על מיסוי העושר

במגזין גלובס לסוף השבוע התפרסם ראיון עם גבריאל זוקמן, כלכלן צרפתי שמסייע לעצב את מדיניות המס של המפלגה הדמוקרטית ומספק השראה לרעיונות של אליזבת' וורן וברני סאנדרס למיסוי עושר. מיסוי עושר הוא רעיון קשה ליישום, אף שמונהג בכמה מדינות, כל מדינה עם סייגיה וסיבוכיה. אפילו אם ייבחר נשיא דמוקרטי, האם יהיה לו רוב בסנאט לרעיון הזה? והאם בית המשפט העליון יאשר מס שלכאורה סותר את החוקה? המכשולים גדולים. כבר כתבתי בשלילה גורפת על רעיון מס העושר בפוסט קודם, אבל עכשיו אנסה לבחון אותו יותר לעומק ולמצוא בו גם את החיוב.

מס עושר דומה להגדלת הגרעון

דווקא צרפת, ארצו של הכלכלן זוקמן, צברה ניסיון ממושך עם מס עושר עד שבוטל ב-2017. צריך להגיד שבצרפת יש הרבה יותר הגיון בהטלת מס עושר מאשר בארה"ב. צרפת צריכה אירו בשביל לאזן את התקציב שלה. כך גם ספרד, שהחזירה את מס העושר בעיצומו של המשבר הפיננסי שחוותה. ארה"ב לא באמת צריכה כסף. יש לה מטבע משלה והפדרל ריזרב יכול לייצר כמה דולרים שירצה בכל רגע נתון. אז למה ללכת לדרכים עקלקלות בשביל להשיג כסף. אפשר פשוט להגדיל את הגירעון.

לא על כל מיסוי אפשר להגיד בביטול שעדיף כבר היה להגדיל את הגירעון מאשר להטיל אותו.  מסים על פי רוב מקטינים את יכולת הצריכה במשק ולפיכך יש להם תפקיד אמיתי – הם מפנים משאבים. למי שמוסה יש פחות כסף להשתמש בו כדי לצרוך, והמשאבים שאינו צורך מתפנים. יש סיבה לכך שממשלות שפויות שואפות לקבל הכנסות דרך מיסוי ולא דרך הגדלת הגרעון או הדפסת כסף. ממשלה שתנהג אחרת תביא לעומס עצום על המשאבים בתוכה. יותר מדי כסף ירדוף מספר מוגבל של מצרכים פנויים: למשל דירות, מכוניות, טיסות. כך יעלה המשק על אוטוסטרדה להיפר-אינפלציה.

אבל מס עושר אינו מופנה כלפי יכולת הצריכה. הרי וורן באפט, הדוגמה הפופולארית למי שרכושו היה נחתך תחת מס עושר, לא צורך הרבה. הוא גר באותו בית צנוע יחסית בנברסקה כבר עשרות שנים. גם אם הוא מיליארדר לא טיפוסי והמיליארדר הטיפוסי יותר כן יוריד במשהו את צריכתו בעקבות הטלת מס שנתי על רכושו, האפקט לא צפוי להיות מאוד גדול. הרי מלכתחילה אם מס עושר היה דומה למסים אחרים אפשר היה להסתפק בהמרתו במיסוי הרגיל של הכנסות והוצאות, אולי בתוספת מסים על אחוזות, יאכטות, מכוניות פאר ומטוסים פרטיים, מסים שגם הם שגרתיים למדי. בימינו אנו אפשר היה לדבר גם על מס על צריכת פחמן דו חמצני מופרזת.

ברם, מס עושר הוא מיוחד בכך שמופנה למשאבים שקיימים רק על הנייר. הוא אינו מוכוון נגד הצריכה של העשיר אלא נגד מעמדו ונגד תחושת ההצלחה שלו. כשהוא מוטל, המשאבים שמוחזקים בידי העשיר לא נחסכים. הם רק עוברים מהנייר של העשיר לנייר של הממשלה. אבל בניגוד לעשיר, הממשלה כן רוצה לעשות שימוש בנכסים. היא לא רוצה סתם להחזיק את מניות ברקשייר, היא רוצה להשתמש בשווי שלהן כדי לממן ייצור תרופות לחולים או פצצות לטילים. בשל כך האפקט האינפלציוני של המס דומה למדי לאפקט האינפלציוני של הגדלת גרעון – בשני המקרים הממשלה עושה שימוש בכספים חדשים, אך מבלי שנעשתה פעולה מיסויית שמטרתה להוריד את הלחץ על הצריכה במשק.

