אם תרצו אין זו אגדה

בראשית ימי הקורונה חזו שתטלטל את העולם החרדי מהיסוד, אבל נראה שיותר מזה היא מטלטלת את האופן שבו חילונים תופסים חרדים. הקורונה חשפה צדדים מכוערים חדשים של העולם החרדי. הצפצוף ההמוני על ההנחיות של משרד הבריאות והאלימות כלפי כתב גלי צה״ל. אפילו בניו יורק הרשו לעצמם החרדים להתריס מול השלטונות. השוטרים ברחובות הערים החרדיות היו חסרי אונים מול מצב שבו אין איש ששומר על הכללים. כל זה יכול להתניע את ראשיתה של הבנה בלתי נמנעת שהציבור הכללי והחרדים צריכים להתקיים באוטונומיות נפרדות, ללא כפיה הדדית. ההבנה הזו עוד תתגבש ותתעצב. התפיסה שלפיה צריך לעודד את גיוס החרדים לצה״ל שגם אני פעם חשבתי שיש בה ממש, היא אלטע זאכן. היום ברור שחרדים, על חוקי הצניעות הבלתי אפשריים שהם מביאים עמם, הם הדבר האחרון שצה״ל צריך, וכן שנתוני גיוס החרדים היו הונאה. אבישי בן חיים כתב על כך טור יפה כפי שהובא בתגובות לפוסט הקודם..

אבל אבישי בן חיים מאמין בהתפרקות החרדיות, בכך שצאצאי חרדים יסטו מהדרך. בעצם הוא שב בכך לאמונתו של בן גוריון שאפשר לוותר לחרדים מאחר שהם שריד זעיר לעולם שאבד, חסר חשיבות דמוגרפית. אבל העובדות טופחות על אמונה זו, והן חייבות לטפוח. החרדיות היא אסטרטגיה אבולוציונית מנצחת מאחר שכרוכה בהעמדת מספר רב של צאצאים שורדים. קשה לראות כיצד אינה מנצחת בטווח הארוך שאת ראשיתו נתחיל לראות כבר בימי חיינו וסופו בדורות שעוד רחוקים.

הפתרון הוא אם כך פתרון שתי המדינות, או לפחות שתי האוטונומיות. אחת לחרדים ואחת לשאר. שתי המדינות/אוטונומיות יוכלו לנהל ביניהן יחסים קונפדרטיביים או יחסים כדוגמת אלו שבין מדינות האיחוד האירופי. אין חשש לטרור בין חרדים לחילונים, אבל בהחלט יש חשש שדפוסי החיים והאמונות הייחודיים לחרדים יהפכו את חיי השאר לבלתי נסבלים. קנטוניזציה של המדינה, על בסיס שטחי השיפוט של הרשויות המקומיות, יכולה לתת לכך מענה הולם. על כל זה כתבתי כבר.

אפשר לתהות כיצד תוכל האוטונומיה החרדית להתקיים כלכלית בכוחות עצמה. ובכן ראשית, אם החרדים יפרנסו את עצמם התמריצים שלהם ישתנו כליל. הם הרי לא עיוורים להבנה שללא קמח אין תורה, הם פשוט יודעים שלעת עתה הם יכולים להסתמך על הציבור הכללי לשם פרנסתם. אם הציבור הכללי ישלח אותם להתפרנס בעצמם, הם יתפרנסו.

שנית, יהודי ארה״ב הולכים לבית הכנסת בשיעור גבוה יותר מאשר ישראלים. מדוע? הישראלים נמצאים בתוך מדינתם היהודית. הם אינם זקוקים לתזכורות מלאכותיות משהו ליהדותם. באופן דומה החרדים נמנעים מלימודי ליבה כדי ליצור חומות מלאכותיות סביב צעיריהם. אבל אם תהיה להם מדינה משלהם, היא תייתר חומות מלאכותיות. המדינה עצמה תשמר את החרדיות על ידי כלליה וחוקיה (שחלקם יהיו בלתי נסבלים לאנשים חילונים).

לחרדים יש נכס כלכלי גדול אחד והוא שהפוטנציאל של צעיריהם הוא כנראה טוב. מעידים על כך ציוני הפיז״ה של הבנות החרדיות שהם ברמה מערבית וההתאקלמות המוצלחת של נשים חרדיות בתעשיית ההייטק. אבל יש להם נכס כלכלי ענק נוסף והוא הסבלנות המוחלטת שלהם להיררכיה. החרדים יוכלו אם ירצו לעשות כמעשה נסיכויות המפרץ ולהביא המוני עובדים זרים, בלי זכויות, בלי חשש ללחץ להתאזרחות, בלי בג״ץ ובלי בצלם. אין חשש קל שבקלים שתקום תנועה באוטונומיה החרדית שתקרא לאזרח את ילדיהם דוברי העברית (או האידיש..). זה אולי נשמע רע ואטום, אבל בשורה התחתונה הדבר טוב לכולם. למי שנהנים מהעובדים הזרים ולעובדים הזרים עצמם שמוצאים פרנסה ויכולים לשלוח כסף למשפחותיהם בניכר.

