נתניהו הוא לא ציפראס

הסיטואציה ביהודה ושומרון מזכירה במידה מסוימת את עניין הישארות יוון באירו. האליטות במערב מאמינות בהסדר שאינו בר קיימא, במקרה של יוון קיומו של מטבע אירופי אחיד, במקרה של יהודה ושומרון הקמת מדינה פלסטינית שתהפוך במהרה לחממת טרור ואי יציבות. האליטות לא מתרגשות מהעובדה שהמציאות טופחת על פניהן (ראו קישור שהוזכר בתגובות לפוסט קודם ומראה איזה אסון כלכלי המיט האירו על המדינות שאימצו אותו) והן מתכוונות להמשיך בדרכן, לא משנה עד כמה העובדות הפשוטות יראו שהיא שגויה.

ומה המזל שלנו? המזל שלנו הוא שנתניהו הוא לא ציפראס. ראש ממשלת ישראל אינו ראש ממשלת יוון. בראש הממשלה שלנו יש את שיעור הקומה האישי והאינטלקטואלי לעמוד מול כל האנשים החשובים, נכבדי האיחוד האירופי, כותבי הטור בעיתונים המרכזיים, והיועצים של ממשל אובמה שמתדרכים את העיתונות בדברי ארס נגדו, ולהתעקש על כך שהוא מבין את המציאות, והם לא. קחו למשל את יאיר לפיד. הוא מתעקש שהוא לא יחלק את ירושלים, אבל האם מישהו באמת מאמין שאם יבוא יום והוא יהיה ראש ממשלה, והאליטות העולמיות יסבירו לו בנחישות וברגישות שחלוקת ירושלים חיונית להסדר שלום, הוא יהיה מסוגל להגיד להן לא? אני לא מאמין לרגע. נתניהו לעומת זאת הוכיח בשנים האחרונות את יכולתו להגיד "לא" למנהיגי המערב, כאשר חשב שהאינטרסים של ישראל בסכנה.

מבקריו של נתניהו יכולים להצביע בימים אלו על הסוגיה הקריטית האחרת – הסוגיה האירנית, ולטעון ששם השתפן, ששם דווקא כן התנהג כמו ציפראס. על אף כל אזהרותיו ברגע האמת הוא לא שלח את המטוסים לתקוף. החשד האישי שלי הוא שכאן נתניהו תמיד שיחק בקלפים ריקים, כי האופציה הצבאית של ישראל נגד אירן מעולם לא הייתה ריאלית. אפשר אולי היה להשמיד מתקן כזה או אחר, אך לא לעצור את תוכנית הגרעין כולה. לשם כך אנחנו צריכים את האמריקנים, וכל מה שעשה נתניהו נועד לגייסם למערכה. מהמעורבות האמריקנית יצא בסופו של דבר הסכם הגרעין הנוכחי, שהוא פחות ממה שקיווינו, אך יותר טוב מהחששות הגרועים ביותר שהיו, ומרגשי האשמה האמריקניים על ההסכם אפשר יהיה כנראה להוציא חבילת סיוע צבאית איכותית ביותר.

השמאל היווני הובס, אלא אם הימין האירופי יצילו

לפני כמה ימים ציפיתי וניבאתי שיוון תצא מהאירו. במקום זאת קרה דבר אחר, דרמטי לא פחות – ראש ממשלת יוון איש השמאל הקיצוני התקפל לחלוטין, ויתר על דרישותיו דווקא מיד אחרי שאלו קיבלו תמיכה מסיבית מעמו. הוא שנבחר על מצע של התנגדות חריפה לצנע ולרפורמות שוק חופשי מתכוון להפוך לקבלן הביצוע של האירופאים. כאילו שלי יחימוביץ' תזכה בבחירות ותתמסר לביצוע המדיניות של בנימין נתניהו מ-2003, ועוד כמה ימים אחרי שמשאל עם ינחה אותה לדבוק באמונותיה המקוריות. פשוט לשפשף את העיניים ולצבוט בזרוע מול ההזיה הסוריאליסטית הזו.

