היסטוריה במזרח התיכון?

הערב מסתמנת התפתחות היסטורית במזרח התיכון. רוסיה וטורקיה סיכמו שלא תיפתח מערכה צבאית באידליב. מערכה שהייתה צפויה להיות ברוטלית בצורה שהייתה מזעזעת אפילו עולם שראה הכול. במקום זאת יוקם שטח חוצץ מפורז בין סוריה של אסד לאזורי המורדים. הכוחות הג'יהדיסטים הקיצוניים יסולקו. מי יודע אם זו המילה האחרונה במלחמת האזרחים הגדולה שהחלה ב-2011. אם כן, הרי שזהו משק כנפי ההיסטוריה. סוריה הישנה מתה. סוריה החדשה תחולק בין המורדים שהובסו אך לא כליל לבין שלטון אסד. וגם לכורדים יש נתח משלהם תחת חסות אמריקנית.

אם אכן הסיכום יחזיק מעמד, קשה לחשוב על תוצאה טובה יותר מבחינת ישראל. אסד נותר בשלטון כגורם יציב ואחראי במקום ערב רב סוני ג'יהדיסטי אבל חלש, ללא ניצחון מלא באמתחתו וללא לגיטימיות שלטונית שתאפשר לו לדרוש ויתורים מישראל בגולן או לאיים עליה צבאית.

מה לעשות עם סוריה?

כיצד יש להגיב לשימוש בנשק כימי בסוריה? הנשיא אובמה פעל בחוכמה בשנת 2014 כאשר ויתר על האופציה שהייתה לו אז למתקפה צבאית חסרת תועלת נגד אסד ובחר תמורתה בפירוק משמעותי, גם אם לא טוטאלי, של מאגר הנשק הכימי שלו. בצדק ראש הממשלה נתניהו שיבחו על כך אז, ויש שאומרים שישראל ונתניהו היו למעשה האחראים ליוזמה זו. אבל עתה כשנראה שאסד השתמש שוב בנשק כימי נגד נשים וטף, האם לא ראוי ומתחייב שתגובה צבאית תבוא? האם אין זה הדבר הנדרש מוסרית?

זוועות מלחמת האזרחים הסורית אינן מצטמצמות לנשק כימי. הוצאתו מהמשחק לא בהכרח תניב תועלת גדולה מבחינת צמצום ההרג. אפשר אפילו לטעון שהשימוש בנשק כימי יכול להביא לקיצור המלחמה. ניתן לצטט בהקשר זה בדיוק את אותה טענה שנטענה בהקשר של הפצצת הירושימה. השימוש בנשק לא קונבנציונלי היה אז בסוף מלחמת העולם השנייה העץ שאפשר לצד המובס לוותר על גאוותו ולחדול משפיכות דם חסרת טעם שאין לה קץ. הוא יכול לשמש באותו תפקיד גם במלחמת האזרחים הסורית ולהביא את הפלגים הסוניים להסכים לפשרה.

מי שמכריז שנדרשת תגובה קיצונית מצד המערב נגד אסד ושימושו בנשק כימי בשל המראות האיומים מאידליב הוא דמגוג. אין שום ביטחון שמניעת שימוש בנשק כימי תקטין את הקטל הכללי. יכול להיות שניתן לכפות שלום בסוריה, אך לשם כך נדרשת התגייסות צבאית כוללת של המערב, לא פעולת ענישה מצומצמת. אף מדינה מערבית לא ששה לכך לאור הכישלון הקטסטרופלי של התערבות ממשל בוש בעיראק. יש אפילו מידה של חוסר הגינות בדרישה מממשל טראמפ לעסוק בכך. זה בוודאי לא מה שהנשיא הבטיח לבוחריו ושבשמו זכה בנשיאות. ככל הנראה פעולה צבאית שתתמקד רק בהמעטת השימוש בנשק הכימי לא תתרום הרבה להבאת השלום בסוריה. במקרה הרע היא תטה את מאזן הכוחות לטובת פלגים סוניים ג'יהדיסטיים שיערכו טבח משלהם בעלאווים.

