קץ הסוציאליזם?

תוכנית קיצוצי המס של דונלד טראמפ בארצות הברית אינה עוד תוכנית. זו מהפכה. כפי שהיא נראית כרגע, ובהנחה שהיא תעבור את כל המכשולים הפוליטיים השונים, הנחה לא פשוטה ולא ברורה מאליה, היא תחולל גלי הדף קיצוניים בעוצמתם בכלכלת העולם שרובם ככולם חיוביים. אני חושב שהשווקים, בתגובתם האנמית לעת עתה, מפספסים את האפשרות שזהו באמת סיפור גדול. נראה לי שהרפובליקנים בקונגרס הולכים לזרום עם טראמפ על אף (ואולי בגלל) הנימה ההיסטרית שבה התקשורת הליברלית מקבלת את "קיצוצי המס לעשירים".

כבר עשור שאנו שרויים בעידן שניתן להגדירו כעידן בתר מחסור. כפי שטענתי באחד הפוסטים הקודמים, אין היום כל קושי משמעותי לשכפל מוצרים כדי לפתור מחסור. בסין ובעולם השלישי הייצור זול, בעיות האנרגיה העולמית על סף פיתרון, מצוקת הנדל"ן גדולה בארץ ובכמה מהערים הגדולות בארה"ב, אך לא ברוב אירופה ולא ברוב ארצות הברית. בשנת 2008 זינקו לרגע מחירי הסחורות, והמשקיע האגדי ג'ים רוג'רס מיהר להכריז שהעתיד שייך לחקלאים, אך מחירי המזון שבו לסדרם, ולא נראה שיהיה קושי לספק עוד עגבניות ומלפפונים לבאי הסופרמרקטים בעתיד הנראה לעין.

בעידן שבו השכפול כל כך קל אפשר היה לצפות לגאות עצומה בצמיחה, אבל בפועל הצמיחה אנמית. הסיבה היא שלאנשים אין מספיק כסף ביד כדי ליהנות מכל הטוב הזה שקיים בעולם. תוכניתו של טראמפ לקצץ בחדות במסים, אך מבלי להקטין הוצאות הממשלה תזרים כמויות גדולות של כסף למשק, ובכך תוכל סוף סוף לשים קץ לצמיחה האנמית.

הקטנת שיעורי מס החברות אמנם לא תביא ישירות כסף לצרכנים. את רוב הכסף יקבלו משקיעים שבמילא כספים רבים שלהם נמצאים באפיקי השקעה ולא מיועדים לצריכה. אבל מס חברות כה נמוך מהווה תמריץ אימתני ליזמים מכל העולם להגיע לארה"ב ולפעול בה. לא לחינם נחרדים קברניטי המשק הישראלי מההתרחשות הזו. הורדת מס הירושה תסלק את אחד המכשולים המעצבנים והשרירותיים שעומדים בפני השקעה באמריקה (עיינו באינספור שרשורים בפורום הסולידית כדי להבין עד כמה). כבר ככה ארה"ב בעידן טראמפ אטרקטיבית להפליא למשקיעים. אחרי מימוש התוכנית האמורה כולם ישעטו אליה. כולם יתחרו על עובדים אמריקניים ויצטרכו להעלות משכורותיהם. מה עוד שהנשיא טראמפ לא מקבל בברכה מהגרים, ולכן מאגר העובדים הפוטנציאליים לא ימהר להתרחב כדי להיענות לצרכים.

לכאורה זהו אסון לישראל ולכלכלות לא אמריקניות אחרות, אך גם להן מדובר בברכה במסווה. עליית האטרקטיביות של השקעות בדולרים תזניק את שער הדולר לעומת המטבעות האחרים, וכך תהפוך את כוח העבודה ברחבי העולם, ששכרו נקוב במטבעות שיחוו פיחות, לאטרקטיבי עבור חברות אמריקניות. מה שחשוב עוד יותר הוא ששערי הריבית בארה"ב יעלו כדי להתגבר על הלחצים האינפלציוניים שייווצרו שם יחד עם הגירעון הגואה, וכך כל מדינה אחרת תצטרך להחליט האם להדביק את שיעורי הריבית האמריקניים או להימנע מלעשות זאת וליהנות עקב כך מפיחות נוסף, שיהפוך את שווקי העבודה שלה לעוד יותר קורצים למשקיעים מאמריקה.

