מומחי החרדים, למען השם קחו מחשבון

כבר שפכתי הרבה מילים על הטענה שאני הולך לכתוב כאן. אבל כל פעם שאני קורא כתבה על הישגי המפלגות החרדיות במוצאי מערכת בחירות, יש לי צורך בלתי נשלט לכתוב אותה שוב ושוב ושוב. מומחי החברה החרדית, תצטיידו במחשבון למען השם!!!

העוצמה הדמוגרפית של החרדים כל כך מרשימה, הזאטוטים שמלווים כל זוג חרדי שיוצא לפארק כל כך בולטים. אבל כל אלו לא יכולים לשנות את כללי החשבון. גידול אקספוננציאלי הוא אמנם מדהים, אבל הוא מתחיל לאט.

בכתבה זו של מירב ארלוזורוב מצוטט מומחה לחרדים שאומר:

"הדמוגרפיה עושה את שלה. ההערכה היא שמספר המנדטים החרדים בכנסת יגדל בשני מנדטים בכל ארבע שנים".

לא! ממש ממש לא. חשוב להבין באיזה קצב צפויים החרדים לגדול. למה כל כך חשוב? כדי לקלוט שכאשר בבחירות הבאות הם דווקא לא יגדילו את כוחם, לא יהיה זה בגלל "התפרקות החרדיות" או טענת שקר דומה. האתגר שמציבים החרדים לחברה הכללית יישאר בעינו גם אם הם יוסיפו רק מנדט אחד כל ארבע שנים או אפילו פחות מכך. זה שהמנדטים יצמחו בקצב איטי ינבע מאקסיומות החשבון, לא מהיחלשות החרדים.

הנחת יסוד: יש 13 מנדטים חרדים בכנסת. 4 מנדטים נוספים של ש"ס אינם חרדים, אלא דתיים או אפילו רק מסורתיים. מכיוון שכך גורלם הפוך לגורלם של המנדטים החרדים. חרדים יודעים לחנך את ילדיהם לחרדיות. אבל מסורתיים אינם יודעים להוליך את ילדיהם בתלם המסורתי. אין התפרקות של החרדיות, אבל בהחלט יש התפרקות של המסורתיות. המנדטים המסורתיים של ש"ס רק ילכו ויתפוגגו עם השנים, כפי שהתפוגגו להם 17 המנדטים שקיבלה בבחירות 1999.

אם כך יחס המנדטים שמקורם בקולות חרדים בכנסת אל מול המנדטים האחרים הוא 13 אל מול 107. הציבור החרדי צומח בקצב שמתקרב ל-4% (זה הקצב ההיסטורי של צמיחת ציבור הבוחרים של יהדות התורה. תיאורטית, לפי קצב הילודה, אפשר היה לצפות לקצת יותר וכנראה יש בכל אופן נשירה מינורית אצל החרדים). הציבור הלא חרדי צומח בקצב שנופל קצת מ-2%. הבה נניח שהפער בין חרדים ללא חרדים מתכווץ ב-2.1% מדי שנה. מתקבלת אפוא הטבלה הבאה (בניתי אותה בסיוע וולפרם אלפא):

בחירות בשנת.. מספר מנדטים מקולות חרדים
2019 13
2023 14
2027 15
2031 16
2035 17
2039 18
2043 20
2047 21
2051 23
2055 24
2059 26
2063 28
2067 29
2071 31

רק בשנת 2071(!!) אפשר יהיה להגיד שמתקבל דפוס יציב שבו מספר המנדטים החרדיים גדל לפחות בשניים מדי מערכת בחירות, וזה כמובן אם יימשכו הדפוסים הנוכחיים של הפריון ושל שימור החינוך החרדי לאורך שנות דור. במערכות הבחירות הקרובות אפשר לדמיין בקלות שהמפלגות החרדיות קופאות על השמרים. אם מסורתיים יאבדו עניין בש"ס, שזה תהליך אפשרי ואפילו צפוי, ייתכן שהחרדים לא יגדלו כלל במנדטים עד שנות השלושים של המאה. זאת על אף שלא יהיה אפילו קמצוץ של התפרקות בחרדיות.

הניבויים בטבלה רחוקים מלהיות דטרמיניסטיים. אפשרי בהחלט שהמודרנה תגע בחרדים, כפי שהיא כבר נוגעת, אבל לא תפרק אותם. גיל הלידה של האישה הממוצעת יעלה מעט. מספר הילדים הממוצע יירד מ-6 ומשהו ל-5 וקצת. בהנחות אלו, גם ללא התפרקות וללא יציאה בשאלה ממשית, אפילו ב-2071 לא נגיע אל הנקודה שבה המפלגות החרדיות עוברות לקצב של שני מנדטים עלייה מדי מערכת בחירות.

