זו כן אותה המדינה. בערך.

שוו בנפשכם ספר שיחות אקטואליה בנושאים שקשורים לעם היהודי ולציונות שהיה נכתב בשנת 1931 או 1932. מי שהיה חוזר אליו 37 שנים אחר כך, ב-1968 או 1969, היה מוצא בו המון עניין היסטורי אך אפס רלוונטיות עכשווית. שני המאורעות הגדולים ביותר בהיסטוריה של העם היהודי מזה אלפיים שנה קרו בין לבין: השואה, הקמת מדינת ישראל, וגם מלחמת ששת הימים. וגם שידוד המערכות הקיצוני בזירה הבינלאומית עם מלחמת העולם השנייה, קריסת האימפריאליזם, המלחמה הקרה.  אף שנדמה שאנו עדיין חיים בזמנים של שינוי מהיר, בפועל כנראה העולם האט מאז (באופן מקביל להאטת השינויים הטכנולוגיים וכפי שכתב רוברט גורדון וסיקרתי בפוסט ישן)

פה ושם בארץ ישראל של עמוס עוז נכתב ב-1982. יש המכתירים אותו כספרו החשוב ביותר (הגדרה מפוקפקת מאוד לטעמי. סיפור על אהבה וחושך ספר מרשים ומעניין יותר). זהו תיאור מסע פוליטי בארץ ישראל. 37 שנים חלפו ממנו ולכאורה כלום לא השתנה. הדברים שמצוטטים בו נדמים רלוונטיים גם היום. דילמת שתי המדינות מול המדינה האחת. שאלת היד הקשה מול הטרור. זעם המסורתיים המזרחים על השמאלנים ועל איבתם למנהיג הליכוד (אז בגין, היום ביבי). התהייה האם החרדיות שכובשת עוד שכונה ועוד שכונה בירושלים, עוד תנחל בסוף ניצחון על הציונות החילונית. הפער בין המגדירים עצמם יהודים למגדירים עצמם ישראלים. הדיבורים הפשרניים בקרב המרואיינים המשכילים הערבים, וטענתם לאחר הפרסום שדבריהם הוצאו מהקשרם בידי היהודי ובפועל הפגינו נאמנות ללאומיותם הקנאית הלא מתגמשת.  הציטוטים המשיחיים של המתנחלים הימניים, והטענה שלהם לאחר הפרסום שדבריהם הוצאו מהקשרם בידי השמאלני ובפועל היו הרבה יותר שפויים..

עשורים בכור ההיתוך

ובכל אופן ארבעה עשורים הם הרבה מאוד זמן. משהו זז. כור ההיתוך עובד לאיטו. האיבה של תושבי בית שמש לקיבוץ הסמוך, שבנותיו לא ייצאו עם בניהם ושאנשיו יקראו למשטרה אם אחד משלהם יסתובב שם, כבר נראית פחות רלוונטית. בבית שמש הקונפליקט הגדול הוא בין חרדים לחילונים, לא בין מזרחים לאשכנזים. ספק אם גם מישהו עוד חושש שבתום הכיבוש ישובו המזרחים לעבודות השחורות שבהן החליפו אותם הערבים. יש עובדים זרים לשם כך. אותות הזמן ניכרות גם בניואנסים. ספר שיחות שכזה בימינו ודאי היה נותן ייצוג שווה לנשים וגם פתחון פה ללהט"בים, בני אדם שהיו ממש מחוץ לחוק בזמן כתיבתו. העליה הגדולה מרוסיה הייתה מצוינת בדרך כזו או אחרת, בטח בפרק על אשדוד. הזרים והמסתננים היו תופסים לפחות כמה דפים. גם ספק אם בימינו היטלר היה מוזכר באופן כה בולט כנימוק לסבול את קיום החרדיות בתוכנו.

