קינות ארלוזורוב

מירב ארלוזורוב מפרסמת היום בדה מרקר מאמר זועף על כלכלת ישראל וכיצד נתניהו וכחלון בהתנהלותם הרעה והבזבזנית מוטטו אותה. כמובן טענותיה משוללות כל קשר למציאות. האבטלה בישראל היא הנמוכה בהיסטוריה המודרנית של המדינה; האינפלציה נמוכה, אפילו נמוכה מהרצוי; השקל במצב חזק מאוד ביחס לסל המטבעות; השכר הממוצע בעליה יפה ומתמשכת.

כל טענותיה מבוססות בראש ובראשונה על האמונה שמדינה שלווה במטבע שלה עצמה נכנסת לאיזו קטסטרופה כאשר הגרעון שלה הוא 4% ולא 3%. זו נומרולוגיה כלכלית שהיא בעלת תוקף מדעי של קריאה בקפה או פתיחת קלפי טארוט, תיאור האישיות לפי גרפולוגיה או ניבוי סרטן לפי מיקום אנטנות הסלולר. הטענה שגרעון מעט גבוה בשנה אחת מחולל נזק כביר, כשאין לכך כל אינדיקציות בשוק האג"ח או המט"ח, היא חסרת שחר.

הנה טענותיה העיקריות של ארלוזורוב והפרכתן:

חריגה בוטה כל כך מיעד הגירעון גוררת איום ממשי לפגיעה בדירוג האשראי של ישראל

יש לנו שווקים משוכללים שבהם נסחרות אגרות חוב ישראליות. היכן בדיוק רואים שם "איום ממשי לפגיעה בדירוג האשראי של ישראל"? הריבית על האג"ח של ישראל לטווח עשר שנים נמוכה מהריבית על האג"ח האמריקני. כן, כן. חוזר שוב: נמוכה מהריבית על האג"ח האמריקני.

עשר השנים האחרונות – שנות כהונתו של נתניהו כראש ממשלה – עומדות בסימן מובהק של הידרדרות כלכלית

נתניהו נכנס לתפקיד אחרי המשבר הגדול של 2009, שנה שבה הצמיחה קפאה. כתוצאה מכך ב-2010 וב-2011 הייתה צמיחה גבוהה במיוחד, הדבקת פערים. ארלוזורוב מזכירה את חוסר היכולת לשחזר צמיחה זו, אבל אותה צמיחה גבוהה כשלעצמה זו כמובן אשליה סטטיסטית שנובעת ממתן קדושה מגוחכת לשנה כיחידת זמן כאילו אנו עוסקים באסטרונומיה ולא בכלכלה. בשקלול השנים 2009,2010,2011,2012 יחדיו לא נראה שהייתה באותן שנים צמיחה חריגה במיוחד.

כדי להמחיש כמה קשה המצב הכלכלי מראה ארלוזורוב גרף עם הצמיחה הצפויה ב-2019 עד 2022 – 3% לשנה בלבד. אבל זו צמיחה חזויה בלבד, ואיך אפשר להסיק מתחזיות שמישהו הוא ראש ממשלה גרוע. בחמש שנות נתניהו האחרונות שנמדדו בפועל הצמיחה הייתה כ-3.5% לשנה.

מלבד זאת, כפי שהסביר בנק ישראל לגבי נתוני הצמיחה ב-2018, אין מנוס מירידת מה בצמיחה כשאין דרך להפחית עוד את האבטלה. היא כבר הגיעה לאזורים הקרובים למינימום האפשרי. הגעת האבטלה בישראל למינימום היא לזכות נתניהו ולא לחובתו.

העתיד נראה עגום

להתנבא זה קשה ובפרט לגבי העתיד… נכון, נתניהו וממשלתו השלימו עם קיומה של מערכת חינוך שבה בנים חרדים לא יודעים abc, ושחלק הולך וגדל מתלמידי ישראל ייכלל בה. נדמה לי שמאחורי כל הטור הזועף של ארלוזורוב מסתתרת התובנה הזו.  אבל זהו קונצנזוס במערכת הפוליטית – הייתה זו אשת מפלגת העבודה, שרת החינוך יולי תמיר שכיהנה בממשלת אולמרט, שבחרה משום מה להותיר כמורשת העיקרית שלה את ההכרה בפטור מלימודי ליבה לחרדים.

