Archive for the ‘מקרו כלכלה’ Category

המרחק שבין הנשיא לכלא

27 במאי 2017

הנשיא טראמפ ומשפחתו הולכים ומסתבכים בקצב מבהיל. האם הנשיא פיטר את ראש ה-FBI כדי לעצור חקירה בנושא קשריו עם רוסיה? האם חתנו ג'ארד קושנר חתר להקים קו קשר סודי למוסקבה כדי להשיג ממנה טובות הנאה בתמורה להקרבת האינטרסים של ארה"ב ובעלות בריתה?   חוקת ארצות הברית נותנת הרבה כוח לנשיא, ואחת הסמכויות החזקות ביותר שבאמתחתו היא סמכות החנינה. טראמפ יכול ללא ספק לחון את חתנו קושנר וכך להבטיח שלעולם אבי נכדיו לא יישב בכלא בגין עבירות פדרליות שלו שנעשו טרם החנינה, מושחתות ככל שיהיו. אך מה לגבי האפשרות שהלהבה תלכוד את טראמפ עצמו והוא יצטרך לעמוד בפני חקירה פלילית, במפולת שתביא אותו, כדרך שהביאה את הנשיא קצב וראש הממשלה אולמרט אצלנו, מעמדת ההנהגה הבכירה ביותר אל הכלא?

אפשרות מעין זו עלתה כבר בהיסטוריה האמריקנית בפרשת ווטרגייט, חקירת ההאזנות שנעשו במשרדי המפלגה הדמוקרטית. הניסיון של הנשיא ניקסון לטייח את הפרשה אילץ אותו להתפטר, אך עדיין סיכן אותו בחקירה פלילית. מחליפו הנשיא פורד החליט לחון אותו. בהחלט ייתכן שאם הנשיא טראמפ יאלץ להתפטר בעקבות הפרשיות סביבו, ינקוט מחליפו מייק פנס בצעד דומה ויחון את קודמו, אך זה לא יהיה צעד פופולארי. אומרים שפורד הפסיד בבחירות בגלל החלטתו לחון את ניקסון.  לאור הגישה חסרת הבושה שמאפיינת את חייו של דונלד טראמפ עומדת בפניו אופציה אחרת, מדהימה אך אפשרית לכאורה לפי חוקת ארצות הברית – לחון את עצמו.

החוקה קובעת שחנינת הנשיא אינה חלה על פשעים שאינם פדרליים, על תביעות אזרחיות ואינה מונעת הליכי הדחה בקונגרס (אימפיצ'מנט), אך לא נאמר בחוקה שחנינת הנשיא אינה חלה על עצמו. אם טראמפ יחון את עצמו, סביר להניח שהחוצפה העצומה שבמעשה תזרז הליכי אימפיצ'מנט נגדו, ואפילו חברי הקונגרס הרפובליקנים ישקלו להצביע בעד הדחתו. אבל טראמפ כנראה ינקוט במעשה רק כשגבו לקיר ויש לו מעט מאוד מה להפסיד. גם אם הליך האימפיצ'מנט יצליח והוא יודח, הוא יאבד את משרתו וזכויות וטובות הנאה הקשורות אליה, אך כל עוד החנינה בתוקף, יוכל להמשיך מהבית הלבן לפאר האגדי של מגדל טראמפ במנהטן ולא לתא כלא טחוב בחברת ברנשים לא נחמדים.

ספר מעניין מ-2012 העוסק בסוגי קליף האנגר חוקתיים כדוגמת זה, דן בנושא החנינה העצמית בארוכה, אף שחובר לפני שנשיאות טראמפ עלתה בדימיון הסביר. יש שיקולים לכאן ולכאן: מצד אחד לשון החוקה הפשוטה לכאורה מאפשרת חנינה עצמית, ופסיקות בית המשפט העליון של ארצות הברית הבהירו שכוח החנינה נועד להיות בלתי מוגבל. מצד שני זהו עיקרון יסוד בשיטה המשפטית שאדם אינו רשאי להיות השופט של עצמו. אחרת, יהפוך אדם את עצמו להיות מעל החוק. השיטה האמריקנית אמנם ירשה את השיטה הבריטית, שבה המלך הוא אכן מעל לחוק. אם המלכה אליזבת' לשם דוגמה תיתפס עם סכין נוטפת בדם בידה גוהרת מעל המשרתת שלה, אי אפשר לעשות לה דבר. לא יכול להיפתח הליך פלילי בבריטניה שכותרתו "המלכה נגד המלכה". אבל האבות המייסדים הסתייגו מהמלוכה הבריטית וודאי לא רצו לראות במשרת הנשיא המשך שלה.

