Archive for the ‘מדפסת הכסף’ Category

עץ שלא גדל בקנזס, עדיין גדל באמריקה

10 ביוני 2017

קנזס הפכה למשל ולשנינה בארצות הברית. המושל השמרן שלה החיל קיצוצי מס נרחבים, בין היתר בהקלה על חברות ארנק. הוא הבטיח שכתוצאה מפעולותיו הסקטור הפרטי בקנזס ישגשג ויצור משרות למכביר. בפועל קיצוצי המס תרמו מעט מאוד לצמיחת הסקטור הפרטי ובעיקר קלעו את המדינה למשבר וחייבו קיצוצים כואבים בתקציב. המושל לא הבין אמת כלכלית פשוטה: אין לקנזס עץ שמצמיח כסף. בלי שתקבל הכנסות ממסים תתקשה לממן הוצאות. גם היומרה למשוך משקיעים ובעלי עסקים הייתה מוגזמת. מיסוי מדינתי בארה"ב הוא רק חלק קטן מעול המס הכולל ובמילא ברור למשקיעים שאם מדינה נכנסת לגרעון עמוק כדי לממן להם הקלות מס, אין אלו הקלות שניתן לבנות עליהן לאורך ימים. רפובליקנים מתונים ודמוקרטים התאחדו עכשיו בבית המחוקקים של קנזס כדי להעלות שוב את המסים והצליחו לחוקק חוק בנושא ברוב מיוחס הגובר על הווטו של המושל. קנזס לא מדינה שבה שולטים השמאלנים. היא נתנה לדונלד טראמפ את האלקטורים שלה וברוב גדול. אבל מחוקקיה היו מספיק פרגמטיים להבין שהניסוי נכשל.

פרשנים בארצות הברית תיארו את מה שקרה בקנזס כאות לתוצאה שתתקבל בארצות הברית כולה אם תאומץ תוכנית קיצוצי המס של טראמפ. משבר תקציבי שיחייב העלאת מס מהירה. אבל איזו הקבלה שגויה זו – לקנזס אין עץ שמצמיח כסף אבל לממשל הפדרלי יש מטבעה ומדפסת. קנזס מוגבלת בידי המאזן הכספי. הממשל הפדרלי לא. קנזס לא תהנה בהכרח מהחיסכון במס. הדולרים שלא שולמו לה יכולים להיות מבובזים באוקלהומה או בנברסקה, אבל דולר שלא שולם ישירות בארצות הברית בהכרח עדיין יגיע בסופו של דבר למערכת הכספים הדולרית האמריקנית בצורה אחרת. קיצוצי מס בקנזס יכולים להיות אסון בעוד שקיצוצים פדרליים יצליחו מאוד. 

ליברטריאני בלי פטיש למתכות

24 במאי 2017

ליברטריאנים, אלו שמאמינים שהתערבות ממשלה היא שורש כל רע, סולדים מפעילות בנק מרכזי הקובעת את שערי הריבית ומיועדת לייצב את זרימת הכסף במשק. בנק מרכזי הוא מבחינתם הרעה החולה האופיינית של החיים: מקור סמכות שלטוני יחיד שמשבש את הפעילות הכלכלית החופשית. הבעיה עם השקפה ליברטריאנית זו היא שהיא מחליפה רע בגרוע יותר. האלטרנטיבה האהובה על הליברטריאנים היא חזרה לשימוש במתכות כמטבע, מטבע על בסיס כסף או על בסיס זהב, שיטה שקיינס כבר ראה כשריד ברברי והייתה בשיאה בשבילי הדרכים של ימי הביניים.  גם מה ליברטריאני בכך? למען האמת קשה לחשוב על רגולציה הרסנית ומטורפת מזו לחבל איתה בשוק החופשי – לחייב את הציבור להצמיד את חיי המסחר שלו לזמינותן של מתכות לא רלוונטיות.

אבל יש אנשים עם זיק ליברטריאני בנשמתם שהם גם, מצד שני, מפוכחים ונבונים בסוגיה זו. אחד מהם הוא הכלכלן האמריקני סקוט סאמנר. הוא מאמין שבנק מרכזי צריך להיות מחויב לשמירה על יעד אחד – סך הפעילות הנומינלית במשק תעמוד על סכום קבוע, שיגדל בקצב איטי, בשלושה או ארבעה אחוזים, משנה לשנה. אבל הוא מציע להוציא את שיקול הדעת לגבי השמירה על היעד מידי אנשי הבנק המרכזי ולהעביר אותה לשווקים. אם תתקבל הצעתו, בבורסות בעולם יסחרו חוזים על התמ"ג הצפוי. אם החוזה יראה שהתמ"ג הצפוי נופל מהיעד, הבנק המרכזי ידפיס כסף (באמצעות קניית חוזים) עד שהמחיר יעלה למחיר הרצוי. אם ההיפך יקרה והתמ"ג הצפוי יעלה על היעד, הבנק המרכזי יספוג כסף (באמצעות מכירת חוזים) עד שמחיר החוזה ירד למחיר הרצוי.  יש הרבה תהיות טכניות על האופן שבו ימומש הרעיון והמתעניינים בכך יכולים להעמיק בכתיבתו של סאמנר, כלכלן מבריק שבמהלך העשור האחרון הפך מפרופסור אלמוני לאחד הדמויות החשובות במקרו-כלכלה.

