Archive for the ‘השואה’ Category

ייחודיות השואה

24 באפריל 2017

הפסיכולוג האבולוציוני סטיבן פינקר חיבר את אחד מספרי העיון הטובים ביותר שנכתבו העוסק בירידת האלימות עם הדורות. האנושות עתה פחות אכזרית מאי פעם. כמה שורות בספר נראות מעט אנכרוניסטיות. הספר נחתם בתחילת האביב הערבי מעורר התקוות ובטרם מלחמת האזרחים הסורית והופעת דאעש. אבל בכללותו הספר מציג תזה מקיפה וחסונה, מגובה בסטטיסטיקות משכנעות – יש בעולם יותר מכבוד האדם וחירותו ופחות מהברבריות והאכזריות האפלה של ימי הביניים. אבל למי שמציג תזה כזו, מבוססת ככל שתהיה, תקועה עצם אחת – השואה. כיצד זה שהפשע הגדול ביותר בתולדות האנושות אירע לא מזמן יחסית, בימי חייהם של הזקנים שבינינו.

כאן מפתיע פינקר בכך שאומר שהשואה אינה ייחודית. ג'נוסייד הוא אירוע רווח מבחינה היסטורית. אפיזודות רבות כאלו נמנו בהיסטוריה הידועה. ברור שאי אפשר היה לטבוח בצורה כה שיטתית מבחינה טכנולוגית בטרם הומצאה הטכנולוגיה. גם מספר הקורבנות לא היה צפוי להיות כה רב בימים עברו כאשר האנושות מנתה מספר נפשות קטן בהרבה. אבל רעיון רצח העם הועלה ויושם במקומות רבים. יש הרי היגיון ברצחנות הזו. בהרג ובשביית הלוחמים של עם האויב בלבד מרוויחים ניצחון מוגבל, לכמה שנים. בהרג ילדיהם ונשותיהם מרוויחים ניצחון אולטימטיבי, רב דורות. אסטרטגיה אבולוציונית מנצחת. 

פינקר מוצא היבט אחר שבו השואה ייחודית, אשר מתיישב עם התזה שלו. התגובה שעוררה השואה. בעבר אפיזודות של ג'נוסייד, כמו שנעשו כלפי הילידים בעולם החדש, נתפסו כטבעו של עולם וכחלק מהתנהלותו הנורמלית. הקורבנות לא מצאו טעם בסיפור סיפוריהם. מה הפואנטה בתיאור חולשתך והשפלתך. עד המאה העשרים רק קולם של החזקים נשמע. החל מהמאה העשרים גם לחלשים יש קול. "מי זוכר את רצח הארמנים", אמר היטלר בטרם החל בג'נוסייד משלו. איש לא יאמר היום את המשפט:"מי זוכר את השואה". כולם זוכרים את השואה, מאחר שקיומה מערער ומחריד את תפיסת העולם המודרנית שלנו. מעשי רצח העם של ימים עברו לא סתרו בצורה חדה את הנורמות אז.

מודעות פרסומת

הרצל צדק

31 בינואר 2016

חוזה המדינה תיאודור הרצל לא היה לאומן רומנטי. לא הקסם בשיבה מחודשת של עם ישראל לארץ ישראל שבה אותו. הוא היה מוכן להתפשר על אוגנדה או מוטב, ארגנטינה. הוא גם לא היה מונע מחיבה למסורת ורצון למנוע התבוללות. מקורותיו היו במשפחה מתבוללת חילונית, ואף שהקפיד לכבד את הדת בפומבי, לא עניין מיוחד בה הניע אותו. בשלב מוקדם בפעילותו שקל לקדם התנצרות המונית של יהודים אך נרתע מלהיות זה שיקטע שרשרת היסטורית בת מאה דורות.

