אין להתאכזר לחזק

המחלוקת בין הימין לשמאל בסוגיית המסתננים נעה בקווים ידועים ומוכרים. הימין קורא לגירושם. השמאל מפנה אל המוסר היהודי, אל פסוקי התנ"ך על הגר הגר בתוכנו, אל אמנת הפליטים ובעיקר אל חובת ההתייחסות הנאותה לאוכלוסיה חלשה, או בלשון המקובלת כיום – מוחלשת. היחס להסכם שהשיג ראש הממשלה נתניהו עם נציבות הפליטים של האו"ם התפלג לפי קווים אלו – מי שחש מחויבות למוחלשים תמך בהסכם ולפיכך אפילו אמר לרגע מילים טובות על נתניהו, בניגוד גמור לנטייתו הרגילה. מי שאינו מאמין במוחלשות לסוגיה התנגד בתוקף ובחמת זעם.

אני מציע פרספקטיבה אחרת: הסכמה בנושא המסתננים רצויה, לא כי הם מוחלשים, אלא כי הם מחוזקים. זו אוכלוסיה חזקה, לא בגלל מי שמרכיבים אותה – אפריקנים עניים ונטולי אזרחות מקומית המוכנים לעבוד בעבודות לא נעימות בשכר מינימום, אלא בגלל חבריה רבי העוצמה: האליטות המשפטיות בארץ ובעולם, תורמי מיליונים לקרן החדשה, גורמים משפיעים בתקשורת ובתרבות, יהדות ארה"ב העשירה והמקושרת שתומכת במפלגה הדמוקרטית. כשממשל טראמפ שולט בעולם החופשי אולי גורמים אלו נראים לרגע מעט אומללים וחסרי ישע בעצמם, אבודים ברוח הזמן הפופוליסטית, אבל לא ירחק היום ונזדקק להם מאוד.

אפשר לנסות ולצאת למלחמת חורמה בבית המשפט העליון ובקרן החדשה לישראל, להסתכן  בסלידה מצד התקשורת הבינלאומית ולהצליח לסלק מפה איכשהו אריתראי אחרי אריתראי בקילוח דק. ברם, מוצדקים כמה רגעים של היסוס לפני שמכריזים מלחמה חזיתית על גורמים כה רבי עוצמה. והרי אם השמאלנים סוגדים לחולשה, הימניים צריכים לכבד כוח.

בהנחה שהמתווה שסוכם עם האו"ם נפל ואין לו תקומה לעת עתה, הפתרון היחיד שנותר הוא לשלוח יד אל קופת המזומנים ולפתות מסתננים למצוא מקום אחר על פני כדור הארץ באמצעות הרבה מאוד כסף. יבואו נוספים בהמוניהם? כאן צריך לבקש טובה מא-סיסי, שידאג שלא יבואו.

מודעות פרסומת

האמפתיה האוסטרלית

הפסיכולוגים חוקרי האמפתיה, הרגש שגורם לאדם לחוש הזדהות עם מצוקת זולתו, חלוקים ביניהם: איך אמפתיה עובדת. האם היא פועלת על בסיס עניין אמיתי בזולת או שהיא נועדה בעצם לשרת מטרה אנוכית – סילוק המצוקה שהאדם חש כשהוא חוזה בסבל האחר. יש בדיחה שממחישה אמפתיה מהסוג השני, על עשיר שכאשר קבצן דופק לו על הדלת, הוא צועק לו:"תסתלק. אתה שובר את לבי".

