מיתונים הם בעיה שנפתרה

אני קורא בימים אלו את ספרו החדש של סקוט סאמנר ״אשליית הכסף״ על הטעויות שהובילו לשפל הגדול ב-1929 ולמיתון הגדול ב-2008. הבנק המרכזי לא וידא שהתוצר הנומינלי יישאר בסכום קבוע. כלומר הוא נתן לערך הכולל הנומינלי של הפעילות במשק לצנוח, דבר שאסור היה לו לעשות. דבר זה בשליטתו כי הבנק המרכזי תמיד יכול לקנות עוד ועוד נכסים (אג״ח ממשלתי ואם זה לא מספיק אפילו אג״ח קונצרני ומניות) וכך לנפח מחירים. הדפיסו כסף, נפחו את מחירי הנכסים עד שמספיק כסף, אותה כמות כסף שמראש התחייבתם לה ושהשווקים ציפו לה, יתגלגל במשק, זו השורה התחתונה. אל תתנו לתמ״ג הנומינלי המודד פעילות כלכלית לצנוח פתאום.

המרשם עובד נפלא. הניבויים של שוטי האסכולה האוסטרית ודומיה מחד ושל שוטי הסוציאליזם מאידך על אפוקליפסה שתנער את השיטה מיסודה – התבדו.

חשוב להגיד: אין שליטה על התמ״ג הריאלי. גם אם כמות הכסף הפעיל במשק תישמר ייתכן שהיא תהיה שווה ריאלית הרבה פחות. למשל אם אסון טבע נורא יוביל לכך שפתאום יפסיקו לשאוב נפט, מחיריו יתייקרו וטריליון דולר של היום יהיו שווים הרבה פחות מטריליון דולר של אתמול, מבחינת כמות התדלוק שניתן לממן בהם. משברים ריאליים יכולים לקרות, אבל אין שום סיבה שמשברים נומינליים יקרו. כלומר משברים שמובילים לכך שכמות הכסף בשימוש תצנח. למשל מקרה שבו בעבר אנשים החליפו מטבעות, שטרות והעברות בנקאיות בשווי טריליון וחצי ולאחר מכן נפלה הפעילות הכלכלית והם עושים העברות בשווי טריליון ורבע בלבד. אסור שצניחה כזו תקרה וניתן לודא זאת באמצעות שימוש במדפסת הכסף כדי לפצות על כל מפולת.

תורתם של סאמנר ושל בעלי השקפות דומות שהצדיקו עצמן בעשור האחרון תהדהד לאורך דורות. אפשר לראות זאת כאחד ההישגים הגדולים של האנושות במאה ה-21, היא למדה את סוד הדפסת הכסף. לכאורה מה פשוט מזה? ובכל אופן החוכמה הפשוטה הזו היא ההבדל בין אבטלה של מיליונים, זעם ההמונים וחוסר יציבות לבין פרנסה בשפע ושגשוג. אפשר לראות מיתונים מהסוג של 2008 כבעיה שנפתרה. כמו האבעבועות השחורות זו בעיה שהאנושות הותירה מאחור.

ההיסטוריה מורידה הילוך

ארבעים ושמונה שנים חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים ואוטוטו, עוד שנתיים, נמצא את עצמנו מציינים חמישים שנה למלחמה. אם נשווה את השינויים שחלו בעולם בין 1973 לבין 2021 אל השינויים שחלו בעולם בפרק זמן דומה, בין מלחמת העולם הראשונה לבין מלחמת ששת הימים, נרגיש שההיסטוריה הורידה הילוך.

אין ספק שקרו המון דברים בין מלחמת יום כיפור לבין ההווה – המהפך, השלום עם מצרים, המהפכה האיסלמית באיראן, מלחמות לבנון, קריסת הגוש הסובייטי ועליית כוחה של סין, האינתיפאדות והסכמי אוסלו, רצח רבין, הפלת התאומים, האינטרנט ובכללו מנוע החיפוש, הפייסבוק והטוויטר, הסמרטפון וכלכלת ההייטק, נשיאותו המוזרה של דונלד טראמפ ועכשיו כמובן הקורונה. גם היו שינויים תרבותיים ניכרים, למשל הירידה בילודה, קבלת הקהילה הלהט״בית כלגיטימית, ההיספניזציה של קליפורניה ומדינות אחרות בארה״ב והופעת מיעוט איסלמי ניכר בכל מדינה מערבית.

