Archive for the ‘מדינה דו לאומית’ Category

ברק מזלזל במורשת רבין

11 במאי 2017

אהוד ברק פרסם ביקורת נוקבת בעיתון הארץ על ספרו של מיכה גודמן העוסק בכיבושי 1967 ובהשלכותיהם ההיסטוריות. ברק מבטל את הסכנות שלדברי גודמן טמונות בוויתור על שטחי יהודה ושומרון. מצד שני הוא רואה את איום המדינה האחת הדו לאומית כסכנה האחת שהיא חזות הכול.

אירוני שברק, אשר חווה על בשרו כראש ממשלה את הקטסטרופה הביטחונית כתוצאה ממרחב המחיה הטרוריסטי שהתקיים ביהודה ושומרון, מזלזל בחשש לחזרתה וביתר שאת. מבצע צוק איתן הראה כיצד אויב נחות אך מחופר בסביבתו הטבעית יכול להפוך מערכה נגדו לעקובה מדם. מי יודע מה טווח הזמן מהרגע שבו תינתן לפלסטינים עצמאות ביטחונית ביהודה ושומרון ועד שישתלטו שם פלגים איסלמיסטיים במנעד שבין חמאס לדאעש. וכמה חיילים הרוגים יידרשו כדי לכבוש מחדש את השטחים במקרה כזה? ומה אם המערכה תזלוג למקומות הקדושים לאיסלאם בירושלים, דבר שהפלסטינים יעשו מן הסתם כל מאמץ להניע. הרי העולם המוסלמי כולו יכול לקום עלינו, וזה כבר בוודאי איום קיומי.

אבל עוד יותר בלט לי זלזולו של ברק במורשת שהותיר אחריו מי שהוא מציג כמורה ורבו, יצחק רבין. רבין השאיר אחריו את הסכמי אוסלו, ובפרספקטיבה ברור שהסכמי אוסלו היו נס אסטרטגי לישראל משום שקברו לחלוטין את אופציית המדינה האחת, שהייתה אולי אפשרות אם מדיניות נוסח שמיר הייתה נמשכת. הצגת המדינה האחת כאיזו אופציה ממשמשת ובאה היא העמדת פנים כאילו לא היה אוסלו ולא קמה רשות פלסטינית ולא נבנתה גדר הפרדה וישנו מנהל אזרחי וכדי להשלים הסיפוח רק צריך להציב קלפיות ביום הבחירות לכנסת בג'נין ובחאן יונס. 

היו ימים שבהם היו טיולי בית ספר לעזה, ואם אלו היו נמשכים כסדרם, באמת הייתה הסיטואציה הדו לאומית יכולה להתגלגל לה לאיטה עד טקס התעודות הכחולות שיחולקו לערבים שם. אבל היום קבוצת תלמידים שתבקש לבקר בעזה תגלה את החצ'קונים של גיל ההתבגרות במרתפים אפלים, שואבת נחמה בצלוחיות החומוס שיביאו מלמעלה שוביה מהחמאס. ישראלים יכולים לבקר אפילו בצפון קוריאה היום, אך לא בעזה, מרחק נגיעה מהגדר. תידרש מלחמה שתגבה אולי עשרות אלפי הרוגים משני הצדדים כדי להשיב הדברים למצבם טרום אוסלו.

בשטחי יהודה ושומרון המצויים תחת שליטת הרשות הפלסטינית הסיטואציה אמנם פחות אלימה, אך גם ביקור בערים הפלסטיניות המצויות שם כישראלי הוא מעשה שיעצור את נשימתו של סוכן הביטוח שלך.

