Archive for the ‘חרדים’ Category

על חרדים ועל גידול מעריכי

15 בספטמבר 2017

פסק הדין של בג"ץ שפסל את החוק לדחיית שירותם של בחורי הישיבות קולע שוב את המערכת הפוליטית הישראלית למצב בלתי אפשרי, ונראה איך היא תצא ממנו. מכל הדברים שנכתבו בפסק הדין צד את תשומת לבי דווקא פרט קטנוני. משפט שנכתב בידי השופטת מרים נאור:

 יש להביא בחשבון גם את קצב הגידול הטבעי של האוכלוסייה החרדית (ראו הוועדה לקידום השילוב בשירות והשוויון בנטל דו"ח הוועדה 37 (2012), שם צוין כי קצב גידול האוכלוסייה החרדית עומד על כ-7% לעומת 1.8% באוכלוסייה היהודית בכלל).

כמובן שקצב גידול טבעי שנתי של 7% לא נרשם מעולם באוכלוסיה החרדית, וכנראה גם לא באף אוכלוסיה אחרת. זהו קצב גידול אבסורדי לחלוטין, שאולי אפשר היה להגיע אליו אם האישה החרדית הייתה מולידה באופן שגרתי 16 ילדים. נאור והמתמחים שסייעו לה בכתיבת פסק הדין לא אשמים בכך שבדו"ח רשמי אחר שממנו ציטטו נכתב נתון מגוחך כזה, אבל אם היה שם בסביבה מישהו עם מודעות מתמטית מינימלית הוא היה מונע פרסום שטות כזו בפסק דין חשוב של בית המשפט העליון. משקיעים טובים יכולים לקוות לקצב גידול שנתי של 7% בערך השקעותיהם, כך שערכן יוכפל מדי עשור, אבל אין תופעה של גידול כזה באוכלוסיה אנושית.  בעוד שלושים שנה לא יחיו פי שמונה חרדים מאשר היום. אם כי לא ניתן לפסול את האפשרות שהדבר יקרה בעוד שישים שנה.

חשוב להאיר טעות כזו, כי חוסר ההבנה של האופן שבו עובד גידול מעריכי באוכלוסיה אנושית שב ונשנה בהתייחסות לתופעות דמוגרפיות כמו לגידול במספר החרדים בישראל, הבדואים בנגב או המוסלמים באירופה. לגידול מעריכי יש שני היבטים – ההיבט הראשון הוא שבטווח הארוך האפקט שלו הוא מדהים ולא נתפס. יש מעשיה ידועה על אדם שביצע שירות עבור מלך וביקש פרס – גרגירי חיטה במספר שימלא לוח שחמט, אם בכל משבצת יוכפל מספר הגרגירים מזה שבקודמתה. אחרי שהמשרתים התחילו למלא את לוח השחמט, התברר שגם אם יביאו את כל החיטה בממלכה, לא יהיה די בכך כדי להשלים את מלאכת המילוי.

זהו ההיבט הראשון של גידול מעריכי, וכשאנשים מבינים אותו ומפנימים אותו הם שוכחים את ההיבט השני והוא שגידול מעריכי מתחיל לאט. אם תשים 20,000 שקל בבנק ותקבל עליהם ריבית חלומית של 20% בשנה, כשתחזור אחרי כמה שנים תגלה לצערך שלא נעשית עשיר מופלג. גם אם כשתחזור אחרי מאה שנה, תוכל לשכור את וורן באפט לנקות אצלך את השירותים (אם נניח שיחיה עד אז ונתעלם לרגע מהגידול המעריכי שיחול בנכסיו שלו). כשמסתכלים על המפלגות החרדיות ורואים שהן די מדשדשות בבחירות, ויהדות התורה אפילו איבדה מנדט בבחירות האחרונות, נוטים לחשוב שיש שם איזה גל יציאה בשאלה שהופך את כל החשש מהתחרדות המדינה ללא רלוונטי. זהו קשקוש. הגידול המעריכי החרדי ממשיך ומתקדם בצורה מדהימה, ושיעורי היציאה בשאלה באוכלוסיה החרדית, לפחות זו האשכנזית, נמוכים מאוד. אבל כמו כל גידול מעריכי, האפקט שלו איטי בתחילה. גם כאשר המלך ראה את המשרתים ממלאים את משבצות הלוח בחיטה. 2 במשבצת השנייה, 4 בשלישית, 8 ברביעית, 16 בחמישית.. הוא שחק בלבו להסתפקות במועט של זה שביקרו הוא חפץ.

הגידול המעריכי החרדי הוא איטי, והוא איטי גם משום שיש גבול לגידול הטבעי האפשרי באוכלוסיה האנושית, כי כאמור אפילו החרדים לא מקימים באופן רגיל משפחות בנות שש עשרה נפשות וקצב גידול של 7% בשנה הוא הזיה פרועה. הקצב האמיתי של הגידול באוכלוסייתם נמוך מ-4%. אף על פי כן, כמו כל גידול מעריכי, גם לזה, לאחר מספיק זמן, לא אלפי שנים ולא מאות, אלא לכל היותר מאה שנה, יהיו השלכות שישנו מהקצה אל הקצה את הכול, ובהנחה שתהליכים אחרים לא יתערבו גם הם וישנו באופן רדיקלי ושונה את פני הדברים. די בכך שהחרדים בארץ ובעולם ימשיכו בעוד 6 דורות באותו קצב גידול אוכלוסיה, ויהיו יותר חרדים מסינים.

מודעות פרסומת

בימי שלוט השופטים

8 בספטמבר 2017

בג"ץ פרסם השבוע פסיקה האוסרת על הממשלה והכנסת להמשיך בנוהג שבו הם קובעים, כביכול באופן חד פעמי ובהוראת שעה, תקציב דו שנתי. לא ניתן לתקן את חוקי היסוד לצורך חד פעמי, כתבו השופטים בפסיקה שהתקבלה פה אחד והמשיכה את מגמת ההתערבות האקטיביסטית של בית המשפט בעבודת הכנסת. אבל בנימוקי פסק הדין הסתתרה פצצה משמעותית בהרבה מהפסק עצמו, אקדח שכבר הפגין נוכחות לא מבוטלת במערכה הראשונה ועתיד לירות בקול רעש גדול באחת המערכות הבאות.