אבל לא נראה לי שניתן להשוות זאת לשינויים העצומים שחלו בעולם בין מלחמת העולם הראשונה, תקופה שבה העיר ירושלים גוועה ברעב תחת העות׳ומאנים, לבין הזמן שאחרי מלחמת ששת הימים. מבחינתנו כיהודים וכישראלים שתי רעידות אדמה 11 בסולם ריכטר התרחשו בתקופה הזו – השואה והקמת המדינה. וזו לא רק הקמת המדינה – היישוב העברי בארץ ישראל קרם עור וגידים בזמן הזה. פצצת האטום התגלתה בתקופה הזו ואפילו ישראל נהייתה בשלהי התקופה הזו מדינה בעלת שליטה בנשק גרעיני. החיים השתנו ללא היכר ונעשו מודרניים – מכונית, מקרר, טלוויזיה, מעלית. האנטיביוטיקה התגלתה. החיסונים התפשטו. החשמל הגיע לכל בית וכך גם סניטציה בסיסית. מדינת הרווחה נוסדה. הניו דיל קרה.

היום אפל מפרסמת אייפון חדש אבל למעט זוטות שמעניינות משוגעים לדבר, במה הוא כבר שונה מהאייפונים הקודמים. אולי זהו סמל להתייצבות ולרגיעה של ההיסטוריה, הפוליטית והטכנולוגית. היא כבר לא משתנה בקצב היסטרי. מצד שני אולי זהו רק השקט שלפני הסערה.

האמונה הטפלה של נפתלי בנט

ראש הממשלה בנט מתנגד לסגר. טוב שכך. לפני סגר יש לבחון האם ניתן לעצור את המגפה באמצעות מבצע חיסון שלישי מאסיבי. וגם אם לא, תועלתו של סגר צפויה להיות מאוד מוגבלת.

אבל גם אם מתנגדים למשהו בצדק, צריך להביא נימוקים ראויים להתנגדות זו. לא נימוקים שמתחום האמונה הטפלה.

אלו דברי ראש הממשלה בפייסבוק:

נעשה הכל להימנע מסגרים, שהם כלים הרסניים לפרנסה, לכלכלה ולחינוך הילדים שלנו. סגרים הם רק מוצא אחרון.

הכי קל לממשלה להכריז על סגר ולהעביר כסף לעסקים הסגורים ולעובדים שישבו בבית. אבל למדיניות הסגרים יש מחיר נוראי.

שיקול אחד שעומד לנגד עינינו הוא הורדת התחלואה והפחתת התמותה. אך יש כמובן גם שיקולים נוספים ובהם פרנסת אזרחי ישראל, חינוך ילדי ישראל, ושמירת העתיד הכלכלי של ישראל.

חישבו למשל על הרוגי תאונות דרכים.

הרי ניתן היה להביא לאפס מתים מתאונות דרכים על ידי איסור נסיעה בכבישי ישראל. אבל כולנו מבינים שחייבים לחיות ולאפשר תנועה בישראל.

כך גם בדלתא: שגרת החיים היא חלק מהחיים ואנו חייבים לאזן בין כל הצרכים באחריות.

חשוב לי להדגיש משהו:

תג המחיר של שלושת הסגרים שהובילה הממשלה הקודמת היה מאתיים מיליארד שקלים.

בספרות זה נראה כך:

.200,000,000,000

מדובר במאתיים אלף פעמים מיליון שקלים.

זה הכסף שלנו, שלכם ושל הילדים והנכדים שלכם.

אם נמשיך במדיניות הסגרים והמגבלות ההרסניות לכלכלה, אנחנו פשוט נתרושש כלכלית.

הסכום העצום שהוצאנו על סגרים שהיעילות שלהם נמוכה ממילא הוא סכום שממש נלקח ממטרות חשובות עבורכם ועבור ילדיכם.

כמה חיי חיילים חלילה נאבד אם לא נוכל להרשות לעצמנו לצייד אותם בנגמ"שים חדישים עם הגנה מתקדמת, כי בזבזנו את הכסף על סגרים?

כמה ילדים ומבוגרים לא נוכל לשלוח לניתוח מציל חיים?

כמה בתי חולים בפריפריה שלא נוכל להקים?

כמה מכשירי MRI לא נוכל לממן וכך נחמיץ אלפי חולי סרטן בשלב מוקדם?

כמה שיעורים במדע, מתמטיקה או אנגלית לא נוכל לממן?

כמה קצבאות זיקנה לקשישים חסרי אמצעים לא נוכל להעניק?

חישבו רגע: כל משפחה בישראל נכנסה לחוב של 105,000 ₪ בשל תג המחיר של שלושת הסגרים.

