הם רק מעמידים פנים שאינם מבינים

אחד הניסויים הקלאסיים בפסיכולוגיה חברתית נעשה בידי הפסיכולוג היהודי-אמריקני סולומון אש בשנות החמישים. המשתתפים בניסויים של אש נתבקשו לאמוד אורכם של קווים שהוצגו להם ולבחור אומדן נכון מתוך כמה אופציות, משימה שנבנתה כך שתהיה קלה עד גיחוך. ברם, היה טוויסט. נחקריו של אש ישבו לצדם של אחרים, משתפי פעולה בסתר עם הפסיכולוג, שענו בכוונה את התשובה השגויה בעליל. רוב הנחקרים התמימים לא עמדו בלחץ החברתי וגם הם אמרו אותה תשובה שגויה, חוששים לסטות מהקונצנזוס. כאשר אש שאל אותם מאוחר יותר מדוע ענו כפי שענו, התברר שלדבריהם לא באמת השתכנעו מדעת הרוב, רק פשוט חששו למרוד בה. זה לא שלחץ חברתי כל כך משכנע, העניין הוא שמפחיד למרוד בו בגלוי.

אולי דבר דומה קורה במקרו-כלכלה. היום תעבור בקונגרס האמריקני באופן סופי ומוחלט רפורמת המס שמגדילה משמעותית את הגרעון התקציבי. במשך שנים משמש נושא הגרעון וההפחדות הכרוכות בו כמקבילה לקווים בניסוי של אש – שקר בוטה שלכאורה מוסכם על כולם, ושמי שמפקפק בו מת מפחד וצריך להסתיר זאת בלבו. הרי כביכול הוא תומך בהמטת אסון על הדורות הבאים! אבל בנסיבות מסוימות ניתן לחלץ את האמת, כמו שאש הצליח לעשות זאת כשגישש אצל נחקריו בתום הניסוי.

את האמת אפשר לחלץ מפוליטיקאים כשהם נאבקים על דברים שחשובים להם, כמו קיצוצי מס לעשירים ולתאגידים שעבורם הרפובליקנים השליכו לפח את משנתם לגבי סכנות הגרעון הגבוה. מנגד הדמוקרטים והעיתונות השמאלנית שעכשיו זועקים בשם הגרעון, גילו בו אפס עניין בשנים עברו, כשממשל אובמה חתר להגדילו בשם תוכניות חברתיות והשקעות בתשתית.

את הסוחרים במניות ואת המשקיעים לא שואלים במפורש אם הם מפחדים מגרעון או לא. אם היו שואלים אותם, אולי היו עונים בחיוב, מפחדים להישמע חסרי אחריות ושיקול דעת. אבל על השקפתם האמיתית בנושא ניתן ללמוד בדרך עקיפה. מה קרה בשווקים מאז התברר שתוכנית קיצוצי המס תעבור. מדדי המניות המריאו מעלה בעוד שהתשואות על האג"ח לא. דהיינו השווקים אומרים בפה מלא: המשק יצמח אבל מבלי שהדבר יגרום לעלייה משמעותית בריביות ובאינפלציה.  במילים אחרות: הגידול בגרעון יהיה רק לטובה.

אי אפשר לבטל את האפשרות שבעתיד בטיימינג גרוע במיוחד, כמו בשיאו של שפל כלכלי, תחזור היסטריית הגרעון, אבל לעת עתה אפשר לסכם בסיפוק שמקבלי ההחלטות העולמיים מבינים את האמת פחות או יותר. הם רק מעמידים פנים שלא. 

מודעות פרסומת

מס על תנאי

כתבתי כבר על הניסוי האומלל בקיצוץ במסים שהתרחש בקנזס. המושל השמרן חתך בחדות במסים והמדינה נכנסה לגרעונות. עתה התרחשות העבר הזו מאיימת לחבל קשות בתוכנית קיצוץ המסים של הנשיא טראמפ. סנטורים רפובליקנים למודי ניסיון מקנזס רוצים להכניס לקיצוצי המס התניה. הם יחולו רק אם הגרעון לא יעבור סף מסוים.

