Archive for the ‘התנחלויות’ Category

יום הדין אינו רחוק

26 בדצמבר 2016

הכתבה הזו בג'רוזלם פוסט היא אחת המוזרות. היא מנסה לשכנע את הקוראים שההשלכה המשפטית של ההחלטה באו"ם – הבאת ישראל כנתבעת להאג בגין מפעל ההתנחלויות – היא רחוקה. אבל ככל שהקורא בעל השכל הישר מעמיק בה, בשלל הנימוקים והטיעונים, נעשה לו ברור יותר ויותר ההיפך. שפתיחת הליך פלילי בהאג היא כמעט בלתי נמנעת, אלא אם ישראל תוציא מכובע שפן בדמות תהליך שלום רציני או לפחות הקפאת התנחלויות מלאה, מה שיהפוך את הדיון בהתנחלויות לפחות קריטי לקהילה הבינלאומית.

משכנעת במיוחד הטענה שעד עתה בית המשפט התעסק בעיקר בענייני אפריקה, והתובעת, אפריקנית בעצמה, בוודאי תשמח שיהיה ברור שאין זה בית משפט שמתעסק רק עם שחורים.

מודעות פרסומת

המעניש

24 בדצמבר 2016

"עלינו לתגמל את ידידינו ולהעניש את אויבינו", אמר הנשיא ברק אובמה. זה אינו משפט שמצלצל את שפת אובמה. החלוקה הגסה והדיכוטומית בין ידידים לאויבים נשמעת הולמת לטראמפ או לבוש, לא לו. ואכן, שלא במפתיע, אובמה לא השתמש במשפט כדי לתאר את היחס הראוי כלפי בעלת הברית ישראל למשל מחד לעומת אירן וצפון קוריאה מאידך. המשפט נאמר כדי לקרוא למצביעים היספנים   להתגייס להצלחת ידידיהם הפוליטיקאים מהמפלגה הדמוקרטית מול אויביהם במפלגה הרפובליקנית.

זה עולמו הנפשי של אובמה ואלו האינסטינקטים הבסיסיים שלו. האויב אינו כוח זר ואלים אשר מתעב את אמריקה וערכיה. איתו יש לחפש גשר לשלום. האויב הוא בעל ההגמוניה, הגבר הלבן והמערבי המנסה לשמור על הפריבילגיות שלו, ועליו יש להכריז מלחמה.

אובמה היה נשיא טוב, כי על אף אינטואיציות אלו ,  שיכולות היו לחברו בקלות לשמאל הרדיקלי, הוא פעל בשנות כהונתו בצורה שקולה ומחושבת ושלט מהמיינסטרים.

בעת הדמדומים של ממשלו ובזמן שהתנהלות שקולה ומחושבת יצאה כליל מהאופנה כנראה נמאס לאובמה להשקיט את האינסטינקטים שלו. הוא נהג במועצת הביטחון בהתאם. העניש את אויבו נתניהו ותגמל את ידידיו ואוהביו, ג'יי סטריט ומעריציו הליברליים. הופתעתי למען האמת רק מכך שהסתפק בהימנעות ולא הורה לשגרירתו לתמוך בהחלטה חד משמעית.

מה משמעויותיה המעשיות של החלטה 2334? חיזוק למערכה משפטית בינלאומית שעלולה להיות, במוקדם או במאוחר, איום אמיתי על ישראל. למשל סנקציות על בנקים המעניקים משכנתאות בשטחים או איום בתביעה משפטית בהאג על מי ששותף להרחבת ההתנחלויות. ישנה אישה אפריקנית אחת, פאטו בנסודה, התובעת הכללית בהאג, שמסוגלת להפוך את מעמדה של המדינה לבוקה ומבוקה ולחולל משבר חסר תקדים ביחסים הבינלאומיים, על ידי יישום הדין הפלילי הבינלאומי על מפעל ההתנחלויות.

הנחמה היא שמעמדה של ישראל מבחינות רבות הוא חזק, ואיש בעולם המערבי אינו באמת מעוניין לצאת למלחמה שערה נגדה. אולם המנגנונים המשפטיים הבינלאומיים והמדינתיים הם בעלי כוח ואינרציה משל עצמם. ההימור הסביר הוא שיושג דיל. ממשלת ישראל תבלום לפחות במידת מה את המתנחלים בשטחים ואת הקדחת המשיחית האוחזת בהם. האיחוד האירופי ואיתו מדינות אחרות יסכימו בשקט לכך שההחלטה תישאר נטולת שיניים וירמזו לבית הדין הבינלאומי שמוטב לו להחריש. עבור נתניהו ההחלטה במועצת הביטחון מהווה פגיעה אנושה ביוקרה, אך גם הצלה מסוימת. גם בעידן טראמפ יהיה לו מקל לנופף בו מול המתנחלים כדי להסביר להם מדוע ישראל חייבת להכיר במגבלות כוחה, והוא אינו יכול לממש את פנטזיות הסיפוח והרחבת ההתנחלויות שכה יקרות להם.