השופטים דנו בדוקטרינת יום הדין של המשפט – התיקון החוקתי הבלתי חוקתי. במה דוקטרינה זו עוסקת? נניח שהכנסת משנה חוק יסוד, כמו ששינתה את חוק יסוד: תקציב המדינה במקרה הזה. האם שינוי זה בהכרח תקף, אם התקבל בכנסת ברוב הנדרש? או שמא אפשר לטעון שהשינוי אינו נסבל משפטית, כי הוא סותר את עקרונות היסוד של השיטה. לכאורה הכנסת היא הרשות המוסמכת לקבוע את החוקה, ולפיכך אם תקבע למשל בחוק היסוד, ברוב גדול מספיק, שיש לגלח את גופו של כל ג'ינג'י, זה יהיה החוק במדינת ישראל, בג"ץ יצטרך לקבלו ללא ערעור, וכשומרי חוק נלהבים, גם שופטיו הג'ינג'ים יקבלו אובדן שערותיהם בהכנעה. נימוקי נגד מטעמי שוויון, כבוד האדם, פרטיות וכדומה יהיו חסרי משמעות מול חוק יסוד, שכוחו גובר על כל חוק ואף על זה של חוק יסוד שקדם לו.

אבל כבר בכמה הזדמנויות הביעו שופטי בג"ץ דעה אחרת. גם לכוחה של הכנסת יש גבול. אחת ההזדמנויות החשובות לכך הייתה בדעת המיעוט של השופט המנוח מישאל חשין בנושא גיוס בחורי הישיבות. חשין כתב שאפילו אם חברי הכנסת יחליטו בחוק יסוד שיש לכפות רק על חלק מהאוכלוסייה להתגייס כדי להגן על חלק אחר מהאוכלוסייה, זו אפליה בין דם לדם שלא ניתן לקבל בשום פנים, והיא סותרת את ערכי היסוד היהודיים והדמוקרטים של המדינה.

אפשר בקלות לדמיין מצב עתידי לא מופרך שבו המדינה הולכת ונעשית דתית וחרדית יותר ויותר. ישראל של העתיד בדמותה של ירושלים של היום. בישראל שכזו הכנסת מקבלת באופן סיטונאי החלטות שעושות לשופטי בית המשפט העליון עור ברווז, ואפילו מעגנת אותן בחוקי יסוד. בתגובה השופטים פוסלים בהחלטיות חוקים שלדעתם עומדים בסתירה לערכי המדינה היסודיים. גם ניסיון לשנות את שיטת הבחירה של השופטים עצמם יוכל להיפסל בטענה שחותר תחת עיקרון היסוד של העצמאות השיפוטית. עד היום החלטות בג"ץ, ככל שהיו לצנינים בעיני פוליטיקאים ומצביעיהם, קוימו בקפידה. במדינת ישראל העתידית שעלולה לסבול משבר פנימי עמוק ובסיטואציה של משבר חוקתי מתמשך כמו זה, עלול לקבוע הכוח הגס. במאבק בין הכנסת לבית המשפט המוסד שיהיו לו יותר נאמנים בכוחות המזוינים – הצבא והמשטרה – הוא זה שידו תגבר. כאן ישנה אירוניה – כי דווקא התעקשותם של החרדים שלא להשתתף בכוחות המזוינים של ישראל, אותה הפרה בוטה נוכחית של עקרונות היסוד, היא זו שיכולה, אם תימשך, לאפשר לבג"ץ העתידי, עוד חמישים שנה ויותר, לאכוף את דעותיו על הרוב הדמוגרפי העוין לו שייווצר אז, וליהנות מגיבויים של בעלי הנשק.

הקיצוניות והרובוטים

30 ביוני 2017

בעקבות דיון בבלוג, אחד מני רבים, על הפוריות המוגברת של נשים דתיות כתבה קמיליה: "העתיד  כנראה שייך לקיצוני כל הדתות ולרובוטים שיהיו ברשותם".

בעיניי הקיצוניות הדתית כאסטרטגיית התעצמות והתרבות היא חרב פיפיות – כי כאשר שולטת הקיצוניות הדתית, מהיכן יבואו הרובוטים? כשהנושא נידון אני תמיד נזכר בחורבן היישוב הישן בארץ ישראל בשנות מלחמת העולם הראשונה. היישוב הישן כלל יהודים חרדים שהתקיימו על כספי החלוקה שהגיעו מחו"ל, תרומות למתמסרים ללימוד תורה בארץ הקודש. כלכלה זו התבססה על קבלת מט"ח, אבל בשנות המלחמה הגדולה ניתקו הקשרים העולמיים ופסקו כספי החלוקה. יושבי הארץ פשוט גוועו, ביניהם רבע מתושבי ירושלים ורוב תושבי צפת.  זהו סיפור שנשכח כליל למרבה הפליאה. החילונים הציונים לא התעניינו בו, והחרדים כנראה לא נהנו לדבר על שעתם הקשה ביותר, הוכחה לקריסה הטוטאלית של אורח חייהם בזמן אמת. אולי גם לא ראו באירועים כזה שינוי. תמיד מתו להם ילדים. לתקופת מה מתו הרבה יותר. תמיד מתו להם עניים וזקנים. במשך פרק זמן מתו יותר.

ניר מן, עורך "עלי זית וחרב", כתב מאמר נרחב על התקופה הנשכחת בגליון 2014 של כתב העת. הוא מביא תיאורים מצמררים:

העבודה בעיר נפסקה ואנשי ירושלים החלו לסבול רעב וכפן בכל מוראותיהם. ברחובות העיר התגוללו נפוחי רעב ממש, זקנים ונשים וטף היו מוטלים בצדי הדרכים יום ולילה, היללו את יללת רעבונם, והעוברים ושבים היו אוטמים אזניהם משמעו את הקולות המחרידים הללו. התאבנו הלבבות. אנשים נעשו לאכזרים יען כי לא היה בידם להושיע. את כל מחמדיהם מכרו תושבי ירושלים לצ'רקסים בעד פרוטות כדי להשקיט את רעבונם. גם תשמישי קדושה עברו לידי זרים, ודפי גמרא וספרים אחרים נמכרו לחנויות של ערבים אשר השתמשו בהם לכריכת חלבה ודגים מלוחים. יום יום עברו עגלות טעונות רכוש היהודים לעבר הירדן המזרחי. משפחות שלמות נכחדו. על יד בתי ורשה גרה אישה עם שלושת ילדיה והיא סיפרה – "כשני חודשים התכלכלנו על תורמוס. כעת גם זה אין. אין במה לקנות, הכול אזל". וכשעברתי כעבור שבוע על פתח ביתה, לא היה כבר אף אחד מהם בחיים, כולם מתו. שכונת בית ישראל התרוקנה כמעט כולה.

העקרונות הדתיים נזנחו:

בתי הכנסת הורידו את כתרי התורה, העטרות והרימונים מספרי התורה בכדי למכרם לפי המשקל… את טליותינו חבשו הערביות לראשן… רצועות התפילין וספרי התורה שמשו עור לסנדלים… את הכול קנו מירושלים הגוועת ברעב בעד פת לחם. את הכול הוכרחה ירושלים למכור, ואפילו את בנותיה הטהורות…

הזנות הייתה פתרון עבור נשים נואשות רבות שרצו לכלכל את ילדיהן, אבל אחרי המלחמה הופנה זעם מוסרי קדוש וצדקני כלפי הנשים האלו.