כפיה דתית? היתרון לחילונים

כתבתי לא מזמן פוסט אוהד לדת ולאופן שבו היא מאפשרת שמירת מידה של שבטיות בעידן הגלובאלי. השבטיות נחוצה לנו, גם ובעיקר במאה ה-21. השבטיות היא הדרך היחידה שבה מדינות רווחה מערביות משגשגות יוכלו לשמור על קיומן ועל זהותן, גם מול האיסלאם הרדיקלי ומול גלים ענקיים של הגירה ופליטות מכל עבר. כל זאת בלי לשקוע בטירוף האשמה העצמית הליברלי.

אלא שגישה כזו, כשמובעת בנסיבות הפוליטיות הנוכחיות במדינה, יכולה להשתמע כמתן צ'ק חופשי לכל קואליציה עם חרדים ולכל גחמה של החרדים לכפות את הדת על אחרים. לא ככה. ישראל צריכה להישמר כמדינה חופשית שתוכל לשמור גם על האתאיסטים, האגנוסטיקנים והדאיסטים שהם תמיד הציבור המשכיל והמוצלח שמשלם הכי הרבה מסים וגם יכול להוביל את המדינה בהצלחה. כמדומני שגם ראש הממשלה נתניהו הגדיר עצמו פעם כדאיסט.

והאמת היא שאין זה קשה כל כך להיפטר מכפיה דתית. זאת דווקא מאחר שהפסיכולוגיה של האדם הדתי שונה מהפסיכולוגיה האנושית הרגילה.

באופן רגיל אדם רוצה משהו ופועל להשגתו, וכך גם ציבור של בני אדם רוצה משהו ופועל להשגתו. למשל, אנשים רוצים שיקבלו שכר גבוה יותר במפעל הטקסטיל שבו הם מרוויחים את לחמם, מתארגנים ושובתים.

ברם, כשאדם דתי פועל מטעמים דתיים הדברים אינם בדיוק עובדים כך. מה שמניע אותו הוא הרצון לעשות מספיק כדי לחוש שמימש את חובתו לאלוהים, שמילא את חובת ההשתדלות. כלומר כשהשר אריה דרעי פועל למנוע תחבורה ציבורית בשבת, להערכתי השאלה האם בסופו של דבר יסעו אוטובוסים בשבת בכבישי ישראל מעניינת אותו כקליפת השום. מה שמעניין אותו הוא האם אלוהים, כמו גם רבניו וציבור בוחריו, ירשמו בפנקסיהם שהשתדל כמיטב יכולתו כדי למנוע תחבורה ציבורית בשבת.

נכון, שונים הדברים כשמדובר באדם בעל גישה דתית משיחית, שלפיה החובה הדתית צריכה להתממש כאן ועכשיו. בעלי גישה זו לא מסתפקים רק בהשתדלות. הם רוצים תכל'ס. אבל רוב היהודים האדוקים בארץ, למודי שבתאי צבי ואלפיים שנות גלות, אינם בעלי גישה משיחית מיידית, ואינם מצפים לתוצאות, אלא למאמץ.

לכן מאבק נגד כפיה דתית אינו משחק סכום אפס. יש אפשרות ששני הצדדים יסיימו מרוצים. החילונים – כשיקבלו את מבוקשם, החרדים – כשירגישו שעשו את כל מה שהיו יכולים כדי למנוע את ניצחון החילוניות ונכנעו רק כשכל אדם בר דעת היה נכנע. המפתח לתוצאה כזו, טובה לכולם, הוא פשוט גישה אגרסיבית ולא ותרנית של החילונים על הדברים החשובים להם. גישה שתבהיר שהתעקשות על כפיה דתית תגבה מחיר קשה מאוד מהצד הכופה. תראו למשל איך החרדים אינם מפגינים יותר נגד מצעד הגאווה בירושלים, ורק בשוליים של החרד"ליות מתעסקים עוד בנושא. החרדים הגיעו למסקנה שהמאבק חסר תוחלת ואילו חשיפת צעיריהם לנושא ההומוסקסואליות מזיקה יותר.

שימו לב גם בהקשר זה למה שכותב עיתונאי החרדים, חוקר החרדים והפילוסוף המזהיר של החרדיות, אבישי בן חיים. הוא אינו חשוד בסלידה מהחרדים. למעשה ההערצה שלו ליו"ר ש"ס אריה דרעי מזכירה את היחסים בין העיתונאי אורי דן לאריק שרון, למי שזוכר.