כל אחד מאיתנו, וילדינו, יצטרכו להחזיר את החוב הזה דרך מסים, ושירותים מופחתים לאורך עשרות שנים .

מדוע אמונה טפלה?

נראה שבנט באמת מאמין שאם הורה הולך לפארק עם ילדו המשועמם וקונה לו צמר גפן מתוק, או שזוג אוהבים יושב בבית קפה אופנתי בהרצליה ומתזז את המלצר הסימפטי או שמשפחה ממריאה לנופש באלפים – בקיצור, כל הדברים שסגר ימנע מאיתנו – אזי קורים תהליכים כלכליים מסתוריים שיאפשרו מאוחר יותר הקמת בתי חולים בפריפריה או השגת נגמ״שים לחיילינו היקרים.

זו כמובן אמונה מצחיקה. אין שום קשר בין הצמר גפן המתוק שנקנה או שלא נקנה לבין הנגמ״ש ו/או בית החולים הפריפריאלי. הסגר לא יפגע במאומה ביכולת של ישראל להצטייד בנגמ״שים ובבתי חולים ועלותו הכלכלית מבחינה זו היא, לכל היותר, אפס.

יש להבדיל בין שני סוגים של כסף. ישנו המאזן הכלכלי של ישראל מול העולם הנמדד בשער השקל, בחובות הדולריים וביתרות המט״ח. זהו מאזן קריטי למדינה באמת. ובמאזן זה אכן משתקפים הדברים שבנט מדבר עליהם: היכולת להקים בתי חולים או לרכוש נגמ״שים. זו תלויה בחלקה בדברים שמשיגים מהעולם כמו דלק למכונות, חומרי בניין או פועלים זרים. בלי מט״ח אין דרך להשיגם. תשאלו כל לבנוני.

סוג אחר של כסף הוא זה שמתחלק בתוך המדינה עצמה. לכסף זה יש חשיבות רבה בניהול התמריצים והמשאבים בתוך המדינה, אבל בסופו של דבר ההתעסקות איתו היא כמו העברה מכיס לכיס באותו מעיל. הדברים שנעשים איתו לא משנים לחוסנה הכלכלי של המדינה.

הסגר לא צפוי לפגוע במאזן המט״ח של ישראל מול העולם. ואולי ההיפך הוא הנכון: ישראלים לא ייצאו לחו״ל ולא יבזבזו שם את כספם ולכן השקל רק יתחזק. צריכת הדלק תפחת בחדות, והרי ישראל מייבאת דלק. תעשיות היצוא של ישראל, להבדיל ממדינות דרום אירופה שמסתמכות על תיירות, לא ייפגעו כלל מסגר. התעשיות הביטחוניות יקבלו היתר מיוחד ובתעשיית ההייטק רגילים כבר לעבוד מהבית. גם החקלאים ימשיכו לעבד שדות.

נכון, המדינה תצטרך לפצות את מוכר הצמר גפן המתוק. אבל זה רק משחק בכסף פנימי. אם המדינה לא הייתה מייצרת כסף כדי לפצותו, מן הסתם בנק דיסקונט היה מייצר את אותו כסף במסגרת אשראי שהיה נותן לו בהסתמך על כושר ההתפרנסות שלו. פיצוי נפגעי הסגר יצריך משחקים מורכבים בניהול כסף מצד הממשלה שיש אנשים שיפלו בין הכיסאות וייפגעו מהם. אין לזלזל בכך וגם לא בצער שייגרם לאנשים מחוסר יכולת לפגוש משפחה וחברים או לבלות וליהנות. בדבר אחד כן יש לזלזל: באמונה הטפלה שיש קשר כלשהו בין סגרים לנגמ״שים.

לא בהכרח סוף המסיבה

שיבושי תקופת הקורונה העלו מעלה ומטה את המחירים וכך לרגע קצר קופצת האינפלציה בארה"ב לשיעורים ששכחנו שאפשריים בכלל – מעל ל-5%. אבל זו תנודה קצרה וחסרת משמעות. מזה שנים רבות שהכוח שמניע את העולם, מאחורי הקלעים ולמגינת לבם של כל מיני רואי שחורות, הוא אחד ויחיד – נפתרה בעיית השכפול. שיפורים טכנולוגיים ויכולת הייצור האדירה בעולם המתפתח, בפרט בסין, מאפשרים לשכפל את רוב המוצרים בקלות. לא דירות במרכז תל אביב, אבל כמעט כל היתר. לכך מתווסף חוסר הרצון של נשות העולם ללדת כמו הסבתות שלהן. אין לחץ דמוגרפי ברחבי העולם. אין צורך בערים חדשות כאשר הישנות מזדקנות. בקיצור יש הרבה מוצרים לכולם. רק תבקשו ותקבלו.