אף על פי כן אני סבור שהנשיא אסד צריך להיענש בחומרה על החלטתו להשתמש בנשק כימי. ארה"ב ומדינות אחרות צריכות לתקוף בעוצמה בסיסים של צבא אסד כעונש ולגבות ממנו מחיר כואב מאוד. הסיבה היא כלל וכלל לא מלחמת האזרחים הסורית. הסיטואציה בסוריה חסרת תקווה וכל מי שעיניו בראש יברח ממנה כמו מאש הגיהנום. הסיבה האמיתית לתקוף בסוריה לא נמצאת בסוריה, אלא במקומות שבהן מלחמה עדיין לא התלקחה ונשק לא קונבנציונלי לא נכנס למערכה. אסור ליצור נורמה שלפיה הקהילה הבינלאומית מקבלת שימוש בנשק להשמדה המונית, בוודאי לא נגד אזרחים, אך אפילו גם לא נגד חיילים. אם תיווצר בסוריה נורמה שלפיה אחזקת נשק לא קונבציונלי מעניקה יתרון, הדבר ייצור תמריץ עצום להצטיידות בנשק כזה. תמריץ למירוץ חימוש מסוכן והרסני כזה יש לגדוע באיבו.

אמת היא תורת אובמה גם בנפול חלב?

רוצח ההמונים בשאר אל אסאד יזכה בשליטה מחודשת על העיר הסורית הגדולה חלב. המורדים בורחים מהעיר, והאזרחים שעמדו לצדם נטבחו בה.

תורתו של אובמה הובסה בבחירות בארה"ב. לא ברור האם ביטוח הבריאות שחוקק ישרוד. שינויי המס כנגד העשירים יתבטלו, מדיניותו כלפי הגירה תתהפך, השקפותיו בנושא חוק ומשפט נדחו. גם דעותיו על ההתנחלויות לא צלחו את מבחן הבוחר האמריקני.

אבל באופן אירוני דווקא אחת מהנקודות היותר שנויות במחלוקת אצלו הוצדקה בבחירות – שתיקתו אל מול הזוועות שביצעו אסד, אירן ורוסיה במלחמת האזרחים. המועמדת הנצית יותר הפסידה למי שמתכוון להניח לרוסיה לעשות ככל העולה על רוחה, ממש כפי שעשה אובמה.

מורשת ג'ורג' בוש, הנכונות להתערב בכוח צבאי ובהעדר קונצנזוס בינלאומי נגד שלטון עריצות ערבי, איבדה כל פופולאריות אחרי מלחמת עירק. האלטרנטיבה שהציג אובמה, חידלון מוחלט מול רצח עם, גם היא אינה מלבבת במיוחד. אבל העם האמריקני עייף ממלחמות לא לו ואינו מוקסם מאף אחד מהצדדים במלחמה. העולם תחת אובמה, חתן פרס נובל לשלום, הוא יותר רע ואכזרי מכפי שהיה בשלהי כהונתו של בוש. סטטיסטיקות המוות במלחמה אינן משקרות כאן. יש מחיר לאי המעורבות. אך מהי בעצם האלטרנטיבה?

בוז'י הרצוג הוציא סטטוס שבו הוקיע את שתיקת העולם. אך האם בוז'י היה מוכן לשלוח ילדיו למות כדי שאסד יפסיק לטבוח בסונים ואלו מצידם יתחילו לטבוח בעדתו שלו?

צבי בראל מזכיר היום בהארץ שהקרבת המורדים בסוריה נעשתה גם כבונוס לאירן על הסכם גרעין. מבחינתנו אולי אפשר לסכם שניצלנו ממלחמה עם אירן על ידי זה שאובמה נתן לאסאד לטבוח חופשי חופשי.

בצד האופטימי יש לזכור כי איש לא הציל את העולם המערבי משתי מלחמות העולם האיומות. המערב לחם נגד עצמו ונגד ארצות אחרות ושילם מחיר כבד. אבל על נתיב הדם נבנתה תרבות שוחרת שלום שהתחסנה נגד הפיתוי שבמלחמה. האם דבר דומה יכול לקרות לערבים? האם עוד זוועה ועוד זוועה שיספגו זה מידי זה, לא מאויב חיצוני, תוליד פתאום תנועות שלום ופציפיזם ערביות? לערבים אין תשתית אליטיסטית של תרבות אקדמית גבוהה הקוראת לשלום ולאחוות עמים. אבל לקחי מלחמה קשה נספגים. לבנון מתקיימת במצבה המפולג כמדינה משותקת, אך נשמרת מלהיסחף בשנית למלחמת אזרחים. מצרים איבדה את התיאבון למלחמות עם ישראל אחרי שהשיבה כבודה ב-1973. איראן האיסלמית, על אף התלהמותה, לא יצאה למערכה גדולה בשלושים השנה שחלפו מאז איבדה צעירים כה רבים במאבק מול סדאם. ירדן לא שחזרה את אירועי ספטמבר השחור. זוועות ההוווה אינן בהכרח מבשרות העתיד.