גם ההתבוננות בתרומת החרדים לכלכלה הישראלית לא יכולה להיות סלקטיבית. מצד אחד מערכת החינוך שלהם מוציאה גברים שלא כשירים לשוק העבודה, אלא לרמות הנמוכות ביותר שלו. מצד שני, החינוך להולדת ילדים בחברה החרדית הוא בעל השלכות חיוביות על כלכלת ישראל. גם בשל הגידול המתמיד בביקושים בזמן של חולשה דמוגרפית בעולם. גם בגלל שיתן לישראל סוף סוף את מה שחסר לה כל כך ומעלה את יוקר המחיה – יתרון הגודל. ישראל צפויה להפוך למדינה של כ-20 מיליון נפש בתוך חמישים שנה. בלי החרדים זה לא יכול לקרות. בתור מדינה גדולה שכזו היא תמשוך משקיעים מהעולם ותהפוך הקמת פסי יצור או מחסנים של אמזון המיועדים לאוכלוסייתה לכלכלית יותר. בתחום התכנון והבינוי רואים שהפנמת העתיד הצפוף של ישראל עוזרת למקבלי ההחלטות לקלוט סוף סוף: ערים טובות צריכות להיות צפופות כמו בני ברק, לא כמו חריש. גם לחלוקת נטל השירות הביטחוני בין רבים יותר יהיו השלכות חיוביות על הכלכלה. יאמר מי שיאמר – החרדים לא עושים צבא – אבל חלקם כן עושים, וחלק זה עולה משנה לשנה. וגם מי שלא עושה יוליד הרבה ילדים שלפחות חלקם ישרתו. התפוצצות מחזורי הגיוס בשנים הקרובות היא בעיה טובה מבחינת צה"ל.

ובכלל בהתבוננות בחצי הכוס המלאה המצב הירוד כל כך של החינוך החרדי הנוכחי נותן לעתיד הכלכלי של ישראל את מה ששנת 2009 נתנה ל-2010, למרבה ההיקסמות של מירב ארלוזורוב: נקודה נמוכה להתחיל לצמוח ממנה.

מחשבות על בחירות לא צפויות

האם אנחנו לקראת קטסטרופה כלכלית בעקבות הבחירות הנוספות שיתקיימו בספטמבר 2019? הגרעון נושף בעורפנו, הקיצוצים ההכרחיים כל כך ידחו, המשק יפסיד 2 מיליארד דולר וכן הלאה.

למרבה המזל, ממש לא. וזו עובדה שכך רואים זאת השווקים: האג"חים הממשלתיים יקרים יותר ממחירם לפני שבועיים, כשאף אחד לא האמין שבאמת בחירות חדשות הן אופציה. השוק לא צופה הבוקר קריסה כלשהי ביכולת הממשלה להחזיר חובות או למנוע אינפלציה.

מזל שיש שווקים, אחרת היינו נותרים עם הקשקשנים: אלו שמתייחסים באמת לבחירות כטרגדיה כלכלית יוצאת דופן ומבכים את המיליארדים האבודים. אבל רוב אובדן התמ"ג שכרוך בבחירות נובע מיום החופש. לפי אותו היגיון היינו צריכים למרר בבכי מול לוח השנה כל פעם שהייתה פוקדת אותנו שנה שבה החגים לא נופלים על שבתות, ורבים הם ימי החופש.

אם יהיה השנה יום חופש לא צפוי מראש שבו שכירים לא יעבדו או יקבלו שעות נוספות, אפשר לראות זאת כהעלאה קלה של שכר העבודה הממוצע השנתי או כהפחתה של שעות העבודה בישראל. זה לא רע. בישראל עובדים יותר מדי ביחס לעולם. אין הרבה תועלת בלעבוד יותר מדי. לרוב אותה כמות של עבודה נמתחת על פני יותר מדי שעות ויוצרת אבטלה סמויה.

האם אפשר היה לחלק כספי ציבור למטרות נחוצות יותר מאשר מימון שלטי חוצות ויועצי תדמית בשלושת החודשים הקרובים? ללא ספק. לא מדובר אמנם בסכומי עתק שמשנים משהו ברמת המקרו.