כיום סאמנר פועל להקים שוק תחזיות ראשוני לתמ"ג כהוכחת התכנות, ומגייס לשם כך כסף. היום דיווח שהצליח לגייס תרומה של 50 אלף דולר כפרס לחוזים תמ"ג בהצלחה. אם מישהו סבור שיש לו כישורים יוצאי דופן לעמוד על מצב המקרו-כלכלה, הנה נפתחה לו זירת פעולה שבה אפשר להרוויח כסף מניבוי חכם של התמ"ג.

אירופה – הקייס האופטימי

30 ביוני 2016

בעקבות סופת הברקזיט אירופה והאליטות שמנהלות אותה ביד רמה סופגות כל כך הרבה השמצות, שלא יהיה מקורי במיוחד להוסיף עליהן. מעניין יותר דווקא להתוות את הקייס האופטימי בעד אירופה ובעד עתידה. וזאת יש לזכור – מאז היטלר התאבד בבונקר שלו, והלוחמים שבו משדות הקרב של מלחמת העולם השנייה, נבואות זעם לגבי אירופה לרוב התפוגגו ואילו האופטימיים שראו הכול באור ורוד ורוד יצאו צודקים.  כמה שונים העשורים מאז המלחמה מהזוועות הבלתי נתפסות שאירופה נדונה אליהן במחצית הראשונה של המאה העשרים.

ההגירה

אירופה רשמה לזכותה בחודשים האחרונים הישג גדול שממעטים לדבר עליו – הצניחה הדרמטית (98%!) בשיעור המהגרים מהמזרח התיכון בעקבות מדיניות נוקשה יותר של החזרת מהגרים לטורקיה. ממעטים לדבר על ההישג כי אינו נוח לאוהבי אירופה. הם אוהבים אותה בשל ההומניות והקוסמופוליטיות שלה. והיד הקשוחה כלפי מהגרים היא אלמנט חדש בה עבורם, צורם וגס. ממעטים לדבר עליו כי גם הצד השני, מנבאי השחורות הימניים, חש אכזבת מה כאשר אירופה אינה מתאסלמת בקצב שיוציא את תושביה הנוצריים לבריקדות.

אבל הישג זה מגלה עובדה שחשיבתה לאירופה קיומית, וגם אנחנו גילינו אותה אחרי הקמת הגדר בגבול מצרים. מדינה מערבית, מפותחת וליברלית יכולה לנקוט באמצעים שימנעו הגירה בלתי מבוקרת אליה, וימנעו קץ תרבותי מהיר מידיהם של ארגוני זכויות אדם.

ההגירה מאפריקה המצויה בפיצוץ אוכלוסין עדיין מגיעה לאירופה דרך איטליה בקצב של מאות אלפים בשנה, והיא מעלה סכנה אחרת, פחות משמעותית מבחינת הטרור, אבל משמעותית לא פחות מבחינת הפערים החברתיים. היא מעלה את החשש שמדינת הרווחה האירופית השוויונית תהפוך בעתיד לברזיל שבה פאבלות מוכות פשע רצחני מתקיימות לצד משכנות פאר שתושביהן חיים מאחורי הגנת סורג ובריח. גם כאן נראה שהאירופים יצליחו למצוא בסוף, אחרי ההתמהמהות וההיסוס האופייניים להם, למצוא פיתרון המבוסס על המודל הטורקי – הרבה כסף למדינות אפריקאיות בתמורה לכך שישאירו את תושביהן אצלן.

הכלכלה

משבר כלכלי אמיתי משקף מחסור – כך היה בימים עברו בשנות בצורות, האסמים היו ריקים ואנשים היו נותרים רעבים. לא כל כך מזמן – רק לפני מאה שנים, אנשים מתו ברעב מחריד בירושלים.  גם בימינו אנו בוונצואלה ההמונים רעבים ללחם. כתב סוציאליסט אמריקני אחד שניסה להגן מעט על מורשת צ'אבס ובקיא במצבה של ונצואלה אמר שפני הדברים שם אינם כה נוראים כפי שניתן להבין מהתקשורת העולמית. עובדה – בשכונות של העשירים הסופרמרקטים מלאים. סניגוריה על צ'אבס?  אולי להיפך – נראה שמשנתו מהווה דרך כל כך לא אפקטיבית להשגת שוויון. עד כדי כך שאפילו לא הצליחה להשיגו בדרך הקלה – על ידי הפיכת כולם לאומללים במידה שווה.

