הקריסה החינוכית שאיננה, בינתיים

בראש כתבות החדשות באתר הארץ עומד כרגע מאמר של דן בן דוד, המקונן על הבעיות במערכת החינוך הישראלית, כפי שמשתקפות בתוצאות מבחני הפיז"ה. אם דן בן דוד היה קורא את המאמר שכתבתי לפני שבועיים על תוצאות הפיז"ה, אולי היה גונז את מאמרו ובמקומו כותב דברים בעלי טעם.

כדי להמחיש כמה נורא החינוך בישראל בן דוד מצרף טבלה של ציוני פיז"ה במדינות מוסלמיות ומראה שציוני המוסלמים בישראל נחותים לעומתן. כמובן שזו השוואת שווא. מדינות מוסלמיות לא ערביות כמו קזחסטן ואלבניה אינן מן העניין כלל. אין קרבה גנטית ואף לא תרבותית בינן לבין ערביי ישראל. מדינות ערביות כמו קטאר שמערכות החינוך שלהן מכילות מספר עצום של תלמידים ממוצא הודי גם הן אינן מעניינות כלל מבחינת ההשוואה הזו, אם לא מנכים את התלמידים האלו.  ולהיפך הדמיון העצום החוזר ונשנה בין הציונים בירדן לבין הציונים של ערביי ישראל, על אף שהתלמידים פה ושם לומדים במערכות חינוך שונות לגמרי צריך היה לעורר בבן דוד מחשבות שניות: אולי כל התזה שלו מבוססת על מגדל קלפים רעוע. אולי זה בכלל לא מערכת החינוך שאחראית לציונים. אולי זו הגנטיקה וזו התרבות.

מערכת החינוך הישראלית מונעת מציבור עצום של תלמידים חרדים צעירים ממין זכר, ציבור שרק הולך וגדל, מיומנויות בסיסיות בחשבון ובאנגלית. בעיקר באנגלית. זו בעיה חריפה שישראל תשלם עליה מחיר בעתיד. אבל אין עדות שמערכת החינוך הישראלית מונעת מכל אחד אחר להתפתח למלוא הפוטנציאל שמאפשרים לו נתוניו הבסיסיים.

העובדה שהממוצע הישראלי במבחני הפיז"ה אינו טוב נובעת מקיומם של תלמידים ערבים. אבל אין זה אומר שישראל עושה עוול לתלמידים הערבים. בירדן ציוניהם דומים כאמור. העובדה שאפילו הממוצע היהודי במבחני הפיז"ה אינו מרהיב וניתן לתארו כממוצע מינוס בין האומות המפותחות היא מצערת, אבל לא בטוח שהיא משנה כל כך הרבה. לרוב המקצועות מספיקים  הישגים לימודיים בינוניים, וההובלה הטכנולוגית העולמית של ישראל מתאפשרת בזכות העובדה שקיימת בה אליטה מעולה. ואכן כפי שכתבתי בפוסט קודם, שיעור המצטיינים בקרב תלמידי ישראל מכובד, בפרט ביכולת הקריאה המבטאת את האינטליגנציה המילולית שתמיד הייתה גולת הכותרת אצל יהודים, אך גם במתמטיקה. כאשר משקללים את העובדה שאלו שעוקפים אותם במתמטיקה נמצאים ברובם במדינות מזרח אסייתיות ולפיכך ככל הנראה סובלים מכשל חמור ביכולת היצירתית, מבינים שהנתונים הנוכחיים של פיז"ה מאפשרים המשך הצטיינות ישראלית לאורך שנות דור.

