אתון הקפיטליזם

בפודקסט בכלכליסט מתקיים דיון קצת סקפטי אבל לא כל כך רע יחסית בנושאים של חוב לאומי, גרעון, MMT, ההבחנה בין חוב שנקוב במטבע לאומי למטבע שנקוב במטבע מקומי ועוד נושאים דומים. נושאים שמירב ארלוזורוב ונערי האוצר עוד לא שמעו עליהם, אבל קיימים בבלוג הזה מאז שעמד על דעתו. תפוצתם העדכנית היא גם בזכות חברת הקונגרס האנטי ישראלית והשמאלנית קיצונית, אלכסנדרה אוקסיו קורטז.

לא לגמרי ברור מדוע דווקא השמאל הקיצוני דבק בהשקפת עולם נוסח MMT שבהיבטיה העיקריים היא פרו קפיטליזם ופרו שווקים ועומדת נגד הזיות שמנחות גופים ריכוזיים שמזלזלים בשווקים. למשל לראות אג"ח ישראליות שדורשות ריבית נמוכה מהאג"ח האמריקני ועדיין לטעון ש-4 אחוז גרעון זה מפלצתי וכהונת כחלון היא אסון גירעוני זו החלפת ההסתמכות על שוקי ההון בהסתמכות על מיתוסים.

אז אולי אוקסיו קורטז תהיה אתונו של המשיח הקפיטליסטי ותעזור למנוע משברים פיננסיים דוגמת זה מ-2007 (ומ-1929) באמצעות ביסוס תורת MMT? היא שקר אך תורתה אמת? עולה לראש המשפט האלמותי החביב עליי של רחל המשוררת על קבלת הגאולה מהמצורע.

מודעות פרסומת

האנדרדוגים של העשור הקודם

פנו לעצמכם רבע שעה וקראו את הראיון הזה של נתניהו עם ארי שביט בשנת 2006. חכם, מעניין, מרחיק ראות וגם מציב את ביבי בעמדה לא מוכרת למי שזכרונו קצר, עמדת האנדרדוג. הוא גם מדבר על שחיתות ועל עסקאות אפלות עם בעלי הון. מרתק בדיעבד.

הערה אחת: נתניהו חזה בראיון שבעקבות פעולותיו כשר אוצר נפתחה לפני ישראל הדרך לצמיחה כלכלית מהירה שתוביל אותה לתמ"ג של 250 מיליארד דולר כעבור עשור, מספר שנשמע דמיוני (התמ"ג אז היה 140 מיליארד דולר). העשור ההוא כבר מאחורינו ואנו יודעים כיצד הסתיים. התמ"ג הישראלי בשנת 2016 היה 315 מיליארד דולר. מעל ומעבר לאופטימיות של ביבי. מדינת ישראל ונתניהו ביצעו יחד את המעבר מעמדת האנדרדוג לעמדת המנצח הטבעי.

כחלון וההכנות למלחמה הגדולה

במאמר נאה ומפורט באתר דה מרקר מזהיר מיכאל שראל שצעירי ישראל ישלמו ביוקר על הנדיבות של כחלון. טענותיו על כחלון מתחלקות לשני חלקים. ראשית הוא מציין את העדר העניין המוחלט של שר האוצר בעריכת רפורמות יסודיות שיכריחו אותו להתעמת עם קבוצות לחץ. החינוך החרדי, ההסתדרות והוועדים, הנשים וגיל הפרישה המוקדם שלהן, המבנה המעוות של הארנונה לרשויות – שום רפורמה גדולה לא התחוללה בנושאים קריטיים אלו.

עד כאן הכול טוב ויפה ולעניין. אמנם לזכותו של כחלון ייאמר שקשה לגייס תמיכה ציבורית לרפורמות גדולות כאשר בסך הכול הדברים בסדר והכלכלה כמנהגה נוהגת. לחובתו ייאמר שאפילו לא ניסה.

מהדברים הנכוחים שבראש מאמרו גולש שראל לממבו ג'מבו הרגיל של מפחידני הגרעון. כמה הוא נורא וכמה הוא גדל וכמה הוא מסוכן וכמה הוא רע לעתידם של הצעירים. אבל המשבר הפיננסי של 2008 לימד אותנו שבגרעון במטבע מקומי אין סכנה כשלעצמו, מאחר שהבנקים המרכזיים תמיד יוכלו להדפיס כסף ולקנות בו כל אג"ח ממשלתי ואז לעשות עם ניירות החוב כרצונם – למשל למסור אותם לאחראי על המגרסה. מאחר ששראל אינו מסוגל לציין שום דוגמה רלוונטית, הוא שב לאותו כשל אומלל – מציין את יוון שכמובן משתמשת באירו, מטבע שאינו יכולה להדפיס, ולכן חובות הם אסון אמיתי עבורה.

