מדריך לחובות

מזמן לא כתבתי בנושא החוב. האירועים הכלכליים האחרונים מהווים הזדמנות לציין שוב את ההבדל בין החובות שמדרדרים את כלכלת טורקיה לבין החובות שמאפשרים לכלכלת ישראל לצמוח. בין החובות שריסקו את מדינות מזרח אסיה בטרם המיליניום, שהפילו את כלכלת ארגנטינה מעט אחר כך, שהחריבו את כלכלת גוש האירו ובין החובות שארה"ב ויפן שורדות יפה.

ההבדל הוא כמובן שהחובות הרעים נקובים במטבע זר ואילו החובות הנייטרליים נקובים במטבע מקומי. חוב במטבע מקומי הוא נטול כל משמעות מאחר שהבנק המרכזי תמיד יוכל להדפיס כסף, לפרוע את החוב הממשלתי וכך לבטלו מכל בחינה מעשית כפי שקרה ביפן ובארה"ב בהיקפים גדולים.

הבעיה עם הוצאה כספית משמעותית במטבע המדינה היא הלחץ האינפלציוני שהיא מפעילה. לא חשש חדלות הפרעון. לחץ זה צריך להיבחן ביחס לשיעור הריבית והאינפלציה. ואלו כיום עדיין נמוכים ביותר ומאפשרים לשחרר החגורה. המגמה היא אמנם עלייה בהן, כך שייתכן שבעתיד הלא רחוק תידרש משמעת בהוצאות. מצד שני אם יתממשו התחזיות על מהפכת האוטומציה הגדולה שבפתח, אנו אולי לפני עשור דפלציוני שבו שפיכת כספים תהיה הכרחית לשמן גלגלי הכלכלה.

קראתי לאחרונה שמשרד האוצר מתמחה כיום בחשבונאות פיקטיבית שמטרתה להוציא יותר כסף משמותר לו לכאורה לפי הכללים הנוקשים. כה לחי! חשבונאות ממשלתית של חובות במטבע מקומי היא חשבונאות שקר מטבעה כי היא מסווה את מעגלי הפידבק המורכבים שבין הוצאות והכנסות. כל כסף ישראלי שנוצר הרי חוזר בסוף לממשלה בסופו של דבר בדרך כזו או אחרת. חישוב חובות ממשלתיים נאיבי הוא שקר. הכותב שקרים בספרי השקרים פטור.

מודעות פרסומת

מס גבוה תורם להצלחה – המסלול הקופטי

המיעוט הקופטי במצרים הוא בעל מעמד סוציואקונומי גבוה מזה של שכניו הערבים המוסלמים. דבר זה מאפיין את המזרח התיכון כולו שבו מיעוטים דתיים הצליחו כלכלית לאורך הדורות יותר מאשר הרוב המוסלמי. מה מסביר את התופעה? מאמר חדש שפורסם בכתב העת להיסטוריה כלכלית מעלה הסבר מעניין מאוד לתופעה המצרית ואולי גם לתופעה דומה בארצות אחרות. במהלך אלף שנים של דומיננטיות מוסלמית במצרים ועד 1865 נגבה מלא-מוסלמים מס גולגולת, כלומר מס בסכום קבוע ללא קשר להכנסה. היה זה תמריץ עבורם להתאסלם ולהיפטר מהמס. אבל התמריץ עבד באופן שונה בקרב סקטורים שונים. עבור הקופטים העשירים התמריץ לא היה גדול במיוחד, כי מס הגולגולת היווה חלק קטן מהכנסתם. עבור הקופטים העניים עול המס היה עצום. הם היו צריכים לשלם את אותו הסכום ששילמו אחיהם העשירים, אך מתוך הכנסה קטנה בהרבה. התאסלמות הייתה יכולה לפטור אותם מעול כלכלי זה. מרגע שהתאסלמו לא הייתה דרך חזרה להם ולצאצאיהם אחריהם. העונש שהוטל במצרים על מוסלמי שמתנצר היה מוות.

באופן זה לאורך דורות הקופטים העניים יותר נשרו מדתם והצטרפו אל הרוב המוסלמי. המאמר מגבה את הטענה בנתונים אמפיריים. מצרים מחולקת למחוזות ושיעור המס השתנה ממחוז למחוז. במחוזות שבהם שיעור המס היה גבוה לאורך הדורות היו יותר מוסלמים ביחס לקופטים, אך הקופטים היו ברמה גבוהה יותר מבחינה סוציו אקונומית.