סוגיית האמפתיה הגדולה של זמננו היא היחס לפליטים מהעולם השלישי וכאן אפשר לתהות איזו מין אמפתיה היא זו שמפגינות מדינות אירופה. מצד אחד הן מתקשות להגיד לא לפליטים שמגיעים לפתחם. להגיד "לא" פנים אל פנים זה מעיק מדי לנפש הנאורה. מצד שני הן בעקיפין מחוללות מערכת תמריצים מעוותת וחולנית עבור הפליטים האלו. הן גורמות להם לזרום אל היבשת – הפרס של מעמד פליט באירופה הוא מפתה ורב קסם. אבל הן עושות הכול כדי שהמסע יהיה בלתי אפשרי. חותמות חוזים עם מדינות כמו טורקיה ולוב במטרה שיחסמו את הפליטים. במקום להביא את הפליטים על כנפי נשרים, מדיניותן מפרנסת מבריחים שמתעללים במבקשי המקלט שעוברים דרכם באכזריות מפלצתית. כמעט נדמה שהאירופים הכינו כאן ריאליטי אכזרי דארוויניסטי – רק מי שיהיה חסון, ממוזל ורב תושיה מספיק כדי לצלוח את מסע הזוועות יזכה בפרס הגדול – מעמד הפליט. ברם, כפי שהראה טוביה טננבום בספרו האחרון, אפילו מעמד זה אינו נפלא כמו שנדמה. האירופים לא הצליחו לתת תנאים ראויים להמון הגברים המזרח תיכונים שבאו בשיטפון של שנת 2015. הם תקועים במרכזי פליטים בשעמום ובחוסר מעש ותוחלת. גם אין להם שמץ סיכוי לתקווה הגדולה שהמתיקו סוד עם טננבום באשר אליה: לזכות בבחורה בלונדינית.

בפוסט הקודם כתבתי על האלטרנטיבה שמציע הקנצלר האוסטרי למדיניות האירופית הנוכחית – דאגה לפליטים בארצותיהם באזורים בטוחים שיוכנו לשם כך תוך הסתמכות על כוח צבאי.

יש עוד מקום שאפשר לשאוב ממנו השראה – אוסטרליה. האוסטרלים הכינו מערכת תמריצים הומאנית יותר לפליטיהם שתואמת ככל הנראה אמפתיה מהסוג האיכותי יותר. אבל בד בבד יישומה דורש מהם את האומץ להגיד "לא" בוטה למבקשי מקלט ולעמוד איתן מול מצוקתם.

אוסטרליה קבעה עיקרון פשוט – פליטים שמגיעים אליה בסירות לא יקבלו קדימות על פליטים אחרים שהגישו בקשה מסודרת בשגרירויות. בכך היא חיסלה לחלוטין את התמריץ לעלות על סירות רעועות ולהיות נתון לחסדיהם של המבריחים רעי הלב ורוחות הים הסוערות. הפליטים שבכל אופן מגיעים צפויים להעביר שנים רבות במדינות שלישיות שהסכימו לאכסנם תמורת כסף – פפואה, קמבודיה, נאורו. האפקט היה מדהים – מ-25 אלף אנשים שהגיעו בסירות לאוסטרליה ב-2013 המספר ירד לאפס עגול!

אוסטרליה קולטת כיום כעשרים אלף פליטים בשנה, לא כאלו שהסתערו אליה מבין הגלים אלא אלו שפנו בבקשת מקלט מסודרת. כתוצאה מכך בתוך שני דורות יחיו בה מיליוני פליטים וצאצאיהם, רובם מארצות כמו עירק, סוריה, אפגניסטן, קונגו, אריתריאה וכיוצא באלו. ברור שהמודל האוסטרלי הגון, מוסרי, הגיוני ואמפתי לעומת המודל האירופי ויש לקוות שהאוסטרלים לא ייכוו בעתיד מהנדיבות שהם מגלים. הסירוב לקלוט פליטים ישירות מהסירות מוביל את השמאל העולמי לרתוח מזעם על אוסטרליה, אבל בחוגים האלו מעולם לא הבינו בתמריצים.  מסתבר גם שהאוסטרלים מפעילים סלקציה נבונה כלשהי בין הפליטים. הרוב המכריע של אלו שמגיעים ליבשת מסוריה ומעירק הם נוצרים למשל, אף שאלו רק מיעוט קטן בארצותיהם. גם העובדה הזו מטריפה את הניו יורק טיימס.

