מס גבוה תורם להצלחה – המסלול הקופטי

המיעוט הקופטי במצרים הוא בעל מעמד סוציואקונומי גבוה מזה של שכניו הערבים המוסלמים. דבר זה מאפיין את המזרח התיכון כולו שבו מיעוטים דתיים הצליחו כלכלית לאורך הדורות יותר מאשר הרוב המוסלמי. מה מסביר את התופעה? מאמר חדש שפורסם בכתב העת להיסטוריה כלכלית מעלה הסבר מעניין מאוד לתופעה המצרית ואולי גם לתופעה דומה בארצות אחרות. במהלך אלף שנים של דומיננטיות מוסלמית במצרים ועד 1865 נגבה מלא-מוסלמים מס גולגולת, כלומר מס בסכום קבוע ללא קשר להכנסה. היה זה תמריץ עבורם להתאסלם ולהיפטר מהמס. אבל התמריץ עבד באופן שונה בקרב סקטורים שונים. עבור הקופטים העשירים התמריץ לא היה גדול במיוחד, כי מס הגולגולת היווה חלק קטן מהכנסתם. עבור הקופטים העניים עול המס היה עצום. הם היו צריכים לשלם את אותו הסכום ששילמו אחיהם העשירים, אך מתוך הכנסה קטנה בהרבה. התאסלמות הייתה יכולה לפטור אותם מעול כלכלי זה. מרגע שהתאסלמו לא הייתה דרך חזרה להם ולצאצאיהם אחריהם. העונש שהוטל במצרים על מוסלמי שמתנצר היה מוות.

באופן זה לאורך דורות הקופטים העניים יותר נשרו מדתם והצטרפו אל הרוב המוסלמי. המאמר מגבה את הטענה בנתונים אמפיריים. מצרים מחולקת למחוזות ושיעור המס השתנה ממחוז למחוז. במחוזות שבהם שיעור המס היה גבוה לאורך הדורות היו יותר מוסלמים ביחס לקופטים, אך הקופטים היו ברמה גבוהה יותר מבחינה סוציו אקונומית.

כיצד נשמר הפער הסוציו-אקונומי לאורך הדורות? ההסבר המועדף על מחבר המאמר הוא שהקופטים העשירים שמרו על תחומי הצווארון הלבן שבהם שלטו ולא הכשירו בהם עובדים מוסלמים. הוא מודע היטב לכך שאפשר לספק הסבר גנטי לפיו יכולותיהם של הקופטים העשירים, החכמים יותר, ששמרו על דתם עברו מדור לדור, אך דוחה אותו או לפחות ממעיט בערכו על ידי כל מיני תירוצים שנראים לי לא משכנעים במיוחד. ראוי לציון עם זאת שהוא מדגיש שעובדתית האוכלוסיה הקופטית, שלא כמו היהודים, מעולם לא הייתה הומוגנית בשגשוג ובאליטיזם והיא כללה, אפילו עד לא מזמן, מספר רב של אנלפביתים. על הקופטים, שלא כמו על כמו היהודים בארצותיהם, מעולם לא נאסר העיסוק בחקלאות, ורבים מהם היו חקלאים.

הסבר אחד שהמאמר דוחה בצורה משכנעת הוא הסבר האשמה הקולוניאליסטית, לפיו הבריטים העדיפו לקדם מיעוטים לצרכיהם (הסבר דומה לזה ניתן גם כדי להסביר את עליונות הטוסטי ברואנדה) וכך תרמו לשגשוגם של הקופטים. אבל הפער הסוציואקונומי בין קופטים ללא קופטים ניכר ברשומות כבר מאות רבות של שנים קודם לכן.

אם מס הגולגולת הופך את הקופטים למוצלחים יותר לעומת שכניהם המוסלמים, איזו אירוניה זו – האדוקים שבמוסלמים במצרים מלאים תשוקה עד עצם היום הזה להטיל אותו שוב על הקופטים. זו אחת הפנטזיות של האחים המוסלמים.

