Archive for the ‘יצחק רבין’ Category

נתניהו עדיין מומחה למלחמה בטרור

8 באוגוסט 2017

הפוסט שבו הגנתי סטטיסטית על מומחיותו של נתניהו, בפרט בקדנציה השנייה שלו, במלחמה בטרור שמתבטאת על ידי צמצום מספר ההרוגים היהודים במלחמות ובטרור למינימום – הוא אולי הפוסט הפופולארי בתולדות הבלוג. לקח עבורי – קהל הקוראים אוהב עובדות ומספרים יותר מסתם תיאוריות.

לפי בקשה שקיבלתי בתגובות (מ-KB), אני חוזר לנתונים, אבל בצורה קפדנית יותר מאשר בפוסט הקודם. הייתה לי הפתעה אחת בהכנת הפוסט הזה – עד כמה שהצלחתי למצוא (ואני מודה שלא עברתי על כל רשימת חללי צה"ל במשך התקופה), יצחק רבין הצליח, בקדנציה הראשונה שלו, שאפילו לא הייתה נחשבת מוצלחת במיוחד, להשיג פלאים בשמירת הביטחון האישי במדינה. הישג שלא נחגג דיו. רבין התחיל לכהן אז בתקופה איומה, מעט אחרי הפרדת הכוחות עם הסורים וסיומה המעשי של מלחמת יום כיפור ולאחר פיגועים קשים בצפון הארץ, ביניהם הפיגוע בתלמידים במעלות. אבל תקופתו שלו הייתה שקטה בצורה יוצאת דופן, אף שגם בה היו פיגועים. היה מקרה אחד שבו סטטיסטיקת האבדות עמדה למבחן גורלי ויצאה ממנו בהצלחה – במבצע אנטבה ב-1976. את אסון המסוקים בבקעה בתקופת רבין הראשונה (למעשה היה אז בחופשה) לא הכללתי בנתוניו, מאחר שלא היה חלק ממלחמה מבצעית כמו אסון המסוקים בתקופת נתניהו. תקופתו השנייה של רבין כמובן הייתה בעייתית בהרבה. לפיכך הרקורד הכולל של רבין אינו כה מרשים, אך הוא טוב למדי.

גולת הכותרת של הפוסט היא עדיין הישגיו המזהירים של נתניהו בשימור חיי אזרחים וחיילים בקדנציה השנייה שלו. הישגים אלו קשורים כמובן לדברים הטובים שהותירו אחריהם קודמיו (ברק – יציאה מלבנון, שרון – הכרעת הטרור והתנתקות מעזה, אולמרט – הרתעה בלבנון). אך הם גם נובעים במישרין מנחישותו של נתניהו שלא להיגרר להרפתקנות. הוא אינו מאפשר הקמת מדינה פלסטינית, אך גם נמנע מכיבוש עזה ונשמר מלהתערב במלחמת האזרחים הסורית. בחזית הצפונית הוא שומר על סטטוס קוו קשיח מול החיזבאללה. נקל לדמיין כיצד הסטטיסטיקה הייתה מתערערת אם ישראל הייתה פותחת במלחמה מול אירן, כפי שהיה נדמה שהולך לקרות במהלך כמה רגעים בכהונת נתניהו השניייה. אבל בסוף החשש מהסתבכות גבר כנראה. גם הקדנציה הראשונה של נתניהו הייתה מוצלחת מבחינת עמידה מול הטרור, אבל אסון המסוקים, שנבע מחוסר יכולתו להתניע יציאה מלבנון כפי שעשה אהוד ברק אחריו, גבה מחיר יקר.

הטבלה לא משקרת, אך המספרים הם אומדנים ודגימות בלבד, מאחר שמעבר על כל חללי צה"ל והרוגי פעולות האיבה המונצחים בידי הביטוח הלאומי וסינון כל המקרים הרלוונטיים, הוא מעבר לכוחותיי. ייתכן אם כך שיש לי טעויות פה ושם, אך לא לגבי תקופת נתניהו שלגביה יש מקורות רבים באינטרנט שמכסים בצורה מדוקדקת.