הכאוס של אובמה

לפעמים קורה שמתחילים לכתוב פוסט מתוך כוונה אחת ומסיימים אותו עם תוצאה שונה לגמרי. זה מה שאירע לי כשניסיתי לכתוב על דבריו של הנשיא אובמה לפיהם התקופה שבה אנו חיים היא התקופה הטובה והשלווה בהיסטוריה. אובמה הרגיז רבים מאחר שמהדברים משתמע שאינו מתרגש במיוחד מהקטל העצום המתרחש במזרח התיכון בתקופה הזו, ושאובמה תורם לו במדיניותו הפסיבית. רציתי לכתוב על כך שאובמה, כנשיא המלומד שהוא, צודק ומיטיב לצטט את השקפות החוקרים בנושא שבוטאו יפה במיוחד בספרו של סטיבן פינקר על דעיכתה ההיסטורית של האלימות. אבל אז קראתי טור תגובה של אראל סג"ל שבו הילל את הנשיא בוש ובז לאובמה וטען שעליית האלימות הגלובאלית בזמן אובמה משתקפת במספרים ומהווה חריגה מעידן השלום שזכינו לו מאז תום מלחמת העולם ושהנשיא בוש תרם לייצב אותו. יצאתי ובדקתי את המספרים ולהפתעתי סג"ל צודק לחלוטין. במהלך כהונתו המושמצת כל כך של ג'ורג' בוש כנשיא ארה"ב חלה ירידה מדהימה באלימות הגלובאלית הנובעת מסכסוכים פוליטיים. הצניחה באלימות הגלובאלית בתקופתו נבעה בעיקר מהשקט היחסי שהחל במפתיע לשרור באפריקה אחרי תום המלחמה בקונגו, ומשמעותו מבחינת החיסכון בקורבנות בנפש הייתה גדולה בסופו של דבר מהמחיר ששילמו עירק ואפגניסטן על כיבושן בידי ארה"ב.

השנים שבין 2000 ל-2008 מבחינה זו היו מרשימות מבחינה זו, כהמשך למגמה רבת שנים של הישגים פנטסטיים שרשמה האנושות בהנחלת שלווה לעולם.

מאז, לעומת זאת, המאזן מצער. כתבה בגרדיאן מציינת שב-2014 מתו כ-180 אלף בסכסוכים אלימים ברחבי העולם. בשנת 2008, לעומת זאת, שנתו האחרונה של ג'ורג' בוש בתפקיד, מתו רק כ-56 אלף. מקור ההבדל הוא בהתגברות האלימות בסוריה, בעירק ובאפגניסטן, כל אותם מקומות שלהם הנשיא אובמה הפנה עורף.

סטיבן פינקר קושר בין ירידת האלימות בהיסטוריה לבין עליית מוסד המדינה. המדינה היא גורם חזק וסמכותי שביכולתו למנוע מהבריונים לנסות ולרמוס את החלשים, כפי שעשו הטרוריסטים של דאעש לנשים היזידיות וכפי שעוללו האלימים בכל הדורות. אף שבתקופות מסוימות בהיסטוריה המדינה שימשה כמכשיר של הפצת מוות אלים שיטתית, כמובן בראש ובראשונה גרמניה הנאצית במהלך השואה, התפקיד האופייני יותר שלה הוא דווקא לרסן ולהגביל אלימות.