זו תבוסה מהדהדת לא רק לשמאל ביוון, אלא לסוציאליסטים בכל מקום שהוא. דב חנין וניצן הורוביץ דיברו בשבחו של ראש ממשלת יוון ציפראס בנימה נלהבת ועתה יוותרו נבוכים. הכלכלנים הבכירים של השמאל, פול קרוגמן וג'וזף שטיגליץ, קראו לעם היווני להצביע "לא". כך הוא הצביע, והצבעתו הפכה לנבובה.

השמאל כבר למוד תבוסות היסטוריות, ואלו באמת כירסמו בלגיטימיות ובכוח השכנוע שלו והובילו לכך שאירופה מונהגת ברובה בידי הימין.  זו יכולה להיות עוד מפלה כואבת לאוסף ובעלת השלכות ארוכות טווח: כוחו של השמאל במדינות אחרות באירופה המתנגדות לצנע, ובפרט ספרד, צפוי להיחלש. נחשף הבלוף שמאחורי הטענה שאפשר להתנגד לצנע מבלי להסתכן ביציאה כאוטית מגוש האירו. ציפראס הזיק בלי להועיל דבר – בדרך לתבוסה הוא הביא לסגירת הבנקים היוונים ופגע עוד יותר במצב המשק במדינתו.

אבל העניינים עוד יכולים להשתנות. כמה ממדינות אירופה, בפרט פינלנד שבה שולטת קואליציית ימין נחושה, מאסו בכל העלילה הזו ומאוד רוצות לפלוט את יוון החוצה. אם עמדתן תיגבר, תחנוניה הפתאטיים של יוון לא יועילו לה והיא תסולק מהאירו. אלא שאז היא עשויה דווקא להתאושש בשל חזרתה למטבע העצמאי. כך עוד יקרה אחד הדברים המשונים ביותר בסאגה הזו – עמדת הימין האירופי תגאל את יוון סוף כל סוף מקללת האירו ותחלץ את השמאל היווני הקיצוני ממלתעות התבוסה אל מצב שבו הוא זוכה להשגיח על התאוששותה של יוון.

נ.ב ניתוח נהדר של הטרגדיה היוונית מזווית אחרת בוושינגטון פוסט.

היוונים אמרו את דברם. מה הלאה?

התוצאות הראשונות מיוון נראות חד משמעיות: יוון אמרה לא להמשך הצנע, לא בתוצאה צמודה אלא בהכרעה ברורה, ביריקה בפרצופה של אירופה. לא אהבתי את אדוני, קם העם היווני והכריז. כדרכם של עמים סוררים, וכמו שנהג העם שלנו לא פעם, העם היווני סירב לאמץ את המרשמים של האליטות האירופאיות להצלחה ולשגשוג. ובפרט אחרי שהאליטות הוכיחו את קוצר ידיהן לאורך שנים – הבטחותיהן הכזיבו, המלצותיהן המיטו אסון.

לראש הממשלה ציפראס יש מנדט מחודש להתנגד לצנע, אך אין לו מנדט להשפיל ראש מול דרישות הנושים. מפלגתו בוודאי לא תסבול כניעה אחרי תוצאות המשאל הזה. קשה לראות מוצא מהמבוי הסתום: אפילו אם האליטות באירופה ייבהלו ויהיו נכונות ללכת לקראת יוון, כל ויתור משמעותי ליוונים בהכרח יצטרך להשתחזר במדינות האחרות של דרום גוש האירו וירגיז לאין שיעור את הבוחר הצפון אירופי. מנגנון הקונצנזוס המסורבל שנדרש לשם אישור כל פשרה יקשה מאוד על מציאת כזו.