אליזבת' וורן הבטיחה שבכסף שתגייס ממיסוי העשירים תצליח לממן מעונות לילדי אמריקה, אבל אין בדבריה הרבה היגיון. הם משקפים את האשליה הילדותית שממשלה צריכה להשיג שטרות ירוקים כדי לממן את תוכניותיה. אבל מובן שזה לא נכון. את השטרות הירוקים ממילא ממשלה יכולה להדפיס כרצונה. מה שהממשלה צריכה זה משאבים, ובמקרה כאן – בשביל מעונות צריך מטפלות. האם המוני מטפלות שעד עתה הועסקו באחוזות של עשירי אמריקה בגידול מאות ילדיו של מיליארדר משלל פילגשיו יוכלו עתה להתפנות לילדי כלל אמריקה? הדברים עבדו כך אולי בעת העתיקה, אבל לא בעת שלנו, דווקא בגלל שהעת שלנו הרבה יותר שוויונית מלכתחילה. גם לעשירים ביותר יש מספר מצומצם של ילדים, ומשפחות ברוכות ילדים מוצאים לרוב דווקא בקרב העניים. המשאבים שדורשים הצרכים של מעמד הביניים גדולים בהרבה מהמשאבים שיתפנו כשתיפגע צריכת העשירים. אפשר כמובן יהיה לייבא מטפלות ממקסיקו או מהפיליפינים באמצעות מט"ח שישולם להן, אבל לשם כך לא צריך למסות את העושר.  אפשר לעשות זאת גם כיום בלי בעיה. הדולר מטבע חזק מאוד בעולם, ודונאלד טראמפ ממילא חפץ להחלישו. שימוש בו לשם גיוס מטפלות זרות או לכל מטרה חברתית אחרת שלוקחת משאבים ממדינות העולם ישרת את המטרה.

אין רע בהגדלת הגרעון

גם אם מס עושר שקול להגדלת הגרעון, הגדלת הגרעון כשלעצמה אינה בהכרח דבר רע בתקופה העולמית הנוכחית שבה הביקושים במשק נותרים חלשים ושבה קיימים עודפי ייצור עצומים בסין ובמקומות אחרים. להיפך היא דבר טוב. אולי יותר קל לשווק לציבור הגדלת תקציב אחראית שבה הכסף נלקח מעשירים מאשר הגדלת גרעון סטנדרטית שבה הכסף נלקח כביכול "מהדורות הבאים". מבחינה זו אפשר שהטלת מס עושר תחולל שגשוג אמיתי. מניות ברקשייר רדומות של באפט יתעוררו לתחיה ויומרו לכסף. בכסף אליזבת' וורן תקים תחנות כוח מבוססות שמש ורוח או תסבסד מכוניות חשמליות, דברים שיוצרים מקומות עבודה. זאת במקום שהכסף יישב לו עצל בחשבון בנק.

הנימוק הלאומני

הבאתי את וורן באפט כדוגמה למי שכספו אינו משמש לצריכה ונמצא בעצם רק על הנייר. כך זה היה עשרות שנים, אבל עתה זה כבר לא בדיוק כך. באפט אדם זקן מאוד ואחרי מותו כמעט כל רכושו יעבור לקרן של ביל גייטס. זו קרן שמשקיעה מיליארדים בעיקר בשיפור תנאי החיים באפריקה. מפעל ראוי להערכה ולהערצה. אבל דווקא המצביע הלאומן הימני, שסולד לרוב ממיסוי עשירים קיצוני, יכול לשמוע על כך ולשאול את עצמו: מדוע כסף שנצבר בהתבסס על הקפיטליזם האמריקני צריך לשרת בסופו של דבר זרים ומדינותיהם. אותה שאלה כמובן יכול לשאול הלאומן האמריקני גם כשהוא שומע על עשיר יהודי-אמריקני שבחר להוריש את כל רכושו למוסדות ישראליים או על המיליארדר שבחר להיפטר מכל רכושו ולהעבירו לצדקה במולדת אבותיו האיריים.

העשירים הם לרוב אנשים אינטליגנטיים ואליטיסטים ותחומי העניין שלהם קוסמופוליטיים. יכול האדם מן השורה להגיד להם: אני רוצה שבעושרכם ייעשה שימוש בארצנו, במקום שבו העניקו לכם את היכולת לייצר אותו ולא במכוני שפכים בלאגוס.

עם זאת, דווקא במונחים של שוויון שכה חביבים על המפלגה הדמוקרטית, למס עושר יכול להיות אפקט רגרסיבי במקרה כאן. האנשים שיהנו ממיסוי של העושר של באפט בארה"ב הם הרבה פחות נואשים מהאנשים שיהנו מהצדקה של באפט באפריקה.  האם באפט מייצג טרנד אמיתי בקרב בני מעמד המיליארדרים להוריש כספם לעניים מרודים מחוץ לארה"ב? מכל מיני ידיעות אנקדוטיות נדמה שכן, אבל קשה לדעת מבלי שנערך על כך מחקר מסודר. לגבי כסף שנתרם בארה"ב עצמה גם כן אפשר לתהות האם החלטות הצדקה של המיליארדים טובות יותר או צודקות יותר מהבחירות שתעשה הממשלה במקומם או להיפך. מס עושר דומה אם כך מהרבה בחינות למס שלא מוטל כיום, מס על צדקה של מולטי מיליונרים.

מס עושר חוסך צריכה בעתיד הרחוק

לגנותו של מס העושר אפשר לטעון כאמור שאינו מפנה משאבים משמעותיים בטווח הנראה לעין. העשירים ממילא לא היו משתמשים בכסף לצריכה, ואם היו משתמשים בו לצריכה, יש מסים אחרים פשוטים יותר שניתן להטיל עליהם. לחילופין אפשר לטעון שהמס חוסך בעיקר הפניית משאבים לצדקה, והתמעטות הצדקה אינה רצויה.  עם זאת בהתבוננות על הטווח הארוך מאוד ייתכן שמס עושר יקשה על נכדיו וניניו ובני ניניו של המיליארדר לנהל חיי שפע בהתבסס על רכושו של סבם הקדמון. הדבר משרת תחושת צדק ושוויון בכך שמקטין את זוכי הלוטו מלידה, אנשים שחייהם כמו חיי אלו בסדרת הטלוויזיה מהאייטיז "שושלת".

