Archive for the ‘מצב המדינה’ Category

זהו תור הזהב

23 בנובמבר 2016

מפרספקטיבה של מאות שנים היסטריונים מסמנים לעתים תקופה מסוימת ומכתירים אותה כתור זהב, כזמן שבו כל הכוכבים הסתדרו במקום הנכון עבור עם או מדינה. עולה השאלה מה קורה בתקופת תור הזהב עצמה. האם אנשים מסתובבים ברחובות עוטים חיוך ענק? קופצים למזרקות הערים ומשתכשכים בהן? האם העיתונים מוציאים גליונות כרומו מוזהבים?

יש לנו הזדמנות לענות על השאלה מכלי ראשון. אנו חיים עתה בתור הזהב של מדינת ישראל. ולא, העיתונים לא נכתבים באותיות זהב אלא מלינים כהרגלם על פרשיות שחיתות מפותלות.

מדוע זהו תור הזהב?

בראש ובראשונה זהו הביטחון. אינתיפאדת הבודדים גוועת, והרשות הפלסטינית באופן שלא ייאמן שומרת על הביטחון עבורנו. מה שעוד הרבה יותר מדהים – החמאס הוא זה שאנשיו מונעים שיגור רקטות על שדרות. סוריה, אויבת עבר מושבעת, התפרקה לרסיסים והותירה אצלנו את הגולן ללא ערעור. אפילו בתוך הכאוס הסורי יש דבר אחד ששני הצדדים מקפידים עליו – לא להרגיז את ישראל ולהכיל את רסיסי הסכסוך אצלם. לוחמי צה"ל אינם נוקפים אצבע, אך חיזבאללה נטבח. מצרים, האחראית הראשית לאלפיים החללים במלחמת יום כיפור, נתונה לשלטונו של סיסי הידידותי לנו להפליא, גם אם מאחורי הקלעים. המלך עבדאללה בירדן אף הוא שומר על יחסי עבודה מצוינים עם ממשלת נתניהו. נושא הגרעין האירני שנדמה היה שיגרור אותנו למלחמת יום הדין נפתר בהסכם לעת עתה.

זו גם אמריקה. היא נשלטת עתה כמעט ללא מצרים על ידי מפלגה שחרתה על דגלה תמיכה בישראל כערך עליון. האופן שבו במהלך כמה עשרות שנים הפכה תמיכה בישראל לדת עבור מחצית האמריקנים, עדיין לא הופנם והובן די צרכו. התקשורת עסוקה יותר בהתרחקותם של יהודי אמריקה הליברליים, דבר שגם לגביו יש הפרזה רבה.

זו הדמוגרפיה. בעולם מערבי גווע דמוגרפית, ישראל מוסיפה לאוכלוסייתה 150 אלף נפש מדי שנה. ערביי ישראל חדלו להוות איום. שיעור הפריון של האישה היהודיה השתווה לזה של הערבייה. החרדים מתחילים להשתלב בחברה, באופן שהיה נראה דמיוני לפני כמה שנים, ורק לאחרונה פורסם שהעיר החרדית אלעד שולחת לצה"ל חיילים קרביים רבים. אולי הנתון המרשים ביותר – גרף שהסתובב ברשת תיאר כוונות הגירה של צעירים במדינות שונות. ישראל היא מספר אחת בעולם מבחינה זו, המדינה שממנה צעירים לא רוצים להגר. ומנגד – ישראל נוחלת הצלחה מרשימה בעצירת הגירה לא חוקית שכל מדינות המערב מתקנאות בה. זאת אפילו בלי לנקוט בצעדים אכזריים במיוחד ועל אף ריסון מצד בג"ץ.

זו הכלכלה. מאז לבשה כלכלת ישראל צורה מודרנית בתוכנית הייצוב הכלכלית מעולם לא הגענו לשיעור אבטלה כה נמוך. הביקושים לעובדים נמצאים לפחות בחלקם בסקטור הטכנולוגיה העילית המשגשג והמשווע לעובדים. סקטור זה אחראי  לכך שהתמ"ג לנפש בישראל נמצא באותה ליגה כמו התמ"ג לנפש בבריטניה, צרפת ויפן. נכון, יקר בישראל. בתור זהב כמו בתור זהב. אבל יכולתם המוגברת של ישראלים לצרוך וליהנות מהחיים משתקפת היטב בנתוני החופשות בחו"ל, במכירות הסמרטפונים ובהצפת אתרי המשלוחים.

אלו גם התשתיות. כמה מהפרויקטים שישרתו את המדינה דורות על גבי דורות, נבנים בימים אלו. כמו הרכבת הקלה בתל אביב והרכבת המהירה מתל אביב לירושלים. כמה מהתשתיות כבר הושלמו בהצלחה – התפלת המים, הרכבות לצפון הנגב, רכבת העמק, הרכבת הקלה בירושלים ועוד. השיפורים המתמידים בכבישי הארץ, כמו אלו שנעשו בכביש 1 ובכביש הערבה אמנם לא מצליחים להפחית בשיעור המוות בכבישים בשנתיים האחרונות, אך עדיין שיעור הרוגי התאונות בישראל ביחס לאוכלוסיה הוא מהנמוכים בעולם.

אסור לפתוח פה לשטן וצריך לירוק כמה פעמים נגד עין הרע. אולי הנסיבות ישתנו במהרה. אולי ההיסטוריונים עוד יגידו שחיינו בגן עדן של שוטים. אבל בזמן הזה, בנקודה הזו שבה אנו נמצאים – זהו תור הזהב. ואם לא השתכנעתם, תקראו גם את גיא בכור.

מודעות פרסומת

1959. מה השתנה?

4 בדצמבר 2015

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת מדי שנה את אחד הספרים המרתקים ביותר שידע האדם, השנתון הסטטיסטי. לאחרונה שמתי לב לכך שבאתר שלה מתפרסמים גם שנתונים ישנים סרוקים משנות החמישים. האחרון שבהם הוא השנתון הסטטיסטי של שנת 1959, מזכרת רחוקה ממה שמצטייר היום להרבה אנשים כעידן גן עדן בטרם הושחתנו בכיבוש עם אחר והתבוססנו בקפיטליזם חזירי.

שקעתי בשנתון ורציתי לחלוק עם קוראיי רשמים וממצאים – מה השתנה בחמישים ושש השנים שחלפו מאז, ומה לא.