מה שהניע את הרצל היה דבר אחד עיקרי: החשש לביטחונם הפיזי של היהודים. הוא ניבא התפרצות אנטישמית מחרידה וביקש למצוא ליהודים ארץ מקלט בטרם תתרחש. ארבעים שנה אחרי מותו מחנה ההשמדה אושוויץ פעל במלוא התפוקה והראה כמה צדק בתחזית הפסימית שלו. אולי נכון לזכור את הרצל כמי שניבא את השואה לא פחות מאשר לזוכרו כחוזה המדינה. בצדק כתב יוסי ביילין, "יותר משחזה הרצל את מדינת היהודים, הוא חזה את השואה". השואה הייתה אירוע בלתי נתפס שמי יכול היה לחזותו, ואף על פי כן הרצל צפה התרחשותו מראש. הטרגדיה היא שאף שהערכותיו הקדימו בארבעים שנה את האסון, עלה בידו להציל רק מיעוט מבין יהודי אירופה. ובכל אופן זה אינו הישג של מה בכך, כל מי שאחד מהוריו או מהורי הוריו הגיע לארץ ישראל מאירופה בפרק הזמן שבין הקונגרס הציוני הראשון לבין השואה חייב להרצל הכרת תודה אין קץ.

תמיד חשבתי שהנימוק ההרצליאני לקיום המדינה כבר אינו בתוקף ואולי אפילו התהפך לגמרי. ארצות המערב אימצו לעצמן משנה הומניסטית ושוויונית, יהודיהן חייים ברווחה ובשקט, ודווקא ישראל, המדינה שקמה כדי לתת ליהודים ביטחון, היא מדינה של פצצה אחת שקל לדמיינה מושמדת או לפחות נפצעת אנושות באבחה אחת של שימוש בנשק להשמדה המונית.

מה שמתרחש בעולם לאחרונה מצדיק מחשבה נוספת. אולי, גם אחרי יותר ממאה שנה, הרצל עדיין צודק.
ההתרחשות העיקרית היא כמובן ההגירה המוסלמית לאירופה. הגרמנים מאפשרים הגירה כדי לבטא נדיבות כלפי זרים ולהתנקות מאשמת השואה, אך האבסורד הוא שההגירה הזו תהיה אסון לקורבנות השואה עצמם ולצאצאיהם. בכל מקום באירופה שבו יש ריכוז אוכלוסיה מוסלמי גדול, יהודים אינם מרגישים בטוחים. גם בארץ הערבוב בין יהודים למוסלמים אינו מוליד ביטחון ומדי יום שומעים על עוד פיגוע. אך יש הבדל בין זה לבין מצב שבו מיעוט קטן במדינה ענקית יודע שהוא מסומן בשל יהדותו.

התרחשות אחרת שאינה מבשרת טובות היא הצלחתו של דונלד טראמפ בקמפיין הרפובליקני. טראמפ אינו אנטישמי בשום פנים ואופן. בתו התגיירה והפכה ליהודיה שומרת מצוות. המעגל החברתי והעסקי שלו מורכב משיעור עצום של יהודים. אבל בין תומכיו של טראמפ יש לא מעט אנטישמים ומאמינים בעליונות הגזע הלבן הארי. אם טראמפ ייבחר לנשיא סביר להניח שיהיה אוהד ונוח לישראל יותר מאובמה, אבל העיקרון הוא הדבר הרלוונטי כאן. מועמד לנשיאות בנה את הקמפיין שלו על סימונו של מיעוט ועל השמצתו והדבר משתלם לו לעת עתה ובגדול. במקרה זה היה מדובר במהגרים היספניים ומוסלמים. מי יבטיח שבעתיד אצל מועמד אחר לא תופנה האש כלפי יהודים. היהודים הם הרי בנקאים, ובנקאים הם תמיד שנואים, בפרט בתקופות משבר ושפל שעוד יגיעו. טראמפ בונה את הקמפיין שלו כהתרסה נגד הממסד הרפובליקני, והממסד הזה הוא יהודי במידה לא מבוטלת. ג'סי ג'קסון, הכומר השחור שהתמודד ב-84' על מועמדות המפלגה הדמוקרטית הסתבך בכמה הערות אנטישמיות. לטראמפ זה מן הסתם לא יקרה, אם הוא רוצה לפגוש את נכדיו. אבל בחוג התומכים הנוכחי של טראמפ כמו גם בחוג תומכיו של ג'סי ג'קסון דאז יש תופעות של אנטישמיות עמוקה.