שתי פינות בשאלת המסתננים

שאלת גירוש המסתננים לרואנדה נבחנה בסוף השבוע בשתי כתבות עיתונאיות, בעיתון הארץ ובמקור ראשון. קראתי וקיבלתי אישוש למה שחשדתי בו מלכתחילה – בשביל הציבור הישראלי והעיתונות הישראלית הסוגיה מהווה עימות על השקפת עולם ועל היחס לזר ולאחר. בשביל האפריקנים עצמם זו שאלה של כסף. המסתננים שהועברו לרואנדה הם אומללים. לא כי נכלאו במחנות ריכוז או נכפתה עליהם לבישת טלאי, אלא בשל עוני – הם לא הצליחו כלכלית. עסקים שפתחו לא הניבו רווח. אי ידיעת השפה המקומית מקשה עליהם. יותר מכך – אירופה מציבה אותם בפני מערכת תמריצים בלתי אפשרית. זהותם כאריתראים מקנה להם מעמד פליט באירופה, מה שמביא עמו הטבות, מעמד חוקי ורמת חיים שהיא דמיונית בשבילם כיום. אבל אירופה אינה שולחת מטוסים כדי לקחת אותם לכל הטוב הזה, כמו שעשתה למשל ישראל במבצע שלמה ב-1991. להיפך, היא עושה הכול כדי שלא יגיעו, ושמסעם אל היבשת יהיה בלתי אפשרי, מסכן חיים וכרוך בהסתייעות בשירותיהם של מבריחים שהם חלאות המין האנושי. היגיון התמריצים כופה על האריתראים לשלם למבריחים הון עתק ולכלות עליהם את כל מה שניתן להם כשעזבו.

אבל האירופים לאט לאט מתחילים להתעשת. לא מזמן אמר קנצלר אוסטריה הצעיר דברים נכוחים בנושא. הפיתרון לפליטים לא יכול להתגשם על אדמת אירופה. החובה ההומניטרית כלפיהם צריך להיות ממומשת באמצעות נקיטת צעדים לפיתרון הבעיה שהפכה אותם מלכתחילה לפליטים, אפילו שימוש בכוח צבאי. אירופה ניסתה לשכנע את רודן אריתריאה לוותר על שירות החובה המפלצתי והאינסופי בארצו באמצעות סיוע כספי. הוא קיבל את הכסף ולא סיפק את התמורה. יכול להיות שצריך לעבוד איתו גם עם מקלות ולא רק עם גזרים, ולחילות האוויר של האיחוד האירופי יש כמה מפציצים שמסוגלים לעבור את המרחק עד אסמרה.

פול קגאמה, הרודן הנאור של רואנדה שהצליח להפוך אותה מזירת טבח מחריד (שבוצע בבני עמו, האליטה הטוטסית של רואנדה), למדינה משגשגת הוא אדם מסוג שונה – איתו אפשר לעבוד. במסגרת הסכם עמו האירופים מממנים בנדיבות רבה מחנות פליטים לאריתראים על אדמת רואנדה. האפריקנים שנמצאים שם הם רווח נקי לאירופה על אף ההוצאות עליהם – אחרת הם היו באירופה. מה שישראל צריכה לעשות הוא, כמו האירופים, לא לחסוך בהשקעות שיבטיחו שחיי המגורשים לרואנדה יהיו נסבלים, שכתבות מעקב אחריהם יראו שלא רע להם כל כך. עודפי המט"ח והעובדה ששער השקל גבוה מדי מראים שזו תקופה טובה להוציא מט"ח בנדיבות. זו השקעה ארוכת טווח במניעת בעיה סוציו-אקונומית שעלולה לרדוף אותנו לאורך דורות.


שאלת המסתננים מאירה באור מעניין קלישאה שמאלנית ישנה. השמאלנים תמיד הלינו על כך שהמזרחים בשכונות ובעיירות הפיתוח מצביעים למי שדופק אותם – הליכוד ומדיניותו הקפיטליסטית. הקלישאה הזו נחלשה בשנים האחרונות מאוד. תחת שלטון נתניהו ישראל מצויה בתור זהב כלכלי יוצא דופן: האבטלה בשפל היסטורי, נבנות תשתיות תחבורה שמחברות את הפריפריה למרכז, הקצבאות עלו, שכר המינימום גדל.