הלכתי לבחון את הנתונים לעומק במקורם. בהבנת הנקרא, כאשר בדקתי את נתוני ההצטיינות היתרה של תלמידים ישראלים (רמה שש), הנתון עומד על 1.4%. זאת אומרת שההצטיינות היתרה בקרב היהודים עומדת בערך על 1.7%. לשם השוואה: באוסטרליה ובקנדה היא 2%. גם בצרפת, על אף ריבוי המהגרים היא עומדת על 2%. כך גם בפינלנד. אבל מנגד בבריטניה ובשוודיה היא 1.5%. בארה"ב היא 1.4%. בשוויץ היא 0.9%. באוסטריה היא 0.8%. בדנמרק 0.6%. באיטליה 0.6%. ביוון 0.3%. בצכיה 1%. בפולין 0.7%. ברומניה 0.2%. ברוסיה 0.8%. בירדן אין כזו תופעה – הצטיינות יתרה. הישגי אומת הסטרטאפ פתאום לא נראים כל כך מפתיעים, אם יודעים איפה להסתכל.

במתמטיקה, כאשר בדקתי את נתוני ההצטיינות היתרה של תלמידים ישראלים, הנתון עומד על 1.9%. כלומר בקרב היהודים מדובר בערך ב-2.3%. האסייתים מכים את כולם שוק על ירך (קוריאה: 6.6%. טאיוון:10.1%, סינגפור: 13%. יפן: 5.3%). נתעלם מהם לרגע, מתוך הנחה שהקונפורמיזם והתרבות הקולקטיביסטית שלהם יקשו עליהם לממש את ההצטיינות ונראה שיהודי ישראל ממוקמים באופן סביר בין כל השאר. קצת מתחת לאוסטרליה ואוסטריה (2.7%), בפער מה מול גרמניה (2.9%) והולנד (3.2%), אבל יותר מצרפת ודנמרק (1.9%) ומאירלנד (1.5%). הרבה יותר מספרד (1.0%), מארה"ב (0.9%), זהים לבריטניה (2.3%). עולים על שוודיה ונורבגיה (2%). רק שוויץ מנחילה לנו פה נוק אאוט אמיתי (5.3%), כפי שהיא מנחילה במספר המאמרים המדעיים לנפש. אגב, גם במתמטיקה הירדנים פשוט לא שמעו על המושג הצטיינות יתרה ואילו רוסיה מפתיעה פה לטובה עם שיעור עילויים מתמטיים של 1.5%. אולי חלקם עוד יעלו לישראל ברבות הימים.

בוא נסכם: נתוני ההצטיינות היתרה בישראל מראים שיש את כל הסיבות לחשוב שהציבור היהודי בישראל יוכל להמשיך להוציא מתוכו מצטיינים דהיינו חברות סטרטאפ, טכנולוגיות פורצות דרך, תרומה לתרבות ולספרות, פרסי נובל וטיורינג, מדליות פילדס וכהנה וכהנה. כל זה ברמה דומה או לפחות קרובה מאוד לזו של מדינות המערב המובילות: אוסטרליה, צרפת, גרמניה, בריטניה, שוודיה ואחרות. לישראל יש גם את היתרון שאוכלוסייתה היהודית גדלה יפה. אלא שגידול זה נובע בחלק גדול מהסקטור החרדי ושם לא נרכשים כישורים חינוכיים בסיסיים.

מודעות פרסומת

אין עשיר בעירו

בחודשים האחרונים עדכנו בוויקיפדיה את טבלת המדינות לפי עושרן לנפש, והדירוג של ישראל מעורר התפעלות. מקום 20! ולמעשה מקום 17, כי מדינות שמונות כמה מאות אלפי תושבים כמו לוקסמבורג, סן מרינו ואיסלנד לא באמת מעניין למנות.

מי נמצא מתחת לישראל? צרפת! בריטניה! יפן! וגם מדינות הנפט איחוד האמירויות, ערב הסעודית, כוויית ובחריין. וגם ספרד ואיטליה ויוון. וגם טאיוון ודרום קוריאה. וגם פורטוגל וצ'כיה. לקראת יום העצמאות ה-70 ישראל מצויה מבחינת שגשוגה הכלכלי במצב מעולה, אולי אפילו דמיוני מבחינות מסוימות. הרי יש פה 20% ערבים וגם ציבור חרדי הולך וגדל שבוחר להקדיש חייו ללימוד תורה מתוך עוני. בתנאים אלו לעקוף את צרפת, בריטניה ויפן זהו הישג חלומי.