מנגד בהקטנת יכולת הצריכה של אנשים שאולי עוד בכלל לא נולדו אין תועלת מיידית. הגדלת השוויון בחברה העתידנית של שנת 2050 או 2100 אינה בעיה שיש לה חשיבות רבה עבור המצביעים בשנת 2020. זאת בעוד הפגמים של מס עושר יורגשו כאן ועכשיו. לדעתי צריך מוח די מעוות כדי לחשוב שמערכת הבחירות ב-2020 אמורה לסוב סביב בעיית הקנאה של האנשים שיחיו בשנת 2080 בצאצאי העשירים.

מס עושר אינו רעיון טוב

לסיכומו של דבר עושר לא מגיע ממסים חדשים, אלא מתמריצים טובים. מס עושר מעוות את הפעילות הכלכלית, מעודד בריחת הון, יוצר סיטואציות בלתי אפשריות עבור יזמים ובעלי עסקים (הם ידרשו להכניס שותפים לא רצויים לעסקים שלהם כדי לממן את מס העושר), דורש מנגנון מסובך לתפעול ולפיקוח ומפתה אנשים נורמטיביים להתעסק בהונאות קטנות – בצרפת הסתבכו בכך המון חברי פרלמנט. זה אינו מס שמשרת מערכת תמריצים מועילה. בעקבות הטלתו כל מיני לוביסטים ובעלי עניין יסתערו על מסדרונות השלטון ויקראו להענקת פטורים לסוגים מסוימים של רכוש. מחקר על מס העושר בשוודיה מצא שעיקר הבעיה שהוא מעורר היא בכך שאנשים פשוט לא מדווחים אמת על רכושם. זהו אם כך פחות מס על העושר ויותר מס על היושר. השוודים כנראה הפנימו זאת והחליטו להיפטר מהמס כבר ב-2007.

בארה"ב ממילא יש מס ירושה שממלא את כל התפקידים של מס עושר, אבל מופעל פעם אחת עבור אדם ולפיכך יעיל לאין ערוך. בערך ויקיפדיה בנושא מצוטט שר אוצר בריטי מהלייבור שטען בשנות השבעים שאחרי חמש שנות עיסוק בנושא עדיין לא שמע על רעיון להטלת מס עושר שנזקו קטן מתועלתו.

הרעיון של דונלד טראמפ

דווקא לדונלד טראמפ היה רעיון מעניין בסוף שנות התשעים – הטלת מס חד פעמי על העושר בשיעור 14.25% למען ביטול החוב הלאומי. רעיון דומה למס חד פעמי על חסכונות הועלה גם בישראל בזמן הפעלת תוכנית הייצוב. מס חד פעמי אולי אינו מעורר כל כך הרבה תמריצים רעים. זאת אם חד פעמיותו תובטח בדרך אמינה, למשל על ידי הבטחתה בחוקה. עם זאת, קשה לי לראות מצב שבו מדינה עם מטבע משלה תעדיף רעיון סבוך ומקומם כזה על פני פתרונות פשוטים יותר שמתבססים על יכולתה להדפיס כסף או על מיסוי שגרתי של הכנסות והוצאות.

לפני סיום אציין שבעבר כתבתי על שיטת מס שמבוססת על סוג ייחודי של מס עושר – מס על שווי קרקע. גם היא מלאה בחסרונות, אבל יש לה גם יתרונות מעניינים מאוד.

שיגעון מצד המהות

מי יותר טוב ליהודים? דונלד טראמפ או המועמד הדמוקרטי? נראה שכיום רוב הישראלים יחשבו שדונלד טראמפ. אבל דווקא מהאגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית, זה שלרוב מרתיע אותנו מאוד, מגיעה בשורה לציונות בדמות רעיונות למיסוי מטורף על עשירים. אליזבת' וורן מציעה מס על נכסי עשירים בסך 2% או 3% שיוטל מדי שנה.

המיסוי הכבד על נכסי עשירים הוא הצעה אבסורדית. זהו מס נוראי, אפילו בצרפת הסוציאליסטית מס מסוג זה בוטל בידי הנשיא מקרון. הרי אין באמת בעיה בכך שאנשים צוברים עושר על הנייר. אין לכך שום משמעות אמיתית. הנייר הוא רק נייר. הבעיה היא בכך שהעשירים עושים שימוש בזבזני בפועל במשאבים מוגבלים. מכלים את משאבי העולם על נשפים ועל מטוסים פרטיים ועל וילות ענק. ברם, מיסוי נכסים רק מעודד צריכה ראוותנית – "נאכל ונשתה כי מחר כספנו ימות", ובכך במקום לפתור בעיה, יוצר אותה. שלא לדבר על הבזבוז העצום מצד המדינה בהפיכת אנשים מוכשרים, אולי רופאים או מהנדסים בפוטנציה, לרואי חשבון ולעורכי דין שיעבירו ימיהם בחישוב נכסים של עשירים ויהגו יומם ולילה בלולאות מס. הקונספט אווילי במיוחד לאור זה שבארה"ב כבר קיים מס ירושה, שבעצם ממלא את המטרה של מס עושר, אבל נכנס לפעולה רק פעם אחת עבור כל אדם ולפיכך יעיל בהרבה (ועדיין בסופו של דבר לא יעיל).