קשה לחשוב על רעיון גרוע מזה – אם ההכנסות ממיסוי ירדו והגרעון יעלה, סימן הוא שארצות הברית נכנסה למיתון. ביטול קיצוצי המס דווקא אז יהיה הרסני במיוחד. בנוסף קיצוצי מס עם התניה יקטינו את ביטחון העסקים בתחולתם וכך ייצרו מעגל קסמים שלילי שיימנע מהם להועיל.

תוכנית קיצוצי המס יכולה להיטיב מאוד עם הכלכלה האמריקנית והעולמית. פגיעה בה תעשה שמות במדדי המניות וכנראה גם בכלכלה עצמה. זה יהיה טראגי אם היא תיפול קורבן להקבלה פופולארית כל כך אבל שקרית – בין גופים ומדינות שאין להם מטבע משלהם ולכן כפופים לעריצות מאזן ההכנסות וההוצאות, לבין אלו שיש להם מטבע משלהם ויכולים להדפיסו כרצונם ובשל כך גרעונות חסרי כל חשיבות מבחינתם.

אפשר להתנות קיצוצי המס בגורמים חיצוניים, אבל אלו לא צריכים להיות גרעונות. זו יכולה להיות למשל הריבית. אפשר לקבוע שאם הריבית על אג"ח אמריקני ארוך טווח תתקרב לשיעור שמלמד על חשש גובר לחדלות פירעון, למשל 8%, אז יתבטלו הקיצוצים. התניה כזו יכולה גם לרצות את הסנטורים החוששים וגם להיות לא מזיקה בעליל. לכולם ברור שבעידן עודף ההיצע הנוכחי הסיכוי שהריביות יזנקו לגבהים כאלו קלוש. במקרה הלא סביר שבו בכל אופן הריביות יעלו כך, הכבדה במסים תהווה רעיון הגיוני.

עולם פוסט מדפסת

לכלכלה יש שני צדדים. צד היצע, מאגר המוצרים שנמצאים על המדף בסופרמרקטים ובחנויות השונות, וצד ביקוש, הקונים שמגיעים אל החנויות האלו מצוידים בכסף.    בזמן זה של המאה ה-21 אנחנו מוצפים בתוצרת שמגיעה בהמוניה ובזיל הזול מכל מקום ובפרט מבתי החרושת של העולם השלישי. לא כל המוצרים זמינים בשפע, למשל דירות במרכז הארץ. אבל רוב הדברים זולים ונגישים במידה שלא היה לה אח ורע. מרהיטים ובגדים ועד לתעבורת המידע והתקשורת הגלובאלית. מטיסות זולות ועד למכשירי חשמל ביתיים. בארץ תמיד מים וחשמל היו שני משאבים שקראו לנו בפרסומות להמעיט בצריכתם. על חברת החשמל אמרו בזמנו שהיא התאגיד היחיד בעולם שמפציר בפרסומות לא להשתמש בתוצרתו. מאז הוקמו מתקני התפלה, נמצא גז בקרקעית הים, ואפילו בדברים אלו נראה שאין מחסור.  אם משהו נראה לך יקר במידה שערורייתית (וזו אינה דירה במרכז הארץ), אולי פשוט לא חיפשת מספיק בחנויות האינטרנט הסיניות. לאחרונה גיליתי זאת שוב כשהתברר לי שאני יכול להזמין משקפיים נפלאות מהאתר הסיני זני אופטיקל (במספר העדשה המופרז המתאים לי) בחמישית המחיר שגובים עליהם האופטיקאים בארץ.

בכל רגע נתון יכולים קברניטי הכלכלה לטלטל את המאזן בין הביקוש וההיצע ולהטות את הכף כך שדווקא צד ההיצע יהיה חנוק, והדבר יורגש בעליות מחירים חדות בענפי המשק השונים. הם פשוט יכולים לשחרר לשוק יותר כסף. הם יכולים לצפצף על החשש מגרעונות. זה בעצם המרשם של אסכולת ה-MMT שהתייחסתי אליה לפני שני פוסטים.  כשהכסף יציף את השווקים לא יהיה מחסור בקונים שיגיעו אל החנויות מצוידים בכסף. ומכיוון שכך המחסור יהיה בסחורה עצמה.

