Archive for the ‘המצב הביטחוני’ Category

ראשון אלו שלא היו ראשי ממשלה

28 באוגוסט 2016

עם מותו של פואד בן אליעזר נקבעת היסטוריה קטנה: הוא הפוליטיקאי הראשון בתולדות המדינה שעמד בראשות מפלגת העבודה ולא הפך לראש ממשלה. מאוד סביר להניח שבעתיד יצטרפו אליו מבחינה זו עמרם מצנע, עמיר פרץ, שלי יחימוביץ' ובוז'י הרצוג, אך זה עניין לעתיד ולעת עתה קיים סיכוי תיאורטי מבחינתם להגיע לקודקוד המדינה. אבל פואד הוא הראשון שניתן לומר בוודאות שהפר את רקורד הזהב של בן גוריון ושרת, לוי אשכול וגולדה, רבין ופרס וגם אהוד ברק. שלא כמוהם הוא לא הצליח למנף את הנהגת המפלגה להנהגת המדינה. ודי ברור מדוע – פואד כיהן בתקופה שבה חזון השלום המזוהה עם מפלגת העבודה ספג מפלה קשה. המון ישראלים (ביניהם אני כותב הבלוג), שהייתה להם קודם לכן זיקה לשמאל המדיני, נטשו אותו אל מול גל המתאבדים, הרצחנות הפלסטינית חסרת הבושה, ואל מול הסרבנות שהפגינו הפלסטינים כלפי הפתרון הנדיב שהוצע להם. כשר ביטחון היה שותף למדיניות הבזבזנית בחיי אזרחים של אריק שרון שקבע כי הבלגה היא כוח. למוד טראומת מלחמת לבנון הגיב שרון על פיגועים בהפסקות אש חד צדדיות. אולם אחרי שהפיגוע במלון פארק הגדיש את הסאה, הוביל פואד כשר ביטחון את אחת ההכרעות הצבאיות המרשימות ביותר בתולדות המלחמה בטרור – הכנעת הטרור הפלסטיני בחומת מגן ובפעילות הצבאית שאחריו.

פואד היה ביטחוניסט ערמומי, לא יונה צחורה, אך אפילו לו לא היה סיכוי לרכוש את אמון הציבור הישראלי במציאות שאחרי קריסת תהליך השלום. הקריסה ההיא התרחבה מאז לקריסת המרחב הערבי כולו, והאנרכיה שצה"ל הצליח למגר אז בדי עמל מיהודה ושומרון כבר מזמן הגיעה לשערי דמשק. את המציאות הזו לא חזתה מפלגת העבודה. נביאיה וחוזיה ראו בעיני רוחם מציאות הפוכה. דרכה של המפלגה הגיעה למבוי סתום קצת לפני שזיכתה את פואד בקדנציה קצרה בראשה.

לא באים סכינאים מעזה, לא באות רקטות מהגדה

13 באוקטובר 2015

בקרב המיינסטרים היהודי יש שתי גישות סותרות להתמודדות עם הסכסוך הישראלי פלסטיני. הגישה האחת קוראת להפרדה בין יהודים וערבים, ואילו הגישה השנייה קוראת לחיים משותפים שבהם היהודים ישלטו בערבים בזכות עליונותם הצבאית.

אירועי קיץ 2014 המחישו את מגבלותיה של הגישה המפרידה. ישראל התנתקה מעזה. לא באים מעזה סכינאים ולא מחבלים מתאבדים, אבל לא היה די בכך כדי לסכל כליל את האיומים שמעבר לגדר. אפשר לחפור מנהרות מתחת לגדר ואפשר לירות רקטות מעליה. איומים אלו הובילו למבצע צבאי שבו נהרגו 72 חיילים ואזרחים.

אירועי סתיו 2015 ממחישים את מגבלות הגישה התומכת בחיים משותפים – במצב ביהודה ושומרון שבו היהודים והערבים חיים יחד ללא חציצה, יש ליהודים שליטה ביטחונית והיא מונעת רקטות ומנהרות. אפשר גם לנצל את עליונות הצבא והשב"כ כדי לפרק מעבדות נפץ ולאסוף רובים, אבל מה ניתן לעשות מול גל של נערים עם סכינים וכוונות רצחניות? אפילו מתן זכויות וביטוח לאומי לא עוזר, כמו שמתברר מכמות המפגעים שמוכנים לפגע אחרי 48 שנים של מתן קצבאות ביטוח לאומי במזרח ירושלים ואפילו כשהם מועסקים בחברה ישראלית.

