תמריצי המתאבד

כל כך הרבה מדובר על פרשת חיים ולדר. החברה החרדית עמדה במבחנים עליונים ויוצאי דופן בשנתיים האחרונות. מכת הקורונה הראשונה, שבה סבלה יותר מכולם. האירוע במירון שבו התפילה לרבי שמעון בר יוחאי הביאה דווקא לאסון נורא שנחת על המתפללים. ועכשיו פרשת חיים ולדר, שנראית לי המכה הקשה מכולן. באופן אישי הרגשתי תחושת זוועה למשמע התחקיר כשפורסם בעיתון "הארץ" כי הכרתי והערכתי את פועלו של ולדר. מצב שבו סופר נערץ, חבר מרחוק לכל ילד חרדי, ודוברם של גדולי הדור בעיתון "יתד נאמן" מתברר כפוגע מינית חסר עכבות, הוא קשה מספיק.  ההסתבכות של רבני הקהילה וחוסר יכולתם להחליט אם להגן על זכרו של ולדר או להתרחק ממנו היא קשה עוד יותר. כאן יש פער בין מוסר עתיק שמעדיף את הנאמנות לחבר הקהילה לבין מוסר חדש שמעדיף את הצדק שתובעים הקורבנות. זו ממש פגיעה באחד המיתרים הרגישים ביותר שמחברים בין העולם ההיררכי הישן שלו החרדים נאמנים לבין הנורמות המודרניות. החרדים יעברו גם את זה וימשיכו בצמיחתם הדמוגרפית. אבל זו מכה לא קלה בכנף.

בפוסט הזה אני רוצה להוסיף משהו על אקט ההתאבדות האחרון של ולדר. התאבדות נראית כאקט לא רציונלי. אבל במקרה כאן ההתאבדות אולי נתפסה בידי ולדר כמה שיכול להציל את גורל ספריו. לא היה זה מן הנמנע שיהיה ציבור חרדי שמרני ביותר שימשיך לקנות את הספרים כי יסרב להאמין בהאשמות על ולדר, יסיק מהסיפור הטראגי שלו על חומרת אסון לשון הרע ולא על חומרת בעיית הפגיעה המינית. אבל כדי שתעלה כזו מסקנה על ולדר היה להתאבד. משפט שהיה שולח את ולדר לכלא לשנים ארוכות, אם נכונות ההאשמות שקיים יחסי מין עם קטינות, לא היה מעניק לו את האמפתיה שהתאבדות מעניקה והיה גם ממיט אסון כלכלי על עזבונו, כי איש לא היה נותר לקנות את ספריו. הרב שלמה אבינר באמת כתב שאפשר לקרוא את ספריו של ולדר.

הדבר מעניין מאוד מבחינה הלכתית, כי לכאורה התאבדות אסורה בתוקף מבחינת הדת. עם זאת יש מקורות הלכתיים שטוענים שאדם שביצע פשעים קיצוניים ברמה שולדר ביצע, לפי הטענה, יכול לגזור על עצמו מוות ולהתאבד, ובכל מקרה הצופים מבחוץ יכולים להניח שדווקא חפותו וחוסר האונים מול ההאשמות שיגעו אותו כליל, והוא לא שלט בעצמו עוד.

רצונו הכלכלי של אדם הוא להיטיב עם עצמו, אבל אנשים באים בימים לרוב אינם חיים חיי תענוגות מפנקים על חשבון כל רכושם. הם רוצים להותיר משהו לצאצאיהם. הרצון להותיר כסף לאנשים שקרובים אליך גנטית מובן מאוד מפרספקטיבה אבולוציונית, והוא ניכר בהתנהגות של כולנו. אפילו בכתבה על "משכנתא הפוכה", מוצר פיננסי שנועד באופן מכוון לאפשר לאדם לחיות טוב על חשבון יורשיו, מקפידים לכתוב מקדמי המוצר כי:

חלק גדול מהצורך של המשכנתא הפוכה נועד עבור הילדים-הנכדים או לסיוע להם לקניית בית, הון עצמי וסילוק חובות".

אין לראות אפוא את האדם ההולך למות כמי שאין לו שום עניין ברכושו, אלא להיפך כמי שמוקד תשומת הלב שלו הוא ההמשכיות הפיננסיות. ולא לחינם במשפט הישראלי יש ערך מיוחד לדבריו של אדם שהולך למות על חלוקת רכושו ("צוואת שכיב מרע"). במקרה של ולדר ישנו גם רצון טבעי שיצירתו תשרוד, ובמכתבו האחרון הוא הפציר באנשים "גם אם ויתרתם עליי, אנא אל תוותרו על ספריי".

הרצון להותיר רכוש לצאצאים היווה תמריץ להתאבדויות נאשמים כבר ברומא העתיקה. הנורמה הייתה שמי שמתאבד קודם שהורשע מציל את רכוש המשפחה מהחרמה. כפי שכותבת הויקיפדיה (תרגום שלי):

התאבדות כפויה הייתה דרך הוצאה להורג נפוצה ביוון וברומא. היא נשמרה לרוב לבני אצולה שנדונו למוות. הקורבן יכול היה לשתות מכוס התרעלה או ליפול על חרבו. ברומא העתיקה היה להתאבדויות מניע כלכלי. אדם שנידון למוות מאבד את רכושו לממשלה. אנשים יכלו לחמוק מחוק זה ולאפשר לרכוש לעבור ליורשיהם על ידי ביצוע התאבדות קודם למעצרם.