כיצד נשמר הפער הסוציו-אקונומי לאורך הדורות? ההסבר המועדף על מחבר המאמר הוא שהקופטים העשירים שמרו על תחומי הצווארון הלבן שבהם שלטו ולא הכשירו בהם עובדים מוסלמים. הוא מודע היטב לכך שאפשר לספק הסבר גנטי לפיו יכולותיהם של הקופטים העשירים, החכמים יותר, ששמרו על דתם עברו מדור לדור, אך דוחה אותו או לפחות ממעיט בערכו על ידי כל מיני תירוצים שנראים לי לא משכנעים במיוחד. ראוי לציון עם זאת שהוא מדגיש שעובדתית האוכלוסיה הקופטית, שלא כמו היהודים, מעולם לא הייתה הומוגנית בשגשוג ובאליטיזם והיא כללה, אפילו עד לא מזמן, מספר רב של אנלפביתים. על הקופטים, שלא כמו על כמו היהודים בארצותיהם, מעולם לא נאסר העיסוק בחקלאות, ורבים מהם היו חקלאים.

הסבר אחד שהמאמר דוחה בצורה משכנעת הוא הסבר האשמה הקולוניאליסטית, לפיו הבריטים העדיפו לקדם מיעוטים לצרכיהם (הסבר דומה לזה ניתן גם כדי להסביר את עליונות הטוסטי ברואנדה) וכך תרמו לשגשוגם של הקופטים. אבל הפער הסוציואקונומי בין קופטים ללא קופטים ניכר ברשומות כבר מאות רבות של שנים קודם לכן.

אם מס הגולגולת הופך את הקופטים למוצלחים יותר לעומת שכניהם המוסלמים, איזו אירוניה זו – האדוקים שבמוסלמים במצרים מלאים תשוקה עד עצם היום הזה להטיל אותו שוב על הקופטים. זו אחת הפנטזיות של האחים המוסלמים.

ארדואן והמבצע הבא בעזה

היחסים בין ישראל לטורקיה במצב מזעזע בתקופת שלטונו של הנשיא ארדואן. אבל מקור המתח הוא ברובו מילים משתלחות אך ריקות מצידו של הנשיא הטורקי. אין מעשים. וככל שניתן להעריך, גם לא יהיו. אפילו אם יידרש מבצע חדש וברוטלי בעזה. ארדואן לא יעשה שום דבר שעלול לסכן את הסחר בין ישראל לטורקיה.

מאזן הסחר מסביר מדוע. ישראל היא אחת הארצות החשובות ביותר לייצוא הטורקי. היא מייבאת ממנה ב-3.5 מיליארד דולר. היא מייצאת רק ב-1.5 מיליארד דולר. סכומים כאלו אינם דבר של מה בכך גם עבור הסולטן הטורקי. לשם השוואה, עצירת פליטים מסוריה, אחד מענפי היצוא המשגשגים ביותר של טורקיה, נעשית תמורת 7 מיליארד דולר מהאיחוד האירופי אשר מתפרסים על פני כמה שנים.

כלכלת טורקיה מצויה כיום דקות מאסון לאור הצניחה המתמשכת של הלירה. התסריט כבר נכתב בעבר עבור ארגנטינה. הטורקים חייבים להחזיר חובות גדולים שנקובים בדולרים ובאירו. כל ירידה בערך הלירה הטורקית פוגעת ביכולתם לעשות זאת ומגדילה את הסיכוי למעגל קסמים אכזרי – צניחת המטבע מקשה להחזיר חוב זר ומגבירה חששות המשקיעים מפשיטת רגל; חששות אלו מצידם תורמים עוד להתרסקות המטבע. הוושינגטון פוסט אכן חזה אתמול שכלכלת טורקיה מועדת להתרסקות גדולה. נקודה מעניינת היא שהטורקים לקחו ברצינות את עצתו הישנה של אורי רדלר ומחזיקים הרבה מיתרות המט"ח שלהם בזהב. מחירו, אם כך, יכול לשחק תפקיד מעניין לטובה או לרעה במשבר הטורקי. לכאורה העלאות הריבית בארה"ב יכולות לפגוע במחיר הזהב, שכמו כל נכס נהנה מסביבת ריבית נמוכה.

לבעיות של טורקיה תורמת גם התעקשותו של ארדואן לפגוע בעצמאות הבנק המרכזי ולהכריחו לשמור על ריבית נמוכה מרצוי. התנהגות זו, אם תתמיד, עלולה לשחוק את המטבע הטורקי כל הדרך אל ההיפר אינפלציה. אז המטבע הטורקי בכלל יהפוך ללא בר שימוש והתלות בהלוואות זרות תהיה מוחלטת.