כדור הארץ וירושלים אולי מתחממים, אבל תל אביב לא

תל אביב – טמפרטורת מקסימום יומית ממוצעת

חודש 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12
1958 18.7 19.2 22.1 23.8 25.0 28.4 30.3 31.3 29.4 27.2 23.9 21.1
2014 19.3 19.1 20.8 23.2 25.4 27.6 29.4 30.3 29.3 26.6 23.5 21.3

ירושלים – טמפרטורת מקסימום יומית ממוצעת

חודש 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12
1958 12.3 15.4 19.3 24 28.8 27 28.3 30 26.8 23.5 20 16.6
2014 15.4 16.3 19.4 24.2 26.1 28.7 29.3 31 27.8 25 18.8 17.4

 

הריבוי הטבעי המוסלמי ותוספת המוסלמים בסיפוח מזרח ירושלים היו משמעותיים יותר מהגידול היהודי בעשורים שחלפו

יהודים מוסלמים יחס יהודים מול כלל היהודים והמוסלמים
1958 1,810,000 152,000 92%
2014 6,219,000 1,453,000 81%

telavivcity

 

מבחינת אוכלוסיה, דווקא העיר תל אביב, סמל הדינמיות של ישראל, קפאה על שמריה.

תל אביב חיפה ירושלים אשדוד בני ברק באר שבע ראשל"צ
1958 380,000 170,000 156,000 מעטים 36,600 36,000 24,400
2014 426,000 277,000 849,800 218,000 178,300 201,000 240,700

 

בני 75 ומעלה

  האוכלוסיה בני 75 ומעלה אחוז באוכלוסיה
1958 2,031,000 28,971 1.4%
2014 8,215,000 400,000 4.9%

 

לידות בשנה – הערבים הנוצרים נותרו מאחורה

  יהודים מוסלמים ערבים נוצרים
1958 42,872 7,087 1,634
2015 131,600 35,600 1,980

 

עידן התאומים והשלישיות

  אחוז התינוקות שנולדו עם אח מספר השלישיות ל-10,000 לידות
1956 2.2% 1.5
2012 4.6% 5.5

 

תוחלת החיים עלתה

  זכרים יהודים נקבות יהודיות
1958 69.5 72.5
2015 81.1 84.5

תוחלת החיים שניתן לצפות לה באמצע החיים

  זכר יהודי בן 35 נקבה יהודית בת 35
1958 73.7 75.8
2015 81.6 84.6

 

שיעור מתאבדים ל-100 אלף באוכלוסיה היהודית

זכרים נקבות
1958 19.3 12.4
2009 11.7 3.3

 

ביקורי תיירים במדינה

1958 69,770
2015 2,926,000

 

בניגוד לשמועות, זה לא היה כזה עידן שוויוני

 אשכנזי  (1958)  מזרחי  (1958) משפחה ישראלית

(2015)

 מחזיקים במקרר 60.2% 15.7% 99.9%
מחזיקים במכונת כביסה 16.6% 6.5% 95.8%
מחזיקים במכונית 4% 0% 67.3%

 

עת המפרידים

22 בנובמבר 2015

קשה להבין את אירועי החודשיים האחרונים שייתכן מאוד שייזכרו כחודשיים הראשונים של אינתיפאדה שלישית. כבר שנים שמדי פעם מופיע זאב בודד, פלסטיני שלא הייתה לגביו התרעה או חשד מוקדם, ודוקר או דורס. אבל עתה נראה שפתאום הצליחה החברה הפלסטינית למצוא בתוכה מאגר בלתי נדלה של מפגעים כאלו. מדי יום ולעתים יותר מפעם ביום שומעים על פיגוע חדש.  כמו מחזה מסרטי זוועה שבו מתנפלת תהלוכה אין קץ של זומבים נטולי יצר הישרדות על הגיבורים.

שתי אסכולות בטחוניות מתעמתות זו עם זו מזה יותר מעשור באשר להתמודדות עם הטרור הפלסטיני: אסכולת ההכנעה ואסכולת ההיפרדות. המכניעים מאמינים שניתן יהיה לגרום לפלסטינים להרכין ראש ולקבל את מרותה של ישראל, אם רק יופעלו כלפיהם מספיק גזרים ומקלות. בעיקר מקלות. המפרידים רואים רק דרך אחת להפסקת אש – הפרדה בין האוכלוסיות.
על אף ששתי הגישות הן די ימניות וכוחניות באופיין ועליית שתיהן נובעת מקריסת תהליך אוסלו, הגישה המכניעה הפכה למזוהה עם הימין והגישה המפרידה מזוהה עם השמאל-מרכז. זה לא חייב היה להיות כך ונובע מהנסיבות הספציפיות של הסכסוך. ראו מה קורה באירופה – מפלגות השמאל-מרכז מאמינות שניתן להכניע את דאעש בסוריה, בעוד שמפלגות הימין רואות את העיקר בהפרדה בין נוצרים למוסלמים שתתבטא באי קבלת פליטים נוספים.  גם בישראל היו פוליטיקאים ימניים מאוד שהדגישו דווקא פתרונות של הפרדה. בפרט איווט ליברמן ורחבעם זאבי.

את מערכות הבחירות בישראל מאז קריסתו הסופית של תהליך אוסלו באינתיפאדה השנייה אפשר לפרש כמאבק בין האסכולות. ברק עלה בתקופה שבה עוד האמינו בשלום, אך גם כנציג פיתרון ההפרדה בחזית הדרום הלבנונית. שרון עלה בעקבות פיגועי ההתאבדות כנציג של פיתרון כוחני, אך בסופו של דבר השתכנע לנוע לכיוון ההפרדה, על ידי הקמת הגדר וההתנתקות. פיתרון ההפרדה זכה לאמון גדול מצד העם עם בחירתו של אולמרט אבי תוכנית ההתכנסות. אולם בתקופת אולמרט ההפרדה ספגה שתי מהלומות קשות – בלבנון ובעזה. בשתי החזיתות ההפרדה שבוצעה עד הסנטימטר האחרון לא מנעה מלחמה. העם נטש את התקווה להפרדה ובחר בנתניהו.

בתקופת נתניהו לא נרשמה התקדמות ממשית לעבר הפרדה, ואילו השליטה הכוחנית של ישראל בשטחים הצליחה יפה. המנהרות והקסאמים מעזה המחישו שתוכניות הפרדה לא בהכרח נוחלות הצלחה. נתניהו מחויב רשמית לעקרונות של הפרדה. הוא שולל מדינה דו לאומית ותומך בפיתרון שתי המדינות. אולם בפועל התנהלותו משקפת את ההערכה שצריך להכניע את הפלסטינים, לא להיפרד מהם.