מי שחי היום כיהודי בגרמניה, צרפת או שוודיה, ייתכן שיהיה חכם מבחינתו למהר לארוז מזוודות. למי שחי בארצות הברית יש אופק בהיר בהרבה, אבל הוא יהיה שאנן אם לא יחוש לפחות טרדה קלה מתופעת טראמפ. בהתפרצויות האנטישמיות ובעלילות הדם בימי הביניים כשהאליטות איבדו שליטה על ההמונים היו היהודים  בצרה צרורה. הזמנים השתנו אך ייתכן שפחות מששיערנו.

קדחת השטויות והשאיפה לתיאוריה האחת

21 באוקטובר 2015

לאחרונה אוחזת במפלגה הרפובליקנית בארה"ב קדחת של אמירות שנויות במחלוקת בהקשר לאירוע הנורא בתולדות העם שלנו, שואת היהודים באירופה. בן קרסון מיודענו למשל טען שאם בגרמניה היה תקף חוק כדוגמת התיקון השני לחוקת ארה"ב המבטיח את הזכות להחזיק נשק, היטלר לא היה מצליח להשמיד היהודים.

נתניהו הוא רפובליקני עד לשד עצמותיו. לא פלא שכאשר מגפה אוחזת בעמיתיו, הוא נדבק. אתמול בנאום בקונגרס הציוני הכריז על חידוש היסטורי מרתק משלו: היטלר לא רצה להשמיד את היהודים עד שהמופתי לא שכנע אותו. אלמלא המופתי היה היטלר מסתפק בגירוש היהודים ולא מקצין עד כדי השמדתם הכוללת. המטרה הגלומה בדבריו של נתניהו היא להעצים את חלקם של הפלסטינים בשואה, אך הטיעון שלו סותר את השכל הישר: האם באמת היטלר והצמרת הנאצית קיבלו הכרעה היסטורית כה קריטית על פי דרישתו של איזה כהן דת מוסלמי מהמזרח התיכון? מופרך על פניו.
באופן אירוני בעבר מי שתמיד נהנו להציג את השתלשלות האירועים ככזו אלו דווקא החוגים החרדיים האנטי ציונים. המופתי גרם לשואה ואם ממשיכים את המעגל הלאה, אז מי שחולל את השואה הוא מי שהרגיז את המופתי, ואלו כמובן הציונים.

זה נכון שהמופתי היה אנטישמי ארסי, תומך בנאציזם ובהחלט ייתכן שסיכל מאמצי הצלה שנעשו כדי לחלץ אלפי יהודים על ידי הבאתם לארץ ישראל. ראיות לכך עלו במשפט אייכמן. מכאן ועד ייחוס השואה למופתי בפרט ולפלסטינים בכלל הדרך ארוכה מאוד, ורק בעלי נטיה לקונספירציות ולהזיות בשירות השקפת עולמם יכולים לדלג עליה בקלילות כזו.

מזווית אחרת הניסיון להדביק את השואה לאשמה ערבית מוסלמית דומה למה שעשה איינשטיין כשניסה למצוא תיאוריה אחת שתסביר את כל חוקי הפיזיקה. יש קסם באחידות. זה מפתה להסביר שכל הצרות הגדולות מאז ומעולם נבעו ממקור אחד. לא רק שתיאור כזה משרת את האג'נדה האנטי איסלמית, הוא גם הופך את ההיסטוריה ואת העולם לאלגנטיים וסימטריים. היהודים הפכו את אלוהים לאחד וכך יצרו את המונותאיזם. כמה אלגנטי להפוך גם את השטן לאחד ולתלות מקור כל רעה גדולה, אפילו השואה באירופה, באיסלאם.

