המלך לבוש, הכלכלנים בעירום

בנשיאות טראמפ יש אלמנט של "המלך הוא עירום". ולא במובן שאותו מפיצה התקשורת לפיו טראמפ עצמו הוא המלך העירום. זה ברור מאליו שטראמפ הוא לא בדיוק המנהיג המערבי הטיפוסי בעידן המודרני אלא בריון נבער וגס רוח. הצבעה על כך אינה משולה למעשהו של הילד יוצא הדופן שמעז להגיד כי המלך הוא עירום, אלא היא חלק מהקונפורמיזם האליטיסטי הרגיל.

"המלך הוא עירום" מתאים יותר לתאר דווקא את האופן שבו טראמפ עצמו מתייחס לתופעות העולם. הוא אינו כבול לנורמות המורכבות ולעתים מנותקות מהמציאות שטבעו האליטות והשתעבדו אליהן, ויכול להצביע על דברים כהווייתם בהתבוננות כמו ילדותית תמימה וישירה. דוגמה לכך אפשר לראות בזעזוע שהנחיל טראמפ לגארי קוהן יועצו הכלכלי בדיאלוג הבא:

השיחה הוסטה לדיון על הצורך להוריד במידה משמעותית את מס החברות. בסוגיה זו היתה תמימות דעים בין טראמפ לקוהן, אך טראמפ החזיר את השיחה לסוגיית הדפסת כסף. "אנחנו פשוט נלווה", הוא אמר לקוהן. הספר מציין, שטראמפ התאהב ברעיון שהממשל הפדרלי, שהוא יעמוד בראשו – ממשל שנהנה מדירוג האשראי הטוב בעולם – יוכל ללוות בשער הריבית הנמוך ביותר בשוק. (כוונת טראמפ היתה שלצורך פרעון החוב הזה, יכול פדרל ריזרב להדפיס כסף).

אתה פשוט אינך יכול להדפיס כסף, חזר ואמר קוהן.

"למה לא, למה לא"? – התעקש הנשיא המיועד.

מובן שהמציאות הכלכלית בעשור האחרון מלמדת שדווקא אין שום בעיה להדפיס כסף כאשר שער הריבית כה נמוך. בניגוד לתיאוריות של הכלכלנים החששנים, יפן וארה"ב עשו זאת בהצלחה רבה וללא תופעות לוואי. התיאוריות של הכלכלנים הן עירומות וטראמפ הוא המלך, כמו שמשתקף במצב הכלכלי המזהיר של ארה"ב בתקופתו.

כהערת אגב, גם בפסיכולוגיה טראמפ הוא מאמין גדול בתיאוריה שמתיישבת גם עם הקומון סנס וגם עם הממצאים המדעיים, אבל האליטות מתעבות אותה – בני אדם הם תוצר של הגנטיקה שלהם.

 

מודעות פרסומת

הקריסה שלא ממשמשת לבוא

בגיליון אוגוסט של המגזין ליברל כתב הלל גרשוני על "תרמית הביטוח הלאומי".

בחברת ביטוח אתה מקבל רק אם אתה משלם. לא שילמת פרמיה – לא קיבלת. שילמת פרמיה גבוהה – קיבלת ביטוח מקיף יותר. בביטוח הלאומי בדרך כלל אין קשר בין התשלום לתקבול. אתה משלם לא לפי הכיסוי שאתה רוצה לקבל, אלא לפי ההכנסות שלך וסוג העבודה שלך. ואתה מקבל לרוב בלי קשר למה ששילמת.

עד כאן – אמת לאמיתה. הביטוח הלאומי אינו באמת ביטוח. זו תוכנית ממשלתית להענקת קצבאות שמשום מה, בשם הסירבול, הביורוקרטיה ומצג השווא, גם צירפו אליה אגף שעסוק בגביה ומיסוי. אפשר היה לבטל את העיסוק של הביטוח הלאומי בגביה ובמקום זאת להעלות את מס ההכנסה בכמה אחוזים, מה שלא היה מצריך תוספת כוח אדם.

