Archive for the ‘זהות ישראלית’ Category

טורקיה היום, ישראל בעתיד

16 ביולי 2016

מדינה חצויה בין שלטון דתי קנאי שנבחר דמוקרטית ונתמך בידי ההמונים, לבין אליטות דתיות וחילוניות המתעבות אותו. זהו מצבה של טורקיה של ימינו, ששיאו האלים והלא צפוי בניסיון ההפיכה הכושל בליל שישי. היא אינה דומה לישראל בימינו. אבל ישראל בעתיד הרחוק, בזמן שעד אליו יישברו גלים רבים לחופי הים התיכון, בהחלט יכולה להידמות לה. כבר היום אפשר לראות לכך סימנים – העיר ירושלים כבר התנהלה בדיוק כך, ומן הסתם תשוב לאופן התנהלות זה בעידן שלאחר ניר ברקת. נשלטה בידי רוב חרדי שבתי המשפט, היועצים המשפטיים והמשטרה בחנו מעשיו בשבע עיניים.

בדמוקרטיה קיימת סתירה בסיסית בין רעיון שלטון הרוב לבין רעיונות החירות והחופש החילוניים. שני הרעיונות יכולים להתנגש בקלות, מאחר שאין שום ערובה שהרוב יתמוך דווקא בחירות. אדרבה, המגמות הדמוגרפיות הכלל עולמיות מלמדות שאנשים שתומכים בערכים ליברליים נוטים להוליד פחות ילדים מאלו שסולדים מהם. הדמוגרפיה של העתיד תצביע באופן דמוקרטי נגד החירויות החילוניות.

במקומות שבהם אין לרוב הדמוקרטי אמון בערכים ליברליים קיימים שני קטבים של שלטון לגיטימי. מצד אחד קיימת הממשלה, הגורם שנבחר ברצון העם והוכתר בידי פקידי בחירות טרוטי עיניים אחר ספירת עוד פתק ועוד פתק. מצד שני קיים הגורם שאחראי לאכוף ערכים דמוקרטיים חילוניים, כמו בית המשפט העליון אצלנו וכמו הצבא במסורת הטורקית. בישראל של היום שני הצדדים עדיין לא הגיעו לעימות חזיתי של אמת. בישראל של מחרתיים יש סיכוי גבוה מאוד שהדבר יקרה. האליטות מטבע הדברים צפויות להיות בעלות שליטה במערכת המשפט, במנגנונים הביורוקרטיים ובפיקוד הבכיר של הצבא ושל המשטרה, אבל לא בקלפי.

החברות הדתיות והחילוניות בישראל משתנות ללא הרף. לא דומה המפד"ל של חיים משה שפירא היונה הצחורה לחרדיות הלאומית שבקעה מגוש אמונים. לא דומים החרדים של ראשית המדינה ותנועת פועלי אגודת ישראל לחרדים בני חברת הלומדים. הסוציאליזם החילוני איבד מכוחו, אך הבורגנות החילונית עודנה כוח משפיע והצטרפו אליה העולים מרוסיה. אין לדעת איזה תמהיל של קנאות ולאומנות ירוכז בדתיים של העתיד, אבל סביר להניח שיהיו להם מחלוקות קשות ונוקבות עם החילונים במדינה. לשני הצדדים יהיה קיים הפיתוי הטורקי. לדכא ולרמוס חירויות כדי להבטיח שלטון מצד אחד. להגיב בהפיכה צבאית שתשים לאל את רצון הבוחר מצד שני. בצד החיוב אפשר למנות כמה גורמים שבכל אופן מבדילים את החברה הישראלית מהטורקית ומותירים סיכוי סביר לעתיד טוב יותר לישראל.

חולשה זה כוח

ישראל הרבה יותר פגיעה מטורקיה. זה מקור חולשתה אבל בהקשר  הנוכחי זהו יתרון. ישראל תזדקק לתמיכת המערב כדי להתקיים ותצטרך את מיטב המוחות בתוכה כדי להמשיך ולשגשג כלכלית באופן שיאפשר לה גם להגן על עצמה ולהדוף סכנות קיומיות. מחלוקת פנימית שתיושב בכוחנות ולא בדרכי שלום ובהסכמה תאיים על היכולת של החברה להתגייס מול האויב. יהיה זה טירוף מצד תושביה של מדינת רצועה צרה לחופי הים התיכון להתעמת אלו עם אלו באופן שישרת את מאות מיליוני השכנים שרוצים לראות את כולם מוטבעים בים.