הנתונים אינם משקפים בדיוק כושר קניה כי ישראל היא יקרה, וכל העושר הזה שלה אינו מניב יכולת לקנות מספיק מוצרים מקומיים ובראש ובראשונה כמובן דירות. בדירוג העושר לפי כוח קניה מקומי הנתונים אחרים, וישראל נמצאת במקום הרבה פחות מזהיר. ישראל היא מדינה עשירה, אבל אזרחיה אינם מרגישים כל כך עשירים כשהם מנהלים את חייהם הכלכליים בתוכה.

חוקי הכלכלה מפצירים באזרחי ישראל למצוא דרכים ליהנות ממשכורת ישראלית ולנצלה בעולם הזול יותר. התפוצצות הסחר המקוון וההזמנות מאתרים בינלאומיים כמו אמזון, איביי, אסוס, עלי בבא, גירבסט וכל השאר מראים שישראלים מבינים זאת. כך גם הטיסות היוצאות מנתב"ג לעבר יעדים זולים שבהם כסף ישראלי הופך אותך למלך (למשל פולין). גם ברמת המקרו אפשר לזרום עם הקונספט – להביא פועלים מסין במקום לחפש להכשיר ישראלים בבניה. לתת מלגות לסבסוד לימודי רפואה של צעירים ישראלים בחו"ל במקום להיאבק במגבלות שחוסמות הרחבת לימודי רפואה פה. להסתמך על קניית מזון מיובא במקום להתבסס על יצור מקומי. הכסף קיים פה, השימוש הכי אופטימלי בו – בחו"ל.

שבע השנים הפחות רעות משיכול היה להיות

בדיוק לפני שבע שנים, ימי הטלטלה הפוליטית במצרים של מובארק ופרוץ האביב הערבי, מעט לפני תחילת מלחמת האזרחים בסוריה, פרסם תומס פרידמן מאמר בניו יורק טיימס שבו התייחס למצבה של ישראל במזרח התיכון המשתנה.

פרידמן שב והתייחס לדילמה שישראל לא יכולה לברוח ממנה לדעתו כל עוד היא כובשת את השטחים – בין עתידה כמדינת אפרטהייד לבין אופק המדינה הדו לאומית ובנוסף תיאר את האופן שבו האביב הערבי מטלטל את מעמדה של ישראל ומחייב אותה להכרעה מהירה בעד השלום. היא הולכת לאבד ידיד נאמן כמו מובארק. המשטר הבא במצרים ישען על לגיטימיות ההמון ויצטרך להתרחק ממנה.

שני דברים יכולים להיאמר בבטחה: מה שלא יקרה בשתי המדינות הערביות שיש להן שלום עם ישראל – המתונים החילוניים שאחזו בכוח ייחלשו ואילו האחים המוסלמים יתחזקו. כמה? נותר עוד לראות.

פרידמן היה בטוח. אז מה. להתנבא זה קשה, ובפרט לגבי העתיד. נכון, את מובארק החליפה ממשלה של האחים המוסלמים. אולם היא הייתה קצרת ימים וחסרת חשיבות. עכשיו אנחנו כבר בתוך ההשפעות ארוכות הטווח של האביב המצרי.  הנשיא סיסי אשר שולח לכלא את מי שמעז לנסות להתמודד מולו בבחירות, הוא מובארק 2.0. יותר יציב, יותר אהוד בעמו, יותר תקיף כלפי האחים המוסלמים וגם יותר ידידותי לישראל ממובארק 1.0.

מה שנדמה היה לפרידמן כאילו מחייב את ישראל לעשות תפנית מהירה במדיניותה, כמובן לעבר הכיוון שהאמין שרצוי לה מלכתחילה, התברר כהיפוכו של דבר. ישראל לא עשתה שום דבר כדי לרצות את הפלסטינים, אבל הסעודים והמצרים והירדנים זקוקים לה מאי פעם ואילו סוריה העוינת מרוסקת לחלוטין. האביב הערבי היה אמור להביא את תור הזהב של הערבים, אבל בישר דווקא את תור הזהב של ישראל.