מכיוון שבעיית השכפול נפתרה, האינפלציה נתקעה על רמות שפל. המחירים מסרבים לעלות כאשר ישנו עודף היצע. כשהאינפלציה כה נמוכה, גם הריבית עומדת על אפס לאורך שנים.

גם כאשר קל לשכפל כל דבר, אפשר להגיע למצב של צווארי בקבוק ומחסור. זאת אם מעלים את רמת החיים של ההמונים. אם כל פועל ירצה בטסלה, אם כל פועלת תרצה לואי ויטון, אז ייווצר מחסור. אבל עד עידן טראמפ וביידן, הממשלות סירבו להעלות את רמת החיים של ההמונים. הן היו אכולות אימה ממפלצות של הדמיון כמו גרעונות וחובות. טראמפ שינה את הפרדיגמה וביידן ממשיך בכך ביתר שאת. שני הנשיאים האמריקניים עמדו מאחורי הזרמת כסף עצומה למשק. מכאן שנכנסנו לעידן חדש במקרו-כלכלה בשנים האחרונות. בעבר הוכחש שנמצא הפתרון לבעיית השכפול – בעלי הטורים הכלכליים בעיתונים העדיפו לברבר על אי שוויון במקום להתבונן בנס שמתרחש מול עיניהם: האופן שבו תאגידים קפיטליסטיים הצליחו לנטרל את צווארי הבקבוק של הכלכלה העולמית בזה אחר זה, הרבה באמצעות האוטומציה והחינמיות המדהימה של האינטרנט וגם הישגי תעשיית האנרגיה האמריקנית. אבל עתה נפתח עידן חדש שבו מנצלים את פתרון בעיית השכפול ואת סוף עידן המחסור כדי להציף את העולם בכסף, להעלות את רמת החיים של הציבור. הכול מתאפשר מתוך שאננות לגבי אינפלציה – מוצרים לא יתייקרו כי לא יהיה בהם מחסור.

הבורסות ידעו להריח את העידן החדש בעליות המרשימות שרשמו, בניגוד לכל הציפיות, בתקופת הקורונה. עתה השווקים נראים מאוד יקרים, אבל לא בטוח שזה סוף המסיבה. פתרון בעיית השכפול הוא אירוע של פעם בחיים עבור ציביליזציה ויש עוד אנרגיה על רחבת הריקודים.

***

רק סיימתי לכתוב את הפוסט ויצא לי לעלעל בספר מ-2002 ובו אחד המחברים, האסטרונום אוון גינגריץ' (Owen Gingerich) מספיד את העתיד של האנושות (תרגום שלי):

אם אנו משווים את השימוש במשאבי האנרגיה לקצב גידול האוכלוסיה, בהתבסס על הערכה סבירה של עתודות הנפט והגז, אנו נראה שהעולם אינו יכול לצעוד לעבר חלוקה שווה יותר של משאבים אלו […] בקצב השימוש הנוכחי עתודות הנפט של העולם אמורות להחזיק עוד חמישה או שישה עשורים. עברנו כבר את שיא תפוקת הנפט […] ככל שעתודות הנפט ייעלמו, התחרות על שליטה במשאב הנדיר והיקר תיגדל. מלחמה תהיה בלתי נמנעת. הנשק הגרעיני עדיין קיים […] עודף האנשים והמחסור באנרגיה מקלים על פסימיות לגבי עתיד האנושות. אם לא הכחדה גמורה, אנו עדיין עלולים להיות ניצבים בפני עתיד קודר ואפילו ברוטלי..

אף ששאלת האנרגיה היא עדיין במוקד בגלל השפעתה על ההתחממות הגלובאלית, פחות מעשרים שנה אחרי צאת הספר הנ"ל אנשים כבר לא מדברים במונחים כאלו… הפראקינג באמריקה, המכוניות החשמליות, המעבר לגז טבעי שנמצא בשפע, ההוזלה המדהימה של הלוחות הסולריים, יכולת האגירה בבטריות ואפילו טכנולוגיות העתיד הגרעיניות שמבצבצות – כל אלו השכיחו את החשש שמחסור בלתי נמנע בנפט יסמן את קץ תקופת השגשוג ותחילת עידן של זוועות. חשש זה רק לפני עשרים שנה היה כה מוחשי ומדובר.

