למה מתכוונים כשמדברים על הדפסת כסף?

אבי שמחון, איש כלבבי, הודיע באולפן ערוץ 2 שאין שום צורך לקצץ בתקציבים בעת המשבר הנוכחי, אפשר פשוט להדפיס כסף. הוא הבטיח שכתוצאה מכך גם לא תהיה אינפלציה. הדעה הזו לא חדשה או מפתיעה, בפרט לא למי שקורא את הדעות שאני מביא פה מימים ימימה.

ראיתי באשכול שדן בנושא ברוטר שמשמעות הביטוי אינה ברורה לשומעים. ובצדק. זהו ביטוי רב משמעי. למה מתכוונים כשמדברים על הדפסת כסף.

1) הדפסת כסף פיזית

על פי ההבנה הפשוטה והנאיבית, כשמדברים על הדפסת כסף הכוונה היא שמדינת ישראל תנפיק הרבה שטרות ומטבעות. לרוב לא זו הכוונה כשמדברים בימינו על הדפסת כסף. רוב הכסף הוא דיגיטלי ואין שום צורך להדפיס אותו פיזית.

עם זאת בעשור האחרון דובר רבות באמריקה על כך שלממשלה הפדרלית בארה"ב יש יכולת אמיתית לעקוף מגבלות תקציביות על ידי הדפסת כסף פיזית, או ליתר דיוק, הטבעת מטבע. הממשלה רשאית להטביע מטבעות ללא הגבלה, להעביר אותם לרשות הבנק המרכזי ולקבל תמורתם את ערכם הנקוב השרירותי. בשל כך הועלתה ההצעה שממשלת ארה"ב תנפיק מטבעות מפלטינה שערכם הנקוב יקבע על טריליון דולר (אף שהפלטינה ממנה יורכבו תהיה שווה כמה מאות דולרים לכל היותר). כך תוכל הממשלה לקבל הזרמת כסף מהפדרל ריזרב ללא כניסה לחובות.

הרעיון הוצע לברק אובמה כדי להתגבר על בעיית תקרת החוב שעמד בפניה, אבל הוא החליט לא לנקוט בצעד זה שניצב בין הנועז לילדותי, וככזה מתאים יותר לממשיכו בתפקיד. חברת הקונגרס ראשידה טאליב העלתה מחדש את הרעיון לאחרונה.

2) הבנק המרכזי יוצר כסף במחשב יש מאין ומעביר אותו לממשלה

לבנק ישראל יש את היכולת ליצור שקלים חדשים יש מאין. יכולת זו אכן עומדת בבסיס המונח "הדפסת כסף" בשימושו המקובל. אבל עדיין צריך לנתח דרכים שונות שבהן הכסף שנוצר יש מאין יועבר לציבור.

2א) בנק ישראל מעניק את הכסף במתנה לציבור ("דיבידנד בנק מרכזי")

ההצעה שהבנק המרכזי יעניק כסף ישירות לאזרחים (צ'ק לכל אזרח) היא רעיון תיאורטי מעניין שעד עתה נדון רק באופן ספקולטיבי. גם אלו שמשתמשים בביטוי המילטון פרידמני הידוע "הצנחת כסף ממסוקים" שמבטא את היכולת של הבנק המרכזי להמטיר כסף על הציבור, לרוב לא מתכוונים להעברה כל כך ישירה לכיסו של האזרח הפרטי.

2ב) בנק ישראל מעניק את הכסף במתנה לממשלה

בנק ישראל יכול לחולל כסף יש מאין ולהעניק את הכסף במתנה לממשלה. עם זאת, בנק ישראל אמור לנהל מאזן כספים נייטרלי, לא להעניק מתנות. ההנחה הרווחת היא שהענקת כסף במתנה לממשלה היא צעד הרסני וחסר אחריות שיביא לאובדן האמון במטבע ולהתמוטטות ערכו. אין לשלול את האפשרות שבעתיד כן יוחלט להשתמש בצעד זה, אם תוגדר מסגרת מדוקדקת של תנאים שרק אם התקיימו הבנק המרכזי רשאי לנקוט בצעד זה.