יש פיתרון אפשרי שמשלב את המיטב בכל העולמות – המשך הכיבוש הצבאי בשטחים, תוך פירוק התנחלויות מבודדות והוצאת מחנות הפליטים במזרח ירושלים מחוץ לגדר. אבל זה לא משהו שניתן לקוות לו בקרוב. יש מכשולים פוליטיים ומשפטיים עצומים שימנעו את יישומו.

עמוס עוז לא נמצא בפרטים הקטנים

13 במרץ 2015

עמוס עוז נשא דברים חשובים בכנס במכון לביטחון לאומי בחודש שעבר – משהו שהוא יותר מלקט אמרות שמאל בנאליות, והדברים פורסמו עכשיו גם במאמר בעיתון הארץ. באמת מניפסט חשוב, אפילו בעל ערך היסטורי, על האסטרטגיה המדינית והביטחונית שעל ישראל לאמץ לטעמו. בעיקר הדברים אמנם עוז חוזר בסך הכול על טענה ידועה ומרכזית בחוגי השמאל והמרכז – הסכנה בכך שאם לא נתגרש מהפלסטינים, בעתיד תהפוך ישראל למדינה ערבית, אך מנסח אותה בנימה מרשימה של בהירות ושכנוע.

מצד אחד, עוז צודק לחלוטין. מציאות דו לאומית היא הסכנה הגדולה מכולן. ישראל תוכל להתגבר על סכנות ביטחוניות קשות, כפי שהיא מתמודדת עם שלטון חמאס בעזה ושלטון חיזבאללה בדרום לבנון וכפי שהתגברה על פיגועי האוטובוסים והמסעדות, אך לא תוכל להתמודד עם מצב שבו העיקר חסר מן הספר – אין רוב יהודי מוצק במדינה. המשיחים של הניצחון הדמוגרפי היהודי מדברים הבל כשהם מתפארים בילודה היהודית שמגמדת את הילודה הפלסטינית. כפי שהסברתי בפוסט אחר, לא ניתן לסכן את עצם קיומה של הציונות על סמך נתוני נגזרת שנייה דמוגרפיים, וגם אם האופטימיים צודקים, יכולים לחלוף מאה שנה או מאתיים שנה עד שניתן יהיה לבסס פיתרון מדיני סביר על סמך יתרון הילודה היהודית, ואין לנו את הזמן הזה.

המסקנה הברורה מסכנת המדינה הדו לאומית היא שבניית התנחלויות מחוץ לגושים הגדולים היא חוסר אחריות מוחלט, אולם לעוז, כמו לשמאל הישראלי, יש מסקנה יותר גורפת – הוא קורא לפתרון בדמות הקמת מדינה פלסטינית כאן ועכשיו. אך אגב כך הוא בז לפרטים הקטנים. כאילו מה לאיש חזון, לסופר ראוי לנובל ולפרטים זניחים. יבואו טילים מקלקיליה? יכולים לבוא גם טילים מפקיסטן, הוא כותב, והרי לא נכבוש כל מקום שיש ממנו טילים. אבל אלוהים מצוי בפרטים הקטנים, ולימוד שקדני של הפרטים הקטנים אומר שיש הבדל עצום בין סכנת טילים בליסטיים שניתן להרתיע, שניתן ליירט, שניתן לצוד, שעולים כסף רב למשגריהם ושניתן לגבות מחיר כבד מהמדינה שמשגרת אותם לבין רקטות תלולות מסלול שכל פרחח חסר אחריות בשטחים יוכל לשגר מרחוק עם טיימר לעבר מטוסים בנתב"ג. אולי תומצא עוד כיפת הברזל המושלמת שתהפוך את החשש ללא רלוונטי, אך היא עוד רחוקה מאוד.

