"שהיהודים יהיו בשקט" (The Jews should keep quiet) הוא שמו של ספר היסטוריית שואה שקראתי לאחרונה. הוא מתאר את חוסר יכולתו של מנהיג יהדות ארה"ב, הרב הרפורמי סטיבן שמואל וייז, לעמוד מול הנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט ומול אדישותו לגורל יהודי אירופה בעת השואה. זה לא שווייז, ציוני נלהב, היה רע לב או אדיש למצוקת היהודים באירופה. אבל הוא חשש יותר מכול להרגיז את רוזוולט ידידו ומושא הערצתו או לעורר שדים אנטישמיים בדעת הקהל האמריקנית. הוא הקדיש הרבה מאמץ לדכא קולות אחרים, מיליטנטים יותר, כמו אלו של אבא הלל סילבר והלל קוק.
בשל ההערצה לנשיא הליברלי, גיבור ה"ניו דיל" והסלידה העמוקה מהרפובליקנים ושמרנותם בנושאים חברתיים, וויז, ואיתו יהדות ארה"ב הליברלית כולה, היו שבויים בכיסו של הנשיא, ולא הייתה להם באמת יכולת לאתגר אותו בנושאים שקשורים למצב היהודים באירופה. יש בכך קצת דמיון להערצתם של יהודי ארה"ב לנשיא אובמה. למזלנו לא היינו בעת כהונתו במצוקה שדומה במשהו למצוקתם של היהודים באירופה בשנות הארבעים, אבל אם כן – באיזה צד היו נמצאים היהודים תומכי הדמוקרטים, בצד של הנשיא או בצד שייטיב עם אחיהם מעבר לים? הספר לא מותיר מקום לספק.
אסכם את תוכנו המרתק בכמה ציטוטים.
דרשת יום כיפורים (1942) של הרב וייז אחרי שקיבל ידיעות מהימנות על השואה באירופה
דרשת ערב יום כיפור עסקה בהתאמה בין היהדות לבין האזרחות האמריקנית. וביום כיפור בבוקר הוא דיבר על השמחה באהבה ועל חדוות היום יום. הנושאים שבחר מעוררים תמיהה בהתחשב בכך שלא התמודד מול לחץ מהנהלת בית הכנסת להגביל את הדברים שנשא – וייז ביסס את בית הכנסת שלו על העיקרון שהרב תמיד חופשי לבטא דעתו.
בעל טור ביידיש מציע לקבוע יום צום ותפילה למען יהדות ארה"ב
לא, זו לא שגיאת דפוס. אני אכן מתכוון שיום תפילה וצום יוכרז דווקא למען חמשת מיליון יהודי ארצות הברית. הם אפילו לא מודעים לכך שאסון נורא נפל עליהם […] שלקו, כמו במגיפה, בחוסר יכולת לחוש צער או חמלה, בהעדר דמיון מבעית […] ששריון עוטף את נשמתה של יהדות ארה"ב.. כשעיני מיליוני יהודים באירופה שמאוימים בהשמדה פיזית יומיומית בצורה המחרידה והמשפילה ביותר מופנות אליה […] יהדות אמריקה מפגינה שלוות מזג. אם פשיטת רגל מוסרית מצריכה חמלה, ואם חמלה זו מוצדקת פי שבעה כאשר מדובר במי שאפילו אינו מבין כמה מזעזעת פשיטת הרגל שלו, אזי שום קהילה יהודית בעולם לא ראויה לחמלה יותר מאשר יהדות ארה"ב.
הצהרת בעלות הברית על השמדת היהודים (דצמבר 1942)
הרעיון לכלול בהצהרה הצעה למקלט לפליטים יהודים הועלה בשלב מסוים במהלך הדיונים, אבל הוצא מההצהרה הסופית. כפי שהסביר אחד הפקידים הבריטיים, "הצעה כזו תלך בעקבותינו לתמיד". במילים אחרות, יהיו פליטים שיצפו למימושה.
משטר דארלן בחסות בעלות הברית בצפון אפריקה בסוף 1942
לא רק שדארלן (בכיר משטר וישי שנכנע לכוחות בעלות הברית) שמר על כוחו. הוא שימר כמעט את כל הפקידות הבכירה של משטר וישי […] בניגוד להתחייבות הפומבית של רוזוולט לבטל את החוקים האנטי יהודים של וישי, מאחורי הקלעים הממשל שלו לקח את הצד של דארלן. נציגו לצפון אפריקה המליץ לוושינגטון שהחוקים המפלים לא יבוטלו כדי לא לגרום לערבים המקומיים למרוד נגד שלטונות הכיבוש של בעלות הברית.
פגישת רווזולט ומלך סעודיה
רוזוולט שאל את איבן סעוד מה דעתו לגבי בעיית הפליטים היהודים הבורחים מאירופה. המלך השיב שהיהודים יכולים לזכות למרחב מחיה בארצות הציר שדיכאו אותם, לא בפלסטין. רוזולט השיב שבפולין נהרגו 3 מיליון יהודים, כך שהתפנה מקום להרבה יהודים חסרי בית. אבן סעוד מחה נגד הגירה יהודית מתמשכת לארץ ישראל, ואמר שהערבים והיהודים לעולם לא ישתפו פעולה, לא בפלסטין ולא בשום מקום אחר. רווזולט אמר שברצונו להרגיע את הוד מעלתו שלא יעשה דבר לסייע ליהודים כנגד הערבים.
התחזיות הדמוגרפיות של רוזוולט
רוזוולט אמר שיש מסביב לפלשתינה כ-15 או כ-20 מיליון ערבים ובטווח הארוך המספרים האלו ינצחו […] "אתה יודע שאין מקום בפלשתינה לעוד הרבה אנשים" אמר לרב ווייז המבועת ב-1938. "אולי עוד מאה אלף, מאה וחמישים אלף". במשך 12 שנותיו בבית הלבן, הרב וייז ועמיתיו ניסו לשכנעו שבפועל יש מקום לעוד מיליונים. השופט פליקס פרנקפורטר היה שולח לו גזרי עיתונים שמצביעים על עתידה המבטיח של פלשתינה, בפרט יכולתה לספוג עוד המוני מהגרים.
תמריץ 