לא במהרה יהיה רוב לרעיון בקונגרס וגם בית המשפט העליון עלול לפסול אותו בטענה שסותר את חוקת ארה"ב שמתירה בפירוש רק מס הכנסה פדרלי. אבל נניח שכן יהיה – בהתחשב במצבה הכלכלי הטוב של יהדות אמריקה, רעיון עיוועים כזה (דה מרקר כמובן מתלהב) נראה כאילו נרקח בישיבה של הסוכנות – איך ניתן לעודד יהודים אמריקנים עשירים לעלות לארץ. ארה"ב היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות וישראל ארץ המגבלות הבלתי אפשריות. אבל כמה קדנציות עם פוליטיקאים מסוגה של וורן בבית הלבן והיוצרות יתהפכו.

בכלל אוסף ההזיות שיוצאות מהמפלגה הדמוקרטית הוא לא ייאמן: מופרך ככל שיהיה מס העושר, מהו בהשוואה לרעיון האחר שהופך לקונצנזוס במפלגה: התנגדות לכל גירוש של מהגרים לא חוקיים. כאילו ארה"ב באמת יכולה ואמורה לאסוף אליה מיליארדים מהעולם השלישי, ואפילו לא על סמך קריטריונים סבירים, אלא על סמך שרירות לבם של מבריחים.

בהחלטה של המפלגה הרפובליקנית למנות את דונלד טראמפ למועמד לנשיאות ב-2016 היה שיגעון מצד הסגנון, ואילו ברעיונות של המפלגה הדמוקרטית לקראת בחירות 2020 יש שיגעון מסוכן יותר – מצד המהות.

מס גבוה תורם להצלחה – המסלול הקופטי

המיעוט הקופטי במצרים הוא בעל מעמד סוציואקונומי גבוה מזה של שכניו הערבים המוסלמים. דבר זה מאפיין את המזרח התיכון כולו שבו מיעוטים דתיים הצליחו כלכלית לאורך הדורות יותר מאשר הרוב המוסלמי. מה מסביר את התופעה? מאמר חדש שפורסם בכתב העת להיסטוריה כלכלית מעלה הסבר מעניין מאוד לתופעה המצרית ואולי גם לתופעה דומה בארצות אחרות. במהלך אלף שנים של דומיננטיות מוסלמית במצרים ועד 1865 נגבה מלא-מוסלמים מס גולגולת, כלומר מס בסכום קבוע ללא קשר להכנסה. היה זה תמריץ עבורם להתאסלם ולהיפטר מהמס. אבל התמריץ עבד באופן שונה בקרב סקטורים שונים. עבור הקופטים העשירים התמריץ לא היה גדול במיוחד, כי מס הגולגולת היווה חלק קטן מהכנסתם. עבור הקופטים העניים עול המס היה עצום. הם היו צריכים לשלם את אותו הסכום ששילמו אחיהם העשירים, אך מתוך הכנסה קטנה בהרבה. התאסלמות הייתה יכולה לפטור אותם מעול כלכלי זה. מרגע שהתאסלמו לא הייתה דרך חזרה להם ולצאצאיהם אחריהם. העונש שהוטל במצרים על מוסלמי שמתנצר היה מוות.

באופן זה לאורך דורות הקופטים העניים יותר נשרו מדתם והצטרפו אל הרוב המוסלמי. המאמר מגבה את הטענה בנתונים אמפיריים. מצרים מחולקת למחוזות ושיעור המס השתנה ממחוז למחוז. במחוזות שבהם שיעור המס היה גבוה לאורך הדורות היו יותר מוסלמים ביחס לקופטים, אך הקופטים היו ברמה גבוהה יותר מבחינה סוציו אקונומית.

כיצד נשמר הפער הסוציו-אקונומי לאורך הדורות? ההסבר המועדף על מחבר המאמר הוא שהקופטים העשירים שמרו על תחומי הצווארון הלבן שבהם שלטו ולא הכשירו בהם עובדים מוסלמים. הוא מודע היטב לכך שאפשר לספק הסבר גנטי לפיו יכולותיהם של הקופטים העשירים, החכמים יותר, ששמרו על דתם עברו מדור לדור, אך דוחה אותו או לפחות ממעיט בערכו על ידי כל מיני תירוצים שנראים לי לא משכנעים במיוחד. ראוי לציון עם זאת שהוא מדגיש שעובדתית האוכלוסיה הקופטית, שלא כמו היהודים, מעולם לא הייתה הומוגנית בשגשוג ובאליטיזם והיא כללה, אפילו עד לא מזמן, מספר רב של אנלפביתים. על הקופטים, שלא כמו על כמו היהודים בארצותיהם, מעולם לא נאסר העיסוק בחקלאות, ורבים מהם היו חקלאים.