כדי להזהיר מפולחן הר הבית הוא מציין בצדק שזהו המקום שיכול לגרור אותנו לעימות עם כל העולם המוסלמי, אבל שוכח את הצד השני של המטבע – אם הר הבית הוא חומר נפץ כל כך מסוכן, כפי שהוא באמת, צריך לשמור מכל משמר על הסטטוס קוו שם. הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, ומחבליה יהיו בעלי גישה חופשית להר הבית, משם יוכלו לרסס את רחבת הכותל, יכולה להעלות בלהבות את המזרח התיכון לא פחות משינוי של הסטטוס קוו לטובת התפילה היהודית.

בנוסף, ובלי קשר רב לעניין המדינה הפלסטינית, אבל כנראה מתוך עוינות כללית לראש הממשלה נתניהו ומשנתו (להבדיל מדברים יפים שדוד גרוסמן אמר בנושא), עוז חש צריך לגמד את עניין הגרעין האיראני, באומרו:

עוד כמה שנים כל מי שירצה בנשק להשמדה המונית, יוכל להשיג אותו. גם כאן, הקבוע צריך להיות עוצמת ההרתעה של ישראל, ואילו יכולותיהם של אויבינו, יכולות גרעיניות ואחרות, הן עניין משתנה, שאינו תלוי בנו בסופו של דבר

מי שבאמת חושב כמו עוז צריך לבנות לעצמו חללית למאדים. המאזן הגרעיני בין שני הגושים בתקופת המלחמה הקרה התקיים על בלימה, ובהחלט אפשר לדמיין תסריטים אלטרנטיביים של קטסטרופה. בעולם שבו דעאש ודומיהם ישיגו את הפצצה אי אפשר יהיה לנהל חיים כלל וכלל, וספק אם ניתן יהיה לשמור על מאזן הרתעה יציב גם עם גורם מטורף מעט פחות כמו המשטר האיראני. בצדק נתניהו מבין שצריך לעשות כל מאמץ ובכל מחיר כדי למנוע את הגעתו של עולם כזה.

עמוס עוז אדם חכם וכותב מבריק, אבל נראה לי שהאסטרטגיה שהוא מתווה היא כמו סימון המטרה אחרי יריית החץ. ראשית הוא שומע לאינטואיציות השמאלניות שלו, התומכות בנסיגה משטחים ובפייסנות כלפי תוקפנים, ולאחר מכן הוא מנסה להסביר מדוע מה שהורו לו האינטואיציות השמאלניות הוא אסטרטגיה טובה. בזה הוא דומה כמובן למתנגדיו המרים מהימין שמתוך אינטואיציות של כיבוש ורצון בעוצמה לאומית קוראים לכבוש ולספח, ובכך בסופו של דבר מגיעים בדרך עקלקלה לחזון נוסח קדאפי על מדינה דו לאומית משותפת ליהודים ולפלסטינים שמשמעותה חורבן הציונות.

החרדות של חיים בן שחר אינן החרדות הנכונות

7 בספטמבר 2014

הכלכלן הוותיק פרופ' חיים בן שחר פורט את פחדיו בכתבה בכלכליסט. לפי בן שחר, על ישראל קיים סיכון ביטחוני חמור ביותר, בפרט מצד טילי החיזבאללה, והיא תזדקק להגדלת תקציב הביטחון. הגדלת התקציב ללא הטלת מסים תביא להגדלת הגרעון ולחזרת האינפלציה האיומה מהעבר. על כן הוא קורא כבר עכשיו להטיל עוד מסים במטרה לשמור על הגרעון כפי שהוא ולממן את הוצאות הביטחון. המסר החשוב הנוסף שהוא רוצה להעביר הוא שעל ראש הממשלה נתניהו לחתור להסדר מדיני במטרה להסיר את הסכנה הביטחונית. 

מוזר שעם כל כך הרבה פחדים, דווקא מהפחד הברור מאליו, לאור אירועי העשורים האחרונים, בן שחר אינו מפחד: שהסדר מדיני יכלול נסיגות שרק ירעו את מצב הביטחון ויביאו את נקודת הפתיחה של המלחמה הבאה להיות גרועה וקשה יותר. גם לא ברור כיצד בכלל ניתן להשיג הסדר מדיני עם גורמים שבמוצהר אינם מעוניינים בכך כלל כמו אירן, חיזבאללה וחמאס.