המשבר הכלכלי באירופה הוא במידה רבה ההיפך מהמשבר בוונצואלה. זהו משבר שפוקד מקום שבו אין שום מחסור, ושמדינת הרווחה הצליחה לקדם בו שוויון מהסוג היפה – שבו טוב לכולם. הסופרמרקטים משופעים בכל טוב גם בשכונות העניות, והמחירים בו אינם עולים, אלא יורדים. הבעיה הכלכלית הנוכחית אינה נובעת מכך שיש חוסר, אלא יש עודף – יש שפע מכל דבר, ולפיכך התמריץ עבור יצרנים להשקיע בהקמת מפעלים נוספים, עבור קבלנים לבנות בניינים נוספים – הוא נמוך מדי וכתוצאה מכך הצמיחה נמוכה. מדברים הרבה על כך שאירופה המזדקנת זקוקה באופן נואש לידיים עובדות צעירות, אבל המציאות מוכיחה ההיפך. צעירי דרום אירופה נותרים מובטלים. עם ההמצאות שמבשר העתיד – השתכללות הרובוטיקה, המכונית ללא נהג – בעיית האבטלה עלולה רק להחמיר.

אבל למשבר כלכלי של עודף שפע יש פתרון טריוויאלי עד גיחוך. תן לאנשים כסף ביד, והם כבר ימצאו דרכים לצרוך יותר ויותר מהשפע הזה. כבר שבע שנים שהאליטות הכלכליות העולמיות מסרבות בעקשנות לנקוט בפתרון הזה ובמקומו מכריזות על צעדי צנע וחתירה לאיזון תקציבי חסרי שחר. אבל יש סיבות לאופטימיות. יש יותר קולות שקוראים להנהגת הפתרון האחד שבטוח שיעבוד – הקלה כמותית להמונים שתזרים את הכסף ישירות לכיסים של האזרחים. הצבעת הברקזיט שמשקפת בין השאר את מרמור ההמונים ממצב הכלכלה רק מגבירה את הלחץ על האליטות הממאנות. כפי שכתבו היום בכלכליסט, ההליקופטר עם הכסף מחמם את המנוע. זו התקדמות מבורכת לרעיון טוב. כשכתבתי דברים דומים בראשית ימי הבלוג, הרעיון היה עוד ממש בשוליים.

הדמוגרפיה

ספק אם כדור הארץ המתחמם והולך באמת זקוק לעוד בני אדם שחיים ברמת חיים מערבית. כך שירידה בילודה בעולם המתועש אינה בהכרח דבר רע. אמת, אם הירידה הדמוגרפית תימשך לאורך דורות רבים, היא עלולה להביא בסופו של דבר לחיסול התרבות האירופית, אבל זו אקסטרפולציה מרחיקת לכת.  כמו שמדינות ערב ואירן הולכות ונסוגות משיעורי הילודה המטורפים שרווחו בהן במהלך המאה הקודמת בגלל הקושי להתמודד עם השלכות פיצוץ האוכלוסין, כך סביר להניח שמדינות אירופה ימצאו דרכים לחולל תנועה הפוכה ולתמרץ את האזרחיות שלהן להוליד יותר כשהדבר יידרש. הונגריה המתמודדת עם אוכלוסייה מדלדלת כבר החלה במהלך של תמריץ כספי דרמטי למשפחות בנות שלושה ילדים ומעלה, ואם הדבר יצליח, יקומו לה חקיינים.

מי שחושב שהדמוגרפיה עתידה לחסל אירופה רואה בדמיונו המוני מוסלמים נוהרים אליה והופכים אותה לחליפות איסלמית אומללה. אבל התמונה במציאות מורכבת יותר. ראשית, לא כל המוסלמים הם דאעש. כורדים וטורקים הוכיחו כשירות לאינטגרציה מוצלחת, בניגוד אולי למרוקנים, סעודים ומצריים. שנית, כפי שכבר כתבתי, אירופה מראה כוחה בימים אלו בבלימת הגירה מוסלמית המונית, ואויבי ההגירה רק צוברים כוח פוליטי. שלישית, האירופים תמיד יכולים לדלל את ההגירה המוסלמית בהגירה ממדינות אחרות שלתושביהן יכולת מוכחת להיטמע באירופה ולהיטיב עם תרבותה כמו סינים והודים. יש הרי גם מיליארדים כאלו, וארה"ב, קנדה ואוסטרליה כבר מפיקות תועלת רבה מהגעתם.