התביעה נגד ישראל בהאג והמערכת הבנקאית

17 בינואר 2015

כבר כמה פעמים כתבתי בבלוג את השקפתי  שתביעת ישראל בפני בית הדין הבינלאומי בהאג מהווה רעידת אדמה במעמדה הבינלאומי של ישראל ותחייב שינויים מרחיקי לכת בהתהלותה בעניין מפעל ההתנחלויות.

אחת הנפגעות הקשות עלולה להיות מערכת הבנקאות בארץ. מערכת זו מממנת את ההתנחלויות באמצעות הענקת משכנתאות למתנחלים. הבנקים הישראלים הם בעלי שלוחות בחו"ל. כפי שמעידה פרשת בנק לאומי והעלמת המס בניו יורק, גם לאירועים שמתרחשים בשלוחות אלו יש השפעה קריטית על הבנקים, תיפקודם ויציבותם.

הכרזה על מפעל ההתנחלויות כפשע מלחמה תביא, בסבירות גבוהה, לסנקציות כלפי הגופים המממנים אותן, כלומר הבנקים הישראלים, וכלפי פעילותם בחו"ל. הפעם דווקא ארה"ב שבשנים האחרונות עושה חיים קשים לבנקאות הישראלית, לא תהיה מקור הבעיה. האמריקנים לא אישררו את אמנת רומא, מקור סמכות בית הדין הבינלאומי. הבעיה תבוא מארצות המערב האחרות שמבחינת מערכת המשפט שלהן, בית הדין הבינלאומי בהאג הוא בעל סמכות והשפעה.

אין אינטרס למדינות המערב להתנגש בעוצמה כזו עם מדינת ישראל, אולם לדעתי מכלול הנסיבות המשפטיות מעלה אותן על מסלול התנגשות איתנו שהוא בלתי נמנע.

השלום, החרם, המדינה הדו לאומית – היבטים כלכליים

3 בפברואר 2014

הדיון במתווה קרי להסדר עם הפלסטינים הפך לדיון כלכלי בעיקרו. האם כדאי לישראל לחתום על הסכם לפני שיבוא חרם נוראי והרסני שימוטט את כלכלתה. האם כדאי לישראל לחתום על הסכם כדי שתוצף בהשקעות ובשגשוג כלכלי שאין לו גבול.

בפוסט הזה אנסה, כמיטב יכולתי והבנתי, לפזר את הערפל מעל התסריטים הקוטביים ומעל סיפורי המעשיות השונים והמשונים. אבחן שורה של טענות שמועלות בעד ונגד הסדר ואדון בהיגיון, או בחוסר ההיגיון, שמאחוריהן.

הסכם שלום יזניק את כלכלת ישראל לגבהים חדשים

הטענה הזו מופרכת לטעמי. אנשים עושים פעולות כלכליות משום שהם חושבים שירוויחו. לא ברור מדוע מאזן הרווח וההפסד ישתנה בצורה דרמטית בעקבות הסכם שלום. המצב הביטחוני הנוכחי הוא טוב, ואף אם הסכם שלום ישפרו, השיפור לא יהיה משמעותי. לעומת זאת, במקרה הרע, שעליו מתריע רבות נפתלי בנט, ישראל תהיה חשופה מתמיד למתקפת טרור, שעלולה להמיט אסון על המשק ולהשבית את נתב"ג.

מדברים על הטבות דרמטיות מצד האיחוד האירופי. אם מסתכלים על מצבו של האיחוד האירופי כיום, נראה שאפילו לחברותיו אינו מסוגל לדאוג, כך שקשה לראות אילו גדולות ונצורות יחולל עבור כלכלה שאינה חברה בו, עם כל הרצון הטוב.

הסכם שלום יאפשר להפחית בהוצאות הביטחון

הוצאות הביטחון הן נטל על כלכלת ישראל, והפחתה שלהן היא מבורכת.  אבל מכיוון שישראל לא תתפרק מנשקה, וזאב לא יגור עם כבש גם אחרי חתימת הסכם שלום, ההבדל בהוצאות יהיה מינורי יחסית. גיוס החובה לא יבוטל ויצטרכו מערכות הגנה מטילים ומטוסי קרב. הרי גם ירידת האיום מצד מדינות ערב אחרי האביב הערבי לא גרמה לכך שהבלטות בתל אביב ירוצפו זהב.

החרם ימוטט את כלכלת ישראל

נסיבות שבהן חרם ימוטט את כלכלת ישראל הן רחוקות מאוד מאוד. אפילו בדוגמאות הספורדאיות לחרם כלכלי כיום, ההתמקדות של המחרימים היא בהתנחלויות. מגוחך להביע חשש לאור הפגיעה בכלכלת ההתנחלויות, ואז לבוא ולהציע כאלטרנטיבה הסכם שלום שיחריב כליל חלק נכבד מהן.