אם תימשך האינתיפאדה הנוכחית בעוד דווקא בעזה ובלבנון החזית שקטה, פיתרון ההכנעה יעמוד מול שוקת שבורה, בעוד שרעיון ההפרדה ייראה קוסם מאי פעם. לא ברור כיצד ניתן בכלל להכניע פלסטינים מן השורה שמחליטים בין רגע להפוך לשהידים עם סכין ממגירת המטבח. אבל אפשר להקים גדרות ומחסומים שיחצצו בינינו לבינם. ביבי התחיל לדבר על פעולות חד צדדיות בשטחים, כנראה במטרה לבסס הפרדה, ואם דיבוריו יתבררו כדיבורי סרק, הבוחר הישראלי ימצא מישהו אחר, יאיר לפיד או בני גנץ, כדי לעמוד בראש עלייתה המחודשת של אסכולת ההפרדה.

הטבלה הדמוגרפית לא משקרת

6 בנובמבר 2015

אין כמו טבלאות לספר דברי אמת. הטבלה למטה מספרת עלילה מדהימה. בשנת 1980, לא עידן פרה היסטורי, ישראל הייתה מדינה קטנה וזניחה מבחינה דמוגרפית לעומת המדינות הבינוניות החשובות של אירופה, כמו אוסטריה, פורטוגל, הולנד, יוון ואחרות.  היום, כפי שניתן לראות בעמודה המספרית השנייה בטבלה, היא כבר קרובה אליהן באוכלוסייתה. הסיפור המרתק באמת מצוי בעמודה האחרונה – מספר הלידות בשנה. מתברר ממנה שמדינות כמו פורטוגל, יוון, הונגריה, צ'כיה ואחרות, מדינות שפעם הסתכלנו עליהן מלמטה למעלה, יהיו בעתיד קטנות מאוד באוכלוסייתן לעומת ישראל. לא מדובר במדע בדיוני או בסיפורי מעשיות על העתיד. מדובר במציאות שכבר התקיימה בחדרי הלידה ותכתיב באופן כמעט דטרמיניסטי את העתיד הדמוגרפי. עם קצת אקסטרפולציה, אפשר להשליך אפילו הלאה, כי כל אחד ישים כספו על כך שתינוקת למשפחה דתית שנולדה בבית חולים שערי צדק בירושלים תוליד יותר ילדים, עשרים ושלושים שנה מעכשיו, מתינוקת פורטוגזית שנולדה באותו יום ובאותה שעה בבית חולים בליסבון, אבל זה כבר חיזוי מרחיק לכת. גם בהינתן אפס אקסטרפולציה, גם אם נסתמך על נתונים עובדתיים שכבר מצויים בידינו בוודאות – תמונת העתיד מסמנת שישראל תהפוך לאחת המדינות המערביות החשובות מבין המדינות בגודל בינוני. זהו שינוי דרמטי מתמשך במקומה של ישראל בעולם, אך הוא ילווה גם בבעיות צפיפות, במחסור בנדל"ן וכן במתחים על רקע דתי, מאחר שהילודה הגבוהה מרוכזת בקרב דתיים וחרדים. נקודה נוספת לשים לב אליה בטבלה: מהשורה האחרונה אפשר להסיק שטורקיה תלך ותתחזק כמעצמה אזורית.

עוד בנושא: עדו מרוז ערך השוואה דומה בבלוגו בין ישראל לבין טאיוואן, בהקשר של הילודה הסינית ומדיניות הילד האחד שבוטלה.

מדינה

אוכלוסיה בשנת 1980 אוכלוסיה כיום מספר לידות בשנה
ישראל 3.9 מיליון 8.4 מיליון 177 אלף
פורטוגל 9.8 מיליון 10.4 מיליון 83 אלף
שוויץ 6.3 מיליון 8.2 מיליון 85 אלף
נורווגיה 4.1 מיליון 5.2 מיליון 59 אלף
הולנד 14.1 מיליון 16.9 מיליון 175 אלף
פינלנד 4.8 מיליון 5.4 מיליון 58 אלף
אוסטריה 7.5 מיליון 8.45 מיליון 82 אלף
יוון 9.6 מיליון 11.5 מיליון 107 אלף
בולגריה 8.9 מיליון 7.3 מיליון 68 אלף
הונגריה 10.7 מיליון 9.9 מיליון 98 אלף
צ'כיה 10.3 מיליון 10.6 מיליון 118 אלף
אירלנד 3.4 מיליון 4.7 מיליון 71 אלף
טורקיה 44 מיליון 76.2 מיליון 1.25 מיליון

פנטזיה אמריקנית

31 באוקטובר 2015

בשבוע שעבר קרא נחמיה שטרסלר, הפרשן הכלכלי של הארץ, לקוראי העיתון האליטיסטים לחרוג מהסנוביות, להיות נחמדים ולשוחח עם נהגי מונית. באמת יצא לי לנסוע במונית ובהנחייתו של שטרסלר ושלא כהרגלי, הייתה אוזני כרויה להגותו הפוליטית של הנהג. לא חלפו אלא דקות ספורות מתחילת הנסיעה ובעוד המכונית מזדחלת בתנועה האיטית הציג לפניי הנהג רעיון שלדעתו יפתור את כל צרותינו במדינה. מדוע, שאל הנהג, שלא נחתור להפוך להיות המדינה ה-51 של ארצות הברית.

זו שאלה טובה. מדינות אירופה מצויות בתהליך של התמזגות במסגרת האיחוד האירופי. לנו לא קוסמת ההשתייכות לאירופים המרגיזים, אבל אמריקה זה עניין אחר. כבר היום אנו סמוכים על שולחנה של ארצות הברית, אחותנו הגדולה. אז למה שלא נעגן רשמית את המעמד הזה ולדורי דורות. יש כבר שתי מדינות חברות בברית שאינן מחוברות לשאר הארבעים ושמונה, אלסקה והוואי. בפרט הוואי ממש רחוקה, ובכל אופן היא המדינה החמישים, שווה בין שוות ומקום לידתו של הנשיא הנוכחי (לדעת אלו שלא חושבים שנולד בקניה או באינדונזיה). בוא נבחן אם כך ביסודיות את האופציה הזו, ישראל כמדינה ה-51. בפסקאות הבאות אתייחס לאפשרות הזו ברצינות גמורה ואשקלל את הבעד והנגד.

