בראשית ימי הקורונה חזו שתטלטל את העולם החרדי מהיסוד, אבל נראה שיותר מזה היא מטלטלת את האופן שבו חילונים תופסים חרדים. הקורונה חשפה צדדים מכוערים חדשים של העולם החרדי. הצפצוף ההמוני על ההנחיות של משרד הבריאות והאלימות כלפי כתב גלי צה״ל. אפילו בניו יורק הרשו לעצמם החרדים להתריס מול השלטונות. השוטרים ברחובות הערים החרדיות היו חסרי אונים מול מצב שבו אין איש ששומר על הכללים. כל זה יכול להתניע את ראשיתה של הבנה בלתי נמנעת שהציבור הכללי והחרדים צריכים להתקיים באוטונומיות נפרדות, ללא כפיה הדדית. ההבנה הזו עוד תתגבש ותתעצב. התפיסה שלפיה צריך לעודד את גיוס החרדים לצה״ל שגם אני פעם חשבתי שיש בה ממש, היא אלטע זאכן. היום ברור שחרדים, על חוקי הצניעות הבלתי אפשריים שהם מביאים עמם, הם הדבר האחרון שצה״ל צריך, וכן שנתוני גיוס החרדים היו הונאה. אבישי בן חיים כתב על כך טור יפה כפי שהובא בתגובות לפוסט הקודם..
אבל אבישי בן חיים מאמין בהתפרקות החרדיות, בכך שצאצאי חרדים יסטו מהדרך. בעצם הוא שב בכך לאמונתו של בן גוריון שאפשר לוותר לחרדים מאחר שהם שריד זעיר לעולם שאבד, חסר חשיבות דמוגרפית. אבל העובדות טופחות על אמונה זו, והן חייבות לטפוח. החרדיות היא אסטרטגיה אבולוציונית מנצחת מאחר שכרוכה בהעמדת מספר רב של צאצאים שורדים. קשה לראות כיצד אינה מנצחת בטווח הארוך שאת ראשיתו נתחיל לראות כבר בימי חיינו וסופו בדורות שעוד רחוקים.
הפתרון הוא אם כך פתרון שתי המדינות, או לפחות שתי האוטונומיות. אחת לחרדים ואחת לשאר. שתי המדינות/אוטונומיות יוכלו לנהל ביניהן יחסים קונפדרטיביים או יחסים כדוגמת אלו שבין מדינות האיחוד האירופי. אין חשש לטרור בין חרדים לחילונים, אבל בהחלט יש חשש שדפוסי החיים והאמונות הייחודיים לחרדים יהפכו את חיי השאר לבלתי נסבלים. קנטוניזציה של המדינה, על בסיס שטחי השיפוט של הרשויות המקומיות, יכולה לתת לכך מענה הולם. על כל זה כתבתי כבר.
אפשר לתהות כיצד תוכל האוטונומיה החרדית להתקיים כלכלית בכוחות עצמה. ובכן ראשית, אם החרדים יפרנסו את עצמם התמריצים שלהם ישתנו כליל. הם הרי לא עיוורים להבנה שללא קמח אין תורה, הם פשוט יודעים שלעת עתה הם יכולים להסתמך על הציבור הכללי לשם פרנסתם. אם הציבור הכללי ישלח אותם להתפרנס בעצמם, הם יתפרנסו.
שנית, יהודי ארה״ב הולכים לבית הכנסת בשיעור גבוה יותר מאשר ישראלים. מדוע? הישראלים נמצאים בתוך מדינתם היהודית. הם אינם זקוקים לתזכורות מלאכותיות משהו ליהדותם. באופן דומה החרדים נמנעים מלימודי ליבה כדי ליצור חומות מלאכותיות סביב צעיריהם. אבל אם תהיה להם מדינה משלהם, היא תייתר חומות מלאכותיות. המדינה עצמה תשמר את החרדיות על ידי כלליה וחוקיה (שחלקם יהיו בלתי נסבלים לאנשים חילונים).
לחרדים יש נכס כלכלי גדול אחד והוא שהפוטנציאל של צעיריהם הוא כנראה טוב. מעידים על כך ציוני הפיז״ה של הבנות החרדיות שהם ברמה מערבית וההתאקלמות המוצלחת של נשים חרדיות בתעשיית ההייטק. אבל יש להם נכס כלכלי ענק נוסף והוא הסבלנות המוחלטת שלהם להיררכיה. החרדים יוכלו אם ירצו לעשות כמעשה נסיכויות המפרץ ולהביא המוני עובדים זרים, בלי זכויות, בלי חשש ללחץ להתאזרחות, בלי בג״ץ ובלי בצלם. אין חשש קל שבקלים שתקום תנועה באוטונומיה החרדית שתקרא לאזרח את ילדיהם דוברי העברית (או האידיש..). זה אולי נשמע רע ואטום, אבל בשורה התחתונה הדבר טוב לכולם. למי שנהנים מהעובדים הזרים ולעובדים הזרים עצמם שמוצאים פרנסה ויכולים לשלוח כסף למשפחותיהם בניכר.
בשל הסובלנות של החרדים לאי שוויון ולקפיטליזם חזירי, משקיע במדינה החרדית לא יחשוש מחקיקה סוציאליסטית. מעט מאוד חרדים מאמינים בשוויון או בצדק חברתי, אף אם הם הנהנים הראשונים מפירותיו של צמצום אי השוויון במדינה. הקדוש ברוך הוא הרי אינו קומוניסט. שיעורי המס על הון יהיו מן הסתם נמוכים במיוחד במדינה החרדית, איש לא יטען בעד מס ירושה וכל אותה התעללות מתמדת במשקיעים וביזמים שאופיינית למדינות עם תנועות פרוגרסיביות תיחסך מהמשקיעים. אכן מצד שני סביר שזו תהיה מדינה מושחתת כצפוי מישות שתרבותה היררכית ופטריאכלית.
ההתנהלות הנוכחית של הפוליטיקאים מנציחה את קיום החרדים כגוף טפילי על המדינה. המוני הילדים שנכנסים לשנתם הראשונה בחיידר עולים על מסלול שישאירם חסרי יכולות אלמנטריות גם כאשר יהיו בעוד שישים או שבעים שנה חלק מקבוצה שכבר לא ניתן לקרוא לה מיעוט. אבל בעתיד כל זה ישתנה מאחר שאי אפשר יהיה אחרת. הצפצוף של החרדים על הנחיות הקורונה מאכזב אבל גם מעורר תקווה שהאסימון יפול בסופו של דבר – חרדים ולא חרדים צריכים להיפרד לטובת שני הצדדים, ושניהם יכולים לצאת מורווחים – אזור סחר חופשי באוטונומיה חרדית כמו שציירתי יכול להפתיע את העולם כולו בעוצמתו הכלכלית. מי שאוהב את החזון המפורסם של המזרחן מרדכי קידר לעתיד הפוליטי של הפלסטינים – התקיימות בערי מדינה נפרדות, אולי יוכל להשלים עם כך שיש מקום לרעיון דומה גם בעתיד הפוליטי של היהודים.