השמאל כמובן עושה בדיוק ההיפך – השטן שלו זה הגזענות של האדם הלבן. גם היום, כאשר אנטישמיות אירופית לבנה היא בעיה מינורית במערב אירופה, ואילו הבעיה האמיתית היא המוסלמים שם, השמאלנים יתקשו להודות בכך. מבחינתם השטן הוא תמיד אחד. זה הגזען הלבן ולא ייתכן שהתהפכו היוצרות.

במציאות אין אחידות מלאכותית שכזו, והמציאות מסובכת ומורכבת. לא כל הצרות נגרמות מאותו מקור שגרם להן בעבר, ולעתים הדברים מתהפכים ממש. ואני מרבה לכתוב בבלוג על כך גם בהקשר הכלכלי. האינפלציה הייתה אסון בשנות השבעים והשמונים, אבל היום האסון הוא דווקא הפחד המופרז מהאינפלציה. מקור השפע והשגשוג של העולם המערבי הוא הקפיטליזם והחירות הכלכלית, אבל אין זה אומר שחירות כלכלית ללא מעצורים תמיד תעשה רק טוב. לפעמים היא תיצור נסיבות שיעודדו ניצול וסבל אנושי מיותר. החוק הכללי היחיד שתמיד נכון הוא שצריך להשתדל לחשוב על כל דבר ודבר באופן פרטני, וכמובן – לגבות את המחשבה בראיות עובדתיות.

אין שואה, אין מדינת ישראל?

14 באפריל 2015

יש סוג מסוים של ספרות היסטורית שלא כל כך פופולארי בשפה העברית, ואילו בשפה האנגלית הוא ז'אנר פורה ביותר – ההיסטוריה החלופית, כלומר תיאור מהלך ההיסטוריה אם אירועים כאלו ואחרים שבפועל קרו לא היו קורים או היו מתרחשים באופן אחר. זו כתיבה היסטורית שמנסה לענות לשאלה "מה היה אילו". למשל מה היה קורה אילו הדרום היה מנצח במלחמת האזרחים האמריקנית, מה היה קורה אילו יפן הייתה נכבשת בידי הסובייטים במלחמת העולם השנייה.

על אף שהדיון ההיסטורי החלופי לא כל כך מפותח בארץ, יש שאלה אחת ששייכת אליו שכן מועלית לעתים קרובות: האם מדינת ישראל הייתה קמה ללא השואה? אחרי הכול בהפרש זעיר מפרספקטיבה היסטורית קרו שני המאורעות הגדולים ביותר בתולדות היהודים מזה אלפיים שנה: השואה והקמת מדינת ישראל. טבעי לתהות על מידת הקשר ביניהם.  חיפשתי בגוגל ויש לא מעט דיונים ברשת בנושא, למשל כאן וכאן וכאן, ונראה שהם נוטים לכיוון הטענה שמדינת ישראל לא הייתה קמה ללא השואה. מצאתי נימה חד משמעית במיוחד בדבריה של מומחית להארה ולמדיטציה:

אני מדגישה, ישראל לא היתה קמה לולא השואה, ואני מתייחסת לא לרמה הפרקטית, שגם היא חשובה, אלא ברמה האנרגטית קוסמית.

לצד מומחי המדיטציה גם היסטוריונים מקצועיים מביעים את דעתם. יהודה באואר קובע כי מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אלא למרות השואה. בין מיליוני יהודי פולין שנספו בשואה היו רבים שהיו מעוניינים להגיע לארץ. לא היה טוב להם במיוחד בארצם גם לפני השואה. באואר גם מציין שמדינות האו"ם שתמכו בקבלת תוכנית החלוקה לא הבליטו במיוחד את השואה בטיעוניהן. עם זאת ניתן למצוא גם נימוקים היסטוריים לכך שהשואה תרמה להקמת המדינה, למשל העובדה שהשואה היטתה את דעת הקהל בארצות הברית, הן הכללית והן היהודית, לטובת הקמת המדינה.