קשה לראות את ארה"ב והעולם המערבי מחויבים למדינה דתית שאינה מכבדת זכויות אזרח. את טורקיה של ימינו הם מכבדים כי הם זקוקים לה נואשות לצרכים אסטרטגיים. אבל סביר להניח שמיהודים יהיו להם דרישות גבוהות יותר מאשר ממוסלמים. גם עיקר חשיבותה האסטרטגית של ישראל הוא בריכוז המוח היהודי שבה, ומוח זה ינדוד למחוזות אחרים אם בארץ תשרור קנאות פרימיטיבית המושלטת בכוחנות.

נורמות אי אלימות

רצח יצחק רבין הביא לקצה את התמימות. יהודים מסוגלים להרוג יהודים אחרים על רקע פוליטי. אבל עשרים שנה חלפו ואירוע דומה לא שב על עצמו. גם לא כדוגמת רצח אמיל גרינצווייג ב-1983. שבעים שנה חלפו מאז אלטלנה וגם לכך לא הייתה מקבילה. טראומת ההתנתקות עברה ללא נפגעים בנפש. החברה היהודית בישראל הוכיחה שנורמות של אי אלימות על רקע פוליטי חזקות בה. נראה שהמצב משתפר כי האלימות של שנות השמונים והתשעים שככה. שמעון פרס ספג עגבניות בבחירות 1981. בוז'י לא.

המחזות שראינו מטורקיה הם מזעזעים – לינצ'ים הנעשים בחיילים ברחוב אינם דבר שאתה מצפה לראות ב-2016 במדינה החברה בנאט"ו. מקווה שלא אחשב נאיבי עד גיחוך אם אאמין שהחברה הישראלית העתידית לא תפיק מתוכה מראות כאלו.

הפיצול הדתי

ירושלים יכולה הייתה להישלט בידי חרדים שלטון מלא כבר מזמן, אולם הפיצול הפנימי בעוכריה. כוחות דתיים עלולים להילחם זה בזה עם אגרופים וציפורניים, ביותר שנאה משהם מקדישים לאויב החילוני. יעיד העימות על ישיבת פונוביז' שהוציא את החרדים הליטאים מאיזון. רוב דתי יהיה חסר משמעות אם מרכיביו ישנאו זה את זה עד כדי כך שיעדיפו שיתוף פעולה עם הכוחות החילוניים. ברם, דווקא הדוגמה הטורקית מראה שפיצול בשורות הדתיים אינו מבטיח את הישרדות החילוניות. לא היה די בטינתו של הפלג הגולני האיסלמיסטי כדי להביא להדחת ארדואן.

אין אידאולוגיית השתלטות דתית

אנחנו יודעים שהרבה דתיים יחיו בעתיד בישראל, אך לא יודעים מה המשנה האידאולוגית המדויקת שתנחה אותם. לבטח היא לא תהיה זהה להשקפה הדתית העכשווית, כפי שזו אינה זהה לחשיבת העבר. למשל המזרחי ההיסטורי תמך בתכנית אוגנדה ואילו חב"ד ההיסטורית הייתה אנטי ציונית קנאית. שתי תנועות אלו בהווה מקדישות עצמן לחזון ארץ ישראל השלמה.

בהווה לא קיימת אידאולוגיה דתית משמעותית הקוראת להשלטת הדת על המדינה. החרדים עדיין נרתעים מרעיון כזה בשל תחושתם שאין זו אחריותם ההיסטורית כל עוד משיח לא בא. החרדים הלאומיים פוסלים זאת בשל הדגש שלהם על אחדות העם והחיבור לכל חלקיו. הדתיים הבורגנים נטולי כל עניין בכך בשל בורגנותם. אין לנו ביטחון שלא תצוץ אידאולוגיה כזו ובפרט כשרואים את התנהלות נערי הגבעות למיניהם, אך אלו מעטים וגם סביבתם הקרובה מסתייגת מהרבה ממעשיהם.