ניר מן מציין זאת בכעס:

האמהות שעל ערש דווי מחלו על כבודן לשם הצלת ילדיהן בפת לחם עבשה והנערות שנאלצו לרדת לרחוב כדי למלט את הוריהן הגוססים, הפכו יעד להתקפות ארסיות מעטיהם המורעלים של גברים צדקנים… בתוך זמן קצר הפכו יצאניות ירושלים משל לשנינה וקלס לכל תחלואי היישוב הישן.

ההיסטוריונית מרגלית שילה עשתה מאמץ בעשור האחרון להשיב את כבודן של הנשים הירושלמיות שנסיבות החיים אז הביאו אותן לעשות מאמץ כה נואש להתפרנס.

אפשר לראות את סיפור הישוב הישן כמשל ושנינה לגורלה של דתיות קיצונית ולא יצרנית אשר אוטמת אוזניה למדע ולטכנולוגיה ותלויה במטבע חוץ.

חיים ויצמן היה מתוסכל מכך שכל הניסיונות לעזור עלו בתוהו:

השכונות היהודיות של ירושלים אינן אלא זוהמה ומחלות מדבקות. את העוני, הבערות המוחלטת והקנאות הקיצונית אין לתאר במילים: הלב בוכה למראה כל אלה!

רמתם ההיגיינית והאדמינסטרטיבית הייתה זו של עולם המזרח בימי הביניים. אבל הניסיונות הראשונים להכניס איזה שינוי הגיוני נתקלו בחומת אבנים של התנגדות… הבטחנו להם למנהלים (רבני הציבור החרדי) שאין אנו מתכוונים אלא להכניס קצת מודרניות ונוחות בתנאי חייהם של החוסים בצלם. מאמצינו מתוך כוונה רצויה הביאו לידי ויכוחים סוערים שאין להם סוף.

כמה שנים בודדות אחרי אירועי אותו זמן הוקמה בירושלים האוניברסיטה העברית. הרב קוק נשא נאום ברכה נלהב וקנאי ירושלים תקפו אותו בארסיות. הם עדיין האמינו באדיקות בבערות, אבל הישוב הישן כבר סיים תפקידו ההיסטורי, והשפעתו בארץ ישראל המודרנית עד עצם היום הזה היא אפסית. החרדים בזמננו אינם ממשיכיו, אלא ממשיכיהם של הרבנים האירופיים הפרגמטיים יותר.

אולי ככה זה יהיה לכל הקיצונים – הנשיא סיסי קרא לתכנון ילודה במצרים, אך האחים המוסלמים מתנגדים. כיצד מאתיים מיליון מצרים יתפרנסו מהנילוס כשכדור הארץ מתחמם ומתייבש וסעודיה כבר מתקשה לסייע?  ומה יעלה בגורלה של עזה? דווקא ונצואלה, שלא ידועה כמדינה דתית במיוחד, אלא אם נתייחס לסוציאליזם הבוליוויארי כדת, נותנת המחשה בת זמננו לכך שגם בעידן של פריצות דרך טכנולוגיות מדהימות בתחום המזון והתרופות בעולם כולו מדינה יכולה לשקוע בתהום. הצד החיובי בעניין הוא שהצורך בקדמה טכנולוגית כדי לשרוד ישמש כחסם מפני מגמות הדתה קיצוניות. שליט פנאט דתי יקסום להמונים האדוקים עד שהם יגלו שמדיניותו מובילה לכך שאין להם לחם להביא לילדיהם. יוזמות חקיקה שמצרות את צעדיהם של זרמים ליברליים יינטשו כאשר יתברר שמביאות לאובדן ידידותם החיונית של הכוחות העשירים והמשכילים.

טעו למרחוק

1 ביוני 2017

נתקלתי לאחרונה בחוברת בשם "אור לישרים" שפורסמה בתחילת המאה העשרים בתמיכתם ובהשתתפותם של רבנים חרדים חשובים נגד הרעיון הציוני. הרבנים כמובן מלינים על גישתם המזלזלת של הציונים למצוות, שבאה למשל בערבוביה המתקיימת אצלם בין בחורים לבתולות, על העמדת היהדות כולה על הלאומיות, על נימת משיחיות השקר ברוח שבתאי צבי. אבל בפרט התרשמתי מהנימוקים הרציונליים שהסבירו מדוע אין שום תוחלת לרעיון על רקע המציאות הגיאופוליטית. אחרי כישלונם של כל כך הרבה רעיונות משיחיים הרי אסון, בדת היהודית ובקרב זקני שומריה הוטמעה היכולת לגלות סקפטיות בריאה כלפי פנטזיות מרחיקות לכת.

כך התריע כותב החוברת (הכנסתי שינויי דקדוק קטנים):

לו גם לא נאסרה לנו הכניסה לארץ ישראל, היאמן כי הארץ הקדושה לשתי האמונות השליטות במלא התבל… ארץ אשר עליה נשפכו נהרי נחלי דם בני האמונות האלה בהתחרות אלה באלה..  להן העושר והיכולת, ואנחנו הננו תמיד המעטים והדלים מכל העמים, ולו גם נאמין ללא יאמן כי יאות הסולטאן לתת לנו נייר בארץ הקדושה, וגם אחת הממשלות תיתן רישיונה, היאמן כי תסכמנה יתר הממשלות? לבעלי שכל בריא לא תוכל מדינת יהודים לבוא גם בחלום, מפני שאיננו בא אלא מהרהורי לב, ולב נבון לא יחשוב בדבר נמנע מדרך הטבע מכל צדי צדדים.

המחבר גם הביע ספקנות בריאה לגבי יכולתם של יהודים להסתדר זה עם זה, מבלי לקרוא לאיזה עריץ גוי שיעשה סדר בעניינים (ניבוי חכם לגבי הצורך לערב האיחוד האירופי בעניינים?):

לא יוכלו בני ישראל לשבת יחדיו במדינה מיוחדת להם לבדם מבלי שיתערבו בתוכנו ממשלות חוץ, ותקיפים מבית יביאו אלופים לראשינו עריצים חיצונים, והשליטו על נכסינו החומריים והרוחניים איזה פומפיוס או אפולוניוס, ושנאת חינם מאיש לאחיו בחשדם זה את זה, כי לבו הולך בסתר אחרי מפלגה זו או זו, והיא שהחריבה אותנו, תשוב תתגבר בינינו לסכסך איש באחיו, עד אשר הקיאה אותנו הארץ כאשר הקיאה את אבותינו.

האדמו"ר החמישי מלובביץ' כתב כי המציאות העכשווית מראה שהציונות היא כבר כישלון הרה אסון:

כאשר נתעוררה התנועה הציונית נאסרה הכניסה לכל היהודים וכן נאסר הקניין.

דעתו הייתה שהתממשות הציונות אינה בגדר האפשר והיא סוג של נוכלות:

כל ענייניהם וסודותיהם בדמיון לבד, כי חפצם בלתי אפשר לבוא לידי פעולה.