אבל עדיין – אבישי בן חיים מתעקש שיש סכנה גדולה בכניעה לדרישת החרדים לקבלת הפרדה בין גברים לנשים במרחב הציבורי. אפשר להבין את צדקתו לפי מה שכתבתי – מדינת ישראל היא קובעת הנורמות מה סביר ומה לא סביר. אם תקבע שהפרדה בין גברים לנשים במרחב הציבורי היא לא סבירה, לא תעלה על הדעת ותחייב התערבות משפטית ומשטרתית, אזי גם אדוקי החברה החרדית יאלצו לקבל זאת. הם לא יחושו רגשי אשמה כשישבו באירוע ליד נשותיהם ובנותיהם, כי ההכרח לא יגונה. ממש כפי שהרבנים הראשיים, צדיקים מאין כמוהם, נשארים לשבת כשמושמעת שירת נשים בטקס רשמי. אין להם באמת תשוקה אישית לנוס כשקול נשי נישא בחלל האוויר. הם פשוט מנסים לקיים את חובת ההשתדלות שאלוהים ועמיתיהם לחברה החרדית מצפים לה. כשמדינת ישראל מבהירה להם שאקט מסוים הוא לא סביר והתגובה עליו תהיה סנקציות קשות, הם מבינים שהוא לא כלול בחובת ההשתדלות שלהם כלפי אלוהים ונחה דעתם.

כשצד אחד רוצה תוצאות בשטח, והצד השני פחות מתעניין בתוצאות ורק רוצה להשתדל, הדבר נותן יתרון גדול לצד שרוצה את התוצאות. זו הפסיכולוגיה של ההתמודדות עם הדתיות הלא משיחית. היא מקנה יתרון לצד החילוני, והוא יכול וצריך להשתמש בו.

קינות ארלוזורוב

מירב ארלוזורוב מפרסמת היום בדה מרקר מאמר זועף על כלכלת ישראל וכיצד נתניהו וכחלון בהתנהלותם הרעה והבזבזנית מוטטו אותה. כמובן טענותיה משוללות כל קשר למציאות. האבטלה בישראל היא הנמוכה בהיסטוריה המודרנית של המדינה; האינפלציה נמוכה, אפילו נמוכה מהרצוי; השקל במצב חזק מאוד ביחס לסל המטבעות; השכר הממוצע בעליה יפה ומתמשכת.

כל טענותיה מבוססות בראש ובראשונה על האמונה שמדינה שלווה במטבע שלה עצמה נכנסת לאיזו קטסטרופה כאשר הגרעון שלה הוא 4% ולא 3%. זו נומרולוגיה כלכלית שהיא בעלת תוקף מדעי של קריאה בקפה או פתיחת קלפי טארוט, תיאור האישיות לפי גרפולוגיה או ניבוי סרטן לפי מיקום אנטנות הסלולר. הטענה שגרעון מעט גבוה בשנה אחת מחולל נזק כביר, כשאין לכך כל אינדיקציות בשוק האג"ח או המט"ח, היא חסרת שחר.

הנה טענותיה העיקריות של ארלוזורוב והפרכתן:

חריגה בוטה כל כך מיעד הגירעון גוררת איום ממשי לפגיעה בדירוג האשראי של ישראל

יש לנו שווקים משוכללים שבהם נסחרות אגרות חוב ישראליות. היכן בדיוק רואים שם "איום ממשי לפגיעה בדירוג האשראי של ישראל"? הריבית על האג"ח של ישראל לטווח עשר שנים נמוכה מהריבית על האג"ח האמריקני. כן, כן. חוזר שוב: נמוכה מהריבית על האג"ח האמריקני.

עשר השנים האחרונות – שנות כהונתו של נתניהו כראש ממשלה – עומדות בסימן מובהק של הידרדרות כלכלית

נתניהו נכנס לתפקיד אחרי המשבר הגדול של 2009, שנה שבה הצמיחה קפאה. כתוצאה מכך ב-2010 וב-2011 הייתה צמיחה גבוהה במיוחד, הדבקת פערים. ארלוזורוב מזכירה את חוסר היכולת לשחזר צמיחה זו, אבל אותה צמיחה גבוהה כשלעצמה זו כמובן אשליה סטטיסטית שנובעת ממתן קדושה מגוחכת לשנה כיחידת זמן כאילו אנו עוסקים באסטרונומיה ולא בכלכלה. בשקלול השנים 2009,2010,2011,2012 יחדיו לא נראה שהייתה באותן שנים צמיחה חריגה במיוחד.

כדי להמחיש כמה קשה המצב הכלכלי מראה ארלוזורוב גרף עם הצמיחה הצפויה ב-2019 עד 2022 – 3% לשנה בלבד. אבל זו צמיחה חזויה בלבד, ואיך אפשר להסיק מתחזיות שמישהו הוא ראש ממשלה גרוע. בחמש שנות נתניהו האחרונות שנמדדו בפועל הצמיחה הייתה כ-3.5% לשנה.

מלבד זאת, כפי שהסביר בנק ישראל לגבי נתוני הצמיחה ב-2018, אין מנוס מירידת מה בצמיחה כשאין דרך להפחית עוד את האבטלה. היא כבר הגיעה לאזורים הקרובים למינימום האפשרי. הגעת האבטלה בישראל למינימום היא לזכות נתניהו ולא לחובתו.