2ג) בנק ישראל מלווה כסף לממשלה ומצפה להחזר

זו גרסה יותר שגרתית של הדפסת כסף ונעשה בה שימוש נרחב בארץ עד לתוכנית הייצוב ב-1985. פורסם לאחרונה שממשלת בריטניה מתכוונת לעשות שימוש בהדפסת כסף כזו באופן זמני ולטווח הקצר. לכאורה הלוואה צריך להחזיר, והלוואה אינה באמת הדפסת כסף. אבל האם יש הבדל גדול בין הדפסת כסף לבין יכולת לקבל מהבנק המרכזי שלך הלוואה בכל כמות שתרצה ועם יכולת גלגול בלתי מוגבלת? לא בטוח.

סיבה מרכזית שלגישה כזו יש אפקט היפר אינפלציוני מסוכן היא שבנק ישראל בוודאי יידרש להלוות לממשלה בריבית נמוכה, זאת בעוד שייתכן שהסיכון בהלוואה גדול ודורש ריבית גבוהה. נגישות להלוואות בריבית נמוכה מדי צפויה להביא לחוסר רסן מצד הממשלה ולאובדן ערך המטבע.

2ד) בנק ישראל יוצר כסף וקונה בו נכסים מהמגזר הפרטי

זו שיטה שכיחה של הדפסת כסף בידי הבנק המרכזי ונעשה בה שימוש נרחב בימים אלו, כמו גם בזמן ההתאוששות מהמשבר הפיננסי שהחל ב-2008. היא ידועה גם כהקלה כמותית. הבנק המרכזי מציף את השווקים בכסף ובתמורה מקבל למאזניו נכסים שהיו קודם בידי המגזר הפרטי (אג"ח ממשלתי וקונצרני ואפילו מניות). בכך כסף הופך להיות זמין לציבור. לא מדובר בהדפסת כסף בוטה, כי הרי הבנק המרכזי לא סתם זורק כסף אלא מקבל תמורתו נכסים. עם זאת, כאשר מופיע בשוק גוף שצמא לקנות נכסים ומוכן לשלם עבורם ללא הגבלה, ברור שערך הנכסים מתנפח ונוצרת תחושה שהכסף זול וזמין. אבל זו המטרה וככה יוצאים ממשבר פיננסי.

יש הטוענים ששיטה קלאסית זו, אם תבוצע בהיקף נרחב, היא כל מה שצריך כדי לצאת ממשבר פיננסי, וכל פעולה אחרת, מצד הבנק המרכזי או מצד הממשלה, היא מיותרת ובזבזנית. מצד שני צדק חברתי אין פה. כשהבנק המרכזי מנפח ערך נכסים, ההתאוששות מתחילה בעשירים שערך נכסיהם האמיר ומהם מטפטפת טיפה טיפה אל העניים.

מה ההבדל הגדול בין השיטה המתוארת לבין הלוואה ישירה מהבנק המרכזי אל הממשלה? כאשר מונהגת שיטת ההקלה הכמותית שמתוארת כאן הממשלה עדיין מחויבת למכור חוב רק למגזר הפרטי, ולכן תצטרך לפתות את המגזר הפרטי בריבית מתאימה. היא לא יכולה לדרוש באופן שרירותי מהנגיד לקבוע ריבית נמוכה מדי לגלגול החוב הממשלתי. זה נכון שאחרי שהמגזר הפרטי מחזיק באג"ח הממשלתיות, הבנק המרכזי יכול לקנות אותם ממנו, כמו גם נכסים אחרים.

2ה) בנק ישראל קונה דולרים

אם בנק ישראל מחליט שברצונו להגדיל את יתרות המט"ח או להקל על היצואנים, הוא יכול להדפיס כסף, דהיינו לחולל שקלים יש מאין ולקנות איתם דולרים שיתווספו לאוצרותיו. ערך השקל יורד בטווח הקצר בגלל הצפת השוק בהיצע של שקלים. קל יותר ליצואנים לשלם משכורות והדבר תומך בצמיחה במשק. בטווח הארוך השקל הופך למטבע יותר יציב, מאחר שהקהילה הפיננסית יודעת שנשען על יתרות מט"ח נכבדות ופחות חוששת מהתרסקותו.