הבחירות ההזויות החדשות, בסבב השני שלהן, מלמדות משהו על המדינה, רק לא ברור מה. מצד אחד אפשר לטעון שהן נותנות המחשה לעומק הקרע בעם, עד שלא ניתן להרכיב קואליציה. פלגי ביבי ואנטי ביבי מעדיפים להתאבד פוליטית מאשר לשבת זה עם זה. מצד שני, אולי ההיפך נכון. גם ההיסטריים שבחרדתיים לגורל הדמוקרטיה לא עודדו אמש את אבי גבאי לנצל את עמדת המיקוח הנדירה שלו ולהצטרף לממשלת נתניהו. הוא יכול היה להוציא מביבי את בלימת החקיקה נגד בית המשפט העליון. אם היקר לשמאלנים מכול היה מונח על הכף, האם הם היו כל כך איסטניסים? קשה להאמין. התנהגותם משקפת את מה שפיהם לא אומר – ביטחון בכך שלא באמת צריך לנקוט צעדים נואשים כדי להציל את הדמוקרטיה הישראלית. גם הם מבינים שהיא חזקה ואיתנה ותשרוד עוד בחירות מיותרות ואפילו ממשלת ימין-חרדים מובהקת שיכולה לקום אחריהן.

יש פיתרון למצב הפוליטי והמשפטי

הסיטואציה הפוליטית והמשפטית במדינה נראית חסרת מוצא וחסרת תקדים. המשבר בין ליברמן לחרדים משמעותו בחירות חוזרות. המשבר בין נתניהו למערכת המשפטית פירושו ריסוק בג"ץ מחד או מרי של האליטות מאידך. יורם יובל כבר הודיע שישכב על כבישים.

אבל יש פיתרון אפשרי. דווקא בשל חומרת הנסיבות עולה כרגע פיתרון שבעבר קשה היה להסכים עליו אבל כרגע ישרת את הצדדים: ממשלת אחדות בין הליכוד לכחול לבן. כחול לבן תתגמש כשתסכים להצטרף לקואליציה בראשות מנהיג שמתמודד עם כתב אישום. הליכוד יתגמש כשיוותר על יוזמות לריסוק בג"ץ או לקבלת חסינות. עבור כחול לבן הגלולה מרה אבל לא ניתן להכחיש שחוק היסוד שנחקק לפני שנים וללא שום כוונה פרסונלית מאפשר בפירוש לראש ממשלה לכהן תחת משפט.

לשני הצדדים יש גם אינטרסים ברורים לקבל את הרעיון: בחירות חוזרות הן רעיון מחריד עבור כל ח"כ שרק נבחר. מבחינת הליכוד רק ככה ניתן להיפטר מהתלות המייאשת באדמו"ר מגור מחד ובליברמן מאידך. ציבור המצביעים של כחול לבן יבטיח את האינטרס העליון שלו: שמירת מעמד בית המשפט העליון. האלטרנטיבה לכך היא יאוש מוחלט של "השבט הלבן" מהמדינה או עימות חסר תקדים של האליטות עם העם. בממשלת אחדות סמוטריץ' יוכל להיות שר לאיכות הסביבה לכל היותר.

מבחינת גנץ, לפיד ובכירי הליכוד הסכמה כזו תכיר בשלטון נתניהו אך גם תבשר את סופו. מרגע שיוגש נגדו כתב אישום מובטח שסוף כהונתו בתפקיד ראש הממשלה קרוב.

נשארנו עם שאלה אחת: למה לנתניהו עצמו להסכים. והתשובה היא שבאופן זה לנתניהו יישארו כמה שנים בתפקיד שבהן יכול לתפקד באופן סביר ומבלי להיסחט. וגם שתי דרכי היחלצות מכלא. האחת עסקת טיעון עם עונש קל שאחריה קריירת הרצאות באמריקה. השנייה היא מינוי לנשיא ב-2021 בהצבעה חשאית של 120 ח"כים שמשתוקקים ברובם שיפרוש כבר מראשות הממשלה. על פי חוק היסוד, כל הליך משפטי נגד נשיא נפסק.