העתיד נראה עגום

להתנבא זה קשה ובפרט לגבי העתיד… נכון, נתניהו וממשלתו השלימו עם קיומה של מערכת חינוך שבה בנים חרדים לא יודעים abc, ושחלק הולך וגדל מתלמידי ישראל ייכלל בה. נדמה לי שמאחורי כל הטור הזועף של ארלוזורוב מסתתרת התובנה הזו.  אבל זהו קונצנזוס במערכת הפוליטית – הייתה זו אשת מפלגת העבודה, שרת החינוך יולי תמיר שכיהנה בממשלת אולמרט, שבחרה משום מה להותיר כמורשת העיקרית שלה את ההכרה בפטור מלימודי ליבה לחרדים.

גם ההתבוננות בתרומת החרדים לכלכלה הישראלית לא יכולה להיות סלקטיבית. מצד אחד מערכת החינוך שלהם מוציאה גברים שלא כשירים לשוק העבודה, אלא לרמות הנמוכות ביותר שלו. מצד שני, החינוך להולדת ילדים בחברה החרדית הוא בעל השלכות חיוביות על כלכלת ישראל. גם בשל הגידול המתמיד בביקושים בזמן של חולשה דמוגרפית בעולם. גם בגלל שיתן לישראל סוף סוף את מה שחסר לה כל כך ומעלה את יוקר המחיה – יתרון הגודל. ישראל צפויה להפוך למדינה של כ-20 מיליון נפש בתוך חמישים שנה. בלי החרדים זה לא יכול לקרות. בתור מדינה גדולה שכזו היא תמשוך משקיעים מהעולם ותהפוך הקמת פסי יצור או מחסנים של אמזון המיועדים לאוכלוסייתה לכלכלית יותר. בתחום התכנון והבינוי רואים שהפנמת העתיד הצפוף של ישראל עוזרת למקבלי ההחלטות לקלוט סוף סוף: ערים טובות צריכות להיות צפופות כמו בני ברק, לא כמו חריש. גם לחלוקת נטל השירות הביטחוני בין רבים יותר יהיו השלכות חיוביות על הכלכלה. יאמר מי שיאמר – החרדים לא עושים צבא – אבל חלקם כן עושים, וחלק זה עולה משנה לשנה. וגם מי שלא עושה יוליד הרבה ילדים שלפחות חלקם ישרתו. התפוצצות מחזורי הגיוס בשנים הקרובות היא בעיה טובה מבחינת צה"ל.

ובכלל בהתבוננות בחצי הכוס המלאה המצב הירוד כל כך של החינוך החרדי הנוכחי נותן לעתיד הכלכלי של ישראל את מה ששנת 2009 נתנה ל-2010, למרבה ההיקסמות של מירב ארלוזורוב: נקודה נמוכה להתחיל לצמוח ממנה.

שאלות ותשובות על חוק הגיוס

מה בקיצור נמרץ אומר חוק הגיוס?

חוק הגיוס קובע יעדי גיוס – עבור כל שנה ושנה מספר קונקרטי של מתגייסים נדרשים מקרב בוגרי החינוך החרדי. אם מספיק חרדים יתגייסו (כולל מתגייסים לשירות אזרחי) ובהתאם ליעדים שנקבעו, הסדר ההימנעות מגיוס הכללי יימשך. אם לא, יפגע תקציב הישיבות שמהן לא באים מתגייסים. אם באופן שיטתי וממושך לא יעמדו החרדים ביעדים, החוק יתבטל, והכול ישוב לנקודת ההתחלה.

האם הפער בין ליברמן לחרדים בחוק הגיוס הצדיק קרע כזה?

ליברמן והחרדים היו חלוקים על מקומם של יעדי הגיוס. האם יהיו חלק מהחוק או שייקבעו בידי הממשלה. ההנחה של ליברמן הייתה שיעדי גיוס שלא נקובים בפירוש בחוק יהפכו לבדיחה – הממשלה תשנה אותם כרצונה. עם זאת הצעות פשרה שהחרדים הסכימו להן העבירו את קביעת היעדים לחקיקת משנה בידי שר הביטחון, שאמור היה להיות ליברמן עצמו. אפשר היה גם לדרוש אישור של ועדת חוץ וביטחון לכל שינוי ביעדים. החלטתו של ליברמן להגיד לא לפשרה כזו ולקחת את המדינה לבחירות אינה ממש סבירה. בכל מקרה, אפילו אם יעדי הגיוס היו בידי הממשלה, היא לא הייתה יכולה לשחק בהם חופשי חופשי. אחרי הכול יש את בג"ץ, שהוא זה שהניע את כל התהליך לביטול האפליה בגיוס מלכתחילה.

האם, כמו שאבישי בן חיים טוען, החרדים אשמים שלא לקחו מתנה כזו?