שגריר ישראל בפלסטין

גשמי חורף תחילת 83' נשכחו ואינם, אך הפנינים שבספר עודן רלוונטיות. למשל האופן שבו הציק עוז בחוכמה למרואיין ערבי ישראלי כששאלו האם יעדיף להיות שגריר פלסטין בישראל או שגריר ישראל בפלסטין.

ואתה רואה את עצמך יושב, נניח בבניין השגרירות הישראלית בבית חנינא? תחת התמונה של הרצל? ומקבל את פני המשלחת הפלשתינית שתבוא לברך אותך בקבלת הפנים שאתה עורך לכבוד יום העצמאות, למשל?

המרואיין פרץ בצחוק גדול ובחר בזהות הישראלית.

בעצם.. כן, למה לא? אבל מה.. זה יהיה משונה. אני מודה. משונה נורא.

עוד 37 שנות כיבוש

גדעון סער, בסבירות גבוהה ראש הממשלה הבא, אומר שבעיית הכיבוש בעצם נפתרה בתקופה שחלפה מאז "פה ושם בארץ ישראל". הפלסטינים קיבלו הגדרה עצמית במסגרת הסכמי אוסלו וההתנתקות.  מעוררת מחשבה העובדה ששינוי מהותי זה לא שינה כמעט את השיח בשאלת ההכרעה על חלוקת הארץ והדברים של עוז והמשוחחים עמו יכולים היו להיאמר גם בימינו ולהישמע רלוונטיים באותה מידה. ובכל אופן חל שינוי. תהליכי חלוקת הארץ שעוז נכסף אליהם דווקא קרמו עור וגידים מאז. אלא שהעובדה היא שלא הניבו את התוצאה המקווה שעוז מנסה לכוון את הקורא המשכיל אל האמונה בה – שלום והשלמה היסטורית שיושגו כתוצאה מגישה פשרנית. עוז עצמו מוביל את הקורא להשקפותיו בעדינות מבלי לסלף בגסות את דברי בני הפלוגתא שלו או להתנשא עליהם באופן צורם. הוא נותן מקום מכובד לנקודת מבטם. ועדיין אני מוצא עצמי מופתע מכך שבמבחן בן כמעט ארבעים שנה ידם של אנשי תקוע ועפרה המשיחיים גברה על ידו של הסופר המחונן, מגדולי הכותבים בתולדות השפה העברית.  יותר התקרבה הדעה הרווחת אליהם משהתקרבה אליו.

האנדרדוגים של העשור הקודם

פנו לעצמכם רבע שעה וקראו את הראיון הזה של נתניהו עם ארי שביט בשנת 2006. חכם, מעניין, מרחיק ראות וגם מציב את ביבי בעמדה לא מוכרת למי שזכרונו קצר, עמדת האנדרדוג. הוא גם מדבר על שחיתות ועל עסקאות אפלות עם בעלי הון. מרתק בדיעבד.

הערה אחת: נתניהו חזה בראיון שבעקבות פעולותיו כשר אוצר נפתחה לפני ישראל הדרך לצמיחה כלכלית מהירה שתוביל אותה לתמ"ג של 250 מיליארד דולר כעבור עשור, מספר שנשמע דמיוני (התמ"ג אז היה 140 מיליארד דולר). העשור ההוא כבר מאחורינו ואנו יודעים כיצד הסתיים. התמ"ג הישראלי בשנת 2016 היה 315 מיליארד דולר. מעל ומעבר לאופטימיות של ביבי. מדינת ישראל ונתניהו ביצעו יחד את המעבר מעמדת האנדרדוג לעמדת המנצח הטבעי.

ביבי הוא הגדול מכולם. מאז בן גוריון.

בנימין נתניהו הוא ראש ממשלה מוצלח. מדינת ישראל נתונה, בתקופה שבה הוא מנהיג, בתור זהב מתמשך. על שיעור ההרוגים הנמוך מטרור וממלחמות כבר כתבתי. המדדים הכלכליים, ביניהם דירוג ישראל בין המדינות בתוצר לנפש (מעל בריטניה, צרפת ויפן!) או שיעורי האבטלה (הנמוכה בהיסטוריה המודרנית של המדינה) הם פשוט מרהיבים.

