ברכה במסווה

הטור של כתבי ידיעות אחרונות בקטאר היכה גלים. העיתונאים נדהמו מהשנאה לישראל ולישראלים שאליה נחשפו. כאנשי מרכז-שמאל שוחרי שלום, הם לא היו מוכנים לה ולא ציפו לה. רבים ברשתות החברתיות לגלגו על ההפתעה, כעוד הדגמה לכך שהשמאלנים לוקים בקלולסיות קשה, שמונעת מהם להבין היכן הם חיים.

שתי הערות. ראשית ניכר שאצל סעודים השנאה פחותה ואולי אף מתחלפת בידידות. כמו שרואים בדמותו המעניינת של הבלוגר הסעודי, שגריר הממלכה ברשתות החברתיות בעברית, ואין ספק שהוא פועל בברכת השלטונות. זו המחשה פשוטה לכלל ברזל בפסיכולוגיה חברתית: אין דבר מאחד יותר מאשר אויב קיומי משותף. האיבה בין אירן לסעודיה יוצרת ברית אסטרטגית בין ישראל למדינות המפרץ הסוניות. אפילו הקומוניסטים הערבים בארץ תמכו בזמנו בהקמת מדינה יהודית כשהשתכנעו, בהוראת מוסקבה ובזכות קונסטלציה ניסית נדירה שנוצרה במוחו של סטאלין, שמימוש תוכנית החלוקה הולם את האינטרס של המלחמה באימפריאליזם המערבי.

משמעותית לא פחות היא ההבנה שהשנאה הערבית היא ברכה גדולה מהבחינה הדמוגרפית. ישראל היא מדינת עולם ראשון קטנה ועשירה שמוקפת במיליונים בני העולם השלישי, ומוסדותיה המשפטיים מחזיקים באידיאולוגיה הומניסטית שרואה את כל בני האדם כאחים ומתנגדת להבחנות על בסיס מוצא. הכיצד זה שכל מצרי שישן בבית קברות, לובי שארצו מתפרקת לו מול העיניים, אלג׳יראי שכנופיות מוסלמיות רוצצו ראשים עם גרזנים אצלו בכפר, לא מוצא פה מחסה? גדרות ומכשולים פיזיים בוודאי עוזרים. אבל הגדר הטובה ביותר היא השנאה והאיבה שחשים אלינו הערבים ושמונעות מבני העולם הערבי אפילו להעלות על הדעת שפה יימצא להם מקלט חם, ואולי לא חם כל כך אבל לבטח נעים יותר ממה שמצפה להם במולדת. אין חלום בלהות גדול יותר ממה שחזה יוסי שריד בעיני רוחו אחרי הסכם אוסלו: ״מזרח תיכון של גבולות פתוחים״. זה סיוט גדול בהרבה מאוהדים ערבים שמפריעים לשידור טלוויזיה. כבר ב-1948 האמונה של הערבים בשקרים שהם הפיצו סביב הטבח בדיר יאסין חוללה בריחה המונית שתרמה לדמוגרפיה הבריאה של המדינה הצעירה. גם היום השנאה הערבית ממשיכה להיות נכס בשירות המאזן הדמוגרפי. אין לנו באמת שום צורך ששכנינו העניים יתערבבו בתוכנו.

השד הציוני לא כל כך נורא

המחיר שנגבה לעת עתה גם מעזה וגם מערביי ישראל על ההתקפות על לב המדינה הוא מגוחך בעליבותו. מספר ההרוגים בצד העזתי לא חצה לעת עתה אפילו את מספר ההרוגים באסון מירון שלנו. זה לא קורבן שהצד העזתי יתקשה לקבל עבור הגנה על אל אקצה. העזתים יהיו נכונים להגן על המסגד הקדוש ביתר התלהבות גם מול האיום המדומיין הבא, שיהיה קרוב מאוד. אם המבצע ימשיך להתנהל כעוד מאותו דבר, מדיניות ההרתעה של ישראל תהיה אכולת געגועים לאהוד אולמרט, דן חלוץ, אליק רון (ממהומות אוקטובר 2000), אהוד ברק (שכשר ביטחון פתח יפה ב-2009 את מבצע עופרת יצוקה בהרג המוני בקורס שוטרים) ועוד שמות שנשכחו במהלך דרך החתחתים רבת השנים – הניסיון לתת תמריץ לשכנינו במזרח התיכון לסבול את קיומנו בו.