בשל הסובלנות של החרדים לאי שוויון ולקפיטליזם חזירי, משקיע במדינה החרדית לא יחשוש מחקיקה סוציאליסטית. מעט מאוד חרדים מאמינים בשוויון או בצדק חברתי, אף אם הם הנהנים הראשונים מפירותיו של צמצום אי השוויון במדינה. הקדוש ברוך הוא הרי אינו קומוניסט. שיעורי המס על הון יהיו מן הסתם נמוכים במיוחד במדינה החרדית, איש לא יטען בעד מס ירושה וכל אותה התעללות מתמדת במשקיעים וביזמים שאופיינית למדינות עם תנועות פרוגרסיביות תיחסך מהמשקיעים. אכן מצד שני סביר שזו תהיה מדינה מושחתת כצפוי מישות שתרבותה היררכית ופטריאכלית.

ההתנהלות הנוכחית של הפוליטיקאים מנציחה את קיום החרדים כגוף טפילי על המדינה. המוני הילדים שנכנסים לשנתם הראשונה בחיידר עולים על מסלול שישאירם חסרי יכולות אלמנטריות גם כאשר יהיו בעוד שישים או שבעים שנה חלק מקבוצה שכבר לא ניתן לקרוא לה מיעוט. אבל בעתיד כל זה ישתנה מאחר שאי אפשר יהיה אחרת. הצפצוף של החרדים על הנחיות הקורונה מאכזב אבל גם מעורר תקווה שהאסימון יפול בסופו של דבר – חרדים ולא חרדים צריכים להיפרד לטובת שני הצדדים, ושניהם יכולים לצאת מורווחים – אזור סחר חופשי באוטונומיה חרדית כמו שציירתי יכול להפתיע את העולם כולו בעוצמתו הכלכלית. מי שאוהב את החזון המפורסם של המזרחן מרדכי קידר לעתיד הפוליטי של הפלסטינים – התקיימות בערי מדינה נפרדות, אולי יוכל להשלים עם כך שיש מקום לרעיון דומה גם בעתיד הפוליטי של היהודים.

האם הקסם היהודי עדיין עובד?

בעקבות הפוסט הקודם על פרסי הנובל היהודיים עלתה השאלה: האם הקסם עדיין עובד. האם עדיין ליהודים יש, גם בימים האלו ממש, משהו מהקסם שגרם להם להביא לאנושות כל כך הרבה תועלת מדעית, וכפי שהוכרה בידי ועדות פרס נובל לדורותיהן?

ובכן, ייתכן שכן. הפמיניזם פגע קשות בנכונות של נשים חכמות ללדת ילדים. הדבר נכון בכל התרבויות המערביות וגם הלא מערביות. לכן העתיד, על פניו, מסמן ירידה משמעותית באייקיו הכולל של האנושות. בכל מדינה ומדינה באזורים הכפריים שבהם חיים האנשים הפחות חכמים נולדים יותר ילדים מאשר באזורים האורבניים. כך בארה"ב במדינות שתומכות בביידן הילודה נמוכה לעומת המדינות שתומכות בטראמפ. יתרה מכך הגזע האסייתי שלרוב מקבל את הציונים הגבוהים ביותר במבחני אינטליגנציה חווה קסטרופה אמיתית מבחינת מצב הפריון הנשי. בדרום קוריאה אישה ממוצעת בימים אלו יולדת 0.85 ילדים. בסין מדיניות הילד האחד נותרה בפועל גם אם בוטלה בחוק. הסינים העירוניים עדיין אינם מעוניינים ביותר מילד אחד במשפחה. גם בכפרים הילודה נמוכה, אבל לא עד כדי כך נמוכה.

גם בקרב ערביי ישראל אפשר לראות את הדפוס שבו נשות הבדואים הנחשלים בדרום הארץ יולדות חמישה ילדים בממוצע, בעוד שבמשפחות הערביות העירוניות והמשכילות ממוצע הילודה ירד לשלושה ילדים לאישה.

כל זה לא קשור כמעט למצב של העם היהודי שדפוסי הפריון שלו שונים. הפער בין משפחות שבהן נולדים הרבה ילדים לאלו שבהן נולדים מעט הוא הפער במידת הדתיות, לא באייקיו. הרכיב ששיחק תפקיד עתיק באבולוציה של היהודים – היותה של הדת היהודית דת של קריאה והתעמקות אינטלקטואלית בכתבי הקודש משחק גם כאן וביתר שאת. נשירה מישיבות מקושרת לרוב עם קושי לפתוח דף גמרא, לא עם יכולת מפולפלת להתעמק בו. לכן להתרבותם המואצת של הדתיים, החרדים והחרד"לים יש אפקט של הגברת הפנאטיות, אך לא של הורדת מנת המשכל. מבחינה זו אין למדינת ישראל אח ורע בעולם כלל. מדינה מערבית שבה שיעור הפריון גבוה היא כבר דבר שאין כדוגמתו. מדינה שבה שיעור הפריון הגבוה ממוקד בנשים שציוני הפיז"ה שלהן הם ברמה מערבית (כמו בחינוך הממלכתי דתי ואפילו בחינוך החרדי לבנות) זהו ממש דבר שלא יעלה על הדעת.