מי יגל עפר מעיניו של האדמו"ר ויראה לו לאיזה קנאי ארץ ישראל השלמה הפכו חסידיו ברבות הימים. לחסידי חב"ד עצמם יש הסבר מפותל כיצד פעילותם בנושא אינה סותרת את השקפות האדמו"ר הקודם, מאחר שאינם ציונים אלא רק דואגים לפיקוח הנפש של העם בציון, גם אם באופן הפוך לזה שראה בעיני רוחו האדמו"ר החמישי.

הרב נפתלי אדלר מלונדון כתב בפיכחון על החומר האנושי הגרוע העומד לרשות הציונות:

נניח כי יעלה ביד העומדים בראש התנועה הרישיון לתת ליהודים להתנחל בפלשתינה, מי ומי הם אשר יאבו לעלות ולהתנחל שמה? לא המאושרים מארצות המערב ומארצות הברית, רק האומללים, הרעבים המעונים בתחום מושבם במקומות שהם נבדלים לרעה בזכויות והמון העניים הצפופים והצבורים בכפרי גליציה.

רבנים אחרים ממזרח אירופה הכתירו את כל התופעה כ"סילוק הדעת" כי לרעיון הציוני אין כל תוחלת:

באמת נמנע הוא מטבע וקשה יותר מנס קריעת ים סוף וכל הנסים שנעשו לנו — כי מהיות ארץ ישראל חמדת כל האמונות וכל הממלכות, ונהרי נחלי דמים נשפכו עליה מגוים גדולים ועצומים; ובהיות הדבר עוד ברעיון עשתה ממשלת תורכיה מעשה ואסרה הכניסה לארץ ישראל; ועל דבר שאי אפשר על דרך טבעי נעשים קונגרסים ברעש… דרשנים פטפטנים נשלחים להשמיע במרום קולם… והכל מפני אסון סילוק הדעת.

הסופר החרדי החשוב אלעזר אטלס כתב שהיומרות של תנועת ההשכלה ואפילו של שבתאי צבי היו בעלות אופי רציונלי בתקופה שבה התרחשו. לעומת זאת ההבטחות של התנועה הציונית הן פשוט הזיה חסרת שחר שאפילו אין צורך להתריס מולה, בפרט כאשר בתום עשרים שנה של מאמץ, לא העלו שום דבר ורבים מהציונים כבר התייאשו והסתלקו.

היה לו דימוי מסקרן, וצורם מאוד לבן זמננו, לגבי טיפשותם של היהודים שעולים לארץ לחיות בה בעוני וביאוש חסרי תקווה במקום להישאר ברוסיה: אישה חכמה נשארת גם עם בעל מכה.

האישה החכמה והמיושבת בדעתה, לא תרבה רעש ותלונות באזני שכנותיה על אישה הפורע לפעמים פרעות בבית בשעת כעסו — ביודעה מראש שעל כל פנים הוא אישה ואב לבניה והוא גם הנותן לחמה ומימה בעוד שרחמי השכנות המה רק לפי שעה ואין לסמוך עליהם בשעת הדחק.

זו האירוניה הבריאה של ההיסטוריה שדווקא הפנטזיה הציונית הצליחה, ודווקא הקו השמרני הוביל בפעם זו לאסון קטסטרופלי. מיהדות ורשה שבה הודפסה החוברת נותר ברבות הימים אפר ואבק. אבל אני לא חושב שהמסקנה היוצאת מכאן היא דווקא ללעוג לרבנים, שחלק מטיעוניהם היו ממש לעניין, אלא להיות ספקן מאוד מאוד כלפי היכולת שלנו להבדיל מראש בין מה שהוא פנטזיה לבין מה שהוא ריאלי. הרי החוברת יצאה למעלה מעשור בטרם ירה המתנקש הסרבי גברילו פרינציפ את היריות שלו שהובילו לסחרחורת ההיסטורית המטורפת של המאה העשרים שבתוכה הצהרת בלפור, השואה והקמת מדינת ישראל. ואין ספק שבאין ספור יקומים מקבילים שבהם החטיא המתנקש או חל שינוי מינימליסטי אחר, דווקא הרבנים הנבונים והזהירים צדקו והציונות הפכה לפאדיחה.

מדינת תל אביב תוקם ב-2065

21 במאי 2017

הלמ"ס פרסמה את תחזית האוכלוסיה ל-2065. בשנה זו יחיו בישראל כ-20 מיליון איש לפי התחזית הממוצעת והסבירה. 19% מהם ערבים. 32% מהם חרדים. הפצצה טמונה בגילאי 0 עד 14. 49% מבני גילאים אלו יהיו חרדים. הדמוגרפיה הצפויה של שנת 2065 מסמנת את סופה של מדינת ישראל כמדינה ליברלית דמוקרטית. אבל לא באופן מיידי. זכות הצבעה ניתנת רק בגיל 18 ולכן לא יהיה רוב חרדי בכנסת עוד שנים רבות לאחר מכן. אך הישראלים של אותו זמן כבר יידעו מה צופן הדטרמניזם הדמוגרפי למדינה בסופו של דבר. אלו יהיו עשורי מעבר מרתקים. הכוח הפוליטי אולי יינתן לאלו שחוששים מניצחונם האולטימטיבי של החרדים, אך זמן הפעולה שייוותר להם יהיה מוגבל. 

מה יכול לקרות?

כפיית ליבה ושירות צבאי – ייתכן שתתגבש קואליציה שתכפה לימודי ליבה ושירות צבאי על החרדים. הדבר ישפר את סיכויי הילדים החרדים להפוך לגורמים יצרניים בעתיד ויקטין את קיפוח המשרתים, אך לא תפתור את הבעיה היסודית: החשש לדמותה הליברלית של ישראל.

הגבלת ילודה בנוסח הסיני – על פניו צעד כזה סותר בצורה כה חמורה את ערכיה היהודיים והדמוקרטיים של המדינה שאין לו כל היתכנות. אין זה בלתי אפשרי שיהיו מדינות אירופיות שינקטו בו כלפי מוסלמים או צוענים אבל ישראל לא תחקה זאת. לכל היותר תהיה פגיעה בקצבאות הילדים.

הקמת מדינת תל אביב – לכאורה התסריט הסביר ביותר. הציבור שאינו מעוניין לסבול שליטה חרדית יבטיח לעצמו אוטונומיה רחבה ברשויות המקומיות החילוניות שתעוגן באופן חוקתי ותגובה על ידי האחיזה של הכוחות האנטי חרדיים בצבא, במשטרה ובמערכת המשפט. בתסריט קיצוני יתכן שמדינת תל אביב תבקש הכרה באו"ם והתנתקות מלאה מיתר ישראל אבל לאור הסבך הגיאוגרפי והאיומים המשותפים מהצד הערבי דבר זה נראה פחות סביר. מה שמעלה את הסבירות לתסריט "מדינת תל אביב" זהו גם חוסר העניין של החרדים בלקיחת אחריות לשלטון במדינה וחשש שלהם מבריחת מוחות שתותיר אותם ללא תקציבים, אנשי מקצוע וכוחות צבא. הפרדה שתשחרר אותם מהצורך לקחת אחריות על חלקיה החילוניים של ישראל תהיה לרוחם ובתנאי שיוכלו לשאוב מהם סיוע כלכלי וביטחוני.

