נסיעה אל העושר

ישראל היא מדינה עשירה עם תושבים עניים, וזו אמירה שמשקפת היטב את מצבה המקרו-כלכלי. התמ"ג של ישראל הוא מאוד גבוה אחרי שבילתה זמן רב עם בנימין נתניהו ועם סטנלי פישר (לא מספיק מעריכים את חלקו של האחרון), עם גילויי הגז ועם פריחת כלכלת ההייטק. נתוני הצמיחה האחרונים גם הם גבוהים, וזה בכלל לא מדע בדיוני שבשנים הקרובות ישראל תהיה בטבלה מעל מדינות כמו בלגיה, בריטניה, צרפת, יפן ואפילו, לא ייאמן, קנדה וגרמניה.

אבל כשמכניסים לשקלול את יוקר המחיה בישראל, הנתונים נעשים פחות מזהירים, והדבר קצת מדכא: מה הטעם בהרבה כסף כשהכול כל כך יקר. בשל כך דרך זהב עבור האזרח הישראלי היא להרוויח שקלים בארץ ולהוציא אותם בחו"ל. הישראלים מבינים זאת היטב ולכן הדואר מתפוצץ ממשלוחים מאמזון ואלי אקספרס ובנתב"ג מטוסים ממריאים החוצה בזה אחר זה. עם ישראל רוצה לקחת את הכסף שצבר פה ולהוציא אותו היכן שיש לו ערך אמיתי, בחוץ לארץ.

הבעיות הכלכליות של מדינת ישראל מתחלקות אפוא לשתיים. כאלו שניתן לפתור באמצעות מט"ח הן בעיות קטנות. יש מספיק מט"ח, ישראל מדינה עשירה. ברם, הבעיות שלא ניתן לפתור עם מט"ח הן בעיות קשות. מה לא ניתן לפתור עם מט"ח? את כל הבעיות שהופכות את האזרחים לעניים. למשל בעיית הדיור. החסמים על בניה נעוצים בביורוקרטיה תכנונית, ואסור חוקית ומוסרית לשחד את העומדים בראשה. אז מה יעזור מט"ח. גם את בעיית הכבישים לא ניתן לפתור עם מט"ח, יש גבול עד כמה אפשר למלא ארץ קטנה בכבישים. שפע הדולרים רק מזיק כאן – לישראלים זול להביא מהעולם מכוניות חדשות, אבל אין לאן להכניס אותן.

פרויקט המטרו נדון היום בדה מרקר ומירב ארלוזורוב מביעה לגביו ספקות. אבל קל להבין לאור הנאמר לעיל מדוע זה הדבר הנכון בזמן הנכון. פרויקט זה יפרוץ דרך גם בתחום הדיור וגם בתחום התחבורה. הוא יקל על ציפוף גוש דן ואפילו יקל על הבאים מבחוץ. והכי חשוב – חלק הארי של המימון שלו הוא כנראה במט"ח. אין ספק שלמטרו יהיו מכשולים שמט"ח אינו מסוגל לרפא – כל הביורוקרטיות התכנוניות שיידרשו וחסימות הצירים שיהיו בלתי נמנעות. אבל העלות המרכזית שלו היא הבאת חברה קבלנית סינית או אירופית, וזו לא בעיה. ישראל מדינה עשירה במט"ח. סינים ואירופים ישמחו לקבל מט"ח. הפועלים הזרים שיגיעו לפה לא מתענינים בשקלים, רק במט"ח. מכונות החפירה יתוכננו ויבנו תמורת מט"ח.

כל מי שרוצה לקדם את הכלכלה הישראלית צריך לחשוב במונחים אלו – איך ממירים בקנה מידה גדול את המט"ח שמצוי בשפע לדברים שיתנו ערך אמיתי בשטח ויוזילו את יוקר המחיה. המטרו הוא הדבר הנכון בזמן הנכון.

