Archive for the ‘מלחמת העולם הראשונה’ Category

הקיצוניות והרובוטים

30 ביוני 2017

בעקבות דיון בבלוג, אחד מני רבים, על הפוריות המוגברת של נשים דתיות כתבה קמיליה: "העתיד  כנראה שייך לקיצוני כל הדתות ולרובוטים שיהיו ברשותם".

בעיניי הקיצוניות הדתית כאסטרטגיית התעצמות והתרבות היא חרב פיפיות – כי כאשר שולטת הקיצוניות הדתית, מהיכן יבואו הרובוטים? כשהנושא נידון אני תמיד נזכר בחורבן היישוב הישן בארץ ישראל בשנות מלחמת העולם הראשונה. היישוב הישן כלל יהודים חרדים שהתקיימו על כספי החלוקה שהגיעו מחו"ל, תרומות למתמסרים ללימוד תורה בארץ הקודש. כלכלה זו התבססה על קבלת מט"ח, אבל בשנות המלחמה הגדולה ניתקו הקשרים העולמיים ופסקו כספי החלוקה. יושבי הארץ פשוט גוועו, ביניהם רבע מתושבי ירושלים ורוב תושבי צפת.  זהו סיפור שנשכח כליל למרבה הפליאה. החילונים הציונים לא התעניינו בו, והחרדים כנראה לא נהנו לדבר על שעתם הקשה ביותר, הוכחה לקריסה הטוטאלית של אורח חייהם בזמן אמת. אולי גם לא ראו באירועים כזה שינוי. תמיד מתו להם ילדים. לתקופת מה מתו הרבה יותר. תמיד מתו להם עניים וזקנים. במשך פרק זמן מתו יותר.

ניר מן, עורך "עלי זית וחרב", כתב מאמר נרחב על התקופה הנשכחת בגליון 2014 של כתב העת. הוא מביא תיאורים מצמררים:

העבודה בעיר נפסקה ואנשי ירושלים החלו לסבול רעב וכפן בכל מוראותיהם. ברחובות העיר התגוללו נפוחי רעב ממש, זקנים ונשים וטף היו מוטלים בצדי הדרכים יום ולילה, היללו את יללת רעבונם, והעוברים ושבים היו אוטמים אזניהם משמעו את הקולות המחרידים הללו. התאבנו הלבבות. אנשים נעשו לאכזרים יען כי לא היה בידם להושיע. את כל מחמדיהם מכרו תושבי ירושלים לצ'רקסים בעד פרוטות כדי להשקיט את רעבונם. גם תשמישי קדושה עברו לידי זרים, ודפי גמרא וספרים אחרים נמכרו לחנויות של ערבים אשר השתמשו בהם לכריכת חלבה ודגים מלוחים. יום יום עברו עגלות טעונות רכוש היהודים לעבר הירדן המזרחי. משפחות שלמות נכחדו. על יד בתי ורשה גרה אישה עם שלושת ילדיה והיא סיפרה – "כשני חודשים התכלכלנו על תורמוס. כעת גם זה אין. אין במה לקנות, הכול אזל". וכשעברתי כעבור שבוע על פתח ביתה, לא היה כבר אף אחד מהם בחיים, כולם מתו. שכונת בית ישראל התרוקנה כמעט כולה.

העקרונות הדתיים נזנחו:

בתי הכנסת הורידו את כתרי התורה, העטרות והרימונים מספרי התורה בכדי למכרם לפי המשקל… את טליותינו חבשו הערביות לראשן… רצועות התפילין וספרי התורה שמשו עור לסנדלים… את הכול קנו מירושלים הגוועת ברעב בעד פת לחם. את הכול הוכרחה ירושלים למכור, ואפילו את בנותיה הטהורות…

הזנות הייתה פתרון עבור נשים נואשות רבות שרצו לכלכל את ילדיהן, אבל אחרי המלחמה הופנה זעם מוסרי קדוש וצדקני כלפי הנשים האלו.

ניר מן מציין זאת בכעס:

האמהות שעל ערש דווי מחלו על כבודן לשם הצלת ילדיהן בפת לחם עבשה והנערות שנאלצו לרדת לרחוב כדי למלט את הוריהן הגוססים, הפכו יעד להתקפות ארסיות מעטיהם המורעלים של גברים צדקנים… בתוך זמן קצר הפכו יצאניות ירושלים משל לשנינה וקלס לכל תחלואי היישוב הישן.

ההיסטוריונית מרגלית שילה עשתה מאמץ בעשור האחרון להשיב את כבודן של הנשים הירושלמיות שנסיבות החיים אז הביאו אותן לעשות מאמץ כה נואש להתפרנס.

אפשר לראות את סיפור הישוב הישן כמשל ושנינה לגורלה של דתיות קיצונית ולא יצרנית אשר אוטמת אוזניה למדע ולטכנולוגיה ותלויה במטבע חוץ.