כל זה לא מבשר בהכרח טובות גדולות למדינת ישראל בטווח הקצר והבינוני. פנאטים חכמים עלולים להיות מזיקים אפילו יותר מאשר פנאטים טיפשים. מהחרד"לים עוד יכולים לצאת מדענים, אבל מהחרדים – לא. הם מחרימים לימודי ליבה והשכלה אוניברסיטאית מחקרית. עם זאת גם הלמדנות התלמודית של המאה ה-16 או ה-17 הולידה פרסי נובל רק במאה העשרים. בטווח הארוך מאוד ייתכן שהתהליכים שמבליטים את ייחודו של עם ישראל לעומת עמים אחרים ונעוצים בתופעה המיוחדת של הלימוד המעמיק של התורה כבסיס הדתיות, לא נעצרו והם ממשיכים בדורנו.

איפה המכון הביולוגי??

מתברר שהקהילות החסידיות החרדיות החליטו החלטה מודעת להידבק בהמוניהן כדי להגיע לחיסון עדר. כך מפרסם היום ישראל היום. הידיעה הזו תרגיז הרבה אנשים. אותי היא מרגיזה בגלל הבזבוז הנפשע מבחינת מחקר החיסונים. קהילה שבכוונתה להידבק בחיסון עדר היא כר נהדר לבדיקה מהירה ואפקטיבית של השפעת חיסון. מציון הייתה יכולה לצאת תורה אם המכון הביולוגי היה מחלק את החיסון שמפותח אצלו להמוני החסידים בטרם היו מתחילים לחגוג את החגים זה עם זה. ואפשר היה להזמין גם את השמות הגדולים של חקר החיסון בעולם – פייזר, אסטרה זנקה, ג'ונסון אנד ג'ונסון, מודרנה וכו'.

השאלה האם ניתן להדביק מתנדבים בכוונה כדי להחיש את בדיקת החיסונים היא שאלה אתית קשה שמעיבה על ההתקדמות במציאת חיסון. חסידי בלז ווויזניץ' היו יכולים לפתור לאנושות את הדילמה וכך לייצר לאנושות יותר תוצר משהם מאבדים לה בהיעדר לימודי ליבה בקרבם. אבל נראה שזו הזדמנות שפוספסה.

הקנריות מניו יורק

מתרבות הידיעות מפה ומשם על כך שישנם מקרים של חולי קורונה שהחלימו אבל חטפו את הוירוס בשנית אחרי כמה חודשים. אלו בשורות איומות לעולם ולכלכלה. אם הגוף לא מייצר חסינות ממושכת נגד נגיף הקורונה, אז סביר להניח שגם חיסון יתקשה לחולל את אותה חסינות. אחרי הכול חיסונים רק מתפעלים את מנגנון החיסון הטבעי של הגוף עצמו. גם התקווה לחסינות עדר תתפוגג כעשן אם ככה פני הדברים. ואיך ישובו הטיסות והקרוזים והמלונות והחיים הנורמליים?

בעצם ישנם שני קטבים. מצד אחד האופטימיים שטוענים שרוב רובה של האוכלוסיה כבר מחוסן עקב היחשפות קודמת לנגיפי קורונה אחרים. מצד שני הפסימיים שמצביעים על כך שאפילו היחשפות לקוביד-19 אינה מחסנת לאורך זמן.

למרבה המזל יש לנו שפני ניסיון או קנריות במכרה פחם – החרדים בברוקלין,  שחטפו את הוירוס קשה יותר כמעט מכל קבוצה אחרת, שחיים בצפיפות רבה וששבו לחיים בלי מסכות ובלי אמצעי זהירות. הבשורות מכיוונם מעודדות. על פי הדיווחים האחרונים, ארבעה חודשים אחרי פורים שבו הכול התפרץ, המגפה בקרבם דעכה לחלוטין.

כל יום שקט שעובר על בתי החולים בברוקלין הוא בשורה גדולה לאנושות. בהנחה שחיסון יימצא בקרוב, לא יהיה זה סוף העולם אפילו אם יצטרכו לחדשו מדי שנה. שירותי הבריאות יצטרכו לגייס עוד הרבה אחיות חיסונים, אבל אפשר יהיה לעמוד בכך. ברם, חיסון שעלול לאבד השפעתו אחרי חודשיים או שלושה הוא כבר אתגר גדול מדי. מתי נדע? בשבועות הקרובים נתבונן בקנריות. בלוג עדכוני הקורונה של קראון הייטס הוא בעיניי דף האינטרנט החשוב ביותר של ימינו.