יש לציין שיש באופק הרחוק אפילו דרך מרשימה יותר להמיר מט"ח לשיפור עצום בתנועה העירונית – קבלת מכוניות אוטונומיות מגוגל או מחברות אחרות, דבר שיהיה אפשרי אולי בתוך עשור. עם זאת קשה לתקוע את הפיתוח התחבורתי רק בגלל ספקולציית מדע בדיוני כזו. אולי בסוף יתברר שאינה עניין למאה ה-21, אלא רק למאה ה-22.

קינות ארלוזורוב

מירב ארלוזורוב מפרסמת היום בדה מרקר מאמר זועף על כלכלת ישראל וכיצד נתניהו וכחלון בהתנהלותם הרעה והבזבזנית מוטטו אותה. כמובן טענותיה משוללות כל קשר למציאות. האבטלה בישראל היא הנמוכה בהיסטוריה המודרנית של המדינה; האינפלציה נמוכה, אפילו נמוכה מהרצוי; השקל במצב חזק מאוד ביחס לסל המטבעות; השכר הממוצע בעליה יפה ומתמשכת.

כל טענותיה מבוססות בראש ובראשונה על האמונה שמדינה שלווה במטבע שלה עצמה נכנסת לאיזו קטסטרופה כאשר הגרעון שלה הוא 4% ולא 3%. זו נומרולוגיה כלכלית שהיא בעלת תוקף מדעי של קריאה בקפה או פתיחת קלפי טארוט, תיאור האישיות לפי גרפולוגיה או ניבוי סרטן לפי מיקום אנטנות הסלולר. הטענה שגרעון מעט גבוה בשנה אחת מחולל נזק כביר, כשאין לכך כל אינדיקציות בשוק האג"ח או המט"ח, היא חסרת שחר.

הנה טענותיה העיקריות של ארלוזורוב והפרכתן:

חריגה בוטה כל כך מיעד הגירעון גוררת איום ממשי לפגיעה בדירוג האשראי של ישראל

יש לנו שווקים משוכללים שבהם נסחרות אגרות חוב ישראליות. היכן בדיוק רואים שם "איום ממשי לפגיעה בדירוג האשראי של ישראל"? הריבית על האג"ח של ישראל לטווח עשר שנים נמוכה מהריבית על האג"ח האמריקני. כן, כן. חוזר שוב: נמוכה מהריבית על האג"ח האמריקני.

עשר השנים האחרונות – שנות כהונתו של נתניהו כראש ממשלה – עומדות בסימן מובהק של הידרדרות כלכלית

נתניהו נכנס לתפקיד אחרי המשבר הגדול של 2009, שנה שבה הצמיחה קפאה. כתוצאה מכך ב-2010 וב-2011 הייתה צמיחה גבוהה במיוחד, הדבקת פערים. ארלוזורוב מזכירה את חוסר היכולת לשחזר צמיחה זו, אבל אותה צמיחה גבוהה כשלעצמה זו כמובן אשליה סטטיסטית שנובעת ממתן קדושה מגוחכת לשנה כיחידת זמן כאילו אנו עוסקים באסטרונומיה ולא בכלכלה. בשקלול השנים 2009,2010,2011,2012 יחדיו לא נראה שהייתה באותן שנים צמיחה חריגה במיוחד.

כדי להמחיש כמה קשה המצב הכלכלי מראה ארלוזורוב גרף עם הצמיחה הצפויה ב-2019 עד 2022 – 3% לשנה בלבד. אבל זו צמיחה חזויה בלבד, ואיך אפשר להסיק מתחזיות שמישהו הוא ראש ממשלה גרוע. בחמש שנות נתניהו האחרונות שנמדדו בפועל הצמיחה הייתה כ-3.5% לשנה.

