לא כל החבילות נולדו שוות

אם ערך השוויון היה משווק לציבור כסחורה, היה צריך להדביק עליו מדבקה שחורה ובה תמונת גולגולת ואזהרה באותיות קידוש לבנה – מסוכן מאוד לשימוש. אימפריית הרשע הסובייטית נוסדה על אדני השוויון, פוליטיקאים סוציאליסטים שמחריבים את ארצותיהם, כפי שעשו צ'אבס ומאדורו בוונצואלה למשל, באו בשם השוויון.

עתה הביאה לנו מירב ארלוזורוב בטור שלה בדה מרקר דוגמה מעניינת מסוג אחר לשימוש לרעה בערך השוויון. ארלוזורוב טוענת נגד הפטור שניתן ליבוא אישי עד 75 דולר, פטור שהוא ללא ספק אחת מנקודות האור הגדולות במאבק ביוקר המחיה בישראל. היא מכנה אותו "אפליית מס לא הגונה". יש הרבה טיעונים בעד הפטור הזה. הוא כמובן מוזיל את החיים לתושבי ישראל ובמידה דרמטית וראויה לציון. למיטב ידיעתי למ"ס אינה מכניסה את מחירי המוצרים המיובאים באופן אישי מחו"ל למדד. בכך היא מציגה יוקר מחיה מנופח. באופן אישי אני לא לובש, נועל או גורב כמעט שום דבר שנקנה בארץ וגם לא חובש משקפיים מהארץ (לכל המשקפופרים, אל תהססו – זני אופיטקל! ואין לי שם מניות או אפילו בונוס על הפניית גולשים).

הפטור על יבוא אישי מאפשר לצמצם ביורוקרטיה – הדבקת תג מס על כל חבילה הייתה גוררת עומס ביורוקרטי בלתי נסבל. הפטור מקזז את העלות העודפת של יבוא אישי שסתם כך הייתה מקשה על מוכרי סחורה בחו"ל לישראלים להתחרות במוכרי אותה סחורה בישראל עצמה.

אפשר לטעון גם טיעוני נגד. למשל, עידוד היבוא האישי מביא לפגיעה בחנויות הביגוד במרכזי הערים ובקניונים שיכולה להפוך אותם לשוממים ולקלקל את דמותה של העיר. הכישלון המסתמן של קניון TLV במרכז תל אביב מהווה עדות לכך. אם כי בתקווה, יחליפו את העסקים הפחות נחוצים עסקים אחרים כמו בתי קפה, מסעדות, בתי קולנוע, מכוני כושר ובאולינג. חנויות הסלולר הנמצאות בכל פינה מעידות שגם בעידן של הזמנות באינטרנט יש למיקום הפיזי חשיבות.

בנסיבות מסוימות שבהן למדינה היה חסר מט"ח (למרבה המזל, ההיפך הגמור מהמצב הנוכחי שבו בנק ישראל צובר יתרות מט"ח מפלצתיות), אפשר היה גם להלין על הפגיעה במאזן הסחר בעקבות עידוד היבוא האישי.

אבל יש טיעונים שאין לטעון – הם מופרכים ומגוחכים מדי. טיעון האפליה הוא טיעון כזה. טיעון האפליה רלוונטי בין בני אדם. להפלות אדם אחד בגלל מוצאו, מגדרו, גילו, נטייתו לעומת אדם אחר – זה רע. אפליה בין שיטות יבוא היא לא בעיה. למדינה יש את הזכות לעודד מטעמיה שלה פעילות מסחרית אחת על חשבון פעילות מסחרית אחרת. אם מישהו לא מרוצה מכך כי רוצה לעסוק בפעילות המסחרית מהסוג המופלה, יתכבד לו ויבדוק כיצד יכול לשנות את עיסוקו כך שיהנה דווקא מהיתרונות של הפעילות המסחרית מהסוג המועדף.