היו כלכלנים שחזרו ואמרו שתוצאת "לא" במשאל אינה מחייבת את עזיבת האירו. אין למדינות גוש האירו סמכות להוציא ממנו את יוון. זה נכון על הנייר אבל זו אמירת סרק. יוון תגמור בקרוב את מלאי האירו שלה, ובהיעדר אישור מהמוסדות האירופאים לא יוכל הבנק האירופי המרכזי להמשיך לספק לה מלאי חדש. הממשלה תצטרך למצוא דרך לשלם לעובדים שלה. היא לא חייבת להנפיק דרכמות בשלב הראשון. היא פשוטה יכולה להנפיק אג"חים, הבטחות לתשלום עתידי באירו, ולהפקיד אותם כמשכורת. האג"חים האלו יוכלו להיסחר בשוק הפרטי והעולמי בשער שבוודאי יהיה נמוך בהרבה מהערך הנקוב באירו, אך לא יהיה אפס.   בבוא היום, כשהיוונים ישלימו עם החזרה לדראכמה, והמדפסות ייכנסו לפעולה, האג"חים האלו יומרו לדראכמות. בינתיים יזרמו ליוון תיירים המחפשים נופש במחיר מגוחך וציידי מציאות של נדל"ן ומניות ויאפשרו זרימת מט"ח שתמנע אסון הומניטרי.

הימים האלו ייזכרו כקשים ומרים בתולדות יוון, אבל בתוך טווח זמן נראה לעין, כלכלת יוון תשוב לתפקד באופן סביר. צמיחה ותעסוקה יחליפו את האבטלה וצנע ללא קץ שהבטיחו לה האליטות האירופיות.  או אז ישאלו גם הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, הקפריסאים ושאר החלכאים, מדוכאי הניסוי האכזרי בבני אדם שחוללו האליטות האירופיות, האם הישארות בגוש האירו היא רעיון טוב כל כך, או שמא גם הם צריכים לקחת דוגמה ומופת מהאומץ שהפגינו היוונים. השווקים שהם מטבעם מרחיקי ראות עלולים לשאול את השאלה הזו עוד הרבה קודם ולחולל אנדרלמוסיה שלמה סביב אגרות החוב של מדינות אירופה, מתוך הנחה שכדור השלג החל ליפול במדרון – ערכן של אגרות החוב יומר בסופו של דבר למטבעות מקומיים. מריו דראגי, נגיד הבנק האירופי המרכזי הבטיח שיציל את האירו בכל מחיר. ספק אם הוא יכול להציל את האירו ביוון, אבל עדיין הוא יכול לשמור על האירו בשאר מדינות הגוש, אם ילחץ ביתר שאת על כפתור המדפסת. נראה כמעט בלתי נמנע אם כך שהאירו יודפס באגרסיביות, ויפול בערכו מול מטבעות העולם האחרים.

האם היוונים ישכחו מה זה להיות יוונים?

לפי הדיווחים מיוון, כוונות ההצבעה במשאל העם שיתקיים ביום ראשון מתפלגות במידה רבה לפי השכלה. המשכילים מתכוונים להצביע כן לאירופה ולאירו. השכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות מתכוונות להצביע לא.
מכיוון שאני סבור שהצבעת "כן" תהיה אסון קולוסאלי ליוון, הדבר הזה מחזיר אותי לבעיה שכבר התמודדתי איתה בבלוג לא פעם. כיצד יתכן שדווקא השכבות המשכילות נוטות לקבל החלטות לא חכמות כשהן נקראות לקלפי.

במקרה הזה ללא ספק גם אינטרס אישי מעורב. השפעתו של האינטרס האישי על המצביע בנושאים לאומיים היא מוגבלת – למשל כשהמצביעים ברמת אביב ג' בבחירות אצלנו הצביעו למפלגתן של שלי יחימוביץ וסתיו שפיר, הם הצביעו נגד האינטרס האישי שלהם. בכל אופן, למשכילים ביוון, שמרוויחים טוב יותר ושחלקם בין המובטלים נמוך יותר, יש גם אינטרס אישי, לפחות קצר טווח וקצר ראות, לשמור על משכורתם נקובה באירו ובשל כך להצביע כן.