האם באמת ספריו של ולדר יינצלו ויהיו להם קונים? בהתחלה התלבטתי בכך, אבל אחרי קריאה בטקסטים שפורסמו היום בנושא, ובפרט דבריו של גדול הדור החרדי הרב אדלשטיין, ברור שבסופו של דבר כולם יחרימוהו. מכיוון שהפרספקטיבה החרדית היא תמיד חינוכית ותמיד נותנת דגש על חינוך הדור הבא, התמריץ העליון של החרדים הוא להשכיח את פרשת חיים ולדר וגם כנראה להשכיח את ספריו מדור חדש של ילדים. חייו של ולדר היו כל כך שונים מחייו של דן בן אמוץ, אבל לספריהם יהיה גורל דומה ככל הנראה.

כשהנפגעות סיפרו על עצמן

באתר הארץ ניתנת הכותרת הראשית לכך שיתד נאמן לא יפרסם מחר את טורו של חיים ולדר, וזו אכן כותרת מרעישה ומוצדקת. הארץ מפרסם ידיעה על כך שחיים ולדר, סופר חרדי נערץ, פגע מינית, ויתד נאמן מגיב בכך שמסלק את ולדר משורת כותביו – זהו רצף עניינים מפתיע ולא טבעי. אני מנחש, בלי לדעת בוודאות, שביתד נאמן קיבלו את ההחלטה מאחר שיש להם סימנים כלשהם לכך שההאשמות נגד ולדר רציניות ומבוססות. החברה החרדית היא חברה היררכית שבה מוכנים להעניק לחברים הנאמנים בקהילה שכפ״ץ הגנה כשהם מואשמים בידי אחרים, חלשים יותר. האינטואיציה הבסיסית של אדם חילוני מערבי ליברלי היא ״החלש תמיד צודק״. אצל החרדים האינטואיציה היא כמעט הפוכה: ״הגבוה בהיררכיה הקהילתית שלי תמיד צודק״.

והנה כאילו יתד נאמן מכפיף עצמו לסולם הערכים של עיתון הארץ. אבל אם מאמינים להאשמות נגד ולדר, זה בלתי נמנע. ההאשמות נגד הסופר הן מזעזעות ולא ניתן ללמד עליהן זכות שניתן לעתים ללמד על נאשמי מי טו, כאילו לא הבינו את שינוי הכללים שחל בחברה או שהתנהגו מתוך חוסר הבנה של הרמזים של הצד השני. סופר מבוגר שקנה את שמו על הבנת עולמם של ילדים מקיים יחסי מין עם בת 13. זה מחריד גם חרדים.

זהו רגע חשוב בתולדות ״מי טו״ בישראל, בתולדות החברה החרדית ואפילו רגע לרשום בתהליך הציביליזציה שמתניע את ההיסטוריה המערבית מאז תום מלחמת העולם השנייה. המוסד החשוב ביותר בחברה החרדית מקבל את הכללים החדשים החלים לגבי כבודם של נפגעים מינית.

מצער שולדר הוא זה שנחשף בקלונו כי לזכותו ייאמר שגם הוא תרם לתהליך הציביליזציה החרדי כמי שהאיר את הילד ונפשו. כשאני למדתי בחינוך החרדי המיינסטרימי ספגתי מכות קשות באופן קבוע. למיטב ידיעתי דברים כאלו לא קורים יותר כי לזכויות הילד כבר קיימת מודעות גם שם. הגילויים על ולדר מותירים טעם מר מאוד ומעלים את השאלה האם בעצם לא ניתן לתת אמון באיש.

החרדים, סמוטריץ' וישראל השנייה

תיאוריית "ישראל הראשונה וישראל השנייה" של אבישי בן חיים היא בעלת כוח הסבר עצום. כמעט כל דבר שקורה במדינה אפשר להסביר באמצעותה. ישראל הראשונה היא הגמונית, חזקה, כופה את ערכיה באמצעות שליטתה במערכת המשפט ובשאר המוסדות האליטיסטיים והיא כמובן ההגמוניה שמכחישה את הגמוניותה. אבישי אמנם נמנע מלהסביר עד הסוף, או לפחות לא נתקלתי בהסבר ברור מצידו, מה מייחד את ישראל השנייה לעומת הראשונה, פרט לדנ"א האנושי שמקושר ליהדות הלא אשכנזית. ויש לנו מקרה מבחן מעניין: החרדים שהם ברובם (שני שלישים) אשכנזים, ובכל אופן הם התגלמות מובהקת של ישראל השנייה.

אתרום את חלקי. הסיבה לכך שהחרדים הם ישראל השנייה היא שהם דוחים את ערכי ההשכלה והנאורות. במובן זה הם יותר ישראל השנייה מהציבור המסורתי העממי. הציבור המסורתי אינו מחויב לערכים אלו מתוך חוסר היכרות וחוסר השכלה, אבל כמו כל ציבור בעולם המערבי, עובר את התהליך הפינקריאני שבו הערכים האלו מתחזקים בקרבו. כמו שבארה"ב בקרב הצעירים יש הרבה פחות מצביעי טראמפ מאשר בקרב המבוגרים, כך אפשר לצפות שיקרה גם אצל המזרחים. ספק אם הנוער שבא מבתים מזרחיים יצביע לש"ס באותם שיעורים כמו הוריו עם חלוף השנים. ואכן רואים בסקרי הלמ"ס שההגדרה "מסורתי" דועכת עם השנתונים.