אופציית הקנטוניזציה

קיימת חלוקה גאוגרפית די ברורה בין אזורים דתיים וחילוניים בישראל. למשל אזורים בהם מצעד הגאווה נצעד ללא הפרעה ואזורים בהם הצועדים בסכנה, מקומות בהם פתוחים עסקים בשבת ומקומות בהם הם סגורים על סורג ובריח. המונח "מדינת תל אביב" מתאר יפה את החלוקה הזו, גם אם לא במדויק מאחר שמובלעות חילוניות קיימות בכל הארץ, הרבה בשל העלייה מרוסיה. הפתרון הפשוט והמתבקש מאליו למתחים דתיים בעתיד הוא חלוקת הארץ על בסיס קיום מובלעות אוטונומיות. המדינה תישאר אחת אבל בכל נושא של דת ומדינה יהיו תקפים חוקי הקנטון. זהו הפתרון ההגיוני ביותר למתחים דתיים, ופתרון שהשימוש בו יהיה חיוני יותר ככל שהקיטוב הדמוגרפי ייגבר. הדבר החכם ביותר הוא לנסות לקדמו פוליטית כבר היום, כדי להסיר את הצל הטורקי מעל עתידנו, וכבר טענתי את הטיעון הזה בהרחבה.

מודעות פרסומת

חוק השבת מסוכן למדינה

6 בינואר 2016

חבר הכנסת מיקי זוהר עורר הרבה לעג וחולל תסיסה בדברים הלא לגמרי רהוטים שאיתם הצדיק את חוק השבת שלו, כאילו נועד למנוע מצב שבו ישראל תהיה מדינה דמוקרטית. אני דווקא מבין היטב למה התכוון ומבין ללבו. מה שמטריד את מיקי זוהר זה החשש מקיומה של ישראל כמדינה נטולת זהות, קוסמופוליטית, שאינה מחוברת לשורשים או למסורת כלשהי. בעבר לא הייתה לי הרבה סימפטיה לחששות שמרניים ריאקציוניים כאלו, אבל שיניתי טעמי. הרבה בגלל התבוננות באופן שבו החברה המערבית שאנחנו חלק ממנה, חברה שהיא לכאורה הכוח החזק ביותר בתולדות האנושות, עומדת בסכנת התפוררות ארוכת טווח מחמת התקינות הפוליטית הצבועה והסובלנות השקרית לחוסר סובלנות. מרוב חינוך לקבלת האחר ויכולת הפשטה (ראו הפוסט הקודם) אנשי המערב פשוט מתביישים בדמות הקונקרטית של עצמם. הם איבדו זהות.

אבל על אף האהדה למניעים הבסיסיים של זוהר, אני סבור שהחוק שלו רע ואף מסוכן למדינה. הקוסמופליטיות היא לא הסכנה הברורה המרחפת על עתיד מדינת ישראל. בניגוד לרוב המדינות המערביות האחרות, כאן הדמוגרפיה מתארת עתיד אחר ובעיה שונה – הדתיים מולידים הרבה ילדים, ומדינת העתיד עלולה לפנות יותר ויותר לכיוון הדת. שמתי לב למשל שהחשוד ברצח בדומא עטור הפיאות הוא אבא בן 21. כמה צעירים חילוניים בימינו כבר נעשו אבות בגיל כזה? גם אם דתיות אינה גנטית במאה אחוזים וגם לא מושפעת במאה אחוזים מחינוך הורי, ורבים מילדי הדתיים יינשרו, מסתבר שהכיוון הדמוגרפי הכללי יהפוך את המדינה לדתית יותר. אבל כפי שציינתי בפוסט אחר, דתיות של מדינה בדרך כלל נמצאת בקשר הפוך עם שגשוג. אלוהים בדרכו המוזרה נוטה יותר חסד לאתאיסטים, לאגנוסטיקנים ולדאיסטים מלקוראי שמו בהתלהבות.

כדי שישראל תוכל לשרוד כמדינת מדע מפותחת הזוכה לאהדה ולשיתוף פעולה מצד העולם המערבי, היא צריכה להכין תשתית שתאפשר לחילונים שבה להרגיש בנוח, מבלי להכחיש את זכותו של הציבור הדתי, אם יהיה לו רוב דמוקרטי, לעצב את רשות הרבים כרצונו. הפיתרון הוא למעשה די מובן מאליו – קנטוניזציה, או בשפה של המציאות החוקית בישראל – מתן יותר סמכויות בענייני דת ומדינה לרשויות המקומיות. יהיו רשויות שינהיגו בתחומן אוטובוסי מהדרין עם הפרדה בין גברים ונשים. יהיו רשויות,  מן הסתם אלו הממוקמות ב"מדינת תל אביב", שירצו לחתן בני אותו מין ולאפשר פעילות מסחרית בשבת.

