מותר ורצוי להפחית פיצוי למגדפי בג״צ

בדיון טוויטר על מערכת המשפט כתב אחד מחבריה של שפי פז, הפעילה נגד המסתננים, שפעם הופחת פיצוי המגיע לה במשפט בגלל דברים חריפים שכתבה על בית המשפט העליון. אכן הוכחה חד משמעית לעוצמת הריקבון של המערכת המתנכלת למבקריה. או שלא?

צללתי לתוך המקרה (הנה פסק הדין) והבנתי שהוא חושף בעיה אמיתית של מערכת המשפט, אבל לאו דווקא הבעיה שנטענה. אסף רונאל, עיתונאי הארץ ושונא הציונות, כינה את שפי פז בטוויטר ״ניאו-נאצית״. השופט יאיר דולגין התדיין על פני עמודים ארוכים האם אכן ניתן למצוא ניאו-נאציזם בדבריה של שפי, המרבה לדבר סרה במסתננים מאפריקה. בסופו של דבר הגיע למסקנה שמגיע לשפי פיצוי, אבל לא מאוד גדול, שכן גם שפי עצמה לא בוחלת באמירות קשות, בין השאר כי כינתה את בג״ץ ״מושחת״ ו״בוגד בעם״ ושרפה את תמונותיו של שר הפנים דרעי. מקריאת פסק הדין התרשמתי שהשופט דולגין הוא רציני, מעמיק ונבון.

אבישי גרינצייג הוקיע את הנימוק הקשור להוקעת בג״ץ כשערורייתי. כמעריץ של מוסר בורגני, אני דווקא חושב שהוא הגיוני מאוד. הכי נתעב בעיניי חוסר הדדיות – לתבוע דבר מה שאינך מעניק בעצמך, כמו הערבים או החרדים שתובעים זכויות אזרח אך מנסים למנוע אותן מאחרים. מי שבא לבית משפט ומלין על השמצתו, מוטב שיבדוק אם אינו משמיץ אחרים. אכן, אם שפי הייתה מזמינה מוצר דרך אתר זאפ, והמוצר לא היה מסופק – היה זה שערורייתי אם היו מפחיתים לה פיצוי בגלל ביקורת על העליון. כאן הסיפור אחר. יצוין שבתביעה אחרת נגד פז התברר שכינתה עורך דין ״חלאה״ ואיחלה לו מוות בייסורים. למזלה, הרשם שדן באותה תביעה האמין בחופש הביטוי ולא פסק לה עונש ממוני על התבטאויות אלו (אם כי עדיין חייב אותה בפיצוי באופן שערורייתי על התבטאות לגיטימית אחרת)

השופט דולגין צדק, אבל בהסתכלות רחבה יותר דעתי רדיקלית אף יותר. בעיניי 63 עמודים שבהם השופט מתחבט כמה כסף צריך לשלם לשפי פז כי קראו לה ״ניאו-נאצית״ הם בזבוז זמן שיפוטי משווע. שכל אחד יקרא לשני בשמות כרצונו. בטוויטר תמיד אפשר לחסום דברים שלא נעימים לעין ולשכוח מקיומם. יש להבחין בין תביעות הדיבה המוצדקות שהגיש נפתלי בנט על עובדות אובייקטיביות שקריות שהופצו נגדו, כמו הטענה ששיפוץ הבית ברעננה שירת את צרכיו האישיים או הטענה שאמו לא יהודיה, לבין כל מיני גידופים וכינויים. מי שחושב שניאו-נאציזם זה סירוב בוטה לקבל את פליטי אפריקה אצלך בשכונה, זו זכותו, גם אם זו חשיבה מעוותת. זה לא עניין לבית המשפט להתעסק בו ולבזבז עליו זמן שיפוטי ומשכורת שהשופט מקבל מהציבור.

תוכחה מפי השופט – בינה מלאכותית מידג׳רני

כשהשופטים צודקים

הרבה פעמים אני מזדהה עם אנשי הימין בהתנגדותם לאקטיביזם השיפוטי ולשתלטנות של בית המשפט העליון. אבל לעתים יש עניינים שבהם ברור לי שבג"ץ צודק.