ארדואן כאמור לא מתנהל בצורה הכי הגיונית, ובכל אופן פגיעה ביחסים הכלכליים עם ישראל נראית שיגעון אחד יותר מדי. התנהגות כזו יכולה גם לפגוע עוד יותר במעמדה של טורקיה בשווקים הבינלאומיים, כי המשקיעים יחושו פלצות לראות את ממשלתה בועטת בדלי מלא מט"ח בתקופה קשה. בבוא היום עלולה טורקיה להיזדקק לחילוץ מקרן המטבע הבינלאומית וכדי שהדבר יתאפשר מוטב לה לשמור על יחסיה עם הנשיא טראמפ.  טראמפ כבר הוכיח שאין לו בעיה עם שליטים חזקים, כל עוד הם ידידותיים לישראל.

אסטרטגיית התקף הזעם

כיצד יש להבין את התנהגות ממשל טראמפ שפותח במלחמת סחר עם העולם כולו? (אפילו איתנו!)

מדובר באקט שמחבל בכלכלה ומאיים על הישגו הגדול ביותר של טראמפ – השגשוג הכלכלי באמריקה. אם כולם היו יודעים שמכסי המגן יהיו לנצח, לפחות היה בכך עידוד להשקעה בייצור באמריקה. ייתכן שהאמריקנים בכללותם היו משלמים יותר על מוצרים, אבל ציבור גדול שתומך בטראמפ במקומות עניים ווייט טרשיים היה נהנה מתוספת מקומות עבודה בענף הייצור.

אלא שברור לכול שמכסי המגן נועדו לביטול. אם בידי טראמפ עצמו במסגרת הסכמה שתושג לבסוף או כשיחטוף רגליים קרות. אם בידי הממשל הבא. בנסיבות אלו הם רק מייקרים את החיים באמריקה, מהווים תוספת מס ונטולי השפעה מיטיבה גדולה על הייצור באמריקה. אף אחד לא ילך להוציא מיליונים על מפעלים חדשים שיתבססו על ההנחה שהמכסים יימשכו כשברור שהם לא. משקיעים צריכים יציבות.

אולי יש להבין את התנהלות ממשל טראמפ בנושא זה כהחלטה אסטרטגית לביים התקף זעם על ניצולה של אמריקה בידי ארצות אחרות שמתייחסות אליה כפראיירית. בראש ובראשונה סין.

מי שמוכן להפגין זעם ממושך משלם על כך מחיר. אבל זהו בדיוק העניין – אין דבר מרתיע יותר מהנכונות להוציא לעצמך עין כדי להוציא ליריבך שתיים. התנהגותו של ממשל טראמפ מאותתת לכולם שזה החומר הזועם ממנו הוא עשוי. זעם יוצר הרתעה ובפרט כשהזועם הוא הבריון החזק בשכונה. גם לפסגת נאט"ו היום נראה שטראמפ הגיע באותה רוח.

טראמפ לא לעולם יהיה נשיא ארה"ב, והשאלה הגדולה שאיננו יודעים את התשובה עליה היא כיצד תיתפס תקופתו בדיעבד – כהוכחה שאין לנצל את אמריקה כי מתישהו יעלה שם משוגע שידע לגבות מחיר על כך או לחילופין כהוכחה שאל לאמריקה להתריס נגד כאלו שמנצלים אותה כי דבר זה יהרוס את הנשיא שיעשה כך.

מדברים על סיפוח

לשי שפירא יש בלוג מאוד מאוד מעניין ואינטליגנטי. דעותיו על הפוטנציאל החיובי של סיפוח יהודה ושומרון לישראל, לעומת זאת, לא אכחד, מעוררות בי חלחלה. שי אירח אותי לדיון בבלוגו בנושא ולדעתי הדיון מעניין ומצדיק את זמנם של הקוראים.

צריך משרד תיירות

בטוויטר התגלע ויכוח בין תומר פרסיקו, כנציג התומכים במעורבות ממשלתית, לבין הלל גרשוני ואורי כץ, כנציגי הליברטריאניות, האם יש צורך במשרד ממשלתי לעיסוק בנושאי תיירות.