החרדים לעומת זאת דוחים באופן אקטיבי את הערכים הבסיסיים המזוהים עם ההשכלה והנאורות. לכן הם פחות חשופים לשחיקה פינקריאנית. החרדיות היא תנועה שיוצאת נגד ערכי ההשכלה והנאורות ומצאה את הכלי האפקטיבי ביותר מולם: הסתגרות. והנה אנו רואים זאת היום בהתנגדותם של הח"כים החרדים לוועדת חקירה לאסון מירון. ועדת חקירה היא ההיפך מפטאליזם – היא אמונה שהקדמה המדעית והמשפטית מסוגלת להציל את האדם משרירות הגורל, לא רק תפילות. מיגור השחיתויות שוועדת חקירה עלולה לחשוף ולבער בהקשר של מירון הוא ההיפך מהערכים של הנפוטיזם, העדפת המקורבים והזלזול במנהל תקין שמאפיינים את החרדים ודומים להתנהלות הכנסיה בימי הרנסנס.

באמצע נמצא בצלאל סמוטריץ', שמציע לבוחרים החרדים אלטרנטיבה שמרנית קיצונית, אבל עדיין כזו שמוכנה לקחת מערכי המודרנה את מה שטוב ויכול לשרת אותם. הוא הציע היום להקים ועדת חקירה, אבל בלי שופטים פרוגרסיביים. לא סתם "ישראל השנייה", שמיוצגת כיום בידי חבר הביביסטים ברשתות החברתיות, חשדנית קצת לגבי סמוטריץ' והקהל שלו. פה ושם החיבור הדתי-לאומי לערכים מודרניים יכול לחולל צרות ובעיות.

המרחק בין לונדון למירון

ירון לונדון סיכם תחושותיו כלפי אסון מירון:

בינתיים אני מביע צער לשם נימוס, חש בערך כפי שחשתי בספטמבר 2015 , כאשר 2411 אנשים נמחצו למוות בעת העלייה לרגל בחג' במכה, מין "אוי" קלוש שכזה. אני מנסה להפנים את הצער, להנשים אותו, לעורר אותו, להפוך אותו לחוויה אישית, אותנטית, במקום שיהיה מצוות אנשים מלומדה, והמאמץ אינו עולה יפה. בינתיים אני חש כלפי האסון הזה וכלפי קורבנותיו בערך כפי שחשתי למשמע הידיעות על צונאמי באי אינדונזי. כמעט כלום.

מעניין להשוות בין היחס של ירון לונדון כלפי אסון החרדים, לבין היחס של החרדים כלפי אסונות החילוניים. היחס של לונדון כלפי החרדים הוא ניטרלי, לפחות כביכול.

אני נזכר בדמות אשר הופיעה במהדורת החדשות ששודרה לפני פרוץ המהומה הקטלנית. האיש התפאר בדבקותו במסורת: "לא החמצתי אף הילולה זה עשרות שנים". בליבי רציתי לשאול אותו "ומה הטעם בהתמדה הזאת", אבל מיד השתקתי את השאלה שהונעה ע"י שיפוטיות ראויה לגינוי. לכל אדם זכות לבחור בתענוגותיו ולא לי לשופטו.

ובכן: "לכל אדם זכות לבחור בתענוגותיו ולא לי לשופטו", זה משפט שחרדי לא צפוי לומר. היחס של לונדון לאנשים שונים ממנו הוא קר. גם במובן הטוב. הוא לא שופט אותם בזעם על מי שהם. גם במובן הרע, מותם במחנק באמצע הלילה על הר מירון אינו מזעזע אותו עד עומק נשמתו.

שוחחתי רבות עם חרדים ועד כמה שאני זוכר, לא נתקלתי בגישה לונדונית מצידם כלפי אסונות של חילונים. הם באמת דאבו אותם מעומק הלב, לפחות כל עוד מדובר באסונות שאינם מזוהים מבחינה פוליטית עם השמאל (את רצח רבין שהוציא מהחרדים ביטויי זלזול איני כולל). לא משום שהם נייטרלים כלפי חילוניותם. אדרבה, השלילה של החרדים את החילוניות והסלידה מהחילוניות היא טוטאלית, ללא מאפייני הנייטרליות שמפגין לונדון, לפחות במאמץ, כלפי אנשים שאורח חייהם שונה מאוד משלו. אבל בצד השני של המטבע: יש לחרדים יכולת לייחס ערך מיוחד לחייהם של החילונים בשל היותם יהודים. דבר שמבחינת לונדון הוא כמעט חסר משמעות. ביהודי החילוני יש מבחינת החרדי פלוס ומינוס, וברגעי אסון כאלו ההתייחסות האוהדת תהיה אל הפלוס שבו. לעומת זאת, היהודי החרדי אינו מעורר בלונדון שום רגש של חיוב. אך כאדם נאור ולא שיפוטי הוא גם לא יפליג בתחושת השלילה שעולה בו כלפיו.

