האם ייתכן שבארה"ב תהיה הריבית גבוהה יותר?

נתוני ההאטה במשק עלולים לחייב את בנק ישראל להורדת ריבית נוספת, קרוב מאוד אל רצפת האפס המוחלט, בעתיד הקרוב. בו בזמן נראה כי ארצות הברית הולכת ומתאוששת מהמשבר הפיננסי הגדול שהחל ב-2008, ואנו מתקרבים להעלאת ריבית שם, במוקדם או במאוחר. מצב זה יכול להוביל לסיטואציה אבסורדית לכאורה וחסרת תקדים – הריבית על הלוואות ממשלתיות אמריקנית תהיה גבוהה מהריבית הממשלתית הישראלית. האם הדבר הזה ייתכן? ריבית הלוואות הרי משקפת את עוצמת הסיכון שנוטל המלווה. אם כך, הכיצד ייתכן שפרמיית הסיכון של מעצמת על המתפרשת על פני יבשת תהיה גדולה מזו של מדינת זעירה במזרח התיכון שמאות מיליונים מפנטזים לראות בהשמדתה.

ובכן, מי ששואל את השאלה הזו מתעלם מהשגיאה בעצם השאלה – השוואת הריבית האמריקנית והריבית הישראלית כמוה כהשוואת תפוחים ועגבניות. זה פשוט לא אותו הדבר. הריבית האמריקנית שמדובר עליה נקובה במטבע דולרי, בעוד שהריבית הישראלית שמדובר עליה נקובה במטבע שקלי.

בהלוואות שתיטול ישראל בדולרים, תמשיך הריבית שתשלם על הלוואות אלו להיות גבוהה יותר מזו שמשלמים האמריקנים. גם אם ארה"ב תקח הלוואות באירו וישראל תקח הלוואות באירו, אין ספק שהריבית שתידרש מישראל תהיה גבוהה יותר. אפילו אם משרד האוצר של ארה"ב היה מחליט לעשות דבר מוזר מאוד וליטול הלוואות בשקלים, גם אז אין סיבה להניח שהריבית שהיה משלם הייתה גבוהה מזו שהייתה ממשלת ישראל משלמת.

רק כאשר אנו דנים בפער ריביות בין הלוואה אמריקנית במטבע אמריקני לבין הלוואה ישראלית במטבע ישראלי, יכול להיווצר מצב שבו הריבית האמריקנית היא גבוהה יותר. יכול להיות ששווה להפקיד שקלים בישראל ולקבל עליהם ריבית נמוכה מזו שהיינו מקבלים על דולרים בארה"ב. למה? כי עדיף להחזיק שקלים מאשר להחזיק דולרים. דבר זה יהיה הגיוני כאשר שקל ייחשב למטבע שערכו נשמר יותר מאשר דולרים. מצב כזה נראה באופק: בעוד שיו"ר הבנק הפדרלי האמריקני מחויבת למדיניות שלפיה הדולר יאבד את ערכו בקצב איטי אך קבוע (2% בשנה), נראה שנגידת בנק ישראל משלימה עם מצב שבו השקל אינו מאבד ערך בכלל (האינפלציה בישראל נעצרה כליל).

לקראת המשבר הפוליטי הממשמש ובא באמריקה

בדעותיי אני די נוטה ימינה, ולכן יש לי גרעין של אהדה בסיסית למפלגה הרפובליקנית בארצות הברית. ועם זאת, די מעציב להתבונן באופן שבו הפוליטיקאים של המפלגה הזו מתנהגים בימים אלו. הם מתנהגים כאילו ברק אובמה אינו נשיאם, אלא אויב מר שכל תכסיס שפל מוצדק במלחמה בו, ויהיה המחיר שישלם הציבור האמריקני אשר יהיה.

החוקה של ארצות הברית נחשבה מאז ומתמיד ליצירת מופת משפטית שהכינה את הקרקע לעלייתה של המעצמה הגדולה בעולם. עם הצלחה קשה להתווכח, ובכל אופן בימים אלו אנו נוכחים בפגמיה. הפיצול בין מוסד הנשיאות, הסנאט ובית הנבחרים מאפשר לזרוע אחת, אם היא נשלטת בידי פוליטיקאים חסרי אחריות, לשתק את הזרועות האחרות. כך, הרפובליקנים הצליחו להשתלט על בית הנבחרים על ידי טריקים מלוכלכים, ומבלי שאפילו קיבלו רוב בבחירות אליו, והם משתמשים בניצחון הזה כדי לשתק את הממשל האמריקני.

פעילותם עומדת להגיע לשיא במהלך החודש הקרוב. בתחילת אוקטובר הם מתכוונים לשתק חלק מפעילות הממשל, אלא אם אובמה יסכים לדחות את יישום רפורמת הבריאות שלו, דרישה הזויה ונטולת סיכוי, שכן רפורמת הבריאות הזו, בת טיפוחיו של הנשיא, עברה בקונגרס והיא חוק תקף.  באמצע החודש צפוי לקרות משבר חריף עוד בהרבה – משבר תקרת החוב. בעבר הוגדרה תקרה שרירותית לכמות החוב שרשאית ארה"ב ללוות. כאשר האוצר האמריקני יגיע לתקרה הזו – הממשלה לא תוכל לגלגל עוד חובות. בעוד שהשיתוק החלקי של הממשל הצפוי בתחילת החודש יכול להיות נסבל יחסית, הרי שמצב שבו ארה"ב אינה משלמת ריבית ופורעת אג"חים או עומדת בתשלומי הביטוח הלאומי ובכל התשלומים האחרים שהיא חייבת בהם הוא מעין ארגמדון פיננסי, שאיש אינו יודע מה יוליד.

