ג הצפוי יעלה על היעד, הבנק המרכזי יספוג כסף (באמצעות מכירת חוזים) עד שמחיר החוזה ירד למחיר הרצוי.  יש הרבה תהיות טכניות על האופן שבו ימומש הרעיון והמתעניינים בכך יכולים להעמיק בכתיבתו של סאמנר, כלכלן מבריק שבמהלך העשור האחרון הפך מפרופסור אלמוני לאחד הדמויות החשובות במקרו-כלכלה.

כיום סאמנר פועל להקים שוק תחזיות ראשוני לתמ"ג כהוכחת התכנות, ומגייס לשם כך כסף. היום דיווח שהצליח לגייס תרומה של 50 אלף דולר כפרס לחוזים תמ"ג בהצלחה. אם מישהו סבור שיש לו כישורים יוצאי דופן לעמוד על מצב המקרו-כלכלה, הנה נפתחה לו זירת פעולה שבה אפשר להרוויח כסף מניבוי חכם של התמ"ג.

ראיון מבלבל עם אדם חכם

הכלכלן סטיב קין הוא אדם חכם. כדאי לקרוא את הראיון שערך עמו כלכליסט.

ברם, הראיון קצת מבלבל. קין אומר כמה חוב פרטי הוא רע, אך לא מודגש מספיק הצד השני של המטבע – חוב ממשלתי הנקוב במטבע הממשלתי הוא טוב. החוב הממשלתי מאפשר צמיחה בכלכלה שלא מבוססת על הכנסת מסלול החיים של יחידים למבוי סתום של חובות.

יש פרדוקס בנקודה זו כי חוב ממשלתי טוב ואילו חוב פרטי הוא רע אבל מצד שני החלטות הוצאת כספים פרטיות עדיפות מהחלטות ממשלתיות הנגועות בריכוזיות ובשחיתות. לכן צריך שהאזרח הפרטי הוא זה שיחליט כיצד להוציא הכסף והממשלה היא זו שתצבור החוב. קין מציע לחלק כספים לאזרחים, אבל אפשר פשוט להקל במיסים.