מאמר מעניין אחר ששווה להתבונן בו בדיעבד פורסם דווקא בכתב העת השמרני "תכלת". אסף שגיב התייחס לבהלה של הממסד הישראלי מכך שממשל אובמה בוגד בבן בריתו מובארק ומקדם עלייתו של שלטון דמוקרטי שעלול להיות שלטון האחים המוסלמים. אפילו הנשיא פרס, אופטימיסט שוחר דמוקרטיה מטבעו, לא הפגין התלהבות מהאפשרות שמובארק יוחלף בדמוקטטורה איסלמיסטית. שגיב ניתח את היסוד לחשדנות כלפי יכולת ההמונים הערביים להוציא מתוכם שלטון ראוי:

"הם תוצרים של תרבות שבה השקר… אינו יוצר שום דיסוננס", אמר אהוד ברק בריאיון שהעניק להיסטוריון בני מוריס ב־2002. "הם אינם סובלים מן הבעיה שגורמת אמירת שקרים בתרבות היהודית־נוצרית". הרושם הזה אינו מחזק את אמונם של הישראלים ביכולתו או בנכונותו של העם המצרי – ושל העולם הערבי בכלל – לכונן חברה נאורה בנוסח המערבי. קיומה של חברה כזו הרי מותנה בכושרם של הפרטים המרכיבים אותה לפעול באופן אוטונומי ורציונלי ולהחליף ביניהם מידע ורעיונות במסגרת שיח חופשי וביקורתי. המרחב הפוליטי הערבי, לעומת זאת, מתאפיין לכאורה בחשיבה קונספירטיבית ופרנואידית, ברטוריקה משלהבת יצרים ובהתנהגות עדרית – לא בדיוק התנאים האידיאליים להתפתחותה של "תבונה ציבורית"

שגיב אמנם התייחס בביקורתיות בהמשך המאמר לגישה זו, אבל מאורעות שבע השנים הרעות של מצרים מאז מעידות שהייתה אמת רבה בתפיסה שתיאר. היא עמדה לבחינה אמפירית ויצאה מנצחת. הדחת מובארק בעקבות הפגנות בכיכר תחריר שלוו גם במעשי אונס קבוצתי, עליית האחים המוסלמים, הכאוס שחוללו והדחתם בידי הצבא, השתלטות סיסי והדיכוי של ההתנגדות הפוליטית אליו – שום דבר מזה לא מעיד שמצרים קרובה יותר היום לנאורות. אבל לכל הפחות התברר שמצרים הייתה מסוגלת להקיא מתוכה את האיסלמיזם הקיצוני נוסח האחים המוסלמים, שהיה עלול להמיט עליה אסון אמיתי, ואולי גם עלינו. גם אם לא קרתה במצרים סנסציה חיובית בשבע השנים האחרונות, יש לברך על כך שגם הגרוע מכול לא התחולל, וזו הקלה אמיתית.

זהו תור הזהב

מפרספקטיבה של מאות שנים היסטריונים מסמנים לעתים תקופה מסוימת ומכתירים אותה כתור זהב, כזמן שבו כל הכוכבים הסתדרו במקום הנכון עבור עם או מדינה. עולה השאלה מה קורה בתקופת תור הזהב עצמה. האם אנשים מסתובבים ברחובות עוטים חיוך ענק? קופצים למזרקות הערים ומשתכשכים בהן? האם העיתונים מוציאים גליונות כרומו מוזהבים?

יש לנו הזדמנות לענות על השאלה מכלי ראשון. אנו חיים עתה בתור הזהב של מדינת ישראל. ולא, העיתונים לא נכתבים באותיות זהב אלא מלינים כהרגלם על פרשיות שחיתות מפותלות.

מדוע זהו תור הזהב?

