אצלנו עדיף בשתיים מתוך שלוש קטגוריות

מירב ארלוזורוב כתבה טור נזעם היום בדה מרקר על מגרעות השיטה הישראלית להבאת מטפלות סיעודיות מהפיליפינים לעומת השיטה הקנדית. בהתבסס על הכתבה (ללא מקורות מידע אחרים בנושא), ערכתי טבלה שמשווה בין השיטה שם ופה בשלושה מישורים – האם השיטה טובה לקשישים, האם היא טובה למחפשי עבודה בפיליפינים, והאם היא טובה ליפי הנפש.  נראה שהשיטה הישראלית עדיפה בשתיים מבין שלוש הקטגוריות בטבלה.

השיטה הקנדית השיטה הישראלית
האם טובה לקשישים? לא. הם מקבלים רק כמה שעות סיעוד. חלקם צריכים לעבור למוסד האם טובה לקשישים? מאוד.

אפשר לסעוד זקנים בביתם לאורך היממה. בזכותה ישראל ידועה בסטנדרט גבוה של טיפול בקשישים.

האם טובה למחפשי עבודה בפיליפינים? לא כל כך.

קנדה מייצרת רבע מהביקוש לעובדים פיליפינים שמייצרת ישראל.

האם טובה למחפשי עבודה בפיליפינים? כן.

הרבה ביקוש לעובדים מהפיליפינים. עבודה למעוניינים בכך במשכורת גבוהה מאוד במונחי הפיליפינים.

האם השיטה טובה לאזרחים יפי נפש?  שיטה נעימה מאוד! נפגעיה (פיליפינים שאינם מגשימים חלום לחסוך כסף במערב או זקנים שנזרקים במוסדות) אינם בולטים לעין ואינם מעוררים אשמה האם השיטה טובה לאזרחים יפי נפש? לא. השיטה מכבידה מאוד. יפי נפש רואים נשים וילדיהן מגורשים וחשים אשמה, בושה, תחושות של שואה ונאציזם