שימור האברך

לא מזמן כולם דיברו על איך הקורונה תשנה את פני העולם החרדי. ובכן, בינתיים לא נראה שהשתנה בהרבה, אבל זכות הדיבור תישאר להיסטוריונים ולסוציולוגים של העתיד.  אני רוצה לכתוב כמה מילים על אחד מבסיסי הקיום של העולם החרדי, ובפרט של האליטה הליטאית בתוכו: הגבר האברך שאינו עובד אלא מקדיש את ימיו ללימוד התורה, ומדוע המודל הזה, שבעבר חשבתי שאינו בר קיימא, יכול גם לשרוד. יש משפט שחביב עליי בכל תחום שהוא:"האמפירי גובר על התיאורטי". ובכן, תיאורטית למודל חברת הלומדים החרדית אין אפשרות קיום. אמפירית הוא שורד יפה מאוד.

הוא עובד אבולוציונית – משפחות שמרניות שמקיימות את מודל האברך מצליחות לשמור על ילדיהן הרבים בתוך החברה החרדית עם שיעורי נשירה נמוכים. הילדים האלו מחונכים להמשיך במודל. אבולוציה מוצלחת בפעולה.

הוא תואם את רוח התקופה הכלכלית – רבים, זכור במיוחד המועמד הדמוקרטי בארה"ב אנדרו יאנג, מדברים על רעיון ההכנסה הבסיסית. ההנחה היא שבעולם של מכונות לא לכולם תהיה דרך להתפרנס והרעיון הנכון לתקופה הוא פשוט לחלק סכום כסף לכל אזרח מדי חודש. החרדים אימצו זאת ראשונים.

עבודה לא תפתור את הבעיה הכלכלית העיקרית של החרדים – לכאורה ההנחה היא שמצוקה כלכלית תביא חרדים לעבוד, אבל חרדים מתנהלים במידה רבה ב"מוח כוורת" קולקטיבי. ומנקודת הראות של מוח כוורת, יציאה לעבודה של חרדים אינה יכולה לפתור את הבעיה הכלכלית המרכזית שלהם. המצוקה העיקרית של הציבור החרדי נעוצה בחוסר היכולת של המשפחות לעזור לילדים עם מחירי הדירות המאמירים. נניח שכל הגברים החרדים יוצאים לעבוד, לכל משפחה יהיה יותר כסף לעזור איתו לכל ילד. אבל הרי הזוגות החרדים הצעירים מתחרים בינם לבין עצמם על אותו מאגר דירות מצומצם בערים החרדיות. כאשר לכולם יהיה יותר כסף, מחירי הדירות יאמירו, אך מבלי שהדבר יפתור את מצוקת הדיור.

יש עוד הרבה מה לשפר בכושר ההשתכרות הנשי – ההנהגה החרדית תקח סיכון גדול אם תשחרר גברים לעבוד. גברים הם ציבור יותר הרפתקני והולך אחרי פיתויים. לעומת זאת חלקן של נשים בקרב היוצאים בשאלה נמוך כפי שמעידים נתוני עמותת הלל. יש הרבה פחות סיכון בהוצאת האישה מחוץ לבית.

בתחום זה של יציאת נשים לעבודה יש עוד לחרדים הרבה מה לשפר אם הנהגתם תגיע למסקנה שלמשפחות נחוץ עוד כסף. הם יכולים להגביר ניתוב נשים להייטק או למקצועות הבריאות על חשבון עבודת הוראה שבה השכר נמוך וכתבתי כבר על כך שמציוני הפיז"ה נראה שלבנות החרדיות פוטנציאל יפה. בכלל הפרגמטיות המופלאה של החרדים ניכרת בהסתמכות על האישה כמפרנסת. דבר זה הוא לגמרי לא שמרני מטבעו ואף סותר לחלוטין היגדים המצויים במקורות. ברם, הוא משרת מטרות שמרניות, ומבחינת החרדים, כמו במהפכת הפרשנות של אהרון ברק, הכול תכליתי.

המדינה לא נותנת קונטרה – המדינה מנוהלת בידי פוליטיקאים שיש להם תמריץ להפיס את דעת החרדים. בשל כך המדינה מנהלת מדיניות שמשרתת את מודל האברך בכמה מישורים: במימון לימודים נטולי ליבה, בהטבות במעונות לזוגות שבהם הבעל אברך, בהתעקשות על חובת גיוס שרק כולאת את החרדים בישיבות ללא טעם. לכך תורם גם עיקרון ה"שוויון" בצורתו הגרוטסקית, שהיא למעשה פארודיה על שוויון – בשנות העשרים לחייו הצעיר החרדי חייב להיכבל לישיבה, לא ללמוד ולא לעבוד. לא ניתן סתם לשחרר אותו לדרכו כי אז לא ישאר אפילו זכר לרעיון השוויון בגיוס.