מכאן גולש גרשוני לאמירה מפוקפקת מאוד, שלמעשה סותרת לחלוטין את הרישא.

זו מערכת קורסת. כיום נמצא הביטוח הלאומי בעודף של מיליארדים. אבל חישוב אקטוארי, הנסמך על כמות מקבלי הקצבאות העולם יחסית למשלמים, מתוך שבתוך כ-27 שנה הביטוח הלאומי יפשוט את הרגל.

מנקודה זו ממשיך גרשוני ומחדד את המסר באמצעות הביטויים "תרמית פונזי" ו"פראיירים".

האמת היא שתחילתו של המאמר שלו שהיא אמת צרופה, הסבירה מדוע סופו שגוי ומופרך. קצבאות הביטוח הלאומי הן חלק אינטגרלי מתוכניות התקציב הממשלתיות. הביטוח הלאומי מחובר למדינה ולמוסדותיה בעטיניו. הוא לעולם לא יפשוט רגל מאחר שלמדינה יש את מדפסת הכסף והיא תמיד תוכל להדפיס כסף כדי לממן את קצבאותיו. אם לפונזי המקורי הייתה מדפסת דולרים הוא לא היה פונזי אלא הנדיב הידוע.

יאמר גרשוני או מי מטעמו – נכון, אפשר יהיה להדפיס כסף, אבל לכסף לא יהיה ערך, אפשר יהיה להמיר מזוודת שטרות בנייר טואלט כמו בוונצואלה וכהנה וכהנה טענות מסוג זה.

בפועל אנחנו מצויים אחרי שנים של אינפלציה אפסית. השקל חזק ואילו בעיית יוקר המחיה לא נובעת מחולשתו אלא קשורה בקשר הדוק בעיקר למחסור בדיור וכנראה תישאר כך בשל הנתונים הדמוגרפיים. כל עוד גרעין התמריצים הקפיטליסטי יישמר, המצאות שונות ומשונות ימשיכו להפוך את החיים לזולים יותר. האייפון המדהים של שלשום יימכר בגרושים מחר ואוטומציה תקטין את עלויות העבודה (מי יודע אולי יום אחד כחלק מההתייעלויות אפילו יסגרו את אגף הגביה בביטוח הלאומי). בנסיבות אלו סביר להניח שממשלות, כמו ממשלת יפן מזה עשורים, רק יצטרכו להדפיס כסף בקדחתנות כדי למנוע לחצים דפלציוניים, ואין פסול בכך שחלק מהכסף יודפס עבור קצבאות הזקנים, הנכים והמובטלים של הביטוח הלאומי.

הם רק מעמידים פנים שאינם מבינים

אחד הניסויים הקלאסיים בפסיכולוגיה חברתית נעשה בידי הפסיכולוג היהודי-אמריקני סולומון אש בשנות החמישים. המשתתפים בניסויים של אש נתבקשו לאמוד אורכם של קווים שהוצגו להם ולבחור אומדן נכון מתוך כמה אופציות, משימה שנבנתה כך שתהיה קלה עד גיחוך. ברם, היה טוויסט. נחקריו של אש ישבו לצדם של אחרים, משתפי פעולה בסתר עם הפסיכולוג, שענו בכוונה את התשובה השגויה בעליל. רוב הנחקרים התמימים לא עמדו בלחץ החברתי וגם הם אמרו אותה תשובה שגויה, חוששים לסטות מהקונצנזוס. כאשר אש שאל אותם מאוחר יותר מדוע ענו כפי שענו, התברר שלדבריהם לא באמת השתכנעו מדעת הרוב, רק פשוט חששו למרוד בה. זה לא שלחץ חברתי כל כך משכנע, העניין הוא שמפחיד למרוד בו בגלוי.