עם זאת היה קשה לכתוב על נתניהו בסופרלטיבים כמו "גדול ראשי ממשלות ישראל" מכמה סיבות. ראשית, אין לקפח כבודו של האב המייסד, דוד בן גוריון. שנית, נתניהו שמרן ולא הרפתקן. לא חתם על הסכמי שלום גדולים ולא יצא למלחמות. סגולתו היא ההימנעות העקשנית ממלחמות מיותרות, שעליה אפילו גדעון לוי, לא ייאמן, גמר את ההלל לאחרונה.

מהבעיה הראשונה קל לחמוק. פשוט נגיד שנתניהו הוא גדול ראשי ממשלות ישראל מאז בן גוריון ולא בהכרח מאז בכלל.

את הבעיה השניה פתרה לנו ההיסטוריה העכשווית. נתניהו הוא כן מצביא של מלחמה גדולה ומוצלחת מאוד למעט תאקל אחד חמור. מלחמה נגד אירן בחזית הכלכלית, שבה הוביל את טראמפ לחידוש הסנקציות באופן שהפך את ישראל הקטנה למעצמה של השפעה והובלה שמדינות אירופה הפייסניות חרקו שיניים מולה. מלחמה נגד אירן בחזית הצבאית, שהתנהלה ללא רבב עד נפילת המטוס הרוסי. וגם עתה מוקדם להספידה. ישראל תחת נתניהו לא תשלים עם התבססות אירן בצפון.

על חוכמתה של מלחמה זו מעידה העובדה שבקלות ביבי יכול היה להתפתות ולסטות למלחמה אחרת מיותרת לחלוטין בעזה, אך הוא בחר בחוכמה למקד משאבים בחזית הנכונה.

אבל ביבי הוא דגול גם בגלל שהוא מנהיג של שלום ונורמליזציה. המלחמה באירן פתחה פתח ליחסים ידידותיים חסרי תקדים, ממש צונאמי של נורמליזציה מול עינינו המשתאות, עם אויבותיה של אירן במפרץ. רצח העיתונאי הסעודי שנראה בתחילה כאסון לישראל הפך בחוכמתו של נתניהו לעדות ליכולתה של ישראל להגן על ידידיה, כמו יורש העצר הסעודי, גם כשהם מכניסים עצמם לצרות צרורות.

כולם חזו לישראל בידוד. אבל הדבר האחרון שניתן לומר על ישראל תחת ביבי הוא שהיא מבודדת. אולי האזהרות וההפחדות עוד יתממשו בעתיד. אבל בינתיים אין על ביבי שהביא לנו צמיחה כלכלית, שלום עם מדינות ערב, יוקרה בינלאומית, אסונות לאויבינו המרים בטהרן ולא היה צריך למסור לשם כך שטחים לטרור.

הקריסה החינוכית שאיננה, בינתיים

בראש כתבות החדשות באתר הארץ עומד כרגע מאמר של דן בן דוד, המקונן על הבעיות במערכת החינוך הישראלית, כפי שמשתקפות בתוצאות מבחני הפיז"ה. אם דן בן דוד היה קורא את המאמר שכתבתי לפני שבועיים על תוצאות הפיז"ה, אולי היה גונז את מאמרו ובמקומו כותב דברים בעלי טעם.