 

אם ימוסו עשירי אמריקה

מיסוי עשירים הוא רעיון רע, בפרט כשמדובר בהעלאת המס על השקעות. הוא מפחית את התמריצים ליזמות ולסיכון. הוא מגביר את התמריצים לעשות עיקופי מס ומחולל מפלצות מסורבלות ולא יעילות להחריד שבוקעות מתוך סיוטיהם של רואי חשבון אל לשכות המס. הוא מבריח אנשים טובים למקומות אחרים. אבל החשוב מכל: הוא לא מועיל כלום. כל מה שאפשר להרוויח ממיסוי עשירים, אפשר היה להרוויח מהדפסת כסף באותה מידה. המטרה של מיסוי היא להפחית לחצים אינפלציוניים. לכן יש טעם במיסוי מעמד הביניים, כדי להפחית את הלחצים האינפלציוניים על דירות, מכוניות ועגבניות. אבל עשירים פשוט לא מפעילים לחצים אינפלציוניים על דברים מעניינים, רק על מטוסים פרטיים ועל ציורים של פיקאסו, ולכן ריסון כמות הכסף שלהם אינו דבר חשוב.

כלכלני MMT, האסכולה שמזלזלת בחשיבות הגרעון, מבינים זאת. על כן למרות שהם לרוב הסמן השמאלי הקיצוני של הדיון הכלכלי, החכמים שבהם מאוד סקפטיים לגבי התועלת שבמיסוי עשירים.

ספק אם ג'ו ביידן יצליח לממש את תוכניתו האמביציוזית למיסוי עשירי אמריקה. השליטה שלו בסנאט ובבית הנבחרים מוגבלת, וחלק מחברי הקונגרס הדמוקרטיים מחובר לתורמים עשירים. אבל אם הוא כן יצליח, האם ניתן לצפות לקטסטרופה כלכלית כלשהי?

קשה להאמין. בכל מדינה אחרת שהייתה פועלת כמו ארה"ב, למשל צרפת כמו שתכננה לעשות תחת הנשיא הנשכח פרנסואה הולנד, מיסוי קשה של עשירים היה מוליד קטסטרופה. הם פשוט היו בורחים. ארה"ב היא שונה. היא ממסה על בסיס אזרחות ולא רק תושבות, קשה להיפטר מהאזרחות שלה, והיא מציעה הזדמנויות כלכליות כל כך גדולות לעומת כל מקום אחר – שגם לא משתלם לעשות זאת. אז נכון, אם יש אמריקנים שהשתקעו בישראל או יורדים ששקלו לחזור, הצעד של ביידן יתן להם בעיטה נמרצת בישבן. ככה גם לעוד כמה אמריקנים עשירים שמתלבטים בין ארצות הברית לארץ אחרת. נזק מסוים. אבל האם מדובר בנזק רחב היקף? לא.

מצד שני מיסוי עשירים נרחב יכול להועיל מאוד לכלכלה כי יתן לגיטימציה לממשל ביידן להוציא סכומי עתק על דברים מועילים כמו תשתיות או סיוע למשפחות. הוא לא באמת צריך את הכסף של העשירים כדי לעשות זאת, אבל הוא משלה את עצמו שהוא צריך. אז שיהיה.

ייתכן שיבוא יום שבו ארה"ב תצטרך להיאבק בשדים אינפלציוניים, כאילו היינו בשנות השבעים והשמונים. במקרה זה האשליה של מיסוי העשירים היא אסונית. היא גורמת לממשלה לדמות ששאבה מהעשירים מספיק מיסים כדי לממן תקציבים ציבוריים, בזמן שמה שהיא באמת שאבה מהמשק זה את התמריצים הטובים. תקופות האינפלציה הגדולות קראו לפעולות מהסוג שעשה שר האוצר בנימין נתניהו, שחתך בו זמנית במסי החברות ובקצבאות. אבל כל כך התקדמנו מאז אותן תקופות ביכולת לפתור מחסור ולשכפל מוצרים ללא גבול, שאני סקפטי אם זהו באמת התסריט הצפוי בעקבות התוכניות של ביידן.

אכן בין העשרים המובילות

התפרסם היום נתון מהמם: ישראל היא בין עשרים המדינות העשירות בעולם בתמ"ג לנפש. מקלקלי החגיגות ושונאי הביבי קפצו מייד להגיד שהדירוג הוא בנומינלי, בלי התחשבות ביוקר המחיה, ולכן לא שווה כלום. זה מאוד לא מדויק. 

קודם כל, ברור שאי אפשר להעלים עין מכמה שישראל יקרה, ועושר אגדי במקום שבו הדירות זולות וגם המילקי אינו דומה לעושר אגדי במדינה שבה גם יוקר הדירות אגדי. העושר והיוקר מתקזזים במידת מה.

