עמיר, סטודנט ישראלי, נרשם ללימודי רפואה באיטליה. תוך כדי לימודים פגש בסטודנטים פלסטינים והתיידד עמם. כך התחדדה תחושתו שישראל גורמת עוול נורא בשליטתה בשטחים ושיש לפעול למען סיום הכיבוש. הוא מחליט להצטרף לסטודנטים הפלסטינים ולהשתתף בארגון הפגנות מול חנות המשווקת תוצרת חקלאית מבקעת הירדן. בעקבות ההפגנות שזוכות לסיקור תקשורתי נרחב נזהרים עוד ועוד סופרמרקטים באיטליה מלהכניס תוצרת חקלאית מהשטחים. כשעמיר חוזר לארץ הוא נתבע במיליונים בידי חברה לשיווק תוצרת חקלאית בחו"ל על הנזק שגרם לה. השופט בוחן את הראיות ומחליט שעמיר אכן תרם רבות לחרם ומחייבו בתשלום. עמיר מכריז על פשיטת רגל ויצטרך לחיות בצמצום ולממן את תשלומי הנזיקין העצומים למשך שארית חייו.
האם התרחשות כזו סבירה במדינה דמוקרטית? האם היא הולמת את האמונה בחופש הביטוי? אולי היא מזכירה את השיטה הסינגפורית – להרתיע חופש ביטוי פוליטי על ידי הנהגת תביעות דיבה בסכומים מפלצתיים. ואם זה הגיוני לתבוע את עמיר בתסריט שלעיל, מה היה קורה אם עמיר סתם היה מניף שלטים בקריאה לחרם על תוצרת השטחים מבלי להזיז לאף אחד ומבלי להביא לשום נזק כלכלי ניכר לעין, האם עדיין ניתן היה לתבוע אותו במיליונים?
ומנגד, נניח שאנו חסידים אדוקים של חופש הביטוי וחושבים שזכותו של עמיר להפגין כרצונו, מבלי שיחשוש שיאבד כל רכושו, האם נניח לעמיר להפגין רק נגד תוצרת חקלאית מהשטחים, או שמותר לו להפגין גם בעד החרמת תוצרת חקלאית מתוך הקו הירוק, כי הרי גם אנשי הקו הירוק משתפים פעולה בכיבוש. ומה אם עמיר רוצה להפגין בעד החרמת תוצרת ישראל בלי קשר לכיבוש, מתוך אמונה שהציונות מתועבת מיסודה?
בשאלות אלו דנה חוות הדעת המעניינת שפרסם בית המשפט העליון אתמול ושבה פסל סעיף אחד מחוק החרם ואישר אחרים. חברי הכנסת נקטו בעמדה הקיצונית והבלתי סבירה ביותר – הם סברו שניתן להעניש את עמיר בקנס שיעמוד על סכומי עתק גם אם סתם עמד ונופף בשלטים נגד קניית תוצרת הכיבוש מבלי להשפיע על אף אחד. ההצדקה לחקיקה הדרקונית באה מתוך רצון להעניש ולהרתיע קריאות לחרם. בית המשפט העליון סבר בצדק רב שעמדה זו בלתי סבירה. די מביש שכנסת ישראל הוציאה חוק כזה תחת ידיה המתאים יותר למשטרים טוטליטריים.
אולם שופטי בית המשפט העליון הפתיעו ועדיין נקטו בגישה שמרנית למדי – הם סברו שבתסריט שבו עמיר יסב נזק אמיתי, ניתן לתבוע אותו על הנזק הזה. כמו בדוגמה שהבאתי בראשית דבריי, אם עמיר הסב לחקלאי בקעת הירדן נזקים עצומים, הם יכולים לתבוע אותם ממנו. ומה עם חופש הביטוי? אינו חזות הכול מבחינת בית המשפט העליון. לי לא כל כך ברור מדוע חרם צרכנים שהוא כלי לגיטימי במגוון תחומים אינו יכול להיחשב לגיטימי במערכה מול הכיבוש. גם לשופט יורם דנציגר הדבר לא היה ברור. בדעת המיעוט שלו סבר שיש להבדיל בין חרם על תוצרת השטחים, שהשליטה בהם שנויה במחלוקת פוליטית קשה, לבין חרם על תוצרת ישראל שבקו הירוק. רק חרם על מוצרים או על מוסדות מהקו הירוק נראה לו לא לגיטימי ולא זכאי להגנת חופש הביטוי. השופט עוזי פוגלמן, שהולך ומצטייר כסמן השמאלי של בית המשפט העליון, הלך רחוק עוד יותר. לדעתו אפשר להגן אף על חרם של מוצרים מהקו הירוק, ובתנאי שהם מהווים חלק ממערכה פוליטית שאינה שוללת את המדינה. דהיינו אם יבוא מישהו ויקרא להחרים את ישראל כולה, כולל מדינת תל אביב שבתוכה, כמחאה נגד הכיבוש או נגד מצב פוליטי ארעי אחר כלשהו, עומדת לו הגנת חופש הביטוי. רק אם יקרא להחרים את ישראל כי קיומה פסול מהיסוד, תהיה אפשרות לתבוע אותו. יש בעולם אנשים שקוראים להחרים את ישראל כליל וללא תנאי, למשל שליטי איראן, אבל בדרך כלל הם אינם חיים בישראל ולא יתרגשו מתביעת נזיקין בבית משפט ישראלי, כך שעמדתו של השופט פוגלמן מרוקנת את אפשרות תביעת הנזיקין מתוכנה – את כל המחרימים האחרים לא ניתן יהיה לתבוע.
אני מניח שאני נמצא הרחק ימינה מהשופט פוגלמן ברוב דעותיי, אבל נראה לי שהייתי שמח אם במקרה כאן דעת היחיד שלו הייתה המצב החוקי בישראל. "חופש הביטוי אינו מרשה לצעוק 'אש' בתיאטרון" אמר השופט האמריקני הולמס, אבל תחושתי היא שזו בערך צריכה להיות המגבלה היחידה עליו. בני אדם נולדו חופשיים ולא משועבדים למדינה, ואל למדינה לסתום להם את הפה.