כדי להמחיש כמה נורא החינוך בישראל בן דוד מצרף טבלה של ציוני פיז"ה במדינות מוסלמיות ומראה שציוני המוסלמים בישראל נחותים לעומתן. כמובן שזו השוואת שווא. מדינות מוסלמיות לא ערביות כמו קזחסטן ואלבניה אינן מן העניין כלל. אין קרבה גנטית ואף לא תרבותית בינן לבין ערביי ישראל. מדינות ערביות כמו קטאר שמערכות החינוך שלהן מכילות מספר עצום של תלמידים ממוצא הודי גם הן אינן מעניינות כלל מבחינת ההשוואה הזו, אם לא מנכים את התלמידים האלו.  ולהיפך הדמיון העצום החוזר ונשנה בין הציונים בירדן לבין הציונים של ערביי ישראל, על אף שהתלמידים פה ושם לומדים במערכות חינוך שונות לגמרי צריך היה לעורר בבן דוד מחשבות שניות: אולי כל התזה שלו מבוססת על מגדל קלפים רעוע. אולי זה בכלל לא מערכת החינוך שאחראית לציונים. אולי זו הגנטיקה וזו התרבות.

מערכת החינוך הישראלית מונעת מציבור עצום של תלמידים חרדים צעירים ממין זכר, ציבור שרק הולך וגדל, מיומנויות בסיסיות בחשבון ובאנגלית. בעיקר באנגלית. זו בעיה חריפה שישראל תשלם עליה מחיר בעתיד. אבל אין עדות שמערכת החינוך הישראלית מונעת מכל אחד אחר להתפתח למלוא הפוטנציאל שמאפשרים לו נתוניו הבסיסיים.

העובדה שהממוצע הישראלי במבחני הפיז"ה אינו טוב נובעת מקיומם של תלמידים ערבים. אבל אין זה אומר שישראל עושה עוול לתלמידים הערבים. בירדן ציוניהם דומים כאמור. העובדה שאפילו הממוצע היהודי במבחני הפיז"ה אינו מרהיב וניתן לתארו כממוצע מינוס בין האומות המפותחות היא מצערת, אבל לא בטוח שהיא משנה כל כך הרבה. לרוב המקצועות מספיקים  הישגים לימודיים בינוניים, וההובלה הטכנולוגית העולמית של ישראל מתאפשרת בזכות העובדה שקיימת בה אליטה מעולה. ואכן כפי שכתבתי בפוסט קודם, שיעור המצטיינים בקרב תלמידי ישראל מכובד, בפרט ביכולת הקריאה המבטאת את האינטליגנציה המילולית שתמיד הייתה גולת הכותרת אצל יהודים, אך גם במתמטיקה. כאשר משקללים את העובדה שאלו שעוקפים אותם במתמטיקה נמצאים ברובם במדינות מזרח אסייתיות ולפיכך ככל הנראה סובלים מכשל חמור ביכולת היצירתית, מבינים שהנתונים הנוכחיים של פיז"ה מאפשרים המשך הצטיינות ישראלית לאורך שנות דור.

הלכתי לבחון את הנתונים לעומק במקורם. בהבנת הנקרא, כאשר בדקתי את נתוני ההצטיינות היתרה של תלמידים ישראלים (רמה שש), הנתון עומד על 1.4%. זאת אומרת שההצטיינות היתרה בקרב היהודים עומדת בערך על 1.7%. לשם השוואה: באוסטרליה ובקנדה היא 2%. גם בצרפת, על אף ריבוי המהגרים היא עומדת על 2%. כך גם בפינלנד. אבל מנגד בבריטניה ובשוודיה היא 1.5%. בארה"ב היא 1.4%. בשוויץ היא 0.9%. באוסטריה היא 0.8%. בדנמרק 0.6%. באיטליה 0.6%. ביוון 0.3%. בצכיה 1%. בפולין 0.7%. ברומניה 0.2%. ברוסיה 0.8%. בירדן אין כזו תופעה – הצטיינות יתרה. הישגי אומת הסטרטאפ פתאום לא נראים כל כך מפתיעים, אם יודעים איפה להסתכל.