בדיעבד מתברר מה שקשה היה להאמין בו מראש – שאפילו המדינה העיראקית בראשות סדאם חוסיין והמדינה הסורית בראשות משפחת אסד היו כלי לריסון אלימות, לפחות בהשוואה לאלטרנטיבה. החלטתו של בוש למוטט את עירק של סדאם אינה נראית חכמה במיוחד בהתבוננות לאחור, אבל בוש לפחות הציב אלטרנטיבה משלו לוואקום – נוכחות של הצבא האמריקני שאחרי כמה שנים קשות החלה להניב פירות. אובמה פשוט התנער. איני משוכנע כלל שארה"ב צריכה לבזבז חיי אדם ומשאבים יקרים על ניסיון לעשות סדר בסוריה או בעיראק ולהגן על תושביהן מהקיצוניות של האיסלם שבו הם מאמינים. הסיכונים מובטחים, אך ההצלחה רחוקה מלהיות מובטחת. אבל כן, צורם מאוד שאובמה חתן פרס הנובל לשלום מתהדר בשלווה עולמית שהוא בחר במודע שלא להיאבק עליה וכך תרם להפרתה.

נדידת העמים

התפרסמו תמונות לוויין שמראות כיצד האורות כבים מעל סוריה. לפי מה שפורסם בדה מרקר, החושך בריכוזים האורבניים מעיד על התדלדלות האוכלוסייה. מעריכים שאוכלוסיית סוריה הצטמקה מ-22 לפני פרוץ מלחמת האזרחים ל-16 מיליון כיום. האזרחים החסרים מפוזרים במחנות פליטים בטורקיה, לבנון, ירדן. בני המזל הגיעו לגרמניה ולשוודיה, וישנם גם מאות אלפים שנהרגו במלחמה עצמה כמובן.

כדי לקבל פרספקטיבה באשר למה שהנתונים האלו אומרים כדאי לדעת כמה תושבים היו בסוריה בתחילת שנות השישים: 4 מיליון. באותם ימים מדינה זו שהייתה אויב מר שלנו הייתה בסך הכול מדינה קטנה בת ארבעה מיליון אזרחים, מהם שתי מיליון נשים צעירות ברובן שהולידו ילדים בקצב מסחרר. לעומת זאת, בגרמניה היו אז, בשנות השישים, יותר משבעים מיליון תושבים. לא כל כך שונה מהמצב היום. אוכלוסיית גרמניה די קפאה על השמרים מאז, אבל כנראה לא לאורך זמן: גידול האוכלוסייה של סוריה בשנות השישים של המאה ה-20 הופך לגידול האוכלוסייה של גרמניה בעשור השני של המאה הנוכחית.

תהפוכות המזרח התיכון

בשנת 2003 יצאה ארצות הברית בהנהגת הנשיא בוש להרפתקה עצומה – מלחמה לכיבוש עיראק ולמיטוט שלטונו של סדאם חוסיין. ההצדקה העיקרית למלחמה הייתה החשש שסדאם מחזיק בכלי נשק להשמדה המונית, אבל הצדקה נוספת ניתנה בטענה שלסדאם קשרים ענפים עם אל-קעידה, הארגון שביצע את הפיגוע במגדלי התאומים. הטענה הזו, התברר בדיעבד, הייתה מוגזמת.

בשנת 2015 יוצאת רוסיה בהנהגת הנשיא פוטין להרפתקה לא קטנה – הבטחת הישרדות שלטון אסד בסוריה באמצעות הפצצות אינטנסיביות של מעוזי הארגונים המורדים בו.

רבים מהפרשנים מחשיבים את התנהגות רוסיה לקריאת תגר על ארצות הברית. מדוע? מאחר שרוסיה אינה מסתפקת בכתישת דאעש, אלא מפציצה ארגוני מורדים נוספים, אבל כל הארגונים האלו שקועים עד החזה בקשרים ענפים עם אל קעידה או לפחות עם ארגונים אחרים המצויים בקשרים עם אל קעידה.

שתים עשרה שנה חלפו. אז אם היית בקשר עם אל קעידה – זו הייתה סיבה מבחינת ארצות הברית להכריז עליך מלחמת חורמה. היום, אם אתה בקשר עם אל קעידה, ארצות הברית אמורה להגן עליך מפני החוצפה הרוסית. תהפוכות המזרח התיכון. אפשר לנסות למצוא היגיון בשיגעון, ואפשר גם להודות שהחלטתו של הנשיא אובמה המושמץ על חולשתו ורפיסותו, פשוט לא לשקוע בכל מעגל הטירוף הזה, לאטום אוזניים לשירת הסירנה של כל פרשני ומומחי המזרח התיכון שמלהגים בנושא, היא הטובה ביותר האפשרית.