האיום הצבאי

מאז תום מלחמת העולם השנייה הפצצה האטומית הוכיחה עצמה כמשמרת השלום הגדולה ביותר. לשתי מדינות מערב אירופיות יש פצצת אטום – צרפת ובריטניה (לפחות עד שסקוטלנד תפרוש). גרמניה יכולה להשיגה בנקל אם רק תרצה, ואילו ארה"ב עם הארסנל הגרעיני שלה מחויבת להגן על חברותיה בנאט"ו. לאור זה קשה לראות תוקפן חיצוני כמו רוסיה או אירן או אפילו מוטציה פראית במיוחד של דאעש מאיימים להפר את השלווה האירופית בקנה מידה גדול. עם טרור אפשר לחיות כמו שאנחנו מגלים כשאנו שבים לשבת בבתי הקפה של שרונה רק מעט אחרי שהדם נשטף, וכמו שימשיכו להפנים באירופה. אבל המחשבה על טנקים של צבא כובש אכזר פולשים לפריז או ללונדון נראית שייכת למדע בדיוני, ועד כמה שניתן להעריך ולדמיין, כך יהיה כל ימי חיינו.

ימי ה-MMT

15 במרץ 2016

הפופולאריות של ברני סאנדרס בארה"ב מדאיגה. פוליטיקאי שאין לו סנטימנטים רבים מדי למדינת ישראל אבל יש לו סנטימנטים לפידל קסטרו, הוא בעל סיכוי להפוך לנשיא. הצלחתו בקמפיין צריכה לעורר דיון אסטרטגי אצל קובעי המדיניות שלנו – איך תוכל ישראל לתפקד בלי גב אמריקני. נכון שבקונגרס ישראל צפויה ליהנות מתמיכה רחבה עוד שנים רבות, אבל בנושאי חוץ וביטחון לנשיא סמכויות בלעדיות, והקונגרס לא יוכל להושיענו בשעת משבר אם הנשיא לא ירצה בכך.

אבל אין רע בלי טוב – בעקבות קמפיין סאנדרס התיאוריה המוניטרית המודרנית, מה שמכונה MMT, זוכה פתאום לתשומת לב. כמה מהכלכלנים הבכירים בזרם משמשים כיועצים לסאנדרס. כתבתי בעבר בהרחבה ובאהדה רבה על הרעיונות של MMT. הרעיון המרכזי של התיאוריה הוא שממשלות מודרניות אינן מממנות תקציביהן באמצעות גביית מסים, אלא באמצעות יכולתן להדפיס כסף. לכן אין חשיבות מיוחדת לכך שכמות המסים שנגבו תהיה זהה להוצאות. במילים אחרות – אין שום בעיה עם גרעונות תקציביים.
באופן רשמי סאנדרס אינו מציע לממן את הוצאות העתק שמתכנן על ידי הדפסת כסף אלא על ידי מיסוי כבד, בפרט של עשירים. כך שהשפעת MMT נראית מוגבלת. אבל יהיה קשה מאוד פוליטית להעלות מסים בשיעורים כאלו, ולכן בפועל כדי לממן הוצאות בהיקפים גדולים תידרש חשיבה נוסח MMT.

כתבה מעניינת באתר בלומברג דנה ב-MMT ובהשפעותיה על קמפיין סאנדרס. דונאלד טראמפ והמועמדים הרפובליקניים האחרים צפויים להתרחק מ-MMT כמו ממגפה, כי היא נתפסת כמעודדת ממשלה גדולה ובזבזנית, תועבה במונחים שמרניים, אבל מאחר שהם מציעים קיצוצי מס עצומים מבלי לקצץ בהוצאות בהיקף דומה, רעיונות של MMT יכולים היו לספק להם גב.

הרהורים נוספים על פיגועי פריז

17 בנובמבר 2015

האם צרפת תצא מהצנע?

כידוע מלחמת העולם השנייה הביאה את השפל הגדול לקיצו. הצורך להילחם בהיטלר הביא להדפסת כסף בקנה מידה גדול וכך סיים את תקופת השפל שנבעה מההתעקשות שלא להדפיס די הצורך.

אמת היסטורית זאת הביאה את פול קרוגמן לשאול בפוסט בבלוגו שאלה שכבר עלתה בתגובות לרשומה קודמת בבלוגי – האם יש סיכוי לשחזור העבר. האם גם עתה ייתכן שצרפת תבזבז מספיק למען ביטחון האומה עד כדי כך שתוכל להשתקם מהנזק שהמיטה מדיניות הצנע על כלכלתה. קרוגמן עורך חישוב זריז ומסיק שלא. בהנחה שצרפת תוציא לכל היותר סכום דומה לזה שארה"ב הוציאה אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר, מדובר בכסף קטן – שני אחוזים בודדים מהתמ"ג השנתי. אין די בכך כדי לגבור על נזקי הצנע.