בריחת החילונים – ירידה עצומה של חילונים מהארץ, אולי למדינות מערב אירופיות שישוועו לקבל ציבור משכיל, אולי לארצות הברית ולקנדה. התהליך הדמוגרפי יואץ בתסריט זה. בריחת המוחות עלולה, באופן פרדוקסלי, לגרום לשינוי הגדול ביותר בציבור החרדי כי יצטרך להקים מתוכו אנשי מקצוע ואנשי צבא להחליף את העוזבים. תסריט הבריחה מסכן את קיום המדינה, שתצטרך להתמודד עם עוינות השכנים כשהיא נטולת מיטב אנשיה וכאשר העולם המערבי, המודע היטב להתרחשות, מאבד בה עניין.

קריסת החרדיות – שובה של הסיטואציה ההיסטורית שבה ילדיהם של הורים חרדים מרדו בהם בהמוניהם. הטכנולוגיה תלך ותשתכלל, על קסמיה ופיתוייה, ותקשה על החרדים לשמור על חומות הגטו. רבים בני הדור הצעיר יחליטו לצאת בשאלה או לעבור לזרם דתי מתון יותר. קשה לבטל תסריט זה, שבוודאי יתממש בחלקו אבל אני לא מאמין שיקרה במספרים שיוכלו לבטל את הגידול הדמוגרפי החרדי. שמירת המצוות האדוקה והמסוגרת היא בעיניי מוטציה אבולוציונית ששבה והשתכללה כדי לנצח את הבעיות שהקשו על גרסאותיה הקודמות. בראש ובראשונה היא מתבססת על היכולת לשמור את הצעירים במסגרות חברתיות נפרדות ובבידול מהתרבות הכללית.

ירידה בילודה החרדית – תסריט הלמ"ס כבר מניח ירידת מה בילודה החרדית אל מתחת לחמישה ילדים לאישה. האם תיתכן ירידה חדה יותר? בסעודיה אישה ממוצעת ילדה 7 ילדים לפני דור. היום ממוצע הפריון עומד על פחות מ-3. תסריט זה סביר יותר מהתסריט ההפוך – עלייה גדולה בילודה בציבור הכללי, אך עדיין סבירותו קטנה לדעתי. מאחורי הילודה החרדית יש אידיאולוגיה שלא תיעלם במהרה והתקדמות טכניקות הפריון רק תסייע להתממשותה. המדינה אמנם צפויה להיות צפופה להחריד ואם ניתן ללמוד מבנגלדש, צפיפות גורמת אפילו למדינות דתיות אדוקות להמליץ לנשים להסתפק בבן ובת. דמוגרפיה תלויה תמיד בשאלה מי יהיה האחרון לרדת בילודה, ולכן הגם שאין ספק שירידה מסוימת תתחולל, היא לא תספיק לשנות את הגורל הדמוגרפי.

הפרדת הדת מהפוליטיקה – חרדים יצביעו למפלגות רבות, לאו דווקא למפלגות החרדיות, והדת תיפרד מהפוליטיקה. לשאלת אחוז החרדים באוכלוסייה לא תהיה חשיבות פוליטית. עם זאת הניסיון במדינות אחרות מראה שאדיקות דתית היא תמיד גורם מכריע המכתיב את החלטות ההצבעה, ולכן זה נראה תסריט בעל סבירות נמוכה. בכל מקרה מפלגה שתסתמך על הבוחרים החרדים בהכרח תקדם סדר יום שיצרום לבוחר החילוני.

עידוד הגירה מבחוץ – היום מדיניות ההגירה של ישראל מבוססת על הבאת יהודים מכל העולם והתעללות בכל לא יהודי שחשקה נפשו להגיע לישראל. זרימת היהודים לישראל היא חסרת משמעות דמוגרפית גדולה כיום, אלא אם יהדות צרפת תתחסל לחלוטין ותעלה בהמוניה או שדבר דומה במקצת יקרה ליהדות ארצות הברית. אבל יש בעולם המון אנשים ממדינות כמו סין, הודו, פיליפינים, ויאטנם ועוד שישמחו לאזרחות ישראלית. במצב שבו החשש הדומיננטי אינו לאובדן הרוב היהודי אלא להפיכתו לאולטרה יהודי, תיתכן פתיחות להבאת הגירה לא יהודית מארצות אלו. על ישראל צובאים גם בני ארצות אפריקה שיגדלו מאוד במספרם עד שנת 2065, אך ספק אם יהיה לישראל עניין לקבל הגירה שאינה משכילה.

סיפוח השטחים – במידה שלא תתבסס מדינה פלסטינית תהיה שמורה לישראל האופציה לספח את יהודה ושומרון בתקופה שבה העליונות הדמוגרפית היהודית תראה כבר בלתי שבירה. הגורמים החילוניים יוכלו לבסס את המשך שליטתם על קואליציה עם הערבים לעוד דורות. הניסיון בירושלים אמנם מראה שאין לערבים כל עניין בקואליציה חוסמת חרדים כזו. מלבד זאת לסיפוח יהיו השלכות לא נעימות על יכולת המדינה לעמוד בתמיכה במעמדות החלשים.

הפלג האלים

28 באפריל 2017

הפלג הירושלמי של הזרם החרדי הליטאי ספג מכה קשה החודש. בכיריו נעצרו, בהם העורך הראשי של ביטאונו "הפלס", נתן גרוסמן. ראשי הפלג מואשמים בכך שפעלו להטריד בכירים במשק כדי שיפרסמו ב"הפלס". בפועל, העימות בין הפלג הירושלמי לממסד הישראלי עמוק עוד יותר. אנשי הפלג קוראים לצעירים שלא להגיע ללשכות הגיוס, אפילו לא כדי להגיש בקשה לדחיית גיוס. כאשר הצעירים נעצרים בידי המשטרה הצבאית כתוצאה מכך, מחולל הפלג הפגנות סוערות ואלימות בצמתים ובכבישים.