על כך כבר כתבתי לא פעם. חידוש מעניין אצל שראל הוא שמנסה להשתמש בביטחון הלאומי כשיקול למדיניות מצמצמת:

בהקשר הישראלי קיים שיקול חשוב נוסף לשמירה על משמעת פיסקאלית והקטנה מהירה של החוב הציבורי "בזמנים רגילים" — השיקול הגיאו־פוליטי. הסיכון למלחמה בישראל גבוה יותר מאשר בשווייץ. במקרה של מלחמה, העלות הישירה של ההוצאות הביטחוניות (ואולי גם האזרחיות) בזמן המלחמה ולאחריה והפגיעה בפעילות הכלכלית עלולות להיות משמעותיות. ככל שהמצב הפיסקאלי בעת פרוץ המלחמה איתן יותר, ישראל תהיה חזקה יותר ומוגנת יותר בעת המלחמה ולאחריה

טיעון באמת חסר שחר. יהיה אשר יהיה מצבה של ישראל במהלך המלחמה – אפילו אם חלילה וחס תל אביב תהיה כהירושימה וחיפה כנגסאקי, בנק ישראל יוכל להדפיס כספים מתוך הבונקר. הגרעון הוא הדבר היחיד שלא צריך לדאוג לו במלחמה הרסנית. אכן, יש דברים אחרים שיוכלו לשרת את ישראל במצב זה. מאגרים עצומים של מים מינרלים, קופסאות שימורים ועודפי מט"ח. אולם אם אכן עודפי מט"ח חיוניים לדעת שראל, אזי הדבר סותר לחלוטין את השקפותיו בעבר על כך שעל בנק ישראל לחדול לקנות מט"ח. שיקולי ביטחון לאומי יכולים להצדיק קניית מט"ח והרחבת הרזרבות של בנק ישראל, וכבר הרחבתי על כך בעבר, אבל אין להם הרבה קשר לשאלת הגרעון. ואילו צמצום הגרעון אינו קשור כלל לביטחון הלאומי.

דונאלד מזמין אתכם לשוק

דונאלד טראמפ שובר מדי יום שיאים חדשים של חוסר יציבות, נבערות וגסות רוח. רק עתה היה מבזק על כך שהחיש את סילוק שר ההגנה שלו. במהרה בטח יגדפו כמו שגידף את שר החוץ הקודם, רקס טילרסון.

אולי בכך, במלחמת הסחר עם סין, בממשל המושבת וסתם במצב רוח רע יש לתלות את הנפילות החדות בשווקים. אבל אני רוצה להציע נקודת מבט הפוכה. יש דווקא מקום לאופטימיות בשוק המניות. המכפיל על הרווחים הצפויים ל-2018 נעשה סביר מאוד ואפילו זול – אזור ה-15. אין בועה וכנראה גם לא הייתה. העובדה שהמניות זולות כשלעצמה היא ברכה. כפי שהסברתי בפוסט אחר, חלק גדול מהתשואה ארוכת הטווח מגיע מקניית מניות עצמית וזו עובדת היטב כשהשוק זול.

וברמת המקרו אירעה התרחשות מכוננת. לאורך שנות אובמה היה ברור שהמפלגה הדמוקרטית תומכת בריביות נמוכות ואילו הרפובליקנים מתנגדים ומאמינים בדולר חזק. אבל עתה הרפובליקנים מכרו את נשמתם לדונלד טראמפ, ואילו טראמפ בוטה בדרישתו לקבל מנגיד הבנק שלו ריביות נמוכות כפי שאף נשיא לפניו לא העז להיות. עד כדי איום בפיטוריו. בטווח הארוך, הטווח ההיסטורי, נראה שקטן משמעותית הסיכוי שהמפלגה הרפובליקנית תשים מקלות בגלגליה של מדיניות מוניטרית מקלה. שוק המניות זקוק לריביות נמוכות כאוויר לנשימה והעובדה שחצי מהפוליטיקאים באמריקה שוכנעו בחשיבותן היא ברכה. טראמפ יכול להתגאות במורשת הזו: הנחלת חשיבות הריבית הנמוכה למפלגתו, מורשת שיכולה להצטרף לרשימה הקצרה אך הלא לגמרי ריקה של ההישגים שלו.