אני חושב שיש בעיה עוד יותר עמוקה בטענה שצרפת תצא מהצנע באמצעות בזבוז על הגנה. צרפת אינה בעלת מטבע משלה. אם תיכנס לחובות עתק כדי לממן את הגנתה היא תידרש לכך שהשווקים הבינלאומיים יממנו את החובות האלו בריבית נמוכה. ממש כפי שיוון זקוקה לכך שהשווקים יקנו את חובותיה. דבר זה שונה מאוד ממצבה של ארצות הברית, הבעלים על הדולר האמריקני, שיכולה להדפיס בעצמה די כסף כדי לממן כל בזבוז. אפשר אמנם לטעון שההבדל תיאורטי כי בפועל צרפת מדינה מספיק דומיננטית בגוש האירו כדי שהבנק המרכזי של אירופה ייעתר לכל דרישה להדפיס כסף לקנות בו את חובותיה, מה שאינו מוכן לעשות עבור היוונים ללא גזרות צנע חמורות.

מדוע בעצם פיגועים כל כך מעניינים?

בלוגר כלכלי פופולארי אחר, מאט איגלסיאס, העלה שאלה שתמיד קופצת אחרי פיגועים. מדוע הם כל כך מטרידים את העולם.  הנזק שהם גורמים בנפש אינו גדול יותר מנזק של גורמי מוות אחרים שגם הם פתאומיים ואלימים ועלולים לקטוף חיים צעירים בין רגע. בתאונות דרכים נהרגים בצרפת מדי שנה יותר מ-3,000 איש. מניין ההרוגים בפאריז מתגמד מול מספר זה.

השאלה חוזרת גם אצלנו. אם יצחק רבין היה קם מקברו היה אולי מזדעזע לראות שהסכמי אוסלו כשלו ושהטרור נמשך. אבל האם היה מקדיש אפילו דקה לחשוב על כך שמספר ההרוגים השנתי בתאונות דרכים נחתך בחצי לעומת המצב בתקופתו כראש ממשלה? בהשוואה למצב ב-1995, בעשור הזה ניצלים ממוות מדי שנה 350 ישראלים, מספר השקול למניין קורבנות במלחמה בינונית. אם נשקלל גם את הגידול באוכלוסיה מאז, הירידה בהרוגים מרשימה עוד יותר.

אני חושב שההבדל הוא בכך שאנו פחות מוטרדים מאסונות שנזקם מוגבל גם בתסריט הגרוע ביותר. אם לא היה שיפור בכלי הרכב, בתשתיות וברפואת הטראומה, היינו מאבדים עוד מאות אזרחים בשנה בדרכים. היה זה אובדן קשה המסב סבל נורא לאנשים שאהבו אותם, אך הוא לא היה ממוטט את יסודות החברה.

לעומת זאת אם הג'יהדיסטים לא ייעצרו, הם יכולים להמיט חורבן בקנה מידה עצום, כפי שהמיטו בארצות אחרות. כל אחד מבין זאת אינטואיטיבית. מה עוד שבצרפת גם השכל הישר מלמד שבהתמודדות מול האיסלאם הנסיבות הדמוגרפיות הן לרעת הרפובליקה בטווח הארוך. אם מספר ההרוגים בדרכים בצרפת היה עולה חלילה מ-3,000 ל-4,000 בשנה הדבר היה מטריד ומצער ומחולל עוגמת נפש אנושית איומה, אך איש לא היה רואה בכך אות לקיצה הקרוב של הרפובליקה. מספר הרוגים קטן בהרבה בטרור לעומת זאת נתפס כבר כקנרית המבשרת קריסה אולטמטיבית, כי אכן טרור יכול להביא בסופו של דבר לקריסה כזו.

מעניין שלא רק אסונות מידי אדם יכולים לחולל אפקט הדומה לאפקט הפסיכולוגי של הטרור. דומה לו ההיסטריה שהייתה סביב מגפת האבולה. לא היה שום יחס בין מספר מקרי המוות בפועל, בפרט בעולם המערבי, לבין נפח הסיקור. אבל המחשבה על מה שיכול לקרות בתסריט הגרוע מכול, שבו ערי העולם הגדולות יהפכו לשוממות כמו בסרט אפוקליפסה בעקבות המגפה, העצימה לאין ערוך את האסון המוגבל.

הפסיכולוגיה האנושית בעד הדפסת כסף

18 באוקטובר 2015

אני קורא בימים אלו את הספר Misbehaving מאת ריצ'ארד ת'אלר. זה ספר מאוד נחמד לקריאה, מלא תובנות מרתקות ועמוס באנקדוטות משעשעות ואף ברגש, שילוב מיוחד לספר רציני שכתב כלכלן בכיר, שותפם של כהנמן וטברסקי בחקר הכלכלה ההתנהגותית, וכזה שמנבאים שאף יזכה בפרס נובל בעתיד הלא רחוק.