הסבר אחד שהמאמר דוחה בצורה משכנעת הוא הסבר האשמה הקולוניאליסטית, לפיו הבריטים העדיפו לקדם מיעוטים לצרכיהם (הסבר דומה לזה ניתן גם כדי להסביר את עליונות הטוסטי ברואנדה) וכך תרמו לשגשוגם של הקופטים. אבל הפער הסוציואקונומי בין קופטים ללא קופטים ניכר ברשומות כבר מאות רבות של שנים קודם לכן.

אם מס הגולגולת הופך את הקופטים למוצלחים יותר לעומת שכניהם המוסלמים, איזו אירוניה זו – האדוקים שבמוסלמים במצרים מלאים תשוקה עד עצם היום הזה להטיל אותו שוב על הקופטים. זו אחת הפנטזיות של האחים המוסלמים.

נגד גידורים

תעודות סל וקרנות מחקות על מניות באות בשתי צורות: בגידור ובלעדיו. המוצר הלא מגודר אמור להחזיר את ערך הנכס שאחריו הוא עוקב, למשל מדד הנאסד"ק או הפוטסי וכיוצא באלו. המוצר השקלי המגודר אמור להחזיר את תשואת המדד, בניכוי החלק של שינוי המטבע. למשל אם הנאסד"ק עמד על 100 וערך הדולר עמד על 4 שקלים, ובסיום התקופה הנאסד"ק עומד על 133 וערך הדולר עומד על 3 ש"ח, התשואה במוצר פיננסי עוקב מגודר תהיה 33% כתשואת המדד ואילו התשואה במוצר פיננסי עוקב שאינו מגודר תהיה אפס. המוצר המגודר נטרל את תנודות המטבע, ואילו המוצר נטול הגידור לא נטרל אותן – את מה שהרווחנו בעליית המדד, הפסדנו בירידת הדולר.

למוצר מגודר יש אם כך יתרון בסיטואציה כמו זו. יתרון נוסף של מוצר מגודר הוא שהמיסוי על עליית ערכו מחושב להבנתי כמו מיסוי כל מוצר פיננסי שקלי, אחרי ניכוי עליית מדד המחירים לצרכן בישראל, בעוד שהמיסוי על עליית ערכו של מוצר לא מגודר מחושב בצורה שונה, שלטווח הארוך היא פחות כדאית.  בנוסף אציין שלגידור מטבעו יש עלויות, אבל זהו עניין של מזל ולעתים גידור יכול גם להניב רווח (ראו סקירה בנושא).

הבעיה הגדולה בהשקעה במוצר מגודר היא שהיא מכניסה להשקעה סיכון במקרה שערך המטבע יצלול. במקרה כזה המשקיע במוצר המגודר יאבד את כספו מבלי שמניות המדד נפגעו כלל. למשל התפוררות ברית המועצות וקריסת מחירי הנפט הפכו את חשבונות הבנק ברוסיה הנקובים ברובל לחסרי ערך. מי שהצמיד כספו לרובל באיזושהי דרך הפסיד הון עתק. למה למי ששם את כספו בנכסים ריאלים לקחת סיכון להתרחשות דומה.

בישראל קריסת השקל יכולה לנבוע מאתגר ביטחוני חמור שתציב לנו מדינת אויב או מעליית פופוליזם סוציאליסטי שיפגע במשקיעים. שני התסריטים נראים לי בעלי סבירות נמוכה, אך ייתכנו גם סיכונים נוספים – למשל הגשמת פנטזיית הימין לסיפוח מלא של השטחים ישמרנו האל, סנקציות מצד מדינות זרות, רעידת אדמה קשה ועוד. לא מיציתי את קשת האפשרויות: הרי די היה במשבר הפיננסי בבריטניה ובברקזיט כדי להוריד את ערך המטבע הבריטי מול השקל בכמעט חצי. ובריטניה עודנה מדינה דמוקרטית משגשגת המצויה בתקופת שלום, והמנהיג הסוציאליסטי הקיצוני אפילו עוד לא עלה שם, גם אם הסקרים הנוכחיים נותנים לו צ'אנס. ייתכנו גם תנודות מטבע טבעיות ולא קטסטרופליות שעדיין יפגעו קשה במשקיעים המגדרים.

יאמר לי מישהו – נכון, המוצר המגודר ייפגע קשות ואף אנושות אם ערך השקל יצלול, אבל במקרה כזו ודאי בנק ישראל יעלה את הריבית על השקל כדי לבלום את המפולת, והמוצר המגודר יהנה מעליית ריבית זו. יש בכך אמת, אך אין לנו שום הבטחה שעליית הריבית תוכל לקזז את נפילת הערך.