מודעות פרסומת

נגד גידורים

תעודות סל וקרנות מחקות על מניות באות בשתי צורות: בגידור ובלעדיו. המוצר הלא מגודר אמור להחזיר את ערך הנכס שאחריו הוא עוקב, למשל מדד הנאסד"ק או הפוטסי וכיוצא באלו. המוצר השקלי המגודר אמור להחזיר את תשואת המדד, בניכוי החלק של שינוי המטבע. למשל אם הנאסד"ק עמד על 100 וערך הדולר עמד על 4 שקלים, ובסיום התקופה הנאסד"ק עומד על 133 וערך הדולר עומד על 3 ש"ח, התשואה במוצר פיננסי עוקב מגודר תהיה 33% כתשואת המדד ואילו התשואה במוצר פיננסי עוקב שאינו מגודר תהיה אפס. המוצר המגודר נטרל את תנודות המטבע, ואילו המוצר נטול הגידור לא נטרל אותן – את מה שהרווחנו בעליית המדד, הפסדנו בירידת הדולר.

למוצר מגודר יש אם כך יתרון בסיטואציה כמו זו. יתרון נוסף של מוצר מגודר הוא שהמיסוי על עליית ערכו מחושב להבנתי כמו מיסוי כל מוצר פיננסי שקלי, אחרי ניכוי עליית מדד המחירים לצרכן בישראל, בעוד שהמיסוי על עליית ערכו של מוצר לא מגודר מחושב בצורה שונה, שלטווח הארוך היא פחות כדאית.  בנוסף אציין שלגידור מטבעו יש עלויות, אבל זהו עניין של מזל ולעתים גידור יכול גם להניב רווח (ראו סקירה בנושא).

הבעיה הגדולה בהשקעה במוצר מגודר היא שהיא מכניסה להשקעה סיכון במקרה שערך המטבע יצלול. במקרה כזה המשקיע במוצר המגודר יאבד את כספו מבלי שמניות המדד נפגעו כלל. למשל התפוררות ברית המועצות וקריסת מחירי הנפט הפכו את חשבונות הבנק ברוסיה הנקובים ברובל לחסרי ערך. מי שהצמיד כספו לרובל באיזושהי דרך הפסיד הון עתק. למה למי ששם את כספו בנכסים ריאלים לקחת סיכון להתרחשות דומה.

בישראל קריסת השקל יכולה לנבוע מאתגר ביטחוני חמור שתציב לנו מדינת אויב או מעליית פופוליזם סוציאליסטי שיפגע במשקיעים. שני התסריטים נראים לי בעלי סבירות נמוכה, אך ייתכנו גם סיכונים נוספים – למשל הגשמת פנטזיית הימין לסיפוח מלא של השטחים ישמרנו האל, סנקציות מצד מדינות זרות, רעידת אדמה קשה ועוד. לא מיציתי את קשת האפשרויות: הרי די היה במשבר הפיננסי בבריטניה ובברקזיט כדי להוריד את ערך המטבע הבריטי מול השקל בכמעט חצי. ובריטניה עודנה מדינה דמוקרטית משגשגת המצויה בתקופת שלום, והמנהיג הסוציאליסטי הקיצוני אפילו עוד לא עלה שם, גם אם הסקרים הנוכחיים נותנים לו צ'אנס. ייתכנו גם תנודות מטבע טבעיות ולא קטסטרופליות שעדיין יפגעו קשה במשקיעים המגדרים.

יאמר לי מישהו – נכון, המוצר המגודר ייפגע קשות ואף אנושות אם ערך השקל יצלול, אבל במקרה כזו ודאי בנק ישראל יעלה את הריבית על השקל כדי לבלום את המפולת, והמוצר המגודר יהנה מעליית ריבית זו. יש בכך אמת, אך אין לנו שום הבטחה שעליית הריבית תוכל לקזז את נפילת הערך.

טענה אחרת שאפשר להעלות היא שבעוד שהמוצר המגודר מסכן את המשקיע אם יצלול השקל, הוא צפוי להרוויח ממנו אם יצלול הדולר. ומי אמר שהדולר יציב יותר מהשקל. באישיותו הנשיא טראמפ לבטח יציב פחות מראש הממשלה שלנו. בכל אופן יש הבדל שמים וארץ. מוצר לא מגודר מנותק משאלת התנהגות המטבעות ואמור לשקף ביצועים פיננסיים אמיתיים. מוצר מגודר מהווה הימור על התנהגות מטבעות. הימור שייתכן שיצליח, ייתכן שייכשל, אך לא ברור מדוע למשקיע השם כספו על מדדים לטווח הארוך צורך להמר בכלל. חשבו על מנהיג אירן חמינאי, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, חברי הכנסת סמוטריץ' או יחימוביץ' – למה לכם להמר על הנזקים שהם עלולים לגרום כשאתם משקיעים ב-s&p 500.