האם האמריקנים בכלל ירצו לקבלנו?

בארצות הברית כידוע פעילים שני כוחות פוליטיים חזקים. המפלגה הרפובליקנית והמפלגה הדמוקרטית. בעשר השנים האחרונות הרפובליקנים הפכו לאובססיביים לחלוטין לישראל. די לראות באיזו תדירות מזכירים אותה בעימותי הפריימריז שלהם השנה. אשרינו שזכינו לאהבת חינם שכזו. אף שמטריד לעתים לגלות שככל שהאהבה אובססיבית יותר, כך האוהב הוא מטורלל יותר בעמדותיו בשלל הסוגיות שמעסיקות את החוגים השמרניים בפוליטיקה האמריקנית. ובכל אופן, אם אוהבים אותך, אתה צריך להיות אסיר תודה. עם אהבה כזו אין ספק שהרפובליקנים ישושו לקבל את ישראל כאחת משלהם. מה עוד שאם הימין מנצח כמעט תמיד בבחירות בישראל, מסתבר שגם המפלגה הרפובליקנית תקטוף את האלקטורים של ישראל מדי ארבע שנים בסתיו, וביבי בוודאי יהיה הסנטור הרפובליקני הבכיר מישראל עוד שנות דור. סנטורים לעתים מגיעים לגיל מופלג, וביבי משתבח בגנטיקה מצוינת.

המפלגה הדמוקרטית היא אגוז קשה יותר לפיצוח. ברם, גם לדמוקרטים הפיתוי גדול. קודם כל האליטה של המפלגה הדמוקרטית כוללת יהודים רבים, ואפילו השמאלנים והליברלים שבהם נותרו עם איזושהי פינה חמה לישראל. שנית, הדמוקרטים מאמינים בפתרון שתי המדינות ובפשרה עם הפלסטינים. אם ישראל תהפוך למדינה אחת מן המדינות של ארצות הברית, מזכיר המדינה לא יצטרך להתרוצץ אנה ואנה במסעות דילוגים כדי לשכנע את ראש ממשלת ישראל. המסרים מוושינגטון יהפכו לפקודות. ממשל דמוקרטי יוכל לכפות פתרון לפי ראות עיניו, ובכך יוכל לסיים סוף סוף את סאגת השטחים הכבושים, לא משנה איזו מהומה יחולל הסנטור הרפובליקני מישראל.

יש כאלו בשמאל שכל כך מיואשים מהעדר היכולת של הממשלה להביא לסיום הכיבוש שכבר קוראים להקמת מדינה אחת דו לאומית. כל בר דעת יסיק שאם כבר התייאשנו מכך שהיהודים יהיו מסוגלים לבדם לפתור את הסיטואציה הדו-לאומית, מדינה אחת ישראלית-אמריקנית היא אופציה עדיפה לאין ערוך ממדינה ישראלית-פלסטינית. לממשל אמריקני תקיף לא תהיה בעיה לכפות על ישראל המדינה החמישים ואחת איזה פיתרון שירצה. התנגדות מקומית תמוגר כפי שהנשיא אייזנהאואר מיגר באמצעות שליחת חיילים את ההפרדה הגזעית בבתי הספר במדינות הדרום.

מה עם הזהות היהודית של המדינה?

ישראל הוקמה כמדינה יהודית ודמוקרטית. חוקת ארצות הברית לעומת זאת אינה מכירה כימרה כזו. יהודים יוכלו לבחור לחיות בישראל אם תהפוך למדינה ה-51, ואף להשפיע במידה רבה על אופיה בכוח היותם רוב דמוגרפי במדינה, כפי שהמורמונים מעצבים את פניה של יוטה, אבל בארצות הברית קיימת הפרדה נוקשה בין דת למדינה, ולכן ישראל לא תוכל להיות מוגדר יותר כיהודית. מוסדות חינוך דתיים לא יקבלו מימון. סמלים יהודיים לא יהיו בשימוש רשמי. אבל למי זה יפריע? לחילונים בישראל כנראה שלא כל כך. אולי להיפך – פחות כפייה דתית.. האם יפריע לדתיים? מדוע שיפריע – הדתיים והחרדים מסתדרים נפלא באמריקה. הדתיים המודרניים מרוויחים יפה מאוד, יותר מבני כל זרם יהודי אחר, ומקיימים קהילות תוססות. החרדים פורחים שם. חלקם בוחר לרכוש השכלה וחי באווירה פחות קנאית מזו המקובלת בארץ. בארצות הברית לא חייבים להתגייס, והחרדים לא צריכים להסתגר בישיבות כערי מקלט מפני הצבא. לצידם יש גם באמריקה פלגים חסידיים קיצוניים שמתקיימים באווירת התבדלות מוחלטת. כך שאלו מהחרדים שרוצים להמשיך להתקיים באווירת מאה שערים יוכלו גם הם להמשיך לחיות את חייהם בדרכם, ואפילו יחושו הקלה להיווכח שיהודי ישראל כבר אינם נהנים מעצמאות ריבונית, דבר שאסור לדעתם שיקרה טרם בא המשיח.

רבים בארצות הברית מגדירים אותה כמדינה המבוססת על מורשת יודו-נוצרית. הצד הנוצרי הוא כמובן הצד הדומיננטי, והצד היהודי חלש מאוד דמוגרפית גם אם בולט באיכויותיו. צד זה יוכל להתחזק אם ישראל תצורף לברית. מבחינת הגשמת יעדיה של היסטוריה היהודית אפשר לתהות האם לא מוטב להיות שותפים בכינון מעצמה עם זהות יודו-נוצרית מבוססת מאשר לתחזק מדינה קטנטנה ופגיעה, אפילו אם כולה מסורה לזהותה היהודית.

חוק השבות מבטיח מקלט לכל יהודי, וחוק זה יצטרך להתבטל כי אינו קביל על פי החוקה האמריקנית. אולם בין כך וכך ארה"ב ידידותית למהגרים נרדפים. בעבר ישראל אפילו הייתה צריכה לפעול בדרכים עקלקלות כדי שיהודים במצוקה יגיעו אליה ולא לארה"ב. אם ישראל תהיה המדינה ה-51 לא תהיה דילמה, יהודים נודדים יוכלו להגיע לישראל שתהיה גם ארה"ב.

מה עם הביטחון?