יש באמריקה פרשנים שסולדים מנשיאות טראמפ, אך תופסים אותה גם באופן סלחני משהו. הם סבורים שהנשיא אינו באמת עבריין מודע לעצמו, אלא פשוט בעל מנטליות של ילד, שאינה מאפשרת לו להבין מה מותר לו ומה אסור לו. הפרעות האישיות שלו הן כאלו שמונעות ממנו להבין את מגבלות התפקיד. הפרעות הקשב שלו מונעות ממנו להקשיב לעצות נבונות וליישמן. לגישתם יש הליך חוקתי אחר שניתן לנקוט נגד טראמפ, שלא במישור התביעתי. התיקון ה-25 לחוקה מאפשר לסגן הנשיא ולחצי משרי הקבינט להכריז שהנשיא אינו כשיר לתפקידו וכך להביא להחלפתו. ברם, יישומו של תיקון זה על טראמפ מעורר קושי גדול. אם התנהגותו המופרעת הייתה תולדה של הדרדרות קוגניטיבית לא צפויה שהחלה אחרי בחירתו, היה קייס חזק ומשכנע מאוד בעד שימוש בתיקון כדי להוציאו מהבית הלבן. אבל טראמפ המכהן הוא בדיוק אותו טראמפ חסר עכבות ותחכום שאותו ראו הבוחרים בקמפיין הבחירות. לאור זאת שימוש בתיקון ה-25 יהיה אקט מאוד לא דמוקרטי, עד כדי ערעור האמון בשיטה האמריקנית. מצד שני, אולי כן ניתן לטעון שנשיא שחש צורך לחשוף סודות מדינה קריטיים בעת שיחה עם מדינאים זרים, אכן אינו כשיר. יועצים של טראמפ צוטטו בעיתונות כאומרים שאין טעם להזהיר את טראמפ מה לא להגיד, שכן בשל בעיות הקשב שלו, סביר להניח שאזהרה כזו דווקא תגדיל הסיכוי שיפלוט את מה שהוזהר שלא להוציא מפיו.

כיוון שטראמפ הוא בעל יכולת להגיב למציאות המשתנה ולא מנותק ושקוע בשיטיון, יישום התיקון יעורר קשיים חוקתיים עצומים. טראמפ בוודאי יפטר באופן מיידי כל שר בקבינט כשתגיע אליו השמועה שהוא שוקל לתמוך בהשעייתו, ואז תעלה השאלה אם הפיטורים תקפים והשעיית הנשיא אינה תקפה, או שהשעיית הנשיא תקפה והפיטורים אינם תקפים. החוקה מאפשרת לקונגרס להקים גוף משלו שיחליט בנושא ההדחה על רקע רפואי, אבל זהו הליך שמעולם לא יושם. מלבד זאת התיקון אינו מאפשר להיפטר מטראמפ אלא רק להעביר סמכויות בפועל למייק פנס, כדרך שאולמרט כיהן כממלא מקום בתחילת זמן האשפוז של אריק שרון. טראמפ ימשיך לשאת בתואר הנשיא ואפילו יוכל מפעם לפעם לאלץ את הקונגרס להתכנס שוב כדי לבחון האם הוא עדיין לא כשיר. בקיצור – בלגן קטסטרופלי שישתק את העולם החופשי.

בשלב הזה טראמפ יכול עדיין להציל את נשיאותו, פשוט על ידי כך שיפסיק לעשות שטויות. אולם אם יבחר בנתיב הרע, הוא עלול להציב אתגרים מסוכנים לחוקה האמריקנית ומרתקים לצופים מבחוץ.