הערה לסיום: אג"חים הם מטבעם מוצר נומינלי, שההימור על תנודות מטבע מהווה חלק בלתי נפרד משיקולי ההשקעה בו, ולכן האמור כאן מתייחס רק למדדי מניות זרות, על אופיים הריאלי, ולא למדדי אג"חים זרים.

עשרים מי יודע

פסיקה מדכאת בנושא מיסוי יצאה היום מבית המשפט העליון. בית המשפט התחבט בשאלה שמוכרת למשקיעים מביני עניין: מה רמת הפעילות שהחל ממנה המשקיעים אינם נחשבים עוד למשקיעים פסיביים שזכאים לדרגת מס מופחתת אלא לבעלי עסק שעליהם לשלם את מלוא המס המגיע עד לכ-50% (אמנם בניכוי הוצאות). שאלה זו באופן כללי רלוונטית הן למשקיעים בשוק ההון והן למשקיעים בשוק הנדל"ן, אבל הפסיקה הנדונה עסקה במשכירי דירות בשוק הנדל"ן בלבד. כמה דירות הם צריכים להשכיר בכדי לצאת מגדר משקיעים פסיביים שמותר להם לשלם 10% מס בלבד על רווחי ההשכרה. בית המשפט המחוזי, בפסיקה שבעיניי היא נכונה, קבע שכל עוד פעילות ההשכרה עבור כל דירה אינה חורגת מפעילות רגילה של חיפוש שוכרים, החתמתם על חוזה ותיקונים שגרתיים בדירה לבקשתם, ניתן לסבול הגדרת המשכירים כמשקיעים פסיביים אפילו אם בבעלותם כעשרים דירות.

בית המשפט העליון, בפסיקה שיצאה מתחת ידו של השופט דוד מינץ, הפך את הקביעה. לדעת בית המשפט, עצם ההתעסקות במספר רב של דירות בעת ובעונה אחת מלמדת על החזקת עסק ועל כן צריכה להיות ממוסה כמו עסק. כמה דירות אפשר להשכיר מבלי להיחשב לבעל עסק? בפסק הדין יש 105 פסקאות, אבל באף אחד מהן אין תשובה ברורה לשאלה זו. במקום זאת מוגש לקוראי פסק הדין אוסף גדול ומעורפל של מבחנים והבחנות.

סביר להניח שמשכירים מן המניין שמחזיקים לכל היותר ב-3 או 4 דירות לא יינזקו מפסק הדין ועדיין יוכלו להכריז על הכנסתם משכירות כפסיבית וליהנות משיעור המס המופחת. אבל פסק הדין משקף את המגמה הקלוקלת של המשפט הישראלי בעניינים כלכליים – להפוך כל דבר פשוט למורכב, לנצל הזדמנות ליצירת ודאות כדי לחולל חוסר ודאות. במקום לקבוע שמי שמשכיר באופן פסיבי יוכל ליהנות משיעור מס מופחת, בית המשפט העליון יצר הבחנה מעורפלת שמגבירה את הקושי לערוך עסקים בארץ. אם חרה לשופטים שבעלים של עשרים דירות מסוגו של שרגא בירן יכולים ליהנות עדיין משיעור מס מופחת שנועד לדגים קטנים יותר, יכולים היו לקבוע חד משמעית ששמונה דירות למשל או שבע דירות או שש דירות הן הסף שעד אליו ניתן לשלם מס מוקטן. במקום זאת, הם הציפו את המתעניינים בנושא בהררי מלל, שמסקנתם מעורפלת ושיפרנסו רואי חשבון ועורכי דין עד אין קץ. כמה לא פרודוקטיבי וכמה חסר טעם.

לא כל החבילות נולדו שוות

אם ערך השוויון היה משווק לציבור כסחורה, היה צריך להדביק עליו מדבקה שחורה ובה תמונת גולגולת ואזהרה באותיות קידוש לבנה – מסוכן מאוד לשימוש. אימפריית הרשע הסובייטית נוסדה על אדני השוויון, פוליטיקאים סוציאליסטים שמחריבים את ארצותיהם, כפי שעשו צ'אבס ומאדורו בוונצואלה למשל, באו בשם השוויון.

