אולמרט בגוף ראשון

הקריאה באוטוביוגרפיה של אהוד אולמרט, בגוף ראשון, היא חוויה מומלצת ומעניינת, ולפרקים אף סוחפת. אני חושב שהטרגדיה של אולמרט היא שתמיד נדמה כדמות אפרורית למדי, לא גדולה מהחיים דיה כדי להיות ראש ממשלה. לא לוחם סיירת מהולל, אלא מי שנפל משירות קרבי. במידה רבה האוטוביוגרפיה מתקנת את הרושם הזה. כהונתו הייתה סוערת לא פחות ואולי יותר משל ראשי ממשלה אחרים. בקדנציה של אולמרט הרי נכללו הפצצת כור גרעיני, מלחמה בלבנון, מלחמה בעזה, ויתורים דרמטיים וחסרי תקדים לפלסטינים, קריאת תגר דרמטית על האקטיביזם השיפוטי והתמודדות עם מסע מחאה ציבורי נגד שלטונו. אחרי הקדנציה היה לראשון ראשי ממשלות ישראל שריצה עונש מאסר. קל לחבב את אולמרט כפי שמציג את עצמו, איש רעים להתרועע. אפשר להבין מדוע אנשים שמכירים אותו מקרוב אוהבים אותו הרבה יותר מאשר את ביבי. הוא כותב למשל על המחסור באהבת הורים שהוא חווה עד עצם היום הזה, דבר שביבי, אף שגם הוא גדל במשפחה רוויזיוניסטית נוקשה, קשה להאמין שיתמודד איתו באוטוביוגרפיה אי פעם.

אולמרט מתייחס למסכת החקירות והמשפטים נגדו וחוזר שוב ושוב על עובדות אמת. רבות מהפרשיות שיוחסו לו, ושהתקשורת ניפחה כל כך, התבררו כלא כלום. הרשעתו בידי השופט רוזן במחוזי הייתה מוגזמת לחלוטין, כפי שהתברר בבית המשפט העליון. מפרשת הולילנד לא יצא דבר מבחינת אולמרט. גם מפרשת רישונטורס הוא זוכה. גם הדברים שבהם הוא הורשע על סמך הוכחות מוצקות אינם בגדר שחיתות המאה. לגבי הרשעתו בלקיחת שוחד בפרשת הזרע אני שותף לתחושתו של אולמרט, שלא הייתה מחויבת המציאות. אף על פי כן התנהלותו הכללית, היחסים עם טלנסקי, הטיפול כשר בלקוחות של מקורבו אורי מסר והשימוש בכספת הנסתרת שהפקיד בה מזומנים, אינם עושים רושם שהוא כפיל של בני בגין ביושר הליכותיו, אם לנקוט לשון המעטה. ייתכן עם זאת שניתן היה לחסל כך עוד לא מעט פוליטיקאים, אם היו מרגיזים את מערכת שלטון החוק כפי שאולמרט הרגיזה בהחלטתו למנות את דניאל פרידמן לשר משפטים, שהיוותה הכרזת מלחמה על דורית בייניש וחוגיה. אולמרט גם נעשה פגיע כשאיבד כל אהדה ציבורית בעקבות מלחמה כושלת.


הרושם שיצאתי איתו מהספר הוא שלילי מאוד לגבי כישוריו של אולמרט כראש ממשלה. בראש ובראשונה בשל האופן שבו הוא מנמק את החלטתו שלא להפציץ את תשתיות המדינה הלבנונית, שבתוכה פעל חיזבאללה וממנה ביצע מעשי רצח שיטתיים באזרחים ישראלים. הפצצת תשתיות יכולה הייתה להמיט חורבן על לבנון ללא מערכה יבשתית ולסיים את המלחמה בתוך ימים. עד עתה חשבתי שאולמרט נמנע ממימוש ההבטחה להחזיר את לבנון עשרים שנה אחורה בשל מחויבות לנשיא בוש ולמזכירת המדינה שלו, קונדוליזה רייס, שהיו להם קשרים טובים עם ראש ממשלת לבנון באותו זמן. ההחלטה לדבוק באינטרס האמריקני גם בשעה שהוא מנוגד לאינטרס הישראלי הייתה חרפה לאולמרט בעיניי. היא שונה מהתנהגותו ההפוכה והראויה להערכה של נתניהו (הפחדן וחסר יכולת ההחלטה בעיני אולמרט) שיצא נגד אובמה בשאלת הסכם הגרעין. עם זאת, אפשר להבין ראש ממשלה שחש שכמדינת חסות ישראל אינה יכולה להתריס בשעת אמת מול ארה"ב. גם גולדה נמנעה ממכה מקדימה ערב מלחמת יום כיפור כדי לא להרגיז את האמריקנים.

