קראתי לאחרונה את מסמך הוועדה שהכינה את תוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947. היה מעניין לקרוא על הפסימיות של חברי הוועדה לגבי האפשרות שארץ ישראל תוכל להוות פתרון לבעיה היהודית במלואה. בעיניהם, היא הייתה צפופה מדי, דלה מדי במים ונטולת משאבי טבע. הם ציינו למשל את העדר הנפט; על מציאת גז טבעי בים התיכון הם לא שמעו אז. על מתקני התפלה אולי היו אמורים לשמוע, כי התחילו לעשות בהם שימוש במדינות המפרץ לא הרבה אחר כך, בתחילת שנות החמישים, אבל האופציה לא מוזכרת. כן מוזכר ענף גידול ההדרים, שאז היה נראה כמו התקווה הכלכלית הגדולה לפריחת הארץ. באשר לעניין הצפיפות בארץ (שהייתה פי 7 פחות מאשר היום!), הוועדה ציינה שרמת צפיפות גבוהה מזו הקיימת הגיונית רק במדינות עם בסיס תעשייתי חזק, וסברה שאינה ריאלית בארץ בהעדר משאבי טבע פרט לאשלג בים המלח. גם החרם הכלל ערבי שהונהג, החל מ-1946, על תוצרת היישוב העברי עורר חששות לפגיעה כלכלית אנושה. המופתי סבר שחרם כזה יכול למוטט את היישוב.
יש גם דברים שנותרו בעינם. חברי הוועדה מציינים שהם אמנם מקצים למדינה היהודית חלק גדול יותר מזה שמקצים למדינה הערבית, אבל הוא כולל את אזור הארץ שמדרום לקו הרוחב 31 שהוא צחיח ושומם לחלוטין. אפשר להסתכל במפה ולראות שמבחינה זו לא השתנה דבר. בין אילת לירוחם, שטח שהוא בערך חצי משטח ישראל בגבולות קו הירוק, אין כמעט כלום. אפילו כשעולים רעיונות לפיתוח הנגב, כמו הרחבת באר שבע או בניית עיר חרדית בכסיף, הם לרוב מצפון לקו רוחב 31. צה"ל, שמגדיר כמעט את כל האזור כשטחי אש, נותר בו שליט יחיד.
הוועדה לא ידעה כמובן שמאות אלפי ערבים עתידים לנטוש את בתיהם בעקבות המלחמה, והיא ציינה שבתחום המדינה היהודית יהיה מיעוט ערבי ענק, שלמעשה לא ממש יהיה מיעוט, אלא כחצי מהאוכלוסיה. היישובים הערביים, למשל יפו השכנה לתל אביב, היו מעורבבים עם היהודים, ולא הייתה דרך ליצור עבור היהודים רצף טריטוריאלי שאין בו אוכלוסיה ערבית משמעותית. הוועדה אף כתבה שהגידול הטבעי שמתקיים בקרב התושבים הערבים בפלשתינה הוא כזה שאין דומה לו בשום מקום אחר. בכך היא אכן אפיינה דפוס, שהמשיך גם בעשרות שנות קיומה הראשונות של המדינה: הילודה הערבית בישראל הייתה קיצונית כל כך שהיא מגמדת אפילו את הילודה החרדית כיום!
בעיניים דמוגרפיות למדינת ישראל שהגדירה תוכנית החלוקה פשוט לא היה כל סיכוי להתקיים, אלא אם הייתה מוצאת דרך אגרסיבית ואכזרית להפחית ילודה ערבית, כמו שסין עושה היום עם המיעוט האויגורי. נכון אמנם שהיהודים ציפו להגירה המונית, אבל אפילו כך היה קשה להתמודד עם ריבוי טבעי ערבי בהיקפים שכאלו. בפועל המלחמה שהערבים המיטו על עצמם, והטרנספר שבא בעקבותיה, פתרו את הבעיה הדמוגרפית. מבחינה כלכלית מי יגל עפר מעיניהם של חברי הוועדה ויאמר להם שעם אוכלוסיה גדולה פי עשרה מזו שהייתה במדינה היהודית המתוכננת ב-1947, התמ"ג של ישראל הוא ה-14 בעולם, מיקום שיא שישראל הגיעה אליו באומדן האחרון שמצאתי בוויקיפדיה, ועם קצת מזל גם העשיריה העליונה לא רחוקה.
כשמתבוננים באמירות הפסימיות של חברי הוועדה, המציאות נראית ממבט של 75 שנים, ניסית ואופטימית. אבל דווקא כשקראתי את האמירות האופטימיות הנמלצות של חברי הוועדה על האפשרויות שצופן מימוש חזון החלוקה, נמלאתי חשש. הוועדה הביעה תקווה ששני העמים העתיקים של הגזע השמי החיים זה לצד זה במכורתם ההיסטורית יוכלו לפתח סינתזה שבה יפתחו בצוותא את הגניוס שלהם. בלבם בוודאי קיוו חברי הוועדה, בלי לכתוב זאת מפורשות מטעמי תקינות פוליטית שאפילו בשנת 1947 כבר היה לה מקום מסוים, שיהיו אלו בעיקר הערבים שילכו וידמו ליהודים. אבל מה אם ברבות השנים יקרה דווקא ההיפך?
תמריץ 