אין זה נדיר שהשוויון הופך להיות פארודיה על השוויון, אבל דוגמת כליאת האברכים בישיבות  היא באמת מיוחדת בגיחוך שבה. אני נזכר בהקשר זה במשפט שאמר שמעון פרס כשהתייחס לנשיקה שנשק למצחו של יצחק רבין המת אחרי הרצח: הגבול בין הנשגב למגוחך דק. ובכן,  הגבול בין השוויוני לבין המגוחך דק עוד יותר.

מה בכל אופן מאיים על מודל האברך?

החרדים מסתמכים על אבולוציה אקטיבית. דהיינו הם אינם מסתפקים בברירה טבעית עיוורת ואקראית. הם כל הזמן מנסים לראות מה תורם לשמר את החברה שלהם ומה עלול לפורר אותה, מאמצים את הדברים הראשונים ומתרחקים מהדברים האחרונים כמו מקלמארי. על כן אם משפחות גברים חרדים עובדים ינחלו הצלחה גדולה ומוכחת בשימור חרדיות אותנטית אצלם ואצל צאצאיהם אחריהם, הדבר באמת יאיים על מודל האברך, מאחר שיראה שאפשר להיות חרדי גם אחרת. אבל אין זה אתגר פשוט. החרדים צודקים כשהם מאבחנים שהחיים המודרניים הרגילים סוחפים ומפתים מדי, ובאמת אצל הדתיים הלאומיים ואף החרדים לאומיים שיעורי הנשירה או הירידה ברמת הדתיות מדור לדור משמעותיים.

משרד האוצר אולי יגיע בשלב מסוים למסקנה שהעלות הכלכלית של האברכיות החרדית למדינה היא גדולה מדי ויתחיל להניע תהליכים שמטרתם לצמצמה. המדינה אולי תיגמל בסופו של דבר מהרעיון המעוות שלפיו הישארות החרדים בישיבות בשנותיהם הצעירות תורמת במשהו לשוויון או שתפסיק לממן לימודים נטולי ליבה.

גורם נוסף שיפריע לציבור החרדי להגדיל את אברכיו הוא שהגידול הרב במספרם שוחק לחלוטין את היוקרה שבמעמדם. מבחינה זו סטטוס האברך הופך למאוד לא מתגמל כאשר כל מי שמסביב הוא כזה. עם זאת, האברכים החרדים מתמודדים כבר שנות דור עם מצב זה ולא נראה שהוא שובר את רוחם. יש גם פתרונות לסיטואציה זו שהחברה החרדית תראה בעין יפה כגון יזמות פנימית  בתוך החברה החרדית. לעתים בצורה שהיא דתית לחלוטין, כמו בכתיבת חיבורים תורניים. לעתים בצורה שמועילה לכלל, בדומה למה שעשה אורי לופוליאנסקי כשפתח בזמנו את עמותת יד שרה.

הליטאים של העתיד

חייבת לקום מדינה חרדית נפרדת. זה, כך נראה לי, החזון הסביר היחיד לעתיד ישראל. במדינה אחת הרוב חייב לקבוע, ורוב זה, הדמוגרפיה של העתיד מחייבת, יהיה חרדי. אבל אין זה מתקבל על הדעת או נסבל שצאצאי הישראלים של היום יחיו בהתאם לחוקים שיקבע הרוב החרדי שישלוט בימי חייהם, רק משום שהנשים החרדיות מוכנות ואף להוטות להיכנס להריון שנה אחר שנה.

לעומת זאת, שתי מדינות יכולות להתנהל באופן עצמאי בלי קשר למשקלן הדמוגרפי זו כלפי זו. המדינה החרדית, תמנה כמה שתמנה, לא תוכל או תצפה לכפות את ערכיה על מדינת ישראל רק בשל ריבוי צעיריה כפי שבנגלדש המאוכלסת בצפיפות אינה יכולה לעשות זאת על אף ריבוי הבנגלדשים.

אין הכוונה ששתי המדינות יהיו בהכרח למדינות מנותקות זו מזו כפי שבנגלדש מנותקת מישראל. הדבר נראה בלתי אפשרי בשל הערבוב הגיאוגרפי ואף לא רצוי בשל הקשרים הלאומיים, התרבותיים וההיסטוריים. אפשר לחשוב על מודלים אחרים כמו מדינות ארצות הברית ויחסיהן זו עם זו (לפחות בטרם הממשל הפדרלי חטף לעצמו כוח רב משתוכנן להינתן לו). או הונג קונג ויחסיה עם סין או הוותיקן ואיטליה או סקוטלנד ואנגליה וכדומה.