נראה לי שסיפור המסתננים מהווה מסמר אחרון בארון הקבורה של הטיעון הזה. בדרך כלל העימותים בין השמאל למזרחים באו על רקע השקפת עולם כללית בנושאי לאומיות ומסורת. עתה השמאל תוקף באופן ישיר את תנאי החיים של האוכלוסיה המזרחית בדרום תל אביב. התירוץ הרגיל של השמאל, שאפשר לפזר את אוכלוסיית המסתננים בכל הארץ ולא רק בדרום תל אביב, משמעותו האמיתית היא שעוד אוכלוסיות מזרחים חלשות יצרכו להתמודד עם תרבות עוני זרה מתחת לבית. הרי המסתננים לא יפוזרו ברמת אביב ג', אלא בפריפריה לסוגיה.

נחשפת כאן בעיה יסודית בשמאלנות, שאלו שסולדים ממנה זיהו בחושיהם כבר מזמן גם בלי לנסח אותה במדויק. כשאתה אוהב מישהו, כמו שהשמאל התיימר לאהוב מזרחים עניים, לא בגלל מי שהוא, אלא בגלל מסכנותו – זו אהבה שמונחת על קרן הצבי. הרי אין מחסור במסכנות בעולם. במהרה יגיעו מסכנים גדולים יותר, כמו הפליטים האפריקנים, ומחויבותך אל המסכנים החדשים תבטל כליל את מחויבותך לישנים.

שלמו להם לשלום

בית המשפט העליון שוב הותיר בארץ את המסתננים מאפריקה, הפעם במידה של צדק. המדינה התחייבה לפני שלטונות המדינה האפריקנית השלישית שאליה אמורים להיות מגורשים המסתננים, שלא תגרש אליה מבקשי מקלט בכפיה, אלא שהם יגיעו רק בהסכמתם. בג"ץ קבע בהיגיון שמסתננים שיכלאו עד שיאמרו "רוצה אני" לא באמת יצאו מפה בהסכמה. יש לשים לב לנקודה חשובה: בג"ץ לא אמר שלא ניתן באופן החלטי לגרש מסתננים בכפייה, הוא רק הבהיר שהמתווה הספציפי שסוכם עם המדינה האפריקאית דורש זאת, ויש לכבדו.

נותרנו עם בעיה: מבלי לכלוא מסתננים לאורך זמן, אין דרך לתמרץ אותם לצאת מהארץ ברצונם. חלק מהמסתננים עוזבים בשנים האחרונות מאחר שקנדה ומדינות אחרות נאותות לקבל אותם, אבל הם עושים זאת בקצב איטי, ותושבי דרום תל אביב עדיין חשים כנתונים לפלישה זרה. בעת ובעונה אחת נולדים בבתי החולים במרכז הארץ ילדים אפריקנים שעלולים לגדול במה שיהפוך למוקד של עוני ופשיעה לדורות.

אבל על פניו אין מדובר בבעיה שכסף לא יכול לפתור. אולי הרבה כסף, אבל עדיין רק כסף. אם יסולקו מישראל 30 אלף משפחות של מסתננים הבעיה הזו תהיה מאחורינו. תכפילו 30 אלף ב-100 אלף ש"ח בונוס למשפחה שעוזבת, סכום עתק במונחים אפריקניים, תקבלו 3 מיליארד שקל. הרבה כסף, אבל לא סכום שהמדינה לא תעמוד בו כהוצאה חד פעמית. תצטרפו לכך חוקים מציקים בצד המקל, כמו חוקים שיאפשרו הפקדת משכורת של מסתננים בחשבון חסום ומשיכתה רק כאשר המסתנן ייצא מן הארץ – קיבלתם תמריץ כלכלי אימתני ליציאה מהארץ.