שתי הגישות מציבות אתגרים קשים ללאומיות הישראלית. הגישה החרדית העוינת לחילונים הופכת לבעיה קשה יותר ויותר ככל שהציבור החרדי גדל ונדרש לשותפות במדינה. שותפות שהוא ממאן למלא בה את חלקו. הגישה הלונדונית האדישה למשמעותו של קשר הדם היהודי היא סניף ישראלי של הקוסמופוליטיות הליברלית הנאורה שלא תותיר אבן על אבן משום תחושה של זהות לאומית המבוססת על קשרי דם עתיקים. ואנו יודעים כמה טוב הקוסמופוליטיות הזו עובדת במדינות המערב.

האירוניה של ההגנה על החרדים

החרדים מאוד מאוד שנואים בימים אלו. כמות גדולה של שנאה מופנית כלפיהם. והיכן שיש שנאה יש גם מי שקופצים להגן. למשל גלית דיסטל אטבריין. היא כתבה בפייסבוק ביקורת על כך שאסור היום לשנוא אף אחד חוץ מאשר את החרדים. זו השנאה הלגיטימית היחידה שנותרה (פרט לעוד מגזר שהיא מזכירה בשורות המחץ בסיום הפוסט המוצלח כהרגלה).

גם גדעון לוי הגן על החרדים בעבר ברוח זו. דהיינו: אם אסור לכם לשנוא אף קבוצה, אז גם את החרדים אל תשנאו.

ואני אומר: זה לא לעניין להגן ככה על החרדים. אפשר להגן על החרדים ואני אף עשיתי זאת בבלוג מפעם לפעם. אבל תגנו על החרדים בגלל דברים טובים שאתם מוצאים בהם. גמילות החסדים. החיבור למורשת ישראל שהיא בסוף הבסיס למדינה ולקיום הלאומי. השיקום הפנומנלי של ההריסות של עולם התורה שהיטלר הותיר לפני שבעים וחמש שנה. נכונותם להקים משפחות גדולות בתקופה שרבים מסתפקים בילד וכלב. הריחוק שלהם מתרבות הרלטיביזם והתקינות הפוליטית, לרע אך גם לטוב. אפילו ההסתייגות משירות בכוחות המזוינים הדומה במקצת לפציפיזם של האמיש, גם אם מקורותיה ההיסטוריים שונים.

אבל אל תגנו על החרדים בשם ההתנגדות לשנאה כשלעצמה. זה יהיה אירוני מדי ומופרך מדי, מאחר שהחרדים עצמם הם ציבור שונא ביותר. והם לא יכולים שלא להיות, כי דתות עתיקות מלאות בשנאה לאויבים ולכופרים, והם מאמינים אותנטיים בדת עתיקה. בכל סקר מגלים שהחרדים הם הציבור הכי אנטי ערבי בארץ, אף שלא היו אמורים להיות בכלל ימניים מבחינה אידיאולוגית. החרדים מנסים לחבל בכל חקיקה שעוזרת לקהילה הלה"טבית. העיתונים החרדים לא מוכנים אפילו להוסיף את התואר ז"ל לשמו של חילוני שהלך לעולמו. החרדים מתכתשים באלימות בתוך עצמם, וחסידות גור, הגוף המוביל ביהדות התורה, מתעמרת בצורה ברוטלית בפלג הפורש שלה. תגנו על החרדים, וזה סבבה. אבל לא בשם הרלטיביזם התרבותי והזכות של קבוצה לעשות מה שהיא רוצה ושכולם יקפצו אבל לא ישנאו. זאת משום שהחרדים הם האחרונים להאמין בדברים האלו. מי שמכבד באמת את השקפת העולם החרדית לא יתן לה את החסד שברלטיביזם וברב תרבותיות שהיא עצמה כה מתעבת.

אם תרצו אין זו אגדה

בראשית ימי הקורונה חזו שתטלטל את העולם החרדי מהיסוד, אבל נראה שיותר מזה היא מטלטלת את האופן שבו חילונים תופסים חרדים. הקורונה חשפה צדדים מכוערים חדשים של העולם החרדי. הצפצוף ההמוני על ההנחיות של משרד הבריאות והאלימות כלפי כתב גלי צה״ל. אפילו בניו יורק הרשו לעצמם החרדים להתריס מול השלטונות. השוטרים ברחובות הערים החרדיות היו חסרי אונים מול מצב שבו אין איש ששומר על הכללים. כל זה יכול להתניע את ראשיתה של הבנה בלתי נמנעת שהציבור הכללי והחרדים צריכים להתקיים באוטונומיות נפרדות, ללא כפיה הדדית. ההבנה הזו עוד תתגבש ותתעצב. התפיסה שלפיה צריך לעודד את גיוס החרדים לצה״ל שגם אני פעם חשבתי שיש בה ממש, היא אלטע זאכן. היום ברור שחרדים, על חוקי הצניעות הבלתי אפשריים שהם מביאים עמם, הם הדבר האחרון שצה״ל צריך, וכן שנתוני גיוס החרדים היו הונאה. אבישי בן חיים כתב על כך טור יפה כפי שהובא בתגובות לפוסט הקודם..