בראש ובראשונה זהו הביטחון. אינתיפאדת הבודדים גוועת, והרשות הפלסטינית באופן שלא ייאמן שומרת על הביטחון עבורנו. מה שעוד הרבה יותר מדהים – החמאס הוא זה שאנשיו מונעים שיגור רקטות על שדרות. סוריה, אויבת עבר מושבעת, התפרקה לרסיסים והותירה אצלנו את הגולן ללא ערעור. אפילו בתוך הכאוס הסורי יש דבר אחד ששני הצדדים מקפידים עליו – לא להרגיז את ישראל ולהכיל את רסיסי הסכסוך אצלם. לוחמי צה"ל אינם נוקפים אצבע, אך חיזבאללה נטבח. מצרים, האחראית הראשית לאלפיים החללים במלחמת יום כיפור, נתונה לשלטונו של סיסי הידידותי לנו להפליא, גם אם מאחורי הקלעים. המלך עבדאללה בירדן אף הוא שומר על יחסי עבודה מצוינים עם ממשלת נתניהו. נושא הגרעין האירני שנדמה היה שיגרור אותנו למלחמת יום הדין נפתר בהסכם לעת עתה.

זו גם אמריקה. היא נשלטת עתה כמעט ללא מצרים על ידי מפלגה שחרתה על דגלה תמיכה בישראל כערך עליון. האופן שבו במהלך כמה עשרות שנים הפכה תמיכה בישראל לדת עבור מחצית האמריקנים, עדיין לא הופנם והובן די צרכו. התקשורת עסוקה יותר בהתרחקותם של יהודי אמריקה הליברליים, דבר שגם לגביו יש הפרזה רבה.

זו הדמוגרפיה. בעולם מערבי גווע דמוגרפית, ישראל מוסיפה לאוכלוסייתה 150 אלף נפש מדי שנה. ערביי ישראל חדלו להוות איום. שיעור הפריון של האישה היהודיה השתווה לזה של הערבייה. החרדים מתחילים להשתלב בחברה, באופן שהיה נראה דמיוני לפני כמה שנים, ורק לאחרונה פורסם שהעיר החרדית אלעד שולחת לצה"ל חיילים קרביים רבים. אולי הנתון המרשים ביותר – גרף שהסתובב ברשת תיאר כוונות הגירה של צעירים במדינות שונות. ישראל היא מספר אחת בעולם מבחינה זו, המדינה שממנה צעירים לא רוצים להגר. ומנגד – ישראל נוחלת הצלחה מרשימה בעצירת הגירה לא חוקית שכל מדינות המערב מתקנאות בה. זאת אפילו בלי לנקוט בצעדים אכזריים במיוחד ועל אף ריסון מצד בג"ץ.

זו הכלכלה. מאז לבשה כלכלת ישראל צורה מודרנית בתוכנית הייצוב הכלכלית מעולם לא הגענו לשיעור אבטלה כה נמוך. הביקושים לעובדים נמצאים לפחות בחלקם בסקטור הטכנולוגיה העילית המשגשג והמשווע לעובדים. סקטור זה אחראי  לכך שהתמ"ג לנפש בישראל נמצא באותה ליגה כמו התמ"ג לנפש בבריטניה, צרפת ויפן. נכון, יקר בישראל. בתור זהב כמו בתור זהב. אבל יכולתם המוגברת של ישראלים לצרוך וליהנות מהחיים משתקפת היטב בנתוני החופשות בחו"ל, במכירות הסמרטפונים ובהצפת אתרי המשלוחים.

אלו גם התשתיות. כמה מהפרויקטים שישרתו את המדינה דורות על גבי דורות, נבנים בימים אלו. כמו הרכבת הקלה בתל אביב והרכבת המהירה מתל אביב לירושלים. כמה מהתשתיות כבר הושלמו בהצלחה – התפלת המים, הרכבות לצפון הנגב, רכבת העמק, הרכבת הקלה בירושלים ועוד. השיפורים המתמידים בכבישי הארץ, כמו אלו שנעשו בכביש 1 ובכביש הערבה אמנם לא מצליחים להפחית בשיעור המוות בכבישים בשנתיים האחרונות, אך עדיין שיעור הרוגי התאונות בישראל ביחס לאוכלוסיה הוא מהנמוכים בעולם.