צעדים לקראת קנטוניזציה שכזו אינם כל כך כדאיים כרגע מצד הציבור החילוני, כי הוא רוב בכנסת ושולט כמעט לחלוטין במערכת המשפט, ולכן יש לו עדיין רק מעט מה להרוויח ממנה. אבל בעתיד הנסיבות עלולות להיות שונות וכדאי להכין תשתית חוקית שתאפשר לחילוניים ודתיים לחיות יחד אך בנפרד.

בין בולטימור לכיכר רבין

4 במאי 2015

כששמעתי אתמול ששגרירות ארה"ב מזהירה אזרחים אמריקניים שלא להתקרב למוקדי ההפגנות של העדה האתיופית, זה היה נראה לי די מופרך. השלכה של האמריקניים מבולטימור אל תל אביב שנובעת מחוסר הבנה של ההבדלים היסודיים. המציאות האלימה והפרועה בשטח הראתה שאולי היה משהו בדבריהם ובכל אופן השוני מהותי.

מעמדם של האתיופים בארץ אינו דומה לזה של השחורים בארצות הברית. שתי הקבוצות עניות, פחות משכילות, סובלות מאלימות שוטרים, יש בקרבן שיעור פשיעה גבוה (אצל האתיופים בארץ – בעיקר אצל הנוער). אולם ההבדל גדול – האתיופים כלולים עמוק בתוך הלאומיות הישראלית, בעוד שהשחורים נותרו במידה מסוימת מרוחקים מאמריקה ומערכיה. עד כדי כך שגם כשיש נשיא שחור, רבים ממתנגדיו משוכנעים שבתוך לבו הוא מנוכר לחלוטין לערכיה של המדינה אותה הוא מנהיג.  להבדלים אלו יש שורש היסטורי ותרבותי ברור. השחורים בארה"ב הובאו כעבדים על ידי קבוצת הרוב הלבנה מתוך כוונה לניצול אכזרי. האתיופים הגיעו במבצע צבאי הירואי שנועד להביאם לארץ כיסופיהם, כחלק ממשימת הגאולה של הציונות. השחורים בארה"ב מצויים בברית פוליטית לא טבעית עם האליטות הלבנות הליברליות בתוך האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית. האתיופים בארץ מצביעים לימין, על רקע זהותם הלאומית והדתית הדומיננטית. ובאמת בימין תמיד הייתה תמיכה חזקה בהעלאת האתיופים, מן הסתם הרבה מתוך תחושה שהם מחזקים את הדמוגרפיה היהודית מול הערבים.

כששמעתי את דוברי העדה, חשתי במילים של חלקם משהו שכנראה פחות שכיח אצל השחורים באמריקה – לא סתם קריאה לשוויון זכויות כולל במדינה, אלא תחושה שצריכים להתייחס אליהם כמו אל בני קבוצת הרוב היהודית. הם יהודים בעלי זיקה חזקה למסורת, הם ממלאים את שורות היחידות הקרביות. הם לא רק קבוצת מיעוט שצריכה להיות שוות זכויות במדינה, הם המדינה.

אלו דברים שגם אחרי שזיכרון הבקבוקים המנופצים והשוטרים המדממים יידהה, יישארו בתוקפם. אצל היהודים בארץ, ממצביעי ש"ס ועד מצביעי יש עתיד, ממצביעי הבית היהודי ועד מצביעי מרצ, יש רצון טוב בסיסי כלפי האתיופים ואף התפעמות מהשתלבותם. כמו שאמר הרמטכ"ל הקודם בני גנץ: "כל פעם שאני פוגש חיילים אתיופיים אני מתרגש מחדש".  אולי אנו בני מזל באיזשהו אופן על כך שאנחנו מצויים תחת איום, שהשאלה מספר אחת על סדר היום תמיד תעסוק בהתמודדות עם הערבים, שהקיום כאן אינו מובן מאליו, שיש פה מיעוט ערבי שנציגיו מרגיזים אותנו בעוינותם למדינה. הרי מה מאחד את האתיופים יחד עם חרדים, עולים מרוסיה, אשכנזים אליטיסטים ובני עדות המזרח, אם לא תחושה של זהות אחת מול אויב משותף. הכבשים צריכות להתאגד מול הזאבים של השכונה. ומנגד, בעולם שבו זאב היה גר עם כבש, איזו מלחמת עולם הייתה עלולה לפרוץ בתוך הכבשים, בין אלו עם הקרניים לבין אלו שבלעדיהן, בין ההולנדיות לבין האסייאתיות.