לעולם לא תהיה תשובה חד משמעית לשאלות של היסטוריה חלופית, אבל לי נראה שהקייס התולה את הקמת מדינת ישראל בשואה הוא חלש. מצד אחד, ערב מלחמת העולם השנייה הציונות הייתה כבר בת ארבעים שנה והיה קיים בארץ ישוב יהודי משמעותי. מצד שני, לקריסת הקולוניאליזם אחרי מלחמת העולם השנייה אין קשר רב לשואה וגם הקשר שלו למלחמת העולם מוגבל. כלומר ברורים שני דברים: היו הרבה יהודים בארץ, ובריטניה לא הייתה נשארת לשלוט בארץ לנצח. אם כך בהכרח הייתה פורצת מלחמת אזרחים בין יהודים לערבים. היהודים לא היו יכולים להרשות לעצמם להפסיד, פן ייטבחו ויישחטו בידי הערבים באכזריות שהייתה היטלריסטית גם בעולם ללא היטלר. גם אחיהם הרבים בתפוצות, שבעה מיליון באירופה לבדה בעולם ללא שואה, לא היו עומדים מנגד בתסריט כזה.

אבל בעוד שסביר להניח שמדינת ישראל הייתה יכולה לקום ללא השואה, יש שני מאורעות היסטוריים אחרים שהתרחשו במחצית הראשונה של המאה ה-20 ויכולים היו בסבירות גבוהה לדון את הציונות לכישלון, אך באותה הזדמנות גם למנוע את השואה. מאורע אחד הוא החלטת ארצות הברית להגביל את ההגירה אליה באמצע שנות העשרים. אם ארצות הברית הייתה נשארת פתוחה להגירה חופשית במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים, הציונות לא הייתה כה אטרקטיבית מבחינת רוב היהודים פרט לקומץ אידיאליסטים סוציאליסטים. רק כדי להמחיש את מימדי ההגירה היהודית לפני הגבלות ההגירה – בשבע השנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה הגיעו לארה"ב למעלה מחצי מיליון יהודים. בתרחיש שבו ההגירה הייתה ממשיכה בקצב כזה כנראה גם לא הייתה מדינת ישראל וגם לא הייתה שואה. הנאצים לא היו מגיעים לפתרון הרדיקלי לבעיה היהודית שבוצע בשואה אם פשוט היו יכולים לבעוט את היהודים לעבר אמריקה. אם כמעט כל היהודים היו מוצאים מקומם באמריקה, תחילה יהודי אירופה ובסופו של דבר גם יהודי המזרח, הייתה עולה שאלה לגבי ההישרדות הרוחנית של היהדות: האם בכלל  יכולה להישאר יהדות חילונית ללא הציונות או שמא כל יהודי צריך לבחור בין הקפדה על מצוות הדת לבין התבוללות.

אפשרות שנייה שהייתה יכולה להטיל צל כבד על סיכויי התממשותה של הציונות היא האפשרות, הסבירה לכאורה יותר מהמציאות שהתממשה בפועל, שמלחמת העולם הראשונה לא הייתה פורצת או לחילופין שבריטניה הייתה נותרת נייטרלית במהלכה. אם המתנקש הסרבי גברילו פרינציפ היה מפספס את הארכידוכס פרנץ פרדיננד ורעייתו או אם ממשלת בריטניה הייתה מחליטה להניח לגרמנים לכבוש את כיבושיהם, ארץ ישראל הייתה נותרת בשליטה עותומאנית.  השליטים המוסלמים שלה לא היו מעלים על דעתם להנפיק מסמך דמוי הצהרת בלפור, וגם לא במהירות היו נוטשים את הארץ. מגמת הדה קולוניזציה הייתה נשארת נחלת מדינות המערב, אם בכלל. התרחיש הזה, שמצד אחד היה מבטל את התגשמות החזון הציוני, היה צופן בחובו גם ברכה גדולה: ללא תבוסה גרמנית במלחמת העולם הראשונה, לא היה חווה העם הגרמני השפלה מרה בהסכמי ורסיי, וסביר להניח שדמות כמו היטלר הייתה נותרת בשוליים הקיצוניים וחסרי החשיבות של החיים הפוליטיים.