אסור לפתוח פה לשטן וצריך לירוק כמה פעמים נגד עין הרע. אולי הנסיבות ישתנו במהרה. אולי ההיסטוריונים עוד יגידו שחיינו בגן עדן של שוטים. אבל בזמן הזה, בנקודה הזו שבה אנו נמצאים – זהו תור הזהב. ואם לא השתכנעתם, תקראו גם את גיא בכור.

1959. מה השתנה?

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת מדי שנה את אחד הספרים המרתקים ביותר שידע האדם, השנתון הסטטיסטי. לאחרונה שמתי לב לכך שבאתר שלה מתפרסמים גם שנתונים ישנים סרוקים משנות החמישים. האחרון שבהם הוא השנתון הסטטיסטי של שנת 1959, מזכרת רחוקה ממה שמצטייר היום להרבה אנשים כעידן גן עדן בטרם הושחתנו בכיבוש עם אחר והתבוססנו בקפיטליזם חזירי.

שקעתי בשנתון ורציתי לחלוק עם קוראיי רשמים וממצאים – מה השתנה בחמישים ושש השנים שחלפו מאז, ומה לא.

כדור הארץ וירושלים אולי מתחממים, אבל תל אביב לא

תל אביב – טמפרטורת מקסימום יומית ממוצעת

חודש 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12
1958 18.7 19.2 22.1 23.8 25.0 28.4 30.3 31.3 29.4 27.2 23.9 21.1
2014 19.3 19.1 20.8 23.2 25.4 27.6 29.4 30.3 29.3 26.6 23.5 21.3

ירושלים – טמפרטורת מקסימום יומית ממוצעת

חודש 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12
1958 12.3 15.4 19.3 24 28.8 27 28.3 30 26.8 23.5 20 16.6
2014 15.4 16.3 19.4 24.2 26.1 28.7 29.3 31 27.8 25 18.8 17.4

 

הריבוי הטבעי המוסלמי ותוספת המוסלמים בסיפוח מזרח ירושלים היו משמעותיים יותר מהגידול היהודי בעשורים שחלפו

יהודים מוסלמים יחס יהודים מול כלל היהודים והמוסלמים
1958 1,810,000 152,000 92%
2014 6,219,000 1,453,000 81%

telavivcity

 

מבחינת אוכלוסיה, דווקא העיר תל אביב, סמל הדינמיות של ישראל, קפאה על שמריה.

תל אביב חיפה ירושלים אשדוד בני ברק באר שבע ראשל"צ
1958 380,000 170,000 156,000 מעטים 36,600 36,000 24,400
2014 426,000 277,000 849,800 218,000 178,300 201,000 240,700

 

בני 75 ומעלה

  האוכלוסיה בני 75 ומעלה אחוז באוכלוסיה
1958 2,031,000 28,971 1.4%
2014 8,215,000 400,000 4.9%

 

לידות בשנה – הערבים הנוצרים נותרו מאחורה

  יהודים מוסלמים ערבים נוצרים
1958 42,872 7,087 1,634
2015 131,600 35,600 1,980

 

עידן התאומים והשלישיות

  אחוז התינוקות שנולדו עם אח מספר השלישיות ל-10,000 לידות
1956 2.2% 1.5
2012 4.6% 5.5

 

תוחלת החיים עלתה

  זכרים יהודים נקבות יהודיות
1958 69.5 72.5
2015 81.1 84.5

תוחלת החיים שניתן לצפות לה באמצע החיים

  זכר יהודי בן 35 נקבה יהודית בת 35
1958 73.7 75.8
2015 81.6 84.6

 

שיעור מתאבדים ל-100 אלף באוכלוסיה היהודית

זכרים נקבות
1958 19.3 12.4
2009 11.7 3.3

 

ביקורי תיירים במדינה

1958 69,770
2015 2,926,000

 

בניגוד לשמועות, זה לא היה כזה עידן שוויוני

 אשכנזי  (1958)  מזרחי  (1958) משפחה ישראלית

(2015)

 מחזיקים במקרר 60.2% 15.7% 99.9%
מחזיקים במכונת כביסה 16.6% 6.5% 95.8%
מחזיקים במכונית 4% 0% 67.3%

 