מוזר גם שאינו מפחד מפחד אחר, שגם הוא נראה הרבה יותר ברור ותואם למציאות הנוכחית. שאיננו עומדים בפני עליה מטורפת של מחירים, אלא דווקא בפני דשדוש ודיפלציה. לא בפני עלייה עצומה בריביות, אלא בפני הישארות שלהן על רצפת ריבית האפס. מצב זה גם הוא לא חף מצרות, מאחר שהוא חונק את כל המשק מחד, וממקד את כל עליות המחירים בסקטור הנדל"ן מאידך.

בקיצור, בן שחר מפחד מכל מיני דברים רחוקים, במקום לפחד מהדברים הברורים מאליהם שאנו רואים כיום בעיניים. הפתרון שלו, להעלות מסים כאן ועכשיו, הוא על גבול המגוחך. אם נצטרך להוריד את רמת החיים במדינה כדי לממן את הוצאות הביטחון, תמיד נוכל לעשות זאת. אפשר יהיה להמשיך לנהל חיים במדינה גם עם מע"מ של 25% למשל, אף אם זה יהיה מבאס. אבל מה בוער להעלות מסים כאן ועכשיו, כאשר אין כל בעיית אינפלציה ואין כל בעיית גרעון – הריביות על הגרעון הן הנמוכות בתולדות המדינה, ואילו הבעיה האמיתית היא ההאטה והדשדוש של המשק. הדבר דומה לאדם שאוסף דליי מים לביתו כדי להתכונן לסכנה של שריפה, בזמן שבו הנהר עולה על גדותיו והסכנה הנראית לעין היא דווקא הצפה. תמיד אפשר לפחד משריפה שתבוא בעתיד, אבל לא מתעסקים בספקולציות על סכנות עתידיות כשהן מפריעות להתכונן לסכנה הברורה והמיידית בהווה.

המערכה בעזה: מסקנה עגומה מניתוח תמריצים

21 ביולי 2014

בבלוג זה אני מדגיש את חשיבותם של תמריצים. תמריצים אינם חשובים רק כשמנסים להבין את הכלכלה. הם חשובים לא פחות כשמנסים להבין יחסים בין אומות. כשמדובר בנושאים כלכליים קל להבין מהו התמריץ המרכזי שמניע אנשים – השגת כסף, וכמה שיותר. כשמדובר בנושאים לאומיים התמריץ הוא פחות ברור ותלוי בתרבות הלאומית. ברור למשל שבשביל החברה הישראלית שמירה על חיי אדם היא תמריץ משמעותי יותר מאשר הוא עבור החברה הפלסטינית. ומנגד, כבוד לאומי או שמירה על טריטוריה הם תמריצים חשובים פחות לישראלים מאשר לפלסטינים.

ניתוח תמריצים במערכה הנוכחית חושף את התמונה הזו:

ראש הממשלה נתניהו: רוצה שקט ארוך טווח. אינו מעוניין לשלוט בעזה מחדש. רגיש לאובדן חיילים. רגיש לרצון הנשיא אובמה.

הנהגת חמאס: רוצה לפתוח את המצור על עזה מבלי לאבד זהות הארגון כארגון טרור. תסכים לשלם מחירים עצומים בחיי אדם עבור הגשמת מטרותיה (לשם השוואה, רוסיה שילמה בחיי 12% מאזרחיה במלחמת העולם השנייה. זהו אולי סדר הגודל של המחיר שחמאס מוכן לשלם, כלומר למעלה מ-200 אלף בני אדם).

נשיא מצרים סיסי: רוצה להחליש את חמאס כדי שארגון צבאי של "האחים המוסלמים" לא יאיים על מצרים מצפון. רגיש לרצון הנשיא אובמה. היחיד שמסוגל להרים את המצור על עזה. רגיש במידה מסוימת להרוגים פלסטינים.

הנשיא אובמה: מעוניין בשקט ואפילו קצר טווח כדי שנשיאותו לא תוכתם בכאוס במזרח התיכון, ותוסיף לתחושה שנכשל במדיניות החוץ שלו.