אם אכן יתממש התסריט האופטימי שאני מצייר, הצלחתה הגדולה של הפחתת מסים המרוכזת בעשירונים העליונים ובחברות תהווה מהלומה קשה לסוציאליסטים בכל מקום שהם. הן בשל הלקח המיידי שלפיו, בניגוד לקלישאה, צמיחה כלכלית המבוססת על טפטוף מלמעלה יכולה לעבוד והן מאחר שכל מדינה שצריכה להתחרות בכלכלה האמריקנית לא תוכל ולא תעז להעלות מסים על חברות ועל עשירים, כדי שלא לאבד מהאטרקטיביות שלה. זה יהיה, לפחות לעשור שבו תוכנית טראמפ צפויה להיות בתוקף, קץ הסוציאליזם.

מודעות פרסומת

האירו והשלוש ומשהו

האירו נמצא כרגע באזור מאוד נמוך היסטורית ביחסו לשקל. רק מעט יותר מארבעה שקלים לאירו. האם הרף ייחצה כלפי מטה ואפשר יהיה לקנות אירו עם פחות מארבעה שקלים? ההסתברות לכך נראית די גבוהה, אך הרבה תלוי  כמובן בממשל החדש בארה"ב. אם הנשיא טראמפ יוציא סכומי עתק על תשתיות ועל הקלות מס, כפי שהכול מצפים, משמעות הדבר תהיה הצפה של השווקים בדולרים חדשים. האפקט הרגיל של הצפת השוק בסחורה הוא הורדת ערכה ולכן לכאורה ערך הדולר אמור לרדת, אבל העולם של מטבעות ובנקים מרכזיים הוא פרדוקסלי כמו ארץ הפלאות של לוסי. בנקים מרכזיים נוהגים לתת תרופה שהיא חזקה מהמחלה – אם הם יבחינו באפקט אינפלציוני ולו קל, המחליש ערך המטבע ומעלה המחירים, הם ינהיגו מייד כקונטרה ריבית גבוהה, אשר תהפוך את החזקת המטבע למשתלמת. הימים שבהם אפשר היה לשים כסף בפיקדון ולקבל עליו ריבית נאה נראים כפרה היסטוריה, אבל הם יכולים לחזור לאמריקה. 

הבנק האירופי לעומת זאת לא ימהר להעלות ריבית. מדינות דרום היבשת עדיין חולות מכדי שהעלאה כזו תיחשב לרעיון סביר. הזעם על האליטות באירופה גדול מכדי שהן יסתכנו בחבלה בצמיחה הזעומה בלאו הכי. אז מי ירצה להחזיק אירו בעולם שבו הדולר מניב תשואה? רק מי שיפתו אותו עם שער אירו חלש במיוחד, עוד הרבה מתחת לרמתו היום. 

כלכלת ישראל נראית כיום חזקה בהרבה מכלכלת אירופה, לבטח לטווח הארוך שבו ישראל, שלא כאירופה, נהנית מרוח גבית דמוגרפית עזה. המשקיעים יצטרכו להמר האם ישראל וסיכויי הצמיחה שלה מנוונים כבאירופה ועל כן תשקע במי האפסיים של ריבית קפואה, או שתתעשת יחד עם אמריקה של טראמפ, שממנה יגיעו לישראל סכומי עתק כהשקעה בתעשיות הטכנולוגיות. להערכתי התסריט השני יותר סביר ולכן המטבע הישראלי ייצמד, לפחות במידת מה, לעליית הדולר ולא לשפל האירו.