חרם כלכלי שיתמקד בגבולות ישראל בקו הירוק יכול להיות הרסני, כפי שהסנקציות הרסו את כלכלת אירן והביאו אותה אל שולחן הדיונים. אבל לגיבושו של חרם אפקטיבי כזה יידרש שיתוף פעולה של ארה"ב, האיחוד האירופי, סין, רוסיה, הודו, קנדה, אוסטרליה ומדינות גדולות אחרות. אף אחת ממדינות אלו לא מעלה על דעתה צעד כזה כרגע. אפילו האיחוד האירופי העוין בחלקו כולל בתוכו מדינות דומיננטיות ידידותיות שקשה להעלות על הדעת שיאפשרו גיבוש של חרם על ישראל שבקו הירוק.

אנחנו רחוקים מרחק שנות דור מחרם כזה. לכל היותר, אם באמת הוא יגיע וימוטט אותנו, נעשה ויתורים באותה עת קשה. לא ברור למה אנחנו צריכים להלך על עצמנו אימים כבר עכשיו. זה כנראה שיקוף של אותה רטוריקת קטסטרופה שמאפיינת את האליטה במדינתנו.

ישראל לא תעמוד בהוצאה הכספית על פינוי המתנחלים

כשבוחנים השלכות של הסדר במשקפיים כספיות, אם יתפנו 80 אלף מתנחלים וכל מתנחל יקבל בממוצע מיליון ש"ח (אומדן סביר ודומה לעלות ההתנתקות), העלות תהיה 80 מיליארד ש"ח, יותר מ-20 מיליארד דולר. זה המון כסף, אבל זה סכום סביר לחלוטין להסדר שמסיים סכסוך של מאה וחמישים שנה שעיני העולם נשואות אליו, ושהעולם יסייע לו כספית בנדיבות.  לשם השוואה, זה סדר הגודל של עלות אולימפיאדה. גם עלות ההקמה של הרכבת התחתית בת"א לא אמורה להיות נמוכה בהרבה.

אבל איני אוהב הסתכלות על ענייני מקרו מהזווית הכספית. השאלה האמיתית היא שאלת המשאבים. משמעותו של סכום הכסף האגדי תתבטא בעיקר בכך שיצטרכו לספק לתושבים המפונים מגורים חליפיים בהיקף גדול, וזה לא יהיה פשוט. הביורוקרטיה התכנונית החונקת תצטרך להתגייס לשם כך כפי שהתגייסה לקליטת העולים מרוסיה.  העובדה שהאליטות ששולטות בביורוקרטיה הזו (שופטים, יועצים משפטיים, מהנדסי ערים, פקידי אוצר, פקידי ועדות תכנון, פעילי ארגוני סביבה, עיתונאים המסקרים נושאי נדל"ן וכיוצא באלו), ירחשו ככל הנראה אהדה רבה להסכם יכולה לסייע לכך. מנגד עומדים הלקחים המרים מההתנתקות ומחוסר היכולת למצוא פתרונות מהירים למתיישבים שפונו אז.

הפיתרון החלופי העדיף הוא סיפוח השטחים ומתן אזרחות לתושביהם הפלסטינים

בימין הישראלי עלתה הצעת נגד לרעיון שתי המדינות. מתוך הבנה שאי אפשר להחזיק היום תושבים תחת כיבוש ובלי אזרחות, עלה הרעיון לספח את השטחים ולהעניק לתושביהם אזרחות. בין מקדמיו של הרעיון הזה נמצאים הפוליטיקאים רובי ריבלין וציפי חוטובלי, והפובליציסט אורי אליצור.  הרעיון הזה הוא דוגמה טובה לביטוי:"לשפוך את התינוק עם המים". מתוך רצון להיפטר ממה שנראה להם כסיוט המדינה הפלסטינית, מקריבים התומכים בו את המדינה היהודית, או את עצם קיומה של מדינה מפותחת בכלל במרחב שבין הירדן לים.

נחמיה שטרסלר כתב טור יפה על המשמעויות הכלכליות של מימוש הרעיון הזה. פירושו הוא שישראל לא תוכל להיחשב עוד מדינה מערבית מתקדמת, לא תוכל להעניק שירותי רווחה ברמה נסבלת לענייה, היהודים או הערבים. בכנסת כוחו של הסקטור הבורגני, "מעמד הביניים" של יאיר לפיד, ייחלש מאוד, והאינטרסים שלו לא יישמרו. יוטלו עליו מסים כבדים כדי לממן את הסקטורים האחרים. בארץ ישרור אי שקט מתמיד, האופייני למדינות שבהן איגדו שתי קבוצות אתניות המתעבות זו את זו בכותונת משוגעים אחת. בעוד הקיצוניים משני הצדדים נלחמים אלו באלו, במקרה הטוב במלחמה דמוגרפית באמצעות הרחם, ובמקרה הרע באמצעות תתי מקלע, החלום הציוני יעלה על מטוס לברלין.