להראות לערבים שהשד הציוני לא נורא כל כך זהו עוול גדול לא רק כלפי עצמנו, אלא גם כלפי הערבים עצמם. הם יכולים למצוא מרגוע לנפשם בהבנה שהציונים חזקים ולכן זו טעות להסתבך איתם. אם מראים להם שהציונים חלשים, קולעים אותם לסערה נפשית קולקטיבית של תחושת השפלה על מצבם מול ישראל, סערה שתהיה חייבת לבוא לידי ביטוי בזעם ובאלימות עצומה.

הניצחון המאוחר של ז׳בוטינסקי

זאב ז׳בוטינסקי פיתח לפני כמאה שנה את פרדיגמת ״קיר הברזל״. אין סיכוי, קבע ז׳בוטינסקי, שהערבים יסכימו מרצונם לחלוק את מולדתם עם היהודים. לדבר כזה אין תקדים בתולדות האומות. רק באמצעות הכוח יוכלו היהודים להציב עובדות בשטח, כלומר עליהם להקים ״קיר ברזל״, ובסופו של דבר הערבים ישלימו בדיעבד עם הבלתי נמנע ויקבלו את קיום הבית היהודי הלאומי בארץ ישראל. כאשר נכתב מאמרו של ז׳בוטינסקי הוא כוון לעבר הגורמים היוניים הנאיביים בתנועה הציונית שחשבו שניתן להגיע להסכמה עם ערביי הארץ על התיישבות ציונית. מבחינה זו בוודאי שז׳בוטינסקי ראה נכוחה. אולם ברבות השנים הספק הגדול לגבי צדקת טענת קיר הברזל הגיע דווקא מהכיוון ההפוך. האם יש הפגנת עוצמה כלשהי שתשכנע את הערבים ואת העולם המוסלמי לחדול מהעוינות העקרה לישראל? אפילו הצטיידות בנשק גרעיני, נשק שז׳בוטינסקי אפילו לא העלה על דעתו את קיומו בשנת 1923 כשהגה את ״קיר הברזל״, לא היה בה די כדי לשכנע את הערבים שישראל עובדה בשטח שעליהם לקבל.

ב-1977, כשסאדאת קפץ לבקר, למעלה מ-50 שנה אחרי כתיבת ״קיר הברזל״ הייתה בכך הצדקה ראשונה לתזה. ב-1988 הסכים אש״ף להכיר בישראל והיה זה אישוש כביר לתורת ז׳בוטינסקי. אבל השלום עם מצרים היה ועודנו קר כקרח ואילו השלום עם אש״ף, כפי שדווקא רבים מתלמידי ז׳בוטינסקי היטיבו לזהות אחרי אוסלו, היה בעיקרו תכסיס הטעיה שסופו שפיכות דמים רצחנית. בינתיים התבססה הרחק ממזרח הרפובליקה האיסלמית באירן והפיצה קריאה לחיסול ישראל, כאילו אנחנו עדיין בנקודת האפס של שנת 1923.

אבל עכשיו כשאנו מתקרבים למועד מאה השנים למאמר, כאילו מסתדרים פתאום כל הכוכבים. המרחב הערבי והמוסלמי להוט פתאום לקיים שלום עם ישראל ואפילו שלום חם, לוהט, רותח ומבעבע. הסנסציה האחרונה היא מטורקיה. שם, במעוז העולמי של האחים המוסלמים, פתאום ארדואן משמיע זמירות חדשות לגמרי. נפל לו האסימון שברית עם ישראל יכולה לשרת אותו יותר משההתססה נגד ישראל שירתה אותו בעבר.