ברם, אני סבור שלא רק האינטרס האישי מעורב כאן. הצבעת "כן" אמנם תשמור על המצב בעשור האחרון בו יוון בגוש האירו, אבל בתמונה הגדולה היא מהווה חידוש וחדשנות – היא מחברת את היוונים לאירופה בצורה מהודקת, בעוד שבימים עברו היוונים התקיימו כאומה משל עצמה שצריכה להיאבק מול כוחות גדולים כדי לשמר את חירותה.   הרעיון של אירופה מאוחדת שבה יוונים אינם עצמאים אלא חיים לפי תכתיביהם של גרמנים וצרפתים בשם האחווה האירופית הוא חידוש. ככזה הכוחות השמרניים סולדים ממנו, ואילו הכוחות הליברליים נלהבים ממנו. במקרה היווני נוצרה אירוניה שכן השמאל הסוציאליסטי, שבדרך כלל מתייחס בחיבה להתקדמויות חדשניות באחוות עמים, החל להתבטא בצורה שהיא כמעט לאומנית בשל סלידתו מהגישה הימנית הכלכלית של האליטות האירופיות ורצונו להתנתק מהשגחתן (מזכיר קצת את רצונו של השמאל בארץ עכשיו שנצפצף על האמריקנים באשר למתווה הגז הטבעי).

דפוסי ההצבעה הצפויים ביוון מצייתים אם כך לדפוס המוכר – כמו תמיד המשכילים מצביעים למען החידוש, ואילו הלא משכילים והעניים תקועים בחשיבת העבר. וכמו שקורה לעתים (גם אם לא תמיד), חשיבת העבר היא דווקא החשיבה הנכונה יותר, מאחר שהיא מבוססת על ניסיון אמפירי ואבולוציוני של מאות דורות, בעוד שהתופעות החדשות זה מקרוב באו, ואין לדעת אם באמת יאריכו ימים. בנימין נתניהו אמר פעם שהשמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים, והתכוון לכך שהם שכחו שהקיום היהודי כרוך במאבק בלתי פוסק בכוחות עוינים, לא באשליות של שלום ואחווה. בשבוע הבא נדע אם היוונים שכחו מה זה להיות יוונים.

יוון וישראל: הכסף מול התמריצים

אחד המשפטים המפורסמים המיוחסים לראש ממשלתנו הראשון, דוד בן גוריון, הוא: "אני לא יודע מה רוצה העם. אני יודע מה רצוי לעם". ראש ממשלת יוון אלכסיס ציפראס – דרכו אחרת. ציפראס הכתיר היום את הצעת החילוץ האירופאית כהשפלה ליוון, אך אף על פי כן לא דחה אותה באופן חד משמעי אלא הגיש אותה להכרעת הבוחר במשאל עם שיתקיים במהירות הבזק בתוך שבוע (הכלכלה היוונית אולי ידועה כבלתי יעילה, אך נראה שוועדת הבחירות ביוון יעילה מאוד, לבטח יותר מזו שלנו). מן הסתם יבין הבוחר היווני הנבון שאם יצביע נגד הצעת החילוץ, משמעות הדבר תהיה פרישה מגוש האירו. היות שכך הדילמה האמיתית העומדת בפניו אינה נוגעת להצעת החילוץ, אלא לשאלת ההישארות עם האירו.

השאלה שתוצב לפני העם היווני מזכירה לי דילמה אחרת, שונה מאוד על פניה, שעומדת בפנינו במדינה בימים אלו – מציאת הסדר ראוי עם חברות הגז. בשתי השאלות האלו יש שני צדדים למטבע. אחד מהם הוא המטבע עצמו, כלומר הכסף. והשני הוא מערכת התמריצים.

בשאלת ההישארות בגוש האירו, כשמסתכלים על העניין מהזווית הצרה של הכסף, התשובה ברורה למדי. אם יוון תעזוב את גוש האירו, כל האירו המצויים בחשבונות הבנק וברישומי הפנסיה של אזרחיה יעברו המרה לדראכמות וערכם יצלול. כל חשבון בנק יהיה שווה הרבה פחות (אלא אם בעליו כבר העביר אותו בחוכמה לבנק גרמני). כל משכורת תהיה שווה הרבה פחות. יהיה זה מעשה טירוף לעזוב את האירו, אם שוויים הכספי של היוונים הוא בראש מעיינם.

כשמסתכלים על התמריצים התמונה מתהפכת. הישארות בגוש האירו תותיר 25% מובטלים, כי לאיש לא יהיה תמריץ לספק להם עבודה בכלכלה שבה המשכורת לעובד גבוהה מדי ולא עברה פיחות. הישארות באירו תכוון את המדינה ואת העסקים שבה להקדיש את כל מרצם למאבק נואש לעמידה בחובות שאין להם כל סיכוי לעמוד בהם, במקום לצמוח ולהתפתח. הישארות באירו תנציח את הדפלציה ביוון, וכזכור דפלציה מולידה תמריצים איומים.   יציאה מהגוש לעומת זאת תאפשר ליוונים להתחיל מדף חלק.