כך היה בפסיקתו האחרונה שהתירה כניסת פלסטינים לטקס יום זיכרון משותף לישראלים ולפלסטינים. הפסיקה הזו אינה מסכנת את המדינה משום בחינה ביטחונית או דמוגרפית. היא מגנה על האזרחים מארגני הכנס משרירות לבו של השלטון העוין לבעלי דעה פוליטית שונה משלו. הנימוק שבו השתמשה המדינה בשנה שעברה לחסום את הגעת הפלסטינים היה החשש לפגיעה ברגשותיהן של המשפחות השכולות בשל הטקס. אבל נימוק מסוג הפגיעה ברגשות יכול להצדיק כל דבר. זה אינו נימוק סביר לשבש בגללו פעילות פוליטית לגיטימית של מיעוט במדינה דמוקרטית. השנה נעשה ניסיון להשתמש בנימוקים ביטחוניים לאותה מטרה, אבל זה לא היה ניסיון אמין. השקר שבו היה גלוי וברור, ואפילו ראש הממשלה לא ניסה להתחבא מאחוריו בטוויטר.

אמנם אין לפלסטינים חופש ביטוי וחופש תנועה במדינת ישראל. ברם, אם מקובלת נורמה שבה פלסטינים נכנסים ללא בעיה למטרות דומות לארץ, אי אפשר לשלול את זכות הכניסה הזו רק בכנס שמאלנים בשל עוינותו של השלטון לשמאלנים. חופש הביטוי הפוליטי הוא בסיס ליתר החירויות. כאן החירות נפגעה ממש בשוליים – הרי לא מונעים מהישראלים לעשות כנס, מקשים רק על הגעת אורחים מבחוץ. ובכל אופן קשה לקבל את הלגיטימיות של התעמרות ביורוקרטית מטעמים פוליטיים. אוי לנו מעריצותו של בג"ץ, אבל לא פחות מזה אוי לנו מעריצותם של מתנגדיו.

הגנה על מיעוט וזכויותיו, כאשר פעולתו אינה יוצרת שום נזק ממשי לרוב, אלא רק "פוגעת ברגשותיו", היא בלב אחריותו של בית המשפט העליון. לא משנה כמה פסקאות התגברות יחוקקו, קשה להאמין שהוא יוותר על האחריות הזו, כל עוד המדינה היא מדינה דמוקרטית.

על חופש ועל בוטים, ביטוי ובוטות

השמאל בעולם איבד כל עניין בחופש הביטוי. אחרי ניצחון טראמפ בבחירות בארה"ב חופש הביטוי כבר אינו נתפס כערך מקודש אלא כחממה לגזענות ולמיזוגניה. בסיוטי השמאל מגיחה מהחממה הזו סנסציית בחירות מבחילה כמו זו שפקדה אותו בנובמבר 2016.

שנאת השמאל לחופש הביטוי שוטפת אותנו עכשיו. תחקיר ידיעות אחרונות (והניו יורק טיימס!) האחרון על הבוטים תומכי ביבי הוא בחלקו חסר שחר; בחלקו מתנכל לזכותם של אנשים לבטא את דעתם ברשת הטוויטר באופן אנונימי. באופן שהוא מעט פרדוקסלי, המתקפה נגד הדיבור האנונימי כרוכה גם בניפוח משמעותו מעבר לכל פרופורציה. בני גנץ עצמו התלהם היום נגד מגיב הטוויטר קפטן ג'ורג'. מה הדבר הבא? מערכת הבחירות תיסוב על הטוקבקים של קרולין שמותירה פה את תגובותיה העוינות לשמאל בלי לציין את שם משפחתה?

אני כמובן נוגע בדבר בהיותי כותב בלוג אנונימי, אבל הכתיבה הפוליטית האנונימית הייתה נחלתם של רבים וטובים לאורך ההיסטוריה. ב-1995 פסק שופט בית המשפט העליון בארה"ב קלרנס תומאס שחוקת ארה"ב מגנה על חופש הביטוי הפוליטי האנונימי והראה שמסורת הכתיבה הפוליטית האנונימית הייתה חשובה לאבות המייסדים של ארה"ב. גם להם היו חששות – למשל שסוכנים זרים יפיצו מסרים אנונימיים שמטרתם לחתור תחת עצמאות ארה"ב. ועדיין הם השתמשו באופן נרחב בכתיבה אנונימית. הדוגמה המפורסמת ביותר היא בכתבי הפדרליסט, הטקסט המכונן שמנמק את החוקה האמריקנית. אבל אפשר לעיין בפסיקתו של תומאס ולראות שיש  דוגמאות רבות נוספות.