לא ויתורים או פשרנות מדינית הובילו למצב זה אלא התעצמות כלכלית, טכנולוגית וביטחונית מרשימה. הישראלים מלאי ביקורת, ציניות וסקפטיות כלפי מדינתם ומנהיגם. אולם מתבוננים מבחוץ כנראה רואים את הדברים אחרת לגמרי והם צמאים להדק קשרים עם ישראל במקום לשקוע בעוינות הישנה אליה. ערב פרידתו ממשל טראמפ עושה מאמצים עליונים להכניס גם את שתי מדינות הענק האיסלמיות, אינדונזיה ופקיסטן, למעגל הנורמליזציה. גם אם יכשל, כפי שנראה סביר כרגע, הרוביקון בכל מה שקשור ליחס העולם המוסלמי לישראל כבר נחצה.

אפשר לראות זאת אפילו בפוליטיקה הפנים ישראלית. ערביי ישראל השתלבו יפה בחיי המדינה, אבל הפוליטיקאים שלהם ייצגו בעקשנות את חזית הסירוב. רק לאחרונה הופיע פתאום קולו השונה של מנסור עבאס, יו״ר רע״ם. לא מזמן העלאת האפשרות שממשלת נתניהו הבאה תישען על קולות חלק מהמשותפת הייתה מעוררת שחוק או דורשת אשפוז פסיכיאטרי. היום היא נתפסת כאפשרות סבירה למדי, ברית כמעט טבעית בין הגורמים השמרנים בחברה היהודית לגורמים השמרנים בחברה המוסלמית.

לא כל האיומים נמוגו. ממזרח ישנה אירן, מצפון ישנו חיזבאללה וממערב עזה. ואם צה״ל והשב״כ ירופפו אחיזה ביו״ש, גם שם יכול לעלות גל טרור. הבעיה שמציב האיסלאם הקיצוני במקומות אלו גדולה במיוחד שכן לדת יש יכולת ייחודית לגבור על אפקט קיר הברזל. היא מבטיחה למאמיניה תמריצים מהעולם שאחרי המוות שחסינים למציאות הריאלית שלפני המוות. לא לחינם שנאת ישראל מתוגברת בהבטחות לגן עדן הניבה אוטובוסים מתפוצצים. עם זאת התמריצים שכמוסים בתיאורי גן העדן והבתולות טובים להניע יחידים. האומה בכללותה לא תלך להתאבד כדי להגיע לגן עדן בצוותא חדא. לכן אירן ושלטון החמאס בעזה מפגינים זהירות פרגמטית ברמת הכלל לצד חינוך עמוק לשנאת ישראל ברמת היחיד. גם שם יש מקום לתקווה. לכוחו של האיסלאם הרדיקלי יש גבול ואין זה מופרך להאמין שהפונדמנטליזם האיסלאמי ייחלש במהלך המאה ה-21. כמוהו כקומוניזם. בכל מקום שבו נקרא לשלוט המיט חורבן ואסון.

אפשר בשנה האחרונה לראות את אפקט קיר הברזל בעין לא מזוינת. היחסים הנסתרים עם המרחב הערבי הפכו לגלויים. אולי עוד יבוא יום וקיר הברזל ישלים פעולתו ונתעורר למזרח תיכון שבו ההשלמה עם קיום ישראל מוחלטת. או אז יעלה אתגר ציוני גדול אף יותר מקיר הברזל – למצוא ייעוד משותף חדש אחרי שהעמדת קיר הברזל תמה. זה אתגר כל כך קשה שאולי צריך להתפלל שיישארו לנו קצת אויבים.