2ו) הורדת ריבית

כיום הורדת ריבית היא בעייתית כי הריבית קרובה לאפס ממילא, וריבית שלילית יוצרת בעיות קשות וכמעט בלתי אפשריות לפיתרון. עם זאת גם הורדת ריבית יכולה להיחשב כהדפסת כסף לא פחות מכל אקט אחר. אחרי שהוריד ריבית הבנק המרכזי מחויב לקנות אג"ח קצר טווח במחיר גבוה יותר משקנה אותו טרם העלאת הריבית. למשל אם הריבית הייתה 2%, נייר שנועד להיפדות ב-100 בתוך שנה היה נסחר ב-98. אם הבנק הוריד את הריבית ל-1%, הוא מחויב לקנות נייר זה ב-99, במידה שאין לו קונים אחרים (כמו שאירע לאחרונה במצוקת הנזילות בשוק הריפו האמריקני). מאיפה לבנק המרכזי יהיה כסף לשלם יותר? כרגיל הוא ידפיס אותו, דהיינו יחולל את הכסף יש מאין במערכות המחשב שלו.

3) הממשלה לוקחת הלוואה מהמגזר הפרטי

הממשלה יכולה פשוט להנפיק אג"ח ולהעביר אותו למגזר הפרטי. המגזר הפרטי יתמחר את הריבית שבה הוא מוכן ללוות מהממשלה ויעביר לה את הכסף. הממשלה תגדיל את הגרעון. בעצם מתחוללת באקט כזה בריאה יש מאין, מפץ גדול פיננסי. במקום כלום נוצר חומר ואנטי חומר. מצד אחד כסף שיושב בחשבון הבנק של הממשלה (חומר). מצד שני אג"ח שיושב במאזן הזכות של גופים פרטיים ומייצג תביעת חוב מאת הממשלה (לענייננו אנטי חומר).

נראה לי שלכך התכוון אבי שמחון כשדיבר על הדפסת כסף. אף שלכאורה אין כאן ממש הדפסת כסף, אלא נטילת חוב שתשולם עליו ריבית.

מדוע לקיחת אג"ח ממשלתי במטבע מקומי שקולה להדפסת כסף ואינה יוצרת חשש שהממשלה לא תעמוד בחובות ובנטל הריבית.

הסיבה היא המעגליות של הכסף – אותו חוב עצמו שנלקח בידי הממשלה הוא זה שישמש לכיסוי החוב. הממשלה מנפיקה אג"ח על סך מיליארד שקל. מקבלת את מיליארד השקלים, משלמת בהם לעובדי הממשלה ולספקים. מקבלי הכסף מפקידים אותו בבנק. מה עושה הבנק עם הכסף? קונה בו אג"ח ממשלתי… הכסף מעגלי. האג"ח יוצר את הביקוש לאג"ח.

בגוש האירו אין מעגליות של כסף ולכן כשממשלה אירופית נוטלת חוב באירו היא באמת לוקחת חוב. היא לא מדפיסה כסף. נניח שהממשלה היוונית נוטלת חוב. הממשלה היוונית משתמשת בכסף שהשיגה כדי לשלם לפועלים יוונים שמבזבזים אותו על מכונית גרמנית. מרצדס שמקבלת את הכסף שמה אותו בבנק גרמני שלא בהכרח יקנה איתו אג"ח יווניות. כנראה יעדיף לקנות איתו אג"ח גרמניות. המעגל נשבר. לממשלת יוון שהנפיקה את החוב אין שום ערובה שהוא יחזור אליה, ולכן לא ניתן לומר שהיא חוללה יש מאין מעגליות של כסף שבסופו של דבר ישוב אליה. בהחלט ייתכן שלא יימצא מספיק אירו שירצה לקנות את האג"ח של ממשלת יוון.

נסכם: לממשלת ישראל יש את הכוח להדפיס כסף דה פקטו על ידי הגדלת גרעון, מבלי שיהיה לה שום חשש שהכסף לא ישוב אליה. זהו כוח שלממשלת יוון (או פורטוגל או אירלנד או אפילו גרמניה) אין.

בפועל לאחרונה ממשלת ישראל בחרה לגייס כסף בחו"ל ובדולרים. אי אפשר להתייחס לגישה כזו כהדפסת כסף. הדולרים שהממשלה מוציאה אינם חוזרים אליה אלא נודדים להם ברחבי העולם. אם הממשלה תממן ככה את המשבר, היא תשלם עליו ביוקר, בריבית דולרית ולאורך שנים ארוכות וכפי שערן הילדסהיים הזהיר בפייסבוק.