עתה הביאה לנו מירב ארלוזורוב בטור שלה בדה מרקר דוגמה מעניינת מסוג אחר לשימוש לרעה בערך השוויון. ארלוזורוב טוענת נגד הפטור שניתן ליבוא אישי עד 75 דולר, פטור שהוא ללא ספק אחת מנקודות האור הגדולות במאבק ביוקר המחיה בישראל. היא מכנה אותו "אפליית מס לא הגונה". יש הרבה טיעונים בעד הפטור הזה. הוא כמובן מוזיל את החיים לתושבי ישראל ובמידה דרמטית וראויה לציון. למיטב ידיעתי למ"ס אינה מכניסה את מחירי המוצרים המיובאים באופן אישי מחו"ל למדד. בכך היא מציגה יוקר מחיה מנופח. באופן אישי אני לא לובש, נועל או גורב כמעט שום דבר שנקנה בארץ וגם לא חובש משקפיים מהארץ (לכל המשקפופרים, אל תהססו – זני אופיטקל! ואין לי שם מניות או אפילו בונוס על הפניית גולשים).

הפטור על יבוא אישי מאפשר לצמצם ביורוקרטיה – הדבקת תג מס על כל חבילה הייתה גוררת עומס ביורוקרטי בלתי נסבל. הפטור מקזז את העלות העודפת של יבוא אישי שסתם כך הייתה מקשה על מוכרי סחורה בחו"ל לישראלים להתחרות במוכרי אותה סחורה בישראל עצמה.

אפשר לטעון גם טיעוני נגד. למשל, עידוד היבוא האישי מביא לפגיעה בחנויות הביגוד במרכזי הערים ובקניונים שיכולה להפוך אותם לשוממים ולקלקל את דמותה של העיר. הכישלון המסתמן של קניון TLV במרכז תל אביב מהווה עדות לכך. אם כי בתקווה, יחליפו את העסקים הפחות נחוצים עסקים אחרים כמו בתי קפה, מסעדות, בתי קולנוע, מכוני כושר ובאולינג. חנויות הסלולר הנמצאות בכל פינה מעידות שגם בעידן של הזמנות באינטרנט יש למיקום הפיזי חשיבות.

בנסיבות מסוימות שבהן למדינה היה חסר מט"ח (למרבה המזל, ההיפך הגמור מהמצב הנוכחי שבו בנק ישראל צובר יתרות מט"ח מפלצתיות), אפשר היה גם להלין על הפגיעה במאזן הסחר בעקבות עידוד היבוא האישי.

אבל יש טיעונים שאין לטעון – הם מופרכים ומגוחכים מדי. טיעון האפליה הוא טיעון כזה. טיעון האפליה רלוונטי בין בני אדם. להפלות אדם אחד בגלל מוצאו, מגדרו, גילו, נטייתו לעומת אדם אחר – זה רע. אפליה בין שיטות יבוא היא לא בעיה. למדינה יש את הזכות לעודד מטעמיה שלה פעילות מסחרית אחת על חשבון פעילות מסחרית אחרת. אם מישהו לא מרוצה מכך כי רוצה לעסוק בפעילות המסחרית מהסוג המופלה, יתכבד לו ויבדוק כיצד יכול לשנות את עיסוקו כך שיהנה דווקא מהיתרונות של הפעילות המסחרית מהסוג המועדף.

משקיעים ויזמים רשאים לצפות שהמדינה לא תחליט החלטות שרירותיות ופתאומיות שימוטטו אותם. אם פטור המע"מ על יבוא אישי לא היה קיים כבר שנים, זו הייתה בעיה גדולה להנחית אותו בפתאומיות כך שמשקיעים בעסקי קמעונות יפגעו. אבל הרי הפטור הזה קיים כבר מזמן. כל משקיע ויזם בתחום הכירו על בוריו וידע להתחשב בו כשתכנן את עסקיו. דווקא ביטולו עכשיו יהיה שינוי לא הוגן ולא צפוי של כללי המשחק שעלול לפגוע קשות באתרים כמו דיל-טס למשל.

בעת ובעונה אחת יש להודות שהרחבת פטור המע"מ היא בעייתית, כי היא אכן תפגע בעסקים קיימים באופן שלא יכולים היו לצפות לו. לכן יש היגיון בסירוב להעלותו ל-100 דולר. יש היגיון בסירוב של רשות המסים להרחיב הפטור ממע"מ כך שיחול על יבוא ממחסנים בחו"ל שנעשה בידי גוף עסקי ישראלי.