כן זה ביג דיל

בנאום מעורר הדים התייחסה חברת הכנסת תהלה פרידמן בשבוע שעבר לנבואת זכריה שקרמה עור וגידים בימינו על הילדים שעוד ישחקו בחוצות ירושלים. אם נביא בן ימינו היה רוצה להכריז בשורת פלא ברוח מודרנית יכול היה להדהים את שומעיו בנבואה על מטוסי אמירטס שעוד ייצאו מנמל התעופה בלוד, והנה גם את זה נזכה לראות. מי היה מאמין. הכרטיסים זולים והשירות מעולה.

אבל יש סיבה עמוקה יותר לכך שבשורת השלום עם איחוד האמירויות היא נהדרת.

העם הפלסטיני הוא במובנים רבים המצאה. היהודים חפצו ברצועת החוף הצרה בקצה הלבנט. הערבים לא ששו לאפשר להם לזכות בה. כדי לתרגם את המאבק בהם למונחים שיתאימו למושגי הלאומיות המודרנית המציאו הערבים את העם הפלסטיני. אבל זו המצאה על בסיס חלוקת גבולות קולוניאליסטית שרירותית. אין בה אותנטיות. אם כי יש להחמיא לערבים על כך שהצליחו למצוא דרך לשווק את שנאתם לחזרתם של היהודים למולדתם העתיקה במונחים לאומיים שהעולם כולו יידע להבין. לא תמיד הם היו מוצלחים כל כך בשיווק כלפי חוץ.

האם עוד מאה או מאתיים שנה בכלל יהיה עם פלסטיני? אין לדעת. ייתכן מאוד שחלקו העזתי ייטמע במצרים וחלקו שביהודה ושומרון יתערבב בירדן. השפה היא אותה שפה. הדת אותה דת. התרבות אותה תרבות. מה כבר ההבדל מלבד הזיות של קולוניאליסטים מלפני מאה שנה.

אבל אין ספק שתהיה בעתיד אומה ערבית. האומה הערבית העתיקה תישאר איתנו לעוד אלפי שנים כפי שהייתה כאן לפני אלפי שנים. ובניגוד לעמי המערב, דמוגרפית עתידה לפניה. לכן בטווח הארוך ההיסטורי יש מקום לטעון שהאתגר הגדול של ישראל הוא השלמת המרחב הערבי עם קיומה, לא הפלסטינים. ואילו הפלסטינים – מהמרחב הערבי באו ואל המרחב הערבי יחזרו. הם לא פקטור בפני עצמם. במובן זה ההסכם עם איחוד האמירויות, שנעשה בברכת סעודיה, המדינה ששולטת במרחב הערבי ההיסטורי, הוא אחת מפריצות הדרך הגדולות בהיסטוריה הציונית. אמנם לא גדולה כמו השלום עם מצרים, אבל בניגוד לשלום עם מצרים – הפעם ייתכן שלום חם ואמיתי.

אירן שמהלכת עלינו אימים ממלאת עבורנו גם תפקיד חיובי. היא השוט שכדי להימלט ממנו הערבים פונים אלינו (ואחד מחברי הפרלמנט באירן היכה בפומבי על חטא בנושא זה אתמול). כל המומחים היו תמימי דעים שהערבים לעולם לא יכוננו שלום ללא פתרון לבעיה הפלסטינית ושכחו להוסיף את המשפט המסתייג שתמיד יש להוסיף להצהרות כאלו:״אלא אם התמריצים יהיו גדולים מספיק״. נראה שהאיום האירני והרצון למנוע את בלגן הסיפוח היו תמריצים גדולים דיים.

הלגיטימיציה לקיום המדינה מצד הערבים היא מרגשת וחדשה, אבל חשוב עוד הרבה יותר לא לאבד את הלגיטימציה שקיבלנו מהמערב כבר ב-1948 ולכן ביטול הסיפוח, שהיה נתפס בעיני העולם ככינון אפרטהייד, הוא הבשורה הגדולה ביותר. והלוואי שרעיון העיוועים הזה ייגנז מעתה והלאה (אלא כמובן אם שטיק יכול לעבוד פעמיים וניתן יהיה להמשיך להשתמש בו גם בעתיד כעז מתוחכמת).