אולי דבר דומה קורה במקרו-כלכלה. היום תעבור בקונגרס האמריקני באופן סופי ומוחלט רפורמת המס שמגדילה משמעותית את הגרעון התקציבי. במשך שנים משמש נושא הגרעון וההפחדות הכרוכות בו כמקבילה לקווים בניסוי של אש – שקר בוטה שלכאורה מוסכם על כולם, ושמי שמפקפק בו מת מפחד וצריך להסתיר זאת בלבו. הרי כביכול הוא תומך בהמטת אסון על הדורות הבאים! אבל בנסיבות מסוימות ניתן לחלץ את האמת, כמו שאש הצליח לעשות זאת כשגישש אצל נחקריו בתום הניסוי.

את האמת אפשר לחלץ מפוליטיקאים כשהם נאבקים על דברים שחשובים להם, כמו קיצוצי מס לעשירים ולתאגידים שעבורם הרפובליקנים השליכו לפח את משנתם לגבי סכנות הגרעון הגבוה. מנגד הדמוקרטים והעיתונות השמאלנית שעכשיו זועקים בשם הגרעון, גילו בו אפס עניין בשנים עברו, כשממשל אובמה חתר להגדילו בשם תוכניות חברתיות והשקעות בתשתית.

את הסוחרים במניות ואת המשקיעים לא שואלים במפורש אם הם מפחדים מגרעון או לא. אם היו שואלים אותם, אולי היו עונים בחיוב, מפחדים להישמע חסרי אחריות ושיקול דעת. אבל על השקפתם האמיתית בנושא ניתן ללמוד בדרך עקיפה. מה קרה בשווקים מאז התברר שתוכנית קיצוצי המס תעבור. מדדי המניות המריאו מעלה בעוד שהתשואות על האג"ח לא. דהיינו השווקים אומרים בפה מלא: המשק יצמח אבל מבלי שהדבר יגרום לעלייה משמעותית בריביות ובאינפלציה.  במילים אחרות: הגידול בגרעון יהיה רק לטובה.

אי אפשר לבטל את האפשרות שבעתיד בטיימינג גרוע במיוחד, כמו בשיאו של שפל כלכלי, תחזור היסטריית הגרעון, אבל לעת עתה אפשר לסכם בסיפוק שמקבלי ההחלטות העולמיים מבינים את האמת פחות או יותר. הם רק מעמידים פנים שלא. 

מס על תנאי

כתבתי כבר על הניסוי האומלל בקיצוץ במסים שהתרחש בקנזס. המושל השמרן חתך בחדות במסים והמדינה נכנסה לגרעונות. עתה התרחשות העבר הזו מאיימת לחבל קשות בתוכנית קיצוץ המסים של הנשיא טראמפ. סנטורים רפובליקנים למודי ניסיון מקנזס רוצים להכניס לקיצוצי המס התניה. הם יחולו רק אם הגרעון לא יעבור סף מסוים.

קשה לחשוב על רעיון גרוע מזה – אם ההכנסות ממיסוי ירדו והגרעון יעלה, סימן הוא שארצות הברית נכנסה למיתון. ביטול קיצוצי המס דווקא אז יהיה הרסני במיוחד. בנוסף קיצוצי מס עם התניה יקטינו את ביטחון העסקים בתחולתם וכך ייצרו מעגל קסמים שלילי שיימנע מהם להועיל.

תוכנית קיצוצי המס יכולה להיטיב מאוד עם הכלכלה האמריקנית והעולמית. פגיעה בה תעשה שמות במדדי המניות וכנראה גם בכלכלה עצמה. זה יהיה טראגי אם היא תיפול קורבן להקבלה פופולארית כל כך אבל שקרית – בין גופים ומדינות שאין להם מטבע משלהם ולכן כפופים לעריצות מאזן ההכנסות וההוצאות, לבין אלו שיש להם מטבע משלהם ויכולים להדפיסו כרצונם ובשל כך גרעונות חסרי כל חשיבות מבחינתם.