הבה נחשוב על העולם שבו מדפיסי הכסף מנצחים בוויכוח הכלכלי, שבו הכסף מחולק להמונים בנדיבות. האם זו אוטופיה סוציאליסטית?  ספק רב. זו אולי אוטופיה קפיטליסטית.

זאת משום שבעולם כזה הבעיה היחידה שנותרה היא בעיית צד ההיצע, בעיית המחסור. לסוציאליזם אין פיתרון לבעיות של צד היצע. הערכים שהוא מקדש – שוויון במקרה הטוב, צרות עין במקרה הרע, אינם מוסיפים שום היצע לעולם. הם מקטינים תמריצים, הם מחוללים מחסור, הם מחליפים שפע קפיטליסטי בעמידה בתור.

זהו אבסורד לראות את ההיצמדות למאזנים ולגירעונות כאידאולוגיה קפיטליסטית. זו אידאולוגיה שמבליטה בעיה כלכלית מלאכותית – חוסר התאמה בין מאזנים למציאות. לפיכך היא מחוללת עולם כלכלי שהפתרונות בו אינם פתרונות קפיטליסטיים. בעולם כזה אפשר למשל לטעון, כמו שיש הטוענים באמת, שהפתרון לבעיית העדר הביקושים הוא למסות את העשירים שאינם צורכים כל כך ולהעביר כספם לעניים שצורכים, כדי שהמאזנים יתאזנו ויותר כסף יתגלגל במשק.

מי שהשוק החופשי הקפיטליסטי יקר ללבו ירצה לראות עולם שבו הפתרונות היחידים לבעיות הכלכליות הם קפיטליסטיים. לכן הוא צריך לקוות בכל ליבו שכמהלך מקדים ניפטר מכל הקשיים המלאכותיים הקשורים לצד הביקוש. דהיינו הרשויות ידאגו שלאנשים יהיו מספיק ז'יטונים לשחק איתם בקזינו הקפיטליסטי, שמספיק כסף יסתובב בארנקים.

ומצד שני, מי שהדפסת כסף יקרה ללבו, כמו אנשי ה-MMT, מוטב שישלים עם זה שאחרי שהדפסה כזו תהפוך לחלק משגרת החיים הכלכלית, כמו שמציעים היום כבר רבים, הסוציאליזם כבר לא יהיה סחורה בשוק הרעיונות. האנושות תתמודד מול מחסור במוצרים, לא מול מחסור בפיסות נייר עליהן מצוירים פוליטיקאים (או משוררות). מה יש לסוציאליזם להציע מול מחסור במוצרים? שהממשלה תעסיק פועלים בעבודות יזומות מלאכותיות? שוועדי עובדים יתאגדו כדי להעצים עוד יותר המחסור? שהממשלות יבריחו תאגידים ויסתכנו בכך שיסגרו פסי יצור? רק לקפיטליסטים תהיינה תשובות אינטליגנטיות בעולם שבו ההסתמכות על המדפסת כדי לפתור בעיות צד הביקוש מובנת מאליה לכול, והשאלה היא רק איך ממשיכים מכאן הלאה.

עץ שלא גדל בקנזס, עדיין גדל באמריקה

קנזס הפכה למשל ולשנינה בארצות הברית. המושל השמרן שלה החיל קיצוצי מס נרחבים, בין היתר בהקלה על חברות ארנק. הוא הבטיח שכתוצאה מפעולותיו הסקטור הפרטי בקנזס ישגשג ויצור משרות למכביר. בפועל קיצוצי המס תרמו מעט מאוד לצמיחת הסקטור הפרטי ובעיקר קלעו את המדינה למשבר וחייבו קיצוצים כואבים בתקציב. המושל לא הבין אמת כלכלית פשוטה: אין לקנזס עץ שמצמיח כסף. בלי שתקבל הכנסות ממסים תתקשה לממן הוצאות. גם היומרה למשוך משקיעים ובעלי עסקים הייתה מוגזמת. מיסוי מדינתי בארה"ב הוא רק חלק קטן מעול המס הכולל ובמילא ברור למשקיעים שאם מדינה נכנסת לגרעון עמוק כדי לממן להם הקלות מס, אין אלו הקלות שניתן לבנות עליהן לאורך ימים. רפובליקנים מתונים ודמוקרטים התאחדו עכשיו בבית המחוקקים של קנזס כדי להעלות שוב את המסים והצליחו לחוקק חוק בנושא ברוב מיוחס הגובר על הווטו של המושל. קנזס לא מדינה שבה שולטים השמאלנים. היא נתנה לדונלד טראמפ את האלקטורים שלה וברוב גדול. אבל מחוקקיה היו מספיק פרגמטיים להבין שהניסוי נכשל.