מדוע צריך לסייע לאל על או לכסף שלנו שני כובעים

האם על המדינה לסייע לאל על להתגבר על המשבר שגרם וירוס הקורונה? התשובה שנויה במחלוקת אבל לדעתי היא ברורה: כן החלטי.

למדינה יש תפקיד חשוב כגורם היחיד שמסוגל לבטח מפני סיכונים שגדולים על מבטחים רגילים ושלא באמת ניתן לבטח מפניהם. כרגיל מגיעים בסוף לאותה נקודה: למדינה יש את מדפסת הכסף ולכן היא יכולה לספק ביטוח ברמת אמינות גבוהה. לוחצים על כפתור המדפסת והשטרות נפלטים. אין חשש שייתקעו ולא יצאו. אפילו כשנגיף רע מרחף באוויר.

עם זאת חלוקת כסף בידי המדינה היא עניין שאין לנהוג בו קלות דעת מאחר שכסף מתורגם בסופו של דבר למשאבים, ואת המשאבים יש לחלק בין האזרחים בהגינות ובכובד ראש. ברם ביטוח הוא דוגמה לכך שלפעמים דווקא חלוקת כסף יכולה לחסוך משאבים. בהעדר ביטוח יותר משאבים מתבזבזים. אנשים טרודים מדי בסיכונים ובתוצאותיהם. נניח למשל שאל על תקרוס בשל וירוס הקורונה. היא תצטרך לבטל טיסות שהן רווחיות בימים כתיקונם. לפטר טייסים ודיילים שלעבודתם יש ביקוש. לא לשרת נוסעים שיש ערך כלכלי להגעתם ליעדיהם. זהו בלגן מיותר לגמרי. מה עוד שהחשש מפני התרחשותו בעתיד יכבול ידי יזמים ויגרום להם לזהירות מופרזת ולשנאת סיכון שתפגע ביצירתיות ובפיתוח. שנאת סיכון היא תמריץ רע.

לכן ביטוח הוא דרך לאכול את העוגה ולהותירה שלמה. גם לחלק כסף בשעת הצורך וגם להקטין כך בזבוז במקום להגדילו. אותו הגיון תקף לחילוצי בנקים בשעת קריסה כלכלית. זה לא סוציאליזם לעשירים. זה ביטוח שרק המדינה מסוגלת לספק וזה חשוב והכרחי.

ביסודו של דבר יש להבין שלכסף יש שני תפקידים: תפקיד רגיל שמאפשר לאנשים להשתמש בו כדי לצרוך ולבזבז ותפקיד שני שמאפשר לאנשים להתבונן בו ולהירגע ולהסדיר את הנשימה. בעוד שצריך לנהוג בזהירות רבה בשימוש בכסף בכובעו הראשון כי משאבים הם מוגבלים, אין כל סיבה להדק את החגורה כשמשתמשים בכסף בכובעו השני. יותר ביטוח משמעותו יותר רוגע ושלוות נפש – זה רק לטובה.

המלך לבוש, הכלכלנים בעירום

בנשיאות טראמפ יש אלמנט של "המלך הוא עירום". ולא במובן שאותו מפיצה התקשורת לפיו טראמפ עצמו הוא המלך העירום. זה ברור מאליו שטראמפ הוא לא בדיוק המנהיג המערבי הטיפוסי בעידן המודרני אלא בריון נבער וגס רוח. הצבעה על כך אינה משולה למעשהו של הילד יוצא הדופן שמעז להגיד כי המלך הוא עירום, אלא היא חלק מהקונפורמיזם האליטיסטי הרגיל.