ליברטריאני בלי פטיש למתכות

24 במאי 2017

ליברטריאנים, אלו שמאמינים שהתערבות ממשלה היא שורש כל רע, סולדים מפעילות בנק מרכזי הקובעת את שערי הריבית ומיועדת לייצב את זרימת הכסף במשק. בנק מרכזי הוא מבחינתם הרעה החולה האופיינית של החיים: מקור סמכות שלטוני יחיד שמשבש את הפעילות הכלכלית החופשית. הבעיה עם השקפה ליברטריאנית זו היא שהיא מחליפה רע בגרוע יותר. האלטרנטיבה האהובה על הליברטריאנים היא חזרה לשימוש במתכות כמטבע, מטבע על בסיס כסף או על בסיס זהב, שיטה שקיינס כבר ראה כשריד ברברי והייתה בשיאה בשבילי הדרכים של ימי הביניים.  גם מה ליברטריאני בכך? למען האמת קשה לחשוב על רגולציה הרסנית ומטורפת מזו לחבל איתה בשוק החופשי – לחייב את הציבור להצמיד את חיי המסחר שלו לזמינותן של מתכות לא רלוונטיות.

אבל יש אנשים עם זיק ליברטריאני בנשמתם שהם גם, מצד שני, מפוכחים ונבונים בסוגיה זו. אחד מהם הוא הכלכלן האמריקני סקוט סאמנר. הוא מאמין שבנק מרכזי צריך להיות מחויב לשמירה על יעד אחד – סך הפעילות הנומינלית במשק תעמוד על סכום קבוע, שיגדל בקצב איטי, בשלושה או ארבעה אחוזים, משנה לשנה. אבל הוא מציע להוציא את שיקול הדעת לגבי השמירה על היעד מידי אנשי הבנק המרכזי ולהעביר אותה לשווקים. אם תתקבל הצעתו, בבורסות בעולם יסחרו חוזים על התמ"ג הצפוי. אם החוזה יראה שהתמ"ג הצפוי נופל מהיעד, הבנק המרכזי ידפיס כסף (באמצעות קניית חוזים) עד שהמחיר יעלה למחיר הרצוי. אם ההיפך יקרה והתמ"ג הצפוי יעלה על היעד, הבנק המרכזי יספוג כסף (באמצעות מכירת חוזים) עד שמחיר החוזה ירד למחיר הרצוי.  יש הרבה תהיות טכניות על האופן שבו ימומש הרעיון והמתעניינים בכך יכולים להעמיק בכתיבתו של סאמנר, כלכלן מבריק שבמהלך העשור האחרון הפך מפרופסור אלמוני לאחד הדמויות החשובות במקרו-כלכלה.

כיום סאמנר פועל להקים שוק תחזיות ראשוני לתמ"ג כהוכחת התכנות, ומגייס לשם כך כסף. היום דיווח שהצליח לגייס תרומה של 50 אלף דולר כפרס לחוזים תמ"ג בהצלחה. אם מישהו סבור שיש לו כישורים יוצאי דופן לעמוד על מצב המקרו-כלכלה, הנה נפתחה לו זירת פעולה שבה אפשר להרוויח כסף מניבוי חכם של התמ"ג.

ראיון מבלבל עם אדם חכם

18 במאי 2017

הכלכלן סטיב קין הוא אדם חכם. כדאי לקרוא את הראיון שערך עמו כלכליסט.

ברם, הראיון קצת מבלבל. קין אומר כמה חוב פרטי הוא רע, אך לא מודגש מספיק הצד השני של המטבע – חוב ממשלתי הנקוב במטבע הממשלתי הוא טוב. החוב הממשלתי מאפשר צמיחה בכלכלה שלא מבוססת על הכנסת מסלול החיים של יחידים למבוי סתום של חובות.

יש פרדוקס בנקודה זו כי חוב ממשלתי טוב ואילו חוב פרטי הוא רע אבל מצד שני החלטות הוצאת כספים פרטיות עדיפות מהחלטות ממשלתיות הנגועות בריכוזיות ובשחיתות. לכן צריך שהאזרח הפרטי הוא זה שיחליט כיצד להוציא הכסף והממשלה היא זו שתצבור החוב. קין מציע לחלק כספים לאזרחים, אבל אפשר פשוט להקל במיסים.

קץ הסוציאליזם?

27 באפריל 2017

תוכנית קיצוצי המס של דונלד טראמפ בארצות הברית אינה עוד תוכנית. זו מהפכה. כפי שהיא נראית כרגע, ובהנחה שהיא תעבור את כל המכשולים הפוליטיים השונים, הנחה לא פשוטה ולא ברורה מאליה, היא תחולל גלי הדף קיצוניים בעוצמתם בכלכלת העולם שרובם ככולם חיוביים. אני חושב שהשווקים, בתגובתם האנמית לעת עתה, מפספסים את האפשרות שזהו באמת סיפור גדול. נראה לי שהרפובליקנים בקונגרס הולכים לזרום עם טראמפ על אף (ואולי בגלל) הנימה ההיסטרית שבה התקשורת הליברלית מקבלת את "קיצוצי המס לעשירים".