פרשנים בארצות הברית תיארו את מה שקרה בקנזס כאות לתוצאה שתתקבל בארצות הברית כולה אם תאומץ תוכנית קיצוצי המס של טראמפ. משבר תקציבי שיחייב העלאת מס מהירה. אבל איזו הקבלה שגויה זו – לקנזס אין עץ שמצמיח כסף אבל לממשל הפדרלי יש מטבעה ומדפסת. קנזס מוגבלת בידי המאזן הכספי. הממשל הפדרלי לא. קנזס לא תהנה בהכרח מהחיסכון במס. הדולרים שלא שולמו לה יכולים להיות מבובזים באוקלהומה או בנברסקה, אבל דולר שלא שולם ישירות בארצות הברית בהכרח עדיין יגיע בסופו של דבר למערכת הכספים הדולרית האמריקנית בצורה אחרת. קיצוצי מס בקנזס יכולים להיות אסון בעוד שקיצוצים פדרליים יצליחו מאוד. 

ליברטריאני בלי פטיש למתכות

ליברטריאנים, אלו שמאמינים שהתערבות ממשלה היא שורש כל רע, סולדים מפעילות בנק מרכזי הקובעת את שערי הריבית ומיועדת לייצב את זרימת הכסף במשק. בנק מרכזי הוא מבחינתם הרעה החולה האופיינית של החיים: מקור סמכות שלטוני יחיד שמשבש את הפעילות הכלכלית החופשית. הבעיה עם השקפה ליברטריאנית זו היא שהיא מחליפה רע בגרוע יותר. האלטרנטיבה האהובה על הליברטריאנים היא חזרה לשימוש במתכות כמטבע, מטבע על בסיס כסף או על בסיס זהב, שיטה שקיינס כבר ראה כשריד ברברי והייתה בשיאה בשבילי הדרכים של ימי הביניים.  גם מה ליברטריאני בכך? למען האמת קשה לחשוב על רגולציה הרסנית ומטורפת מזו לחבל איתה בשוק החופשי – לחייב את הציבור להצמיד את חיי המסחר שלו לזמינותן של מתכות לא רלוונטיות.

אבל יש אנשים עם זיק ליברטריאני בנשמתם שהם גם, מצד שני, מפוכחים ונבונים בסוגיה זו. אחד מהם הוא הכלכלן האמריקני סקוט סאמנר. הוא מאמין שבנק מרכזי צריך להיות מחויב לשמירה על יעד אחד – סך הפעילות הנומינלית במשק תעמוד על סכום קבוע, שיגדל בקצב איטי, בשלושה או ארבעה אחוזים, משנה לשנה. אבל הוא מציע להוציא את שיקול הדעת לגבי השמירה על היעד מידי אנשי הבנק המרכזי ולהעביר אותה לשווקים. אם תתקבל הצעתו, בבורסות בעולם יסחרו חוזים על התמ"ג הצפוי. אם החוזה יראה שהתמ"ג הצפוי נופל מהיעד, הבנק המרכזי ידפיס כסף (באמצעות קניית חוזים) עד שהמחיר יעלה למחיר הרצוי. אם ההיפך יקרה והתמ"ג הצפוי יעלה על היעד, הבנק המרכזי יספוג כסף (באמצעות מכירת חוזים) עד שמחיר החוזה ירד למחיר הרצוי.  יש הרבה תהיות טכניות על האופן שבו ימומש הרעיון והמתעניינים בכך יכולים להעמיק בכתיבתו של סאמנר, כלכלן מבריק שבמהלך העשור האחרון הפך מפרופסור אלמוני לאחד הדמויות החשובות במקרו-כלכלה.