"המלך הוא עירום" מתאים יותר לתאר דווקא את האופן שבו טראמפ עצמו מתייחס לתופעות העולם. הוא אינו כבול לנורמות המורכבות ולעתים מנותקות מהמציאות שטבעו האליטות והשתעבדו אליהן, ויכול להצביע על דברים כהווייתם בהתבוננות כמו ילדותית תמימה וישירה. דוגמה לכך אפשר לראות בזעזוע שהנחיל טראמפ לגארי קוהן יועצו הכלכלי בדיאלוג הבא:

השיחה הוסטה לדיון על הצורך להוריד במידה משמעותית את מס החברות. בסוגיה זו היתה תמימות דעים בין טראמפ לקוהן, אך טראמפ החזיר את השיחה לסוגיית הדפסת כסף. "אנחנו פשוט נלווה", הוא אמר לקוהן. הספר מציין, שטראמפ התאהב ברעיון שהממשל הפדרלי, שהוא יעמוד בראשו – ממשל שנהנה מדירוג האשראי הטוב בעולם – יוכל ללוות בשער הריבית הנמוך ביותר בשוק. (כוונת טראמפ היתה שלצורך פרעון החוב הזה, יכול פדרל ריזרב להדפיס כסף).

אתה פשוט אינך יכול להדפיס כסף, חזר ואמר קוהן.

"למה לא, למה לא"? – התעקש הנשיא המיועד.

מובן שהמציאות הכלכלית בעשור האחרון מלמדת שדווקא אין שום בעיה להדפיס כסף כאשר שער הריבית כה נמוך. בניגוד לתיאוריות של הכלכלנים החששנים, יפן וארה"ב עשו זאת בהצלחה רבה וללא תופעות לוואי. התיאוריות של הכלכלנים הן עירומות וטראמפ הוא המלך, כמו שמשתקף במצב הכלכלי המזהיר של ארה"ב בתקופתו.

כהערת אגב, גם בפסיכולוגיה טראמפ הוא מאמין גדול בתיאוריה שמתיישבת גם עם הקומון סנס וגם עם הממצאים המדעיים, אבל האליטות מתעבות אותה – בני אדם הם תוצר של הגנטיקה שלהם.

הקריסה שלא ממשמשת לבוא

בגיליון אוגוסט של המגזין ליברל כתב הלל גרשוני על "תרמית הביטוח הלאומי".

בחברת ביטוח אתה מקבל רק אם אתה משלם. לא שילמת פרמיה – לא קיבלת. שילמת פרמיה גבוהה – קיבלת ביטוח מקיף יותר. בביטוח הלאומי בדרך כלל אין קשר בין התשלום לתקבול. אתה משלם לא לפי הכיסוי שאתה רוצה לקבל, אלא לפי ההכנסות שלך וסוג העבודה שלך. ואתה מקבל לרוב בלי קשר למה ששילמת.

עד כאן – אמת לאמיתה. הביטוח הלאומי אינו באמת ביטוח. זו תוכנית ממשלתית להענקת קצבאות שמשום מה, בשם הסירבול, הביורוקרטיה ומצג השווא, גם צירפו אליה אגף שעסוק בגביה ומיסוי. אפשר היה לבטל את העיסוק של הביטוח הלאומי בגביה ובמקום זאת להעלות את מס ההכנסה בכמה אחוזים, מה שלא היה מצריך תוספת כוח אדם.

מכאן גולש גרשוני לאמירה מפוקפקת מאוד, שלמעשה סותרת לחלוטין את הרישא.

זו מערכת קורסת. כיום נמצא הביטוח הלאומי בעודף של מיליארדים. אבל חישוב אקטוארי, הנסמך על כמות מקבלי הקצבאות העולם יחסית למשלמים, מתוך שבתוך כ-27 שנה הביטוח הלאומי יפשוט את הרגל.

מנקודה זו ממשיך גרשוני ומחדד את המסר באמצעות הביטויים "תרמית פונזי" ו"פראיירים".

האמת היא שתחילתו של המאמר שלו שהיא אמת צרופה, הסבירה מדוע סופו שגוי ומופרך. קצבאות הביטוח הלאומי הן חלק אינטגרלי מתוכניות התקציב הממשלתיות. הביטוח הלאומי מחובר למדינה ולמוסדותיה בעטיניו. הוא לעולם לא יפשוט רגל מאחר שלמדינה יש את מדפסת הכסף והיא תמיד תוכל להדפיס כסף כדי לממן את קצבאותיו. אם לפונזי המקורי הייתה מדפסת דולרים הוא לא היה פונזי אלא הנדיב הידוע.

