בגלובס התפרסם ראיון עם הליכודניקים החדשים, קבוצה של פעילים שככל הנראה ממוקמים פוליטית בין גנץ לגלאון אבל מעוניינים להשפיע על הליכוד מבפנים. כעת הם נאבקים על חייהם הפוליטיים מול ניסיון להדיחם מהתנועה.
רכיב בפעילותם של הליכודניקים החדשים הוא העלאת זכרם של האבות המייסדים, ז'בוטינסקי ובגין, והצגת עצמם כמי שחותרים לשחזר את ההדר הבית"רי הישן מהימים ההם. נחמד להיזכר אם כך מה באמת הייתה דעתו של השמאל בשנות השמונים על מנחם בגין. ספר מאמרים ישנים של עמוס עוז, שעתה, עם לכתו לעולמו, יש להם עדנה – "ממורדות הלבנון", מאפשר להיזכר בכך. ובעיקר להיזכר שמבחינה מהותית אחת בנימין נתניהו, השנוא כל כך, עולה על בגין כראש ממשלה, לפחות מבחינת טעמו של השמאל.
נתניהו שונא מלחמות מיותרות. ואילו בגין בזמן מלחמת לבנון הראשונה?
המלחמה יצאה מבין שפתיו כצעצוע אשר הוענק לו סוף סוף ככלות המתנה מתסכלת שנמשכה אולי מאז ימי נעוריו. קנטרן, קטנוני ונקמני כלפי מתנגדיו. אדיש לאיומי המלחמה. אכול שנאת נחיתות אל "עולם הגויים" ומכסה עליה בפוזה של עליונות מלגלגלת. (ממורדות הלבנון, עמ' 18)
גולדה כאבה באמת את כאב מותם של הנופלים ואילו בגין נראה בימים אלה צוהל ופורח. מאז תחילת המלחמה מלאו הופעותיו בציבור טון של זחיחות דעת ארסית, נוקמנית, של צהלה קנטרנית. איזה פורקן עמוק מצטייר על פניו ומהדהד בקולו לא פחות מאשר בתוכן דבריו. הוא מופיע על מסך הטלביזיה כעושה חיים ונהנה מכל רגע. (ממורדות הלבנון, עמ' 35)
את המלחמה עצמה מתאר עוז כך:
מלחמת שקר וכזב ושטיפת מוח שמטרותיה האמיתיות הוסתרו מפני העם, מפני הלוחמים, מפני הכנסת ומפני רוב שרי הממשלה (ממורדות הלבנון, עמ' 15)
מנגד קשה שלא לראות דווקא בנתניהו מישהו שמגשים את דוקטרינת ההבלגה של עוז:
לא פעם הבלגנו במקום שעם אחר היה מרביץ והרבצנו מכה חלקית וסלקטיבית במצבים שבהם עם אחר היה רץ לעשות מלחמה כוללת. למלחמה כוללת יצאנו כאשר קמו להרגנו – ולא כאשר הטרידו אותנו, ולא כשמישהו אמר שהוא היה רוצה במותנו, ולא כשמישהו הכריז אי פעם, בעתיד, יש בדעתו לחסל אותנו.
אולי היה מחיר לאיפוק הזה, אבל היו בו יתרונות חשובים: גם בהיקף התמיכה מבחוץ. גם בקיום הברית עם חלקי העם היהודי. אבל קודם כל – האיפוק הזה היה מרכיב חיוני של עוצמתנו. כי עוצמה אינה מורכבת רק מן המכפלה הפרימיטיבית של מספר הטנקים והמטוסים כפול מספר הקילומטרים המרובעים. היא עשויה, בראש ובראשונה, מנכונותם של אנשים ללכת להילחם. מהסכמתם של הלוחמים לחרף את נפשם. […] ב"שיח לוחמים" בין כל הערעורים והמצוקת והלבטים, לא תמצא אפילו פסוק אחד של ערעור על עצם היציאה למלחמת ששת הימים. אפילו במבצע קדש של שנת חמישים ושש, שאינני שלם איתו בדיעבד, היו סיבות משכנעות לחשוש שבתוך כמה חודשים יתחזק נאצר עד לנקודה שיכול להביס אותנו וזו הייתה כוונתו הגלויה והמוצהרת. (ממורדות הלבנון, עמ' 55)
יבוא יום ויהיה לימין בישראל מנהיג מרגיז ושנוי במחלוקת, ואנשי שמאל-מרכז יעלו בגעגוע ובנוסטלגיה את זכרו של בנימין נתניהו כמנהיג עבר אידיאלי של הימין. הפואנטה היא שקרוב לוודאי שבגעגועים העתידיים אז יהיה טעם ויהיה צדק.