גם היום בישראל של ימינו, אחד הבלוגרים הפוליטיים החשובים ביותר, שייתכן שישפיע על החלטות שיתקבלו בכנסת ה-21 נגד האקטיביזם השיפוטי, הוא אנונימי – אדם גולד. ואפילו בעתיד הרחוק, אם להאמין לאורסון סקוט קארד, כותב "המשחק של אנדר", ההשפעה הפוליטית שתהיה לבלוגרים אנונימיים ("לוק" ו"דמוסתנס") תהדהד ברחבי שביל החלב.

אין מונופול על החוכמה ואין הצדקה לריכוזיות בתחום הדעות. תחת חסות האנונימיות יכולות להישמע השקפות מעניינות, מלומדות, מחכימות שאחרת לא היו נשמעות. וגם אם יישמעו דעות שיראו למישהו בוטות, צורמות, גסות ודוחות,  אף אחד לא מכריח אף אחד לקרוא אותן. בכל רשת חברתית יש אופציות של חסימה והתעלמות. אפילו דמות היסטורית איומה כמו מאו הבינה מתישהו לרגע קצר כמה יפה זה לתת למאה פרחים לפרוח.

האם יש בישראל חופש ביטוי?

פסיקה של בית המשפט השלום בירושלים מעלה בספק את עצם קיומו של חופש ביטוי במדינת ישראל.

בראש המאבק על שיתוף תלמידות ספרדיות בבתי ספר חרדים אשכנזים עמד עו"ד יואב ללום. מולו התייצב עיתון החרדים הליטאים "יתד נאמן". העיתון הוקיע את ללום בשלל ביטויים. כמצוטט כאן:

בין הפרסומים אותה ציינה השופטת כחמורים הם המשפט "אם לעבודת אלילים – אתה וכלבא שווין" וכן הכינויים "חיית מחמד אופנתית", "עותר עז פנים המחלל שם שמיים ברבים" , "ממומן בעקיפין על ידי הקרן החדשה לישראל, השותפה לעוכרי ישראל" "שחצן", "חלוש דעת" ו"גורם בוגדני".

הביטויים הללו, ציינה השופטת, הופיעו בתקופה שבה נאבק ללום נגד אפליה של תלמידות ספרדיות לעומת תלמידות אשכנזיות במוסדות החינוך של המגזר החרדי. השופטת דחתה את טענות העיתונאים ולפיהן הדברים שפורסמו הם "אמת דיברתי" וקבעה כי האמירות הללו אינן עולות כדי הבעת דעה עיתונאית ואינן יכולות לחסות תחת הגנת תום הלב. "הביטויים הללו מכוונים נגד העותר, בין אם הוזכר שמו ובין אם לא", היא ציינה.

לפיכך היא קבעה כי בשל דברי לשון הרע שפרסמו העורכים והכתבים של שני העיתונים – יצחק רוט ויחיאל סבר מיתד נאמן ויעקב לבין ונתי גרוסמן מעיתון הפלס – הם ישלמו לללום פיצוי בסך 165 אלף שקל בתוספת הוצאות משפט.

קשה לחשוב על מאבק פחות פופולרי מזה שניהלו החרדים נגד הכללת תלמידות ספרדיות בבתי הספר שלהם. כל הסלידה שמעלה הציבור החרדי בציבור הכללי יכולה להתגלם במאבק זה. דבר זה הופך את חופש הביטוי החרדי לפגיע במיוחד ובמקרה כאן נראה שבית המשפט אכן לא מצא כל עניין להגן עליו.

אבל עקרונות משפטיים שמגנים על המאוסים שביריבינו מתישהו עשויים גם להגן עלינו ועל עצם קיום הדמוקרטיה. ביטויים כמו "מחלל שם שמים", "חלוש דעת", "שחצן" או אף "חיית מחמד אופנתית" הם ביטויים וככאלו חוסים תחת חופש הביטוי. אין מדובר פה בתיאור עובדות שקר אלא בתיאור דעה, אמנם שלילית ולא נעימה, על אדם שמנהל מאבק פוליטי ציבורי.

אין זה מתקבל על הדעת לצנזר את חופש הביטוי בצורה כזו ויש לקוות שכפי שקרה במקרים דומים בעבר, ערכאות גבוהות יותר יהפכו את ההחלטה.

סביב סערת חוק הלאום התעוררה השאלה אם להוסיף לחוק היסוד את ערך השוויון. אבל נראה לי שהערך הבסיסי שמאויים יותר מכל במשפט הישראלי הוא חופש הביטוי. זו למען האמת תופעה עולמית כפי שממחישים הצנזורים של פייסבוק. אפילו האליטות הליברליות איבדו עניין בחופש הביטוי כי משרת את יריביהם הלאומניים ותומכי טראמפ.