יאמר גרשוני או מי מטעמו – נכון, אפשר יהיה להדפיס כסף, אבל לכסף לא יהיה ערך, אפשר יהיה להמיר מזוודת שטרות בנייר טואלט כמו בוונצואלה וכהנה וכהנה טענות מסוג זה.

בפועל אנחנו מצויים אחרי שנים של אינפלציה אפסית. השקל חזק ואילו בעיית יוקר המחיה לא נובעת מחולשתו אלא קשורה בקשר הדוק בעיקר למחסור בדיור וכנראה תישאר כך בשל הנתונים הדמוגרפיים. כל עוד גרעין התמריצים הקפיטליסטי יישמר, המצאות שונות ומשונות ימשיכו להפוך את החיים לזולים יותר. האייפון המדהים של שלשום יימכר בגרושים מחר ואוטומציה תקטין את עלויות העבודה (מי יודע אולי יום אחד כחלק מההתייעלויות אפילו יסגרו את אגף הגביה בביטוח הלאומי). בנסיבות אלו סביר להניח שממשלות, כמו ממשלת יפן מזה עשורים, רק יצטרכו להדפיס כסף בקדחתנות כדי למנוע לחצים דפלציוניים, ואין פסול בכך שחלק מהכסף יודפס עבור קצבאות הזקנים, הנכים והמובטלים של הביטוח הלאומי.

הם רק מעמידים פנים שאינם מבינים

אחד הניסויים הקלאסיים בפסיכולוגיה חברתית נעשה בידי הפסיכולוג היהודי-אמריקני סולומון אש בשנות החמישים. המשתתפים בניסויים של אש נתבקשו לאמוד אורכם של קווים שהוצגו להם ולבחור אומדן נכון מתוך כמה אופציות, משימה שנבנתה כך שתהיה קלה עד גיחוך. ברם, היה טוויסט. נחקריו של אש ישבו לצדם של אחרים, משתפי פעולה בסתר עם הפסיכולוג, שענו בכוונה את התשובה השגויה בעליל. רוב הנחקרים התמימים לא עמדו בלחץ החברתי וגם הם אמרו אותה תשובה שגויה, חוששים לסטות מהקונצנזוס. כאשר אש שאל אותם מאוחר יותר מדוע ענו כפי שענו, התברר שלדבריהם לא באמת השתכנעו מדעת הרוב, רק פשוט חששו למרוד בה. זה לא שלחץ חברתי כל כך משכנע, העניין הוא שמפחיד למרוד בו בגלוי.

אולי דבר דומה קורה במקרו-כלכלה. היום תעבור בקונגרס האמריקני באופן סופי ומוחלט רפורמת המס שמגדילה משמעותית את הגרעון התקציבי. במשך שנים משמש נושא הגרעון וההפחדות הכרוכות בו כמקבילה לקווים בניסוי של אש – שקר בוטה שלכאורה מוסכם על כולם, ושמי שמפקפק בו מת מפחד וצריך להסתיר זאת בלבו. הרי כביכול הוא תומך בהמטת אסון על הדורות הבאים! אבל בנסיבות מסוימות ניתן לחלץ את האמת, כמו שאש הצליח לעשות זאת כשגישש אצל נחקריו בתום הניסוי.

את האמת אפשר לחלץ מפוליטיקאים כשהם נאבקים על דברים שחשובים להם, כמו קיצוצי מס לעשירים ולתאגידים שעבורם הרפובליקנים השליכו לפח את משנתם לגבי סכנות הגרעון הגבוה. מנגד הדמוקרטים והעיתונות השמאלנית שעכשיו זועקים בשם הגרעון, גילו בו אפס עניין בשנים עברו, כשממשל אובמה חתר להגדילו בשם תוכניות חברתיות והשקעות בתשתית.

את הסוחרים במניות ואת המשקיעים לא שואלים במפורש אם הם מפחדים מגרעון או לא. אם היו שואלים אותם, אולי היו עונים בחיוב, מפחדים להישמע חסרי אחריות ושיקול דעת. אבל על השקפתם האמיתית בנושא ניתן ללמוד בדרך עקיפה. מה קרה בשווקים מאז התברר שתוכנית קיצוצי המס תעבור. מדדי המניות המריאו מעלה בעוד שהתשואות על האג"ח לא. דהיינו השווקים אומרים בפה מלא: המשק יצמח אבל מבלי שהדבר יגרום לעלייה משמעותית בריביות ובאינפלציה.  במילים אחרות: הגידול בגרעון יהיה רק לטובה.