כמובן צריך להניח לשם התסריט הזה שממשל טראמפ יהיה בעל יכולת ולא יפספס הזדמנות פז היסטורית להרחבה תקציבית. קשה להיות בטוח בכך, אולי תגבר ידם של הזויי חרדת החובות והמאזנים הכספיים המצויים לרוב בקרב הרפובליקנים. אבל כרגע נראה שלא לשם נושבת הרוח. 

הימור לשנה הקרובה – נראה את האירו באזור השלוש ומשהו. מצד שני, אם תקחו משכנתא באירו – זה על אחריותכם.

על הצניחה בצמיחה

האם הצמיחה הטכנולוגית ממשיכה כסדרה? בשאלה זו עוסק הספר "עלייתה ונפילתה של הצמיחה האמריקנית" מאת רוברט גורדון, שאותו אני קורא בימים אלו.

התשובה של גורדון היא שלילית. הצמיחה האטה משמעותית. אמת, יש סמרטפונים ואינטרנט ומחשבים מהירים. אבל זה הכול. הצמיחה המדהימה שהתחוללה בין 1870 ל-1970 שינתה לחלוטין את אורח החיים, את תוחלת החיים והכניסה לשימוש כלים בסיסיים כמו מוצרי חשמל ביתיים, מיזוג אוויר, מעליות, מכוניות, מטוסים, אנטיביוטיקה, גלולות למניעת הריון. מ-1970 התקדמנו אבל לא באותו קצב, לא באותה מידה.

תמיד זלזלתי ביכולת של נתוני תמ"ג מספריים לשקף צמיחה והקטנת עוני, ובפרט כשעוסקים בכלכלת האינטרנט שמבוססת על חינמיות מופלאה ברובה. גורדון מכיר בבעייתיות של הפיכת צמיחת טכנולוגיה למספרים, אבל מעלה טיעונים מעניינים ודי משכנעים באשר לכך שדווקא במחצית הראשונה של המאה העשרים היה קשה יותר למדוד את הצמיחה, והצמיחה האמיתית אז הייתה גבוהה יותר. לשם דוגמה ההוזלה הפנטסטית במחיר המכוניות בעשורים הראשונים להכנסתן לשימוש לא נכללה במדדים של אותה תקופה.

אני לא בטוח שניתן לזלזל בהישגי ארבעים השנים האחרונות. המיחשוב הביתי והאינטרנט הם שינוי גדול בהיסטוריה של האנושות שהתחולל בזמן קצר מאוד. פעם הבאתי סקר שלפיו אנשים מוכנים לוותר על צרכים מאוד בסיסיים למען גישה לאינטרנט. העובדה שהגישה זולה ושווה לכל נפש מקטינה את משקלה בשקלולי הסטטיסטיקאים, אבל לאדם מודרני היא כמעט כמו נשימה, שגם היא חינמית ולא כלולה בתמ"ג. באינטרנט יוצרים קשר עם חברים, מכירים בני זוג, מתעדכנים בחדשות בין רגע, רוכשים ידע מקצועי יקר בחינם ובקלות. הסמרטפונים שהביאו את האינטרנט לכל פינה דחקו את השעמום ממקומו כרגש אנושי נפוץ. ב"פ סקינר, אחד מאבות הפסיכולוגיה, כתב פעם שנוטים להמעיט בחשיבותו של רגש השעמום. הבה לא נמעיט בחשיבות של סילוקו מחיינו.

מעבר למהפכת המיחשוב והמידע גם בנתוני תוחלת החיים נרשמה עליה של כמעט עשור מאז 1970 וזו התרחשות מפתיעה ומרשימה. חלה ירידה חדה בתמותה ממחלות מסוימות, גם אם אחרות, כמו רוב סוגי הסרטן, קשות מאוד למיגור. התאונות, ביבשה ובאוויר, התמעטו, ומספר קורבנותיהן ירד דרסטית.