הפלג הירושלמי הוא קטן. סך מספר המצביעים לרשימה המזוהה איתו בבחירות לרשויות המקומיות עמד על 14 אלף בשנת 2013, כלומר בערך חצי מנדט. אבל לטווח הארוך הוא מהווה סכנה חמורה לחברה הישראלית. בפגישה בין הרב ישעיהו קרליץ, מנהיג החרדים בשנות החמישים, לבין דוד בן גוריון, שאל אותו בן גוריון כיצד יוכלו חרדים וחילונים לחיות יחד במדינה, והרב קרליץ הידוע בכינויו "החזון איש", השיב שעגלה ריקה, דהיינו החילוניות, צריכה לפנות מקומה לעגלה הנושאת עמה את מסורת הדורות. זו בבירור תשובה מאוד לא משכנעת מנקודת מבט חילונית. את התשובה האמיתית לשאלה נתן הרב קרליץ בכתביו במקום אחר. על אף גישתו השמרנית הקיצונית בכל תחום דתי, בתחום אחד הוא סטה בחריפות מדברי הטקסטים העתיקים. הוא פסל את השימוש באלימות נגד חילונים, הגם שהוא זוכה לעידוד בספר ההלכה המרכזי של היהדות, השולחן ערוך, וקרא לקרבם בעבותות אהבה. כאשר האלימות נפסלת כאמצעי דתי, אין מנוס מכלים אחרים ליישוב סכסוכים, המבוססים על הידברות. בדרכו המשיכו יתר המנהיגים הרוחניים של היהדות החרדית, בהם הרב שך שהוקיע בנאומיו את הציונות החילונית בכל דרך אפשרית אך הקפיד תמיד לצרף לדבריו את האזהרה שהתנגדות אלימה אליה אסורה בתכלית.

כאשר נתן גרוסמן ערך את ביטאון החרדים, "יתד נאמן", הסלידה מאלימות ככלי פעולה עבור היהודי המצוי בתקופת הגולה הייתה כל כך גדולה שהעיתון אפילו ביטא זלזול בהתנגדות המזוינת נגד הנאצים שהתקיימה בגטו ורשה. אבל לאחר שירדה קרנו של גרוסמן והוא פוטר מהעיתון וייסד עיתון מתחרה וזרם חרדי רעיוני מתחרה, הוא מצא לעצמו מגרש משחקים חדש. חוק הגיוס החדש שהמפלגות החרדיות הסכימו לו כלל הכרה בכך ששר הביטחון צפוי שלא לפטור את כל בחורי הישיבות מגיוס, אלא לדרוש עלייה בגיוס החרדים. במחאה על החוק החליטו גרוסמן והמנהיג החרדי המקורב אליו, הרב שמואל אוירבך, כי על בחורי הישיבות לסרב להופיע בלשכת הגיוס, ושיש להגיב בחסימות כבישים כל אימת שהמשטרה הצבאית תעצור סרבן.

הדימוי העצמי של בחורי הישיבה הליטאים הוא ככאלו שגבריותם מוקדשת לעיון אינטלקטואלי בסוגיות הסבוכות של המשפט הדתי, ולפיכך שירות צבאי אינו הולם אותם כלל. הוצאת צעירי הישיבות לקטטות עם שוטרים ועם הולכים ושבים בצמתי הרחובות היא תפנית מדהימה עבור ציבור זה. זו תפנית מסוכנת מאין כמוה, לא רק לסטטוס קוו השברירי בין חרדים וחילונים במדינת ישראל, אלא גם למורשת היהדות. שובו של הפונדמנטליזם האלים להיסטוריה היהודית יהווה חרפה ויזמין מתיחת קווים של דמיון בין האיסלאם הרדיקלי ליהדות. אלימות דתית הופיעה בחוגי המתנחלים, כפי שקרה במחתרת היהודית, וכמו שרואים היום אצל נוער הגבעות, אך לעת עתה נראה שהמשטרה והשב"כ מצליחים לרסנה, ועובדה היא שגם יישום תוכנית ההתנתקות עבר ללא מעשי אלימות חמורים. הופעתה של אלימות כזו אצל החרדים, ועוד אצל הציבור הליטאי שנחשב ליותר אליטיסטי ואינטלקטואלי בקרבם, מהווה מוטציה מסוכנת מאין כמוה, שיש לקוות שתיקבר יחד עם הקריירה של נתן גרוסמן.

צפוף פה, מרווח שם

15 באפריל 2017

הארץ הקדיש כתבה ארוכה בגיליון סוף השבוע שלו לסכנות הצפיפות המאיימות על ישראל בשל קצב הילודה הגבוה. ההפחדה מוגזמת. בישראל עשויים לחיות, תחת התסריט הקיצוני ביותר, כ-20 מיליון תושבים בשנת 2060. בצפיפות נוסח פריז, טוקיו, ברצלונה או האי הונג קונג אפשר לשכן 30 מיליון בני אדם בשטח מרכז הארץ מנתניה ועד אשדוד, שאינו אפילו עשירית מהשטח הכולל של ישראל בגבולות הקו הירוק.  בצפיפות של מנהטן יש מקום ל-40 מיליון בני אדם בשטח זה. הערים שצפיפותן גבוהה אינן  המקומות האיומים ביותר למגורים בכדור הארץ, אלא המקומות היקרים ביותר. הצפיפות הופכת את הערים הגדולות לנחשקות כל כך. ריבוי האופציות, המסעדות, החנויות והאטרקציות בכל פיסת אדמה. כמובן, לצפיפות יהיו גם חסרונות. ובפרט אם האוכלוסייה שתצטופף לא תהיה משכילה וכזו שמוקירה ערכים דמוקרטיים. לא סתם שונה הצפיפות במנהטן מהצפיפות בדקה, בירת בנגלדש.

כך או כך, כל כתבה שמפנה תשומת לב למשמעויות העתידיות המרחיקות לכת, הכמעט בלתי נתפסות, של המשך גידול האוכלוסייה בישראל, היא בעלת ערך. הכנתי טבלה שעושה אקסטרפולציה מנתוני הלידה האחרונים במדינות שונות ומצביעה על השנה שבה מספר הלידות השנתי במדינות אלו ישתווה למספר הלידות בישראל. שוויון עם הילודה בצרפת כנראה נמצא מעבר לאופק של ימי חייהם של קוראי הבלוג, אפילו הצעירים שבהם. לא כך לגבי שוויון במספר הלידות השנתי ביחס למעצמות כמו גרמניה ויפן שנמצא בקצה האופק שמשרטטת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנת 2065. כאשר מדובר בפולין ובדרום קוריאה, השוויון הוא ממש בהישג יד במונחים היסטוריים.