ועדיין, נראה לי הגון להגיד שהאמת היא באמצע בין הנומינלי למותאם יוקר המחיה. ראשית, התאמת יוקר המחיה היא מלאכה לסטטיסטיקאים וגם אם נגיד שאלו עושים עבודתם בצורה סבירה, זהו מדד שנבנה בידי מומחים בניגוד למדד הנומינלי שמבוסס על מחירי שוק. ולמדדי שוק יש עדיפות על מדדים שנבנים על ידי מניפולציה סטטיטסטית מורכבת. כבר הערתי כמה פעמים שהתאמות יוקר המחיה שעושים הסטטיסטיקאים ביחס לישראל ולמדינות אחרות נראות מוזרות על פניהן (למשל כאן וכאן), ובכל חיפושיי באינטרנט לא הצלחתי למצוא שקיפות גדולה ביחס אליהן.

שנית, חלק גדול מהדברים בעולם הגלובאלי אנו רוכשים או יכולים לרכוש באמזון, באליבאבא, באסוס, באיביי, באפסטור או פשוט בטיול בחו"ל (כשתסתיים הקורונה). הלמ"ס אינה משקללת את כל הקניות האלו בחישובי סל המוצרים שלה ואינה מקטינה את יוקר המחיה בישראל בהתאם. השקל הישראלי קונה המון ברכישות האלו, ואי אפשר לבטל את חשיבותן. אני כותב שורות אלו לבוש בג'ינס שנקנה בחו"ל, בטי שירט שנקנה בחו"ל, מתבונן במסך במשקפיים שנקנו בחו"ל. לרגליי גרביים שנקנו בחו"ל, ואפילו הלבנים נקנו בחו"ל. גם אם אני קיצוני בחיבה למלתחה תוצרת חוץ, אני לא עד כדי כך חריג.

שלישית, מי שחושב שהתמ"ג הנומינלי הוא כלום, אינו מייחס חשיבות ליכולת של המדינה לפעול בעולם מעבר לרמת הצרכן הבודד – לרכוש נשק מחו"ל או חיסונים כמובן או להגדיל את יתרות המט"ח. כפי שכתבתי בבלוג אינספור פעמים, לגרעון במטבע מקומי אין כל חשיבות כי תמיד אפשר להדפיס את המטבע המקומי, אבל למאזן המט"חי מול העולם יש חשיבות עצומה. כשהתמ"ג הנומינלי גדול, העוצמה הכלכלית של המדינה ויכולתה לפעול כלכלית בעולם גדולה בהתאם.

עידן ביידן והבורסה כטווס

בעשר השנים האחרונות אמריקה, ובעקבותיה העולם כולו, ניסו את כלכלת החלחול מלמעלה. הלחצים האינפלציוניים נעלמו בגלל הפריצות הטכנולוגיות הגדולות, הדמוגרפיה השלילית והייצור ההמוני בעולם השלישי. כדי לשמור על הכלכלה מתפקדת בזמן של העדר מחסור נדרשה הזרמה מתמדת של כסף. לשם כך נבחרו עד עתה שני מסלולים: קיצוצי מס לעשירים שהזניקו את הבורסות, כמו בימי טראמפ, ושימוש בריבית אפס כדי לנפח מחירי נכסים. אלו מסלולים שמביאים את הכסף אל בעלי הנכסים העשירים ומהם הוא מחלחל במידה כזו או אחרת אל יתר האוכלוסיה. השמאל תמיד התבונן בחלחלה בכלכלת החלחול מלמעלה, אבל היא עובדת נפלא. בימי טראמפ שמיצה את הגישה עד תום, שיעור האבטלה הגיע לרמות כה נמוכות שהכלכלנים שפשפו את עיניהם – הם לא ידעו שהדבר אפשרי.

אבל גם פצצת אטום עובדת ובכל אופן יש ערך מוסף לפצצת מימן. כלכלת החלחול מלמעלה, גם אם הצליחה מאוד, עדיין אינה ממצה את עוצמת השגשוג שיכולה להביא הזרמת כסף להמונים. הכלכלה שמקדם עכשיו ביידן שמבוססת על השמת כסף ישירות בחשבונות של העניים היא בעלת עוצמה גדולה אף יותר. אתמול נחתם חוק התמריץ של ביידן ולראשונה מזה שנים נוצר סיכוי ממשי לצמיחה כלכלית כה גדולה עד כדי כך שתוכל להוציא אותנו ממעגל ריבית האפס העולמי. פתאום התשואות על האג״ח ארוך הטווח עולות. ארה״ב כקטר של העולם מסוגלת למשוך אחריה גם את אירופה אל עידן חדש ישן, שבו אפשר היה לשים כסף בפקדון ולקבל עליו ריבית נאה.