מלבד זאת, כפי שהסביר בנק ישראל לגבי נתוני הצמיחה ב-2018, אין מנוס מירידת מה בצמיחה כשאין דרך להפחית עוד את האבטלה. היא כבר הגיעה לאזורים הקרובים למינימום האפשרי. הגעת האבטלה בישראל למינימום היא לזכות נתניהו ולא לחובתו.

העתיד נראה עגום

להתנבא זה קשה ובפרט לגבי העתיד… נכון, נתניהו וממשלתו השלימו עם קיומה של מערכת חינוך שבה בנים חרדים לא יודעים abc, ושחלק הולך וגדל מתלמידי ישראל ייכלל בה. נדמה לי שמאחורי כל הטור הזועף של ארלוזורוב מסתתרת התובנה הזו.  אבל זהו קונצנזוס במערכת הפוליטית – הייתה זו אשת מפלגת העבודה, שרת החינוך יולי תמיר שכיהנה בממשלת אולמרט, שבחרה משום מה להותיר כמורשת העיקרית שלה את ההכרה בפטור מלימודי ליבה לחרדים.

גם ההתבוננות בתרומת החרדים לכלכלה הישראלית לא יכולה להיות סלקטיבית. מצד אחד מערכת החינוך שלהם מוציאה גברים שלא כשירים לשוק העבודה, אלא לרמות הנמוכות ביותר שלו. מצד שני, החינוך להולדת ילדים בחברה החרדית הוא בעל השלכות חיוביות על כלכלת ישראל. גם בשל הגידול המתמיד בביקושים בזמן של חולשה דמוגרפית בעולם. גם בגלל שיתן לישראל סוף סוף את מה שחסר לה כל כך ומעלה את יוקר המחיה – יתרון הגודל. ישראל צפויה להפוך למדינה של כ-20 מיליון נפש בתוך חמישים שנה. בלי החרדים זה לא יכול לקרות. בתור מדינה גדולה שכזו היא תמשוך משקיעים מהעולם ותהפוך הקמת פסי יצור או מחסנים של אמזון המיועדים לאוכלוסייתה לכלכלית יותר. בתחום התכנון והבינוי רואים שהפנמת העתיד הצפוף של ישראל עוזרת למקבלי ההחלטות לקלוט סוף סוף: ערים טובות צריכות להיות צפופות כמו בני ברק, לא כמו חריש. גם לחלוקת נטל השירות הביטחוני בין רבים יותר יהיו השלכות חיוביות על הכלכלה. יאמר מי שיאמר – החרדים לא עושים צבא – אבל חלקם כן עושים, וחלק זה עולה משנה לשנה. וגם מי שלא עושה יוליד הרבה ילדים שלפחות חלקם ישרתו. התפוצצות מחזורי הגיוס בשנים הקרובות היא בעיה טובה מבחינת צה"ל.

ובכלל בהתבוננות בחצי הכוס המלאה המצב הירוד כל כך של החינוך החרדי הנוכחי נותן לעתיד הכלכלי של ישראל את מה ששנת 2009 נתנה ל-2010, למרבה ההיקסמות של מירב ארלוזורוב: נקודה נמוכה להתחיל לצמוח ממנה.

זה לא ביבי, זה בנק ישראל

דה מרקר מפרסם כתבה על היחלשות הצמיחה בישראל בעשור האחרון. הירידה בצמיחה מדווחת על ידי בנק ישראל ומיוחסת בידי מירב ארלוזורוב לכשלונותיה של ממשלת נתניהו בשיפור החינוך, בלימודי ליבה לחרדים, בשדרוג תשתיות ועוד ועוד. כל אחד מהצעדים האלו אם יינקטו יהיה בהחלט מבורך.