לדבר אחד מעניין לשים לב: הבסיס הדמוגרפי למדינת החרדים כבר קיים. בציבור החרדי יש בערך כ-35 אלף לידות בשנה. שימו לב כמה הרבה זה ביחס למספר הלידות בשנה במדינות ידועות שאיש אינו מפקפק בעצמאותן ובמעמדן הלאומי. ומה שתמיד מדהים בדמוגרפיה החרדית: היחס המספרי הנוכחי הוא כאין וכאפס לעומת היחס המספרי העתידי. ואפילו אם נמתין עוד כמה שנים בלבד.

נתוני לידות שנתיים

ניו זילנד 58 אלף
בולגריה 54 אלף
פינלנד 45 אלף
סינגפור 39 אלף
קרואטיה 36 אלף
חרדים בישראל 35 אלף
ליטא 27 אלף
לטביה 19 אלף
סלובניה 19 אלף
אסטוניה 14 אלף
קפריסין 12 אלף

הנה ימים באים שבהם כשיתואר מישהו כליטאי אי שם בעולם, סביר בהרבה יהיה שמדובר ביהודי חרדי ההולך בשיטתו של הגאון מוילנא מאשר באזרח של מדינת ליטא הקטנה בעלת הילודה השלילית. ובתוך עשור יוולדו מדי שנה יותר חרדים בישראל מאשר יוולדו בעולם אזרחים בולגרים, סינגפורים, פינים או אולי אפילו ניו זילנדים.

מתי יבואו הימים שבהם כשידברו ברחבי העולם על ספרדים, הכוונה בדרך כלל תהיה לחרדים בני עדות המזרח ולא לעם השוכן בחצי האי האיברי? זה כבר עניין למאה ה-22.

פתרון שתי המדינות

אף אחד לא סיכם את המשבר בין הציבור הכללי לחרדים טוב יותר מישי שנרב בשרשור טוויטר. לא פעם ביטאתי הערכתי לנדב שנרב, הוגה דעות מקורי ומבריק, ומסתבר שהבן שלו גם מדבר לעניין בעיניי.

1

אחרי זה צריך להגיד שפרשנית בכירה בטלוויזיה כמו רינה מצליח לא אמורה להגיד שטויות, למשל שאנשי מס הכנסה נמצאים תחת סכנה בבני ברק (להבדיל ממאה שערים שמכילה ציבור שונה וקנאי בהרבה).

בסיפור הספציפי של המגפה אולי צוחק מי שצוחק אחרון. אם לא ימצא חיסון מעשה ידי אדם ייתכן שכל האוכולוסיה תצטרך לעבור את מה שהחרדים עוברים באופן מזורז: חיסון עדר המוני. ומה שהחרדים עשו אינו שונה כל כך ממה שהציעו גורמים נורמטיביים כמו שירותי הבריאות בבריטניה ובשוודיה.

אבל השאלה הכללית של יחסי הציבור הכללי והחרדי אינה פשוטה. קשה לראות כיצד המדינה נותרת יחידה אחת מתפקדת כאשר משקל החרדים באוכלוסיה הולך וגדל. ההבדלים במערכת הערכים פשוט גדולים מדי. צעיר לא חרדי בן זמננו יחוש מחובר יותר לצעיר בריטי או שוודי מאשר לבן עמו החרדי. אנו רואים בזמן המגפה דברים דמיוניים ממש קורמים עור וגידים: רמת גן סוגרת בגדר את הגבול שלה עם בני ברק.  נראה לי שזה משהו שיכול לבשר את העתיד הרחוק: ישראל תוכל להתקיים רק כישות פדרלית רופפת של תת מדינות: מדינת תל אביב ומדינת יהודה, כאשר כל מדינה אמורה לממן את רוב הוצאותיה בעצמה. גם באמריקה יש הבדל בין המדינות הנוצריות בלב היבשת למדינות הליברליות השוכנות לחופי האוקיאנוס, ורוב הנושאים הנוגעים לחיי היום יום מוכרעים ברמת המדינה. מה אכפת למי שחי בסן פרנסיסקו מה החוקים באלבמה? לפעמים אכפת לו, כמו שקרה כשתושבי סן פרנסיסקו נתקלו באדישות של ממשל רייגן לפרוץ מגפת האיידס. אבל לרוב הוא יכול לחיות בשקט בדרכו שלו.

כל מיני פתרונות המבוססים על קיום קונפדרציה רופפת ומעורפלת בין שתי מדינות המתקיימות זו לצד זו עם אינספור מובלעות הוצעו לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הם לחלוטין לא ריאליים ויובילו לפריצת מלחמה קשה, כפי שקרה בעקבות הקמת הרשות הפלסטינית ובעקבות ההתנתקות. אבל אותם פתרונות בדיוק הם ישימים ואולי אף בלתי נמנעים בעתיד הרחוק של יחסי הציבור הישראלי עם הציבור החרדי. ואם זה נראה רחוק ומופרך, אולי זה מאותה סיבה שבגללה גם צעדי ההרחקה הנוכחיים נראו רחוקים ומופרכים לפי חודש: גם מגפות וגם שינויים דמוגרפיים מתקדמים בקצב אקספוננציאלי.