חיים ויצמן היה מתוסכל מכך שכל הניסיונות לעזור עלו בתוהו:

השכונות היהודיות של ירושלים אינן אלא זוהמה ומחלות מדבקות. את העוני, הבערות המוחלטת והקנאות הקיצונית אין לתאר במילים: הלב בוכה למראה כל אלה!

רמתם ההיגיינית והאדמינסטרטיבית הייתה זו של עולם המזרח בימי הביניים. אבל הניסיונות הראשונים להכניס איזה שינוי הגיוני נתקלו בחומת אבנים של התנגדות… הבטחנו להם למנהלים (רבני הציבור החרדי) שאין אנו מתכוונים אלא להכניס קצת מודרניות ונוחות בתנאי חייהם של החוסים בצלם. מאמצינו מתוך כוונה רצויה הביאו לידי ויכוחים סוערים שאין להם סוף.

כמה שנים בודדות אחרי אירועי אותו זמן הוקמה בירושלים האוניברסיטה העברית. הרב קוק נשא נאום ברכה נלהב וקנאי ירושלים תקפו אותו בארסיות. הם עדיין האמינו באדיקות בבערות, אבל הישוב הישן כבר סיים תפקידו ההיסטורי, והשפעתו בארץ ישראל המודרנית עד עצם היום הזה היא אפסית. החרדים בזמננו אינם ממשיכיו, אלא ממשיכיהם של הרבנים האירופיים הפרגמטיים יותר.

אולי ככה זה יהיה לכל הקיצונים – הנשיא סיסי קרא לתכנון ילודה במצרים, אך האחים המוסלמים מתנגדים. כיצד מאתיים מיליון מצרים יתפרנסו מהנילוס כשכדור הארץ מתחמם ומתייבש וסעודיה כבר מתקשה לסייע?  ומה יעלה בגורלה של עזה? דווקא ונצואלה, שלא ידועה כמדינה דתית במיוחד, אלא אם נתייחס לסוציאליזם הבוליוויארי כדת, נותנת המחשה בת זמננו לכך שגם בעידן של פריצות דרך טכנולוגיות מדהימות בתחום המזון והתרופות בעולם כולו מדינה יכולה לשקוע בתהום. הצד החיובי בעניין הוא שהצורך בקדמה טכנולוגית כדי לשרוד ישמש כחסם מפני מגמות הדתה קיצוניות. שליט פנאט דתי יקסום להמונים האדוקים עד שהם יגלו שמדיניותו מובילה לכך שאין להם לחם להביא לילדיהם. יוזמות חקיקה שמצרות את צעדיהם של זרמים ליברליים יינטשו כאשר יתברר שמביאות לאובדן ידידותם החיונית של הכוחות העשירים והמשכילים.

כשהטריטוריה מפחידה מהמפה

2 בדצמבר 2016

כתבתי לא פעם על חשיבות ההבחנה בין חשבונאות, מספרים ומאזנים לבין המציאות הכלכלית של העולם כפי שהיא. 
 ההבחנה הזו היא בעיניי מקור לאופטימיות. לא, אי השוויון הוא לא באמת בעיה גדולה גם אם איזשהו חישוב מתמטי של יחס הכנסות בין עשירים לעניים גדל. עובדה שרמת החיים של עניי העולם רק הולכת וגדלה. סמרטפון בידם וטלוויזיה גדולה בסלונם.

לא, יחס החוב לתוצר אינו מבשר קסטרופה או משבר פנסיוני מחריד. הממשלות פשוט צריך להדפיס מספיק כסף ודברים יסתדרו. כל אינדיקציה נוכחית מראה שיש מספיק טכנולוגיות חדישות של ייצור המוני כדי לספק צרכי העולם, מספיק שדות חקלאיים שניתן לדשן בחוכמה כדי להאכילו, מספיק דלק וגם אנרגיית רוח ושמש כדי לספק לו כוח. וכמובן, לא הייתה כל סיבה שקריסתם של כמה בנקים תעורר היסטריה רבתי בשנת 2008. זה שמאזנים כספיים השתבשו, אין פירושו ששכחנו איך לבנות את מפעלי הייצור הגדולים ושהגשם או מים מותפלים יפסיקו להפרות האדמה.

ברם, אני קורא בימים אלו ספר מאלף על התקופה שבה בא לקצו עידן השלום באירופה והוחלף באלימות הקשה וחסרת התקדים של מלחמת העולם הראשונה. ממנו למדתי שהתחושה הכללית בפרוץ המלחמה באוגוסט הייתה שתהיה קצרה. החיילים ציפו לשוב לבתיהם בטרם חג המולד. אחד הנימוקים לאופטימיות היחסית בנושא נבע בדיוק מהמקור הנוכחי לפסימיות בדבר כלכלות העולם – התייחסות רצינית מדי למאזנים כספיים.

פרשני הכלכלה האמינו באמת ובתמים שמדינות אירופה שקועות בחובות גדולים ונדרשות לחסדי קווי אשראי מכדי שיוכלו להרשות לעצמן מלחמה ארוכה ויקרה.