חוק הגיוס נותן לחרדים עוד שש שנות שקט, ואפילו אם היעדים יפוספסו לחלוטין ובצורה קיצונית, החוק לא יתבטל לפני 2025. על פי מסורת "או שהכלב ימות או שהפריץ ימות", החרדים היו אמורים לקחת את ההצעה בהתלהבות. גם הסנקציות הכספיות, לפחות בשנים הראשונות לתחולת החוק, רחוקות מלהיות נשכניות. ניתן יהיה להשלים בקלות פגיעת מה בתקציב הישיבות של הציבור החרדי בהתאם לחוק על ידי לחץ להעלאת תקציבים בתחומים אחרים, מתרבות תורנית ורווחה ועד קצבאות ילדים.

צריך להגיד שאין לחרדים הרבה מה להפסיד בסיטואציה הנוכחית. כל עוד נתניהו בשלטון לא יכולה לקום ממשלת אחדות חילונית שתמדר אותם. אפילו אם תקום כזו, לפחות בנושא הגיוס היא תהיה נאמנה לחוק של משרד הביטחון, שכאמור אינו רע מבחינתם. יאיר לפיד לא הציע חוק קיצוני יותר שיתווה שוויון אמיתי ומלא. אולי כי גם הוא מבין שאין שום דרך לגייס בכוח.

ומה ב-2025?

היעדים שנקבעו לגיוס החרדים הם לא שאפתניים בטירוף, אבל הם תובעניים. יש סיכוי לא קטן שהחרדים יתקשו לעמוד בהם, אם ימשיכו בדרך התנהלותם הקיימת. הם יעמדו בדילמה אמיתית מבחינתם – האם לעודד בשקט, לפחות בשתיקה, גיוס של חרדים, אולי לא מהאליטות הליטאיות אבל למשל מהפריפריה המזרחית. או להסתכן בחזרה לעימות עם המדינה.

לציבור כל כך אידיאלוגי זו דילמה אמיתית, והיא הביאה לפיצול בקרב הליטאים ולהקמת הפלג העצניקי, המתנגד בחריפות לכל פשרה בנושא הגיוס ומטיל טרור על חיילי צה"ל חרדים.

יש תהליכים פנימיים בחברה החרדית של השתלבות בצבא ובעבודה והם קורמים עור וגידים באיטיות, אבל אין ודאות שהם יתרחשו מספיק מהר כדי לעמוד ביעדים שנקבעו בחוק ושאושרו בכנסת הקודמת בקריאה ראשונה.

האם חוק הגיוס מונע השתלבות בעבודה?

הסדר תורתו אומנותו ההיסטורי דחה את שירות הגברים החרדים עד גיל 41 בתנאי שיישארו בישיבה. כך הוא חיסל את סיכוייו של בחור ישיבה להשתלב בשוק ההשכלה והתעסוקה – הוא הרי היה צריך לשהות בישיבה עד גיל 41 כדי לעמוד בדרישות דחיית השירות. הזוועה המחרידה הזו ביטלה את האפשרות של דור שלם של גברים חרדים להשתלב בשוק העבודה ובכלל בחברה הישראלית. מדינת ישראל אמרה לדור הזה בערך: "אם לא תרצו לשרת בצבא, גם לא תוכלו לעבוד. אולי רק בשחור". איש לא נתן דין וחשבון על הנזק הקטסטרופלי שהקביעה הזו גרמה ועדיין גורמת לכלכלת ישראל ולחברה הישראלית. הגברים החרדים ילידי שנות השבעים והשמונים הם עדיין צעירים יחסית והיו יכולים לתרום למשק הישראלי הרבה, אבל התנאים של דחיית השירות שקיבלו בזמנו חיסלו את האופציה הזו.

אולי יום אחד יקום ההיסטוריון שישכתב את "מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן ויוסיף לו פרק על "הסדר תורתו אומנותו". דברי הימים שיתארו כיצד אנשי משרד הביטחון החליטו להפוך עצמם למשרתיהם של רבנים חרדים קיצוניים ולכלוא את תלמידיהם בישיבות באיומי גיוס.

צריך להגיד שזו היסטוריה. אחרי שבג"ץ התערב בנושא הסדר השירות ואחרי חקיקת חוק טל, גיל הפטור המלא ירד. בחוק הנוכחי גיל הפטור הוא 24, שזה כמובן טוב לאין ערוך מגיל 41. אי אפשר להגיד שההסדר הנוכחי מחסל את סיכויי הצעירים החרדים להשתלב. גם מי שמתעקש לא לשרת במסלולים נוחים לחרדים ואפילו לא בשירות אזרחי, יכול לצאת להתפרנס באופן חוקי בגיל 24. עדיין השנים בין גיל 18 לגיל 24 הן שנים קריטיות, והן שנים בעייתיות בחייו של חרדי צעיר. המדינה מכריחה אותו להישאר בישיבה, אם אינו חפץ לשרת בצבא הציוני.