מדינה מספר לידות שנתי (2014) קצב עלייה או ירידה שנתי בלידות ב-20 השנים האחרונות (1994-2014) שנה שבה מספר הלידות השנתי ישתווה לזה שבישראל בהנחת המשך הקצב הנוכחי
ישראל 176 אלף עלייה 2.2%
צרפת 781 אלף עלייה 0.4% 2087
יפן מיליון ירידה 1% 2068
גרמניה 714 אלף ירידה 0.4% 2068
פולין 375 אלף ירידה 1.2% 2036
טאיוואן 210 אלף ירידה 2.1% 2018
דרום קוריאה 435 אלף ירידה 2.5% 2034

ועדיין הנתונים נראים בלתי נתפסים. נחיה לראות את מספר התינוקות הנולדים בארץ משתווה למספר הנולדים בגרמניה או ביפן? נו באמת. על כן אפשר לצייר תסריט של תגובת נגד. הלחץ הגדול על התשתיות והעדר דיור הולם יביאו לירידה מהארץ, הילודה הגבוהה של חרדים וערבים תרתיע צעירים חילוניים ותניע אותם לחפש מקום אחר תחת השמש. הזוגות החרדים הצעירים עצמם, אלו שמקימים לעצמם דירות מאולתרות בתוך חניות בבני ברק, יבינו שאינם מסוגלים להוליד בקצב של הוריהם ויחזרו לקצב הילודה של הסבים והסבתות שלא היה כה גבוה.

עוד אפשר לנבא שבדיוק אותן מדינות שהילודה בהן תלך ותפחת עם השנים יהיו אלו שינסו לפתות צעירים משכילים מישראל ומשאר העולם לבוא ולהשלים את החסר. אולי הן גם ינהיגו תמריצים קיצוניים בעוצמתם בעד ילודה, אף שהניסיון ההיסטורי אינו מבשר טובות להצלחת תוכניות יזומות כאלו. בשנות השלושים בניטו מוסוליני אימץ תוכנית עידוד ילודה באיטליה שאפילו פטרה משפחות מרובות ילדים ממיסוי וגירשה נטולי ילדים מהשירות הציבורי, אך לשווא.

בינתיים לתסריט הריאקציה לא רואים סימנים. על אף שמשבר הדירות בעיצומו, הירידה מהארץ נמוכה ומצב הכלכלה מעולה. לגידול האוכלוסייה בישראל עשויה להיות השפעה חיובית על ההזדמנויות הכלכליות ואפילו על יוקר המחיה בשל יתרון הגודל וצפי הצמיחה. איזה משקיע יראה את הטבלה לעיל ויעדיף השקעה בפולין או ביפן על פני השקעה בישראל?

גם המנוסה הגדולה מפני ההשתלטות השחורה עדיין לא החלה. החרדים בינתיים אינם מצליחים ואפשר שגם אינם רוצים לנצל את התעצמותם הדמוגרפית כדי לכפות אורח חייהם על התל אביבים. ולראיה, סיבוב במסעדות העיר בחג הפסח מראה שהן אימצו פרשנות מקלה מאוד לחוק החמץ ואין איש שקם ומשמיע מחאה בפתחן.

לא החרדים הפעם

25 בפברואר 2017

סמי פרץ, כתב דה מרקר, מוצא אשם קלאסי בכך שהמדינה מתקשה לממן ביטוח סיעודי לאוכלוסיית הקשישים, ושמחזות זוועה כגון אלו שנחשפו לאחרונה בבתי אבות ברחבי הארץ קורים. החרדים אשמים. הם אינם עובדים, ועל כן ביטוח סיעודי שימומן מהגדלת מס הבריאות על משלם המסים יהווה דרך לסבסד זקנים חרדים על חשבון עובדים צעירים, דבר שקשה לקבלו.

באופן כללי אני בסדר עם האשמת חרדים, ואיני נמנה עם אלו הרואים בכך חיפוש מכוער של שעיר לעזאזל. החלטתו של הציבור החרדי שלא למצות את כושר השתכרותו מחד אך להסתמך על מדינת הרווחה מאידך היא סוג של טפילות בעייתית. יש להוקיע אותה ויש להפעיל כל תמריץ ראוי אפשרי כדי לשנותה. אבל לא כאן, לא בנושא הספציפי הזה. זאת מאחר שנושא מימון תוחלת החיים המתארכת, אך הלאו דווקא איכותית של הזקנים בישראל, הוא בדיוק הנושא שבו החרדים אינם טפילים כלל. מעבר לכסף, התנאי הנדרש לצורך טיפול נאות בזקנים הוא קיומה של אוכלוסיה צעירה גדולה, וכאן החרדים אינם שוקטים על השמרים: הם מייצרים נפשות צעירות בקצב מסחרר.  שיעור הילודה החרדי גדול פי שלושה מהחילוני. לדבר זה יש תוצאות דמוגרפיות מעוררות השתאות, שמעטים מודעים להן. שיעור היהודים החרדים גדול פי חמישה בקרב השכבה הצעירה של האוכלוסייה לעומת שכבת הפנסיונרים. סבסוד של זקנים הוא אם כך סבסוד של חילונים בעוד שסבסוד של ילדים וצעירים במדינה הוא במידה רבה סבסוד של חרדים. מעניין לציין גם כי בשל שיעור הילודה החרדי סביר להניח שבעתיד הלא רחוק שיעורם של החרדים בקרב החיילים יתקרב לשיעורם באוכלוסיה היהודית, אפילו אם שיעורי הגיוס בתוכם יוותרו נמוכים משמעותית מאלו של שאר הצעירים היהודים במדינה.

ההחלטה להוליד הרבה ילדים היא החלטה אישית, שנושאת עמה מחיר לא מבוטל עבור האב והאם. להחלטה זו יש מגוון השלכות חברתיות לכאן ולכאן. אחת ההשלכות החיוביות הברורות היא שבחברה שבה הרבה אנשים בחרו להוליד הרבה ילדים יש יותר משאבים להקדיש לזקנים, המהווים אחוז קטן מהאוכלוסייה. הנורמות החברתיות החרדיות המעלות על נס כיבוד הורים המצווה בין עשרת הדברות תורמות גם הן לכך. אפשר לתקוף את החרדים על הרבה דברים שבהם הם טפילים, אבל נושא רווחת הזקנים הוא ממש לא הנושא המתאים למתקפה שכזו.

פרס דארווין לחרדים, במובן הטוב

4 בספטמבר 2016

יש לי אמונה עזה בדארווניזם ביישומו התרבותי, באמונה שרעיון חייב לעמוד במלחמת הקיום כדי להיחשב מוצלח. מתוך הדארווניזם הזה אני מעריץ גדול של החברה החרדית. באופן שטחי זהו פרדוקס. תורת דארווין סותרת את היהדות, בטח בגרסה הפונדמנטליסטית הטקסטואלית שקרובה ללב החרדים. על פי האבולוציה הדארוויניסטית האדם לא נברא בידי אלוהים ביום השישי אלא התהווה מהקוף. במובן העמוק יותר  החברה החרדית בת זמננו מהווה יצוג מושלם של פיתוח מהיר וחכם של מוטציות על מנת לשרוד שינויים קיצוניים בהצלחה. היא מופת דארוויניסטי.