 הניבוי הסביר הוא שהמשקיעים יבינו שאפילו הרפובליקנים אינם מטורפים מספיק בכדי לדרדר את המדינה לתהום ויתעשתו במהרה, ולכן לא ימהרו למכור מניות ואג"חים בזול, והשווקים יישארו יציבים גם במהלכו של משבר חוב שכזה.  מצד שני, מדובר בסיטאוציה כל כך קיצונית ולא מוכרת, שקשה להיות בטוח בשום דבר.

במקרה חירום של ממש לנשיא אובמה יש שני ג'וקרים, אבל גם הם חריפים וקיצוניים וכנראה יהסס מאוד לפני שישתמש בהם. הג'וקר הראשון הוא שחוקת ארצות הברית קובעת במפורש, בתיקון ה-14 שהתקבל אחרי מלחמת האזרחים, שהחובות של ארצות הברית יכובדו. אמנם התיקון כוון לחובות שנצברו במהלך המלחמה, אבל לשון החוקה היא כללית והיא תקפה גם לחובות של ימינו אנו. מכאן שהנשיא רשאי לכאורה להכריז שבשם החוקה הוא עוקף את סמכות הקונגרס ומורה למשרד האוצר לשלם חובות.

הג'וקר השני הוא שאף שמדינות מודרניות נוהגות לגייס כסף על ידי גיוס אג"ח, הרי שיש להן כלי תיאורטי נוסף – הן פשוט יכולות להדפיס כסף, או לטבוע אותו, אם במטבעות ולא בשטרות עסקינן.  ואכן החוק האמריקני מאפשר למשרד האוצר לטבוע מטבעות פלטינה בכל ערך שיראה לנכון. מטרת החוק הייתה לאפשר הכנת מטבעות זיכרון וכיוצא באלו, אבל לדעת משפטנים רבים ונכבדים, אין מניעה מלטבוע מטבעות פלטינה ולהצמיד להן ערך שרירותי של טריליוני דולרים, מה שיאפשר לספק את צרכי הממשל.

טביעת מטבע פלטינום והכרזתו כשווה טריליון דולר אולי נראית כשעשוע היאה לקרקס, אבל בהפוך על הפוך, אפשר לראות בה חשיבות כלכלית ופילוסופית גדולה ורצינית מאוד – היא מדגימה שהכסף בסופו של דבר הוא פיקציה חברתית, ולא איזשהו אילוץ אמיתי שהטבע כפה עלינו. בכך היא מראה כמה מטופשת מלכתחילה היא חרדת החובות והמספרים. החשבונאות הכספית היא יצירה אנושית מלאכותית לחלוטין. במקום להשתעבד לה, על המדינה לעצב אותה בגמישות כך שתתאים לצרכיה.

מי יהיה נגיד הבנק האמריקני הבא, ולמה זה משנה לנו

בארצות הברית מתנהל דיון תקשורתי סוער סביב זהותו של יושב ראש הפדרל ריזרב הבא, זה שיחליף את בן ברננקי. כל אחד שמבין קצת מקרו כלכלה, מבין שזהותו של יו"ר הבנק המרכזי של ארצות הברית היא הגורם המשפיע ביותר על כלכלת ארצות הברית, ומכיוון שכלכלת ארצות הברית היא הקטר המניע את העולם, זהותו היא גם הגורם המשפיע ביותר על הכלכלה העולמית, ובכלל זו הכלכלה של ארצנו הקטנה.

המועמדת הכמעט ודאית היא ג'נט ילן, והמדיניות שהיא צפויה לנקוט בה היא סובלנות גבוהה לאינפלציה, וסובלנות נמוכה לאבטלה, עמדה ההופכת אותה ל"יונה" במונחי מדיניות מוניטרית. עמדה כזו צפויה להתבטא בהפחתות ריבית ובהדפסות כסף, ולפיכך להפעיל לחץ כלפי מטה על הריביות של העולם כולו.

לאחרונה עלו שמועות שהמועמד המועדף על אובמה הוא דווקא לורנס סאמרס, מי שהיה שר אוצר בממשל קלינטון. סאמרס טען בעבר שהורדת הריבית לאזור האפס מעודדת בועות ולכן אינה אמצעי מועדף לתמרוץ הכלכלה. הדרך הטובה יותר בעיניו לתמרוץ הכלכלה היא תמרוץ פיסקלי, כלומר הרחבת הגרעון.

עמדתו של סאמרס היא לדעתי עמדה נכונה, אבל בסיטואציה הפוליטית העכשווית בארה"ב היא אינה מתאימה. הפוליטיקאים הרפובליקנים אימצו, מתוך שנאה מטורפת לאובמה, עמדה מטופשת והרסנית שמחבלת בכל ניסיון להרחיב את התקציב. שיטת הממשל האמריקנית, שמשום מה נחשבת אצלנו לשיטה היוצרת שלטון חזק ואפקטיבי, למעשה יוצרת סיטואציה בלתי אפשרית שבה נשיא ממפלגה אחת משותק בידי בית נבחרים הנשלט בידי מפלגה אחרת. בסיטואציה זו הרחבה תקציבית היא בלתי אפשרית פוליטית, שכן אין לה סיכוי לעבור בבית הנבחרים. במצב זה, רק נחישותו של הבנק המרכזי להוריד את הריבית לתחתיות מצילה את כלכלת העולם מהתרסקות. לכן יש לקוות שהנשיא אובמה ימנה את ילן, שככל הנראה הבנק המרכזי בראשותה יפגין נחישות כזאת, ולא את סאמרס, שאולי יחטוף רגליים קרות בנושא.

דבר אחד משותף לסאמרס, ילן, לנגיד הבנק הקודם בן ברננקי וגם לקודמו אלן גרינספן – כולם יהודים.