אני נוטה להאמין שגורדון צודק באופן עקרוני. גם אם נניח שהוא טועה באשר לעשורים האחרונים, אין זה אומר שהוא טועה לגבי העתיד. לא משום שההמצאות נגמרו, כמו שחשבו פעם לפי המיתוס ורצו לסגור את משרד הפטנטים הצרפתי. תמיד יהיו המצאות. אבל לבני אדם יש צרכים מוגבלים ויש גבול עד כמה ניתן יהיה להיענות להם. בכמה דברים ברור שהגענו לטופ – מספר הקלוריות היומי לאדם לא אמור עוד לגדול, אולי להיפך. החדר הנעים והממוזג שבו אנו יושבים ביום קיץ מהביל אינו אמור להתקרר עוד. כמות החומר האיכותי לקריאה הזמינה לנו באינטרנט היום כבר לא תשתכפל בפראות, כי כמות הכותבים האיכותיים לא תזנק, ורובוטים לא ילמדו בסדנאות כתיבה בעתיד הנראה לעין.

כתבתי רבות על הרכב ללא נהג, ואני מאמין שכשיגיע יחולל שינוי רבתי. אפשר לצפות גם לחדשות טובות בחזית האימנותרפיה כטיפול לסרטן שיחליף את הכימותרפיה והרדיותרפיה המיושנות. דברים אחרים שמדברים עליהם העתידנים נראים עדיין רחוקים, כמו בינה מלאכותית אמיתית, השתלת איברים מלאכותיים להעצמת האדם או עצירת ההזדקנות. המדפסת התלת מימדית אולי תתקדם, אבל בעידן שבו הסינים מייצרים הכול בשפע, נראה לי שכבר לא תוסיף כל כך הרבה.

חלק מההתקדמות הטכנולוגית יכול לבוא במישור ייחודי. לא כהתקדמות באמצעים שעומדים לרשות בני אדם בדור הזה, אלא כהצלת בני האדם בדורות הבאים. בשנים האחרונות חלה התקדמות עצומה ומהפכנית ברתימת השמש והרוח להספקת אנרגיה, אך התועלת מבחינת הצרכן אינה רבה – חשמל ממשב הרוח מפעיל לו את התנור במטבח בדיוק כמו חשמל משריפת פחם. אבל התועלת מבחינת בני האדם שיחיו בעוד מאה שנה יכולה להיות עצומה אם הטענות על ההתחממות הגלובאלית נכונות, וכמעט כל המדענים סבורים שהן נכונות. אי אפשר להכליל תועלת זו במדד, אבל היא בהחלט ראויה להימנות. כמובן, גם ללא השיקול האקולוגי, דלקים פוסיליים ייגמרו מתי שהוא ויצירת אלטרנטיבות עכשיו מונעת משבר חריף בצמיחה בעתיד.

לסיום צריך להעיר שישנו לפחות היבט אחד שבו המצב השתפר משמעותית מבעבר מבחינת צמיחה טכנולוגית. קצב ההמצאות הדרמטיות אולי ירד, אבל ההתפשטות שלהן מהירה בהרבה. כמה זמן לקח לרכב להתפשט ולהפוך לכלי בשירות ההמונים? עשרות שנים. כמה זמן לקח לפלאפון ולסמרטפון? שנים בודדות. הגרף לא משקר.

הרפואה החולה של אמריקה

סיפור עגום מארצות הברית ממחיש את תחלואיה של הרפואה הפרטית. רופא ממישיגן שחפץ לקבל תשלום עבור טיפולים לחוליו בדה להם סרטן ללא בסיס וגרם להם לעבור כימותרפיה ללא צורך.  בשיטה האמריקנית שבה לא ניתנת משכורת קבועה לרופא אלא הוא מקבל פיצוי מחברות הביטוח בהתבסס על הטיפולים שהעניק לחוליו, נוצר תמריץ להעביר אותם טיפולים מיותרים לחלוטין, והרופא המדובר ציית לו.