לסיכום: שינוי לא צפוי של החוק כך שיפגע קשה בעסקים מסוימים – זו בעיה. המשך מצב קיים  שמפלה בין סוגי עסקים – זו אינה בעיה, אם יש היגיון תקף מאחורי מצב זה, ויש היגיון רב בפטור ממע"מ על יבוא אישי עד 75 דולר.

כחלון נכשל בהורדת מחירי הדירות, האם מנוחין יצליח?

תוכנית הקלות המס של הרפובליקנים עברה אתמול בסנאט ברוב זעום בתמיכת טראמפ ושר האוצר שלו סטיבן מנוחין. עדיין צריך לגשר על הפערים בין גרסת בית הנבחרים לבין גרסת הסנאט בטרם החוק יאושר סופית, אך כמעט כל המאמץ הושלם.

מדובר בהישג פנומנלי לממשל טראמפ. בדיעבד אפשר לומר שעל אף ההלם מכך שאדם כטראמפ נבחר להתמנות כנשיא ארצות הברית, התועלת שבמעבר תוכנית קיצוצי המס מצדיקה זאת בדיעבד. שוקי המניות האמריקניים מתנהגים בהתאם ושברו שיאים בתקופה האחרונה.

במשך שנים תקפו הרפובליקנים את ממשל אובמה על הגרעון ההולך ומתרחב. אולם בתוכנית זו הם בחרו במודע לפעור חור גדול בגרעון גם אם טשטשו זאת באמצעות תחזיות צמיחה אופטימיות. איזו החלטה נכונה זו. ארה"ב היא המנוע הכלכלי של העולם. כאשר היא בוחרת להרחיב באופן דרמטי את הגרעון שלה, היא פועלת באופן שעשוי לאפשר מיצוי של פוטנציאל הצמיחה העולמי שנותן עידן האוטומציה שבפתח. טענת הנגד שאין אבטלה ולכן פוטנציאל הצמיחה מיצה את עצמו – חלולה. ראשית, העולם גלובאלי ובחלק מהמקומות, למשל האיחוד האירופי, כן יש אבטלה. שנית, אין ספק שחלק משמעותי מכוח העבודה מבצע עבודות לא יעילות, שבמקרה הצורך ואם היה לחץ גדול יותר בשוק התעסוקה, ניתן היה לבצע באמצעות רובוטים או אפילו סוגים פשוטים יותר של אוטומציה (למשל הוספת תפריט לאתר האינטרנט של הבנק במקום שכירת עשרות פקידים).

גם הטענה שהתועלת בתוכנית מוגבלת כי תניב תשואה בעיקר למאיון העליון היא מפוקפקת ביותר. אמת שאם רווחי החברות עולים משמעותית, הנהנים הראשונים הם בעלי המניות. ברם, כמעט לכולם, בארה"ב ובמערב כולו, יש חיסכון פנסיוני, שחלק גדול ממנו נמצא בבורסת המניות באמריקה. והאפקט רחב יותר – כדי לעמוד בתחרות יצטרכו כל מדינות המערב להפחית מסי חברות. בנוסף ברור שתאגיד עם יותר כסף בכיס ועם מחיר מניה בשמים מסוגל להשתמש בכך כדי לגייס עובדים נוספים, דבר שיגדיל את התחרות על העובדים ויעלה משכורותיהם. ישנו גם אפקט התמריץ – הפיכת יזמות למשתלמת יותר מגדילה את המוטיבציה לפתוח מיזם או להרחיבו.

השמאל מנסה להציג את התוכנית כאילו תעלה את המסים על מעמד הביניים בטווח הארוך, אבל זו אמירת אמת שהיא כולה שקר, דבר אופייני לשמאלנים לפעמים. הגבלת תוקף קיצוצי המס למעמד הביניים למשך עשר שנים היא עניין פרוצדורלי שנדרש מתוקף חוקי הסנאט, והקונגרס של שנת 2027 צפוי לנקוט בהליך הסטנדרטי של הארכתם, כפי שקרה בעבר במקרים דומים.

אם ב-2020, כריאקציה לתקופת טראמפ, ייבחר הנשיא ברני סנדרס ולצידו קונגרס דמוקרטי לחלוטין – ההישג הגדול הגלום בהקלות המס של טראמפ לא ייעלם. אולי נטל המס על תאגידים יעלה אז, אך הדמוקרטים ודאי יורידו בהתאם את נטל המס על העניים או ינהיגו תוכניות רווחה ממשלתיות יקרות. הם לא יבזבזו את חקיקתם על מטרה עקרה כמו הורדת הגרעון.