אפשר להעלות חשש שהתנהלות של המדינה שתהיה נדיבה לעוזבים תביא בעתיד לזרם מחודש של מסתננים, שיידעו שבסוף הדרך יקבלו הטבות נהדרות. אבל נראה שהנסיבות השתנו כך שחשש זה קטן מאוד. לא מגיע כבר אף מבקש מקלט מסיני, בין אם בגלל הגדר או בגלל פעולות המצרים שם. מספר המסתננים מהגבול הדרומי דעך לרמה כזו שניתן למנותם על כף יד אחת.

אם המדינה מוכנה לפזר כסף בנדיבות, פתרון אחר, פחות הומניטרי אך יותר יעיל מבחינת תמריצים, הוא לשפות את המדינה האפריקנית השלישית במספיק כסף (אולי לצד הסתודדות עם ראשיה על עסקאות נשק אפלות). באופן זה תסכים לשנות את המתווה ולקבל במוצהר גם מבקשי מקלט שמובלים למטוס בכפייה, דבר שבג"ץ למעשה אישר בהחלטתו היום.

לישראל מגיעה כיום זרימת מט"ח עצומה, עוד בטרם החלו תמלוגי הגז, וזרם זה רק יגדל. שימוש במט"ח המתקבל לצרכי המשק הוא בעיה קשה בגלל המחלה ההולנדית – פיזור מט"ח על המשק הישראלי מעלה את שער המטבע ופוגע ביצוא. בעבר כתבתי שיש מעט שימושים במט"ח שנקיים ממחלה זו, למשל הגדלת סל התרופות. תמרוץ מבקשי המקלט או המדינה שקולטת אותם זו דוגמה טובה נוספת לשימוש בכספי מט"ח למטרה בעלת חשיבות עליונה, ללא אפקט הפידבק הבעייתי על המשק.

הסטטיסטיקה המדהימה של האריתראיות הנרצחות

האירוע המזעזע שהתרחש בשבת בדרום תל אביב, שבמהלכו מסתנן מאריתריאה הכה למוות את אשתו באבן באמצע הרחוב, הפנה תשומת לב לתופעה של רצח נשות מסתננים בידי בעליהן. אפשר להגיד שרצח הנשים בקרב האריתראים מלמד איזו חברה חולה אנו מכניסים פה לארץ (ולא רק אנחנו – גם השוודים והגרמנים), ומנגד אפשר לטעון כמובן שנשים מכל המגזרים נרצחות בידי בעליהן, ואין זה הוגן להפנות את אור הזרקורים דווקא לנשות המסתננים, מה שמשרת רק אג'נדה גזענית סמויה.   כדי לבחון את הטענות המתחרות אשתמש במספרים, והמספרים מגלים מציאות מעוררת תדהמה.

על פי הנתונים בארץ נמצאים בערך 35 אלף מסתננים מאריתריאה, נעגל ל-40 אלף לצורך העניין. החלוקה בין המגדרים בקרב המסתננים היא לא סימטרית. דבר ידוע הוא שיש בקרבם הרבה יותר גברים. לפי נתונים רשמיים של הכנסת היחס בין הגברים לבין נשים בקרב המסתננים הוא בערך 1 ל-7. כלומר יש בארץ 5,000 אריתראיות בערך.

ערכתי חיפוש גוגל מהיר וגיליתי שבעה מקרים של רצח נשות אריתראים בידי בני זוגן בחמש השנים האחרונות. בשבת האחרונה הרצח התרחש באמצע הרחוב ובוצע במכות אבן. ביולי 2013 גבר אריתראי רצח את אשתו וניסה להתאבד בדרום תל אביב. רק חודש קודם רצח אריתראי את חברתו לשעבר בירושלים. בינואר 2013 גבר אריתראי רוצץ את גולגולתה של אשתו שעמה גר בפתח תקווה מול עיניהם של ילדיהם הקטנים. ביולי 2012 אריתראי רצח את אשתו כי כעס על כך שהגיעה לארץ אחריו והותירה מאחור את בנם. ביוני 2011 באשקלון רצח בעל אריתראי את אשתו ואת ילדם והתאבד. בנובמבר 2010 גבר אריתראי רצח את אשתו בשכונת התקווה והותיר על גופתה סימני אלימות קשים.