דבר דומה נכון גם לסוגיית הגז אצלנו. ככל שהממשלה תוציא יותר מחברות הגז: תדרוש נתח גדול יותר לעצמה, או מחירים זולים יותר לצרכנים, כך יהיה לה ולנו יותר כסף, וזה כמובן דבר נחמד מאוד בין אם מדובר מבחינתנו בעוד כסף לבזבוזים אישיים כי חשבון החשמל שלנו היה נמוך, או בעוד כסף בתקציבי הממשלה המופנים לרווחה ולחינוך. ברם, ככל שהממשלה תעיק יותר על חברות הגז, כך היא תיתן להן תמריצים להקדיש משאביהן למאבק משפטי ובינלאומי ארוך וממושך נגדה במקום להתמקד בהוצאת הגז מהאדמה. מה שחשוב לא פחות, גם משקיעים זרים שעומדים וצופים מהצד ילמדו שישראל נוקטת בגישה מאוד שלילית כלפי יזמים, והדבר יקטין את תמריציהם לפעול בארץ. יש מספיק מקומות בעולם שאפשר לעשות בהם כסף בלי להיות כפוף להגיגיה של של שלי יחימוביץ' בדף הפייסבוק שלה.

בעיניי הכסף הוא אשליה כמעט חסרת חשיבות בעוד שהתמריצים הם חזות הכול. כך שאני מאמין שכדאי ליוונים לעזוב את גוש האירו וכדאי לנו להיות גמישים במשא ומתן עם חברות הגז. אבל הציבור מייחס חשיבות רבה לכסף וחושב שהוא עצם ממשי בדיוק כמו מטיל זהב או חבית נפט. לכן הדעות שאני חושב שנכונות בשתי הסוגיות השונות האלו, האחת ביוון והשנייה בישראל, ומוכנות להקריב כסף למען תמריצים משופרים, נתקלות בהתנגדות ציבורית נמרצת.

יוון לקראת גאולה?

מאז שעלה השמאל הרדיקלי לשלטון ביוון, צבר מסע הייסורים של יוון חזרה לעבר הדראכמה תאוצה. לאור ניסיון העבר שבו קיבלה יוון צ'אנס נוסף שוב ושוב ברגע האחרון, קשה להגיד בוודאות שיוון תעזוב את האירו בקרוב, אבל נראה שלשם הדברים הולכים. חזרת יוון לדראכמה תהיה כרוכה בבלגן גדול. חשבונות בנק באירו יוקפאו, יבואנים יוותרו חסרי מזומנים לשלם על סחורה, המדפים בחנויות יהיו ריקים. מקבצי הנדבות יישבו בפינות הרחוב באתונה וינגנו בעצב על בוזוקי, אך לא יהיה מי שיזרוק להם פרוטה. יותר מכל יפגעו פנסיונרים שמחזיקים בחסכונות נקובים באירו ושהפנסיה הנקובה באירו שלהם תומר לפנסיה בדראכמות. אפשר לשער את עוצמת התסיסה החברתית.

זה נראה כמו משל מהספר עבור אנשים שמאמינים באידיאולוגיית שוק חופשי. מוסר השכל חד ופשוט: יוון בחרה בממשלת שמאל ונדפקה, כפי שקורה תמיד למי שבוחר בסוציאליסטים. הנרטיב שיסופר בעולם על יוון שבחרה בשמאל ושילמה על כך את המחיר, ישרת את צרכיהם של הקפיטליסטים אנשי הימין הכלכלי, וזה טוב. הקפיטליזם הוא המנגנון האנושי המוצלח ביותר, ולכן נרטיבים שטובים לו ומקדמים את התעמולה הקפיטליסטית, טובים לאנושות.