לדעתי הניתוח הזה מגלה, בצורה מאוד מצערת מבחינתנו, שמי שמחזיק ברוב הכוח במערכה הוא החמאס. הוא מוכן לשלם מחירים כבדים בהרבה מכל צד אחר, והוא היחיד שאינו כפוף למרות הנשיא אובמה שרוצה שקט קצר טווח. איני רואה שום דרך שבה העימות מסתיים בלי לתת לחמאס הרבה ממה שהוא רוצה, אלא אם ישראל תכבוש את הרצועה עד הסוף ממש, עם כל המחיר שנדרש, דבר שאינה רוצה לעשות בשום פנים, או שתצליח להשמיד את כל המנהרות, הרקטות והפצמ"רים, דבר שנראה לי בלתי אפשרי מבצעית.

אם כך הגענו למסקנה שכדי להגיע לשקט צריך לתת לחמאס את מה שהוא רוצה, פתיחת המצור על עזה. מי שמסוגל לעשות זאת הוא הנשיא המצרי, אבל אין לו שום תמריץ לעשות זאת.  רק לחץ אמריקני כבד יכול לגרום לכך. מדוע שהאמריקנים ילחצו עליו?  כדי למנוע כאוס שיכתים נשיאות אובמה. כאוס מבחינת האמריקנים מתבטא בראש ובראשונה בתמונות קשות שמשקפות מוות של חפים מפשע. תמונות כאלו יפעילו לחץ על סיסי גם מצד דעת הקהל המצרית.

הגענו למסקנה מאוד עגומה ומכוערת, אבל ככל הנראה אמיתית – הדבר המרכזי שיכול להחיש את קץ המערכה הוא מוות המוני ומתמשך של חפים מפשע שיצטלם רע בתקשורת הבינלאומית. מבחינת ישראל מדובר אולי בתוצאה נלווית מצערת של המערכה, אבל לאמיתו של דבר, זה הדבר המרכזי שיכול לשים לה קץ. כמה עצוב.

הטיעון הכלכלי נגד כיפת ברזל קלוש

10 ביולי 2014

באתר NRG פרסם שניאור שפירא מאמר הקורא לכניסה קרקעית לרצועה. המוזר הוא שאת טענתו הוא תמך בטיעון כלכלי שלדעתי הוא אבסורדי.

מדובר במלחמה אבודה מראש. על מנת ליירט טיל פשוט, מתוצרת ביתית של חמאס, אנו משלמים מיליונים. עלותם של טילי הקאסם אפסית. המשוואה הכלכלית לא הגיונית.

הטענה שטיל מיירט של כיפת ברזל עולה עשרות אלפי דולרים בעוד שעלות הקסאם אפסית, ועל כן כיפת ברזל אינה הגיונית כדרך התגוננות, הושמעה לא פעם. אבל בבירור היא מסתמכת על הנחות בלתי סבירות.

ההנחה הבלתי סבירה הראשונה היא שיש עלות קבועה לכל יירוט. בדרך כלל דבר זה אינו נכון. לרוב העלות לפריט הולכת וקטנה ככל שמתרבים הפריטים. אם פסי הייצור כבר מוכנים ותוכניות הפיתוח כבר הושלמו, ייצורו של כל פריט נוסף יעלה הרבה פחות מייצור הפריטים הראשונים.

ההנחה הבלתי סבירה השנייה היא שצריך למדוד עלות מיירט לעומת עלות קאסם. זו טענה לא הגיונית. יש דרכים אחרות סבירות למדוד עלות סבירה של מיירט. הדרך האחת היא למדוד עלותו מול עלות הנזק שהיה נוצר בלעדיו, ורקטות יכולות להסב נזק רב לרכוש ולחיי אדם, וכך לעלות הרבה יותר ממחיר חומרי הגלם שלהן. דרך אחרת למדוד עלות מיירט היא למדוד עלותו מול עלות הנזק שנגרם לאויב בגלל שיגורו, ואין ספק שכשצה"ל מחריב את עזה, הוא גובה מהחמאס מחיר קשה מאוד על שיגור הקסאמים, מחיר שעולה בהרבה על עלות קסאם או גראד בודד. דרך נוספת למדוד עלות סבירה של מיירט היא לבחון את עלות האלטרנטיבה המבצעית האחרת. נראה שהאלטרנטיבה היא כיבושה של עזה והקמה מחודשת של הממשל הצבאי בה. מכל בחינה שהיא זו אלטרנטיבה יקרה בהרבה.