במתמטיקה, כאשר בדקתי את נתוני ההצטיינות היתרה של תלמידים ישראלים, הנתון עומד על 1.9%. כלומר בקרב היהודים מדובר בערך ב-2.3%. האסייתים מכים את כולם שוק על ירך (קוריאה: 6.6%. טאיוון:10.1%, סינגפור: 13%. יפן: 5.3%). נתעלם מהם לרגע, מתוך הנחה שהקונפורמיזם והתרבות הקולקטיביסטית שלהם יקשו עליהם לממש את ההצטיינות ונראה שיהודי ישראל ממוקמים באופן סביר בין כל השאר. קצת מתחת לאוסטרליה ואוסטריה (2.7%), בפער מה מול גרמניה (2.9%) והולנד (3.2%), אבל יותר מצרפת ודנמרק (1.9%) ומאירלנד (1.5%). הרבה יותר מספרד (1.0%), מארה"ב (0.9%), זהים לבריטניה (2.3%). עולים על שוודיה ונורבגיה (2%). רק שוויץ מנחילה לנו פה נוק אאוט אמיתי (5.3%), כפי שהיא מנחילה במספר המאמרים המדעיים לנפש. אגב, גם במתמטיקה הירדנים פשוט לא שמעו על המושג הצטיינות יתרה ואילו רוסיה מפתיעה פה לטובה עם שיעור עילויים מתמטיים של 1.5%. אולי חלקם עוד יעלו לישראל ברבות הימים.

בוא נסכם: נתוני ההצטיינות היתרה בישראל מראים שיש את כל הסיבות לחשוב שהציבור היהודי בישראל יוכל להמשיך להוציא מתוכו מצטיינים דהיינו חברות סטרטאפ, טכנולוגיות פורצות דרך, תרומה לתרבות ולספרות, פרסי נובל וטיורינג, מדליות פילדס וכהנה וכהנה. כל זה ברמה דומה או לפחות קרובה מאוד לזו של מדינות המערב המובילות: אוסטרליה, צרפת, גרמניה, בריטניה, שוודיה ואחרות. לישראל יש גם את היתרון שאוכלוסייתה היהודית גדלה יפה. אלא שגידול זה נובע בחלק גדול מהסקטור החרדי ושם לא נרכשים כישורים חינוכיים בסיסיים.

אין עשיר בעירו

בחודשים האחרונים עדכנו בוויקיפדיה את טבלת המדינות לפי עושרן לנפש, והדירוג של ישראל מעורר התפעלות. מקום 20! ולמעשה מקום 17, כי מדינות שמונות כמה מאות אלפי תושבים כמו לוקסמבורג, סן מרינו ואיסלנד לא באמת מעניין למנות.

מי נמצא מתחת לישראל? צרפת! בריטניה! יפן! וגם מדינות הנפט איחוד האמירויות, ערב הסעודית, כוויית ובחריין. וגם ספרד ואיטליה ויוון. וגם טאיוון ודרום קוריאה. וגם פורטוגל וצ'כיה. לקראת יום העצמאות ה-70 ישראל מצויה מבחינת שגשוגה הכלכלי במצב מעולה, אולי אפילו דמיוני מבחינות מסוימות. הרי יש פה 20% ערבים וגם ציבור חרדי הולך וגדל שבוחר להקדיש חייו ללימוד תורה מתוך עוני. בתנאים אלו לעקוף את צרפת, בריטניה ויפן זהו הישג חלומי.

הנתונים אינם משקפים בדיוק כושר קניה כי ישראל היא יקרה, וכל העושר הזה שלה אינו מניב יכולת לקנות מספיק מוצרים מקומיים ובראש ובראשונה כמובן דירות. בדירוג העושר לפי כוח קניה מקומי הנתונים אחרים, וישראל נמצאת במקום הרבה פחות מזהיר. ישראל היא מדינה עשירה, אבל אזרחיה אינם מרגישים כל כך עשירים כשהם מנהלים את חייהם הכלכליים בתוכה.