 להמוני הפלסטינים בערים יש אינטרס עליון בהמשך קיומה של הרשות המעניקה להם משכורות ומונעת אנרכיה. בכך התאימו הסכמי אוסלו התאמה מוזרה את מערכת התמריצים שלהם לזו של התנועה הציונית היהודית הדמוקרטית, שעבורה השבת השליטה האזרחית ביהודה ושומרון היא רעיון אסוני. הדיבורים על קריסת הרשות, ככל שינעמו לקומץ אנשי שמאל רדיקלי יהודים וישרתו את הפנטזיות הרדיקליות שלהם, הם בסופו של דבר הבל ורעות רוח. הפלסטינים עצמם עוסקים ללא הרף בגיוס הקהילה הבינלאומית להכרה בעצמאותם, לא באופציה הדמיונית של סיפוחם לישראל. מפרק שעונים מיומן כמו ברק יכול לדמיין לעצמו כיצד הפלסטינים מפרקים ממלכתם כדי לאיים כך באופן פרדוקסלי עוד יותר על צביונה של ישראל. אבל גם הפלסטינים צריכים לדמיין דמיונות כאלו כדי שתרחיש שכזה יקרה, אך הוא רחוק מהם ומתפיסתם את העולם ואת טיב המאבק ההגיוני בכובש הציוני מרחק אלף מחסומים. פיזיים ומחשבתיים.

אין אינטגרציה בין הרשות הפלסטינית לישראל. העוינות הפלסטינית מונעת זאת. אפילו טיולים מפוקחים היטב לתל אביב של קומץ צעירים פלסטינים עלולים להסתיים בפיגוע של זאב בודד ביניהם, כפי שקרה לאחרונה. כמו שכתב אוהד חמו, יש ביהודה ושומרון צעירים רבים שלא ראו יהודי מעולם. ישנם אמנם עובדים אשר מגיעים מהשטחים לישראל, אך אחוז הפלסטינים המועסקים בישראל ביחס לכלל המועסקים במדינה הוא פחות משני אחוזים. לשם השוואה השיעור עמד על כ-7% בטרם אוסלו. אף שלפלסטינים תרומה משמעותית לענף הבניין, זה אולי הסממן היחיד של אינטגרציה שקיים כיום. מכל בחינה אחרת גדר ההפרדה מסמנת נתק מלא. זהו ההבדל הגדול ביותר בין הסיטואציה שלנו לזו שבדרום אפריקה של ימי האפרטהייד שבה לבנים חיו בסמיכות לשחורים שהתפרנסו מלשרת אותם. 

החלת חוקים ישראלים בתחום הסוציאלי, כמו ביטוח לאומי או חוק שכר מינימום, על הרשות הפלסטינית אינה ריאלית כלל מבחינה כספית ולעולם לא תוכל לקרות. אי אפשר גם לדמיין היום פקידי ממשל ישראלים פותחים לשכה לשירות הציבור באיזו עיר פלסטינית מבלי שחייהם יהיו בסכנה. 

אם היינו פוגשים בשני אויבים מושבעים ומאיימים עליהם שיחסיהם ידרדרו עד כדי כך שייאלצו להתחתן, זה היה מגוחך. איום המדינה הדו לאומית, בסיטואציה הנוכחית, הוא מגוחך באותה מידה. התודה והברכה היא בראש ובראשונה ליצחק רבין שהסיר את הסכנה הדו לאומית מעל עתידנו כשחתם על הסכמי אוסלו. 

מובן שהקמת עוד ועוד התנחלויות מבודדות בסמיכות לריכוזים פלסטיניים צפופים אינה צעד נבון, ואינה תורמת להפרדה הנחוצה בין העמים. אולם בפועל הבנייה בשטחים מרוכזת בגושי ההתנחלויות. גם היא עלולה להכעיס את העולם  ולסכננו בחשש לסנקציות, אך מכאן ועד חנוכת סניף ביטוח לאומי בג'נין או קביעת מזוזה במשרדי מס הכנסה בשכם או הגעת משקיפים מטעם הבית היהודי לוועדת הקלפי ברמאללה ושאר הדברים ההזויים והלא סבירים בעליל שיהיו כרוכים בהגשמת החשש הקיומי הדו לאומי, המרחק הוא רב.

כמו שכתבתי בפוסט אחר, בזמנו אמרו על רבין שהוא דה קלרק הישראלי. אבל אפשר גם לומר שהוא האנטי דה קלרק הישראלי. דה קלרק הוליך למצב שבו השחורים המדוכאים הפכו לשליטי דרום אפריקה. רבין סיכל התפתחות עתידית שבה הפלסטינים היו הופכים לרוב במדינה הדו לאומית שהייתה צומחת מחורבות האפרטהייד. במקום זאת הוא ביסס הפרדה.