אחד הקטעים בספר מתאר מה שבעיניי הוא הראיה הניצחת לאסכולה התומכת בהדפסת כסף מסיבית בזמן משבר. הוא מציג ניסוי שבמהלכו הוגשו שני קטעי קריאה למשתתפים, והם התבקשו להגיד אם מה שקראו הוא הוגן או לא הוגן.

הקטע הראשון: חברה מצליחה להשיג רווחיות קטנה. היא פועלת בתוך קהילה השרויה במיתון עם שיעור אבטלה גבוה וללא אינפלציה. יש הרבה אנשים שהיו להוטים לעבוד בחברה. החברה מחליטה להוריד משכורות ב-7% באותה שנה.

הקטע השני: חברה מצליחה להשיג רווחיות קטנה. היא פועלת בתוך קהילה השרויה במיתון עם שיעור אבטלה גבוה ואינפלציה בשיעור 12%.  החברה מחליטה להעלות משכורות ב-5% באותה שנה.

62% מהנשאלים מצאו את התנהגותה של החברה לא הוגנת בקטע הראשון, אך רק 22% חשבו כך לגבי הקטע השני.   על אף שבאופן עקרוני אין הבדל בשיעור השחיקה בשכר, בין אם מורידים לך את המשכורת ב-7% ובין אם מעלים אותה רק ב-5% בזמן שהאינפלציה היא 12%, אנשים אינם מרגישים כך. הורדת שכר נתפסת אחרת לגמרי, בצורה הרבה יותר שלילית.

המסקנה היא ברורה מאליה: אם הגענו למצב שבו המשכורות גבוהות מדי, תיקון המשק על בסיס הורדת משכורות מעורר תחושות קשות בקרב הציבור. הוא יהיה קשה מדי פסיכולוגית, ולפיכך פשוט לא מעשי מבחינה חברתית. ניתן לצפות יותר מדי שביתות, מחאות, רגליים קרות של מנכ"לים והתנגדות של ציבור המצביעים. הפתרון הנכון הוא הדפסת כסף מסיבית, בתקווה שתוליד אינפלציה, כך שהמשכורות יישחקו מאליהן בלי שיהיה צורך להוריד אותן. ניסיון העבר אמנם הוכיח שאי אפשר לתעתע באנשים עם אינפלציה מסיבית. בשנות השבעים ועדי עובדים ידעו לדרוש באגרסיביות את מה ששחקה האינפלציה, אבל יש סיבות טובות לחשוב שאינפלציה של 2%-3% תתקבל בשלווה. אינפלציה כזו אם תימשך לאורך כמה שנים יכולה לחולל תיקון משמעותי ללא תסיסה חברתית וללא בלגן גדול.

והמשכורות הן כמובן רק חלק אחד מהתמונה. החלק השני הוא החובות, שגם הם נקובים בערך נומינלי, ושאינפלציה יכולה לשחוק אותם, אם תפחו יתר על המידה. גם מבחינת המשכורות וגם מבחינת החובות, הדפסת כסף היא התשובה.

הדפסת כסף כמתן פאקטור

24 ביולי 2015

שוחחתי עם חבר סטודנט על אמונתי בהדפסת כסף כתרופת פלא לחוליי הכלכלה והוא לא קיבל עמדתי והשתמש מדימוי מספסל הלימודים לנמק זאת. "זה כמו לתת פקטור על ציון במבחן לכולם", אמר. "זה חסר משמעות".

חלקתי על מסקנתו, ומצד שני אני סבור שמטאפורת הפקטור היא מצוינת. היא מסבירה היטב את יכולותיה ומגבלותיה של הדפסת כסף.

1)כל סטודנט רוצה פאקטור אחרי מבחן, כדי שישמור על ממוצע טוב שאותו יוכל להציג למעסיקים עתידיים או בועדת קבלה לתואר מתקדם.
2)כל סטודנט יבין שמקום לימודים שמתחייב לתת פקטור תמיד, אחרי כל מבחן, הופך אותו לחסר משמעות. השמועה על הפקטור תתפשט ותשכנע כל מקום עבודה או ועדת קבלה שהציונים שניתנו לסטודנט היו מנופחים ויש לנכות מהם מספר נקודות כדי להקבילם לאלו של סטודנטים ממקומות אחרים. עם זאת, החלטה על צעד כזה תתקבל רק אחרי שיוודע על שימוש מסיבי בפקטור. הבדלים דקים בין מקום למקום בדרך כלל יחלפו מתחת לרדאר של המתרשמים מציונים.
3)בדרך כלל אמורים להסתדר בלי פקטור. מטרתו היא בעיקר לפתור בעיה שנוצרת כאשר מבחן שהמרצה סבר שהוא סביר ברמת הקושי שלו מתברר כקשה מאוד בפועל.
4)מה שצריך להעיד על רמת הקושי שמצדיקה פקטור הוא ממוצע הציונים בקרב הנבחנים. ממוצע מאוד נמוך מחייב פקטור, אפילו אם המרצה סבר שהמבחן שהגיש סביר.
5)פקטור אינו יוצר סיכון מוסרי – אין חשש שהציפיה לו תמנע מסטודנטים ללמוד, כי עדיין יימדדו אלו ביחס לאלו. מי שיהיה הכי גרוע, יהיה הכי גרוע גם בהתפלגות הציונים אחרי פאקטור.