לדעת רבים ובכללם כמובן ראש הממשלה שלנו, האיום מספר אחת על ישראל הוא האיום הגרעיני. ההצטרפות לארצות הברית אולי לא תחסל כליל את האיום הזה, אבל היא תצמצמו מאוד. אף מנהיג מוסלמי שיש בו שמץ של שפיות לא יהרהר ברצינות בהתקפה גרעינית על אחת ממדינות ארצות הברית. כל אחד מבין היטב מה משמעותה של פעולה כזו. נכון שיש בין המוסלמים גם כאלו שאפילו שמץ של שפיות אין בהם, אבל למזלנו אנשים כאלו, נוסח בין לאדן או מנהיג דאעש אל בגדדי, עדיין רחוקים מלהחזיק ארסנל גרעיני.

סביר שגם מבחינת האיומים החמורים פחות תהיה הקלה. מסתבר למשל שהחמאס והחיזבאללה יחשבו פעמיים ושלוש לפני שישלחו רקטות אל שטחים שמצויים בריבונות אמריקנית ישירה, גם אם הם רחוקים מוושינגטון או לוס אנג'לס. הרי ההתקפה על פרל הרבור הובילה את ארצות הברית למלחמת העולם השנייה אף על פי שבוצעה אלפי קילומטרים מחוץ לארצות הברית היבשתית.

מה עם ההשפעה הפוליטית?

על אף כל הכתרים המיתולוגיים שנקשרו לראשו של הלובי היהודי, בסופו של דבר השפעתו מוגבלת. ולראייה כמה מעט סנטורים דמוקרטים העזו להתנגד להסכם הגרעין עם איראן בקיץ האחרון.  מדינה גדולה עם מספר מכובד של אלקטורים וחברי בית נבחרים ונציגים בסנאט – זה כבר סיפור אחר. ההשפעה הפוליטית של ישראל תתחזק מאוד. בשלב מסוים ייתכן שנשיא ארצות הברית עצמו יהיה ישראלי.

יהיו שיאמרו שזו בדיוק העת להצטרפות לברית. ארצות הברית משנה את פניה. יותר ויותר מהגרים מדרום אמריקה וממזרח אסיה מגיעים, ואין להם סנטימנטים מיוחדים למדינה היהודית. לא בטוח שהכוחות הפרו ישראלים יחזיקו באותה מידת השפעה בדורות הבאים. לעומת זאת, אם ישראל תוכרז כמדינה החמישים ואחת, איש לא יעלה על דעתו להתנכר למדינה עמיתה בברית.

מה עם הכלכלה?

ישראל כבר היום מובילה בתחומים של טכנולוגיה וחדשנות. הפיכתה לחלק מארה"ב בוודאי תדרבן גל עצום של השקעות ותאפשר ליהנות מכל הסבסודים הפדרליים הנדיבים. נכון, מבחינות מסוימות המס בארה"ב כבד יותר – מס התאגידים גבוה מאוד, קיים מס ירושה משמעותי, אבל נטל המס הכללי הוא נמוך יותר, והאווירה העסקית נוחה יותר. הבנקים הגדולים של אמריקה יתרחבו לפה ויכניסו תחרות וחדשנות לסקטור הבנקאי. הכי טוב – זה יהיה כיף גדול לקבל משלוחים מהירים ישירות מאמזון, כמו שמקבלים בהוואי ובפורטו ריקו.

ברם, כל מי שקורא את הבלוג יודע שיש לי פינה חמה בלב להדפסת כסף, ונטישת השקל לטובת הדולר תאלץ אותנו לאפסן את המדפסות בארכיון המדינה. מדינות ארה"ב עוד מסתדרות ככה, עם מטבע אחד לכולן, אבל עם המרחק הגיאוגרפי והבדלי השפה נוצר פער מהותי. התנאים המוניטריים והתקציביים שיתאימו למדינות אמריקה לא בהכרח יתאימו לישראל. העדרו של מטבע משלנו יכול להיות בעייתי מאוד. פורטו ריקו חווה זאת כרגע ושקועה במשבר חובות שלא ברור איזה מוצא יהיה לה ממנו.

מבחינת רווחה ובריאות, לארה"ב יש מוניטין של מדינה קפיטליסטית שתוכניות הרווחה שלה מצומצמות יחסית ושמעניקה שירותי בריאות במשורה. ספק אם הדימוי הזה נכון כל כך, ובכל מקרה למדינות החברות בברית יש מרחב פעולה ניכר. למשל רפורמת הבריאות של אובמה הומצאה תחילה במסצ'וסטס ביוזמתו של המושל שלה מיט רומני. לא תהיה מניעה לשמור על תוכניות הרווחה והבריאות של ישראל, אם תצטרף לארצות הברית.

האנטישמיות וצה"ל

אנטישמיות היא אחד החיידקים העקשנים בהיסטוריה. אף שארה"ב פחות אנטישמית כמעט מכל מדינה אחרת, כשקוראים טוקבקים באתרים אמריקניים מגלים שאפילו בארה"ב חיים אנטישמים ארסיים שלהוטים להפיץ את משנתם ברשת. איש אינו מבטיח לנו שהאנטישמיות לא תשתלהב מחדש בארה"ב ברגע מסוים בהיסטוריה, גם אם הוא נראה כרגע רחוק מאוד. מה עוד שכאמור הדמוגרפיה האמריקנית לא בהכרח לטובתנו. חבירה לארה"ב תביא לפירוקו של צה"ל ולשילובו בצבא האמריקני. סביר להניח שמעט ישראלים ייוותרו לשרת בו. אולי הרבה דרוזים, אך קומץ יהודים. יהודים אינם להוטים לקריירה צבאית. בקיבוצים, במושבים ובציונות הדתית צמחו במרוצת השנים לוחמים ללא חת, אך ספק אם יעניין את המגזרים האלו לשרת את דגל הפסים והכוכבים רחוק מהבית ובחברת השכבות הפחות משכילות של החברה האמריקנית.
מצד אחד, לא היינו רוצים שהתפרצות מחודשת של האנטישמיות בחברה האמריקנית תפגוש אותנו כשאנחנו נטולי חיילים ונטולי צה"ל. זה קרה לנו לפני כשמונים שנה במדינה עשירה ומפותחת אחרת, ולא היה נעים בכלל. מצד שני, הסיכוי לכך שהמורשת החוקתית האמריקנית תתפורר לטובת אנטישמיות פרועה שתסכן את יהודי ארצות הברית נראה קטן. זאת בעוד שהסיכוי לעימות במזרח התיכון שבו ישראל תהיה בסכנה ללא גיבוי אמריקני מלא נראה גבוה.