אפשר להתנות קיצוצי המס בגורמים חיצוניים, אבל אלו לא צריכים להיות גרעונות. זו יכולה להיות למשל הריבית. אפשר לקבוע שאם הריבית על אג"ח אמריקני ארוך טווח תתקרב לשיעור שמלמד על חשש גובר לחדלות פירעון, למשל 8%, אז יתבטלו הקיצוצים. התניה כזו יכולה גם לרצות את הסנטורים החוששים וגם להיות לא מזיקה בעליל. לכולם ברור שבעידן עודף ההיצע הנוכחי הסיכוי שהריביות יזנקו לגבהים כאלו קלוש. במקרה הלא סביר שבו בכל אופן הריביות יעלו כך, הכבדה במסים תהווה רעיון הגיוני.

עולם פוסט מדפסת

לכלכלה יש שני צדדים. צד היצע, מאגר המוצרים שנמצאים על המדף בסופרמרקטים ובחנויות השונות, וצד ביקוש, הקונים שמגיעים אל החנויות האלו מצוידים בכסף.    בזמן זה של המאה ה-21 אנחנו מוצפים בתוצרת שמגיעה בהמוניה ובזיל הזול מכל מקום ובפרט מבתי החרושת של העולם השלישי. לא כל המוצרים זמינים בשפע, למשל דירות במרכז הארץ. אבל רוב הדברים זולים ונגישים במידה שלא היה לה אח ורע. מרהיטים ובגדים ועד לתעבורת המידע והתקשורת הגלובאלית. מטיסות זולות ועד למכשירי חשמל ביתיים. בארץ תמיד מים וחשמל היו שני משאבים שקראו לנו בפרסומות להמעיט בצריכתם. על חברת החשמל אמרו בזמנו שהיא התאגיד היחיד בעולם שמפציר בפרסומות לא להשתמש בתוצרתו. מאז הוקמו מתקני התפלה, נמצא גז בקרקעית הים, ואפילו בדברים אלו נראה שאין מחסור.  אם משהו נראה לך יקר במידה שערורייתית (וזו אינה דירה במרכז הארץ), אולי פשוט לא חיפשת מספיק בחנויות האינטרנט הסיניות. לאחרונה גיליתי זאת שוב כשהתברר לי שאני יכול להזמין משקפיים נפלאות מהאתר הסיני זני אופטיקל (במספר העדשה המופרז המתאים לי) בחמישית המחיר שגובים עליהם האופטיקאים בארץ.

בכל רגע נתון יכולים קברניטי הכלכלה לטלטל את המאזן בין הביקוש וההיצע ולהטות את הכף כך שדווקא צד ההיצע יהיה חנוק, והדבר יורגש בעליות מחירים חדות בענפי המשק השונים. הם פשוט יכולים לשחרר לשוק יותר כסף. הם יכולים לצפצף על החשש מגרעונות. זה בעצם המרשם של אסכולת ה-MMT שהתייחסתי אליה לפני שני פוסטים.  כשהכסף יציף את השווקים לא יהיה מחסור בקונים שיגיעו אל החנויות מצוידים בכסף. ומכיוון שכך המחסור יהיה בסחורה עצמה.

הבה נחשוב על העולם שבו מדפיסי הכסף מנצחים בוויכוח הכלכלי, שבו הכסף מחולק להמונים בנדיבות. האם זו אוטופיה סוציאליסטית?  ספק רב. זו אולי אוטופיה קפיטליסטית.

זאת משום שבעולם כזה הבעיה היחידה שנותרה היא בעיית צד ההיצע, בעיית המחסור. לסוציאליזם אין פיתרון לבעיות של צד היצע. הערכים שהוא מקדש – שוויון במקרה הטוב, צרות עין במקרה הרע, אינם מוסיפים שום היצע לעולם. הם מקטינים תמריצים, הם מחוללים מחסור, הם מחליפים שפע קפיטליסטי בעמידה בתור.