ברם, כשבנק ישראל מלין על ירידה בצמיחה זו ממש זעקת הקוזאק הנגזל. בעשור האחרון הזניח בנק ישראל בצורה בוטה את חובתו הראשונה במעלה – לדאוג לשיעור אינפלציה שיהיה בטווח שהממשלה רצתה ממנו. כבר חמש שנים רצופות שהאינפלציה נופלת למטה מהטווח הרצוי, לעתים היא אפסית, לעתים שלילית. זו מורשת שנותיה הבינוניות של קרנית פלוג בבנק ישראל. אפשר למצוא גם חיוב באינפלציה נמוכה, זה סימן לקושי להעלות מחירים בעידן שאחרי המחאה החברתית, סימן לתחרות המתגברת במשק. הרי איש לא נהנה לראות עליות מחירים. אבל יש סיבה לכך שיש רצפה רצויה לאינפלציה ולא רק תקרה לה.  אינפלציה מסוימת מעידה על כך שבנק ישראל ממלא את תפקידו להציף את המשק במספיק כסף וכך יוצר לחץ על המחירים בשווקים. העדר כרוני של אינפלציה מעיד שבנק ישראל לא ממלא את תפקידו.

לא יעזרו לימודי ליבה לחרדים או שיפורים בחינוך או רכבות מהירות שייצאו בזמן, אם בידי האזרחים לא יהיה מספיק כסף כדי לקנות מוצרים. מקורות השפל הגדול בשנות השלושים לא היו העדר חינוך או העדר תשתיות. הסיבה לו הייתה העדר כסף בידי הצרכנים וקריסה דיפלציונית של המשק העולמי. נראה שכמו אז, אנחנו בזמנים שבהם הבעיה אינה בחולשת צד ההיצע, אלא בחולשת צד הביקוש.

ומצד שני, אם בידי האזרחים יהיה מספיק כסף ייפתחו עסקים שיתמרצו חרדים לצאת לעבוד בהם, שיתמרצו אנשים להשלים חוסרים בחינוך שלהם ושאולי אפילו יאפשרו למצוא מעקפים ופתרונות לבעיות התחבורה הציבורית הקשות.

אין שום ספק שבנק ישראל (או הממשלה באמצעות הרחבת הגרעון) יכולים היו לשים הרבה יותר כסף בכיסיהם של אזרחי ישראל בחמש השנים האחרונות. לא רק שלא היה לכך מחיר כלכלי, אלא להיפך – דבר זה היה מאפשר לעמוד ביעד האינפלציה הרצוי שנקבע מראש עוד שנים קודם ומן הסתם גם לקדם את סטטיסטיקות הצמיחה.

ומה התפקיד של ביבי בכל זה? נראה שהבנתו ומומחיותו בכלכלה אינן כוללות הבנה מעמיקה של חשיבות צד הביקוש. עם זאת, מעניין לציין שבטרם קרנית פלוג מונתה כנגידת בנק ישראל על אפו ועל חמתו, הוא הציע את התפקיד ללורנס סאמרס, שלמרבה הצער סירב. סאמרס הוא לא רק אחד הכלכלנים הבכירים בעולם, אלא גם זה שמזוהה יותר מכול עם הבנת הקשיים שמציב צד הביקוש החלש בכלכלת זמננו.

לא כל החבילות נולדו שוות

אם ערך השוויון היה משווק לציבור כסחורה, היה צריך להדביק עליו מדבקה שחורה ובה תמונת גולגולת ואזהרה באותיות קידוש לבנה – מסוכן מאוד לשימוש. אימפריית הרשע הסובייטית נוסדה על אדני השוויון, פוליטיקאים סוציאליסטים שמחריבים את ארצותיהם, כפי שעשו צ'אבס ומאדורו בוונצואלה למשל, באו בשם השוויון.