הדרך לגן עדן עוברת בתופת

וושינגטון פוסט מפרסם היום שרבים בין הפליטים הסורים בירדן ובלבנון אורזים מטלטליהם וחוזרים אל תופת המלחמה בסוריה. לא משום שהם מתגעגעים הביתה, אלא משום שקלטו ששערי אירופה פתוחים. הדרך לגרמניה ולשוודיה, שתי המדינות שנטלו על עצמן קליטה בלתי מוגבלת של פליטים, עוברת בטורקיה, והדרך לטורקיה עוברת בחציית שדות המערכה בסוריה.

זה ממש למשל ולשנינה. אמנת הפליטים נועדה להגן על נמלטים מחרב מסכנת חיים, אך מדיניות קליטת הפליטים האירופית מעודדת את הפליטים לצאת ממחנות שבהם הם מרוששים ונואשים אך בטוחים ולהסתכן. בחזרה לסוריה, במסע במשאיות דחוסות, בספינות רעועות.

אם האירופים היו הומניסטים בצורה עקבית, היו פשוט צריכים לארגן רכבות אוויריות מסוריה, כפי שצה"ל עשה במבצע שלמה להעלאת יהדות אתיופיה, וכך לאפשר לפליטים להגיע אליהם ללא סכנה. עתה הם הומניסטים מתוך אשמה ומתוך חוסר יכולת להתמודד בצורה הגונה עם המשמעות של התמריצים שהם יוצרים. לטובה ניתן לציין רק את ראש ממשלת הונגריה אורבן וראש ממשלת בריטניה קמרון שמפגינים בהחלטותיהם מודעות להשפעתם על התנהגותם של הפליטים הנואשים, ולא מסתפקים בתגובות רפלקסיביות וילדותיות לתחושת אשמה.
אורבן הזהיר שאירופה מסכנת את בסיסה הדמוגרפי. קמרון הבהיר שארצו מוכנה לקלוט מספר מוגבל של פליטים, אך רק מבין אלו המצויים עתה בסוריה. לא כתמריץ להגעה לאירופה.

נדיר מאוד לראות ניסוי כה דרמטי בתמריצים גרועים מתרחש בפרק זמן כל כך קצר. סוציאליסטים וליברלים (במובן הרע של המילה) הוגים ללא הרף תוכניות שכוללות תמריצים איומים בשם ההגנה על החלשים, אבל בדרך כלל לוקח להן שנות דור להתממש על מלוא משמעויותיהן. לקומוניזם לקח שבעים שנה לקרוס ואפילו ונצואלה לא הגיעה בין לילה למצבה הנוכחי. פה דברים זזים ממש מהר.

בשלב מסוים יצטרכו הגרמנים והשוודים לסגור את השערים ולהתמודד עם היאוש והזעם של אלו שהדלת נטרקה להם על הרגל.  או שאולי נראה כמה מהמדינות החשובות של אירופה מתאסלמות בקצב שגם רואי השחורות ונביאי הזעם של הימין האירופי התקשו להעלות כמותו על דעתם.

הדרוזים צריכים להתפכח מהגישה החרדית

מה בין דרוזים לחרדים? אלו שני סקטורים במדינת ישראל, אבל מעט מאוד מחבר ביניהם. רק כשהשוטר הדרוזי זידאן סייף נהרג במהלך ניסיון לעצור את המחבלים שטבחו במתפללים חרדים בירושלים בשנה שעברה, נוצר מפגש יוצא דופן בין שתי הקהילות.

האירועים המתחוללים בסוריה ובעירק במהלך ארבע השנים האחרונות מקנים נקודת מבט נוספת על המפגש בין שתי הקהילות והשקפותיהן. בני הדת הדרוזית מחויבים לנאמנות למדינות שבהן הם חיים, הם מכחישים בתוקף רצון להקים מדינה משלהם. אמנם הייתה מעין מדינה דרוזית בחסות צרפתית לאורך תקופה קצרה בשנות העשרים של המאה הקודמת, אך הדרוזים מכחישים כל מגמה לפעול לחידושה ורואים עצמם כנתיני המדינות שבהן הם חיים. הדרוזים בישראל הפגינו לאורך השנים נאמנות מושלמת למדינה. הם נלחמו במלחמותיה והצביעו למפלגות המרכזיות בה (בבחירות האחרונות  קסמה להן במיוחד "כולנו" של כחלון – קיבלה כמעט 40% מהקולות בדלית אל כרמל!). מצד שני הדרוזים בסוריה היו נאמנים לאורך השנים לנשיא אסד. גם הדרוזים ברמת הגולן שנשלטת בידי ישראל ראו עצמם כל השנים כנתיניו של אסד והביעו באופן קולני את סלידתם משליטת ישראל בהם.