180 נקודות אייקיו בפעולה

אם כל טרלול הסיפוח לא היה אלא עז שהוכנסה לחדר כדי להשיג הסכם שלום שיהיו לו השלכות פנטסטיות מבחינה אזורית, כלכלית, בטחונית ותיירותית – לא נותר אלא להוריד את הכובע בפני גאונותו של נתניהו ולהצדיע.

הלקח הלבנוני

בימים אלו סיפוחיזם מסוכן מאיים לערער את השלווה שממנה נהנינו לאחרונה (ראו השקט בגבול עזה והמספר הנמוך ביותר של חיילים ואזרחים מתים בפעולות איבה מיום זיכרון שעבר ועד יום הזיכרון האחרון).

שווה ללמוד מטעויות של אחרים ולא לשחזר אותן. במאה התשע עשרה הקימו הצרפתים לנוצרים המארונים בלבנון ישות אוטונומית שבה נהנו מרוב ברור. אולם המארונים לא הסתפקו בכך. אחרי מלחמת העולם הראשונה הם חלמו על "לבנון הגדולה" שתעניק להם שטחים חקלאיים נוספים, גם אם הם יבואו עם אוכלוסיה סונית ושיעית. לפי ויקיפדיה, מניע עיקרי לכך היה הרעב הנורא בימי מלחמת העולם הראשונה (כתבתי בעבר על השלכותיו ההרסניות על היישוב החרדי הישן בארץ ישראל). בפועל לא היה עוד רעב גדול במזרח התיכון מאז מלחמת העולם הראשונה, והלבנונים המארונים היו יכולים להסתדר יפה מאוד במדינה משלהם. במקום זאת הם הפכו למיעוט בארצם וכך המיטו על עצמם את ארגוני הטרור הפלסטינים ואת מלחמת האזרחים ואת החיזבאללה ואת המשבר הכלכלי הנוכחי. הילודה הנוצרית נמוכה, ורבים הנוצרים בין המהגרים. ספק אם בכלל יש לנוצרים הלבנונים עתיד בארצם.

חמדנות היא לפעמים מעלה ולפעמים חטא. לא דומה החמדנות שהפגין מנחם בגין בסיפוח הגולן על שטחיו הריקים לחמדנות שכרוכה בסיפוח יהודה ושומרון שגם לפי האומדן הממעיט חיים בהם כשני מיליון ערבים. על הראשונים אנו מצטערים – גם סיפוח ערביי מזרח ירושלים היה טעות ברובו.

הגאונות האסטרטגית של הסכמי אוסלו אפשרה לישראל לוותר על ההיבטים המעיקים של הכיבוש אבל בפועל לשלוט בטחונית בשטחי הרשות. זהו הישג עדין וייחודי שכל שינוי חסר אחריות בסטטוס קוו יכול להחריבו.

האשליה שאפשר יהיה לרשום במפת הסיפוח קווים פתלתלים שיותירו את האוכלוסיה ברשות אך יעבירו את השטחים הריקים לישראל לא תתקבל על דעת העולם כפי שהבנטוסטנים בדרום אפריקה לא התקבלו על דעתו. ודאי שממשל ביידן שיקום כנראה אחרי בחירות 2020 לא יקבל זאת ולא הממשלים אחריו. בתסריט הטוב ישראל תוכל לבצע אחורה פנה. בתסריט הרע ניגרר להמשך מתווה הסיפוח, לפתרון המדינה האחת ולחזרה על השגיאה האומללה של הנוצרים המארונים.