המהפכה הדמוגרפית

בתגובות בפוסט הקודם שותף סרטון שמראה את השינויים ברשימת עשר הכלכלות הגדולות בעולם בכמעט שישים שנה. האירועים הבולטים הם עליית יפן ולאחר מכן כמובן הזינוק הסיני הגדול ולאחרונה גם הודו מצטרפת לחגיגה. בולטות מאוד ברשימה לאורך הדורות האחרונים: גרמניה, צרפת, בריטניה, איטליה, ספרד. פה ושם הגיחו גם דרום קוריאה ואפילו הולנד.

ננוע חמישים שנה קדימה בציר הזמן, בהתאם לתחזיות הלמ"ס שלנו והדמוגרפים בעולם ונגלה ממצא בלתי נתפס, שכבר עמדתי עליו לא פעם. מספר התינוקות שיוולדו בישראל יהיה דומה או לפחות יתקרב מאוד למספר התינוקות שיוולדו בכלכלות העצומות האלו שלהן היה לאורך הדורות מקום של קבע בעשיריה הפותחת.

עוד הרבה יותר תינוקות יוולדו באפריקה, אך קשה להאמין שמשם תבוא בשורה גדולה לכלכלה העולמית. המחצבים ומשאבי הטבע שבהם בורכה אפריקה יהיו ככל הנראה פחות חשובים אז מכלכלת הידע.

כל אימת שלוקחים תהליכים אקספוננציאליים ומנסים למשוך אותם קדימה מגלים דברים מדהימים, אפילו בלתי נתפסים. אבל ארבעים או חמישים שנה אינם פרק זמן בלתי נתפס. סביר להניח שלחלקנו יהיה מזל לחיות אז. בעולם כבר קיימים הילדים שיהיו הסבים או אפילו חלק מההורים של התינוקות שיוולדו אז. אפילו הגניקולוגים הוותיקים של אז כבר שוקדים על תלמודם בבתי הספר לרפואה. גם אין מדובר במספרים חסרי תקדים בתולדות המדינה. ב-2023 יחיו בישראל פי שלושה בני אדם משחיו בה חמישים שנה קודם לכן, בזמן מלחמת יום הכיפורים. כדי שמספר התינוקות בישראל ב-2065 יעלה על זה שבספרד ובאיטליה, חברות קבועות בעשיריה הפותחת של כלכלת העולם, מספיק קצב גידול נמוך יותר מזה שאפיין את המדינה בחמישים השנה האחרונות. המהפכה הדמוגרפית השקטה במעמדה של ישראל בין האומות מתקדמת בשקט מדי יום במחלקות היולדות והשפעותיה בטווח הארוך מדהימות.

ישראל בעלייה

עליות המחירים בסקטור המזון ובמגזרים נוספים מוקעות בתקשורת כאסון. אבל מי שמבין מעט בענייני מקרו כלכלה עשוי לחוש תחושה יותר אמביוולנטית. האינפלציה הנמוכה בישראל בשנים האחרונות סותרת את הוראות הממשלה לבנק ישראל, מסמנת מצב כלכלי בעייתי ובעיקר מותירה את הריבית על שפל שהוא אסוני לחוסכים. אם אין אינפלציה, אין העלאות ריבית ואין דרך לחיסכון.

אז האם מוצדק לנגח את שר האוצר כחלון? ואולי יש למצוא בעליות המחירים אות לבריאות הכלכלה. בסך הכול קצב ההתייקרות הרב שנתי הוא סביר והולם אינפלציה מתונה ורצויה. ייתכן גם שבאופן פרדוקסלי עליות המחירים הכלליות ואיתן עליית הריבית הצפויה יביאו לירידה במחירי הדירות שהתנפחותם מתבססת על ריבית האפס.

מוקדם מדי לתת תשובה לשאלה זאת. הדבר דומה למכר סגפן שתמיד ידוע בחסכנותו שפתאום אתה מגלה שמוציא את כל הכנסתו. האם הדבר נובע מהחלטה מבורכת שלו להתחיל לחיות טוב, או משום שהוא מכלה כספו באופן מיותר ובזבזני?

המשק הישראלי, כמו כל העולם, יוצא מהסגפנות הדפלציונית של העשור האחרון. אך האם עליות המחירים מבטאות שפע ושגשוג, כלומר עליה אמיתית ברמת החיים של הישראלים (כמו שמתבטא למשל בפריחה המדהימה של הטיסות הזולות לחו"ל, ראו למשל בבלוג המעניין הזה). ואולי הן מבטאות בעיקר את חוסר היעילות ואת חוסר התחרותיות של המשק הישראלי? בינתיים, כל עוד לא מוכח אחרת, כחלון רשאי ליהנות מהספק.