מנגד, מתן פטור מלא לחרדים בגיל 18 הוא לא ריאלי – הוא אינו נוח לרבנים החרדים – תלמידיהם יהיו חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם בטרם הצליחו לחתן אותם. הוא גם לא נוח למערכת הביטחון – לצעירים חרדים שקיבלו פטור יהיה אפס תמריץ להתעקש ולשרת בצה"ל. הוא לא נוח לרוב שופטי בג"ץ בשל הפגיעה בעיקרון השוויון בשירות. רק השופט יצחק עמית הציע בפירוש לאמץ הסדר כזה.

מה באמת יכול לשפר את חוק הגיוס?

אי אפשר לגייס אף אחד בכוח, בניגוד להשקפת עולמו. אבל כפי שפרשן החרדים אבישי בן חיים חוזר ואומר, הגדלת התמריצים הכספיים לשרת בצה"ל, בלי ויתור על עקרון צבא העם, תביא הרבה יותר חרדים לשרת, ובלי שידרשו תנאים מופרכים כמו הרחקת כל אישה מסביבתם, תנאים שלא מתקיימים אפילו במאה שערים. בטווח הארוך צריכה החברה הישראלית לחשוב האם שילוב חרדים בצה"ל הוא בכלל רעיון כל כך טוב. בסופו של דבר מי ששולט בנשק שולט במדינה, והמונופול של הציבור הלא חרדי על הכוחות המזוינים של המדינה הוא שמבטיח שהחרדים יתקשו לנצל יתרון דמוגרפי בעתיד הרחוק ולהפוך אותו לניצחון פוליטי טוטאלי. אולי יבואו ימים רחוקים שבהם החרדים יבינו זאת וישתוקקו להתגייס, ואילו בכירי הצבא יענו להם שהם ממש לא רצויים. אבל זה יקרה במדינה שתראה אחרת לגמרי ותחת אידיאולוגיה חרדית שתהיה שונה לחלוטין.

יהדות התורה ותחזיות לעתידה ולעתידנו

הבחירות הן הזדמנות לחזור לנושא חביב עליי במיוחד – קצב הגידול החרדי. בפרט בציבור החרדי אשכנזי שאין בו הרבה נשירה וגם לא הרבה חזרה בתשובה.

תחזית ראשונה: יהדות התורה תקבל 7-8 מנדטים בבחירות 2023. ממש כפי שתקבל בבחירות האחרונות (תלוי בקולות החיילים כמה בדיוק).

תחזית שנייה: באולפנים ובעיתונים בשנת 2023 העובדה שיהדות התורה לא גדלה, לפחות לא משמעותית, לעומת הבחירות הקודמות תצוין בהתרגשות כהוכחה ל"התפרקות החרדיות", לכך שחרדים רבים מצביעים למפלגות לא חרדיות, לכך שהחרדים לא באמת גדלים בקצב מסחרר.

תחזית שלישית: בבחירות 2023 תקבל יהדות התורה לפחות 280 אלף קולות, מה שישקף גידול טבעי אקספוננציאלי מדהים באוכלוסיה אנושית – 3.5% בשנה.

תחזית רביעית: לאורך שנים, בחירות אחר בחירות, תוכח צדקתה של אסכולת "הדתיים יירשו את הארץ" של הדמוגרף אריק קאופמן על פני אסכולת התפרקות החרדיות של אבישי בן חיים וכן על פני האסכולה של נבערי החשבון האקספוננציאלי שנאחזים בקיפאון במנדטים כדי להוכיח קיפאון בגידול טבעי. באופן אירוני – אלו שלמדו ליבה נכשלים לחשב קצב גידולו של ציבור שלא למד ליבה. מסיבות מתמטיות רק החל מעוד דור אפשר יהיה לראות ממש בעיניים כיצד יהדות התורה, או המפלגות שיתפצלו ממנה, גדלות מדי מערכת בחירות במנדטים.

התפרקות תיאוריית ההתפרקות

אם לעיתונאי מסוים יש תיאוריה, והמציאות טופחת עליה בחוזקה, כיצד יגיב – יודה, או יחזור עליה ביתר שאת? אנשיל פפר ואבישי בן חיים מספקים אחרי הבחירות לרשויות המקומיות תשובות סותרות לשאלה זו.

הבחירות הראו כיצד הציבור החרדי מציית ברובו ציות עיוור למנהיגיו. החרדים הליטאים והמזרחים בירושלים הצביעו בהמוניהם למשה ליאון, שכולם מחשיבים לבובה של דרעי וליברמן חסרי הבושה. הליכוד הצליח להשיג מנדט אחד בבחירות למועצת עיריית בני ברק, שזה נחמד כשלעצמו, אבל רחוק מלהצביע על תנודות מדהימות בנאמנות החרדים למפלגותיהם. הסיפור בבני ברק זועק כי אין שום סיבה מבחינת המצביע החרדי לחשוש ממצב שבו לליכוד יהיו יותר מנדטים – שניים או שלושה. שליטתם הטוטאלית של החרדים בעירם הרי לא תאוים במאומה גם במצב כזה, ובכל אופן הוא בחר לציית לרבניו ולהותיר בעיר יצוג כה דל לחרדים מודרניים יותר.