חוקי הכלכלה מפצירים באזרחי ישראל למצוא דרכים ליהנות ממשכורת ישראלית ולנצלה בעולם הזול יותר. התפוצצות הסחר המקוון וההזמנות מאתרים בינלאומיים כמו אמזון, איביי, אסוס, עלי בבא, גירבסט וכל השאר מראים שישראלים מבינים זאת. כך גם הטיסות היוצאות מנתב"ג לעבר יעדים זולים שבהם כסף ישראלי הופך אותך למלך (למשל פולין). גם ברמת המקרו אפשר לזרום עם הקונספט – להביא פועלים מסין במקום לחפש להכשיר ישראלים בבניה. לתת מלגות לסבסוד לימודי רפואה של צעירים ישראלים בחו"ל במקום להיאבק במגבלות שחוסמות הרחבת לימודי רפואה פה. להסתמך על קניית מזון מיובא במקום להתבסס על יצור מקומי. הכסף קיים פה, השימוש הכי אופטימלי בו – בחו"ל.

שבע השנים הפחות רעות משיכול היה להיות

בדיוק לפני שבע שנים, ימי הטלטלה הפוליטית במצרים של מובארק ופרוץ האביב הערבי, מעט לפני תחילת מלחמת האזרחים בסוריה, פרסם תומס פרידמן מאמר בניו יורק טיימס שבו התייחס למצבה של ישראל במזרח התיכון המשתנה.

פרידמן שב והתייחס לדילמה שישראל לא יכולה לברוח ממנה לדעתו כל עוד היא כובשת את השטחים – בין עתידה כמדינת אפרטהייד לבין אופק המדינה הדו לאומית ובנוסף תיאר את האופן שבו האביב הערבי מטלטל את מעמדה של ישראל ומחייב אותה להכרעה מהירה בעד השלום. היא הולכת לאבד ידיד נאמן כמו מובארק. המשטר הבא במצרים ישען על לגיטימיות ההמון ויצטרך להתרחק ממנה.

שני דברים יכולים להיאמר בבטחה: מה שלא יקרה בשתי המדינות הערביות שיש להן שלום עם ישראל – המתונים החילוניים שאחזו בכוח ייחלשו ואילו האחים המוסלמים יתחזקו. כמה? נותר עוד לראות.

פרידמן היה בטוח. אז מה. להתנבא זה קשה, ובפרט לגבי העתיד. נכון, את מובארק החליפה ממשלה של האחים המוסלמים. אולם היא הייתה קצרת ימים וחסרת חשיבות. עכשיו אנחנו כבר בתוך ההשפעות ארוכות הטווח של האביב המצרי.  הנשיא סיסי אשר שולח לכלא את מי שמעז לנסות להתמודד מולו בבחירות, הוא מובארק 2.0. יותר יציב, יותר אהוד בעמו, יותר תקיף כלפי האחים המוסלמים וגם יותר ידידותי לישראל ממובארק 1.0.

מה שנדמה היה לפרידמן כאילו מחייב את ישראל לעשות תפנית מהירה במדיניותה, כמובן לעבר הכיוון שהאמין שרצוי לה מלכתחילה, התברר כהיפוכו של דבר. ישראל לא עשתה שום דבר כדי לרצות את הפלסטינים, אבל הסעודים והמצרים והירדנים זקוקים לה מאי פעם ואילו סוריה העוינת מרוסקת לחלוטין. האביב הערבי היה אמור להביא את תור הזהב של הערבים, אבל בישר דווקא את תור הזהב של ישראל.

מאמר מעניין אחר ששווה להתבונן בו בדיעבד פורסם דווקא בכתב העת השמרני "תכלת". אסף שגיב התייחס לבהלה של הממסד הישראלי מכך שממשל אובמה בוגד בבן בריתו מובארק ומקדם עלייתו של שלטון דמוקרטי שעלול להיות שלטון האחים המוסלמים. אפילו הנשיא פרס, אופטימיסט שוחר דמוקרטיה מטבעו, לא הפגין התלהבות מהאפשרות שמובארק יוחלף בדמוקטטורה איסלמיסטית. שגיב ניתח את היסוד לחשדנות כלפי יכולת ההמונים הערביים להוציא מתוכם שלטון ראוי:

"הם תוצרים של תרבות שבה השקר… אינו יוצר שום דיסוננס", אמר אהוד ברק בריאיון שהעניק להיסטוריון בני מוריס ב־2002. "הם אינם סובלים מן הבעיה שגורמת אמירת שקרים בתרבות היהודית־נוצרית". הרושם הזה אינו מחזק את אמונם של הישראלים ביכולתו או בנכונותו של העם המצרי – ושל העולם הערבי בכלל – לכונן חברה נאורה בנוסח המערבי. קיומה של חברה כזו הרי מותנה בכושרם של הפרטים המרכיבים אותה לפעול באופן אוטונומי ורציונלי ולהחליף ביניהם מידע ורעיונות במסגרת שיח חופשי וביקורתי. המרחב הפוליטי הערבי, לעומת זאת, מתאפיין לכאורה בחשיבה קונספירטיבית ופרנואידית, ברטוריקה משלהבת יצרים ובהתנהגות עדרית – לא בדיוק התנאים האידיאליים להתפתחותה של "תבונה ציבורית"

שגיב אמנם התייחס בביקורתיות בהמשך המאמר לגישה זו, אבל מאורעות שבע השנים הרעות של מצרים מאז מעידות שהייתה אמת רבה בתפיסה שתיאר. היא עמדה לבחינה אמפירית ויצאה מנצחת. הדחת מובארק בעקבות הפגנות בכיכר תחריר שלוו גם במעשי אונס קבוצתי, עליית האחים המוסלמים, הכאוס שחוללו והדחתם בידי הצבא, השתלטות סיסי והדיכוי של ההתנגדות הפוליטית אליו – שום דבר מזה לא מעיד שמצרים קרובה יותר היום לנאורות. אבל לכל הפחות התברר שמצרים הייתה מסוגלת להקיא מתוכה את האיסלמיזם הקיצוני נוסח האחים המוסלמים, שהיה עלול להמיט עליה אסון אמיתי, ואולי גם עלינו. גם אם לא קרתה במצרים סנסציה חיובית בשבע השנים האחרונות, יש לברך על כך שגם הגרוע מכול לא התחולל, וזו הקלה אמיתית.

זהו תור הזהב

מפרספקטיבה של מאות שנים היסטריונים מסמנים לעתים תקופה מסוימת ומכתירים אותה כתור זהב, כזמן שבו כל הכוכבים הסתדרו במקום הנכון עבור עם או מדינה. עולה השאלה מה קורה בתקופת תור הזהב עצמה. האם אנשים מסתובבים ברחובות עוטים חיוך ענק? קופצים למזרקות הערים ומשתכשכים בהן? האם העיתונים מוציאים גליונות כרומו מוזהבים?

יש לנו הזדמנות לענות על השאלה מכלי ראשון. אנו חיים עתה בתור הזהב של מדינת ישראל. ולא, העיתונים לא נכתבים באותיות זהב אלא מלינים כהרגלם על פרשיות שחיתות מפותלות.

מדוע זהו תור הזהב?

בראש ובראשונה זהו הביטחון. אינתיפאדת הבודדים גוועת, והרשות הפלסטינית באופן שלא ייאמן שומרת על הביטחון עבורנו. מה שעוד הרבה יותר מדהים – החמאס הוא זה שאנשיו מונעים שיגור רקטות על שדרות. סוריה, אויבת עבר מושבעת, התפרקה לרסיסים והותירה אצלנו את הגולן ללא ערעור. אפילו בתוך הכאוס הסורי יש דבר אחד ששני הצדדים מקפידים עליו – לא להרגיז את ישראל ולהכיל את רסיסי הסכסוך אצלם. לוחמי צה"ל אינם נוקפים אצבע, אך חיזבאללה נטבח. מצרים, האחראית הראשית לאלפיים החללים במלחמת יום כיפור, נתונה לשלטונו של סיסי הידידותי לנו להפליא, גם אם מאחורי הקלעים. המלך עבדאללה בירדן אף הוא שומר על יחסי עבודה מצוינים עם ממשלת נתניהו. נושא הגרעין האירני שנדמה היה שיגרור אותנו למלחמת יום הדין נפתר בהסכם לעת עתה.