פינלנד עושה ניסוי

9 בדצמבר 2015

בניגוד למה שמשתמע מכותרות אתרי האינטרנט הכלכליים, פינלנד לא הולכת לחלק בקרוב 800 אירו לכל אזרח. הרעיון של חלוקת צ'ק לכל אזרח, מה שקרוי מתן הכנסה בסיסית, הוא אחד הרעיונות המעניינים בשיח הכלכלי. פעם הבעתי בו תמיכה בהתלהבות גדולה בבלוג. אולי יקרום פעם עור וגידים, אבל מה שקורה עתה בפינלנד הוא רק הכנות לניסוי מוגבל ביישום הכנסה בסיסית, לא יותר. כמובן, אם הניסוי יצליח יהיה זה פתח ליישום אמיתי ורחב היקף של הקונספט.

רעיון ההכנסה הבסיסית מתגבר על אחת הבעיות היסודיות של מדינת הרווחה – התמריצים למסכנות. כל קצבה שניתנת רק למי שהוא מסכן, מתמרצת אנשים למצוא את נקודות המסכנות שבהם במקום לגלות את חוזקותיהם. מה הטעם לצאת להתפרנס בכבוד, כאשר עליית כושר ההשתכרות תסכן את הקצבה הממשלתית. עדיף לשכנע את הרופא של ביטוח לאומי שאתה מסכן ללא תקנה.

ההכנסה הבסיסית חותכת באבחה חדה את קשר הגורדי שכרוך סביב צווארם של מוטבי מדינת הרווחה. במקום להעניק הטבות רק לעניים או רק לחולים או רק לנכים או רק לנשים החד הוריות, ההטבות ניתנות לכולם. כל אזרח זכאי להן מגיל 18.  אין צורך בועדות ביטוח לאומי ובביורוקרטיה מפלצתית – כללי הזכאות הם הכי פשוטים שיש. אתה אזרח בוגר, אתה זכאי.

אליה וקוץ בה – כדי להעניק סכום סביר לכל אחד ואחד צריך תקציבי עתק. לא סביר שהחיסכון בשל ביטול ההטבות הפרטניות יספיק כדי לאפשר אותם. ניתן לטעון אמנם שמיגור התמריצים למסכנות יביא לצמיחה שתספק למדינה את התקציבים הנחוצים. מצד שני, גם הכנסה בסיסית מולידה תמריצים גרועים משלה – כל אחד יכול לקבל כסף בלי לעבוד, אז למה לעבוד קשה. יהיה קל ונוח יותר לנהל חיים כגון אלו שמטיפה להם הסולידית, שאמנם כרוכים בהצטמצמות, אבל פוטרים את האדם מהחובה לעבוד. מצד שלישי, מי בכלל אמר שכולם צריכים לעבוד בחברת השפע. אולי אנחנו קרובים לעידן שבו המכונות יעשו את הכול.

כשעולה על שולחן הדיונים מדיניות רווחה, אחת השאלות הרלוונטיות בימים אלו היא מה התמריצים מבחינת המהגרים. הכנסה בסיסית יוצרת קו הפרדה חד בין אזרחים לבין אלו שלא. רק האזרחים יכולים ליהנות ממנה. אולי בשל כך יהיו עבודות שאזרחים לא יסכימו לעשות בשום פנים, הרי הכנסתם הבסיסית מובטחת, ולפיכך יצטרכו להביא מהגרים כדי לאייש אותן. אבל כשהמהגרים יתאקלמו ויתאזרחו – גם הם יצפו להכנסה בסיסית, ולאורך השנים עלול להיווצר בשל כך לחץ לא סביר על מדינת הרווחה.

הכנסה בסיסית היא אם כך נושא מסובך. לאורך השנים הרבה הוגי דעות שמרנים וימניים מצאו בה נקודות חיוב – היא משחררת את האזרחים מהביורוקרטיה של מדינת הרווחה. אבל רק בחינה אמפירית יכולה לתת תשובה משכנעת באשר לסגולותיה ומגרעותיה, לכן צריך לאחל לפינים הרבה הצלחה עם הניסוי המרתק שהם מתחילים בו.