וההקבלות:
1)כולנו היינו רוצים שידפיסו כסף ישירות לכיסנו.
2)כולם מבינים שאם תתפשט נורמה שבה מדפיסים כסף כל הזמן, כולם ידרשו העלאות שכר, והכסף יאבד ערכו באינפלציה עצומה. זה מה שהקיינסיאנים התקשו לצפות אותו בשנות השבעים ומשמש עד היום נגדם. עם זאת, יש עדויות מחקריות שהדפסת כסף מדודה שגורמת רק לאינפלציה קלה היא אפקטיבית כי עוברת מתחת לרדאר של הציבור.
3)המטרה העיקרית של הדפסת כסף היא לפתור את הבעיה שנוצרת כתוצאה ממשבר פיננסי לא צפוי.
4)כדי להבין האם יש הצדקה להדפסת כסף אין להתבסס על התרשמות סובייקטיבית, אלא להתבונן על נתון עובדתי מהימן – שיעור האינפלציה. כשהוא אפסי או שלילי, נראה שיש הצדקה להפעיל את המדפסת.
5) הדפסת כסף אינה יוצרת סיכון מוסרי. אלו שקיבלו את ההחלטות המטופשות ביותר עדיין יישארו בתחתית מדרג ההצלחה הכלכלית, גם אחרי שההדפסה תציל את כולם מקטסטרופה גרועה יותר.  ההחלטות הגרועות ביותר עדיין צפויות להמיט על מקבליהן פשיטת רגל וקריסה כלכלית, בעוד שמי שקיבל החלטות כלכליות טובות יהנה כפליים, גם מפירות חוכמתו וגם ממתת המדפסת. נותר אפוא התמריץ לא לקבל החלטות כלכליות גרועות, גם אם יודעים שקיימת אופציה להדפסת כסף בעתיד למען הצלת המשק בכללותו.

שתי נקודות מבט על סין

13 במאי 2015

בהפרש של כמה דקות קראתי היום שתי רשומות, כל אחת מהן הציגה נקודת מבט שונה לחלוטין על סין. הרשומה האחת, של עדו מרוז,  מתארת את נתיב ההתרסקות שבו צועדת כלכלת סין. הקבלנים איבדו את המרץ, קרקעות אינן נמכרות, קצב בניית הבתים יורד. ברשומה השנייה, הכלכלן האמריקני סקוט סאמנר שיתף מסקנות מביקור אשתו בסין. רוח הדברים אצלו היא שסין צועדת בצעדי ענק, והסינים חיים טוב ובזיל הזול. התחבורה זולה, אכילה בחוץ זולה.

מי צודק? האמת שלא ברור אם יש סתירה. כפי שכתבתי בעבר, סין יכולה להמשיך להתקדם לעבר רמת חיים מערבית, גם כאשר תפנים שהדרך לעשות זאת אינה באמצעות מפעלי בנייה גרנדיוזיים. אלו באמת מיצו את עצמם. השאלה שנותרה היא כיצד תצליח כלכלת סין להתמודד עם צניחה חדה ברמת מחירי הבתים המשמשים מקור למינוף גדול. בנקודה זו אני אופטימי – בעיות של מינוף, חובות ואשראי ניתן לפתור באמצעות הדפסת כסף. כשתעמוד בפניהם הברירה בין להדפיס כסף לבין לחזות בהתקוממות ההמון ובהתמוטטות משטרם, אין ספק שקברניטי סין יניחו כף רגלם על הדוושה של המדפסת ובמלוא העוצמה.