זהירות סלקטיבית

טראמפ הסלים באופן קיצוני את העימות האמריקני-איראני על ידי חיסולו של קאסם סולימני. זו רמת הסלמה שכבר לא רחוקה בהרבה מהתקפה ישירה על מתקני הגרעין של אירן, מה שהיה נראה כפעולה בלתי נתפסת בחומרתה לפני חמש שנים.

אני עוקב בטוויטר אחרי הפרשנים המלומדים. הימין האמריקני כמובן צוהל, וסביר להניח שמעוזי האנטי טראמפ האחרונים בקרבו יתפוגגו כליל לאור ההערצה לנשיא על החלטתו הנועזת. זאת לצד הסגידה לטראמפ בשל מצב הכלכלה המעולה ובשל ההנאה מהאופן שבו הוא מטריף את הדמוקרטים. אנשי השמאל האמריקני, דמויות כמו בן רודס ופיטר ביינארט ואחרים, כמובן קודרים ומזהירים מחומרת ההשלכות. בהחלט יש מקום לטענות שהייתה זו פעולה לא מידתית, נועזת מדי, שיכולה לגרור את אמריקה להרפתקה שאין לדעת תוצאותיה. ייתכן, אם כי מצד שני אירן במצב אסטרטגי קשה מאוד כרגע ולא בטוח שתרצה להתגרות עוד בטראמפ.

אבל מה שמעניין הוא שהסנטימנט השמאלני כרגע הוא זהירות, אבל הרי לא זה הסנטימנט הכללי של השמאל במזרח התיכון. אותם אנשי שמאל בדיוק קוראים בלהט להחליף את השקט הנוכחי השורר ביהודה ושומרון במדינה פלסטינית שקרוב לוודאי שתהפוך ברבות הימים למעוז טרור במזרח התיכון. מדינה שצפויה לחולל פרובוקציות במקומות הקדושים למיליארד מוסלמים ולהפוך את החיים במרכז ישראל לבלתי נסבלים.

אין רע בהשקפת עולם הגורסת מתינות, מידתיות ושיקול דעת, אבל זה עלוב להחילה באופן סלקטיבי. מי שחושב שחיסול סולימני פזיז מדי, ראוי שיחשוב כך, ואף עשרת מונים, על הקמת מדינה פלסטינית.

מחאת הארזים טובה ליהודים

האם המחאה הנוכחית בלבנון טובה ליהודים או רעה ליהודים? נראה שהאירועים הסוערים שם מקדמים את הדמוקרטיזציה של לבנון. קולם של ההמונים נשמע. על פי התיאוריה המפורסמת של השלום הדמוקרטי, מדינות דמוקרטיות לא נלחמות אלו באלו. כל מה שמקדם דמוקרטיה תורם אפוא ליציבות האזור.

אמנם כאשר הדמוקרטיה העלתה את האחים המוסלמים במצרים, ישראל הייתה מבוהלת. האליטה הצבאית שהוציאה מתוכה את מובארק ואחר כך את א-סיסי היא יותר ידידותית לישראל מאשר ההמונים ששונאים אותה שנאת מוות. אבל כשדובר במצרים, מדינה שחתומה על חוזה שלום עם ישראל, היה לנו בעיקר מה להפסיד. כשמדובר במדינת חיזבאללה שבה בוחשת אירן, יש לנו בעיקר מה להרוויח.

בכלל נראה שגם אם ההמונים בוחרים מנהיג שונא ישראל, הם לא בוחרים מנהיג שיפתח במלחמה איתה. מלחמות אינן פופולאריות. שתי דוגמאות לכך הן מוחמד מורסי, נשיא מצרים מטעם האחים המוסלמים, שלא התנער מהסכמי קמפ דיוויד. גם בהתנהגותו של ארדואן מילים נבזיות לחוד ומעשים לחוד – הסחר בין ישראל לטורקיה פורח והיחסים הדיפלומטיים בעינם.