כיום סאמנר פועל להקים שוק תחזיות ראשוני לתמ"ג כהוכחת התכנות, ומגייס לשם כך כסף. היום דיווח שהצליח לגייס תרומה של 50 אלף דולר כפרס לחוזים תמ"ג בהצלחה. אם מישהו סבור שיש לו כישורים יוצאי דופן לעמוד על מצב המקרו-כלכלה, הנה נפתחה לו זירת פעולה שבה אפשר להרוויח כסף מניבוי חכם של התמ"ג.

אירופה – הקייס האופטימי

בעקבות סופת הברקזיט אירופה והאליטות שמנהלות אותה ביד רמה סופגות כל כך הרבה השמצות, שלא יהיה מקורי במיוחד להוסיף עליהן. מעניין יותר דווקא להתוות את הקייס האופטימי בעד אירופה ובעד עתידה. וזאת יש לזכור – מאז היטלר התאבד בבונקר שלו, והלוחמים שבו משדות הקרב של מלחמת העולם השנייה, נבואות זעם לגבי אירופה לרוב התפוגגו ואילו האופטימיים שראו הכול באור ורוד ורוד יצאו צודקים.  כמה שונים העשורים מאז המלחמה מהזוועות הבלתי נתפסות שאירופה נדונה אליהן במחצית הראשונה של המאה העשרים.

ההגירה

אירופה רשמה לזכותה בחודשים האחרונים הישג גדול שממעטים לדבר עליו – הצניחה הדרמטית (98%!) בשיעור המהגרים מהמזרח התיכון בעקבות מדיניות נוקשה יותר של החזרת מהגרים לטורקיה. ממעטים לדבר על ההישג כי אינו נוח לאוהבי אירופה. הם אוהבים אותה בשל ההומניות והקוסמופוליטיות שלה. והיד הקשוחה כלפי מהגרים היא אלמנט חדש בה עבורם, צורם וגס. ממעטים לדבר עליו כי גם הצד השני, מנבאי השחורות הימניים, חש אכזבת מה כאשר אירופה אינה מתאסלמת בקצב שיוציא את תושביה הנוצריים לבריקדות.

אבל הישג זה מגלה עובדה שחשיבתה לאירופה קיומית, וגם אנחנו גילינו אותה אחרי הקמת הגדר בגבול מצרים. מדינה מערבית, מפותחת וליברלית יכולה לנקוט באמצעים שימנעו הגירה בלתי מבוקרת אליה, וימנעו קץ תרבותי מהיר מידיהם של ארגוני זכויות אדם.

ההגירה מאפריקה המצויה בפיצוץ אוכלוסין עדיין מגיעה לאירופה דרך איטליה בקצב של מאות אלפים בשנה, והיא מעלה סכנה אחרת, פחות משמעותית מבחינת הטרור, אבל משמעותית לא פחות מבחינת הפערים החברתיים. היא מעלה את החשש שמדינת הרווחה האירופית השוויונית תהפוך בעתיד לברזיל שבה פאבלות מוכות פשע רצחני מתקיימות לצד משכנות פאר שתושביהן חיים מאחורי הגנת סורג ובריח. גם כאן נראה שהאירופים יצליחו למצוא בסוף, אחרי ההתמהמהות וההיסוס האופייניים להם, למצוא פיתרון המבוסס על המודל הטורקי – הרבה כסף למדינות אפריקאיות בתמורה לכך שישאירו את תושביהן אצלן.

הכלכלה

משבר כלכלי אמיתי משקף מחסור – כך היה בימים עברו בשנות בצורות, האסמים היו ריקים ואנשים היו נותרים רעבים. לא כל כך מזמן – רק לפני מאה שנים, אנשים מתו ברעב מחריד בירושלים.  גם בימינו אנו בוונצואלה ההמונים רעבים ללחם. כתב סוציאליסט אמריקני אחד שניסה להגן מעט על מורשת צ'אבס ובקיא במצבה של ונצואלה אמר שפני הדברים שם אינם כה נוראים כפי שניתן להבין מהתקשורת העולמית. עובדה – בשכונות של העשירים הסופרמרקטים מלאים. סניגוריה על צ'אבס?  אולי להיפך – נראה שמשנתו מהווה דרך כל כך לא אפקטיבית להשגת שוויון. עד כדי כך שאפילו לא הצליחה להשיגו בדרך הקלה – על ידי הפיכת כולם לאומללים במידה שווה.