זהו אבסורד לראות את ההיצמדות למאזנים ולגירעונות כאידאולוגיה קפיטליסטית. זו אידאולוגיה שמבליטה בעיה כלכלית מלאכותית – חוסר התאמה בין מאזנים למציאות. לפיכך היא מחוללת עולם כלכלי שהפתרונות בו אינם פתרונות קפיטליסטיים. בעולם כזה אפשר למשל לטעון, כמו שיש הטוענים באמת, שהפתרון לבעיית העדר הביקושים הוא למסות את העשירים שאינם צורכים כל כך ולהעביר כספם לעניים שצורכים, כדי שהמאזנים יתאזנו ויותר כסף יתגלגל במשק.

מי שהשוק החופשי הקפיטליסטי יקר ללבו ירצה לראות עולם שבו הפתרונות היחידים לבעיות הכלכליות הם קפיטליסטיים. לכן הוא צריך לקוות בכל ליבו שכמהלך מקדים ניפטר מכל הקשיים המלאכותיים הקשורים לצד הביקוש. דהיינו הרשויות ידאגו שלאנשים יהיו מספיק ז'יטונים לשחק איתם בקזינו הקפיטליסטי, שמספיק כסף יסתובב בארנקים.

ומצד שני, מי שהדפסת כסף יקרה ללבו, כמו אנשי ה-MMT, מוטב שישלים עם זה שאחרי שהדפסה כזו תהפוך לחלק משגרת החיים הכלכלית, כמו שמציעים היום כבר רבים, הסוציאליזם כבר לא יהיה סחורה בשוק הרעיונות. האנושות תתמודד מול מחסור במוצרים, לא מול מחסור בפיסות נייר עליהן מצוירים פוליטיקאים (או משוררות). מה יש לסוציאליזם להציע מול מחסור במוצרים? שהממשלה תעסיק פועלים בעבודות יזומות מלאכותיות? שוועדי עובדים יתאגדו כדי להעצים עוד יותר המחסור? שהממשלות יבריחו תאגידים ויסתכנו בכך שיסגרו פסי יצור? רק לקפיטליסטים תהיינה תשובות אינטליגנטיות בעולם שבו ההסתמכות על המדפסת כדי לפתור בעיות צד הביקוש מובנת מאליה לכול, והשאלה היא רק איך ממשיכים מכאן הלאה.

עץ שלא גדל בקנזס, עדיין גדל באמריקה

קנזס הפכה למשל ולשנינה בארצות הברית. המושל השמרן שלה החיל קיצוצי מס נרחבים, בין היתר בהקלה על חברות ארנק. הוא הבטיח שכתוצאה מפעולותיו הסקטור הפרטי בקנזס ישגשג ויצור משרות למכביר. בפועל קיצוצי המס תרמו מעט מאוד לצמיחת הסקטור הפרטי ובעיקר קלעו את המדינה למשבר וחייבו קיצוצים כואבים בתקציב. המושל לא הבין אמת כלכלית פשוטה: אין לקנזס עץ שמצמיח כסף. בלי שתקבל הכנסות ממסים תתקשה לממן הוצאות. גם היומרה למשוך משקיעים ובעלי עסקים הייתה מוגזמת. מיסוי מדינתי בארה"ב הוא רק חלק קטן מעול המס הכולל ובמילא ברור למשקיעים שאם מדינה נכנסת לגרעון עמוק כדי לממן להם הקלות מס, אין אלו הקלות שניתן לבנות עליהן לאורך ימים. רפובליקנים מתונים ודמוקרטים התאחדו עכשיו בבית המחוקקים של קנזס כדי להעלות שוב את המסים והצליחו לחוקק חוק בנושא ברוב מיוחס הגובר על הווטו של המושל. קנזס לא מדינה שבה שולטים השמאלנים. היא נתנה לדונלד טראמפ את האלקטורים שלה וברוב גדול. אבל מחוקקיה היו מספיק פרגמטיים להבין שהניסוי נכשל.