בטענה שהשואה הביאה להקמת המדינה יש אלמנט פרובוקטיבי וקשה לעיכול. היא גורמת לשומע לחוש כאילו הוא צריך ללחוץ על כפתור דמיוני שבו יהיה עליו לבחור בין זוועות השואה לבין ויתור על הקמת המדינה. זהו כמובן רק משחק של הדמיון. הרי אפשר לבנות תסריטים אין קץ שבהם ההיסטוריה מכילה רק את האלמנטים החיוביים ולא השליליים. ובכל אופן, אם נתעקש להמשיך עם דרך החשיבה שלנו על ההיסטוריה החלופית, נגלה שיש כפתורים דמיוניים כאלו שהיו מאלצים אותנו לבחור בין שתי האפשרויות, רק שהם קדמו לשואה עצמה ונמצאים בנתיבים שהובילו אליה ואל הקמת המדינה.

הסיבה הראשונית לשואה

27 באפריל 2014

השואה היא תהום אפלה בהיסטוריה של עמנו ושל האנושות. לא מעט נכתב על הקושי להסביר את התרחשותה ואת הנסיבות שאיפשרו זוועה כזאת. בין אלו שניסו לתת הסבר יש שדיברו, כמו דניאל יונה גולדהאגן, על אנטישמיות מעוגנת באופי הגרמני. אחרים, כמו חנה ארנדט, דיברו על הקלות שבה זוועות יכולות להתבצע במסגרת ביורוקרטית. כל אלו הסברים שראויים לתשומת לב, ובכל אופן ברור שעל אף האמת הגלומה בתיאוריות אלו, השואה לא הייתה מתרחשת אלמלא היה אדולף היטלר עולה לשלטון ב-1933. לפיכך אי אפשר להבין את הסיבה הראשונית לשואה מבלי להבין את הנסיבות שאיפשרו להיטלר לעלות לשלטון אז.

והתשובה, מהפרספקטיבה של מדע הכלכלה המודרני, אינה קשה. בשנים שקדמו לשנת 1933 הונהגה בגרמניה מדיניות של צמצום בכמות הכסף וירידת מחירים (לא אינפלציה אלא דפלציה. המדיניות ההיפר אינפלציונית המפורסמת בגרמניה הסתיימה כבר הרבה קודם לכן).  מדיניות זו גרמה לאבטלה עצומה והולידה יאוש, זעם ואנטישמיות.

אם הייתה מאומצת אז גישה של הדפסת כסף, בין אם לפי הגישה הקיינסיאנית שתומכת בהדפסת כסף ממשלתית, ובין אם לפי הגישה המוניטריסטית של מילטון פרידמן שתומכת בהדפסת כסף בידי הבנק המרכזי, כמעט אין ספק שהאבטלה הייתה יורדת בגרמניה במהירות והיטלר היה הופך להערת שוליים.

הרבה פעמים שומעים את אלו המפקפקים ומטילים ספק ביכולת של פתרון קוסמטי לכאורה כמו הדפסת כסף לשנות דברים לטובה. אבל קשה לחשוב על שינוי לטובה גדול יותר מאשר השינוי שהיה נעשה אם היה בהנהגת גרמניה מישהו שהיה מבין כלכלה לאשורה בתחילת שנות השלושים ופשוט לוחץ במלוא הכוח על הכפתור של המדפסת.