אי אפשר לבטל את האפשרות שבעתיד בטיימינג גרוע במיוחד, כמו בשיאו של שפל כלכלי, תחזור היסטריית הגרעון, אבל לעת עתה אפשר לסכם בסיפוק שמקבלי ההחלטות העולמיים מבינים את האמת פחות או יותר. הם רק מעמידים פנים שלא. 

מס על תנאי

כתבתי כבר על הניסוי האומלל בקיצוץ במסים שהתרחש בקנזס. המושל השמרן חתך בחדות במסים והמדינה נכנסה לגרעונות. עתה התרחשות העבר הזו מאיימת לחבל קשות בתוכנית קיצוץ המסים של הנשיא טראמפ. סנטורים רפובליקנים למודי ניסיון מקנזס רוצים להכניס לקיצוצי המס התניה. הם יחולו רק אם הגרעון לא יעבור סף מסוים.

קשה לחשוב על רעיון גרוע מזה – אם ההכנסות ממיסוי ירדו והגרעון יעלה, סימן הוא שארצות הברית נכנסה למיתון. ביטול קיצוצי המס דווקא אז יהיה הרסני במיוחד. בנוסף קיצוצי מס עם התניה יקטינו את ביטחון העסקים בתחולתם וכך ייצרו מעגל קסמים שלילי שיימנע מהם להועיל.

תוכנית קיצוצי המס יכולה להיטיב מאוד עם הכלכלה האמריקנית והעולמית. פגיעה בה תעשה שמות במדדי המניות וכנראה גם בכלכלה עצמה. זה יהיה טראגי אם היא תיפול קורבן להקבלה פופולארית כל כך אבל שקרית – בין גופים ומדינות שאין להם מטבע משלהם ולכן כפופים לעריצות מאזן ההכנסות וההוצאות, לבין אלו שיש להם מטבע משלהם ויכולים להדפיסו כרצונם ובשל כך גרעונות חסרי כל חשיבות מבחינתם.

אפשר להתנות קיצוצי המס בגורמים חיצוניים, אבל אלו לא צריכים להיות גרעונות. זו יכולה להיות למשל הריבית. אפשר לקבוע שאם הריבית על אג"ח אמריקני ארוך טווח תתקרב לשיעור שמלמד על חשש גובר לחדלות פירעון, למשל 8%, אז יתבטלו הקיצוצים. התניה כזו יכולה גם לרצות את הסנטורים החוששים וגם להיות לא מזיקה בעליל. לכולם ברור שבעידן עודף ההיצע הנוכחי הסיכוי שהריביות יזנקו לגבהים כאלו קלוש. במקרה הלא סביר שבו בכל אופן הריביות יעלו כך, הכבדה במסים תהווה רעיון הגיוני.

עולם פוסט מדפסת

לכלכלה יש שני צדדים. צד היצע, מאגר המוצרים שנמצאים על המדף בסופרמרקטים ובחנויות השונות, וצד ביקוש, הקונים שמגיעים אל החנויות האלו מצוידים בכסף.    בזמן זה של המאה ה-21 אנחנו מוצפים בתוצרת שמגיעה בהמוניה ובזיל הזול מכל מקום ובפרט מבתי החרושת של העולם השלישי. לא כל המוצרים זמינים בשפע, למשל דירות במרכז הארץ. אבל רוב הדברים זולים ונגישים במידה שלא היה לה אח ורע. מרהיטים ובגדים ועד לתעבורת המידע והתקשורת הגלובאלית. מטיסות זולות ועד למכשירי חשמל ביתיים. בארץ תמיד מים וחשמל היו שני משאבים שקראו לנו בפרסומות להמעיט בצריכתם. על חברת החשמל אמרו בזמנו שהיא התאגיד היחיד בעולם שמפציר בפרסומות לא להשתמש בתוצרתו. מאז הוקמו מתקני התפלה, נמצא גז בקרקעית הים, ואפילו בדברים אלו נראה שאין מחסור.  אם משהו נראה לך יקר במידה שערורייתית (וזו אינה דירה במרכז הארץ), אולי פשוט לא חיפשת מספיק בחנויות האינטרנט הסיניות. לאחרונה גיליתי זאת שוב כשהתברר לי שאני יכול להזמין משקפיים נפלאות מהאתר הסיני זני אופטיקל (במספר העדשה המופרז המתאים לי) בחמישית המחיר שגובים עליהם האופטיקאים בארץ.