פרשנים בארצות הברית תיארו את מה שקרה בקנזס כאות לתוצאה שתתקבל בארצות הברית כולה אם תאומץ תוכנית קיצוצי המס של טראמפ. משבר תקציבי שיחייב העלאת מס מהירה. אבל איזו הקבלה שגויה זו – לקנזס אין עץ שמצמיח כסף אבל לממשל הפדרלי יש מטבעה ומדפסת. קנזס מוגבלת בידי המאזן הכספי. הממשל הפדרלי לא. קנזס לא תהנה בהכרח מהחיסכון במס. הדולרים שלא שולמו לה יכולים להיות מבובזים באוקלהומה או בנברסקה, אבל דולר שלא שולם ישירות בארצות הברית בהכרח עדיין יגיע בסופו של דבר למערכת הכספים הדולרית האמריקנית בצורה אחרת. קיצוצי מס בקנזס יכולים להיות אסון בעוד שקיצוצים פדרליים יצליחו מאוד. 

ליברטריאני בלי פטיש למתכות

ליברטריאנים, אלו שמאמינים שהתערבות ממשלה היא שורש כל רע, סולדים מפעילות בנק מרכזי הקובעת את שערי הריבית ומיועדת לייצב את זרימת הכסף במשק. בנק מרכזי הוא מבחינתם הרעה החולה האופיינית של החיים: מקור סמכות שלטוני יחיד שמשבש את הפעילות הכלכלית החופשית. הבעיה עם השקפה ליברטריאנית זו היא שהיא מחליפה רע בגרוע יותר. האלטרנטיבה האהובה על הליברטריאנים היא חזרה לשימוש במתכות כמטבע, מטבע על בסיס כסף או על בסיס זהב, שיטה שקיינס כבר ראה כשריד ברברי והייתה בשיאה בשבילי הדרכים של ימי הביניים.  גם מה ליברטריאני בכך? למען האמת קשה לחשוב על רגולציה הרסנית ומטורפת מזו לחבל איתה בשוק החופשי – לחייב את הציבור להצמיד את חיי המסחר שלו לזמינותן של מתכות לא רלוונטיות.

אבל יש אנשים עם זיק ליברטריאני בנשמתם שהם גם, מצד שני, מפוכחים ונבונים בסוגיה זו. אחד מהם הוא הכלכלן האמריקני סקוט סאמנר. הוא מאמין שבנק מרכזי צריך להיות מחויב לשמירה על יעד אחד – סך הפעילות הנומינלית במשק תעמוד על סכום קבוע, שיגדל בקצב איטי, בשלושה או ארבעה אחוזים, משנה לשנה. אבל הוא מציע להוציא את שיקול הדעת לגבי השמירה על היעד מידי אנשי הבנק המרכזי ולהעביר אותה לשווקים. אם תתקבל הצעתו, בבורסות בעולם יסחרו חוזים על התמ"ג הצפוי. אם החוזה יראה שהתמ"ג הצפוי נופל מהיעד, הבנק המרכזי ידפיס כסף (באמצעות קניית חוזים) עד שהמחיר יעלה למחיר הרצוי. אם ההיפך יקרה והתמ"ג הצפוי יעלה על היעד, הבנק המרכזי יספוג כסף (באמצעות מכירת חוזים) עד שמחיר החוזה ירד למחיר הרצוי.  יש הרבה תהיות טכניות על האופן שבו ימומש הרעיון והמתעניינים בכך יכולים להעמיק בכתיבתו של סאמנר, כלכלן מבריק שבמהלך העשור האחרון הפך מפרופסור אלמוני לאחד הדמויות החשובות במקרו-כלכלה.

כיום סאמנר פועל להקים שוק תחזיות ראשוני לתמ"ג כהוכחת התכנות, ומגייס לשם כך כסף. היום דיווח שהצליח לגייס תרומה של 50 אלף דולר כפרס לחוזים תמ"ג בהצלחה. אם מישהו סבור שיש לו כישורים יוצאי דופן לעמוד על מצב המקרו-כלכלה, הנה נפתחה לו זירת פעולה שבה אפשר להרוויח כסף מניבוי חכם של התמ"ג.