אבל אבישי בן חיים מאמין בהתפרקות החרדיות, בכך שצאצאי חרדים יסטו מהדרך. בעצם הוא שב בכך לאמונתו של בן גוריון שאפשר לוותר לחרדים מאחר שהם שריד זעיר לעולם שאבד, חסר חשיבות דמוגרפית. אבל העובדות טופחות על אמונה זו, והן חייבות לטפוח. החרדיות היא אסטרטגיה אבולוציונית מנצחת מאחר שכרוכה בהעמדת מספר רב של צאצאים שורדים. קשה לראות כיצד אינה מנצחת בטווח הארוך שאת ראשיתו נתחיל לראות כבר בימי חיינו וסופו בדורות שעוד רחוקים.

הפתרון הוא אם כך פתרון שתי המדינות, או לפחות שתי האוטונומיות. אחת לחרדים ואחת לשאר. שתי המדינות/אוטונומיות יוכלו לנהל ביניהן יחסים קונפדרטיביים או יחסים כדוגמת אלו שבין מדינות האיחוד האירופי. אין חשש לטרור בין חרדים לחילונים, אבל בהחלט יש חשש שדפוסי החיים והאמונות הייחודיים לחרדים יהפכו את חיי השאר לבלתי נסבלים. קנטוניזציה של המדינה, על בסיס שטחי השיפוט של הרשויות המקומיות, יכולה לתת לכך מענה הולם. על כל זה כתבתי כבר.

אפשר לתהות כיצד תוכל האוטונומיה החרדית להתקיים כלכלית בכוחות עצמה. ובכן ראשית, אם החרדים יפרנסו את עצמם התמריצים שלהם ישתנו כליל. הם הרי לא עיוורים להבנה שללא קמח אין תורה, הם פשוט יודעים שלעת עתה הם יכולים להסתמך על הציבור הכללי לשם פרנסתם. אם הציבור הכללי ישלח אותם להתפרנס בעצמם, הם יתפרנסו.

שנית, יהודי ארה״ב הולכים לבית הכנסת בשיעור גבוה יותר מאשר ישראלים. מדוע? הישראלים נמצאים בתוך מדינתם היהודית. הם אינם זקוקים לתזכורות מלאכותיות משהו ליהדותם. באופן דומה החרדים נמנעים מלימודי ליבה כדי ליצור חומות מלאכותיות סביב צעיריהם. אבל אם תהיה להם מדינה משלהם, היא תייתר חומות מלאכותיות. המדינה עצמה תשמר את החרדיות על ידי כלליה וחוקיה (שחלקם יהיו בלתי נסבלים לאנשים חילונים).

לחרדים יש נכס כלכלי גדול אחד והוא שהפוטנציאל של צעיריהם הוא כנראה טוב. מעידים על כך ציוני הפיז״ה של הבנות החרדיות שהם ברמה מערבית וההתאקלמות המוצלחת של נשים חרדיות בתעשיית ההייטק. אבל יש להם נכס כלכלי ענק נוסף והוא הסבלנות המוחלטת שלהם להיררכיה. החרדים יוכלו אם ירצו לעשות כמעשה נסיכויות המפרץ ולהביא המוני עובדים זרים, בלי זכויות, בלי חשש ללחץ להתאזרחות, בלי בג״ץ ובלי בצלם. אין חשש קל שבקלים שתקום תנועה באוטונומיה החרדית שתקרא לאזרח את ילדיהם דוברי העברית (או האידיש..). זה אולי נשמע רע ואטום, אבל בשורה התחתונה הדבר טוב לכולם. למי שנהנים מהעובדים הזרים ולעובדים הזרים עצמם שמוצאים פרנסה ויכולים לשלוח כסף למשפחותיהם בניכר.

בשל הסובלנות של החרדים לאי שוויון ולקפיטליזם חזירי, משקיע במדינה החרדית לא יחשוש מחקיקה סוציאליסטית. מעט מאוד חרדים מאמינים בשוויון או בצדק חברתי, אף אם הם הנהנים הראשונים מפירותיו של צמצום אי השוויון במדינה. הקדוש ברוך הוא הרי אינו קומוניסט. שיעורי המס על הון יהיו מן הסתם נמוכים במיוחד במדינה החרדית, איש לא יטען בעד מס ירושה וכל אותה התעללות מתמדת במשקיעים וביזמים שאופיינית למדינות עם תנועות פרוגרסיביות תיחסך מהמשקיעים. אכן מצד שני סביר שזו תהיה מדינה מושחתת כצפוי מישות שתרבותה היררכית ופטריאכלית.

ההתנהלות הנוכחית של הפוליטיקאים מנציחה את קיום החרדים כגוף טפילי על המדינה. המוני הילדים שנכנסים לשנתם הראשונה בחיידר עולים על מסלול שישאירם חסרי יכולות אלמנטריות גם כאשר יהיו בעוד שישים או שבעים שנה חלק מקבוצה שכבר לא ניתן לקרוא לה מיעוט. אבל בעתיד כל זה ישתנה מאחר שאי אפשר יהיה אחרת. הצפצוף של החרדים על הנחיות הקורונה מאכזב אבל גם מעורר תקווה שהאסימון יפול בסופו של דבר – חרדים ולא חרדים צריכים להיפרד לטובת שני הצדדים, ושניהם יכולים לצאת מורווחים – אזור סחר חופשי באוטונומיה חרדית כמו שציירתי יכול להפתיע את העולם כולו בעוצמתו הכלכלית. מי שאוהב את החזון המפורסם של המזרחן מרדכי קידר לעתיד הפוליטי של הפלסטינים – התקיימות בערי מדינה נפרדות, אולי יוכל להשלים עם כך שיש מקום לרעיון דומה גם בעתיד הפוליטי של היהודים.