המשבר הכלכלי באירופה הוא במידה רבה ההיפך מהמשבר בוונצואלה. זהו משבר שפוקד מקום שבו אין שום מחסור, ושמדינת הרווחה הצליחה לקדם בו שוויון מהסוג היפה – שבו טוב לכולם. הסופרמרקטים משופעים בכל טוב גם בשכונות העניות, והמחירים בו אינם עולים, אלא יורדים. הבעיה הכלכלית הנוכחית אינה נובעת מכך שיש חוסר, אלא יש עודף – יש שפע מכל דבר, ולפיכך התמריץ עבור יצרנים להשקיע בהקמת מפעלים נוספים, עבור קבלנים לבנות בניינים נוספים – הוא נמוך מדי וכתוצאה מכך הצמיחה נמוכה. מדברים הרבה על כך שאירופה המזדקנת זקוקה באופן נואש לידיים עובדות צעירות, אבל המציאות מוכיחה ההיפך. צעירי דרום אירופה נותרים מובטלים. עם ההמצאות שמבשר העתיד – השתכללות הרובוטיקה, המכונית ללא נהג – בעיית האבטלה עלולה רק להחמיר.

אבל למשבר כלכלי של עודף שפע יש פתרון טריוויאלי עד גיחוך. תן לאנשים כסף ביד, והם כבר ימצאו דרכים לצרוך יותר ויותר מהשפע הזה. כבר שבע שנים שהאליטות הכלכליות העולמיות מסרבות בעקשנות לנקוט בפתרון הזה ובמקומו מכריזות על צעדי צנע וחתירה לאיזון תקציבי חסרי שחר. אבל יש סיבות לאופטימיות. יש יותר קולות שקוראים להנהגת הפתרון האחד שבטוח שיעבוד – הקלה כמותית להמונים שתזרים את הכסף ישירות לכיסים של האזרחים. הצבעת הברקזיט שמשקפת בין השאר את מרמור ההמונים ממצב הכלכלה רק מגבירה את הלחץ על האליטות הממאנות. כפי שכתבו היום בכלכליסט, ההליקופטר עם הכסף מחמם את המנוע. זו התקדמות מבורכת לרעיון טוב. כשכתבתי דברים דומים בראשית ימי הבלוג, הרעיון היה עוד ממש בשוליים.

הדמוגרפיה

ספק אם כדור הארץ המתחמם והולך באמת זקוק לעוד בני אדם שחיים ברמת חיים מערבית. כך שירידה בילודה בעולם המתועש אינה בהכרח דבר רע. אמת, אם הירידה הדמוגרפית תימשך לאורך דורות רבים, היא עלולה להביא בסופו של דבר לחיסול התרבות האירופית, אבל זו אקסטרפולציה מרחיקת לכת.  כמו שמדינות ערב ואירן הולכות ונסוגות משיעורי הילודה המטורפים שרווחו בהן במהלך המאה הקודמת בגלל הקושי להתמודד עם השלכות פיצוץ האוכלוסין, כך סביר להניח שמדינות אירופה ימצאו דרכים לחולל תנועה הפוכה ולתמרץ את האזרחיות שלהן להוליד יותר כשהדבר יידרש. הונגריה המתמודדת עם אוכלוסייה מדלדלת כבר החלה במהלך של תמריץ כספי דרמטי למשפחות בנות שלושה ילדים ומעלה, ואם הדבר יצליח, יקומו לה חקיינים.

מי שחושב שהדמוגרפיה עתידה לחסל אירופה רואה בדמיונו המוני מוסלמים נוהרים אליה והופכים אותה לחליפות איסלמית אומללה. אבל התמונה במציאות מורכבת יותר. ראשית, לא כל המוסלמים הם דאעש. כורדים וטורקים הוכיחו כשירות לאינטגרציה מוצלחת, בניגוד אולי למרוקנים, סעודים ומצריים. שנית, כפי שכבר כתבתי, אירופה מראה כוחה בימים אלו בבלימת הגירה מוסלמית המונית, ואויבי ההגירה רק צוברים כוח פוליטי. שלישית, האירופים תמיד יכולים לדלל את ההגירה המוסלמית בהגירה ממדינות אחרות שלתושביהן יכולת מוכחת להיטמע באירופה ולהיטיב עם תרבותה כמו סינים והודים. יש הרי גם מיליארדים כאלו, וארה"ב, קנדה ואוסטרליה כבר מפיקות תועלת רבה מהגעתם.