לא חופשיים להחרים

עמיר, סטודנט ישראלי, נרשם ללימודי רפואה באיטליה. תוך כדי לימודים פגש בסטודנטים פלסטינים והתיידד עמם. כך התחדדה תחושתו שישראל גורמת עוול נורא בשליטתה בשטחים ושיש לפעול למען סיום הכיבוש. הוא מחליט להצטרף לסטודנטים הפלסטינים ולהשתתף בארגון הפגנות מול חנות המשווקת תוצרת חקלאית מבקעת הירדן. בעקבות ההפגנות שזוכות לסיקור תקשורתי נרחב נזהרים עוד ועוד סופרמרקטים באיטליה מלהכניס תוצרת חקלאית מהשטחים. כשעמיר חוזר לארץ הוא נתבע במיליונים בידי חברה לשיווק תוצרת חקלאית בחו"ל על הנזק שגרם לה.  השופט בוחן את הראיות ומחליט שעמיר אכן תרם רבות לחרם ומחייבו בתשלום. עמיר מכריז על פשיטת רגל ויצטרך לחיות בצמצום ולממן את תשלומי הנזיקין העצומים למשך שארית חייו.

האם התרחשות כזו סבירה במדינה דמוקרטית? האם היא הולמת את האמונה בחופש הביטוי? אולי היא מזכירה את השיטה הסינגפורית – להרתיע חופש ביטוי פוליטי על ידי הנהגת תביעות דיבה בסכומים מפלצתיים. ואם זה הגיוני לתבוע את עמיר בתסריט שלעיל, מה היה קורה אם עמיר סתם היה מניף שלטים בקריאה לחרם על תוצרת השטחים מבלי להזיז לאף אחד ומבלי להביא לשום נזק כלכלי ניכר לעין, האם עדיין ניתן היה לתבוע אותו במיליונים?

ומנגד, נניח שאנו חסידים אדוקים של חופש הביטוי וחושבים שזכותו של עמיר להפגין כרצונו, מבלי שיחשוש שיאבד כל רכושו, האם נניח לעמיר להפגין רק נגד תוצרת חקלאית מהשטחים, או שמותר לו להפגין גם בעד החרמת תוצרת חקלאית מתוך הקו הירוק, כי הרי גם אנשי הקו הירוק משתפים פעולה בכיבוש. ומה אם עמיר רוצה להפגין בעד החרמת תוצרת ישראל בלי קשר לכיבוש, מתוך אמונה שהציונות מתועבת מיסודה?

בשאלות אלו דנה חוות הדעת המעניינת שפרסם בית המשפט העליון אתמול ושבה פסל סעיף אחד מחוק החרם ואישר אחרים. חברי הכנסת נקטו בעמדה הקיצונית והבלתי סבירה ביותר – הם סברו שניתן להעניש את עמיר בקנס שיעמוד על סכומי עתק גם אם סתם עמד ונופף בשלטים נגד קניית תוצרת הכיבוש מבלי להשפיע על אף אחד. ההצדקה לחקיקה הדרקונית באה מתוך רצון להעניש ולהרתיע קריאות לחרם. בית המשפט העליון סבר בצדק רב שעמדה זו בלתי סבירה. די מביש שכנסת ישראל הוציאה חוק כזה תחת ידיה המתאים יותר למשטרים טוטליטריים.