לנדיבות בקצבאות יש השלכות תמריציות רעות, כמו שביבי לימד אותנו ב-2003, ואם ביידן יבקש לבסס את כלכלת אמריקה על קצבאות ילדים נדיבות וכדומה יהיה זה אסון לדורות. אמנם בשלב זה מדובר על חבילה חד פעמית ולכן המשמעות שלה מבחינת תמריצים עתידיים היא קלושה ואפשר לשמוח על האלמנטים החיוביים שלה. זה מה שעושות הבורסות בזמן האחרון.

הרעיון שעליית ריביות היא חגיגה גדולה יכול לתעתע. האם לא חשבנו תמיד שריביות אפס נוחות לשווקים. כדי להבין את הפרדוקס הנוכחי יש להזדקק לעיקרון ההכבדה של אמוץ זהבי. יופיו של הטווס מסכן אותו מול טורפים אך בה בעת יש לו ערך עצום: הוא משדר שהוא מסוגל לעמוד ללא קושי בדברים שמכבידים עליו ומעצימים את הסכנה לחייו. בדומה לכך הישג השיא של הבורסות אינו בזמן שהן דואות להן בריבית אפס, אלא כאשר הן כל כך עליזות לגבי הצמיחה הצפויה, עד שהן מוכנות לקבל על עצמן את העול של זנב הטווס המפואר, דהיינו ריבית גבוהה, ולהישאר שאננות.

הרעיון הגדול הבא באמריקה: חוק הלפרט

כל דבר רע שקורה בנגב הבדואי בימים אלו אפשר לייחס לנורמות קצבאות הילדים המופקרות ששררו לפני עשרים שנה ועודדו ילודה לא מרוסנת במגזר כאמצעי פרנסה. בפרט נודע לשמצה חוק הלפרט שנתן אלף שקל לכל ילד במשפחות ברוכות ילדים. עד שהגיע שר האוצר בנימין נתניהו והפסיק את הטירוף.

אבל חוק הלפרט שכל כך ידוע לשמצה בזיכרון הישראלי קם לתחיה בימים אלו באמריקה. ממשל ביידן מעוניין להתחיל לחלק קצבה חודשית נכבדה עבור כל ילד, כ-250 עד 300 דולר לילד. בעקבות המגפה הממשל החדש יוצא לתוכנית הוצאת כספים בלתי מרוסנת שמבעיתה אפילו כלכלנים המזוהים עם המפלגה הדמוקרטית אך מטריפה את הבורסות.

מתן סכום כסף קבוע לכל ילד מעודד ילודה אצל העניים שסכום הכסף הזה שווה להם הרבה, אך לא אצל העשירים. זו מדיניות שמבטיחה שהשכבות החלשות של המדינה ישלטו בה. אם פעם חשבנו שהחרדים והאמיש ישלטו באמריקה רק בסוף המאה ה-22, אולי צריך להזיז את מחוגי השעון מוקדם יותר.

במה זליכה צודק

קשה להתלהב מירון זליכה ומהשטויות שהוא אומר: למשל שהפיתרון לבעיית הדיור הוא בריבית גבוהה. הפיתרון לבעיית הדיור הוא בעוד בניינים ובעוד תחבורה ציבורית מהירה ונוחה שתאפשר להגיע לבניינים האלו, בעבודה מרחוק שתייתר היתקעות בפקקים, בתכנון אורבני של ערים נעימות להליכה מחוץ למרכז תל אביב ובעתיד אולי גם ברכב ללא נהג שיאפשר לגמוע מרחקים בשינה או בזמן פנאי.

אבל ביקורת אחת נוקבת שעומר מואב ואחרים השמיעו על זליכה אינה אמת. הטענה היא כזו: נניח שהריבית גבוהה כבקשת זליכה ומחירי הדירות יורדים כתוצאה מכך, הדבר יביא להאמרת ערך השקל ולהרס ענפי היצוא כי כל סוחרי הפורקס של העולם ינהרו אל מטבע שמשלם ריבית גבוהה.

מדוע ביקורת זו אינה אמת? כי לא חייב להיות קשר בין הביקוש הרב לשקל לבין מחיר השקל. בנק ישראל תמיד יכול לקנות דולרים כרצונו ולהציף את השוק בשקלים וכך להוריד את מחירם מלאכותית. אחרי הכול אנחנו עוד רחוקים מכמות המט״ח שמחזיק הבנק המרכזי של שוויץ. לישראל ולשוויץ מכנה משותף. הן מובילות את העולם בתפוקה מדעית פר נפש (לצד סינגפור). בעידן המדע והידע די בכך כדי להצדיק ספיגת כמויות עודפות מטורפות של מט״ח שמבקשות להיכנס למשק.