החרדיות נולדה מתוך משבר נורא. האמונה הדתית הפשוטה שהנחתה את עם ישראל במשך דורות רבים איבדה מקסמה. צאצאים להורים דתיים אדוקים איבדו כל עניין בהוראות הדת. אם לא היה בכך די הרי ששואה בלתי צפויה נחתה על הריכוזים החרדיים במזרח אירופה (בשם דארווניזם מסוג אחר מזה שעליו אני מדבר- מתועב, פראי וצמא דם). כדי לשרוד היו החרדים חייבים להמציא עצמם מחדש, והם המציאו.

בגרסה הישנה חלק מהחרדים חיבבו את הציונות וחלק אחר הוקיע אותה. בגרסה החדשה החרדים המשיכו לבטא סלידה וריחוק מצד אחד ומצד שני ידעו להיות שותפים לחלוקת העוגה הנאה שהציונים הרכיבו. המעטים שסירבו לנהוג באופן שמוכן ליהנות מפירות הציונות כמעט התאדו מישראל ושמרו על השפעתם רק באמריקה.

בגרסה הישנה החרדים היו חשופים לתמותת התינוקות הגבוהה של התקופה וחלק גדול מילדיהם סטה מהדרך. בגרסה החדשה החרדים הקימו משפחות מרובות ילדים תוך שהם נהנים מהיכולת של מדע הרפואה לשמור על חיי התינוקות שלהם. חינוך מסוגר ששמר על הנוער מפני חשיפה לעולם החיצון הבטיח את שימורו בתוך החברה. נישואין מוקדמים הבטיחו שלא יהיה לבני הנוער זמן למחשבות סוררות בטרם יעמידו צאצאים משלהם. חובת הגיוס שלכאורה איימה על בידול הנוער החרדי הפכה, במוטציה גאונית, לכלי להגברת בידודו על ידי שימוש בחובת הגיוס כאמתלה להרחקת החרדים גם משוק העבודה ולהותרתם בישיבות במסגרת הסדר תורתו אומנתו.

מי שמקשה על החברה החרדית בשאלות כמו כיצד מדינה יכולה לשרוד ללא מדענים, ללא צבא או ללא עובדים, אינו קולט מהי החברה החרדית. מנגנון אבולוציוני מהיר וחכם שיידע להתאים עצמו במהירות לכל שינוי על אף הרושם המאובן שמקרין. בכל קומבינה משפטית חדישה כמו גם בכל פיתוח רפואי חכם החרדים הם ראשונים להשתמש. צבא ועבודה מתוצרת פרטית אינם נחוצים כרגע להישרדותם. אם יידרשו, הם ייווצרו במהירות.

אני מתייחס בנימה מסוימת של אהדה לחרדים (שמטריפה את חבריי החילוניים) כי אני מעריך את הגרעין הבסיסי שעליו החרדים מגנים בכל המוטציות שלהם – זהות יהודית שמחוברת למסורות הלכתיות עתיקות. מכיוון שמלחמת התרבויות הגדולה בין הציביליזציות לא תמה ולא תסתיים בימי חיינו, לא יזיק אם גם בצד של הציביליזציה היהודית יהיה להט דתי עמוק הנובע ממסורות עתיקות.

פרספקטיבה כזו גם עוזרת לנו להבין את הסערה היומית שרוקחים הפוליטיקאים החרדים ומשווקת העיתונות. בהשבתת הרכבת בשבת אין שום תועלת להישרדותה, שגשוגה והתרבותה של החברה החרדית. כמוה כמאבק המיותר מבחינת החרדים נגד מצעד הגאווה שלגביו הם כבר החרישו. הפוליטיקאים החרדים חייבים מבחינת מצפונם לעמוד על מעמד השבת כי זהו ערך יהודי חשוב. באותה נשימה הם חייבים לקוות שהביורוקרטיה ובתי המשפט יורידו את המאמצים שלהם לטימיון וכך ימנעו מהציבור הכללי להצביע בזעמו לתנועה אנטי חרדית שתסכן אינטרסים החשובים להם לאין ערוך. אולי גם יתפללו באותה הזדמנות לביאת הרכב ללא נהג שיוריד לחלוטין את הנושא הנפיץ של תחבורה ציבורית בשבת מסדר היום.

ממה הפוליטיקאים חרדים?

25 ביולי 2016

כוחם של הפוליטיקאים החרדים הומחש אתמול בהחלטת הממשלה לוותר על לימודי ליבה כתנאי למימון. כך הופכים הילדים החרדים לשבויים של מערכת חינוך שמוודאת שאין להם סיכוי עתידי לפרנסה עצמאית מחוץ לגבולות הקהילה.

איך ייתכן שממשלה אחר ממשלה נוהגת באופן דומה בסוגיה זו על אף שקיים קונצנזוס ציבורי כה רחב בעד הליבה? התשובה ברורה מאליה – לפוליטיקאים החרדים כוח מיקוח עצום בשל נכונותם, לפחות התיאורטית, לחבור לממשלת שמאל ועל כן הם יכולים להשיג גם מהימין את כל  שמבקש לבם. ברור שהשמאל היה נכנע להם והראיה היא ששרת החינוך יולי תמיר נהגה באופן דומה בזמנו. השלטון והשלום מכשירים שרצים. אם כך גם הימין אינו יכול להרשות לעצמו שלא להיענות לדרישותיהם.

כתבתי כמה פעמים בבלוג שסוגיית גיוס החרדים מהווה נקודת משבר כמעט בלתי נמנעת. וממנה החרדים יתקשו לחמוק בדרכים ששימשו אותם עד היום. במידה מסוימת הנבואה הזו כבר התגשמה – החברה החרדית האשכנזית נקרעה לשניים סביב הפשרות שהיה עליה לעשות בעניין ובאופן ברוטאלי. החיילים החרדים החדשים מותקפים וזוכים לקריאות גנאי, אך גם מהווים את ציר השינוי האיטי אך המשמעותי בחברה. צה"ל מסייע להם להשלים את הפערים שמערכת החינוך פתחה.

סוגיית הגיוס לכאורה קשה לאכיפה יותר מאשר לימודי הליבה. מי שרוצה לגייס חרדים צריך לכפות זאת עליהם כאילו בצבא הצאר מדובר. מי שדורש שילמדו ליבה יכול להסתפק בשלילת תקציבים.

אף על פי כן במבנה הפוליטי והמשפטי בישראל סביר שעניין הגיוס יציב קושי רב יותר בפני הפוליטיקאים החרדים מאשר נושא הליבה. הסיבה  לכך היא המעורבות העמוקה של בג"ץ בנושא ודרישתו להגברת השוויון בנטל. השמאל יסכים לכל דרישה חרדית שאינה פגיעה במעמד בג"ץ. פגיעה בבג"ץ היא כמו פגיעה בתהליך המדיני עבור השמאל, ציפור הנפש. לכן החרדים אינם יכולים לבנות על כך שהשמאל ירוקן מתוכן את בג"ץ למענם וישים לאל את דרישותיו בנושא הגיוס לצבא ולפיכך גם מול הימין כושר המיקוח שלהם בעניין הגיוס הוא מוגבל.