זו גם אמריקה. היא נשלטת עתה כמעט ללא מצרים על ידי מפלגה שחרתה על דגלה תמיכה בישראל כערך עליון. האופן שבו במהלך כמה עשרות שנים הפכה תמיכה בישראל לדת עבור מחצית האמריקנים, עדיין לא הופנם והובן די צרכו. התקשורת עסוקה יותר בהתרחקותם של יהודי אמריקה הליברליים, דבר שגם לגביו יש הפרזה רבה.

זו הדמוגרפיה. בעולם מערבי גווע דמוגרפית, ישראל מוסיפה לאוכלוסייתה 150 אלף נפש מדי שנה. ערביי ישראל חדלו להוות איום. שיעור הפריון של האישה היהודיה השתווה לזה של הערבייה. החרדים מתחילים להשתלב בחברה, באופן שהיה נראה דמיוני לפני כמה שנים, ורק לאחרונה פורסם שהעיר החרדית אלעד שולחת לצה"ל חיילים קרביים רבים. אולי הנתון המרשים ביותר – גרף שהסתובב ברשת תיאר כוונות הגירה של צעירים במדינות שונות. ישראל היא מספר אחת בעולם מבחינה זו, המדינה שממנה צעירים לא רוצים להגר. ומנגד – ישראל נוחלת הצלחה מרשימה בעצירת הגירה לא חוקית שכל מדינות המערב מתקנאות בה. זאת אפילו בלי לנקוט בצעדים אכזריים במיוחד ועל אף ריסון מצד בג"ץ.

זו הכלכלה. מאז לבשה כלכלת ישראל צורה מודרנית בתוכנית הייצוב הכלכלית מעולם לא הגענו לשיעור אבטלה כה נמוך. הביקושים לעובדים נמצאים לפחות בחלקם בסקטור הטכנולוגיה העילית המשגשג והמשווע לעובדים. סקטור זה אחראי  לכך שהתמ"ג לנפש בישראל נמצא באותה ליגה כמו התמ"ג לנפש בבריטניה, צרפת ויפן. נכון, יקר בישראל. בתור זהב כמו בתור זהב. אבל יכולתם המוגברת של ישראלים לצרוך וליהנות מהחיים משתקפת היטב בנתוני החופשות בחו"ל, במכירות הסמרטפונים ובהצפת אתרי המשלוחים.

אלו גם התשתיות. כמה מהפרויקטים שישרתו את המדינה דורות על גבי דורות, נבנים בימים אלו. כמו הרכבת הקלה בתל אביב והרכבת המהירה מתל אביב לירושלים. כמה מהתשתיות כבר הושלמו בהצלחה – התפלת המים, הרכבות לצפון הנגב, רכבת העמק, הרכבת הקלה בירושלים ועוד. השיפורים המתמידים בכבישי הארץ, כמו אלו שנעשו בכביש 1 ובכביש הערבה אמנם לא מצליחים להפחית בשיעור המוות בכבישים בשנתיים האחרונות, אך עדיין שיעור הרוגי התאונות בישראל ביחס לאוכלוסיה הוא מהנמוכים בעולם.

אסור לפתוח פה לשטן וצריך לירוק כמה פעמים נגד עין הרע. אולי הנסיבות ישתנו במהרה. אולי ההיסטוריונים עוד יגידו שחיינו בגן עדן של שוטים. אבל בזמן הזה, בנקודה הזו שבה אנו נמצאים – זהו תור הזהב. ואם לא השתכנעתם, תקראו גם את גיא בכור.