"הרופא המפלצת" ממישיגן הוא דוגמה חריגה. רוב הרופאים אינם כה מושחתים כמוהו ולא יעבירו את הפונים אליהם בשבעה מדורי גיהנום לשווא. ועדיין, גם אם רופא שפוי לא ישלח חולה בריא לכימותרפיה, עדיין יעמדו בפניו דילמות לא מעטות שבהן באמת יהיו שני צדדים למטבע: לטפל או לא לטפל. בלתי נמנע שכאשר החלטה אחת תהיה כרוכה בתגמול כספי והשנייה לא, תינתן העדיפות לראשונה גם אם ההצדקה הרפואית לכך מועטה.  מחקרים מראים למשל שכאשר רופא הוא בעל אינטרס כספי בכך שמטופל שלו יעבור בדיקות הדמיה, הסיכוי שהוא יישלח להדמיה גדל פלאים.

התמריצים לעודף טיפול באמריקה הם אחת הסיבות העיקריות לכך שמערכת הבריאות שלה לא יעילה ויקרה מאוד. בהתחשב בפער המידע בין הרופא למטופליו, בלתי נסבל גם מוסרית וגם כלכלית לקבל מצב שבו שיקולים כלכליים ינתבו אותו להמלצה על טיפול. ממש כפי שלא ייתכן ששופט יקבל משכורת לפי מספר ההרשעות במשפטיו.

האמריקנים קלטו את הבעיה. כיום שיטת התשלום עבור שירות ננטשת בארה"ב, אבל גם האלטרנטיבות לא זוהרות. אם למשל יתנו לרופא תשלום קבוע על כל מטופל, ייווצר תמריץ להתמקד בקבלת המטופלים הבריאים ביותר שעבורם יתקבל אותו התשלום, אך הטיפול בהם כרוך בפחות הוצאות. גם זו בעיה.
בניית מדדי ערך אמיתיים שעל פיהם יקבע התשלום לרופא, למשל על ידי חזרה למטופל כעבור כמה שנים מתחילת הטיפול ובחינת מצבו, אינה באמת ריאלית. אולי פשוט יש להודות שהשיטה האמריקנית המבוססת על רפואה פרטית חולה מיסודה, כי רפואה צריכה להינתן בעיקרה כשירות ציבורי במימון הממשלה ובפיקוחה.

מכל הנושא הזה הייתי מפיק שני לקחים. ראשית, שוק חופשי אינו פתרון לכל דבר. בדרך כלל הוא מעניק את התמריצים הטובים ביותר, אך בהחלט לא תמיד. לא כשמדובר בתחום הבריאות שבו יש אי בהירות כה גדולה לגבי מה כדאי ומה לא, והצרכן המטופל בעמדת נחיתות מול נותן השירות הרופא.

שנית, לעולם אל לנו להיות נאיבים ולהאמין שאנשים משכילים כמו רופאינו, שחונכו על שבועת הרופאים, חפים מהשפעתם של תמריצים. כולנו בני אדם. כולנו עבדי התמריצים.

אובמה – אחד מנשיאיה הגדולים של ארה"ב

נתוני הצמיחה החדשים שמגיעים מארה"ב הם מרשימים מאוד. ארה"ב צמחה בקצב שנתי של 5%. שווקי המניות כבר הקדימו לנבא את הצמיחה המרשימה, והם מצויים בשיא מפואר.

זו הזדמנות לעמוד על העוול שנעשה לברק אובמה שצויר כנשיא חלש אך למעשה צבר שורה של הישגים היסטוריים – הוא הנשיא שהוציא את חייליו ממלחמות חסרות תועלות במזרח התיכון, הנהיג לראשונה ביטוח בריאות להמונים בארה"ב וגיבה את הבנק הפדרלי בהדפסות הכסף שלו, גיבוי שהביא להתאוששות הנוכחית. לשם השוואה, מיט רומני, יריבו ב-2012, הודיע שבכוונתו להיפטר מבן ברננקי אם ייבחר.