 

 

מה בין 48' ל-67'?

15 ביולי 2015

אחת הטענות האהובות על דוברי הימין היא שאין הבדל בין הכיבוש שנעשה ב-48' במלחמת העצמאות לבין הכיבוש שנעשה ב-67' במלחמת ששת הימים, ואם כבר (כפי שטען יאיר בתגובה לפוסט קודם), הכיבוש ב-48' היה אכזרי יותר ויותר ראוי לגנאי. ב-67' לא נחרבו כפרים ולא גורשו מאות אלפים. אז מדוע העולם ואיתו השמאל הישראלי מוכן להכיר בכיבוש שנעשה ב-48' אבל מפגין יחס שלילי כל כך לכיבוש כפי שנעשה ב-67'?

זו שאלה שאפשר לספק לה שלל תשובות. למשל ניתן לומר שהמצב של העם היהודי היה נואש אחרי השואה וערב הקמת המדינה, ובלי הכיבוש של 48' היה נותר בלי מדינה לקליטת המוני הפליטים היהודים. לעומת זאת ב-67' הכיבוש היה בגדר מותרות. אפשר גם לומר שהכיבוש ב-48' הגשים בעצם את החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה (אם כי לא בגבולות המדויקים שהתווה האו"ם).

התשובה המשכנעת יותר בעיניי היא שהכללים שעל פיהם הושלם הכיבוש ב-48' הם כללים שמאפשרים יציבות ביחסים הבינלאומיים. ערב מלחמת השחרור הייתה פלשתינה ישות תחת שלטון קולוניאליסטי. עלה בידי היהודים לכבוש לעצמם את רוב הישות הזו ולגרש את תושביה האחרים, אבל היה זה אירוע חד פעמי. הוא לא מקרין על עתיד המזרח התיכון ולא על האופן שבו סכסוכים בינלאומיים ייפתרו בעתיד באופן כללי, מאחר שהמציאות שבה התרחש אינה קיימת עוד. אין עוד המון ישויות הנתונות תחת שלטון קולוניאליסטי ששאלת חלוקתן בין העמים השוכנים בהן עומדת למבחן בעימות אלים.  במילים אחרות: השלמה של העולם עם האופן שבו הסתיימה מלחמת השחרור אינה יוצרת תמריץ שלילי לעתיד לבוא, מאחר שמלחמת השחרור אירעה בנסיבות ספציפיות וייחודיות לזמנן. מדינות אחרות לא יכולות לראות בכך לגיטימציה לכיבושים או לטיהורים אתניים.

לעומת זאת, האירועים של מלחמת ששת הימים יכולים להשתחזר שוב ושוב בכל זירה בעולם, ולמעשה משתחזרים – רוסיה למשל כבשה וסיפחה בשנים האחרונות את חצי האי קרים. הקהילה הבינלאומית אינה רוצה לסבול מצב שבו מדינה כובשת בכוח הזרוע שטח שהוכר כשייך למדינה אחרת, מעבירה אליו אוכלוסיה ומספחת אותו. זהו גם אינטרס שלנו כחלק מהקהילה הבינלאומית שחותרת ליציבות. אם יום אחד מצרים תצליח לכבוש את הנגב חלילה, לא היינו רוצים לראות לגיטימציה בינלאומית לכיבוש הזה וליישוב אזרחים מצריים באילת.

אפשר אמנם לטעון, במידה מסוימת של צדק, שהכיבושים של מלחמת ששת הימים היו גם הם יוצאי דופן וכמו כיבושי מלחמת השחרור, לא ניתן לראותם כתקדים שלילי לעולם כולו. סיבה אחת אפשרית לכך היא שמלחמת ששת הימים הייתה מלחמת מגן ולא פרצה כמלחמת כיבוש, אך זהו טיעון חלש שאינו נותן למדינות תמריצים חזקים להימנע מכיבוש שטחים בעתיד. הרי תמיד כל צד יכול לטעון שמלחמתו הייתה מלחמת מגן וכיבושו מוצדק.