כן, השקל החזק הוא הישג גדול של כחלון

שני כותבים אינטליגנטיים בדה מרקר, עידן ארץ ורועי שוורץ תיכון, לועגים לשר האוצר כחלון על התפארותו בשקל החזק. שקל חזק אינו הישג לדבריהם. שער השקל משקף איזון בין יבוא ליצוא, ושער שקל חזק מקשה על היצואנים. עובדה שבנק ישראל מנסה להחליש את השקל, אז כיצד ניתן לראות בשקל חזק הישג?

האמת אינה כדבריהם. שקל חזק הוא הישג, אפילו הישג עצום. בהחלט אפשר וראוי להתפאר בו. יש לכחלון במה להתגאות. גם אם כלכלת ההייטק של ישראל שהולידה את השקל החזק אינה בדיוק יצירה בת רוחו, בכל אופן הוא לא החריב אותה ולא הרס לה, וגם זה משהו.

ומה עם זה ששקל חזק פוגע ביצוא? ומה לגבי זה שבנק ישראל מנסה להחלישו? אפשר להבין את התשובה לשאלה באמצעות משל – האם מצב שבו אדם נוהג לטוס במחלקת עסקים לחופשות יקרות בחו"ל, הוא בגדר הישג או בגדר כישלון? הרי ארגון פעמונים, ארגון מכובד לכל הדעות, קורא לאנשים לאנשים לנהוג באחריות בכספם, ויועצים לכלכלת משפחה ודאי לא מעודדים טיסות בזבזניות במחלקת עסקים.

התשובה ברורה כשמש ביום שרב קיצוני זה – טוב ונחמד לטוס במחלקת עסקים אל הקריביים, אבל אין ספק שאדם צריך לעשות זאת רק כשהוא מסוגל לעמוד בכך. אם הוא ארגן לעצמו חיים שבהם הוא יכול בכיף להרשות לעצמו מותרות כזו, אז זהו הישג גדול.

דומים הדברים לגבי השקל החזק. שקל חזק הוא דבר קסום. בעולם השקל החזק אנחנו פותחים את עמודי אתר אמזון ויכולים להרשות לעצמו כל כך הרבה דברים! זהו אפילו עניין של ביטחון לאומי – גם קברניטי צה"ל יכולים לפתוח את קטלוג המוצרים של לוקהיד מרטין או טיסנקורפ ולהצביע על התמונה ההיא וההיא וההיא.

ברם, כל זה רק אם עיון בנתונים הכלכליים מעיד שאנחנו באמת יכולים להרשות לעצמנו את כל הטוב הזה. השקל חזק אבל האבטלה נמוכה והצמיחה גבוהה. אם השקל חזק אבל להמוני מובטלים אין מה לאכול, זה מצב דומה למי שמזמין חופשה בקריביים כשבמקרר אין לו גבינה למריחה על הלחם לילדיו. חופשה בקריביים אינה הישג כלל וכלל בנסיבות האלו.

בנסיבות הנוכחיות, כששיעור האבטלה הוא הנמוך בהיסטוריה הכלכלית המודרנית של ישראל וגם נתוני הצמיחה האחרונים הם מעולים, שקל חזק הוא הישג פנטסטי. כחלון גאה בצדק.

התשובות הכי טובות שיש

זהירות – ספוילרים!!! בהמשך הפוסט אכתוב ספוילרים לפרק האחרון של משחקי הכס. אם עוד לא ראיתם אותו, נוסו כאילו רודף אחריכם דרקון.

מי ינצח באירוויזיון ולאיזה מקום יגיע הנציג הישראלי? כבר מזמן כולם יודעים שאין טעם להסתמך על דעתו של פרשן כזה או אחר. הולכים לטבלאות של אתרי ההימורים ובודקים מי מוביל. כמעט תמיד מי שבצמרת יהיה המנצח ואם הנציג הישראלי במקום העשרים בערך, אז זה יהיה מקומו בהצבעות.