ספרנו אם כך שבעה מקרי רצח בתוך קהילה של 5,000 נשים. לשם השוואה, מספר מקרי הרצח במשפחה הממוצע בארץ בין השנים 2001 עד 2010 הוא 11 לשנה. סטטיסטיקה זו כוללת קהילות הידועות בשכיחות הגבוהה של מקרי רצח כאלו בקרבן כמו עולים מחבר המדינות ועולים מאתיופיה. 55 נרצחות לחמש שנים בתוך אוכלוסיה של 3.5 1.75 מיליון (אוכלוסיית הנשים בישראל הממוצעת בשנים 2001 – 2010 בניכוי שכבות גיל פחות רלוונטיות למעשי רצח במשפחה) מול 7 נרצחות בתוך אוכלוסיה של 5,000.

היחס הוא די מדהים – הסיכוי של אישה אריתראית להירצח בידי בן זוגה הוא פי 90  פי 45 מהסיכוי של אישה ישראלית. אפילו בקהילת עולי אתיופיה, הידועה במספר רב של מקרי רצח במשפחה, הסיכוי של אישה להירצח קטן בהרבה. כשהסיכוי של אישה אריתראית להירצח גבוה פי 45 מהסיכוי של אישה ישראלית, זו מגפה בסדר גודל שלא ניתן לדמותו כלל לשום דבר שידוע לנו בחברה הישראלית.

העולם נטול התמריצים של בג"ץ

בפסיקתו מאתמול הקטין בג"ץ את משך הזמן שבו ניתן לכלוא מסתננים באתר חולות, אך אישר את החוק לטיפול במסתננים בכללותו. תושבי דרום תל אביב הביעו זעם על ההחלטה, אך למעשה זו הייתה הפעם הראשונה שבה בג"ץ הציע דרך קונקרטית לפתרון מצוקתם ולא הסתפק בשלילה מתחסדת של החלטות הכנסת.

לפי היוצא מהפסיקה ניתן לדרוש מכל מסתנן שנה של שהיה במתקן חולות כדי להקל על עומס המסתננים בדרום תל אביב. כאשר יסיים המסתנן לרצות את תקופתו שם, אפשר יהיה להחליפו במסתנן אחר. זו מעין חובת מילואים שאמורים המסתננים למלא לרווחת תושבי דרום תל אביב. ככל מילואים, סובר בג"ץ שזמנם צריך להיות קצוב, אך אפשר לדברי בג"ץ להרחיב את חולות כדי שעוד ועוד מסתננים יחלקו בחובת השהייה בו, ובדרום ת"א תחול הפחתה משמעותית בעומס. לא ראיתי בפסיקה תשובה לשאלה אם אפשר יהיה לקרוא לאותו מסתנן פעם נוספת לחולות כעבור כמה שנים – הרי מילואים אינם חד פעמיים. ייתכן שהשאלה תידון בעתיד. כרגע יש מספיק מסתננים שלא שהו בעבר בחולות ושאותם ניתן לשלוח לשם.

מה שבג"ץ התעקש עליו בפסיקתו, וזה מה שעורר את זעם מתנגדי ההסתננות, הוא שאסור לשקלל תמריצים כעילה עיקרית לחוק. במילים אחרות: צריך להתייחס לחמישים אלף המסתננים הנמצאים כיום בישראל כאילו הם האפריקנים הנואשים היחידים בעולם. אסור להידרש לשאלה האם יש להחמיר את הכללים שיש להנהיג כלפיהם כדי שלא נוצף במאות אלפי מסתננים אחרים.
הסיבה לכך היא פילוסופית קאנטיאנית: אין זה מוסרי לפעול כלפי אדם כאמצעי. אדם הוא תכלית כשלעצמה. כשצעיר מאפריקה סופג עונש לא בגלל מה שעשה, אלא כדי להרתיע אחרים שאולי יגיעו בעתיד – הרי שבעצם עשינו בו שימוש כאמצעי וזו התנהגות לא מוסרית.
מצד אחד אין להכחיש את ההגיון המוסרי המוצק שבדבר – גם חסידים נלהבים של תמריצים לא יטענו למשל שיש לירות בבני משפחה של פושעים כדי להפחית את העבריינות. אי אפשר לפגוע סתם באנשים כדי לשפר את מערכת התמריצים שתוצב בפני אחרים.