אולם הנימוק של אולמרט בספר להימנעותו ממכה כלפי המדינה הלבנונית הוא אחר – "הטענה שנכנעתי לדרישה אמריקנית בעניין עוצמת התגובה אין לה על מה להסתמך". הוא מספק הסבר חלופי והוא שבמקרה של פגיעה קשה בתשתיות לבנון ישראל הייתה סופגת גינויים, ועדות חקירה בינלאומית היו קמות, ישראל הייתה מאבדת את שאריות האהדה בקרב הנוצרים בלבנון וחיזבאללה היה שב להטרידנו. הטענה שהשגת אהדה בינלאומית או הימנעות מהעדרה (ועוד בקרב קבוצה שמלכתחילה איננו חיים על אהדתה, כמו הנוצרים בלבנון) היא המטרה האסטרטגית של ישראל במלחמותיה בעצם אומצה על ידי אריק שרון בחלק הראשון של אינתיפאדת אל אקצה, כאשר במקום להגיב לפיגועים קשים, הכריז שהבלגה היא כוח, והתייחס לתמונות ישראלים פצועים והרוגים כמטבעות שאפשר לשלשל לקופת חיסכון של אהדה בינלאומית. זו כמובן חוסר הבנה קולוסאלית של תמריצים. המטרה של ישראל היא ליצור תמריצים שימנעו מאויביה לרצות לפגוע בה, והתמריץ העליון הוא הפחד מהנזק שייגרם להם. במקרה של הנוצרים בלבנון שום אהדה לישראל לא תניע אותם לנקוף אצבע מול ארגון מסוכן כמו החיזבאללה. רק פחד מוות מהנזק שישראל תגרום גם להם בתוך מלחמה גדולה שחיזבאללה יצית. לזכותו של אולמרט ייאמר שכושר ההרתעה של ישראל כן גבר במלחמת לבנון כתוצאה מכך שבסופו של דבר גם הוא לא היה פנאט של גישתו המטופשת ועדיין פעל בצורה שחוללה הרס ואנדרלמוסיה בלבנון, הרתעה ולא אהדה, בניגוד לגישתם של ציפי לבני ואבי דיכטר שעל פי המצטייר מהספר היו מבועתים מפגיעה באזרחים לבנונים.

הניהול הכושל של המלחמה, ששורשו בהתעקשות לצמצם את המלחמה להתמודדות מול חיזבאללה, ולא מול המדינה הלבנונית, הביא לקריסת האמון הציבורי באולמרט, ולאובדן מעטה המגן הציבורי שיכול למשל עדיין לאפשר למחליפו נתניהו להיחלץ איכשהו ממאסר. ברגע האמת המשפטי לא עמדה לאולמרט אהדת העולם, הממשל האמריקני או הנוצרים בלבנון, אלא רק חוסר אהדתו של הציבור הישראלי. אולמרט לא רק כשל בהבנת סביבת התמריצים המזרח התיכונית. הוא גם לא הבין את התמריצים שלו עצמו.


בנושא עזה אולמרט מתאר כיצד רצה להרחיב את הפעולה במבצע עמוד ענן כדי לפגוע קשה בחמאס ואולי אף למוטט שלטונו, אך שר הביטחון שלו, אהוד ברק, תחבל כל תחבולה כדי למנוע זאת. במוחי חלפה מחשבה לא אופיינית – תודה לאל על אהוד ברק. אין לישראל שום דרך להנדס את העזתים לאהוב אותה. היו תקופות שבהן סיורים מאורגנים של בתי ספר מישראל טיילו ברצועה, אבל מאז היא נמסרה לידי ערפאת, נולדו בעזה מיליוני תינוקות, הוקמו בה אינספור מנהרות תת קרקעיות, הצטברה תחמושת רבה, והרעיון למוטט את שלטון החמאס בעזה הוא פנטזיה מופרכת שהגשמתה לא תניב לישראל שום טובה ותעלה מחיר כבד מנשוא. מה עוד שמטרתה הסופית של פעולה כזו מבחינת אולמרט תהיה להעצים את הרשות הפלסטינית, שהאינטרס שלנו בהעצמתה קלוש. הפיתרון האופטימלי ארוך הטווח ורב הדורות לסוגיית עזה הוא הטמעתה במצרים, ומיטוט החמאס רק יזיק לכך מאחר שיחזיר את הקשר בין הגדה לרצועה. מצב שבו החמאס בעזה מנותק מהגדה, מורתע ושומר על השקט בגבול הדרומי הוא מצב כמעט אידיאלי מבחינת ישראל.