טענה אחרת שאפשר להעלות היא שבעוד שהמוצר המגודר מסכן את המשקיע אם יצלול השקל, הוא צפוי להרוויח ממנו אם יצלול הדולר. ומי אמר שהדולר יציב יותר מהשקל. באישיותו הנשיא טראמפ לבטח יציב פחות מראש הממשלה שלנו. בכל אופן יש הבדל שמים וארץ. מוצר לא מגודר מנותק משאלת התנהגות המטבעות ואמור לשקף ביצועים פיננסיים אמיתיים. מוצר מגודר מהווה הימור על התנהגות מטבעות. הימור שייתכן שיצליח, ייתכן שייכשל, אך לא ברור מדוע למשקיע השם כספו על מדדים לטווח הארוך צורך להמר בכלל. חשבו על מנהיג אירן חמינאי, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, חברי הכנסת סמוטריץ' או יחימוביץ' – למה לכם להמר על הנזקים שהם עלולים לגרום כשאתם משקיעים ב-s&p 500.

הערה לסיום: אג"חים הם מטבעם מוצר נומינלי, שההימור על תנודות מטבע מהווה חלק בלתי נפרד משיקולי ההשקעה בו, ולכן האמור כאן מתייחס רק למדדי מניות זרות, על אופיים הריאלי, ולא למדדי אג"חים זרים.

עשרים מי יודע

פסיקה מדכאת בנושא מיסוי יצאה היום מבית המשפט העליון. בית המשפט התחבט בשאלה שמוכרת למשקיעים מביני עניין: מה רמת הפעילות שהחל ממנה המשקיעים אינם נחשבים עוד למשקיעים פסיביים שזכאים לדרגת מס מופחתת אלא לבעלי עסק שעליהם לשלם את מלוא המס המגיע עד לכ-50% (אמנם בניכוי הוצאות). שאלה זו באופן כללי רלוונטית הן למשקיעים בשוק ההון והן למשקיעים בשוק הנדל"ן, אבל הפסיקה הנדונה עסקה במשכירי דירות בשוק הנדל"ן בלבד. כמה דירות הם צריכים להשכיר בכדי לצאת מגדר משקיעים פסיביים שמותר להם לשלם 10% מס בלבד על רווחי ההשכרה. בית המשפט המחוזי, בפסיקה שבעיניי היא נכונה, קבע שכל עוד פעילות ההשכרה עבור כל דירה אינה חורגת מפעילות רגילה של חיפוש שוכרים, החתמתם על חוזה ותיקונים שגרתיים בדירה לבקשתם, ניתן לסבול הגדרת המשכירים כמשקיעים פסיביים אפילו אם בבעלותם כעשרים דירות.

בית המשפט העליון, בפסיקה שיצאה מתחת ידו של השופט דוד מינץ, הפך את הקביעה. לדעת בית המשפט, עצם ההתעסקות במספר רב של דירות בעת ובעונה אחת מלמדת על החזקת עסק ועל כן צריכה להיות ממוסה כמו עסק. כמה דירות אפשר להשכיר מבלי להיחשב לבעל עסק? בפסק הדין יש 105 פסקאות, אבל באף אחד מהן אין תשובה ברורה לשאלה זו. במקום זאת מוגש לקוראי פסק הדין אוסף גדול ומעורפל של מבחנים והבחנות.

סביר להניח שמשכירים מן המניין שמחזיקים לכל היותר ב-3 או 4 דירות לא יינזקו מפסק הדין ועדיין יוכלו להכריז על הכנסתם משכירות כפסיבית וליהנות משיעור המס המופחת. אבל פסק הדין משקף את המגמה הקלוקלת של המשפט הישראלי בעניינים כלכליים – להפוך כל דבר פשוט למורכב, לנצל הזדמנות ליצירת ודאות כדי לחולל חוסר ודאות. במקום לקבוע שמי שמשכיר באופן פסיבי יוכל ליהנות משיעור מס מופחת, בית המשפט העליון יצר הבחנה מעורפלת שמגבירה את הקושי לערוך עסקים בארץ. אם חרה לשופטים שבעלים של עשרים דירות מסוגו של שרגא בירן יכולים ליהנות עדיין משיעור מס מופחת שנועד לדגים קטנים יותר, יכולים היו לקבוע חד משמעית ששמונה דירות למשל או שבע דירות או שש דירות הן הסף שעד אליו ניתן לשלם מס מוקטן. במקום זאת, הם הציפו את המתעניינים בנושא בהררי מלל, שמסקנתם מעורפלת ושיפרנסו רואי חשבון ועורכי דין עד אין קץ. כמה לא פרודוקטיבי וכמה חסר טעם.

לא כל החבילות נולדו שוות

אם ערך השוויון היה משווק לציבור כסחורה, היה צריך להדביק עליו מדבקה שחורה ובה תמונת גולגולת ואזהרה באותיות קידוש לבנה – מסוכן מאוד לשימוש. אימפריית הרשע הסובייטית נוסדה על אדני השוויון, פוליטיקאים סוציאליסטים שמחריבים את ארצותיהם, כפי שעשו צ'אבס ומאדורו בוונצואלה למשל, באו בשם השוויון.