הגירה 

ההגירה החוקית לישראל לא צפויה להוות בעיה מיוחדת. נכון, גויים עם אזרחות אמריקנית או גרין קארד יוכלו להגיע חופשי, אבל אלו יהיו גויים ידידותיים מאוד. מן הסתם איש לא יתעקש להתיישב בישראל אם לא יבוא מצויד מראש בגישה חיובית כלפי יהודים. בארצות הברית יש מספיק מדינות עשירות אחרות, קרובות יותר למרכז הגיאוגרפי של המדינה.

הגירה לא חוקית היא סיפור אחר, מסובך יותר. ישראל נמצאת בלב ההגירה הגדולה של העולם השלישי. שכנה לסוריה, סמוכה בדרומה לאפריקה. אף על פי כן בזכות מדיניותה הנוקשה של ממשלת נתניהו הצליחה ישראל לעצור את גלי ההסתננות. ארצות הברית, בניגוד לישראל, אינה מתאמצת לעצור הגירה בלתי חוקית. כמדינת מהגרים נטולת זהות אתנית אחידה מהגרים הם עבורה הזדמנות יותר מאשר נטל. גם אם במערכת הבחירות הנוכחית לנשיאות דונאלד טראמפ קורא על כך תגר, סגנונו הצעקני הוא לא יותר מאשר קצף על פני המים. הגורל כבר כתוב בכוכבים שמאירים על טקסס ועל אריזונה – אמריקה הלבנה תיחלש דמוגרפית ככל שיחלפו השנים.

אם ישראל תוכפף לנורמות של סלחנות להגירה לא חוקית כמו שמקובל בארצות הברית, לא תהיה דרך לעצור נהירה של מיליונים מאפריקה, מהשטחים ומארצות ערב, שיראו בארץ את השער לעתיד במעצמה העשירה. גם מבחינת ארצות הברית זו תהיה צרה צרורה. כיום יש לה מזל גדול שאוקיינוס מפריד בינה לבין תחלואי העולם הישן ומונע ממנה לחוות אותה הצפה בפליטים שאירופה חווה. היא אינה ערוכה להתמודד משפטית עם התרחשות מעין זו. הרי כל מסתננת שתוליד בן או בת בבית חולים איכילוב, אם תל אביב תיחשב לאדמה אמריקנית, תזכה אותם באזרחות, להם ולדורי דורות של צאצאים אחריהם. החשש מהגירה לא חוקית הוא בעיניי הנימוק המשכנע ביותר לסלק ממחשבתנו את רעיון המדינה ה-51. מכל השיקולים זו הסיבה המכרעת לכך שהפנטזיה האמריקנית תתברר כבעייתית מאוד. חכם יהיה מצידנו לחתור לעת עתה ליעדים צנועים יותר – ברית הגנה עם ארצות הברית או לפחות כניסה אליה בלי ויזה.

.

מבטיחות התעופה ועד נביבות הפוליטיקאים

29 בדצמבר 2014

הידיעות על התרסקותו של מטוס אייר אסיה והתמונות העצובות של קרובי הנוסעים הממתינים ליקיריהם שלא ישובו, מסיחות את הדעת מעובדה משמחת יותר לגבי התעופה המסחרית: ב-2014 היו 8 אסונות תעופה גדולים בלבד – מעולם המספר לא היה קטן יותר, וזאת בזמן שמספר הטיסות רק הולך וגדל כל הזמן. הסיכוי לעלות על טיסה מסחרית שתסיים דרכה במצולות ים היה תמיד אפסי, אבל עתה הוא אפסי מתמיד ועומד בערך על 2 טיסות ל-10 מיליון.

איך קרה שמספר ההתרסקויות קטן כל כך? ובכן, כל מקרה אסון הביא לפתיחת חקירה שביררה את נסיבותיו והביאה לשינויים טכניים ולשינויים בנהלים במטרה למנוע אסונות נוספים בעלי אופי דומה. אפשר לומר שכמו לירידה החדה בפשיעה ולירידה החדה בתמותה ממחלות, גם לדעיכה במספר מקרי אסונות התעופה יש סיבה עקרונית אחת – התהליך המתמיד שבו האנושות צוברת ידע על מה שעובד ועל מה שלא עובד, אוגרת את הידע הזה ומשתמשת בו כדי לשפר את מצב העניינים. החשוב מכל הוא התמריץ שניתן למי שהצליח בתרומה למאגר הידע האנושי, בין אם נעשה חוקר בטיחות ראשי, פרופסור באוניברסיטה, או עשיר בעל תמלוגים מפטנטים. דבר זה לא מובן מאליו – בימי עבר רחוקים ולא כל כך רחוקים אסור היה לצבור ידע שסתר את גוף הידע שהשלטון החליט עליו מראש.  הכנסייה הקתולית עלולה הייתה להוציא להורג את מי שחשב שכדור הארץ מסתובב סביב השמש, ואילו הסובייטים התעקשו שניתן לרשת תכונות נרכשות ואבוי למדען שחשב אחרת. אפילו בזמננו יש השקפות מדעיות שמושתקות ואסור לבטאן בפומבי, גם אם הסנקציות אינן כה אכזריות כבמקומות אחרים וכבתקופות אחרות.

בסופו של דבר אפשר להיות אופטימי לגבי תהליך רכישת הידע על מה שעובד ועל מה שאינו עובד ולגבי יישומו בימינו. הוא מניב תוצאות יפות בהרבה מישורים, וכל כך הרבה דברים משתפרים כל הזמן. אמנם הוא אינו עובד טוב במישור המדיני והפוליטי. כפי שכתבתי בפוסט אחר, הסיבה היא הקושי לערוך ניסויים מבוקרים או מדידות מוגדרות לגבי החלטות פוליטיות ומדיניות גדולות. למשל קשה מאוד להחליט גם היום האם היה עדיף בלי הסכם אוסלו או לא. הרי אין לנו יקום מקביל שבו לא נחתם הסכם אוסלו שנוכל לצפות בו.  אפשר להעריך היום למשל שהחלטות נתניהו כשר אוצר ב-2003 הניחו את הקרקע לעשור של צמיחה, אבל קשה היה לשכנע בכך את הציבור בזמנו, והוא העניק לליכוד 12 מנדטים בבחירות שאחר כך.  כיום נתניהו מרבה להשתמש באנלוגיה של צ'רצ'יל מול גרמניה הנאצית לגבי איראן, אבל מי יכול להגיד בוודאות שהנסיבות דומות. הרי מהרבה בחינות הן כל כך שונות. הידע שנצבר מכישלון הפייסנות של צ'מברליין כלפי היטלר הוכנס להרבה נאומים, אבל קשה לומר שאפשר לעשות בו שימוש מדעי. באותה מידה אפשר להזכיר כהוכחה הפוכה את החלטתה הנבונה של ארצות הברית לא לפתוח מלחמה מקדימה נגד ברית המועצות הסטליניסטית כשרק לאמריקנים הייתה פצצת אטום.