מה תהיה ההשפעה של תוכנית המס במישור המקרו-כלכלי? האם סוף סוף הלחץ בשוק העבודה באמריקה יביא את האינפלציה לרתיחה ויגרום להעלאת ריבית משמעותית אל רמות הריביות ההיסטוריות? ייתכן.

רמת הריבית במדינות המפותחות נוטה להיות דומה. העלאת ריבית בארה"ב תחולל תהליכים שיעלו את הריבית במדינות אחרות, גם אצלנו. כשהריביות עולות, מחירי הנדל"ן כמעט בהכרח צפויים לרדת – כל לוקח משכנתא יוכל להציע פחות כסף במהלך התמקחותו על הדירה שבה הוא מעוניין. הורדת מחירי הדירות בישראל – מה שכחלון לא הצליח לחולל, אולי מנוחין, שר האוצר האמריקני, ועמיתיו הרפובליקנים יצליחו לעשות? לדעתי, זהו תרחיש סביר בהחלט.

אבל איני יכול לסיים בלי הסתייגות: השווקים כרגע לא רואים את העלאת הריבית מגיעה, ועל אף התקדמות אישור רפורמת המס – האג"ח הדולריות ארוכות הטווח מניבות עדיין תשואה נמוכה ביותר. כלומר ההנחה של המשקיעים היא שהריביות יישארו נמוכות גם עוד שנים. אולי מאחר שהשווקים משערים כפי שכתבתי בפוסט קודם, שהכוח של האוטומציה הממשמשת ובאה להגדיל את השפע בעולם ולהפחית מחירים הוא כה גדול, שגם הקלות המס הנוכחיות דלות מכדי לאזן זאת. בנסיבות שבהן המחירים רק יוסיפו לרדת ועובדים ייוותרו חסרי עבודה בשל אוטומציה – לא תהיה הצדקה להעלאת ריבית גם בעתיד.

מס על תנאי

כתבתי כבר על הניסוי האומלל בקיצוץ במסים שהתרחש בקנזס. המושל השמרן חתך בחדות במסים והמדינה נכנסה לגרעונות. עתה התרחשות העבר הזו מאיימת לחבל קשות בתוכנית קיצוץ המסים של הנשיא טראמפ. סנטורים רפובליקנים למודי ניסיון מקנזס רוצים להכניס לקיצוצי המס התניה. הם יחולו רק אם הגרעון לא יעבור סף מסוים.

קשה לחשוב על רעיון גרוע מזה – אם ההכנסות ממיסוי ירדו והגרעון יעלה, סימן הוא שארצות הברית נכנסה למיתון. ביטול קיצוצי המס דווקא אז יהיה הרסני במיוחד. בנוסף קיצוצי מס עם התניה יקטינו את ביטחון העסקים בתחולתם וכך ייצרו מעגל קסמים שלילי שיימנע מהם להועיל.

תוכנית קיצוצי המס יכולה להיטיב מאוד עם הכלכלה האמריקנית והעולמית. פגיעה בה תעשה שמות במדדי המניות וכנראה גם בכלכלה עצמה. זה יהיה טראגי אם היא תיפול קורבן להקבלה פופולארית כל כך אבל שקרית – בין גופים ומדינות שאין להם מטבע משלהם ולכן כפופים לעריצות מאזן ההכנסות וההוצאות, לבין אלו שיש להם מטבע משלהם ויכולים להדפיסו כרצונם ובשל כך גרעונות חסרי כל חשיבות מבחינתם.

אפשר להתנות קיצוצי המס בגורמים חיצוניים, אבל אלו לא צריכים להיות גרעונות. זו יכולה להיות למשל הריבית. אפשר לקבוע שאם הריבית על אג"ח אמריקני ארוך טווח תתקרב לשיעור שמלמד על חשש גובר לחדלות פירעון, למשל 8%, אז יתבטלו הקיצוצים. התניה כזו יכולה גם לרצות את הסנטורים החוששים וגם להיות לא מזיקה בעליל. לכולם ברור שבעידן עודף ההיצע הנוכחי הסיכוי שהריביות יזנקו לגבהים כאלו קלוש. במקרה הלא סביר שבו בכל אופן הריביות יעלו כך, הכבדה במסים תהווה רעיון הגיוני.