מרגרט מקמילן כותבת:

מומחים לענייני פיננסים, בנקאים או שרי אוצר קיבלו כמובנת מאליה את ההנחה שהמלחמה תהיה קצרה: הפגיעה בסחר ואי היכולת של הממשלות ללוות כספים, בעוד שוקי ההון בעולם מתייבשים,  יביאו לידי פשיטת רגל, שתמנע את הצדדים הלוחמים מלהמשיך בלחימה.

מעטים האמינו שלממשלות אירופה יש יכולת לא בדוקה אך גדולה לסחוט מהחברות שלהן משאבים, אם בהטלת מסים ובניהול הכלכלות שלהן ואם בשחרור כוח אדם לחזית בניצול כוח העבודה של הנשים. מעטים האמינו גם כי האירופים עצמם ניחנו בסטואיות ובעקשנות שיאפשרו להם להמשיך להילחם עוד שנים ארוכות. 

הייתה הגזמה ניכרת בהערכת חשיבותם של מאזנים ומספרים לפני 102 שנה, בשנת 1914, אך אז, בניגוד להיום, הפרכתה לא הייתה סיבה לאופטימיות, אלא רעה לתפארת. היא הביאה עמה את מותם המיותר של מיליונים.

לא המקום המסוכן ביותר ליהודי

22 באפריל 2015

הרבה פעמים מעירים ציניקנים באירוניה שמדינת ישראל היא המקום המסוכן ביותר ליהודי לחיות בו.  זו טענה מפוקפקת. הזכרים היהודים של מדינת ישראל, אלו שנלחמים את מלחמותיה, חיים יותר משחיים הגברים של כמעט כל מדינה אחרת בעולם. רק הזכרים של יפן, הונג קונג, שוודיה ואיסלנד חיים לאורך יותר שנים מ-81 השנה שחי הגבר היהודי הישראלי הממוצע. הסיכון המוגבר למות צעירים במלחמה צריך להישקל אל מול העובדה שבמגזר היהודי בישראל התמותה מתאונות דרכים נמוכה ומעשי הרצח מעטים ובעיקר אל מול מערכת הבריאות המצוינת.

אל לשכוח שאם יהודים לא היו חיים בישראל, הם היו חיים במדינות אחרות וצריכים להילחם במלחמותיהן. יהודים נהרגו במלחמת ויאטנם ובמלחמת קוריאה, שם נלחמו בצד של העולם החופשי, אך הם נלחמו גם במלחמות אחרות, לא להם במובהק. הממשלה האיראנית נתנה תזכורת לכך לאחרונה כשהקימה אנדרטה לחלליה היהודים של המדינה במלחמת אירן – עירק.

כאשר מנסים לתת פרופורציות למחיר הדמים ששולם כדי להקים ולהחזיק את מדינת ישראל, בדרך כלל מזכירים את השואה. מספר ההרוגים לאורך מאה שנים של ציונות מתקרב אולי ליבול הדמים של יומיים באושוויץ או בטרבלינקה. אבל מעניין לחשוב בהקשר זה גם על מלחמת העולם הראשונה. במלחמת העולם הראשונה לחמו חיילים יהודים רבים בשורות הצבא הגרמני. מעריכים ש-12 אלף מהם נהרגו. זהו מספר עצום, מספר ששקול בערך למספר הנופלים בכל מערכות ישראל יחד (אף שמכל מיני סיבות נמוך משמעותית מאומדן החללים הרשמי). הם נלחמו למען מדינה שכעבור עשרים שנה עתידה הייתה למחוק את שמות החללים היהודים מהאנדרטאות שלה בשל היותם יהודים ולאחר מכן להכניס את רעיהם לקרב שנותרו בחיים לתאי גזים. בתחילה אמנם זכו ותיקי המלחמה היהודים גרמנים להתייחסות טובה יותר, אך בסופו של דבר מצאו את עצמם במחנה טרזינשטט בצ'כיה ומשם הייתה קצרה הדרך לאושוויץ, למי שלא מת ברעב ובמחלות במחנה עצמו. למות כיהודי עבור גרמניה במלחמת העולם הראשונה נראה חסר טעם גם כשזוכרים שגרמניה הייתה בצד של טורקיה, ולחמה נגד הבריטים שעתידים היו להכריז על ארץ ישראל כבית לאומי לעם היהודי. אמנם באותם ימים נראתה רוסיה האנטישמית כאויבת המושבעת של העם היהודי, וחלק גדול מהיהודים נטה באופן טבעי לצדד בגרמניה יריבתה.

בפרספקטיבה בת מאה שנה הציונות עשתה חסד כפול עם היהודים. היא גם הקטינה את הסיכון הפיזי לחייהם ושיפרה מאוד את איכות החיים שלהם, לכל הפחות עבור אלו שבלעדיה היו נידונים לחיות בארצות המזרח או בארצות הקומוניסטיות.  ובנוסף היא נתנה להם את האפשרות להיות בטוחים בכך שכאשר בכל אופן הם או הקרובים להם יסכנו את חייהם למענה, יעשו זאת למען מטרה בעלת משמעות מבחינתם.