עת המפרידים

קשה להבין את אירועי החודשיים האחרונים שייתכן מאוד שייזכרו כחודשיים הראשונים של אינתיפאדה שלישית. כבר שנים שמדי פעם מופיע זאב בודד, פלסטיני שלא הייתה לגביו התרעה או חשד מוקדם, ודוקר או דורס. אבל עתה נראה שפתאום הצליחה החברה הפלסטינית למצוא בתוכה מאגר בלתי נדלה של מפגעים כאלו. מדי יום ולעתים יותר מפעם ביום שומעים על פיגוע חדש.  כמו מחזה מסרטי זוועה שבו מתנפלת תהלוכה אין קץ של זומבים נטולי יצר הישרדות על הגיבורים.

שתי אסכולות בטחוניות מתעמתות זו עם זו מזה יותר מעשור באשר להתמודדות עם הטרור הפלסטיני: אסכולת ההכנעה ואסכולת ההיפרדות. המכניעים מאמינים שניתן יהיה לגרום לפלסטינים להרכין ראש ולקבל את מרותה של ישראל, אם רק יופעלו כלפיהם מספיק גזרים ומקלות. בעיקר מקלות. המפרידים רואים רק דרך אחת להפסקת אש – הפרדה בין האוכלוסיות.
על אף ששתי הגישות הן די ימניות וכוחניות באופיין ועליית שתיהן נובעת מקריסת תהליך אוסלו, הגישה המכניעה הפכה למזוהה עם הימין והגישה המפרידה מזוהה עם השמאל-מרכז. זה לא חייב היה להיות כך ונובע מהנסיבות הספציפיות של הסכסוך. ראו מה קורה באירופה – מפלגות השמאל-מרכז מאמינות שניתן להכניע את דאעש בסוריה, בעוד שמפלגות הימין רואות את העיקר בהפרדה בין נוצרים למוסלמים שתתבטא באי קבלת פליטים נוספים.  גם בישראל היו פוליטיקאים ימניים מאוד שהדגישו דווקא פתרונות של הפרדה. בפרט איווט ליברמן ורחבעם זאבי.

את מערכות הבחירות בישראל מאז קריסתו הסופית של תהליך אוסלו באינתיפאדה השנייה אפשר לפרש כמאבק בין האסכולות. ברק עלה בתקופה שבה עוד האמינו בשלום, אך גם כנציג פיתרון ההפרדה בחזית הדרום הלבנונית. שרון עלה בעקבות פיגועי ההתאבדות כנציג של פיתרון כוחני, אך בסופו של דבר השתכנע לנוע לכיוון ההפרדה, על ידי הקמת הגדר וההתנתקות. פיתרון ההפרדה זכה לאמון גדול מצד העם עם בחירתו של אולמרט אבי תוכנית ההתכנסות. אולם בתקופת אולמרט ההפרדה ספגה שתי מהלומות קשות – בלבנון ובעזה. בשתי החזיתות ההפרדה שבוצעה עד הסנטימטר האחרון לא מנעה מלחמה. העם נטש את התקווה להפרדה ובחר בנתניהו.

בתקופת נתניהו לא נרשמה התקדמות ממשית לעבר הפרדה, ואילו השליטה הכוחנית של ישראל בשטחים הצליחה יפה. המנהרות והקסאמים מעזה המחישו שתוכניות הפרדה לא בהכרח נוחלות הצלחה. נתניהו מחויב רשמית לעקרונות של הפרדה. הוא שולל מדינה דו לאומית ותומך בפיתרון שתי המדינות. אולם בפועל התנהלותו משקפת את ההערכה שצריך להכניע את הפלסטינים, לא להיפרד מהם.

אם תימשך האינתיפאדה הנוכחית בעוד דווקא בעזה ובלבנון החזית שקטה, פיתרון ההכנעה יעמוד מול שוקת שבורה, בעוד שרעיון ההפרדה ייראה קוסם מאי פעם. לא ברור כיצד ניתן בכלל להכניע פלסטינים מן השורה שמחליטים בין רגע להפוך לשהידים עם סכין ממגירת המטבח. אבל אפשר להקים גדרות ומחסומים שיחצצו בינינו לבינם. ביבי התחיל לדבר על פעולות חד צדדיות בשטחים, כנראה במטרה לבסס הפרדה, ואם דיבוריו יתבררו כדיבורי סרק, הבוחר הישראלי ימצא מישהו אחר, יאיר לפיד או בני גנץ, כדי לעמוד בראש עלייתה המחודשת של אסכולת ההפרדה.