האם הקסם היהודי עדיין עובד?

בעקבות הפוסט הקודם על פרסי הנובל היהודיים עלתה השאלה: האם הקסם עדיין עובד. האם עדיין ליהודים יש, גם בימים האלו ממש, משהו מהקסם שגרם להם להביא לאנושות כל כך הרבה תועלת מדעית, וכפי שהוכרה בידי ועדות פרס נובל לדורותיהן?

ובכן, ייתכן שכן. הפמיניזם פגע קשות בנכונות של נשים חכמות ללדת ילדים. הדבר נכון בכל התרבויות המערביות וגם הלא מערביות. לכן העתיד, על פניו, מסמן ירידה משמעותית באייקיו הכולל של האנושות. בכל מדינה ומדינה באזורים הכפריים שבהם חיים האנשים הפחות חכמים נולדים יותר ילדים מאשר באזורים האורבניים. כך בארה"ב במדינות שתומכות בביידן הילודה נמוכה לעומת המדינות שתומכות בטראמפ. יתרה מכך הגזע האסייתי שלרוב מקבל את הציונים הגבוהים ביותר במבחני אינטליגנציה חווה קסטרופה אמיתית מבחינת מצב הפריון הנשי. בדרום קוריאה אישה ממוצעת בימים אלו יולדת 0.85 ילדים. בסין מדיניות הילד האחד נותרה בפועל גם אם בוטלה בחוק. הסינים העירוניים עדיין אינם מעוניינים ביותר מילד אחד במשפחה. גם בכפרים הילודה נמוכה, אבל לא עד כדי כך נמוכה.

גם בקרב ערביי ישראל אפשר לראות את הדפוס שבו נשות הבדואים הנחשלים בדרום הארץ יולדות חמישה ילדים בממוצע, בעוד שבמשפחות הערביות העירוניות והמשכילות ממוצע הילודה ירד לשלושה ילדים לאישה.

כל זה לא קשור כמעט למצב של העם היהודי שדפוסי הפריון שלו שונים. הפער בין משפחות שבהן נולדים הרבה ילדים לאלו שבהן נולדים מעט הוא הפער במידת הדתיות, לא באייקיו. הרכיב ששיחק תפקיד עתיק באבולוציה של היהודים – היותה של הדת היהודית דת של קריאה והתעמקות אינטלקטואלית בכתבי הקודש משחק גם כאן וביתר שאת. נשירה מישיבות מקושרת לרוב עם קושי לפתוח דף גמרא, לא עם יכולת מפולפלת להתעמק בו. לכן להתרבותם המואצת של הדתיים, החרדים והחרד"לים יש אפקט של הגברת הפנאטיות, אך לא של הורדת מנת המשכל. מבחינה זו אין למדינת ישראל אח ורע בעולם כלל. מדינה מערבית שבה שיעור הפריון גבוה היא כבר דבר שאין כדוגמתו. מדינה שבה שיעור הפריון הגבוה ממוקד בנשים שציוני הפיז"ה שלהן הם ברמה מערבית (כמו בחינוך הממלכתי דתי ואפילו בחינוך החרדי לבנות) זהו ממש דבר שלא יעלה על הדעת.

כל זה לא מבשר בהכרח טובות גדולות למדינת ישראל בטווח הקצר והבינוני. פנאטים חכמים עלולים להיות מזיקים אפילו יותר מאשר פנאטים טיפשים. מהחרד"לים עוד יכולים לצאת מדענים, אבל מהחרדים – לא. הם מחרימים לימודי ליבה והשכלה אוניברסיטאית מחקרית. עם זאת גם הלמדנות התלמודית של המאה ה-16 או ה-17 הולידה פרסי נובל רק במאה העשרים. בטווח הארוך מאוד ייתכן שהתהליכים שמבליטים את ייחודו של עם ישראל לעומת עמים אחרים ונעוצים בתופעה המיוחדת של הלימוד המעמיק של התורה כבסיס הדתיות, לא נעצרו והם ממשיכים בדורנו.

איפה המכון הביולוגי??

מתברר שהקהילות החסידיות החרדיות החליטו החלטה מודעת להידבק בהמוניהן כדי להגיע לחיסון עדר. כך מפרסם היום ישראל היום. הידיעה הזו תרגיז הרבה אנשים. אותי היא מרגיזה בגלל הבזבוז הנפשע מבחינת מחקר החיסונים. קהילה שבכוונתה להידבק בחיסון עדר היא כר נהדר לבדיקה מהירה ואפקטיבית של השפעת חיסון. מציון הייתה יכולה לצאת תורה אם המכון הביולוגי היה מחלק את החיסון שמפותח אצלו להמוני החסידים בטרם היו מתחילים לחגוג את החגים זה עם זה. ואפשר היה להזמין גם את השמות הגדולים של חקר החיסון בעולם – פייזר, אסטרה זנקה, ג'ונסון אנד ג'ונסון, מודרנה וכו'.