ברננקי לממשלות: קחו יותר חובות

17 באפריל 2015

בן ברננקי ייזכר מן הסתם בהיסטוריה כגדול נגידי הבנק המוניטריסטים וגם כמלומד גדול בתחום. הכלים שפיתח אפשרו להוציא את ארה"ב והעולם כולו מהשפל העמוק של 2008 על ידי הדפסות כסף בידי הבנק המרכזי.
אולם נאום שנשא לאחרונה מגלה שברננקי באופן מפתיע מאמין יותר במדיניות פיסקלית מרחיבה, כלומר בהדפסות כסף בידי הממשלה (על ידי הגדלת התקציב והגדלת הגרעון) מאשר בהדפסות כסף בידי הבנק המרכזי. הסיבה לכך היא שהוא מודע היטב לקשיים שבהדפסת כסף על ידי הבנק המרכזי שאמורה להתבטא בעיקר בהורדת ריבית, כאשר הריבית כבר עומדת על אפס ואין ממש לאן להורידה.

כמה שונה השכל הישר של ברננקי מההבלים שמרבה להנפיק בנק ישראל בראשות קרנית פלוג. מצד אחד הבנק תקוע עם הריבית שלו  על האפס. מצד שני הוא מרבה להנפיק הבלים על הצורך בהעלאות מס, צמצום גרעונות ותוואי חוב יורד. כל הדברים הם ההיפך הגמור ממה שבאמת צריך. כשהריבית כל כך נמוכה צריך הרבה יותר חוב ממשלתי והרבה יותר גרעון. לא פחות מהם.

האם יקר לבנק מרכזי להדפיס כסף?

17 בינואר 2015

המתעניינים בכלכלה עדיין הלומים מהתנהגותו המדהימה של הבנק השוויצרי המרכזי, שסילק השבוע בפתאומיות את החסם העליון שהציב על שער הפרנק.
ההסבר המקובל להחלטתו הוא שהחזקת התקרה לפרנק עמדה להפוך ליקרה מדי. בקרוב מאוד יתחילו האירופאים להחליש את האירו על ידי הדפסתו במאות מיליארדים לשם קניה סיטונאית של אגרות חוב. הצמדת הפרנק לאירו, ששערו כאמור צפוי לשחיקה חדה, תדרוש מהבנק השוויצרי המרכזי להוציא מכיסו פרנקים ולקנות בהם כמויות עצומות של אירו. נראה שחששו של הבנק היה שאזרחי שוויץ יראו איך הפרנקים היקרים שלהם נזרקים לשם צבירת אירו, מטבע שיודפס ויישחק, ותחושת קבס תעלה בגופם.

אך האם באמת מדיניות הצבת התקרה למטבע הייתה יקרה לשוויץ? זו שאלה מורכבת. כדי לענות על השאלה ננסה להבין טוב יותר את פירוש המילה "יקר".

אם אדם אומר שמוצרים מסוימים: מילקי, מכונית או דירה, הם יקרים עבורו, הוא מתכוון בדרך כלל לכך שיותירו לו מעט מדי כסף לדברים אחרים. האם המובן הזה של המילה "יקר" רלוונטי לענייננו? במובן אחד ודאי שלא. לשוויצרים יש מאגר בלתי מוגבל של פרנק שוויצרי שהם יכולים ליצור יש מאין. גם אם יקנו אירו בטריליוני פרנקים, תמיד יוכלו ליצור טריליונים נוספים. במובן שני, כן ניתן לראות בעיה של מחסור שנוצרת בעטייה של מדיניות המטבע. המחסור אינו במאזן הבנק המרכזי הבלתי מוגבל אלא בכוח הקנייה שפעולותיו מעבירות לאזרחים. שוויצרי שרוצה לקנות אייפד או לתדלק מכוניתו או לטעום גבינה מצרפת משלם יותר בשל הפיחות בערך הפרנק. נותר לו פחות לדברים אחרים.
דעתי היא שהמובן השני פחות משמעותי והייתה זו טעות מצד הבנק השוויצרי לייחס לו חשיבות מרובה. זאת מאחר שאפשר לסמוך על חוקי הכלכלה שבסופו של דבר יתקנו את הטעון תיקון: אם שוויצרים באמת יעילים ומוצלחים ומוצדק שירוויחו יותר מאנשי גוש האירו, אזי, גם אם נחסום את העלייה בערך הפרנק, נקבל את אותה עלייה בדרך אחרת: באמצעות עליית המשכורות בשוויץ, שתהיה איטית והדרגתית יותר ובריאה יותר לכלכלה. יש שלושה יתרונות גדולים לעליית משכורות איטית על פני עלייה חדה דרך תיסוף. הראשון הוא כאמור האיטיות וההדרגתיות שמאפשרות לכולם להסתגל. השני הוא שבעלייה איטית המושפעת מכוחות השוק נעשית אבחנה טובה יותר בין מקצועות שהשוק החופשי מצדיק העלאת משכורת בהם לבין אלו שלא ושבהם לא יעלו המשכורות. היתרון השלישי הוא שבעוד שתיסוף מעלה את ערך החובות, בעליית משכורות הדרגתית החובות נותרים באותו ערך ואילו רק המשכורות עולות.