משקיעים ויזמים רשאים לצפות שהמדינה לא תחליט החלטות שרירותיות ופתאומיות שימוטטו אותם. אם פטור המע"מ על יבוא אישי לא היה קיים כבר שנים, זו הייתה בעיה גדולה להנחית אותו בפתאומיות כך שמשקיעים בעסקי קמעונות יפגעו. אבל הרי הפטור הזה קיים כבר מזמן. כל משקיע ויזם בתחום הכירו על בוריו וידע להתחשב בו כשתכנן את עסקיו. דווקא ביטולו עכשיו יהיה שינוי לא הוגן ולא צפוי של כללי המשחק שעלול לפגוע קשות באתרים כמו דיל-טס למשל.

בעת ובעונה אחת יש להודות שהרחבת פטור המע"מ היא בעייתית, כי היא אכן תפגע בעסקים קיימים באופן שלא יכולים היו לצפות לו. לכן יש היגיון בסירוב להעלותו ל-100 דולר. יש היגיון בסירוב של רשות המסים להרחיב הפטור ממע"מ כך שיחול על יבוא ממחסנים בחו"ל שנעשה בידי גוף עסקי ישראלי.

לסיכום: שינוי לא צפוי של החוק כך שיפגע קשה בעסקים מסוימים – זו בעיה. המשך מצב קיים  שמפלה בין סוגי עסקים – זו אינה בעיה, אם יש היגיון תקף מאחורי מצב זה, ויש היגיון רב בפטור ממע"מ על יבוא אישי עד 75 דולר.

מודעות פרסומת

נבירה בכתבי הקודש של דת המספרים

החלטתם של כחלון ונתניהו לנצל את עודפי גביית המס ולהוריד את המע"מ ואת מס החברות ראויה לכל שבח. במקום להוריד את הכובע, מירב ארלוזורוב מעיתון דה מרקר פתחה בשצף קצף של ביקורת, רובה בשם כל מיני יעדים מספריים שעלולים שלא להתגשם בשל ההחלטה, כאילו יעדים מספריים אלו הם תורה אלוהית. הנה לקט מדבריה של ארלוזורוב בתוספת חוות דעתי.

הגירעון עלול היה להיות גדול יותר, ורק עודפי גביית המסים מאפשרים לו כנראה להתכנס אל תוך הגבול העליון של 2.9% – גבול שנחשב גבוה, ושלא רצוי שמדינה צומחת תגיע אליו.

זו אותה אמונה טפלה – הרעיון שאפשר לקבוע לאחוז הגרעון הרצוי מספר מוחלט (ועוד עם ספרה אחרי הנקודה!) שתקף לכל המדינות הצומחות בכל הנסיבות שהן ביחס לתוצר שלהן. הרי התוצר עצמו הוא  מושג חשבונאי מעורפל שלא כל כך מזמן עבר טלטלה עזה והשתנה שינוי רציני, והוא רחוק מלהקיף כול. ארלוזורוב מלינה על החפיפיות והשטחיות של כחלון, אבל עצם ההיאחזות של עיתונאי כלכלה במונחים כמו 2.9% יחס גרעון לתוצר הוא שיא החפיפיות השטחית.  אפשר לתהות למה ארלוזורוב צריכה להיאחז במספרים מתים, קלושים ושטחיים כל כך, בזמן שיש לה שוק חופשי חי ובועט שמדי דקה בדקה נותן תמחורים לחוב של ישראל, וחוב זה מתומחר כיום ברמת סיכון אפסית ובאותה ריבית בערך כמו זו על החוב האמריקני. האם ארלוזורוב באמת מאמינה שבעקבות הכרזת כחלון ייתקפו השווקים בפאניקה והריביות יזנקו? ואם לא, מה נותן לה את הביטחון שהיא צודקת בהיאחזותה בנתון מספרי קלוש כזה או אחר, בעוד שמגלגלי המיליארדים בשווקים שלא יתרגשו בכלל בתחילת המסחר בשבוע הבא, טועים?

הדבר המסוכן ביותר שמדינה יכולה לעשות הוא להיקלע למשבר עם תקציב גירעוני, כי אז מאגר תחמושת ההגנה שלה הוא דל מאוד.