השאלה האם ניתן להדביק מתנדבים בכוונה כדי להחיש את בדיקת החיסונים היא שאלה אתית קשה שמעיבה על ההתקדמות במציאת חיסון. חסידי בלז ווויזניץ' היו יכולים לפתור לאנושות את הדילמה וכך לייצר לאנושות יותר תוצר משהם מאבדים לה בהיעדר לימודי ליבה בקרבם. אבל נראה שזו הזדמנות שפוספסה.

הקנריות מניו יורק

מתרבות הידיעות מפה ומשם על כך שישנם מקרים של חולי קורונה שהחלימו אבל חטפו את הוירוס בשנית אחרי כמה חודשים. אלו בשורות איומות לעולם ולכלכלה. אם הגוף לא מייצר חסינות ממושכת נגד נגיף הקורונה, אז סביר להניח שגם חיסון יתקשה לחולל את אותה חסינות. אחרי הכול חיסונים רק מתפעלים את מנגנון החיסון הטבעי של הגוף עצמו. גם התקווה לחסינות עדר תתפוגג כעשן אם ככה פני הדברים. ואיך ישובו הטיסות והקרוזים והמלונות והחיים הנורמליים?

בעצם ישנם שני קטבים. מצד אחד האופטימיים שטוענים שרוב רובה של האוכלוסיה כבר מחוסן עקב היחשפות קודמת לנגיפי קורונה אחרים. מצד שני הפסימיים שמצביעים על כך שאפילו היחשפות לקוביד-19 אינה מחסנת לאורך זמן.

למרבה המזל יש לנו שפני ניסיון או קנריות במכרה פחם – החרדים בברוקלין,  שחטפו את הוירוס קשה יותר כמעט מכל קבוצה אחרת, שחיים בצפיפות רבה וששבו לחיים בלי מסכות ובלי אמצעי זהירות. הבשורות מכיוונם מעודדות. על פי הדיווחים האחרונים, ארבעה חודשים אחרי פורים שבו הכול התפרץ, המגפה בקרבם דעכה לחלוטין.

כל יום שקט שעובר על בתי החולים בברוקלין הוא בשורה גדולה לאנושות. בהנחה שחיסון יימצא בקרוב, לא יהיה זה סוף העולם אפילו אם יצטרכו לחדשו מדי שנה. שירותי הבריאות יצטרכו לגייס עוד הרבה אחיות חיסונים, אבל אפשר יהיה לעמוד בכך. ברם, חיסון שעלול לאבד השפעתו אחרי חודשיים או שלושה הוא כבר אתגר גדול מדי. מתי נדע? בשבועות הקרובים נתבונן בקנריות. בלוג עדכוני הקורונה של קראון הייטס הוא בעיניי דף האינטרנט החשוב ביותר של ימינו.

שימור האברך

לא מזמן כולם דיברו על איך הקורונה תשנה את פני העולם החרדי. ובכן, בינתיים לא נראה שהשתנה בהרבה, אבל זכות הדיבור תישאר להיסטוריונים ולסוציולוגים של העתיד.  אני רוצה לכתוב כמה מילים על אחד מבסיסי הקיום של העולם החרדי, ובפרט של האליטה הליטאית בתוכו: הגבר האברך שאינו עובד אלא מקדיש את ימיו ללימוד התורה, ומדוע המודל הזה, שבעבר חשבתי שאינו בר קיימא, יכול גם לשרוד. יש משפט שחביב עליי בכל תחום שהוא:"האמפירי גובר על התיאורטי". ובכן, תיאורטית למודל חברת הלומדים החרדית אין אפשרות קיום. אמפירית הוא שורד יפה מאוד.

הוא עובד אבולוציונית – משפחות שמרניות שמקיימות את מודל האברך מצליחות לשמור על ילדיהן הרבים בתוך החברה החרדית עם שיעורי נשירה נמוכים. הילדים האלו מחונכים להמשיך במודל. אבולוציה מוצלחת בפעולה.

הוא תואם את רוח התקופה הכלכלית – רבים, זכור במיוחד המועמד הדמוקרטי בארה"ב אנדרו יאנג, מדברים על רעיון ההכנסה הבסיסית. ההנחה היא שבעולם של מכונות לא לכולם תהיה דרך להתפרנס והרעיון הנכון לתקופה הוא פשוט לחלק סכום כסף לכל אזרח מדי חודש. החרדים אימצו זאת ראשונים.

עבודה לא תפתור את הבעיה הכלכלית העיקרית של החרדים – לכאורה ההנחה היא שמצוקה כלכלית תביא חרדים לעבוד, אבל חרדים מתנהלים במידה רבה ב"מוח כוורת" קולקטיבי. ומנקודת הראות של מוח כוורת, יציאה לעבודה של חרדים אינה יכולה לפתור את הבעיה הכלכלית המרכזית שלהם. המצוקה העיקרית של הציבור החרדי נעוצה בחוסר היכולת של המשפחות לעזור לילדים עם מחירי הדירות המאמירים. נניח שכל הגברים החרדים יוצאים לעבוד, לכל משפחה יהיה יותר כסף לעזור איתו לכל ילד. אבל הרי הזוגות החרדים הצעירים מתחרים בינם לבין עצמם על אותו מאגר דירות מצומצם בערים החרדיות. כאשר לכולם יהיה יותר כסף, מחירי הדירות יאמירו, אך מבלי שהדבר יפתור את מצוקת הדיור.