כבר עשור שאנו שרויים בעידן שניתן להגדירו כעידן בתר מחסור. כפי שטענתי באחד הפוסטים הקודמים, אין היום כל קושי משמעותי לשכפל מוצרים כדי לפתור מחסור. בסין ובעולם השלישי הייצור זול, בעיות האנרגיה העולמית על סף פיתרון, מצוקת הנדל"ן גדולה בארץ ובכמה מהערים הגדולות בארה"ב, אך לא ברוב אירופה ולא ברוב ארצות הברית. בשנת 2008 זינקו לרגע מחירי הסחורות, והמשקיע האגדי ג'ים רוג'רס מיהר להכריז שהעתיד שייך לחקלאים, אך מחירי המזון שבו לסדרם, ולא נראה שיהיה קושי לספק עוד עגבניות ומלפפונים לבאי הסופרמרקטים בעתיד הנראה לעין.

בעידן שבו השכפול כל כך קל אפשר היה לצפות לגאות עצומה בצמיחה, אבל בפועל הצמיחה אנמית. הסיבה היא שלאנשים אין מספיק כסף ביד כדי ליהנות מכל הטוב הזה שקיים בעולם. תוכניתו של טראמפ לקצץ בחדות במסים, אך מבלי להקטין הוצאות הממשלה תזרים כמויות גדולות של כסף למשק, ובכך תוכל סוף סוף לשים קץ לצמיחה האנמית.

הקטנת שיעורי מס החברות אמנם לא תביא ישירות כסף לצרכנים. את רוב הכסף יקבלו משקיעים שבמילא כספים רבים שלהם נמצאים באפיקי השקעה ולא מיועדים לצריכה. אבל מס חברות כה נמוך מהווה תמריץ אימתני ליזמים מכל העולם להגיע לארה"ב ולפעול בה. לא לחינם נחרדים קברניטי המשק הישראלי מההתרחשות הזו. הורדת מס הירושה תסלק את אחד המכשולים המעצבנים והשרירותיים שעומדים בפני השקעה באמריקה (עיינו באינספור שרשורים בפורום הסולידית כדי להבין עד כמה). כבר ככה ארה"ב בעידן טראמפ אטרקטיבית להפליא למשקיעים. אחרי מימוש התוכנית האמורה כולם ישעטו אליה. כולם יתחרו על עובדים אמריקניים ויצטרכו להעלות משכורותיהם. מה עוד שהנשיא טראמפ לא מקבל בברכה מהגרים, ולכן מאגר העובדים הפוטנציאליים לא ימהר להתרחב כדי להיענות לצרכים.

לכאורה זהו אסון לישראל ולכלכלות לא אמריקניות אחרות, אך גם להן מדובר בברכה במסווה. עליית האטרקטיביות של השקעות בדולרים תזניק את שער הדולר לעומת המטבעות האחרים, וכך תהפוך את כוח העבודה ברחבי העולם, ששכרו נקוב במטבעות שיחוו פיחות, לאטרקטיבי עבור חברות אמריקניות. מה שחשוב עוד יותר הוא ששערי הריבית בארה"ב יעלו כדי להתגבר על הלחצים האינפלציוניים שייווצרו שם יחד עם הגירעון הגואה, וכך כל מדינה אחרת תצטרך להחליט האם להדביק את שיעורי הריבית האמריקניים או להימנע מלעשות זאת וליהנות עקב כך מפיחות נוסף, שיהפוך את שווקי העבודה שלה לעוד יותר קורצים למשקיעים מאמריקה.

אם אכן יתממש התסריט האופטימי שאני מצייר, הצלחתה הגדולה של הפחתת מסים המרוכזת בעשירונים העליונים ובחברות תהווה מהלומה קשה לסוציאליסטים בכל מקום שהם. הן בשל הלקח המיידי שלפיו, בניגוד לקלישאה, צמיחה כלכלית המבוססת על טפטוף מלמעלה יכולה לעבוד והן מאחר שכל מדינה שצריכה להתחרות בכלכלה האמריקנית לא תוכל ולא תעז להעלות מסים על חברות ועל עשירים, כדי שלא לאבד מהאטרקטיביות שלה. זה יהיה, לפחות לעשור שבו תוכנית טראמפ צפויה להיות בתוקף, קץ הסוציאליזם.