אני לא חסיד גדול של ויכוחים עקרוניים כאלו – הפודינג ייבחן באכילתו. אוזן קשובה יודעת למשל לשמוע אמירות מהלובי של מורי הדרך ולזהות מייד שמדובר בזמזום המוכר של גוף שמנסה להשתמש בממשלה ובמשרד התיירות כדי להנציח את המונופול החונק שלו ובנימה צפויה עד גיחוך המגייסת את הציונות עצמה לצרכיה:

שר התיירות אומר כמה חשוב לו המוצר התיירותי, אבל ברגע שהוא יסכים לתת לזרים להדריך בישראל – המוצר ייהרס, מכיוון שישראל היא אינה שווייץ, וצריך פה תיווך. יש פה סיפור של הציונות, העם וההיסטוריה, ואם לא יתווכו זאת כראוי – זה פשוט ייראה כמו אבנים נטושות. לטייל בישראל שונה מפריחת הדובדבן ביפן או נופים בשווייץ.

אם משרד התיירות ייענה ללחץ ויקדם חוקים שמגבילים את העיסוק בהדרכת תיירים – עדיף בלעדיו. אם, כפי שעושה שר התיירות הנוכחי, יריב לוין, הוא דווקא ינסה לצמצם רגולציה בתחום, הרי זה מבורך. היום, בעידן טריפ אדוויזר והביקורות באינטרנט, אין אפילו את נימוק פערי הידע בין קונה שירות תיירותי למוכר שלו, שבעבר יכול היה להצדיק אסדרה.

במישור העקרוני – יש הגיון במעורבות ממשלתית בנושא הבאת תיירים לארץ. הסיבה הראשית היא פשוטה: המון גופים נהנים מתיירות זרה – מלונות, מסעדות, משכירי דירות באיר בי אן בי, מדריכי תיירים, מוזיאונים, נהגי מונית, מפעילי אטרקציות אקסטרים ועוד ועוד. אבל לאף אחד לא משתלם לקחת על עצמו את עול הפרסום והקידום של המדינה כאטרקציה תיירותית, כי אותו גוף יצטרך לשלם על כך כסף וכל שאר הגופים שתלויים בתיירות יהנו מפעילותו בחינם. זו הבעיה הקלאסית שמצריכה מעורבות ממשלתית – מצב שבו גופים פרטיים אינם מסוגלים לתאם פעולה שתיטיב עם כולם, ולכן הם ניצבים בפני ברירה: או שכולם יפסידו או שחלק אחד יהיה טפיל על חשבונו של חלק אחר. זו גם הסיבה שבגללה צבא לא יכול להיות פרטי. לא ייתכן שחלק מהאזרחים יקח על עצמו את עול השירות וחלק אחר יהנה מכך באופן טפילי. אמנם איכשהו במקרה שלנו בישראל גם אופיו הממשלתי של הצבא לא מונע מחלק אחד מהאזרחים להיות טפיל לעניין זה על חשבון האחרים, אבל זה נושא אחר.

סיבה נוספת להגיון בקיום משרד תיירות ממשלתי היא שהרבה מאוד פעולות שנחוצות להבאת תיירות לארץ כרוכות בשינויים שרק ממשלה יכולה לעשות – תוכניות בינוי, השקעה בנמלי תעופה, הובלת פרויקטים בתחבורה הציבורית ולכן כדאי שיהיה גורם בעל כוח ומוטיבציה בממשלה שיוכל להתניען. בישראל מצטרף לכך גם הצורך לקדם במקרה הצורך סיוע לעסקי תיירות בשל החרפה פתאומית במצב הביטחוני, שפה כמובן יכולה להתרחש בין לילה.

לאחוז בשמש, לתפוס את הרוח

בעקבות התגובות לפוסט הקודם רציתי להרחיב לגבי הכדאיות הכלכלית של אנרגיה ממאובנים. לשם כך עלעלתי בפרסומים העדכניים ביותר שיצאו בנושא.

הדו"ח האחרון של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה מתחדשת מגלה אמת מרשימה: העלויות הכרוכות בהפקת קוט"ש מאנרגיית רוח משתוות לעלויות המשוקללות (LCOE) שבהפקת קוט"ש מאנרגיית מאובנים. עלות ההפקה מאנרגיית רוח עומדת על כ-6 סנט לקוט"ש בממוצע. עלות הפקת החשמל מפאנלים סולאריים גדולה יותר והיא בערך כ-10 סנט לקוט"ש, אך בחלק מהארצות ובפרויקטים מסוימים שצפויים להיות מושלמים בעתיד הלא רחוק, נראה שיצליחו להגיע גם לעלויות של 3 סנט לקוט"ש. לשם השוואה, חשבון החשמל בישראל עומד על יותר מ-10 סנט לקוט"ש וחברת החשמל אומדת עלות הפקת קוט"ש מגז טבעי מבחינתה ביותר מ-5 סנט.