סיבה שנייה משכנעת יותר היא שיהודה ושומרון שנכבשו במלחמת ששת הימים לא היו חלק מוכר ממדינה. שלטון ירדן בהם לא הוכר בעולם, ובאמת ירדן עצמה ויתרה על תביעתה על השטחים ברבות הימים. על כן אפשר שהם עדיין מקרה ייחודי, ואין סיבה לקהילה הבינלאומית להימנע מלהכיר בכיבושם בידי ישראל.

אבל יש בעיות עם הטיעון הזה.

בעיה אחת הייתה משמעותית בעבר, אבל ייתכן שכבר אינה חשובה עוד: טיעון זה אולי תקף ליהודה ושומרון, אך אינו תקף לרמת הגולן, שבוודאי שייכת לסוריה. אבל שאלת רמת הגולן נראית כבר לא רלוונטית. לא ברור אם תקום מחדש מדינה סורית במקום הקנטונים המצויים במלחמה עזה המתגבשים עכשיו באזור שבו התקיימה. על כן לא ברור אם יהיה למי להחזיר את הרמה, גם אם נרצה בכך, וספק אם נרצה.

בעיה שנייה מהותית בהקשר ליהודה ושומרון היא שאפילו אם נרצה לראותם כשטח שישראל רשאית לספח, ברור שאין היא יכולה לעשות זאת מבלי לתת זכויות אזרח מלאות לתושביהם המקוריים. אפילו מדינות כובשות ברוטליות נוהגות לתת אזרחות בשטחים שהן כובשות ומספחות (אם כי מטבע הדברים במדינות אלו זכויות אזרח שוות עדיין אינן שוות הרבה).  יש טוענים שאפילו בקרב הפלסטינים עצמם מתעורר עניין לגבי אפשרות זו לסיום הסכסוך – קבלת אזרחות במדינה מערבית משגשגת – אבל יהיה זה טירוף מצדנו לתת זכויות שוות לפלסטינים. מתן אזרחות ישראלית לפלסטינים יסכן את הרוב היהודי בישראל עצמה, כמו אכילת יתר שמסכנת את עצם קיומו של האדם האוכל.

עולות שאלות מעניינות לגבי העבר – מה היה קורה אם רוב הערבים ביו"ש היו בורחים או מוברחים תוך כדי מלחמת ששת הימים (כפי שהערבים בגולן נעלמו ממנו), וישראל הייתה מוכנה לספח את הערבים שהיו נותרים שם על שטחיהם, תוך מתן זכויות שוות, האם העולם היה יותר סובלני לשליטת ישראל בשטחים אלו? ומה אם ישראל הייתה כובשת רק חלק מיו"ש, לא צפוף אוכלוסין, ואילו חלק אחר היה נותר ביד ירדן – האם הקהילה הבינלאומית הייתה מקבלת בסופו של דבר, לפחות דה פקטו, מצב שבו ישראל תספח אליה את החלק שאותו כבשה ותקח את תושביו כאזרחים שווים, בעוד שהשאר ייוותרו ירדנים?

במצב הקיים ברור בכל אופן שההבחנה בין 48' ל-67' חיונית לעצם קיומה של המדינה, ומי שגורר אותנו לטשטוש ההבחנה הזו, כמו ציבור המתנחלים, מטשטש את היסודות שמאפשרים למדינת ישראל להתקיים כחברה לגיטימית בקהילה הבינלאומית.

החזון הדו לאומי מתחזק, המציאות הדו לאומית נחלשת

27 במרץ 2015

התפרסם ראיון מאוד מעניין עם כתב השטחים אוהד חמו, עם התייחסות נרחבת לאפשרות העתיד הדו לאומי, שדנו בה כבר בארוכה על רקע אזהרותיו של עמוס עוז שנכדינו יחיו במדינה ערבית .