בספר אולמרט מתאר בפרוטרוט את הצעתו הסופית לאבו מאזן – מדינה פלסטינית מפורזת, גבולות 67' עם חילופי שטחים, חלוקת ירושלים והעברת האגן הקדוש לוועדה שבה רוב למדינות מוסלמיות וגם החזרת מספר מוגבל של פליטים לישראל. אולמרט לא מייחס חשיבות רבה לנימוק העיקרי נגד הסכם כזה – חשש להיווצרות ישות טרור שתמרר את חייהם של היושבים במרכז הארץ ותערער את היציבות במזרח התיכון בכללותו.

בסופו של דבר הצעת אולמרט הניבה תועלת הסברתית לישראל דווקא בכישלונה. גם להצעה שכזו שלא ניתן לסרב לה, אבו מאזן, כמו מנהיגים פלסטינים מאז ומתמיד, סירב להיענות. ניתן לסנגר עליו ולומר שמבחינתו לא היה טעם והגיון להגיד כן להצעה שניתנה בידי ראש ממשלה ללא מנדט. הוא היה מוותר על זכות השיבה, ובעצם לא מקבל שום דבר בתמורה.

התוכנית שרקם אולמרט בדמדומי שלטונו נשמעת כמו תסריט שטחי ומעט ילדותי של יאיר לפיד לסדרת טלוויזיה על ראש ממשלה שמכריע הכרעה היסטורית לשלום, יותר מאשר רעיון ריאלי. זו הייתה הצעתו לאבו מאזן:

הצעתי לו ששנינו נחתום על ההסכם בראשי תיבות, ואז ניסע לישיבה מיוחדת של עצרת הביטחון של האו"ם ונציג אותו. לא היה לי ספק כי הצגה משותפת כזו תזכה לתמיכה פה אחד של מועצת הביטחון. אמרתי לו כי בשלב הבא, מיד לאחר מכן, ניזום ישיבה מיוחדת של עצרת האו"ם (שעמדה ממילא להתכנס בניו יורק), נציג את ההסכם גם שם, ונקבל גיבוי מהרוב המכריע של מדינות העולם.. אחר כך נציג את ההסכם בצוותא בישיבה משותפת של שני בתי הקונגרס ובפרלמנט האירופי, כשכל האירועים האלה משודרים כמובן לרחבי העולם. בסופו של דבר, אמרתי לאבו מאזן, נזמין את כל מנהיגי העולם לבוא לבירה הכפולה בירושלים, וכאן עם בוש ופוטין ועשרות נשיאים וראשי ממשלות נודיע כי יתקיימו תוך שלושה חודשים בחירות…

באותה תקופה שבה רקם את הדמיונות האלו אהוד אולמרט היה ראש ממשלת מעבר אחר התפטרותו, זכה לאמון אפסי בציבור ועמד תחת חקירות פליליות. לדעתי כל שחיתות שהואשם בה היא כאין וכאפס לעומת הכישלון המוסרי הגלום ברעיון לכבול כך את ישראל בינלאומית לרעיונות כה שנויים במחלוקת, שתואמים את מצע חד"ש יותר מאשר את המצע שתחתיו רץ לבחירות, בשעה שמעמדו כראש ממשלה נעדר כל לגיטימיות ופעולותיו נראות כניסיון נואש להיחלץ מאימת הדין הפלילי.

חכמת ההמונים הצילה את המלחמה הכושלת

במלאת עשר שנים למלחמת לבנון השנייה רבים הסיכומים והניתוחים כמו זה שפורסם בישראל היום. יש קביעה אחת ששבה וחוזרת ומעטים חולקים עליה – במלחמה ננטשו המטרות האסטרטגיות והטקטיות מחשש לריבוי נפגעים. מיעוט אבדות הפך למטרה בפני עצמה. קביעה זו משמשת בדרך כלל כנורת אזהרה וכהתרעה מפני הדרדרותו של צה"ל ככוח לוחם. איזו תקווה יש למדינה המוגנת בידי צבא שרואה במניין אבדות נמוך את חזות הכול מבחינתו.

אני מניח שהתיאור של התנהלות צה"ל במלחמה נכון, אך רואה בכך אות לפיקחות החייל הישראלי. צה"ל הוא צבא העם ואולי לכן הוא בורך בכך שבהתנהלותו שזורה חוכמת העם, דהיינו חוכמת ההמונים.