יש עוד הרבה מה לשפר בכושר ההשתכרות הנשי – ההנהגה החרדית תקח סיכון גדול אם תשחרר גברים לעבוד. גברים הם ציבור יותר הרפתקני והולך אחרי פיתויים. לעומת זאת חלקן של נשים בקרב היוצאים בשאלה נמוך כפי שמעידים נתוני עמותת הלל. יש הרבה פחות סיכון בהוצאת האישה מחוץ לבית.

בתחום זה של יציאת נשים לעבודה יש עוד לחרדים הרבה מה לשפר אם הנהגתם תגיע למסקנה שלמשפחות נחוץ עוד כסף. הם יכולים להגביר ניתוב נשים להייטק או למקצועות הבריאות על חשבון עבודת הוראה שבה השכר נמוך וכתבתי כבר על כך שמציוני הפיז"ה נראה שלבנות החרדיות פוטנציאל יפה. בכלל הפרגמטיות המופלאה של החרדים ניכרת בהסתמכות על האישה כמפרנסת. דבר זה הוא לגמרי לא שמרני מטבעו ואף סותר לחלוטין היגדים המצויים במקורות. ברם, הוא משרת מטרות שמרניות, ומבחינת החרדים, כמו במהפכת הפרשנות של אהרון ברק, הכול תכליתי.

המדינה לא נותנת קונטרה – המדינה מנוהלת בידי פוליטיקאים שיש להם תמריץ להפיס את דעת החרדים. בשל כך המדינה מנהלת מדיניות שמשרתת את מודל האברך בכמה מישורים: במימון לימודים נטולי ליבה, בהטבות במעונות לזוגות שבהם הבעל אברך, בהתעקשות על חובת גיוס שרק כולאת את החרדים בישיבות ללא טעם. לכך תורם גם עיקרון ה"שוויון" בצורתו הגרוטסקית, שהיא למעשה פארודיה על שוויון – בשנות העשרים לחייו הצעיר החרדי חייב להיכבל לישיבה, לא ללמוד ולא לעבוד. לא ניתן סתם לשחרר אותו לדרכו כי אז לא ישאר אפילו זכר לרעיון השוויון בגיוס.

אין זה נדיר שהשוויון הופך להיות פארודיה על השוויון, אבל דוגמת כליאת האברכים בישיבות  היא באמת מיוחדת בגיחוך שבה. אני נזכר בהקשר זה במשפט שאמר שמעון פרס כשהתייחס לנשיקה שנשק למצחו של יצחק רבין המת אחרי הרצח: הגבול בין הנשגב למגוחך דק. ובכן,  הגבול בין השוויוני לבין המגוחך דק עוד יותר.

מה בכל אופן מאיים על מודל האברך?

החרדים מסתמכים על אבולוציה אקטיבית. דהיינו הם אינם מסתפקים בברירה טבעית עיוורת ואקראית. הם כל הזמן מנסים לראות מה תורם לשמר את החברה שלהם ומה עלול לפורר אותה, מאמצים את הדברים הראשונים ומתרחקים מהדברים האחרונים כמו מקלמארי. על כן אם משפחות גברים חרדים עובדים ינחלו הצלחה גדולה ומוכחת בשימור חרדיות אותנטית אצלם ואצל צאצאיהם אחריהם, הדבר באמת יאיים על מודל האברך, מאחר שיראה שאפשר להיות חרדי גם אחרת. אבל אין זה אתגר פשוט. החרדים צודקים כשהם מאבחנים שהחיים המודרניים הרגילים סוחפים ומפתים מדי, ובאמת אצל הדתיים הלאומיים ואף החרדים לאומיים שיעורי הנשירה או הירידה ברמת הדתיות מדור לדור משמעותיים.

משרד האוצר אולי יגיע בשלב מסוים למסקנה שהעלות הכלכלית של האברכיות החרדית למדינה היא גדולה מדי ויתחיל להניע תהליכים שמטרתם לצמצמה. המדינה אולי תיגמל בסופו של דבר מהרעיון המעוות שלפיו הישארות החרדים בישיבות בשנותיהם הצעירות תורמת במשהו לשוויון או שתפסיק לממן לימודים נטולי ליבה.

גורם נוסף שיפריע לציבור החרדי להגדיל את אברכיו הוא שהגידול הרב במספרם שוחק לחלוטין את היוקרה שבמעמדם. מבחינה זו סטטוס האברך הופך למאוד לא מתגמל כאשר כל מי שמסביב הוא כזה. עם זאת, האברכים החרדים מתמודדים כבר שנות דור עם מצב זה ולא נראה שהוא שובר את רוחם. יש גם פתרונות לסיטואציה זו שהחברה החרדית תראה בעין יפה כגון יזמות פנימית  בתוך החברה החרדית. לעתים בצורה שהיא דתית לחלוטין, כמו בכתיבת חיבורים תורניים. לעתים בצורה שמועילה לכלל, בדומה למה שעשה אורי לופוליאנסקי כשפתח בזמנו את עמותת יד שרה.