אבל הסיפור הזה שיסופר על יוון לא יהיה האמת. אם ממשלת השמאל, בסירובה לצעדי צנע נוספים, תוביל את יוון מחוץ לגוש האירו, היא תעשה עם המדינה חסד עצום על אף המחיר המיידי שיהיה כרוך בדבר. עזיבת האירו תציל את הדור הצעיר, שכיום מתמודד עם אבטלה ברמות שבל ייאמנו. עזיבת האירו תציל את הדורות הבאים, שישתחררו מכותונת המשוגעים של האירו.  הכי חשוב להדגיש – ממשלת שמאל שתחליט על יציאה מהאירו תעשה שירות עצום לעקרונות השוק החופשי.

קיומם של מטבעות שונים למדינות שונות הוא נכס עצום לשוק החופשי. למשל כאשר השקל נסחר מול הדולר או מול האירו בשוק החופשי, הדבר נותן הזדמנות לסוחרי כל העולם לקבוע בכל רגע נתון כמה עולה משכורת של מלצר בתל אביב לעומת מלצר בפריז או בוושינגטון. כמה עולה שהות בבית מלון בחיפה לעומת מלון בסן פרנסיסקו. כמה צריך לשלם למתכנת בהרצליה פיתוח בהשוואה למתכנת בעמק הסיליקון. בשווקים העולמיים אין מנגנון חשוב יותר, גמיש יותר, מאזן יותר מאשר המנגנון שבו משתמש השוק החופשי לקבוע ערכי מטבעות.  כשהחליטו האירופאים באיוולתם לבטל את השוק החופשי במטבעות ולעודד את כל מדינות היבשת להשתמש במטבע אחד, הם המיטו קטסטרופה על ארצותיהם, ובפרט על הארצות הדרום האירופיות הפחות מתקדמות, שבתנאי שוק חופשי המטבע שלהן אמור להיות זול לעומת המטבע של ארצות צפון היבשת.

האירוניה שבדבר היא שדווקא ממשלת השמאל הקיצוני, זו שמנוכרת לערכי השוק החופשי, יכולה להיות זו שתחליט את ההחלטה הדרמטית והחשובה ביותר לגבי עתיד יוון, שתחזיר את כלכלתה להתנהל ביחסי שוק חופשי עם שאר העולם – ההחלטה לצאת מגוש האירו. קשה ככל שתהיה הקזת הדם הראשונית, בסוף היציאה מהאירו תשתלם ליוונים בגדול. כי זהו השוק החופשי – משלמים על הדבקות בו מחיר, אבל בסופו של דבר אין כמוהו.

ראש ממשלת יוון אלכסיס ציפראס קרא לבנו על שם צ'ה גווארה. זה אינו בדיוק המועמד הטבעי להוביל את יוון אל הישועה שמציע השוק החופשי. אבל העולם הוא מורכב. לפעמים כפי שמספר התנ"ך שאירע במלחמת ישראל עם ארם בימי אלישע, בשורת הגאולה באה מפי המצורעים.

שימו לב ליוון

בכל העולם צונחים שווקי המניות ובפרט ביוון, שם נפלה הבורסה ב-13 אחוזים.
אין זו היסטריית שווא. הפלונטר הפוליטי ביוון צפוי להביא לבחירות חדשות בקרוב. המפלגה המובילה לפי הסקרים היא מפלגה סוציאליסטית רדיקלית בשם סיריזה. מנהיגה הוא מעריץ ידוע של הוגו צ'אווז ומתנגד לכל תוכניות הצנע שנכפו על יוון. יוון בהנהגת סיריזה תאתגר עד הקצה את הסובלנות של גרמניה ואולי אולי תביא סוף סוף למה שצריך היה לקרות מזמן – יציאה של מדינה מגוש האירו. עזיבת יוון את הגוש עלולה לעורר מחדש את אימת המשקיעים לגבי מדינות אחרות כמו פורטוגל וספרד ואולי אפילו צרפת.  מי שמשקיע במדינות אלו יגלה פתאום שהוא שם כספו על קרן הצבי.
מריו דראגי אמנם שכנע את המשקיעים שהוא ישפוך כמה כסף שיידרש בכדי לממן את צרותיהן של מדינות הפריפריה. אולם בקרב מול משלם המסים הגרמני, ההולנדי והפיני הזועף לא בטוח שידו תהיה על העליונה.