עתה הביאה לנו מירב ארלוזורוב בטור שלה בדה מרקר דוגמה מעניינת מסוג אחר לשימוש לרעה בערך השוויון. ארלוזורוב טוענת נגד הפטור שניתן ליבוא אישי עד 75 דולר, פטור שהוא ללא ספק אחת מנקודות האור הגדולות במאבק ביוקר המחיה בישראל. היא מכנה אותו "אפליית מס לא הגונה". יש הרבה טיעונים בעד הפטור הזה. הוא כמובן מוזיל את החיים לתושבי ישראל ובמידה דרמטית וראויה לציון. למיטב ידיעתי למ"ס אינה מכניסה את מחירי המוצרים המיובאים באופן אישי מחו"ל למדד. בכך היא מציגה יוקר מחיה מנופח. באופן אישי אני לא לובש, נועל או גורב כמעט שום דבר שנקנה בארץ וגם לא חובש משקפיים מהארץ (לכל המשקפופרים, אל תהססו – זני אופיטקל! ואין לי שם מניות או אפילו בונוס על הפניית גולשים).

הפטור על יבוא אישי מאפשר לצמצם ביורוקרטיה – הדבקת תג מס על כל חבילה הייתה גוררת עומס ביורוקרטי בלתי נסבל. הפטור מקזז את העלות העודפת של יבוא אישי שסתם כך הייתה מקשה על מוכרי סחורה בחו"ל לישראלים להתחרות במוכרי אותה סחורה בישראל עצמה.

אפשר לטעון גם טיעוני נגד. למשל, עידוד היבוא האישי מביא לפגיעה בחנויות הביגוד במרכזי הערים ובקניונים שיכולה להפוך אותם לשוממים ולקלקל את דמותה של העיר. הכישלון המסתמן של קניון TLV במרכז תל אביב מהווה עדות לכך. אם כי בתקווה, יחליפו את העסקים הפחות נחוצים עסקים אחרים כמו בתי קפה, מסעדות, בתי קולנוע, מכוני כושר ובאולינג. חנויות הסלולר הנמצאות בכל פינה מעידות שגם בעידן של הזמנות באינטרנט יש למיקום הפיזי חשיבות.

בנסיבות מסוימות שבהן למדינה היה חסר מט"ח (למרבה המזל, ההיפך הגמור מהמצב הנוכחי שבו בנק ישראל צובר יתרות מט"ח מפלצתיות), אפשר היה גם להלין על הפגיעה במאזן הסחר בעקבות עידוד היבוא האישי.

אבל יש טיעונים שאין לטעון – הם מופרכים ומגוחכים מדי. טיעון האפליה הוא טיעון כזה. טיעון האפליה רלוונטי בין בני אדם. להפלות אדם אחד בגלל מוצאו, מגדרו, גילו, נטייתו לעומת אדם אחר – זה רע. אפליה בין שיטות יבוא היא לא בעיה. למדינה יש את הזכות לעודד מטעמיה שלה פעילות מסחרית אחת על חשבון פעילות מסחרית אחרת. אם מישהו לא מרוצה מכך כי רוצה לעסוק בפעילות המסחרית מהסוג המופלה, יתכבד לו ויבדוק כיצד יכול לשנות את עיסוקו כך שיהנה דווקא מהיתרונות של הפעילות המסחרית מהסוג המועדף.

משקיעים ויזמים רשאים לצפות שהמדינה לא תחליט החלטות שרירותיות ופתאומיות שימוטטו אותם. אם פטור המע"מ על יבוא אישי לא היה קיים כבר שנים, זו הייתה בעיה גדולה להנחית אותו בפתאומיות כך שמשקיעים בעסקי קמעונות יפגעו. אבל הרי הפטור הזה קיים כבר מזמן. כל משקיע ויזם בתחום הכירו על בוריו וידע להתחשב בו כשתכנן את עסקיו. דווקא ביטולו עכשיו יהיה שינוי לא הוגן ולא צפוי של כללי המשחק שעלול לפגוע קשות באתרים כמו דיל-טס למשל.