לידיעת מירב ארלוזורוב, בשיא המשבר הפיננסי ב-2009 הייתה יפן עם 200% יחס חוב לתוצר (פי שלושה מבישראל) ועם כמעט 6% אבטלה, מספר שבמונחים יפניים הוא עצום. מאז החוב רק גדל, אבל זה לא הפריע ליפן להתמודד יפה עם המשבר, לא פחות מכל מדינה אחרת, וכיום האבטלה בה ירדה מתחת ל-3.5%. למעשה איני מכיר שום דוגמה למדינה שבגלל תקציב גרעוני התקשתה להתמודד עם משבר כלשהו, כל עוד כמובן הגרעון נקוב במטבע הפנימי ולא במט"ח או במטילי זהב (שזה באמת צרות צרורות).

אפשר גם לדאוג להפחתת מסים מתמשכת לאורך שנים – באמצעות הפחתת החוב, דבר שמביא להפחתת תשלומי הריבית ולשחרור מקורות עצומים למשק. הפחתת החוב מאז 2002 חסכה לישראל הוצאות ריבית של 40 מיליארד שקל בשנה (בשנה!), חיסכון גבוה פי שבעה מזה שמתכנן שר האוצר להחזיר עתה לציבור באמצעות הפחתת מיסים.

קשה לחשוב על בזבוז גדול יותר של הכסף מאשר להחזיר בו חוב בנסיבות הנוכחיות. ישראל משלמת כיום על החוב ריבית שקרובה מאוד לאינפלציה, ואולי אף נמוכה ממנה. אם כך העלות של החוב היא אפסית ואולי אפילו ניתן לומר שהעלות היא שלילית מבחינה ריאלית (תסתכלו למשל על תשואת אג"ח מדדית ל-2018 – היא שלילית!). כלומר ניתן להגדיל את הכנסות המדינה פשוט על ידי לקיחת חובות מתוך הנחה שיישחקו כי הריבית תהיה נמוכה מהאינפלציה.

אבל גם אם מסתכלים על תקופות שבהן הריבית הייתה גבוהה יותר, קשה להתלהב מהפחתת הוצאות הריבית השקלית. ישראל אמנם חסכה הוצאות ריבית, אבל למי בדיוק היא הייתה משלמת את הריבית? לפנסיונרים שלה, לחוסכים שלה, למשקיעים בה. אם אתם פותחים את מסוף הבנק ומסתכלים בעצב על תיק האג"חים הסטטי, תתקשו להתלהב מצהלתה של מירב ארלוזורוב על כך שהכסף נשאר בקופת המדינה ולא מגיע אליכם לחשבון. בפרט הקפיטליסט שמאמין שעדיף שכסף יגיע ישירות לאזרחים מאשר יחולק בידי משרדי הממשלה, לא צריך להתלהב מכך שהממשלה מפסיקה לחלק ריבית לאזרחים ובמקום זאת מותירה את הכסף אצלה.

לשר האוצר, ולראש הממשלה לצידו, אצה הדרך להשיג כותרת. ולא, שלא נבלבל אותם עם הנתונים

ולמירב ארלוזורוב אצה הדרך לשמש כשופר נאמן לקלישאות של נערי האוצר במקום להסתכל על הנתונים היבשים עם מעט יותר עומק ופרספקטיבה.

הפאניקה של מירב ארלוזורוב אינה במקומה

מירב ארלוזורוב, כתבת שאני מעריך בדרך כלל, נשמעת כמעט בהתקף חרדה בכתבה הזו.

http://www.themarker.com/news/1.2067915

מה יהיה?? אין מספיק מיסים!! אין מספיק כסף!! אין מספיק הכנסות!! מאיפה למדינה יהיו שקלים??

ובכן, הבה נרגיע את מירב ארלוזורוב. החרדה אינה במקומה. למדינת ישראל לעולם לא יחסרו שקלים. תמיד אפשר יהיה להנפיק שטרות עם תמונות של בן צבי או אלתרמן, או אם מתעקשים על נשים בשטרות – תמונות של לאה גולדברג או רחל המשוררת. כשהיא לא כותבת על ענייני גרעון בהיסטריה מיותרת, אלא מתעסקת בבעיות אמיתיות של תעסוקת חרדים וערבים וניהול קרנות הפנסיה – מירב היא כל כך מוכשרת ומדברת לעניין, שלדעתי מוצדק יהיה בבוא היום לשים על השטרות גם את תמונתה שלה.