מלחמת לבנון השנייה התנהלה בבלבול מוחלט מבחינת מטרותיה. שלא כבצוק איתן, שם לפחות היו מנהרות קונקרטיות שהיה צורך למגר, אזי במלחמת לבנון השנייה היה ערפל מטרות מוחלט. הרמטכ"ל חלוץ והאלוף איילנד הציעו בחוכמה יעד סביר – כתישת תשתיות לבנון, אולם ראש הממשלה אולמרט ראה עצמו כעושה דברם הנרצע של ג'ורג' בוש וקונדוליזה רייס וסירב לכך.

לכן בפועל התקיימה מלחמת לבנון השנייה בשתי חזיתות. חזית אחת מוצהרת שבה חיילים נשלחו למשימות סרק טקטיות מסיבות חסרות טעם והיגיון. הרי איש לא באמת שאף לכבוש את דרום לבנון ולנקותה ולהחזיק בה, וטוב שכך.  אך במלחמה  הייתה גם חזית אחת אמיתית ומועילה, אך לא מוצהרת. חזית שבה צה"ל גרם הרס. חרבו בניינים. מתו מחבלים לצד בני משפחותיהם. תשתיות קרסו על אף שבוש החמיץ פנים. פואד סניורה, ראש ממשלת לבנון, פרץ בבכי למראה החורבן.

למשימות שאליהן נשלחו החיילים לא הייתה כל תוחלת. בהרס שגרמו הארטילריה וחיל האוויר הייתה לעומת זאת גלומה תועלת רבה. זהו סוג ההרס שיכול לשמש להרתעה בת שנות דור מפני מה שיקרה למי שיקום על מדינת ישראל. זהו ההרס ששומר על שקט בצפון עד רגע זה ממש.

אבל החיזבאללה הוא אויב מתוחכם. מול ספירת חלליו וחורבותיו הוא יודע גם לספור את חללינו שלנו. מכיוון שהמלחמה לא יכולה הייתה לשנות שום דבר בשטח אלא רק לעורר את אימת ההרס, היה חיוני שהחיזבאללה לא יוכל לזקוף לתוכו מספר גדול של נפגעים שגרם לצה"ל, מה שירכך את חששותיו מישראל ומיכולתה לשוב על מתקפה דומה בעתיד. בסופו של דבר על כל הרוג בצד שלנו, נהרגו עשרה משלהם וכך נשמר מאזן נסבל מבחינת ישראל, אבל לא היה זה בגלל המנהיגות שבטיפשותה זרקה חיילים למשימות קרקעיות מיותרות לחלוטין. היה זה בגלל הבנתם האינסנקטיבית של החיילים עצמם, שבהעדר כל מטרה ממשית לחתור אליה, מה שהם צריכים לשמור עליו הוא בעיקר החיים עצמם. חבל רק שרבים מהם לא הצליחו בכך.

האסטרטג הנשכח של מלחמת לבנון השנייה

בעקבות התוכנית של רביב דרוקר על מלחמת לבנון השנייה, קראתי קצת מהעדויות בוועדת וינוגרד שהוקמה לחקר מחדלי המלחמה. גיא בכור סקר בעדותו לפני הוועדה את תולדות השיעים בלבנון – כיצד העדה הכי מושפלת והכי בזויה, עדת איכרים שנקראו בלעג "חמורים" בפי שאר העדות בלבנון, הצליחה להפוך לגורם החזק במדינה בזכות החיזבאללה, ואילו החיזבאללה שאב את הלגיטימציה לעלייתו בהיררכיה הלבנונית  מהמלחמה בישראל. רעיונותיו הפרקטיים של גיא בכור, כפי שהם עד היום, לא תמיד מחוברים למציאות בעיניי, אבל בקיאותו ההיסטורית ותיאוריו הצבעוניים מרתקים.  אצל בכור רואים גם את ההבנה, שמתממשת בשנים האחרונות מול עינינו, שחשיבותה של ישראל במזרח התיכון מתגמדת אל מול מאבק האיתנים האכזרי בין הסונה לשיעה.

ביבי נתניהו הופיע לפני הועדה כחבר כנסת, תפקידו אז, ודיבר הן על האופן שבו מתנהלים תהליכי התייעצות של ראש ממשלה והן על תוכניות הפעולה בלבנון לגופן. עדותו הייתה מאכזבת בעיניי. גם משום שהביע התנגדות לנסיגה מלבנון, צעד שלדעתי היה חכם ונחוץ וחבל שביבי לא נקט בו בעצמו. גם מאחר שההצעה האלטרנטיבית שלו לניהול המלחמה כללה מהלך קרקעי גדול. זה היה רעיון סרק מטופש, ועובדה שגם ביבי לא ינקוט בו במשמרת שלו מול החמאס בעזה, אף ששם הייתה לו עוד יותר הצדקה.