עתה הביאה לנו מירב ארלוזורוב בטור שלה בדה מרקר דוגמה מעניינת מסוג אחר לשימוש לרעה בערך השוויון. ארלוזורוב טוענת נגד הפטור שניתן ליבוא אישי עד 75 דולר, פטור שהוא ללא ספק אחת מנקודות האור הגדולות במאבק ביוקר המחיה בישראל. היא מכנה אותו "אפליית מס לא הגונה". יש הרבה טיעונים בעד הפטור הזה. הוא כמובן מוזיל את החיים לתושבי ישראל ובמידה דרמטית וראויה לציון. למיטב ידיעתי למ"ס אינה מכניסה את מחירי המוצרים המיובאים באופן אישי מחו"ל למדד. בכך היא מציגה יוקר מחיה מנופח. באופן אישי אני לא לובש, נועל או גורב כמעט שום דבר שנקנה בארץ וגם לא חובש משקפיים מהארץ (לכל המשקפופרים, אל תהססו – זני אופיטקל! ואין לי שם מניות או אפילו בונוס על הפניית גולשים).

הפטור על יבוא אישי מאפשר לצמצם ביורוקרטיה – הדבקת תג מס על כל חבילה הייתה גוררת עומס ביורוקרטי בלתי נסבל. הפטור מקזז את העלות העודפת של יבוא אישי שסתם כך הייתה מקשה על מוכרי סחורה בחו"ל לישראלים להתחרות במוכרי אותה סחורה בישראל עצמה.

אפשר לטעון גם טיעוני נגד. למשל, עידוד היבוא האישי מביא לפגיעה בחנויות הביגוד במרכזי הערים ובקניונים שיכולה להפוך אותם לשוממים ולקלקל את דמותה של העיר. הכישלון המסתמן של קניון TLV במרכז תל אביב מהווה עדות לכך. אם כי בתקווה, יחליפו את העסקים הפחות נחוצים עסקים אחרים כמו בתי קפה, מסעדות, בתי קולנוע, מכוני כושר ובאולינג. חנויות הסלולר הנמצאות בכל פינה מעידות שגם בעידן של הזמנות באינטרנט יש למיקום הפיזי חשיבות.

בנסיבות מסוימות שבהן למדינה היה חסר מט"ח (למרבה המזל, ההיפך הגמור מהמצב הנוכחי שבו בנק ישראל צובר יתרות מט"ח מפלצתיות), אפשר היה גם להלין על הפגיעה במאזן הסחר בעקבות עידוד היבוא האישי.

אבל יש טיעונים שאין לטעון – הם מופרכים ומגוחכים מדי. טיעון האפליה הוא טיעון כזה. טיעון האפליה רלוונטי בין בני אדם. להפלות אדם אחד בגלל מוצאו, מגדרו, גילו, נטייתו לעומת אדם אחר – זה רע. אפליה בין שיטות יבוא היא לא בעיה. למדינה יש את הזכות לעודד מטעמיה שלה פעילות מסחרית אחת על חשבון פעילות מסחרית אחרת. אם מישהו לא מרוצה מכך כי רוצה לעסוק בפעילות המסחרית מהסוג המופלה, יתכבד לו ויבדוק כיצד יכול לשנות את עיסוקו כך שיהנה דווקא מהיתרונות של הפעילות המסחרית מהסוג המועדף.

משקיעים ויזמים רשאים לצפות שהמדינה לא תחליט החלטות שרירותיות ופתאומיות שימוטטו אותם. אם פטור המע"מ על יבוא אישי לא היה קיים כבר שנים, זו הייתה בעיה גדולה להנחית אותו בפתאומיות כך שמשקיעים בעסקי קמעונות יפגעו. אבל הרי הפטור הזה קיים כבר מזמן. כל משקיע ויזם בתחום הכירו על בוריו וידע להתחשב בו כשתכנן את עסקיו. דווקא ביטולו עכשיו יהיה שינוי לא הוגן ולא צפוי של כללי המשחק שעלול לפגוע קשות באתרים כמו דיל-טס למשל.

בעת ובעונה אחת יש להודות שהרחבת פטור המע"מ היא בעייתית, כי היא אכן תפגע בעסקים קיימים באופן שלא יכולים היו לצפות לו. לכן יש היגיון בסירוב להעלותו ל-100 דולר. יש היגיון בסירוב של רשות המסים להרחיב הפטור ממע"מ כך שיחול על יבוא ממחסנים בחו"ל שנעשה בידי גוף עסקי ישראלי.

לסיכום: שינוי לא צפוי של החוק כך שיפגע קשה בעסקים מסוימים – זו בעיה. המשך מצב קיים  שמפלה בין סוגי עסקים – זו אינה בעיה, אם יש היגיון תקף מאחורי מצב זה, ויש היגיון רב בפטור ממע"מ על יבוא אישי עד 75 דולר.

כחלון נכשל בהורדת מחירי הדירות, האם מנוחין יצליח?

תוכנית הקלות המס של הרפובליקנים עברה אתמול בסנאט ברוב זעום בתמיכת טראמפ ושר האוצר שלו סטיבן מנוחין. עדיין צריך לגשר על הפערים בין גרסת בית הנבחרים לבין גרסת הסנאט בטרם החוק יאושר סופית, אך כמעט כל המאמץ הושלם.

מדובר בהישג פנומנלי לממשל טראמפ. בדיעבד אפשר לומר שעל אף ההלם מכך שאדם כטראמפ נבחר להתמנות כנשיא ארצות הברית, התועלת שבמעבר תוכנית קיצוצי המס מצדיקה זאת בדיעבד. שוקי המניות האמריקניים מתנהגים בהתאם ושברו שיאים בתקופה האחרונה.