בעת ובעונה אחת יש להודות שהרחבת פטור המע"מ היא בעייתית, כי היא אכן תפגע בעסקים קיימים באופן שלא יכולים היו לצפות לו. לכן יש היגיון בסירוב להעלותו ל-100 דולר. יש היגיון בסירוב של רשות המסים להרחיב הפטור ממע"מ כך שיחול על יבוא ממחסנים בחו"ל שנעשה בידי גוף עסקי ישראלי.

לסיכום: שינוי לא צפוי של החוק כך שיפגע קשה בעסקים מסוימים – זו בעיה. המשך מצב קיים  שמפלה בין סוגי עסקים – זו אינה בעיה, אם יש היגיון תקף מאחורי מצב זה, ויש היגיון רב בפטור ממע"מ על יבוא אישי עד 75 דולר.

נבירה בכתבי הקודש של דת המספרים

החלטתם של כחלון ונתניהו לנצל את עודפי גביית המס ולהוריד את המע"מ ואת מס החברות ראויה לכל שבח. במקום להוריד את הכובע, מירב ארלוזורוב מעיתון דה מרקר פתחה בשצף קצף של ביקורת, רובה בשם כל מיני יעדים מספריים שעלולים שלא להתגשם בשל ההחלטה, כאילו יעדים מספריים אלו הם תורה אלוהית. הנה לקט מדבריה של ארלוזורוב בתוספת חוות דעתי.

הגירעון עלול היה להיות גדול יותר, ורק עודפי גביית המסים מאפשרים לו כנראה להתכנס אל תוך הגבול העליון של 2.9% – גבול שנחשב גבוה, ושלא רצוי שמדינה צומחת תגיע אליו.

זו אותה אמונה טפלה – הרעיון שאפשר לקבוע לאחוז הגרעון הרצוי מספר מוחלט (ועוד עם ספרה אחרי הנקודה!) שתקף לכל המדינות הצומחות בכל הנסיבות שהן ביחס לתוצר שלהן. הרי התוצר עצמו הוא  מושג חשבונאי מעורפל שלא כל כך מזמן עבר טלטלה עזה והשתנה שינוי רציני, והוא רחוק מלהקיף כול. ארלוזורוב מלינה על החפיפיות והשטחיות של כחלון, אבל עצם ההיאחזות של עיתונאי כלכלה במונחים כמו 2.9% יחס גרעון לתוצר הוא שיא החפיפיות השטחית.  אפשר לתהות למה ארלוזורוב צריכה להיאחז במספרים מתים, קלושים ושטחיים כל כך, בזמן שיש לה שוק חופשי חי ובועט שמדי דקה בדקה נותן תמחורים לחוב של ישראל, וחוב זה מתומחר כיום ברמת סיכון אפסית ובאותה ריבית בערך כמו זו על החוב האמריקני. האם ארלוזורוב באמת מאמינה שבעקבות הכרזת כחלון ייתקפו השווקים בפאניקה והריביות יזנקו? ואם לא, מה נותן לה את הביטחון שהיא צודקת בהיאחזותה בנתון מספרי קלוש כזה או אחר, בעוד שמגלגלי המיליארדים בשווקים שלא יתרגשו בכלל בתחילת המסחר בשבוע הבא, טועים?

הדבר המסוכן ביותר שמדינה יכולה לעשות הוא להיקלע למשבר עם תקציב גירעוני, כי אז מאגר תחמושת ההגנה שלה הוא דל מאוד.

לידיעת מירב ארלוזורוב, בשיא המשבר הפיננסי ב-2009 הייתה יפן עם 200% יחס חוב לתוצר (פי שלושה מבישראל) ועם כמעט 6% אבטלה, מספר שבמונחים יפניים הוא עצום. מאז החוב רק גדל, אבל זה לא הפריע ליפן להתמודד יפה עם המשבר, לא פחות מכל מדינה אחרת, וכיום האבטלה בה ירדה מתחת ל-3.5%. למעשה איני מכיר שום דוגמה למדינה שבגלל תקציב גרעוני התקשתה להתמודד עם משבר כלשהו, כל עוד כמובן הגרעון נקוב במטבע הפנימי ולא במט"ח או במטילי זהב (שזה באמת צרות צרורות).