להגדיל הגרעון להצלת הדורות הבאים

23 באפריל 2017

אחת הקלישאות המקובלות בימין הכלכלי כשדנים על תקציבים ממשלתיים היא שחובת המדינה לצמצם את הגרעון למען הדורות הבאים. זו תפיסה השאובה מהתנהלות משק בית. משפחה שחוסכת מותירה לעצמה כסף כדי לעזור לילדים ואולי אף לנכדים לקנות דירה. משק בית ששרוי בחובות בקושי יוכל לסייע לילדים בבוא העת.

אין הרבה אמת בהקבלה זו מאחר שהיא מפספסת את ההבדל הגדול. משק בית מן השורה אינו מחזיק במכונה להדפסת כסף. המדינה מחזיקה. תמיד יהיה למדינה כסף להשתמש בו ולכן חיסכון בכסף הוא חסר משמעות מבחינתה. מדינה אמנם יכולה לחסוך כסף שאינה יכולה להדפיס, וכך עושה בנק ישראל כשאוגר דולרים. אבל במפתיע הימין הכלכלי אינו מתלהב מדרך חיסכון זו ולרוב רואה בה התערבות פסולה של המדינה במשק.

הגירעון ובפרט יחס הגירעון לתמ"ג אינו חשוב מאחר שהוא בסופו של דבר מודל חשבוני מורכב ומפותל המשקלל יחד אינספור דברים לא קשורים. דברים כאלו נוטים להתנתק מהמציאות, לא ללמד עליה משהו. 

עם זאת יש קייס משמעותי בעד הטענה שהגדלת הגרעון, כלומר הגדלת התקציבים המיועדים לשימוש הציבור, יכולה בתנאים של כלכלת ימינו לסייע לדורות הבאים.  ההסבר ההגיוני לתופעות שראינו בכלכלה העולמית בעשור האחרון הוא קיומו של עודף. יש יותר מדי מכל מוצר שקיים ואין קושי רב ליצור מוצרים נוספים. ראיתי לאחרונה סרט דוקומנטרי שתיאר את הקלות המדהימה שבה זורקים אוכל משובח רק בגלל פגמים מועטי חשיבות. יוצרי הסרט מחטטים בפחים ומגלים למשל שוקולדים מעולים שנזרקו לפח בהמוניהם בגין העדר כיתוב בצרפתית המחויב בקנדה. פירות וירקות נפסלים בשל פגמים אסתטיים מינוריים שאין להם כל השלכה על טעמם וטריותם. כמה שונה מצב זה מהתקופה עליה נשמע סיפורים היום בערב. לא רק היהודים הנרדפים סבלו מרעב במלחמת העולם השנייה אלא אפילו אמריקה העשירה ראתה בהפסקת בזבוז המזון נכס למאמץ המלחמתי.

השפע החקלאי אינו חידוש כבר אבל בשנים האחרונות התווספו מקורות שפע חדשים. הישגיהם של קודחי הנפט באמריקה בשיטת הפראקינג, פריצות הדרך המדהימות בהוזלת האנרגיות המתחדשות, החיסכון בכוח אדם בעידן המקוון והאוטומטי ועוד.

אפריקה עדיין סובלת. גם העולם המערבי רחוק מפיתרון בעיית המחסור. תרופות פלא לסרטן למשל לא נמצאו על אף ההתקדמות באימונותרפיה. אבל נראה שאנחנו קרובים לפתרון בעיית השכפול. אם קיים מוצר מסוים, אין בעיה גדולה להוסיף עוד ועוד יחידות ממנו. בנסיבות אלו המחירים של מוצרים אינם עולים אלא רק מוזלים.

כאן ברכות הקפיטליזם פוגשות את קללות החשבונאות. מצב מתמיד של ירידת מחירים מסכן מאזן כספי של תאגידים ובנקים ומאלץ את הבנקים המרכזיים להותיר את הריביות על אפס. זו סיטואציה שעלולה להוליד סחרחורת דפלציונית שתסכן את כלכלת העשורים הקרובים.