דבר דומה אירע במשחקי הכס. הסדרה הסתיימה בטוויסט לא מנומק היטב שהפך את בראן סטארק הנכה לשליט שש הממלכות. מי יכול היה לראות זאת בא? אף אחד. בראן מתקשר היטב עם בעלי חיים, לא עם בני אדם. הפיכתה של דמות לא ברורה זאת למלך אינה סבירה בעליל, גם אם טיריון לאניסטר טוען אחרת.  ובכל אופן המהמרים ראו זאת בא כבר בשלהי 2018. מן הסתם מידע פנים מההפקה זלג למהמרים. המלכת בראן היא התרחשות לא סבירה שיכולה הייתה להכניס כסף רב לאלו שראו אותה ראשונים; יהיו שיאמרו: הלאניסטרים לא נהיו עשירים סתם כך.

אין לפרש את הכוח המרשים של שוקי ההימורים כחזרתה של הנבואה לעולמנו. ערב משאל העם על הברקזיט נתנו המהמרים רק כ-20% לסיכוי שבריטניה תצביע בעד הברקזיט. גם ערב ניצחון טראמפ ההימורים נטו לטובת הילארי ביחס 80-20. אפילו במהלך ליל הכרזת התוצאות, כאשר הסטטיסטיקאים של ניו יורק טיימס כבר סברו שהכף נוטה לטובת טראמפ, המהמרים עדיין התקשו להאמין והיו סקפטיים.  השווקים לא בהכרח צודקים, אבל הם מקור מצוין למידע, שעולה לרוב על כל פרשן שהוא. וההסבר ברור – אפילו אם יהיה פרשן שיהיה באמת טוב, השווקים יידעו מייד לשקלל את דעתו. התמריץ להרוויח כסף הופך אנשים לחוזים טובים של העתיד לבוא, וכשמדובר בהרבה אנשים ובהרבה כסף, יכולת החיזוי רק משתפרת. במירוץ הנוכחי לנשיאות ארה"ב השווקים לאחרונה הזניקו את ג'ו ביידן והוא נראה עומד ראש בראש מול הנשיא טראמפ, שגם מעמדו שלו מתחזק. 43% לטראמפ, 25% לביידן ובכל יתר האחוזים חולקים שלל המועמדים הדמוקרטים.

בתקשורת עדיין מעדיפים את השקפת הפרשנים והחכמים כביכול על פני השקפת השווקים. לדוגמה, השווקים מבשרים לנו שאין גרעון קטסטרופלי שכחלון מותיר אחריו. הריביות ארוכות הטווח על האג"ח הממשלתי הישראלי נותרו בעינן, נמוכות מאוד. בעיתונות מתקשים להפנים זאת.

הייתי מציע לקהילת המודיעין הישראלית לא להסס להשתמש בכוח חוכמת ההמונים. תשאלו את העולם האם תהיה הפוגה בעזה או מלחמה בקיץ, האם השלטון באירן יתחלף, מה יהיה ערך הריאל האיראני בשנת 2020, מי יהיה היורש לאבו מאזן. תקבלו תשובות שאולי יהיו נכונות ואולי לא, אבל כמעט בטוח שיהיו טובות יותר מכל תשובה אחרת.

החוק היווני

האם יש מישהו שהשתתף בדיון אינטרנט בחייו שאינו מכיר את חוק גודווין? החוק קובע כי בכל דיון סוער בסוף צפוי שמישהו יזכיר את גרמניה הנאצית. כל אזכור כזה הוא בוודאות מוגזם ושגוי ולכן מי שהשתמש בו בהכרח כשל בפולמוס.

עכשיו, כשהעיתונים מתחילים לדבר על כך שהתקציב הבא יצטרך להיות תקציב גזירות בשל "הגרעון הקטסטרופלי", אולי הגיע הזמן להמציא את חוק גודווין של המקרו-כלכלה הישראלית. כל דיון על מקרו-כלכלה, תקציבים וגרעונות יזכיר בסוף את הגרעון והחוב של יוון והאסונות שפקדו אותה בעקבותיהם. אבל אזכור כזה בהקשר של ישראל (או ארה"ב, או בריטניה וכו') הוא בוודאות שגוי, כי הרי אין באמת כל קשר בין חוב של מדינה בגוש האירו שלא יכולה להדפיס כסף, כמו יוון, לבין חוב של מדינה כמו שלנו שכן יכולה להדפיס כסף וכך למחוק כל חוב. מי שמזכיר את יוון בדיון על הגרעון שלנו, הפסיד אוטומטית בוויכוח.