ראש ממשלה אורך תקופה מספר הרוגים בטרור ומלחמה סיכוי עבור יהודי להיהרג בטרור ומלחמה בשנה (למיליון יהודים בשנה)
בן גוריון קדנציה ראשונה 5 שנים וחצי בעיקר 6,000 הרוגי מלחמת העצמאות סיכוי קיצוני בגובהו בזמן מלחמת העצמאות. כ-10,000 למיליון.
משה שרת שנתיים התיעוד ברשת לוקה בחסר, אך נראה שהיו בערך כ-100 הרוגים בפעולות הפידאיון והתגמול לפי הקישור הזה. בין האירועים הטבח במעלה עקרבים, העסק הביש והרבה היתקלויות חיילים עם ירדנים ומצרים. כ-1.5 מיליון יהודים. הסיכוי כ-33 למיליון יהודים בשנה.
בן גוריון קדנציה שניה 7 שנים וחצי בעיקר 180 הרוגי מבצע קדש. בסקירה זו של תקופתו נמנים 100 הרוגים נוספים מטרור ומלחמות. כ-2 מיליון יהודים, הסיכוי עמד על כ-19 למיליון יהודים בשנה.
לוי אשכול 5 שנים ושני שלישים בעיקר 780 הרוגי מלחמת ששת הימים פחות מכ-2.5 מיליון יהודים. הסיכוי כ-60 למיליון יהודים בשנה.
גולדה מאיר 5 שנים בערך 3,000 – במלחמת ההתשה, במלחמת יום כיפור, בפיגועים קשים. כ-2.8 מיליון יהודים. הסיכוי כ-215 למיליון יהודים בשנה.
יצחק רבין קדנציה ראשונה 3 שנים כ-30 הרוגים. מספר הרוגים אזרחיים מועט יחסית בכמה פיגועים כמו במלון סבוי, בקולנוע בכיכר דיזנגוף בת"א, המקרר בכיכר ציון ומבצע אנטבה. הרוגים חיילים רבים באסון המסוק בבקעה שלדעתי אין להכליל (ולא רק כי רבין היה בחופשה ופרס מילא מקומו). כ-3 מיליון יהודים. הסיכוי כ-3 למיליון יהודים בשנה.
מנחם בגין 6 שנים ושליש בערך 700 – בעיקר במלחמת לבנון הראשונה כ-3.3 מיליון יהודים.

הסיכוי כ-33 למיליון יהודים בשנה.

יצחק שמיר בקדנציה ראשונה שנה בערך כ-90 הרוגים. רובם באסון צור השני. כ-3.5 מיליון יהודים. כ-39 למיליון יהודים בשנה.
שמעון פרס בקדנציה ראשונה שנתיים בערך כ-70 הרוגים, בעיקר בלבנון ובפעולות איבה לא כולל הפיגוע בראס בורקה בסיני. כ-3.5 מיליון יהודים. כ-10 למיליון יהודים בשנה.
יצחק שמיר בקדנציה שניה 5 שנים ושני שלישים כ-160 הרוגים באינתיפאדה הראשונה ועוד לפחות כ-25 באירועים שונים. האיפוק שגילה במלחמת המפרץ הוביל להרוג אחד (לא כולל התקפי לב). אך אסון צאלים נכלל בחישוב וכן לחימה בלבנון. גם פיצוץ השגרירות בארגנטינה. כ-4.2 מיליון יהודים בישראל.  הסיכוי כ-8 למיליון יהודים בשנה.
יצחק רבין בקדנציה שניה 3 שנים ושליש כ-130 הרוגים בפיגועי התאבדות וטרור. מלבד פיגועי ההתאבדות, הרבה פיגועים של פועלי בניין ופיגועי כבישים בהתנחלויות. לפחות כ-20 הרוגים נוספים ברצועת הביטחון כ-4.7 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-10 למליון יהודים בשנה.
שמעון פרס בקדנציה שניה חצי שנה כ-67 הרוגים, שרשרת פיגועי התאבדות והמשך הלחימה בלבנון כ-5 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-27 למיליון יהודים בשנה
נתניהו בקדנציה הראשונה שלוש שנים כ-155 הרוגים, בעיקר באסון המסוקים ובעוד כמה אירועים בלבנון. הרוגים נוספים בפיגועי התאבדות ובמהומות הכותל. כ-5 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-10 למיליון יהודים בשנה.
אהוד ברק שנה ושני שלישים 55 הרוגים כ-5 מיליון יהודים בישראל.  הסיכוי כ-7 למיליון יהודים בשנה.
אריאל שרון 4 שנים ושני שלישים למעלה מ-900 הרוגים באינתיפאדת אל אקצה כ-5.3 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-36 למיליון יהודים בשנה.
אהוד אולמרט 3 שנים ושליש כ-200 הרוגים. רובם הגדול במלחמת לבנון השנייה. כ-5.8 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-10 למיליון יהודים בשנה.
נתניהו בקדנציה השנייה 8 שנים ושליש עד לכתיבת רשומה זו כ-200 הרוגים. רבים מהם במבצע צוק איתן ואחרים באינתיפאדת היחידים. כ-6.5 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-4 למיליון יהודים בשנה
מודעות פרסומת