במשך שנים תקפו הרפובליקנים את ממשל אובמה על הגרעון ההולך ומתרחב. אולם בתוכנית זו הם בחרו במודע לפעור חור גדול בגרעון גם אם טשטשו זאת באמצעות תחזיות צמיחה אופטימיות. איזו החלטה נכונה זו. ארה"ב היא המנוע הכלכלי של העולם. כאשר היא בוחרת להרחיב באופן דרמטי את הגרעון שלה, היא פועלת באופן שעשוי לאפשר מיצוי של פוטנציאל הצמיחה העולמי שנותן עידן האוטומציה שבפתח. טענת הנגד שאין אבטלה ולכן פוטנציאל הצמיחה מיצה את עצמו – חלולה. ראשית, העולם גלובאלי ובחלק מהמקומות, למשל האיחוד האירופי, כן יש אבטלה. שנית, אין ספק שחלק משמעותי מכוח העבודה מבצע עבודות לא יעילות, שבמקרה הצורך ואם היה לחץ גדול יותר בשוק התעסוקה, ניתן היה לבצע באמצעות רובוטים או אפילו סוגים פשוטים יותר של אוטומציה (למשל הוספת תפריט לאתר האינטרנט של הבנק במקום שכירת עשרות פקידים).

גם הטענה שהתועלת בתוכנית מוגבלת כי תניב תשואה בעיקר למאיון העליון היא מפוקפקת ביותר. אמת שאם רווחי החברות עולים משמעותית, הנהנים הראשונים הם בעלי המניות. ברם, כמעט לכולם, בארה"ב ובמערב כולו, יש חיסכון פנסיוני, שחלק גדול ממנו נמצא בבורסת המניות באמריקה. והאפקט רחב יותר – כדי לעמוד בתחרות יצטרכו כל מדינות המערב להפחית מסי חברות. בנוסף ברור שתאגיד עם יותר כסף בכיס ועם מחיר מניה בשמים מסוגל להשתמש בכך כדי לגייס עובדים נוספים, דבר שיגדיל את התחרות על העובדים ויעלה משכורותיהם. ישנו גם אפקט התמריץ – הפיכת יזמות למשתלמת יותר מגדילה את המוטיבציה לפתוח מיזם או להרחיבו.

השמאל מנסה להציג את התוכנית כאילו תעלה את המסים על מעמד הביניים בטווח הארוך, אבל זו אמירת אמת שהיא כולה שקר, דבר אופייני לשמאלנים לפעמים. הגבלת תוקף קיצוצי המס למעמד הביניים למשך עשר שנים היא עניין פרוצדורלי שנדרש מתוקף חוקי הסנאט, והקונגרס של שנת 2027 צפוי לנקוט בהליך הסטנדרטי של הארכתם, כפי שקרה בעבר במקרים דומים.

אם ב-2020, כריאקציה לתקופת טראמפ, ייבחר הנשיא ברני סנדרס ולצידו קונגרס דמוקרטי לחלוטין – ההישג הגדול הגלום בהקלות המס של טראמפ לא ייעלם. אולי נטל המס על תאגידים יעלה אז, אך הדמוקרטים ודאי יורידו בהתאם את נטל המס על העניים או ינהיגו תוכניות רווחה ממשלתיות יקרות. הם לא יבזבזו את חקיקתם על מטרה עקרה כמו הורדת הגרעון.

מה תהיה ההשפעה של תוכנית המס במישור המקרו-כלכלי? האם סוף סוף הלחץ בשוק העבודה באמריקה יביא את האינפלציה לרתיחה ויגרום להעלאת ריבית משמעותית אל רמות הריביות ההיסטוריות? ייתכן.

רמת הריבית במדינות המפותחות נוטה להיות דומה. העלאת ריבית בארה"ב תחולל תהליכים שיעלו את הריבית במדינות אחרות, גם אצלנו. כשהריביות עולות, מחירי הנדל"ן כמעט בהכרח צפויים לרדת – כל לוקח משכנתא יוכל להציע פחות כסף במהלך התמקחותו על הדירה שבה הוא מעוניין. הורדת מחירי הדירות בישראל – מה שכחלון לא הצליח לחולל, אולי מנוחין, שר האוצר האמריקני, ועמיתיו הרפובליקנים יצליחו לעשות? לדעתי, זהו תרחיש סביר בהחלט.

אבל איני יכול לסיים בלי הסתייגות: השווקים כרגע לא רואים את העלאת הריבית מגיעה, ועל אף התקדמות אישור רפורמת המס – האג"ח הדולריות ארוכות הטווח מניבות עדיין תשואה נמוכה ביותר. כלומר ההנחה של המשקיעים היא שהריביות יישארו נמוכות גם עוד שנים. אולי מאחר שהשווקים משערים כפי שכתבתי בפוסט קודם, שהכוח של האוטומציה הממשמשת ובאה להגדיל את השפע בעולם ולהפחית מחירים הוא כה גדול, שגם הקלות המס הנוכחיות דלות מכדי לאזן זאת. בנסיבות שבהן המחירים רק יוסיפו לרדת ועובדים ייוותרו חסרי עבודה בשל אוטומציה – לא תהיה הצדקה להעלאת ריבית גם בעתיד.