יהיו שינופפו במקרה בית שמש, שבו עריקים חרדים איפשרו לראש עיר לא חרדית להיבחר. אבל בבית שמש רבים החרדים האמריקנים, והם תמיד היו שונים מעמיתיהם הישראלים וקרובים יותר בהרבה מובנים לדתיות הלאומית.

גם אנשיל פפר וגם אבישי בן חיים מנופפים בתזת התפרקות החרדיות, אבל מבחינה פוליטית התפרקות זו עוד רחוקה. בן חיים הודה במכה שספגה התיאוריה שלו. פפר בחר להמשיך ולדבוק בה.

הבחירות לכנסת הבאה יוכיחו גם הן כשיתרחשו – יהדות התורה קיבלה 210 אלף קולות בבחירות לכנסת העשרים. מאחר שהגידול הדמוגרפי באוכלוסיה החרדית הוא כ-3.5% בשנה לכל הפחות, אז בבחירות הבאות תקבל למעלה מ-240 אלף קולות. ואם לא כך יהיה, אשתדל להיות כנה ולהודות בעצמי שהתפרקה לי התזה.

בחזרה לעתיד – הדמוגרפי

אחד הנושאים שאני אוהב לעקוב אחריהם בבלוג הוא העתיד הדמוגרפי של ישראל וכל פרסום חשוב העוסק בו. קראתי לעומק את תחזית הלמ"ס לאוכלוסיית ישראל ל-2065 שהלמ"ס הרחיב לגביה לאחרונה והיא מלמדת הרבה.

הלמ"ס מחלקת את אוכלוסיית ישראל לשלושה נתחים: יהודים לא חרדים, חרדים וערבים. מבחינה דמוגרפית ייתכן שיש הצדקה לחלוקה מרובעת: יהודים לא חרדים, חרדים, ערבים וערבים בדואים בנגב. שיעורי הילודה של הקבוצה האחרונה הם עדיין דרמטיים, אבל העליה בהשכלת הנשים והצמצום בפוליגמיה בקרב הבדואים נותנים סיבה לקוות שבעתיד הלא רחוק נתוני הילודה שלהם יקרסו לעבר אלו שמאפיינים את שאר ערביי ישראל.

אנשי הלמ"ס משקללים בחישוביהם עלייה, ירידה מהארץ ואיחודי משפחות של ערביי ישראל. אבל הם לא משקללים את האפשרות למעברים בין הקבוצה החרדית לקבוצה הלא חרדית. מרכז טאוב ציין שהחרדים אינם גדלים בקצב הצפוי לפי הילודה שלהם וייחס זאת לנשירה מהחרדיות. יש מי שמיהר לקפוץ על כך בשמחה ולטעון שתזת "התפרקות החרדיות" של אבישי בן חיים קורמת עור וגידים. אך זו הגזמה. לכל היותר ניתן לומר שהחרדים היו אמורים לגדול בקצב של 7 ילדים לאישה ובפועל גדלים בקצב של 6 ילדים לאישה.

סביר שצפויים עם השנים ירידה בילודה החרדית או/ו גידול בנשירה החרדית. החרדים צפויים להתערבב יותר באוכלוסיה הכללית ובמקומות התעסוקה וכבר יש סימנים לעלייתה של בורגנות חרדית. הקושי למצוא דיור הולם לאוכלוסיה שגדלה במהירות גם הוא יכול להשפיע – לעודד יציאת גברים ונשים לעבודה, עליה בגיל הנישואין והאטת קצב הילודה.

התסריט הקיצוני ביותר של הלמ"ס שלפיו בדורות הבאים הילודה החרדית תתקרב לרמת ה-8 ילדים לאישה ו-8 ילדים אלו יוותרו חרדים ויולידו, כל אחד מהם, 8 ילדים משלו, נראה אם כך די מופרך. ייתכן שבלמ"ס מצד שני מפספסים עליה גדולה ומתמדת מיהדות אמריקה שנעשית יותר ויותר אורתודוקסית. העיתונים חשפו שבתו של הסנטור ליברמן למשל עלתה לאחרונה ומתמונתה היא נראית הרבה יותר דתיה מהוריה. אבל אלו אינם מספרים שהופכים את הקערה.