מורשת רבין – אחרי עשרים שנה

19 באוקטובר 2015

בשבוע הבא יחול יום הזיכרון לרצח רבין. לא סתם יום זיכרון, אלא תאריך עגול – עשרים שנה אחרי. יש שלל פרספקטיבות להסתכל בהן על מורשת רבין. כמו בתמונת הזקנה והצעירה המפורסמת, האופן שבו אתה מסתכל, יקבע מה תראה.

חזון השלום

רבין האמין בחזון השלום, "שלום שיפתור רוב בעיותיה של מדינת ישראל". הוא סבר שגישתו המדינית תוביל בסופו של דבר ליחסי שכנות טובה בין ישראל לבין הפלסטינים. מפרספקטיבה בת עשרים שנה ותוך שאנחנו נמצאים תחת מתקפת דמים חדשה – זו נראית הזיה נאיבית. מורשת רבין מהווה כישלון מוחלט מבחינה זו. עבור מי שהתאבל על הרצח, זו סטירת לחי כפולה. הסנטימנטליות דורשת שאחרי רצח פוליטי טראגי של מנהיג גדול בגין דעותיו ניווכח בסופו של דבר עד כמה דרכו הייתה נכונה ועד כמה מנהיגותו חסרה. מבחינת חזון השלום שביטא רבין, המציאות הוכיחה את היפוכו. בפרט בזירה הפלסטינית, וגם בזירת הגולן, שעליו היה מוכן לוותר תמורת שלום.

יש כמובן בשמאל כאלו שיטענו שהכול בגלל רצח רבין. אלמלא נרצח רבין, היה שלום מרצועת עזה ועד הטבעות של כוכב לכת שבתאי, אבל זה טיעון פתאטי.

איזו נגזרת לזכור

זווית הסתכלות אחרת היא על העמדות שביטא רבין. רבין תמך בהסדר עם הפלסטינים, אבל התנגד במוצהר למדינה פלסטינית ולחלוקת ירושלים. כאן אנחנו שבים לבעיית הנגזרת שכתבתי עליה רבות בהקשרים אחרים. מה חשוב יותר – נגזרת האפס? הנגזרת הראשונה? השנייה?
במילים אחרות – האם מה שחשוב הוא לזכור את העמדות הקונקרטיות שביטא רבין, או שמא לזכור את השינוי שביטא לעומת קודמיו, או אפילו את העובדה שככל שהתקדם התהליך המדיני הפך לנועז יותר בנכונותו לשנות ולסטות מעמדת קודמיו. אין לי תשובה ברורה לשאלה זו. אם מה שנזכור מרבין זה את התנגדותו למדינה פלסטינית, אז באופן מוזר נתניהו עקף אותו משמאל. אם מה שנזכור ממנו זה ההתנגדות לחלוקת ירושלים, שלדברי אשתו לאה הייתה קו אדום מהותי שלעולם לא היה נסוג ממנו, גם כן רבין יכול להיזכר כגיבור של הימין, לפחות הימין המתון.
מנגד אפשר לטעון שרבין בעיקר צריך להיזכר בגין הנגזרת, כמסמן של תפנית הולכת וגוברת לכיוון של פשרה עם הערבים ונאיביות כלפי כוונותיהם, ואם כך בצדק הוא נערץ במרצ ובשלום עכשיו. נסיבות מותו ודאי חיזקו את התפיסה הזו.