טראמפ זולל את חמוצי אמריקה

ב"נאום החמוצים" שנשא השבוע עם פתיחת מושב הכנסת הצביע ראש הממשלה נתניהו על הפרדוקס המובנה בגישתן הפוליטית של האליטות השבעות במדינה, מי שהוא כינה בשנינות "החמוצים". הן כל כך מתעבות את הנהגתו, מלינות על המצב המדרדר ועל המדינה הקורסת. ועם זאת בחייהן הפרטיים הן חוגגות בטיסות ובבתי קפה את עידן השפע העולמי והמקומי שאנו חיים בו. עידן שפע שנגרם הרבה בשל מדיניות נתניהו השמרנית, הן מבחינת גישתה הידידותית למשקיעים מבחוץ והן מבחינת סלידתה מלקיחת סיכונים ביטחוניים. גם תרמה לו העובדה שביבי היה חכם ויצירתי דיו כדי להביא את סטנלי פישר כנגיד בנק ישראל בזמנו, וכך ישראל יצאה ללא פגע מהמשבר הגלובאלי.

האליטות השבעות והחמוצות מתעבות מדיניות שמיטיבה עם העשירים, אבל בחברה מבוססת הטכנולוגיה והמדע שלנו הן הן בעלות יכולת ההתעשרות. הן מתעבות מדיניות אגרסיבית נגד ערבים, אבל בניהן יכולים, כמו כל אחד אחר, למות מפגיעת רקטה פלסטינית או מפיצוץ מחבל מתאבד. הן מתעבות את נתניהו אבל מרוויחות, אולי אף יותר מכל אחד אחר במדינה, ממדיניותו.

מעבר לים מצוי הנשיא טראמפ במצב דומה. הוא מנסה לקדם רפורמת מס שתיטיב בעיקר עם העשירים, אבל העשירים בכלל לא מצביעים לו. הם סולדים ממנו והעדיפו את יריבתו הילארי על פניו. פרדוקס שכזה. ברם, טבעי שטראמפ יקדם כזו תוכנית שתכלול קיצוצי מס נרחבים. כמיליארדר בעצמו וכימני שבז לערכי השוויון, הוא מבין היטב את התועלת שבחופש כלכלי. ברורה לו הברכה בחיים כלכליים שבהם רצונו של אדם להתעשר אינו תועבה שהממשלה מנסה לחבל בה בכל מאודה.

בכל אופן צורמת העובדה שטראמפ נבחר בידי המצביעים במערב וירג'יניה הנחשלת, ויקדם מדיניות שתומכת במיליונרים של מדינות חוף האוקיינוס במזרח ובמערב. כאן עלה טראמפ על פטנט גאוני. לא הוא בעצמו מן הסתם, כי הוא מצטייר כחצי אנלפבית עם הפרעות קשב חמורות, אבל יועציו. בתוכנית המס המוצעת, לצד הקלות המס הגדולות, יונהג שינוי משמעותי במדיניות הקיזוזים. מס ששולם למדינות עצמן לא יקוזז ולא יוכר בידי הממשל הפדרלי. מדינות שבהן שיעור מס ההכנסה נמוך יושפעו מעט, ולעומת זאת נטל המס יעלה משמעותית על תושבי מדינות שבהן שיעור המס גבוה. באלו מדינות נטל המס המדינתי גבוה? כמובן – במדינות החוף הליברליות. ניו יורק וקליפורניה הן בין המקומות בעולם עם נטל המס הגבוה ביותר על משקיעים. הן צריכות למסותם כדי לממן את תוכניות הרווחה הנדיבות שלהן. הממשל הפדרלי מממן בעקיפין את המיסוי הזה, על ידי ויתורו על מסים משלו לתושבי מדינות אלו. עתה טרמאפ הולך לקחת להן את קערת הגלידה. לא היה ברור אם הרפורמה יכולה לעבור בבית הנבחרים, כי יש שם צירים רפובליקניים שבאים מקליפורניה ומניו יורק, והם מאוד לא אהבו את הקונספט המוצע והצטרפו לדמוקרטים המתנגדים. אבל הצלחת ההצבעה שנערכה שם השבוע מלמדת שככל הנראה לרעיון יש תוחלת. חמוצי אמריקה יחמיצו פנים, ובניגוד לחמוצי ישראל, בצדק גם מבחינתם האישית.