מי שחשוב לו הדור הבא, עליו להבין שהגדלת ההוצאה הממשלתית או הפחתת המסים מפעילים לחץ כלפי מעלה על המחירים, מאפשרים העלאת ריבית וכך מבטיחים את היציבות ארוכת הטווח של הכלכלה.

שירות הדוב

6 באפריל 2017

רוסיה פרסמה היום הודעה בעלת אופי היסטורי. היא ציינה בה שהיא מכירה בירושלים המערבית כבירת ישראל. הפתעה מכיוון מוסקבה. הרי לעומת זאת, אפילו ממשל טראמפ, כך כבר ברור, אינו מתכוון להעביר השגרירות לירושלים. גם פקידי האיחוד האירופי קראו שלא לאפשר ביקורים רשמיים של המדינאים מטעם האיחוד בירושלים. ב-Ynet מעריכים שההודעה מסמנת תהליך שבו רוסיה מנסה להגביר מעורבותה בסכסוך הישראלי-פלסטיני, וכנראה רוצה לעשות זאת מעמדה ידידותית כלפי שני הצדדים.

יחסי ישראל ורוסיה בתקופת פוטין הם טובים עד כמה שאפשר, בהתחשב בכך שרוסיה היא מדינה נטולת סנטימנטים המצויה בברית הדוקה עם אויבים מושבעים של ישראל כמו אירן וכמו ממשל אסד בסוריה. ישראל הולכת עם פוטין על קצות האצבעות והייתה מוכנה להתחמק מנקיטת עמדה בעניין אוקראינה כדי לא להרגיזו.

כניסת רוסיה למלחמת האזרחים הסורית הייתה בעלת משמעויות מרחיקות לכת עבור ישראל. מצד אחד, נוצקה ברית דמים הדוקה בין רוסיה לבין המרים שבאויבינו, אסד, אירן וחיזבאללה. דבר רע מאוד. מצד שני, רוסיה הקפידה שלא להפנות עורף לישראל תוך כדי כך וגם היום שורר תיאום לגבי פעולות חיל האוויר.

על אף הדיבורים הבלתי פוסקים על התחמשות חיזבאללה ועל האיום שהוא מציב, פתיחת מערכה בידי חיזבאללה, שנראתה תמיד לא ריאלית על רקע מחויבותו לאוכלוסיה האזרחית בלבנון, נראית היום עוד פחות סבירה. השיעים לא יעזו להרגיז את הפטרון הרוסי שלהם במלחמות שאינן לרוחו. גם אם ידם תהיה על העליונה במלחמת האזרחים, השיעים והעלאווים בסוריה ובלבנון יישארו בנקודת חולשה מובנית על רקע נחיתותם מבחינה דמוגרפית. הצורך שלהם ברוסיה הפך להיות קיומי, בדומה לצורך שלנו בתמיכת ארצות הברית, וסביר להניח שכך הדבר יישאר עוד זמן רב.

באופק הרחוק מסתמנת התקופה שבה אירן תהיה משוחררת מכבלי הסכם הגרעין והמתיחות לגבי תוכניתה הגרעינית עלולה לשוב. קשה לחזות עכשיו מה תהיה הדינמיקה אז ואם תיתכן הסלמה שתוכל להדרדר לידי מלחמה עם הציר השיעי. עד אז הסיכוי לעימות בין ישראל לציר השיעי הוא נמוך ואפילו נמוך מאוד. זהו השירות של הדוב הרוסי לישראל.

אין חיסכון לאומי במטבע לאומי

15 במרץ 2017

מירב ארלוזורוב כדרכה מנסה לשכנע שהדבר הנכון לעשות עם תקבולי המס הגבוהים הוא לחשוב על העתיד ולהוריד את החוב הלאומי כדי לחסוך לשעת צרה.

כתיבתה משקפת בנקודה זו התנתקות מהידע הכלכלי העדכני וגם מהשכל הישר. אין חיסכון במטבע לאומי. ישראל יכולה לחסוך לשעת צרה באמצעות קניית דולרים, מניות או מטילי זהב. בזמן מצוקה כסף זה ישרת אותה. אבל היא אינה יכולה לחסוך באמצעות אגירת שקלים או הורדת חוב שקלי.

