בשלהי האלף הקודם כבשה האסכולה הפוסט מודרניסטית בסערה את מדעי הרוח. זו אסכולה שזלזלה בערכם של ממצאים בשטח, עובדות וראיות, והציגה כל תיאוריה וטענה כאילו היא סיפור המשרת כוחות מסוימים. לשיא של אבסורד הגיעו הדברים במתיחה המפורסמת של אלן סוקל, שהצליח לפרסם בכתב עת פוסט מודרניסטי מאמר שהציג את חוקי הפיזיקה הבסיסיים עצמם כאילו הם סיפור ותו לא.
גם האדוקים שבפוסט מודרניסטים לוקים לפעמים במחלות ובמכאובים, ובמקרים כאלו הם פונים לרפואה המדעית. זה לא שהם באמת חושבים שהנראטיב הרפואי המודרני שקול לחכמת הכורסה היוונית שהייתה נפוצה בימי הביניים או להומאופתיה של ימינו אנו. ממש כפי שהרבנים החולים הולכים לקנות את התרופות של פייזר, טבע וסנופי אוונטיס ולא רוקחים לעצמם את התרופות הכתובות בתלמוד.
ברם, ספר חדש ומרתק של פרופ' בני מוזס, להיות רופא בעידן הבערות מרצון, מעורר מחשבת כפירה: אולי הפוסט מודרניסטים צדקו, לפחות במקצת. אסור להמעיט בכוחו של הסיפור. מוזס מתעקש על ראיות, איסוף נתונים, מחקרים, אך מה כוחם נגד הסיפורים? לפני כמעט שני עשורים אסרו עליו מנתחי הלב הבכירים בארץ מלחמת חורמה אחרי שסקר שערך הראה שהכוכבים הגדולים של התחום לא מצליחים להציל חיים יותר מהמנתחים הבינוניים. ומה על שמותיהם של המנתחים הדגולים, בעל ידי הזהב, הנלחשים מפה לאוזן, ומסוגלים להרוויח בשל כך מיליונים? יכולותיהם האגדיות הן בגדר סיפור ותו לא. אם בפועל אחוזי ההצלחה שלהם כה בינוניים, אזי מתברר שבניגוד לרגיל ברפואה, זהו אפילו סיפור ללא אפקט פלצבו. אולם הסיפור על ידי הזהב של המנתחים בעלי המוניטין עדיין מסופר – ביוזמתם של המנתחים המובילים נאסר לערוך סקרים חדשים מאז ועד היום.
מוזס מכיר לקורא בספר סיפורים אוניברסליים של הרפואה המודרנית. למשל, במשך שנים שלטה האמונה כי נירמול רמת הסוכרים חיוני לבריאותו של חולה הסוכרת ומצריך משטר תזונתי קשוח. סיפור שמתקבל יפה מאוד מן הסתם מאחר שמהדהד את חטא הגרגרנות של הנצרות. היום הנתונים לא ממש תומכים בכך, והרי נתונים יכולים להשתנות מהר ברפואה. מאמר פורסם בז'ורנל חשוב אחד. מאמר אחר מבוסס על מחקר רב משתתפים פורסם בכתב עת יוקרתי אחר, ואופס – המדע השתנה. עדיין אין ספק שחולה סוכרת חייב להימנע מעליה מופרזת במשקלו, אך כלל לא ברור ששיטת שמירת המשקל שלו חייבת לכלול הימנעות קיצונית מסוכרים. כותב על כך מוזס:
"מה נגיד לחולה שניסינו אך לפני שבוע לשכנע לשנות את הרכב המזון, ולימדנו אותה בפעם המי יודע כמה איך להגיב על עלייה ברמת הסוכר", שאלתי את ידידי התזונאי, ועניתי מבלי לחכות לתשובה:"שנים רבות חיינו בחשכה, האור נגלה לנו, הקץ לסגפנות, הקץ לעיסוק האין סופי במחלה. אנו מציעים לך לחיות עם סוכרת ולהרגיש בלי". "והחולה תסתכל עליך בתימהון ובתדהמה ותמלמל לעצמה, הרופא השתגע, ותפנה למרפאה אחרת", אמר לי התזונאי.
ומה בדבר הממוגרפיה שנחשבה לאבן הראשה של הגילוי המוקדם בסרטן השד, וקודמה באינספור תשדירים של האגודה למלחמה בסרטן? מחקר קנדי שעקב אחרי שתי קבוצות של עשרות אלפי נשים, האחת עברה ממוגרפיה כל חמש שנים, והאחרת לא עברה כלל, מצא שלא היה כל הבדל בין הקבוצות בתמותה מסרטן השד. ממוגרפיה רק הובילה לסבל מיותר שנבע מטיפולים מיותרים בגידולים בלתי מסוכנים שהתגלו ללא צורך. ייתכן עם זאת שממוגרפיה כבר לא מועילה משום שנשים למדו לגלות גידולים בשד בעצמן ואין הן זקוקות לממוגרפיה לשם כך. באוכלוסיה שבה המודעות לגילוי גושים בשד קטנה מאוד, סביר שממוגרפיה עדיין תועיל.
ישנם כמובן סיפורים המסוקרים בספר המתיישבים יפה עם המסרים של הרפואה המודרנית. כזה הסיפור על התועלת הרבה שהביאו לאנושות החיסונים. כיצד חסך החיסון נגד פוליו אין קץ מקרים של נכות וסבל. מוזס פעיל ברשתות החברתיות בקידום החיסונים ובהדיפת תעמולת המתנגדים, והוא קורא לכפות על הורים מתן חיסון לילדיהם.
ישנם מקרים שבהם היה נדמה לרגע שלא סיפור כזה או אחר יצטרך להשתנות, אלא שאושיותיה של הרפואה המודרנית מתערערות בידי ממצאים בשטח. ב-1988 פורסם בנייצ'ר מאמר של חוקר צרפתי שהניח בסיס עובדתי להומאופתיה, כאילו אפשר למהול מולקולות עד אין קץ ועדיין תכונות שלהן יישמרו. בסופו של דבר המאמר הופרך, אך נכונותו של נייצ'ר לפרסמו מעידה טובות לגבי יכולתה של האליטה הרפואית לבקר את עצמה. ממש כפי שפרסום המאמר המפורסם על הצפנים בתורה בכתב עת סטטיסטי יוקרתי, שהניב לכותביו את פרס איג-נובל לספרות לשנת 1997, לא בישר בסופו של דבר על מהפכה דתית במדע הסטטיסטיקה, אך הנכונות לפרסמו הצביעה על רוחב אופקים ועל פתיחות לגילוי עובדות אמפיריות המבדילים את אנשי המדע מכל מספרי הסיפורים האחרים.
תמריץ 