זה נכון שנשיאות תלויה הרבה במזל – מחקר הראה פעם שנשיא ארה"ב מפסיד בבחירות אחרי שנת בצורת, כאילו הוא היה האחראי להוריד הגשמים. מזלו של אובמה לא תמיד שפר עליו. המזרח התיכון התפורר בתקופתו, בתקופתו הצטברו נסיבות שהביאו את פוטין לפלוש לאוקראינה. אפילו כשאתר תוכנית ביטוח הבריאות קרס, האשימו אותו בכך. אבל תמיד תגובותיו היו סבירות.

בחזית הפנים התרחק אובמה מהקנאות שכפו הפונדמנטליסטים על ארה"ב בנושאים כמו הפלות, זכויות גייז, מחקר תאי גזע ועוד.  בחזית החוץ היטיב לעשות לאחרונה כשהתנער ממדיניות האיוולת נגד קובה.

אנחנו כישראלים חייבים תודה לאובמה גם על ההתאוששות העולמית, אבל גם על כך שאירן אינה גרעינית עדיין וגם על כך שעל אף סלידתו ממדיניות ההתנחלויות של ממשלת נתניהו, בכל אופן שמר על קשרים סבירים וחיוביים עם ישראל. אובמה גם נמנע מלגבות הקמה חד צדדית של מדינה פלסטינית, אף שמבחינת המקום שבו לבו נמצא, בוודאי חש שזו החלטה ששמה אותו בצד הלא נכון של ההיסטוריה.

תמיד האשימו את אובמה בהקרנת חולשה במדיניות החוץ. זו הייתה האשמה מוגזמת, אך היא שיקפה באמת את התחושה בעולם. אבל עכשיו כשפוטין איבד שליטה על מחיר הנפט, ואזרחי רוסיה עתידים לגלות שכוחניותו לא הביאה אותם לשום מקום טוב, משתנה גם התחושה הזו וניתנת לנו ההזדמנות להעריך את אובמה כפי שהוא באמת – נשיא דגול.

תודה לאל שיש לארה"ב בנק מרכזי

על פי מיתוס פוליטי כוזב, נשיא ארצות הברית הוא כמעט כל-יכול, מנהיג שחוקת ארצות הברית מעניקה לו סמכויות עצומות. על פי מיתוס זה, שאביגדור ליברמן למשל הוא חסיד נלהב שלו, מי שרוצה שלטון חזק ויציב במדינתו צריך לקדם שלטון נשיאותי על פי הדוגמה האמריקנית.

האמת היא הפוכה – חוקת ארצות הברית כובלת בשלשלאות את הנשיא האמריקני והופכת אותו לחלש ולמוגבל. ההסדרים שהיא מנהיגה מובילים למצב שבו הוא יצטרך להתמודד עם שני בתי קונגרס, שלפחות אחד מהם, ולעתים, כמו אחרי בחירות 2014 הנוכחיות, שניהם, יישלטו בידי מפלגה יריבה. במצב זה האינטרס העליון של המפלגה היריבה הוא להכשיל את הנשיא ולשים מקלות בגלגלי נשיאותו. כך קשה מאוד לקדם חקיקה משמעותית.

אפילו כאשר הנשיא מקבל תמיכה משני בתי הקונגרס, הוא עדיין צריך להתגבר על יכולתו של המיעוט בסנאט לחולל פיליבסטר, ואפילו אם צלח מכשול זה, הוא עדיין נתון לגחמות בית המשפט העליון שסמכויותיו מוגנות על ידי החוקה. הנשיא האמריקני מוצא עצמו משותק ונאלץ לוותר על כל תוכנית חקיקתית גדולה. רפורמת ביטוח הבריאות, האובמה-קר, הישגו הגדול ביותר של אובמה, התחוללה בנסיבות היסטוריות יוצאות דופן, מצד אחד המיאוס שחש הציבור מהשלטון הרפובליקני בשנת 2008, שנתן רוב עצום לדמוקרטים בכל בתי הקונגרס. מצד שני, החלטתו המפתיעה של נשיא בית המשפט העליון, שופט שמרני ביותר, לא להתפרע עם אקטיביזם שיפוטי ולא לפסול את האובמה-קר.