אני נוטה להאמין שהתסריט הסביר לילודה החרדית הוא בסביבות 5 ילדים לאישה שיהפכו ל-4 לערך או קצת יותר אם משקללים נשירה. מצב כזה נמצא בין התחזית הבינונית של הלמ"ס לבין התחזית הנמוכה לגידול בקרב החרדים. התחזית הנמוכה שצופה קריסה בגידול הציבור החרדי לרמה של שלושה ילדים לאישה נראית רחוקה כיום. אפילו אישה דתיה לאומית מודרנית נוטה להוליד יותר משלושה ילדים בימינו. שלושה ילדים זו הרצפה המקובלת עבור משפחות דתיות, אם אין לאישה איזו בעיה רפואית חריגה.

התחזית הבינונית לילודה היהודית הלא חרדית צופה ירידה הדרגתית אך לא דרמטית מהרמה הנוכחית (2.6 ילדים לאישה) שוב אל הרמות שהיו מאפיינות נשים ישראליות בשנות התשעים (2.2 ילדים לאישה). התחזית הנמוכה משרטטת קריסה לעבר רמות הילודה המקובלות כיום במערב, פחות מרמת התחלופה. מנגד צריך לקחת בחשבון שגם בקרב הלא חרדים חלקם של הדתיים צפוי לגדול מחד ומאידך הנשירה החרדית יכולה לשמש לקבוצה זו מכפיל כוח. התחזית הבינונית נראית לי אם כך מעט פסימית, אך סבירה בהתחשב באילוצי הצפיפות הגוברים שאולי יסמנו לישראלים, כמו לבנגלדשים, שדי והותר.

לגבי הערבים הלמ"ס נעה בין ציפיה להתייצבות הילודה בקרבם על רמת ה-3 ילדים לאישה (נראה לי סביר במיוחד בהתחשב בלחץ הדמוגרפי מצד הבדואים) לבין קריסה לרמת ילודה מערבית (נראה לי פחות סביר וגם בירדן ובמצרים זה לא ממש קורה. עם זאת ישנה הדוגמה הדרוזית – אוכלוסיה דתית ושמרנית הפכה להיות בעלת שיעור ילודה נמוך במיוחד יחסית לישראל). מסיבות השמורות עמם ואולי כדי לא לעורר שדים אפלים, אנשי הלמ"ס נמנעו מלכלול חלופה שבה הילודה הערבית רק עולה.

הערכה חילונית של חלוקת האוכלוסיה בישראל ב-2065

יהודים לא חרדים: 9.7 מיליון.

יהודים חרדים: 5 מיליון.

ערבים: 4.6 מיליון.

אם הגרסה שלי להשערות הלמ"ס תתאמת אז יחיו בישראל כמעט 20 מיליון בני אדם. 24% ערבים, גידול לעומת המצב הנוכחי, גם אם לא מאוד דרמטי. גידול זה של ערביי ישראל לבדם יכול להמחיש כמה מסוכנת פנטזיית הסיפוח המלא של יו"ש. 26% מהישראלים יהיו חרדים. רובם יהיו קטינים נטולי זכות הצבעה ולכן ב-2065 ניצחון החרדיות עשוי להיות באופק אך רחוק ממימוש פוליטי. כפי שכתבתי בעבר, יהיה זה זמן טוב להכריז על הקמת קנטון תל אביב. עד אז ייחצה סף היסטורי: מספר התינוקות החרדים יעלה לראשונה על מספר התינוקות היהודים הלא חרדים (סף אחר נחצה כנראה השנה – מספר התינוקות החרדים עולה על מספר התינוקות הערבים).

הערכה דתית של חלוקת האוכלוסיה בישראל ב-2065

לחילופין אני מציע הערכה אלטרנטיבית שלפיה הדת תהיה חזקה בישראל יותר מהמצופה ותשפיע בשני מישורים. החרדים ימשיכו בדפוסי ההולדה הנוכחיים עם ירידה קלה בלבד וגם הנשירה משורותיהם לא תהיה דרמטית. בקרב הלא חרדים נורמות הילודה ימשיכו לגרור את הפריון כמעט אל עבר ה-3 ילדים לאישה. גם דבר זה סביר לייחס לדת – הציבור הדתי לאומי יהיה דומיננטי בקרב הלא חרדים, הציבור המסורתי יתחזק דתית והדבר ישתקף גם בנורמות הילודה שלו.

יהודים לא חרדים: 11.2 מיליון.

יהודים חרדים: 6.4 מיליון.

ערבים: 4.6 מיליון.

22 מיליון ישראלים. 20% מתוכם ערבים. 29% מתוכם חרדים. אבל את המשמעות האמיתית של מגמה דמוגרפית כזו ניתן יהיה להבין בחדרי הלידה. 88 אלף תינוקות ערבים. 186 אלף תינוקות יהודים לא חרדים ו-219 אלף תינוקות חרדים.  בסך הכול יוולדו בישראל 500 אלף תינוקות בשנה, בערך כמו שנולדים כיום באיטליה.