ובכל אופן, עם כל הכבוד לתיאוריות המוסריות, את המציאות יקבעו מערכות התמריצים. אולם בפועל בדרך כלל אפשר למצוא איזושהי גישה מתחסדת מצד אחד ומצד שני אפקטיבית מבחינת תמריצים. אפשר לראות דוגמה לכך במלחמות שאותן מנהלת ישראל בעשור האחרון – ממלחמת לבנון השנייה ועד צוק איתן. מצד אחד ישראל מודעת לכך שאסור לה בשום פנים להרוג בכוונה חפים מפשע ועושה מאמץ למנוע פגיעה באזרחים תמימים. מצד שני, מכיוון שבמלחמה מטבע הדברים גם אזרחים נפגעים, יחד עם רכושם, אפילו אם מתאמצים למנוע זאת, מלחמות אלו עדיין כוללות הרס וקטל המוניים שמשמשים כהרתעה נגד פתיחת מלחמה חדשה.
בסופו של דבר אפשר לצאת כשמלוא תאוותנו בידינו. גם לרחוץ בניקיון כפיים על כך שלא רצינו לפגוע באזרחים וגם ליצור תמריצים אכזריים שיעכבו את פריצת המלחמה הבאה.

ההבדל בין עם אויב במלחמה למחפשי עבודה אומללים מאפריקה גדול, אבל נראה שיהיה צריך לממש, על פי הבג"ץ, את אותו עקרון. לעשות רק את הדברים המתחייבים על פי המצב כשלעצמו, אך לקוות בסתר שפעולות אלו יספיקו כדי לממש את המטרה הגדולה והחשובה יותר – יצירת מערכת תמריצים שתרתיע אחרים בראיה ארוכת טווח.

כרגע אין הסתננות משמעותית לישראל. גם בגלל הגדר וכנראה בעיקר כי לאור קיומו של מתקן חולות, למסתננים טוב יותר לחפש עתיד באירופה. הנאיביות של שופטי בג"ץ אולי מסכנת את צביון המדינה, אך כנראה זו של עמיתיהם האירופים מצילה אותה. הסובלנות האירופית פותחת אפיק אחר, נוח ומשתלם יותר, בפני המסתננים. ברם, אם האירופאים יאבדו את סבלנותם וסובלנותם, ואם למסתננים ישתלם שוב להגיע דווקא לארץ המובטחת, נגלה אנחנו פה שהתמריצים הם חזות הכול, ופלפולים קאנטיאנים לא יוכלו לשנות זאת.

הערה על דרום תל אביב

אישתון כתב פוסט שלפיו הפליטים\מסתננים אינם באמת בעיה כזו קשה בדרום תל אביב.

נראה שהוא צודק מבחינת האיום הפיזי – הסודנים והאריתראים שם לא יושבים ואורבים לטרף ישראלי כדי לרצוח אותו, הם הרי מסתובבים גם במרכז ובצפון תל אביב, שם הם עובדים במסעדות, והכול בסדר איתם. אבל זה לא העניין היחיד או העיקרי.

אנשים לא רוצים לגור בתוך עוני קשה ובתוך תרבות של עוני, הזנחה ופשיעה קטנה. באופן כללי אפשר להגיד שרוב האנשים מעבירים חלק נכבד מאוד מהחיים שלהם בלעבוד קשה כדי שלא יצטרכו לגור עם אנשים עניים מאוד ולא משכילים. הם מוותרים על האפשרות לקנות בזול דירה במשכנות עוני כלשהן, ובוחרים להשתעבד לתשלומים על דירה טובה יותר.
נכון שבדרום תל אביב תמיד היו רגילים לגור עם אנשים עניים מאוד ולא משכילים, אבל נראה שהעוני וחוסר ההשכלה שהביאו איתם הסודנים הם רמה חדשה.