אפשר גם לדאוג להפחתת מסים מתמשכת לאורך שנים – באמצעות הפחתת החוב, דבר שמביא להפחתת תשלומי הריבית ולשחרור מקורות עצומים למשק. הפחתת החוב מאז 2002 חסכה לישראל הוצאות ריבית של 40 מיליארד שקל בשנה (בשנה!), חיסכון גבוה פי שבעה מזה שמתכנן שר האוצר להחזיר עתה לציבור באמצעות הפחתת מיסים.

קשה לחשוב על בזבוז גדול יותר של הכסף מאשר להחזיר בו חוב בנסיבות הנוכחיות. ישראל משלמת כיום על החוב ריבית שקרובה מאוד לאינפלציה, ואולי אף נמוכה ממנה. אם כך העלות של החוב היא אפסית ואולי אפילו ניתן לומר שהעלות היא שלילית מבחינה ריאלית (תסתכלו למשל על תשואת אג"ח מדדית ל-2018 – היא שלילית!). כלומר ניתן להגדיל את הכנסות המדינה פשוט על ידי לקיחת חובות מתוך הנחה שיישחקו כי הריבית תהיה נמוכה מהאינפלציה.

אבל גם אם מסתכלים על תקופות שבהן הריבית הייתה גבוהה יותר, קשה להתלהב מהפחתת הוצאות הריבית השקלית. ישראל אמנם חסכה הוצאות ריבית, אבל למי בדיוק היא הייתה משלמת את הריבית? לפנסיונרים שלה, לחוסכים שלה, למשקיעים בה. אם אתם פותחים את מסוף הבנק ומסתכלים בעצב על תיק האג"חים הסטטי, תתקשו להתלהב מצהלתה של מירב ארלוזורוב על כך שהכסף נשאר בקופת המדינה ולא מגיע אליכם לחשבון. בפרט הקפיטליסט שמאמין שעדיף שכסף יגיע ישירות לאזרחים מאשר יחולק בידי משרדי הממשלה, לא צריך להתלהב מכך שהממשלה מפסיקה לחלק ריבית לאזרחים ובמקום זאת מותירה את הכסף אצלה.

לשר האוצר, ולראש הממשלה לצידו, אצה הדרך להשיג כותרת. ולא, שלא נבלבל אותם עם הנתונים

ולמירב ארלוזורוב אצה הדרך לשמש כשופר נאמן לקלישאות של נערי האוצר במקום להסתכל על הנתונים היבשים עם מעט יותר עומק ופרספקטיבה.

הפאניקה של מירב ארלוזורוב אינה במקומה

מירב ארלוזורוב, כתבת שאני מעריך בדרך כלל, נשמעת כמעט בהתקף חרדה בכתבה הזו.

http://www.themarker.com/news/1.2067915

מה יהיה?? אין מספיק מיסים!! אין מספיק כסף!! אין מספיק הכנסות!! מאיפה למדינה יהיו שקלים??

ובכן, הבה נרגיע את מירב ארלוזורוב. החרדה אינה במקומה. למדינת ישראל לעולם לא יחסרו שקלים. תמיד אפשר יהיה להנפיק שטרות עם תמונות של בן צבי או אלתרמן, או אם מתעקשים על נשים בשטרות – תמונות של לאה גולדברג או רחל המשוררת. כשהיא לא כותבת על ענייני גרעון בהיסטריה מיותרת, אלא מתעסקת בבעיות אמיתיות של תעסוקת חרדים וערבים וניהול קרנות הפנסיה – מירב היא כל כך מוכשרת ומדברת לעניין, שלדעתי מוצדק יהיה בבוא היום לשים על השטרות גם את תמונתה שלה.