בכל רגע נתון יכולים קברניטי הכלכלה לטלטל את המאזן בין הביקוש וההיצע ולהטות את הכף כך שדווקא צד ההיצע יהיה חנוק, והדבר יורגש בעליות מחירים חדות בענפי המשק השונים. הם פשוט יכולים לשחרר לשוק יותר כסף. הם יכולים לצפצף על החשש מגרעונות. זה בעצם המרשם של אסכולת ה-MMT שהתייחסתי אליה לפני שני פוסטים.  כשהכסף יציף את השווקים לא יהיה מחסור בקונים שיגיעו אל החנויות מצוידים בכסף. ומכיוון שכך המחסור יהיה בסחורה עצמה.

הבה נחשוב על העולם שבו מדפיסי הכסף מנצחים בוויכוח הכלכלי, שבו הכסף מחולק להמונים בנדיבות. האם זו אוטופיה סוציאליסטית?  ספק רב. זו אולי אוטופיה קפיטליסטית.

זאת משום שבעולם כזה הבעיה היחידה שנותרה היא בעיית צד ההיצע, בעיית המחסור. לסוציאליזם אין פיתרון לבעיות של צד היצע. הערכים שהוא מקדש – שוויון במקרה הטוב, צרות עין במקרה הרע, אינם מוסיפים שום היצע לעולם. הם מקטינים תמריצים, הם מחוללים מחסור, הם מחליפים שפע קפיטליסטי בעמידה בתור.

זהו אבסורד לראות את ההיצמדות למאזנים ולגירעונות כאידאולוגיה קפיטליסטית. זו אידאולוגיה שמבליטה בעיה כלכלית מלאכותית – חוסר התאמה בין מאזנים למציאות. לפיכך היא מחוללת עולם כלכלי שהפתרונות בו אינם פתרונות קפיטליסטיים. בעולם כזה אפשר למשל לטעון, כמו שיש הטוענים באמת, שהפתרון לבעיית העדר הביקושים הוא למסות את העשירים שאינם צורכים כל כך ולהעביר כספם לעניים שצורכים, כדי שהמאזנים יתאזנו ויותר כסף יתגלגל במשק.

מי שהשוק החופשי הקפיטליסטי יקר ללבו ירצה לראות עולם שבו הפתרונות היחידים לבעיות הכלכליות הם קפיטליסטיים. לכן הוא צריך לקוות בכל ליבו שכמהלך מקדים ניפטר מכל הקשיים המלאכותיים הקשורים לצד הביקוש. דהיינו הרשויות ידאגו שלאנשים יהיו מספיק ז'יטונים לשחק איתם בקזינו הקפיטליסטי, שמספיק כסף יסתובב בארנקים.

ומצד שני, מי שהדפסת כסף יקרה ללבו, כמו אנשי ה-MMT, מוטב שישלים עם זה שאחרי שהדפסה כזו תהפוך לחלק משגרת החיים הכלכלית, כמו שמציעים היום כבר רבים, הסוציאליזם כבר לא יהיה סחורה בשוק הרעיונות. האנושות תתמודד מול מחסור במוצרים, לא מול מחסור בפיסות נייר עליהן מצוירים פוליטיקאים (או משוררות). מה יש לסוציאליזם להציע מול מחסור במוצרים? שהממשלה תעסיק פועלים בעבודות יזומות מלאכותיות? שוועדי עובדים יתאגדו כדי להעצים עוד יותר המחסור? שהממשלות יבריחו תאגידים ויסתכנו בכך שיסגרו פסי יצור? רק לקפיטליסטים תהיינה תשובות אינטליגנטיות בעולם שבו ההסתמכות על המדפסת כדי לפתור בעיות צד הביקוש מובנת מאליה לכול, והשאלה היא רק איך ממשיכים מכאן הלאה.