אפשר להבין בקלות כמה אבסורדית המחשבה שיש טעם מבחינת המדינה בחיסכון בשקלים. ישראל היא הרי יצרנית השקלים המוסמכת. מה הטעם לחסוך מיליארדי שקלים כדי לשים בצד, בזמן שדבר לא ימנע מישראל לייצר את אותם שקלים יש מאין בשעת הצורך. 

מבחינת ישראל חיסכון של שקלים עבור העתיד כמוהו כחיסכון של דמיונות. אין הגיון בלהגיד לילד שלא ידמיין גיבורי על היום כדי שיוכל לחסוך אותם ולדמיינם מחר. שקלים נוצרים בדמיון של בנק ישראל. הגבלתם היום לא תועיל במאומה לשיפור יכולת הדמיון מחר.

מה כן יועיל? רכישת מט"ח ונכסים שיהיה אפשר לפרוט אותם בעתיד וכמובן, שיפור התמריצים במשק דהיינו הורדת מסים על חברות או השקעה בתשתיות. גם אפשר לנטוש לרגע את האובססיה לעתיד ולהתרכז לרגע בהווה ובהנאותיו. אחרי הכול גם ההווה הוא העתיד של אתמול, אז מדוע לא לפנק בו את האזרחים?

לו הייתי מייק פלין

8 בפברואר 2017

על פי הסיפור המתפרסם בדה מרקר, דונאלד טראמפ התקשר בשלוש לפנות בוקר ליועץ לביטחון לאומי שלו, מייק פלין, ותהה האם דולר חזק טוב לאמריקה או רע לאמריקה. דה מרקר מצטט בכיר ממשל לשעבר שלועג לטראמפ וחושב שאינו שפוי. דבר זה ייתכן, אבל לא השאלה הזו מעידה על כך. זו שאלה מצוינת שלדעתי רק מעטים באמת מבינים את התשובה עליה.

התשובה הנכונה, עם זאת, היא פשוטה: דולר חזק מצוין לאמריקה כל עוד אינו מזיק לתעסוקה ולצמיחה. 

שאלה דומה מאוד יכולים לשאול עצמם מנכ"לי קופיקס או וולמרט: אנחנו מנסים כל הזמן להוריד מחירים, אז האם מחירים גבוהים ברשת שלנו הם טובים או רעים? והתשובה תהיה דומה: לפעמים נדרשים מחירים נמוכים כדי למשוך קונים, אבל אם ייתכן מצב שבו גם נגבה מחירים גבוהים וגם החנות תוצף בקונים – זה יהיה הדבר האופטימלי.

לכן, לו הייתי מייק פלין, הייתי עונה לידידי הנשיא תשובה פשוטה – דולר חזק מצוין לאמריקה אבל יחייב אותך לנקוט במרץ צעדים שיבטיחו שלא ייפגעו התעסוקה והצמיחה. מהם הצעדים האלו? דונלד כבר יודע – השקעה בתשתיות כמו גם קיצוצי מס רחבים.

הטעות של קרוגמן

22 בינואר 2017

בתקופת ג'ורג' בוש הלין הכלכלן זוכה הנובל פול קרוגמן על הגרעונות האיומים וסכנת החוב. מאוחר יותר, בתקופת אובמה, הודה שטעה וחובות של מדינה שלווה במטבע שלה אינם מציבים סכנה גדולה. עכשיו, כשטראמפ מאיים להציף את אמריקה בכסף על ידי הורדת מסים והשקעה בתשתיות, שב קרוגמן לעמדה המסתייגת. אין אבטלה, האינפלציה עולה, כבר אין טעם רב בתמריץ תקציבי. אפשר לטעון שקרוגמן הוא תמונת הראי של הרפובליקני הטיפוסי. מזועזע מהחובות המצטברים בתקציב הממשלתי, אבל רק כשהנשיא מטעם המפלגה היריבה שולט. כשהנשיא שלו שולט הוא בעד בזבוזים חופשי חופשי.

אבל קרוגמן הוא רציני יותר מהרפובליקני הטיפוסי – אין ספק שבעיקרון הצדק עמו. ככל שהאינפלציה עולה והאבטלה צונחת, כך מתפוגגת הפואנטה בהצפת השווקים בכסף זול. הצפה כזו רק תוביל לעליית מחירים והעלאת ריבית וכך תביס את מטרתה – עידוד הכלכלה.