הכי הרשים אותי חיים רמון. הוא ניתח בחדות את המחדל המרכזי של המלחמה – סירובו של אולמרט לתקוף את תשתיות לבנון, והחסינות שניתנה למדינה הלבנונית. אולמרט פחד מהתנגדות המעצמות (בעיקר ארצות הברית כמובן), אולם כפי שרמון הבין, דווקא החרדה של המעצמות מהאפשרות של החרבת לבנון הייתה תמריץ שהיה מניע את העולם לפעולה מיידית ומאפשר את הפסקת המלחמה במהירות, לפני שניגרר למהלך קרקעי חסר טעם ושהרקטות ייפגעו בעוד ועוד אזרחים וחיילים.  התנהגותו של אולמרט הייתה תמונת ראי להתנהגותו של נתניהו היום. נתניהו שש יתר על המידה לעימות עם נשיא ארה"ב, ואילו אולמרט התנהג כמשרת צייתני של הנשיא בוש. במבחן התוצאה גם התנהלות נתניהו לא מולידה נסים, אבל לבטח היא מניבה תוצאות יותר טובות מאלו שהביא לנו אולמרט.

רמון תיאר בצורה מזהירה את השלכות מערכת התמריצים האיומה שהייתה נוצרת, אם היינו מקבלים את ההיגיון הפנימי שמדינות ערביות היו מנסות לכפות עלינו כאילו זה לא הן שאשמות בירי עלינו, זה מליציות סוררות, ולכן אל לנו לפגוע בתשתיותיהן המדינתיות.

כשירדן הפסיקה להיות מדינה אפקטיבית ואז היה ברור למלך חוסיין ב- 1970 שאו שהוא נהיה מדינה אפקטיבית או שאנחנו נעשה מעשה. ככה אמרנו. . . . והוא הבין שאם הוא לא  יילחם בספטמבר השחור, הוא יחדל להיות ממלכה. אנחנו לא יכולים, התופעה הזאת כבר היתה לנו בירדן, אח"כ בלבנון.  אנחנו צריכים לשים לה סוף, כי היא יכולה להיות פטנט נפלא. מה הבעיה שבסעודיה, בקצה ליד אילת, תקום מיליציה, הכוח הסעודי יכול לעשות את זה? ואנחנו נצטרך לרוץ אחרי כל חיזבאללאי . . . – לא בא בחשבון. צריך להיות ברור. אין דבר כזה […] אם המדינה לא אפקטיבית, אזרחיה – אני אומר את זה בדחילו ורחימו, אזרחים, אזרחי מדינה צריכים לשלם עבור בחירתם. אנחנו לא יכולים לשלם. אנחנו צריכים להתחשב? מה שאתה אומר לי למעשה, אני צריך להתחשב בכל הבעיות הפנימיות בלבנון, ופה ייחטפו חיילים וייהרגו אנשים? למה אני צריך להתחשב בזה?!

כדאי לקרוא. כל עדותו של רמון לפני הוועדה רצופה בתובנות אסטרטגיות חכמות – תענוג לעיניים לראות שהיה אדם כזה בצמרת קבלת ההחלטות הישראלית.

הקריירה של רמון הפגינה פוטנציאל לגדולה. הוא היה תומך נלהב של היציאה מלבנון, הקמת גדר ההפרדה וההתנתקות. הוא ניסה לרסן את האקטיביזם השיפוטי וזאת בניגוד לעמדה הרגילה של מחנה השמאל אליו הוא שייך.  אני אפילו זוכר לו לטובה את התנגדותו למינוי דוד קליין לנגיד בנק ישראל. יותר מכל הוא נקשר לשני מהלכים כלכליים-חברתיים דרמטיים מבורכים בהיסטוריה של מדינת ישראל: הנהגת ביטוח בריאות ממלכתי ופירוק ההסתדרות. נשיקה מיותרת ומגעילה כמעט חיסלה לו את הקריירה, אבל אם לשפוט לפי הנחרצות שהביע לאחרונה בראיון בעיתון הארץ, בדבריו נגד חזון המדינה הדו לאומית שהימין מוליך אליו, הצורך להשפיע אסטרטגית בוער בעורקיו, והוא בדרך לחזור מהשממה של הכדורגל הישראלי שבה שהה בשנים האחרונות.