חזון ההפרדה

אני חושב שיהיה הוגן כלפי רבין לזכור את החלק ממורשתו שעמד במבחן הזמן – רעיון ההפרדה בין ישראלים לפלסטינים. בתקופת רבין אמנם הדגש ניתן על הסיכוי לשלום אמת, אבל פעולותיו בבירור נבעו גם מהאמונה שכדי לשמור על ישראל כמדינה יהודית, עליה להיפרד מהפלסטינים.  מבחינה זו פעילותו הפכה לקונצנזוס – גם נפתלי בנט מדבר במונחים של הסכמי אוסלו ומעוניין להותיר את שטחי אי ובי בשליטת הרשות. יש אמנם כמה ממטורפי הימין שמציגים את חזון חוטובלי-קדאפי, הרעיון לסיפוח השטחים ולהענקת זכויות אזרח שוות לתושביהם, אבל זו בסך הכול דעת מיעוט קטן, ורוב הציבור מבין את הטירוף שבה.

רבין הקים תשתית של הפרדה בין ישראלים לפלסטינים שקשה לדמיין את המציאות בלעדיה. בלעדיו ייתכן שהיינו מנהלים ישירות את חייהם של ארבעה מיליון פלסטינים, מעזה ועד טול כרם, ובעולם היה קונצנזוס על היותנו מדינת אפרטהייד, מה שהיה מוביל לקריסת המדינה. בזמנו אמרו על רבין שהוא דה קלרק הישראלי. אבל אפשר גם לומר שהוא האנטי דה קלרק הישראלי. דה קלרק הוליך למצב שבו השחורים המדוכאים הפכו לשליטי דרום אפריקה. רבין סיכל התפתחות עתידית שבה הפלסטינים היו הופכים לרוב במדינה הדו לאומית שהייתה צומחת מחורבות האפרטהייד.
גם עתה כמובן אנו תחת איום הצגתנו כמדינת אפרטהייד, אבל אלמלא רבין איום זה היה חמור, מוחשי וברור מאליו.

המצב הביטחוני שהותיר אחריו רבין היה רע. כדי לבסס את תשתית ההפרדה, וכנראה באופן בלתי נמנע, הוא נתן לפלסטינים חופש פעולה בשטחים. הם ניצלו אותו להקמת מעבדות נפץ וגיוס מתאבדים. לזכותו ייאמר שהוא צדק בכך שחשב שהסיכון במצב החדש מוגבל. על אף מספר ההרוגים הגדול בטרור לאחר מכן באינתיפאדת אל אקצה, בסופו של דבר המצב ביהודה ושומרון התייצב וגם מול עזה נשמר כיום מאזן הרתעה. גל הטרור הנוכחי בא במפתיע דווקא מתוך ישראל הריבונית, מה שרק מראה כמה נכונה הייתה גישת ההפרדה של רבין.

כדי לשפוט את מורשת רבין, צריך בסופו של דבר לשאול האם היה עדיף בלי הסכמי אוסלו. והתשובה לדעתי היא שהסכמי אוסלו היו חיוניים, לא מאחר שקידמו את השלום, אלא מאחר שקידמו את ההפרדה, וללא הפרדה מהפלסטינים אין עתיד למדינה. מורשת רבין אם כך היא חיובית.