האיום הצבאי

מאז תום מלחמת העולם השנייה הפצצה האטומית הוכיחה עצמה כמשמרת השלום הגדולה ביותר. לשתי מדינות מערב אירופיות יש פצצת אטום – צרפת ובריטניה (לפחות עד שסקוטלנד תפרוש). גרמניה יכולה להשיגה בנקל אם רק תרצה, ואילו ארה"ב עם הארסנל הגרעיני שלה מחויבת להגן על חברותיה בנאט"ו. לאור זה קשה לראות תוקפן חיצוני כמו רוסיה או אירן או אפילו מוטציה פראית במיוחד של דאעש מאיימים להפר את השלווה האירופית בקנה מידה גדול. עם טרור אפשר לחיות כמו שאנחנו מגלים כשאנו שבים לשבת בבתי הקפה של שרונה רק מעט אחרי שהדם נשטף, וכמו שימשיכו להפנים באירופה. אבל המחשבה על טנקים של צבא כובש אכזר פולשים לפריז או ללונדון נראית שייכת למדע בדיוני, ועד כמה שניתן להעריך ולדמיין, כך יהיה כל ימי חיינו.

ימי ה-MMT

הפופולאריות של ברני סאנדרס בארה"ב מדאיגה. פוליטיקאי שאין לו סנטימנטים רבים מדי למדינת ישראל אבל יש לו סנטימנטים לפידל קסטרו, הוא בעל סיכוי להפוך לנשיא. הצלחתו בקמפיין צריכה לעורר דיון אסטרטגי אצל קובעי המדיניות שלנו – איך תוכל ישראל לתפקד בלי גב אמריקני. נכון שבקונגרס ישראל צפויה ליהנות מתמיכה רחבה עוד שנים רבות, אבל בנושאי חוץ וביטחון לנשיא סמכויות בלעדיות, והקונגרס לא יוכל להושיענו בשעת משבר אם הנשיא לא ירצה בכך.

אבל אין רע בלי טוב – בעקבות קמפיין סאנדרס התיאוריה המוניטרית המודרנית, מה שמכונה MMT, זוכה פתאום לתשומת לב. כמה מהכלכלנים הבכירים בזרם משמשים כיועצים לסאנדרס. כתבתי בעבר בהרחבה ובאהדה רבה על הרעיונות של MMT. הרעיון המרכזי של התיאוריה הוא שממשלות מודרניות אינן מממנות תקציביהן באמצעות גביית מסים, אלא באמצעות יכולתן להדפיס כסף. לכן אין חשיבות מיוחדת לכך שכמות המסים שנגבו תהיה זהה להוצאות. במילים אחרות – אין שום בעיה עם גרעונות תקציביים.
באופן רשמי סאנדרס אינו מציע לממן את הוצאות העתק שמתכנן על ידי הדפסת כסף אלא על ידי מיסוי כבד, בפרט של עשירים. כך שהשפעת MMT נראית מוגבלת. אבל יהיה קשה מאוד פוליטית להעלות מסים בשיעורים כאלו, ולכן בפועל כדי לממן הוצאות בהיקפים גדולים תידרש חשיבה נוסח MMT.

כתבה מעניינת באתר בלומברג דנה ב-MMT ובהשפעותיה על קמפיין סאנדרס. דונאלד טראמפ והמועמדים הרפובליקניים האחרים צפויים להתרחק מ-MMT כמו ממגפה, כי היא נתפסת כמעודדת ממשלה גדולה ובזבזנית, תועבה במונחים שמרניים, אבל מאחר שהם מציעים קיצוצי מס עצומים מבלי לקצץ בהוצאות בהיקף דומה, רעיונות של MMT יכולים היו לספק להם גב.