בתחילת העשור החשמל מהשמש היה יקר פי ארבעה, כך שקצב השיפור מרשים ויש סיבות לצפות להמשך ירידה בעלויות. החשמל מפאנלים המוצבים על גג הבית יקר יותר מחשמל מפאנלים המוצבים בצפיפות תעשייתית, אך גם לגבי החשמל המופק בגגות הבתים נרשמה התקדמות רבה. בגרמניה, לאו דווקא ארץ שטופת שמש, חשמל כזה (ללא סובסידיות!) זול יותר מחשמל הנצרך מהרשת.

חשמל הידרואלקטרי וחשמל המופק מאנרגיה גיאותרמית משתווים גם הם לעלויות של חשמל ממאובנים אך יכולת הצמיחה שלהם מוגבלת. חשמל מטורבינות רוח המוצבות בלב ים עדיין יקר למדי.

מה חסר?

באנרגיות רוח ושמש קיימת בעיה יסודית, שחישובי העלויות לעיל אינם באמת משקפים. אלו אינן אנרגיות יציבות לאורך היממה ועונות השנה. לעתים יש יותר שמש, לעתים פחות. לעתים יש יותר רוח, לעתים פחות. רשת חשמל שמחוברת לתחנות שמפיקות אנרגיה מרוח ושמש נתונה לתנודות חריפות מעלה ומטה, עד כדי כך שלעתים קרובות אין מנוס מניתוקה מהכוח החשמלי שמגיע אליה מהמקורות המתחדשים ובזבוזו לריק. עם זאת, כל עוד חדירת האנרגיות המתחדשות היא קטנה והן מהוות בערך פחות מ-10% ממקורות החשמל, הבעיה אינה דרמטית – יש מספיק תחנות כוח מאנרגיה ממאובנים שיכולות להגדיל או להקטין תפוקה במהירות כדי לחפות על חוסר היציבות של האנרגיה המתחדשת. אבל במצב שבו אנו מצויים – האנרגיה המתחדשת כבר עשתה את כברת הדרך הראשונה ומבקשת לפרוץ קדימה אל שיעורי חדירה גבוהים בהרבה, הצורך בפיתרון לבעיית חוסר היציבות בהפקה נעשה דחוף.

בלי פיתרון כזה הנתונים שמראים על עלות נמוכה לקוט"ש מאנרגיות מתחדשות, ההולכת ויורדת עוד, הם כמעט חסרי משמעות. כך בעצם הסקטור עומד בנקודה שבה ייצור חשמל הוא הבעיה הקלה. הבעיה הקשה יותר היא אחסון החשמל שמיוצר בזמן שבו יש בו עודף ושימורו לזמן שבו יהיה בו מחסור.

המכונית החשמלית לכשתיכנס לשימוש המוני יכולה לסייע בפיתרון הבעיה בשתי דרכים. קודם כל כי היא מכילה סוללה שניתן להשתמש בה כדי לשמר אנרגיה. ניתן יהיה לתמרץ בעלי כלי רכב חשמליים לטעון ביום טעינה מלאה ולא בלילה, כי ביום זמינה אנרגיית השמש. שנית, התפתחות המכונית החשמלית תחייב הקמת מפעלי סוללות עצומים ובמפעלים אלו ניתן יהיה לייצר סוללות גם לכלי רכב אך גם לאחסון חשמל בבתים ובתחנות הכוח. אין זה מדע בדיוני. טסלה כבר מייצרת סוללות משני הסוגים בגיגה פקטורי שלה בנבדה.

יש אפשרות נוספת לשימור אנרגיה מתחדשת – שימוש בחשמל בזמן שהוא מצוי בעודף כדי לייצר דלק. את הדלק ניתן יהיה לנצל לייצור כוח או ישירות במנוע של כלי רכב מבוססי בעירה פנימית. שנים רבות מדברים על דלק סינתטי כפיתרון פלא לבעיות האנרגיה. גם פיתרון לבעיית פליטות הפחמן הדו חמצני כי הפחמן הדו חמצני לדלק זה יילקח מפחמן דו חמצני שכבר נמצא במילא באוויר. מעולם הפיתרון הזה לא הוכח ככלכלי אבל חשמל בכמעט אפס עלות כפי שמספקים פאנלים סולאריים באמצע היום, אולי יכול לעשותו לכזה ולאחרונה מתעוררת התעניינות רבה בפיתרון. על ידי דלק סינתטי תוכל אנרגיית שמש להניע גם מטוסים וספינות, כלי תחבורה שהנעה חשמלית תתקשה להזיזם.