בכל אופן אני חושב שקרוגמן, בסלידתו מטראמפ, ממהר מדי לפסול את הטעם במדיניות כלכלית פופוליסטית נוסח טראמפ בימינו. הוא מזניח שני נימוקים חשובים, שלדעתי לא היה ממהר להזניח אם לא היה מונע על ידי מוטיבציה לשלילת מדיניותו של טראמפ.

הנימוק הראשון הוא שאנחנו יודעים עתה שארה"ב עלולה להיקלע לתקופה ארוכה מאוד של ריביות אפסיות.  לא ידענו זאת לפני עשור. העובדה שסכנה כזו קיימת דורשת לפעול מראש בצורה שתקטין את הסכנה, על ידי העלאת הריבית חזרה לגבהים ההיסטוריים שלה. אם ישובו ימי המיתון, ניתן יהיה לקצץ בריביות כדי להשיב את הצמיחה, ולא לדשדש ביאוש בימי האפסיים של ריבית כמעט שלילית. מוצדק אם כך ללחוץ במלוא העוצמה על הדוושה, גם כשהתוצאה תהיה גאות בריבית.

הנימוק השני והחשוב עוד יותר הוא שארה"ב היא יוצאת דופן. רוב מדינות העולם המפותח, יפן, האיחוד האירופי, ובאופן מעניין גם בריטניה וקנדה, למרות הפיחות החד במטבעות שלהן, וגם מדינת ישראל שלנו – כולן מתמודדים עם אינפלציה נמוכה מדי וביקושים קפואים במשק. במדינות דרום אירופה עדיין יש אבטלה עצומה. תנופה חזקה בארה"ב תחולל תהליכים שיוציאו גם את כל המדינות האלו מהבוץ . זה יהיה אירוני מצד טראמפ, איש "אמריקה תחילה" לפעול מתוך התחשבות בכלכלת העולם, אך כדאי לו. העולם הוא אחד וביקושים בברצלונה ובאתונה מחלחלים גם למפעלים החלודים של דטרויט.

סוף עידן ביבי

10 בינואר 2017

אחרי בחירת טראמפ הבנתי שאין טעם לפרסם תחזיות שנתיות. המציאות עולה על כל תחזית, והכאוס שולט בכול. מצד שני, מה הערך בתיאוריות על העולם ללא תחזיות שיוצאות מהן. כל עוד לא משתמשים בתיאוריה כדי לנבא בצורה ברורה ומוגדרת מה יוליד יום, היא רק מילים, מילים, מילים.

אז הנה אסתכן בניבוי לגמרי לא טריוויאלי: נתניהו לא ישרוד את החקירות הפליליות הנוכחיות וייאלץ להתפטר. הפרטים המלאים לא ברורים עד הסוף, אבל כבר נראה כעובדה מוגמרת שנתניהו פישל בשתי חזיתות: ניהל חיי מותרות על חשבון מיליארדרים ורקם עסקאות מושחתות עם נוני מוזס סביב עסקי עיתון ישראל היום.

הסיבה לדעתי היא ניתוח מערכת התמריצים שפועלת על הגורמים המשפטיים שיכריעו בעניין נתניהו. ראשית, רובם לא מחבבים אותו בהיותם, כטבעם של משפטנים חכמים, שייכים לאליטות השמאלניות. איני אומר שדבר זה לבדו יוביל למסע צלב פלילי נגד אדם חף מפשע, אבל אתרוג לא יהיה כאן.

מעבר לכך לכל משפטן יש תמריץ למתוח עוד ועוד נורמות של ניקיון כפיים. איש לא ירוויח מוניטין ואהדה ציבורית על ידי סלחנות לאלמנטים של שחיתות. לא לחינם הנורמות הולכות ונעשות תובעניות יותר ויותר עם השנים. למשפטנים יש אינטרס ברור להעמיק אותן. ממש כפי שקורה בנושא היחס להטרדות מיניות. כך זה בעניינים שבהם יש לובי ציבורי חזק רק לצד אחד של המתרס.

גם נתניהו עצמו יצטרך לשקול את שיקוליו. אם יסכים לפרוש בצורה מכובדת אולי יוכל לרקוח תמורת זאת דיל להסרת כתב האישום. אם יאחז בקרנות המזבח, עלולים לקחת אותו מהן הישר לכלא.