ההנחה הבלתי סבירה השלישית היא שהעלות תישאר קבועה לאורך זמן, אבל כמעט בכל מוצר טכנולוגי מתקיים תהליך שיפור תמידי שהולך ומוזיל את העלות. לא דומה עלות טלוויזיה 42 אינטש היום לעלותה לפני עשר שנים. למעשה כבר ידוע שתהליך כזה התקיים גם לגבי טילי כיפת ברזל. אם נכונה הטענה שטילי מיירט עולה כיום פחות מ-10,000 דולר, ואם צריך יירוט אחד לכל ארבעה שיגורים, הרי שמוציאים בממוצע פחות מ-2,500 דולר על כל שיגור מעזה. גם אם ישוגרו 10,000 רקטות, מעל ומעבר ליכולות של החמאס ככל הנראה, מדובר בפחות מ-100 מיליון ש"ח, סכום זניח למשק הישראלי.

ולסיום אציין שדיון זה כולו הוא רלוונטי בימים שבהם הכלכלה מתנהלת באופן נורמלי. בימים שבהם הריבית קרובה לאפס ובנק ישראל נדרש לקנות עוד ועוד דולרים, הרי שמלכתחילה ההוצאה על כיפת ברזל אינה מטרידה. כל הוצאה שהיא מבורכת, גם הוצאה על טיל מיירט. ייתכן למשל שההוצאה העיקרית על כל טיל מיירט היא בחומרי גלם שהמדינה נדרשת לקנות מחו"ל. הוצאה כזו יכולה להיות אפקטיבית לאישוש הכלכלה ממש כמו קניית דולרים בידי בנק ישראל, עם אותה השפעה חיובית של פיחות ושיפור שער החליפין ליצואנים.

"צוק איתן" כהתמקחות

8 ביולי 2014

נראה שאנחנו נמצאים בשלבים ראשונים של עימות הולך ומסלים בעזה. עימותים צבאיים ניתן להבין לעתים כסוג של כהתמקחות. הקונה רוצה לשלם כמה שפחות ולקבל כמה שיותר, ואילו המוכר רוצה בדיוק את ההיפך – לקבל סכום כסף רב ככל האפשר ולוותר על סחורה מעטה ככל האפשר. במקרה של מבצע "צוק איתן" שאנו מצויים במהלכו, אפשר להסתכל על מהלך העניינים כאילו ישראל נכנסה לחנות של הנהגת החמאס ומבקשת לקנות ממנה שקט מרקטות. אנשי החמאס המוכרים מוכנים למכור שקט לזמן מוגבל, אבל תובעים על כך מחירים שנראים לישראל מופרזים ביותר.

המצב של ישראל, הצד הקונה בהתמקחות הזו, אינו טוב כלל וכלל. הכוח הגדול של הקונה במהלך התמקחות בא מיכולתו פשוט לקום וללכת. לישראל אין את היכולת הזאת. אם תנתק מגע עם החמאס, ימשיכו רקטות למרר את חייהם של תושבי הדרום, ולישראל לא תיוותר ברירה אלא לכבוש את עזה במאמץ סיזיפי להפסיק את הירי, מהלך שבסיומו ישראל תצטרך לחזור לממשל הצבאי בעזה על מיליון וחצי ערבים.

כאן ישנו הפרדוקס הרגיל של תורת המשחקים – אם אפשר היה להוליך שולל את המוכר ולגרום לו לחשוב שהאופציה לקום וללכת קיימת, הוא היה ממהר לסגור על מחיר נמוך ונסבל. אבל החמאס קורא היטב את נפשה של ישראל ומבין שאינה מסוגלת לכך בשלב הזה ולפיכך יש לו מרחב תמרון גדול. ההערכה שלי היא שחמאס לא יוותר עליו במהרה. כדי לסיים את העימות יצטרכו ישראל, הרשות הפלסטינית או מצרים לתת לו דברים שהוא מאוד חושק בהם ושיוכל להציגם כניצחון גדול. אם לא, האלטרנטיבה עלולה להיות מלחמה מאוד משמעותית.