דיברו הרבה במערכת הבחירות על החוק הצרפתי. עכשיו, בטרם יוחלט על מדיניות כלכלית בממשלה ה-35, צריך לאמץ דווקא את חוק גודווין של הכלכלה, שמתאים לקרוא לו:החוק היווני.

זה לא ביבי, זה בנק ישראל

דה מרקר מפרסם כתבה על היחלשות הצמיחה בישראל בעשור האחרון. הירידה בצמיחה מדווחת על ידי בנק ישראל ומיוחסת בידי מירב ארלוזורוב לכשלונותיה של ממשלת נתניהו בשיפור החינוך, בלימודי ליבה לחרדים, בשדרוג תשתיות ועוד ועוד. כל אחד מהצעדים האלו אם יינקטו יהיה בהחלט מבורך.

ברם, כשבנק ישראל מלין על ירידה בצמיחה זו ממש זעקת הקוזאק הנגזל. בעשור האחרון הזניח בנק ישראל בצורה בוטה את חובתו הראשונה במעלה – לדאוג לשיעור אינפלציה שיהיה בטווח שהממשלה רצתה ממנו. כבר חמש שנים רצופות שהאינפלציה נופלת למטה מהטווח הרצוי, לעתים היא אפסית, לעתים שלילית. זו מורשת שנותיה הבינוניות של קרנית פלוג בבנק ישראל. אפשר למצוא גם חיוב באינפלציה נמוכה, זה סימן לקושי להעלות מחירים בעידן שאחרי המחאה החברתית, סימן לתחרות המתגברת במשק. הרי איש לא נהנה לראות עליות מחירים. אבל יש סיבה לכך שיש רצפה רצויה לאינפלציה ולא רק תקרה לה.  אינפלציה מסוימת מעידה על כך שבנק ישראל ממלא את תפקידו להציף את המשק במספיק כסף וכך יוצר לחץ על המחירים בשווקים. העדר כרוני של אינפלציה מעיד שבנק ישראל לא ממלא את תפקידו.

לא יעזרו לימודי ליבה לחרדים או שיפורים בחינוך או רכבות מהירות שייצאו בזמן, אם בידי האזרחים לא יהיה מספיק כסף כדי לקנות מוצרים. מקורות השפל הגדול בשנות השלושים לא היו העדר חינוך או העדר תשתיות. הסיבה לו הייתה העדר כסף בידי הצרכנים וקריסה דיפלציונית של המשק העולמי. נראה שכמו אז, אנחנו בזמנים שבהם הבעיה אינה בחולשת צד ההיצע, אלא בחולשת צד הביקוש.

ומצד שני, אם בידי האזרחים יהיה מספיק כסף ייפתחו עסקים שיתמרצו חרדים לצאת לעבוד בהם, שיתמרצו אנשים להשלים חוסרים בחינוך שלהם ושאולי אפילו יאפשרו למצוא מעקפים ופתרונות לבעיות התחבורה הציבורית הקשות.

אין שום ספק שבנק ישראל (או הממשלה באמצעות הרחבת הגרעון) יכולים היו לשים הרבה יותר כסף בכיסיהם של אזרחי ישראל בחמש השנים האחרונות. לא רק שלא היה לכך מחיר כלכלי, אלא להיפך – דבר זה היה מאפשר לעמוד ביעד האינפלציה הרצוי שנקבע מראש עוד שנים קודם ומן הסתם גם לקדם את סטטיסטיקות הצמיחה.

ומה התפקיד של ביבי בכל זה? נראה שהבנתו ומומחיותו בכלכלה אינן כוללות הבנה מעמיקה של חשיבות צד הביקוש. עם זאת, מעניין לציין שבטרם קרנית פלוג מונתה כנגידת בנק ישראל על אפו ועל חמתו, הוא הציע את התפקיד ללורנס סאמרס, שלמרבה הצער סירב. סאמרס הוא לא רק אחד הכלכלנים הבכירים בעולם, אלא גם זה שמזוהה יותר מכול עם הבנת הקשיים שמציב צד הביקוש החלש בכלכלת זמננו.