יגיד נחמיה שטרסלר שהוא שמע בחצי אוזן שהבנק הבריטי ניסה מתישהו אסטרטגיה של ויסות מחיר הפאונד והמאמץ קרס מול הקרן של ג׳ורג׳ סורוס. ובכן ההיפך שטרסלר, ההיפך. הבנק המרכזי של בריטניה ניסה למנוע מהפאונד לקרוס מול הדולר. זה היה חסר תוחלת כי אין לבנק הבריטי יכולת להדפיס דולרים וכך להפחית את מחירם. אבל כאשר מנסים את האסטרטגיה ההפוכה, להפחית את ערך המטבע שלך עצמו, אין בעיה, כי תמיד אפשר להדפיסו.

יגיד מישהו מתוחכם אחר שמבין בחשבונאות של בנק מרכזי שאסטרטגיה כזו תוביל להפסדי עתק לבנק המרכזי. הוא ינפיק שקלים שיצטרך לשלם עליהם ריבית גבוהה בזמן שיקבל תשואה על דולרים שהריבית שלהם אפסית. זו טענה שמעלה שאלה פילוסופית משהו: האם אפשר להפסיד משהו שאתה מחזיק בכמות אינסופית. לבנק ישראל יש הרי יכולת לא מוגבלת לייצר אינסוף שקלים. אז מה המשמעות של הפסד שקלים מבחינתו.

יגיד מישהו עוד יותר מתוחכם שהחשבונאות שמאחורי האסטרטגיה הזו באמת לא חשובה, אבל הענקת הטבת חינם עצומה כזו לסוחרי הפורקס של העולם על חשבונם של הישראלים – ריבית שקלית עצומה בזיל הזול, שקולה בסופו של דבר ללקיחת משאבים ריאליים מאזרחי ישראל. ובכן, אפשר לחשוב על כך במילים שאמר מלומד אינדיאני אחד על מפגש אבות אבותיו עם האדם הלבן. ״בהתחלה להם היה את התנ״ך ולנו היה את האדמות. בסוף להם היו האדמות ולנו התנ״ך״. בתחילת המפגש בין בנק ישראל לסוחרי הפורקס, לסוחרי הפורקס היו הדולרים ולבנק ישראל השקלים. בסוף המפגש לסוחרי הפורקס יהיו השקלים ולבנק ישראל יהיו הדולרים. ומי יודע להגיד מה שקול לתנ״ך ומה שקול לאדמות.

מה קורה עם הדולרים שהמדינה לווה

איתן אבריאל מפרסם הסבר מעניין על האופן שבו מתנהלות קניות המט"ח של המדינה. בנק ישראל מקבל את הדולרים שהמדינה לקחה בהלוואות מהשווקים ושם אצלו בכספת. תמורתם הוא נותן למדינת ישראל שקלים (ובנק ישראל תמיד יודע לייצר שקלים יש מאין…). אם התשואה שבנק ישראל יודע להשיג על הדולרים שקיבל גבוהה מהריבית הדולרית שהמשקיעים מצפים מישראל לשלם, הסבב משתלם.

בניגוד למה שאבריאל כותב, אין סיכון בעליית ריבית בארה"ב. להיפך מי שהנפיק אג"ח בריבית נמוכה נהנה מאוד מכך שהריבית עולה, מחיר האג"ח צונח והוא יכול לקנות אותו חזרה בזול. הסיכון הוא אחר – שבנק ישראל ישים את הכסף באפיקים שלא יניבו לו תשואה טובה, כך שהחוב יגדל מהר יותר מאשר היתרות שכנגדו. פתרון מעניין לבעיה שמתואר בכתבה הוא שבשלב שני, אחרי לקיחת ההלוואה הדולרית, המדינה תקנה הגנות מט"ח שימנעו מעליית ערך הדולר בעתיד להגדיל את החוב. קניה זו עצמה תפעיל לחץ כלפי מטה על השקל ותעזור ליצואנים. זו דווקא דרך מעולה לסגור את הסיפור. לבנק ישראל יהיו יותר דולרים, למדינה יהיה בפועל חוב שקלי בלבד, עובדי משרד האוצר שעסוקים בהנפקת אג"ח בחו"ל יהיו עסוקים והיצואנים ישגשגו.