מה רע בשוויון בנטל?

הגירעון שוב חוזר לככב. מחשבה שעלתה לי: אם הגירעון הוא נטל על הדורות הבאים, כפי שרגילים לומר, ואם הדורות הבאים הם חרדים, אז הגירעון הוא דרך של חילונים לחיות על חשבון חרדים במקום שזה יהיה ההיפך. מה רע? האין זה שוויון בנטל?

(סתם מחשבה משעשעת. בפועל כמובן הגירעון אינו נטל על הדורות הבאים.)

בהצלחה רק לצד אחד

המחלוקת הגדולה בחסידות גור בימים אלו מרתקת גם עבור מתבוננים מבחוץ. בעיקר כי האופן שבו התנהלה גור לאורך השנים מטריד מאוד.

בדת היהודית יש איזון מסוים, אמנם שמרני מאוד, בין צניעות פדנטית האופיינית לדתות המונותאיסטיות לבין מתן יחס הוגן ומכבד לאישה וגישה שפויה ביחס למין באופן כללי. אצל חסידי גור הייתה סטייה חדה לכיוון האנטי נשי והאנטי אנושי. חסיד גור אפילו אינו רשאי לקרוא לאשתו בשמה! הטירוף האנטי מיני הגיע לשיאו בחלוקת כדורים פסיכיאטרים לצעירים שמדכאים את תאוות הנעורים הטבעית.

יהודים חרדים הם אולי קנאים אבל רובם מתעבים אלימות ורחוקים ממנה. ברם, דתיות קנאית מטבעה היא אמונה במונופול מוחלט על מה שנכון וצודק ולכן היא מושכת לאלימות. נראה שחסידי גור הרבו עם השנים להיכנע לפיתוי הרע הזה. ישבתי לאחרונה עם חבר שאינו מחבב חרדים בלשון המעטה וניסיתי כהרגלי לסנגר על החרדים ולשכנעו שהחרדיות המיינסטרימית רחוקה מאלימות. אבל בשלב מסוים חשתי שקשה לחלץ את עמדתי ממלתעות התבוסה. איך אפשר להחזיק בה כשמנהיג החרדים בכנסת הוא איש האדמו"ר מגור.

נראה שהמרי בחסידות גור מציב בפני החסידים את הברירה בין שתי דרכים דתיות פונדמנטליסטיות דומות למדי, אבל האחת מתוחכמת יותר אינטלקטואלית, אנושית יותר ונטולת אלימות. הדרך האחת גם מתגאה בלימוד תורה מעמיק, הערך שעל פי חוקרים כמו צבי אקשטיין עיצב את עם ישראל כפי שהוא יותר מכל דבר אחר. ערך שנצרב בדמו של כל צאצא יהודים, גם זה שמעולם לא התפלפל בדיני שור שנגח את הפרה. למה אם כך למישהו לדבוק באופציה השניה? ראשית כי לממסד הקיים בחסידות גור יש יכולת שימוש מגוונת ומתוחכמת בתמריצים על אנשיו וגם, כפי שאמר איש עטוי שחורים אך לא חרדי בשם דארת' ויידר ללוק סקייווקר:"אינך מכיר את כוחו של הצד האפל".

חצר גור הנוכחית, שגעונותיה, עקשנותה וגחמותיה קלעו אותנו למשבר הפוליטי הנוכחי. היה זה ליצמן שמנע את קבלתו של חוק גיוס במתכונת שכבר הוסכם לה. אף על פי כן ראש הממשלה נתניהו לא מרפה מהברית הלא קדושה איתו, וזו עוד נקודה שלילית לחובתה של הברית הזו.

מי שאין לו עניין בחרדיות יכול אולי להפטיר בזלזול "בהצלחה לשני הצדדים", משפטו האלמותי של יוסף בורג (יש אומרים: מנחם בגין; לא הצלחתי לוודא) רפאל איתן על מלחמת אירן עירק. אכן לעתים גם הציבור החילוני יצא נשכר מהמחלוקות שיזמה גור – כמו בבחירת ברקת לראש העיר ירושלים.

אף על פי כן לכולנו יש עניין בחרדיות. ראשית משום שבין אם נרצה או לא, היא מייצגת זרם עתיק מאוד בעם ישראל שקשריו עם העבר נותנים לו השפעה עצומה בהגדרת היהדות ואופיה. שנית, מאחר שחרדים מייצרים אזרחים ישראלים חדשים בקצב מהיר מאוד. גורל חסידות גור משמעותי לגורל החרדיות וגורל החרדיות משמעותי לגורל המדינה.