ובכל אופן, גם כשאנחנו מבינים כמה קשה להשתמש בידע מהעבר לגבי ההווה בנושאים מדיניים ופוליטיים, בכל אופן חלק מההבטחות שנותנים הפוליטיקאים לבוחרים ערב הבחירות הנוכחיות מעורר גיחוך בניתוקו מניסיון העבר. החל מההבטחות לשלום אזורי, שבאות מפי השמאל שזכה לתגבור מוזר מפיו של ליברמן לאחרונה, וכלה במסרים ה"חברתיים" על חלוקת כספי העשירים לטובת העניים. כמה כישלונות עבר צריך לחוות, אם בניסיונות שלום שנכשלו, ואם בהטלת מסי עשירים דרקוניים, כדי ללמוד מה לא עובד.

יצחק הרצוג משחית את הפוליטיקה הישראלית

11 בדצמבר 2014

עוד בטרם קיבל תפקיד שררה כלשהו הצליח יצחק הרצוג לפגוע קשות בפוליטיקה הישראלית וביציבות שיטת הממשל. הרצוג נכנע לדרישתה של שותפתו למאבק מול נתניהו, ציפי לבני, והבטיח לה רוטציה בראשות הממשלה, אם מפלגתם תזכה בשלטון. אפשר היה לשבח את הרצוג על הענווה והצניעות שהפגין ועל נכונותו לחלוק בכתר השלטון (ההיפותטי לעתה עתה). אבל הרצוג לא ויתר רק על מה ששלו, הוא גם ויתר על כללי יסוד של התנהלות פוליטית. כללים שלפיהם לא יעלה על הדעת שמי שעומדת בראש מפלגה שעל פי הסקרים בקושי עוברת את אחוז החסימה תשודרג, בשל יכולת הסחיטה שלה, למועמדת לראשות ממשלה.

צעדו של הרצוג יכול לקדם תרבות פוליטית שבה ישררו חוסר הגינות, חוסר יציבות וחוסר ודאות קיצוניים.  נניח למשל שתוצאות הבחירות יעניקו לכל אחד משני הגושים הגדולים 58 מנדטים ומפלגת מרכז קטנה תחזיק בארבעה מנדטים.   מה ימנע את ראש מפלגת המרכז הזעירה מלדרוש לעצמו רוטציה בראשות הממשלה וחצי מתפקידי השרים (או שלושה רבעים)?  יצחק רבין הואשם בזמנו על כך שהעניק לאלכס גולדפרב תפקיד סגן שר ומיצובישי בתמורה להצבעתו על הסכם אוסלו ב'. אבל בתרבות שבה כל סחטן הוא מלך, זה באמת כלום – אולי גולדפרב בכלל יצא אז פראייר, למה לא דרש רוטציה בראשות הממשלה. הרי הוא היה הקול ה-61 (או לפחות תיק אנרגיה מורחב? הרי היה חשמלאי).

תרבות פוליטית של דרישות סחטניות, שאינן פרופורציוניות לדין הבוחר, תהפוך את האופורטוניסט שבפוליטיקאים לבעל הפוטנציאל המבטיח ביותר. יכול להיות שזה כבר המצב הקיים, ובכל אופן הרצוג הביאו לשפל מדרגה חדש.  הסוציאליסט המוצהר הופך את הפוליטיקה לכלכלת שוק חופשי שבה מתנהלת מלחמת מחירים פרועה על ג'ובים והכול קביל.

הרצוג נראה כרגע כאלטרנטיבה המרכזית לנתניהו, ונתניהו עצמו הביך קשות את תומכיו באופן המופקר שבו גרר את המדינה לבחירות מיותרות לחלוטין בטרם עת. מי שירצה לבחור בפוליטיקאי נורמלי בבחירות האלו יהיה בין הפטיש לסדן.

החרדות של חיים בן שחר אינן החרדות הנכונות

7 בספטמבר 2014

הכלכלן הוותיק פרופ' חיים בן שחר פורט את פחדיו בכתבה בכלכליסט. לפי בן שחר, על ישראל קיים סיכון ביטחוני חמור ביותר, בפרט מצד טילי החיזבאללה, והיא תזדקק להגדלת תקציב הביטחון. הגדלת התקציב ללא הטלת מסים תביא להגדלת הגרעון ולחזרת האינפלציה האיומה מהעבר. על כן הוא קורא כבר עכשיו להטיל עוד מסים במטרה לשמור על הגרעון כפי שהוא ולממן את הוצאות הביטחון. המסר החשוב הנוסף שהוא רוצה להעביר הוא שעל ראש הממשלה נתניהו לחתור להסדר מדיני במטרה להסיר את הסכנה הביטחונית. 

מוזר שעם כל כך הרבה פחדים, דווקא מהפחד הברור מאליו, לאור אירועי העשורים האחרונים, בן שחר אינו מפחד: שהסדר מדיני יכלול נסיגות שרק ירעו את מצב הביטחון ויביאו את נקודת הפתיחה של המלחמה הבאה להיות גרועה וקשה יותר. גם לא ברור כיצד בכלל ניתן להשיג הסדר מדיני עם גורמים שבמוצהר אינם מעוניינים בכך כלל כמו אירן, חיזבאללה וחמאס.

מוזר גם שאינו מפחד מפחד אחר, שגם הוא נראה הרבה יותר ברור ותואם למציאות הנוכחית. שאיננו עומדים בפני עליה מטורפת של מחירים, אלא דווקא בפני דשדוש ודיפלציה. לא בפני עלייה עצומה בריביות, אלא בפני הישארות שלהן על רצפת ריבית האפס. מצב זה גם הוא לא חף מצרות, מאחר שהוא חונק את כל המשק מחד, וממקד את כל עליות המחירים בסקטור הנדל"ן מאידך.