בראיון יש מסרים סותרים.
מצד אחד חמו אומר:

אין פעם אחת שאני מדבר עם פלסטינים ולא שומע את הפתרון הזה [הדו לאומי]. אנשים בגילי עם שלושה־ארבעה ילדים אומרים, 'אנחנו רוצים להיות כמוך, לא יותר ממך ולא פחות ממך, אנחנו רוצים להיות שווי זכויות לך'. עכשיו, יותר מזה, אופציית המדינה הדו־לאומית פופולרית לא רק ברחוב, אלא גם בקרב האליטה האינטלקטואלית — דוקטורים, פרופסורים, אקדמאים. מבחינתם מדובר בעניין דטרמיניסטי. לדעתם בעוד כמה שנים למדינת ישראל פשוט לא תהיה אפשרות אחרת. אנחנו נהיה מעורבים יותר מדי אחד בשני, הגדרות ייפלו, ולישראל לא תהיה ברירה אלא בעצם לקבל את הפלסטינים כשווי זכויות. מדינה דו־לאומית — הסיוט הגדול של הציונות. הפלסטינים רוצים ומאמינים בזה.

בפועל הוא מספר שהמציאות היא הכי פחות דו לאומית מאי פעם בפועל ובשטח:

מה שאני כן רואה בשנים האחרונות זה את הדור שלא ידע את יוסף. דור צעיר, הרבה יותר שונא מאשר הדור שלפניו. דור שלא מכיר אותנו, שלא דובר עברית, שנולד למציאות שבה יש גדר הפרדה ושבה היהודים נמצאים בצד השני. הם פשוט לא מכירים אותנו. הרבה פעמים אני נכנס ומגיע למקומות שבהם אני באמת ובתמים הישראלי הראשון שהם ראו.

הניגוד הוא מעניין. מבחינת החזון – רעיון המדינה הדו לאומית זוכה לפריחה. אם פעם רק מועמר קדאפי חזה מדינה אחת שבה לישראלים ולפלסטינים יש זכויות שוות, עכשיו הרעיון מקבל התייחסות אוהדת גם בחוגי הימין הישראלי. אחת התומכות הבולטות היא חברת הכנסת ציפי חוטובלי, ואפשר אפוא לדבר על חזון קדאפי-חוטובלי לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כמובן יש הבדלי דגשים. הפרלמנט המשותף שחזה קדאפי בעיני רוחו היה מקבל את זכות השיבה לפליטים הפלסטינים. הפרלמנט המשותף שחוזה חוטובלי בעיני רוחה לא יעשה זאת, אם כי היא הרי אינה יכולה להיות בטוחה באשר לכך ובאשר להשלכות ארוכות הטווח של הוספת עשרות ח"כים ערביים לכנסת.

אולם על אף פריחת החזון הדו-לאומי, מבחינת המציאות, המציאות היא פחות דו לאומית מאי פעם. המחיר הביטחוני ששולם על הסכם אוסלו ועל ההתנתקות היה נורא ואיום, אבל בפועל הם הניבו הישג אסטרטגי גדול לישראל – הפרדה ממשית בין יהודים לפלסטינים. העובדה שנערים פלסטינים גדלים מבלי לראות ישראלים היא חיובית בסופו של דבר. יכול להיות שמלחמה שהיינו משלמים עליה ב-1,500 קורבנות, המחיר ששולם על תהליך אוסלו, ומניבה הישג אסטרטגי כזה הייתה יכולה להיחשב הצלחה, עם כל הכאב.   נכון שגושי ההתיישבות ביהודה ושומרון שמחוץ לגדר (ומחוץ לגוש אריאל) עדיין מהווים בעיה קשה ומסכנים אותנו במציאות דו לאומית. אבל יש לזכור שמספר תושביהם הוא רק 70 אלף איש. אף שתוכנית ההתכנסות של אולמרט מלפני עשר שנים לא עלתה יפה, וחבל שכך – ההיגיון שמאחוריה עדיין בתוקף. מתישהו המתנחלים בהתנחלויות המבודדות יצטרכו לעבור למקום אחר. למרות הקושי לקלוט כזה מספר של מפונים, בסך הכול מדובר במניין העולים במשך שלוש שנים (בקצב העלייה הנוכחי). לא אתגר שבגינו נשתגע ונלך לספח שני מיליון פלסטינים.