הטבלה הדמוגרפית לא משקרת

אין כמו טבלאות לספר דברי אמת. הטבלה למטה מספרת עלילה מדהימה. בשנת 1980, לא עידן פרה היסטורי, ישראל הייתה מדינה קטנה וזניחה מבחינה דמוגרפית לעומת המדינות הבינוניות החשובות של אירופה, כמו אוסטריה, פורטוגל, הולנד, יוון ואחרות.  היום, כפי שניתן לראות בעמודה המספרית השנייה בטבלה, היא כבר קרובה אליהן באוכלוסייתה. הסיפור המרתק באמת מצוי בעמודה האחרונה – מספר הלידות בשנה. מתברר ממנה שמדינות כמו פורטוגל, יוון, הונגריה, צ'כיה ואחרות, מדינות שפעם הסתכלנו עליהן מלמטה למעלה, יהיו בעתיד קטנות מאוד באוכלוסייתן לעומת ישראל. לא מדובר במדע בדיוני או בסיפורי מעשיות על העתיד. מדובר במציאות שכבר התקיימה בחדרי הלידה ותכתיב באופן כמעט דטרמיניסטי את העתיד הדמוגרפי. עם קצת אקסטרפולציה, אפשר להשליך אפילו הלאה, כי כל אחד ישים כספו על כך שתינוקת למשפחה דתית שנולדה בבית חולים שערי צדק בירושלים תוליד יותר ילדים, עשרים ושלושים שנה מעכשיו, מתינוקת פורטוגזית שנולדה באותו יום ובאותה שעה בבית חולים בליסבון, אבל זה כבר חיזוי מרחיק לכת. גם בהינתן אפס אקסטרפולציה, גם אם נסתמך על נתונים עובדתיים שכבר מצויים בידינו בוודאות – תמונת העתיד מסמנת שישראל תהפוך לאחת המדינות המערביות החשובות מבין המדינות בגודל בינוני. זהו שינוי דרמטי מתמשך במקומה של ישראל בעולם, אך הוא ילווה גם בבעיות צפיפות, במחסור בנדל"ן וכן במתחים על רקע דתי, מאחר שהילודה הגבוהה מרוכזת בקרב דתיים וחרדים. נקודה נוספת לשים לב אליה בטבלה: מהשורה האחרונה אפשר להסיק שטורקיה תלך ותתחזק כמעצמה אזורית.

עוד בנושא: עדו מרוז ערך השוואה דומה בבלוגו בין ישראל לבין טאיוואן, בהקשר של הילודה הסינית ומדיניות הילד האחד שבוטלה.

מדינה

אוכלוסיה בשנת 1980 אוכלוסיה כיום מספר לידות בשנה
ישראל 3.9 מיליון 8.4 מיליון 177 אלף
פורטוגל 9.8 מיליון 10.4 מיליון 83 אלף
שוויץ 6.3 מיליון 8.2 מיליון 85 אלף
נורווגיה 4.1 מיליון 5.2 מיליון 59 אלף
הולנד 14.1 מיליון 16.9 מיליון 175 אלף
פינלנד 4.8 מיליון 5.4 מיליון 58 אלף
אוסטריה 7.5 מיליון 8.45 מיליון 82 אלף
יוון 9.6 מיליון 11.5 מיליון 107 אלף
בולגריה 8.9 מיליון 7.3 מיליון 68 אלף
הונגריה 10.7 מיליון 9.9 מיליון 98 אלף
צ'כיה 10.3 מיליון 10.6 מיליון 118 אלף
אירלנד 3.4 מיליון 4.7 מיליון 71 אלף
טורקיה 44 מיליון 76.2 מיליון 1.25 מיליון