הגישה הדרוזית מזכירה את הגישה החרדית הישנה לגורלו של עם ישראל. עם ישראל, לפי החרדים, נדון להיוותר בגלות ואל לו לחתור להקמת מדינה, אלא להרכין ראש מול העמים השולטים בו ולקבל את מרותם. אמנם בניגוד לדרוזים, החרדים מעולם לא ששו לשרת בצבאות נוכריים, כפי שהדרוזים משרתים בצה"ל ובצבא הסורי, אך גם החרדים שמו דגש על החובה לקבל את דין המלכות שבה הם נמצאים ולא להתגרות בה ולהתריס מולה, ובפרט לא לחפש שום אלטרנטיבה מדינית אחרת. הגישה החרדית הפכה ללא רלוונטית מול שנאת ישראל הגזענית של היטלר שאותה הרבנים, בניגוד לבנימין זאב הרצל, לא הצליחו לחזות, ולאחריה ננטשה כליל עם הקמת המדינה. כיום המיינסטרים החרדי, אף שרשמית אינו מגדיר את עצמו ציוני, הוא תומך נלהב בקיומה של מדינת ישראל חזקה, ונאבק רק על אופיה הדתי. מתנגדי הציונות שנותרו במגזר, אנשי נטורי קרתא, מהווים קוריוז חסר חשיבות. את המהפך המרשים ביותר ביצעה תנועת חב"ד, שכיום מזוהה עם תנועות הימין הקיצוני והלאומני ביותר ("יחד" עם ברוך מרזל קיבלה 75% מהקולות בכפר חב"ד), ואילו בעבר רבניה התנגדו בתוקף לציונות.

כפי שקרה לאנטי ציונות של החרדים מול טלטלות הפוליטיקה העולמית ומול השואה, כך גם נראה שקורה לדרוזים היום – גישתם הישנה נגד הקמת מדינה עצמאית הופכת ללא רלוונטית. על המרחב משתלטים כוחות מוסלמיים סוניים שמתעבים כל דרך דתית שונה ואוכפים את תיעובם על ידי הוצאות להורג המוניות. משטר אסד בסוריה הפך למשענת קנה רצוץ עבור הדרוזים, ועל אף האמפתיה של הציבור הישראלי, ספק אם גם עלינו הם יכולים להיבנות. קשה להאמין שנשלח את חיילינו להילחם בדעאש ובג'בהת אל נוסרה כדי להציל את הר הדרוזים. קראו את גיא בכור ותראו את הסלידה שמביע מכל רעיון של התערבות ישראלית למען הדרוזים. גם לפי עיתון הארץ, התגבשה בצמרת הביטחונית הדעה שאין להתערב למען הדרוזים.

אם הייתה לדרוזים מדינה, היא הייתה יכולה לשמור עליהם ולהבטיח את קיומם באזור לדורות רבים. אמנם זו הייתה מדינה קטנה וחלשה. הרי אין הרבה דרוזים יחסית. אבל למדינה יש מעמד מיוחד במערכת הבינלאומית. כל אחד מבין שלא ניתן לאפשר למדינה להיכבש סתם כך, כי אם הדבר יתאפשר יהפוך העולם לג'ונגל אחד גדול שבו המדינות החזקות טורפות את החלשות. זו הסיבה שאומות העולם חשו לעזרתה של כוויית הקטנה כשנכבשה בידי סדאם חוסיין. מדינה יכולה לכרות בריתות ולקשור קשרים. אסטוניה למשל, מדינה בת כמיליון אזרחים, מוגנת מפוטין בשל חברותה בנאט"ו. נראה שמדינה דרוזית אם תקום תהיה יקרה ללבן של ארה"ב ושל מדינות המערב. מבחינת ישראל מדינה דרוזית היא פנטזיה ישנה על בעלת ברית פוטנציאלית באזור לא ידידותי. יגאל אלון רקם חלומות בנושא בזמנו אולם לא יצא מהן דבר, אבל אולי עתה באה השעה.