בקיצור, בן שחר מפחד מכל מיני דברים רחוקים, במקום לפחד מהדברים הברורים מאליהם שאנו רואים כיום בעיניים. הפתרון שלו, להעלות מסים כאן ועכשיו, הוא על גבול המגוחך. אם נצטרך להוריד את רמת החיים במדינה כדי לממן את הוצאות הביטחון, תמיד נוכל לעשות זאת. אפשר יהיה להמשיך לנהל חיים במדינה גם עם מע"מ של 25% למשל, אף אם זה יהיה מבאס. אבל מה בוער להעלות מסים כאן ועכשיו, כאשר אין כל בעיית אינפלציה ואין כל בעיית גרעון – הריביות על הגרעון הן הנמוכות בתולדות המדינה, ואילו הבעיה האמיתית היא ההאטה והדשדוש של המשק. הדבר דומה לאדם שאוסף דליי מים לביתו כדי להתכונן לסכנה של שריפה, בזמן שבו הנהר עולה על גדותיו והסכנה הנראית לעין היא דווקא הצפה. תמיד אפשר לפחד משריפה שתבוא בעתיד, אבל לא מתעסקים בספקולציות על סכנות עתידיות כשהן מפריעות להתכונן לסכנה הברורה והמיידית בהווה.

לפיד מנסה להציל את הכלכלה מהכלכלנים

27 באוגוסט 2014

דבר מעורר שמחה במוצאי המלחמה – אנחנו נמצאים בנקודת זמן שבה אנחנו יכולים להיות באמת גאים גם בראש הממשלה שלנו, שלמרות כל הביקורות וזעם הטוקבקיסטים תיפקד בצורה האופטימלית במהלך המלחמה, לא נסחף ולא התלהם לכיוונים מסוכנים למדינת ישראל. אנחנו יכולים להיות גם גאים בשר האוצר, שמפגין תפקוד מופתי כשמנסה להציל את הכלכלה של אחרי המלחמה מהכלכלנים. הכלכלנים מנסים לחנוק את הכלכלה על ידי העלאות מס ושמירה על היעד הקדוש אך המופרך לחלוטין של 3% גרעון, שקועים עמוק בעבודת האלילים הנומרולוגית שמקדשת מספר סתמי כלשהו – 3%, בלי להסתכל על המציאות ודרישותיה. לא חיבבתי את פועלו של לפיד כשר אוצר בתחילת כהונתו, אבל צריך להודות שהוא עבר מהפך של 180 מעלות וכיום הוא מבין היטב איך צריך להיראות תקציב 2015 – תקציב של הרחבה ולא של מחנק.

התנהגותה של קרנית פלוג שיושבת ביציע ודורשת להקטין את הגרעון מגוחכת בעיניי. פלוג היא לא יושבת יציע, אלא שחקנית מרכזית. אם כל כך חשוב לה לשמור על 3% גרעון (ובאמת שאיני יודע למה זה כל כך חשוב), זה לחלוטין בידיים שלה – אם היא תקנה מט"ח באגרסיביות ותקרב את השקל לשער של ארבעה שקלים לדולר, תעשיות היצוא שהן ליבת המשק יזנקו ולא יהיה כל קושי לשמור על שיעור גרעון של 3% ואף פחות מזה.

האם ייתכן שבארה"ב תהיה הריבית גבוהה יותר?

18 באוגוסט 2014

נתוני ההאטה במשק עלולים לחייב את בנק ישראל להורדת ריבית נוספת, קרוב מאוד אל רצפת האפס המוחלט, בעתיד הקרוב. בו בזמן נראה כי ארצות הברית הולכת ומתאוששת מהמשבר הפיננסי הגדול שהחל ב-2008, ואנו מתקרבים להעלאת ריבית שם, במוקדם או במאוחר. מצב זה יכול להוביל לסיטואציה אבסורדית לכאורה וחסרת תקדים – הריבית על הלוואות ממשלתיות אמריקנית תהיה גבוהה מהריבית הממשלתית הישראלית. האם הדבר הזה ייתכן? ריבית הלוואות הרי משקפת את עוצמת הסיכון שנוטל המלווה. אם כך, הכיצד ייתכן שפרמיית הסיכון של מעצמת על המתפרשת על פני יבשת תהיה גדולה מזו של מדינת זעירה במזרח התיכון שמאות מיליונים מפנטזים לראות בהשמדתה.

ובכן, מי ששואל את השאלה הזו מתעלם מהשגיאה בעצם השאלה – השוואת הריבית האמריקנית והריבית הישראלית כמוה כהשוואת תפוחים ועגבניות. זה פשוט לא אותו הדבר. הריבית האמריקנית שמדובר עליה נקובה במטבע דולרי, בעוד שהריבית הישראלית שמדובר עליה נקובה במטבע שקלי.

בהלוואות שתיטול ישראל בדולרים, תמשיך הריבית שתשלם על הלוואות אלו להיות גבוהה יותר מזו שמשלמים האמריקנים. גם אם ארה"ב תקח הלוואות באירו וישראל תקח הלוואות באירו, אין ספק שהריבית שתידרש מישראל תהיה גבוהה יותר. אפילו אם משרד האוצר של ארה"ב היה מחליט לעשות דבר מוזר מאוד וליטול הלוואות בשקלים, גם אז אין סיבה להניח שהריבית שהיה משלם הייתה גבוהה מזו שהייתה ממשלת ישראל משלמת.

רק כאשר אנו דנים בפער ריביות בין הלוואה אמריקנית במטבע אמריקני לבין הלוואה ישראלית במטבע ישראלי, יכול להיווצר מצב שבו הריבית האמריקנית היא גבוהה יותר. יכול להיות ששווה להפקיד שקלים בישראל ולקבל עליהם ריבית נמוכה מזו שהיינו מקבלים על דולרים בארה"ב. למה? כי עדיף להחזיק שקלים מאשר להחזיק דולרים. דבר זה יהיה הגיוני כאשר שקל ייחשב למטבע שערכו נשמר יותר מאשר דולרים. מצב כזה נראה באופק: בעוד שיו"ר הבנק הפדרלי האמריקני מחויבת למדיניות שלפיה הדולר יאבד את ערכו בקצב איטי אך קבוע (2% בשנה), נראה שנגידת בנק ישראל משלימה עם מצב שבו השקל אינו מאבד ערך בכלל (האינפלציה בישראל נעצרה כליל).