מומחי החרדים, למען השם קחו מחשבון

כבר שפכתי הרבה מילים על הטענה שאני הולך לכתוב כאן. אבל כל פעם שאני קורא כתבה על הישגי המפלגות החרדיות במוצאי מערכת בחירות, יש לי צורך בלתי נשלט לכתוב אותה שוב ושוב ושוב. מומחי החברה החרדית, תצטיידו במחשבון למען השם!!!

העוצמה הדמוגרפית של החרדים כל כך מרשימה, הזאטוטים שמלווים כל זוג חרדי שיוצא לפארק כל כך בולטים. אבל כל אלו לא יכולים לשנות את כללי החשבון. גידול אקספוננציאלי הוא אמנם מדהים, אבל הוא מתחיל לאט.

בכתבה זו של מירב ארלוזורוב מצוטט מומחה לחרדים שאומר:

"הדמוגרפיה עושה את שלה. ההערכה היא שמספר המנדטים החרדים בכנסת יגדל בשני מנדטים בכל ארבע שנים".

לא! ממש ממש לא. חשוב להבין באיזה קצב צפויים החרדים לגדול. למה כל כך חשוב? כדי לקלוט שכאשר בבחירות הבאות הם דווקא לא יגדילו את כוחם, לא יהיה זה בגלל "התפרקות החרדיות" או טענת שקר דומה. האתגר שמציבים החרדים לחברה הכללית יישאר בעינו גם אם הם יוסיפו רק מנדט אחד כל ארבע שנים או אפילו פחות מכך. זה שהמנדטים יצמחו בקצב איטי ינבע מאקסיומות החשבון, לא מהיחלשות החרדים.

הנחת יסוד: יש 13 מנדטים חרדים בכנסת. 4 מנדטים נוספים של ש"ס אינם חרדים, אלא דתיים או אפילו רק מסורתיים. מכיוון שכך גורלם הפוך לגורלם של המנדטים החרדים. חרדים יודעים לחנך את ילדיהם לחרדיות. אבל מסורתיים אינם יודעים להוליך את ילדיהם בתלם המסורתי. אין התפרקות של החרדיות, אבל בהחלט יש התפרקות של המסורתיות. המנדטים המסורתיים של ש"ס רק ילכו ויתפוגגו עם השנים, כפי שהתפוגגו להם 17 המנדטים שקיבלה בבחירות 1999.

אם כך יחס המנדטים שמקורם בקולות חרדים בכנסת אל מול המנדטים האחרים הוא 13 אל מול 107. הציבור החרדי צומח בקצב שמתקרב ל-4% (זה הקצב ההיסטורי של צמיחת ציבור הבוחרים של יהדות התורה. תיאורטית, לפי קצב הילודה, אפשר היה לצפות לקצת יותר וכנראה יש בכל אופן נשירה מינורית אצל החרדים). הציבור הלא חרדי צומח בקצב שנופל קצת מ-2%. הבה נניח שהפער בין חרדים ללא חרדים מתכווץ ב-2.1% מדי שנה. מתקבלת אפוא הטבלה הבאה (בניתי אותה בסיוע וולפרם אלפא):

בחירות בשנת.. מספר מנדטים מקולות חרדים
2019 13
2023 14
2027 15
2031 16
2035 17
2039 18
2043 20
2047 21
2051 23
2055 24
2059 26
2063 28
2067 29
2071 31

רק בשנת 2071(!!) אפשר יהיה להגיד שמתקבל דפוס יציב שבו מספר המנדטים החרדיים גדל לפחות בשניים מדי מערכת בחירות, וזה כמובן אם יימשכו הדפוסים הנוכחיים של הפריון ושל שימור החינוך החרדי לאורך שנות דור. במערכות הבחירות הקרובות אפשר לדמיין בקלות שהמפלגות החרדיות קופאות על השמרים. אם מסורתיים יאבדו עניין בש"ס, שזה תהליך אפשרי ואפילו צפוי, ייתכן שהחרדים לא יגדלו כלל במנדטים עד שנות השלושים של המאה. זאת על אף שלא יהיה אפילו קמצוץ של התפרקות בחרדיות.

הניבויים בטבלה רחוקים מלהיות דטרמיניסטיים. אפשרי בהחלט שהמודרנה תגע בחרדים, כפי שהיא כבר נוגעת, אבל לא תפרק אותם. גיל הלידה של האישה הממוצעת יעלה מעט. מספר הילדים הממוצע יירד מ-6 ומשהו ל-5 וקצת. בהנחות אלו, גם ללא התפרקות וללא יציאה בשאלה ממשית, אפילו ב-2071 לא נגיע אל הנקודה שבה המפלגות החרדיות עוברות לקצב של שני מנדטים עלייה מדי מערכת בחירות.