אבל מחוץ להזדמנות ההיסטורית של השנים 2008 – 2010, חייו של הנשיא קשים. הסיטואציה איומה במיוחד כאשר ניצבים בפני משבר כלכלי חמור, כפי שאירע לארה"ב מ-2008 ואילך. הרפובליקנים עשו כמיטב יכולתם כדי לשתק ולחסום את יכולתו של הממשל להגיב ולסייע לכלכלה האמריקנית. מזלה של ארצות הברית היה שיש לה בנק מרכזי עצמאי, שאינו צריך שום רוב פוליטי כדי לקבל החלטות. יכולתו של הבנק האמריקני המרכזי להדפיס כסף, ובכמויות עצומות, הצילה את כלכלת ארה"ב ואת הכלכלה העולמית. לעומת זאת, תלותו של הבנק המרכזי האירופאי בגרמניה ובקבלת אישור ממנה מצד אחד, והכללים המשפטיים הנוקשים שמגבילים אותו מאידך,  מונעים נס דומה באירופה, ומאריכים את השפל הגדול של היבשת.

הטעויות של השמאל והטעויות של הימין

פול קרוגמן כתב היום טור שבו לעג לאלו שהיו משוכנעים ב-2010 שמדיניות הבנק המרכזי של ארצות הברית מובילה לאינפלציה איומה ונוראה. קרוגמן וכלכלנים רבים אחרים שחשבו כמוהו (וגם בלוגרים זניחים, כמו הבלוגר כותב שורות אלו) ניבאו מראש שתחזיות האינפלציה הגבוהה מופרכות לגמרי. בצדק קרוגמן תוהה מדוע אף אחד מאלו שצעקו ומחו אז כנגד מדיניות הדפסת הכסף של ברננקי מחשש שתמיט שואה על ערך הדולר, לא מודה שטעה אל מול נתוני האינפלציה הנמוכים מאז. מדוע הם לא מסוגלים להודות בטעות ולהבין שמשהו משובש לחלוטין באופן שבו הם מבינים כלכלה. בסוף הטור שלו קרוגמן מוצא פתרון לשאלה בכך שמקשר את עקשנותם של בני הפלוגתא שלו לדעה הקדומה הימנית שלהם שמעוורת אותם למציאות.  

אבל כמובן שבניגוד לקרוגמן, וכתוצאה מנסיוננו העשיר במזרח התיכון, אנו יודעים שלא רק הימין מסוגל לטעות ולהיצמד בעקשנות לטעויותיו. גם השמאל מסוגל. ועוד איך. גם בנושאים כלכליים וגם בנושאים מדיניים וביטחוניים.

האם אפשר לשרטט איזשהו כלל גס, מתי הימין צפוי לטעות ומתי השמאל צפוי לטעות?  נראה לי שאפשר.

אני חושב שהימין טועה בהבנת דברים מודרניים, כי חשיבתו שמרנית ומבוססת על העולם כפי שהיה פעם, ואילו השמאל טועה בהבנת דברים טרום מודרניים, כי חשיבתו חדשה ומבוססת על תפיסה חדשה ומתקדמת של העולם. כך למשל השמאל שוגה לחלוטין בהבנת המזרח התיכון ואנשיו, כי המזרח התיכון לא עבר תהליכים של מודרנה, ולכן לשמאל אין כלים להבין אותו. מצד שני, הימין שוגה בהבנת מדיניות מוניטרית בת זמננו, כי היא דבר מודרני ביותר.