הגידו כן לזקן. ולשמולי.

הצעת החוק של איציק שמולי להעלאת גובה קצבת הזקנה כך שתשתווה לשכר המינימום היא בעייתית בשל העלות התקציבית העצומה. קשה למדינה להתחייב להוצאה כה גדולה לאורך שנים בנסיבות משתנות ובלתי צפויות.

עם זאת, אני מאמין שבעתיד יתברר שהרעיון הגלום בחוק הוא ראוי ושהשיקולים בעדו יגברו על השיקולים נגד.

יש שאלה יסודית לגבי עתיד הכלכלה במערב בשל המירוץ בין שני תהליכים המנוגדים זה לזה. מצד אחד האוכלוסיה מזדקנת וקטן חלקו היחסי של כוח העבודה. מצד שני ההתפתחות הטכנולוגית העתידית צפויה להחליף חלק ניכר מהעובדים. הטכנולוגיה החדישה אולי כבר אינה מרעישה כל כך מבחינת ההמצאות משנות הכול שבאות בקצב איטי יותר מבעבר. אבל מבחינת היכולת לשכפל כל דבר בזיל הזול – ההישגים מרשימים ביותר. דוגמה אחרונה ממש היא הצלילה במחיר הנפט בשל יכולתם של מפיקי הנפט בפראקינג בארה"ב לקדוח עוד ועוד מבארותיהם. עוד הרבה קודם הוכיחו חברות סיניות שהן מסוגלות לשכפל כל דבר במחיר מגוחך, הישר אל תיבת הדואר של הלקוח.

אם הקיטון בכוח העבודה יעורר מחסור במוצרים והמון זקנים, חולים וחלושים, ינהרו אל סופרמרקטים ללא עובדים וללא מוצרים ויתקוטטו על מוצרים מעטים שמחירם יאמיר – הרעיון של שמולי הוא זוועה. מה הטעם להפקיד בידי קשישים אומללים אלו עוד מטבעות. המחירים רק יזנקו עם עליית הביקוש. אבל הרי כל הסימנים מראים שההיפך עומד לקרות. יהיו המון מוצרים פנויים משוכפלים לזקנים של העולם ורק צריך לתת בידיהם כסף כדי שיוכלו לקנותם.

הרבה כלכלנים שמודעים לכך שבעתיד יהיה שפע רב ומעט צורך בעובדים מציעים להנהיג קצבה לכל אדם. החיסרון הגדול של רעיון זה הוא בעידוד חוסר יצרנות ובתמריץ לבטלנות. מתן קצבה כזו לזקנים בלבד מפחית מהבעיה. רק הזקנים שבמילא סיימו את הקריירה יהנו ממנה. אפשר אולי להשיג פשרה שלפיה העלאת קצבת הזקנה תלווה בהעלאת גיל הפרישה וכך למשל לא יינתן תמריץ לנשים באמצע שנות השישים לצאת ממעגל העבודה, זמן שאולי מוקדם מדי עבורן.

העובדה שהחוק של שמולי מציע קצבה אוניברסלית שאינה מפלה בעלי הכנסה גבוהה היא חיובית. אין הוא כרוך בתמריצים סוציאליסטים איומים ובהתעמרות במעמד הביניים ובמידה רבה הוא מעודד יזמות ופתיחת עסק כעצמאי, כי המחיר שמלווה זאת לעתים קרובות, סיכון הביטחון הפנסיוני, יהיה חריף פחות.

יש שני שיקולים ייחודיים למציאות הישראלית שרק הופכים את החוק של שמולי לנבון יותר. ראשית, גם בעתיד שבו כמעט כל מוצר ישוכפל בעלות אפסית והשפע ישרור, ספק אם יהיה בישראל הצפופה והמתפוצצת דמוגרפית שפע בדירות. לאור זה כסף שיינתן לצעירים שעסוקים במירוץ לדירה רק יזניק ביקושים לבתים ויביא לניפוח בועת הנדל"ן. זאת בעוד שזקנים מפנים את כספם לצרכים אחרים פרט לדיור.

שנית, קיים הפרש עצום בין קבוצת הילדים והצעירים שבה חלקם של החרדים בישראל מתנפח במהירות מדהימה לבין קבוצת הזקנים שבה חלקם זניח. המפלגות החרדיות שמחויבות ל"הדרת פני זקן" לא יוכלו למחות על הטבות לזקנים, אך הן יבואו על חשבון הסקטור שלהן.