אולם שופטי בית המשפט העליון הפתיעו ועדיין נקטו בגישה שמרנית למדי – הם סברו שבתסריט שבו עמיר יסב נזק אמיתי, ניתן לתבוע אותו על הנזק הזה. כמו בדוגמה שהבאתי בראשית דבריי, אם עמיר הסב לחקלאי בקעת הירדן נזקים עצומים, הם יכולים לתבוע אותם ממנו. ומה עם חופש הביטוי? אינו חזות הכול מבחינת בית המשפט העליון. לי לא כל כך ברור מדוע חרם צרכנים שהוא כלי לגיטימי במגוון תחומים אינו יכול להיחשב לגיטימי במערכה מול הכיבוש. גם לשופט יורם דנציגר הדבר לא היה ברור. בדעת המיעוט שלו סבר שיש להבדיל בין חרם על תוצרת השטחים, שהשליטה בהם שנויה במחלוקת פוליטית קשה, לבין חרם על תוצרת ישראל שבקו הירוק. רק חרם על מוצרים או על מוסדות מהקו הירוק נראה לו לא לגיטימי ולא זכאי להגנת חופש הביטוי. השופט עוזי פוגלמן, שהולך ומצטייר כסמן השמאלי של בית המשפט העליון, הלך רחוק עוד יותר. לדעתו אפשר להגן אף על חרם של מוצרים מהקו הירוק, ובתנאי שהם מהווים חלק ממערכה פוליטית שאינה שוללת את המדינה. דהיינו אם יבוא מישהו ויקרא להחרים את ישראל כולה, כולל מדינת תל אביב שבתוכה, כמחאה נגד הכיבוש או נגד מצב פוליטי ארעי אחר כלשהו, עומדת לו הגנת חופש הביטוי. רק אם יקרא להחרים את ישראל כי קיומה פסול מהיסוד, תהיה אפשרות לתבוע אותו. יש בעולם אנשים שקוראים להחרים את ישראל כליל וללא תנאי, למשל שליטי איראן, אבל בדרך כלל הם אינם חיים בישראל ולא יתרגשו מתביעת נזיקין בבית משפט ישראלי, כך שעמדתו של השופט פוגלמן מרוקנת את אפשרות תביעת הנזיקין מתוכנה – את כל המחרימים האחרים לא ניתן יהיה לתבוע.

אני מניח שאני נמצא הרחק ימינה מהשופט פוגלמן ברוב דעותיי, אבל נראה לי שהייתי שמח אם במקרה כאן דעת היחיד שלו הייתה המצב החוקי בישראל. "חופש הביטוי אינו מרשה לצעוק 'אש' בתיאטרון" אמר השופט האמריקני הולמס, אבל תחושתי היא שזו בערך צריכה להיות המגבלה היחידה עליו. בני אדם נולדו חופשיים ולא משועבדים למדינה, ואל למדינה לסתום להם את הפה.

לא עושים כסף מתקינות פוליטית

היום הודיעה רשת בתי הקפה סטארבקס שתסיים בחופזה יוזמה מוזרה במיוחד שפתחה בה בשבוע שעבר. אז נקראו עובדי סטארבקס המכינים ללקוחותיהם קפה, לפצוח עמם בשיחה בנושא יחסי הגזע באמריקה בתקווה לקדם דיאלוג וסובלנות בנושא. סטארבקס חשבה כך כנראה לקדם את המותג שלה, ומן הסתם היוזמה קסמה למנהליה הנאיביים אך שוחרי הטוב. בפועל כמובן ספג הרעיון המגוחך את קיתונות הלעג שהוא ראוי להם, והחברה נסוגה במהרה מהיוזמה. תקינות פוליטית מיסיונרית לא מייצרת הכנסות.

קשה להאמין שבעקבות דבריו המסעירים של פרופ' אמיר חצרוני בגנות המזרחיים,  ארומה או קופיקס יעלו על דעתן להפציר בעובדיהן לשוחח על יחסי אשכנזים ומזרחיים. וגם אם כן, הדבר מן הסתם לא יתקבל בנפש חפצה אצל הלקוחות הטרודים בעמל יומם הכולל מספיק בלבולי שכל בלאו הכי. החברה היחידה שאולי יכולה להריץ בהצלחה מיזם כזה היא חברת מוניות. נהגי מונית ישמחו לטחון את מוחו של הנוסע בפקודה, אם כי יהיה קשה לאלף את פיהם לפלוט דווקא את המסרים הסובלניים ביותר.

בדרך כלל דווקא העדר תקינות פוליטית מוכיח עצמו כמייצר הכנסות. לא סתם חצרוני הוזמן מלכתחילה ולדבריו, מייד אחר התוכנית אפילו קיבל הצעה להשתתף באח הגדול VIP תמורת סכום נכבד. לרייטינג טוב מה שמסעיר, לא מה שנדוש. גם מפרסמים יודעים לסחוט תשומת לב על ידי חילול קדושת התקינות הפוליטית. הוט משתמשת בתשדירי הפרסומת שלה בדמויות של "הבורר" שכולן סטיגמה אחת גדולה על מזרחיים, מצחיקה בדרכה המוקצנת. נייר חדרה פרסמה לאחרונה פרסומת שקראה לבעלי שמות מזרחיים לרדת מהעצים. העובדה שחברות מוכנות להסתכן בנגיעה בנקודות הרגישות מעידה בסך הכול על דבר חיובי – אנחנו חיים בחברה חופשית. אנשים חופשיים מעדיפים פרובוקציה על פני השתעממות עד מוות ממסרים צדקניים וטרחניים.