אם לבנון היא לב האיום הצפוני על מדינת ישראל, מעזה מגיע האיום מדרום, וגם לדעת הקהל שם יש חשיבות רבה. סקר שנערך בחודש יולי בידי מכון פלסטיני חושף ממצאים מרעישים על דעת הקהל העזתית.

בניגוד לציפיות העזתים מתונים יותר מאחיהם בגדה המערבית. הם שבעו מלחמות. 68% תומכים בהפסקת אש (50% בגדה), 61% תומכים בקבלת פתרון שתי המדינות (46% בגדה). 44% אפילו תומכים בידידות עם ישראלים (29% בגדה). 52% מסכימים עם משפט שקובע שהסכסוך הוא עניין לפוליטיקאים ולזקנים ולא מעסיקם באופן אישי (27% בגדה). 89% מהעזתים סוברים שיש להעמיד רפורמות פנימיות בראש סדר העדיפויות (72% בגדה).

נראה שקרה לעזתים מה שקרה לאהוד אולמרט בזמנו: התעייפו ממלחמות.

צה"ל של בוגי יעלון וגל הירש הותקף על כך שבמקום להתעסק במטרות צבאיות סטנדרטיות הציב אפקטים משני תודעה בראש מעייניו. אולי למרות כל הביקורת הארסית יש משהו בקונספט הזה. בעזה זה מתחיל לעבוד. אפילו שקט שם לאחרונה משום מה, כפי שציין בפליאה אלון בן דוד.

עם הפלסטינים יש לנו היסטוריה קשה ובכל אופן אלו נתוני הסקרים האחרונים. סקרים שייערכו בלבנון ודאי יראו שמידת העניין של הלבנונים בעימות עם ישראל קרובה לאפס המוחלט. לא סתם נסראללה התנצל בזמנו על מלחמת לבנון השנייה. לאור זאת עליית כוחה של דעת הקהל הלבנונית היא ברכה אסטרטגית.

דוקטרינת בנט רעה לישראל

נפתלי בנט פרסם פוסט פייסבוק שבו הציג דוקטרינה חדשה נועזת לביטחון ישראל. על פיה, צה"ל צריך ליזום עימותים באופן אקטיבי. הדוגמה המובהקת לכך היא התעקשותו של בנט על מיגור יזום של מנהרות חמאס במהלך מבצע צוק איתן. זאת בעוד שגנץ ובוגי התנגדו לכך וסברו שחמאס יורתע מלהשתמש בהן.

איזה רעיון מסוכן וקיצוני הגה בנט. הדבר הטוב היחיד שניתן לומר עליו הוא שאינו באמת ישים. ישראל מוקפת באיומים קשים – טילי החיזבאללה בלבנון, ההתעצמות הבליסטית של אירן אפילו תחת הסכם הגרעין וכמובן פעולות חמאס בעזה. בנימין נתניהו זכה לשנות כהונה כה רבות בשל הערכת העם לזהירות המופלגת שלו שהניבה מקסימום ביטחון במינימום קורבנות. היא מתבטאת בעיקר בכך שהוא פועל רק נגד מטרות שריאלי לטפל בהן. בטילי חיזבאללה אינו נוגע, כי אין לו שום עניין במלחמת לבנון השלישית. רקטות אלו יחלידו או שלא, אך הן אינן סיבה לפתוח במלחמה יזומה. באותו אופן לא היה להוט לפעול נגד מנהרות חמאס.   זהו הנס הייחודי של נתניהו – מצד אחד מנהיג ימין כריזמטי חזק שתומכיו המיליטנטיים נשבעים בשמו. מצד שני בכל חזית שחשיבותה לביטחון ישראל אינה קריטית הצעדים שנקט היו מאוד מוגבלים וזהירים בשטח ולעתים אפילו כללו השפלה כמו תשלום פרוטקשן לחמאס או שחרור המוני של מחבליו.

בינתיים ישראל לא יושבת בחיבוק ידיים: יכולת ההגנה של ישראל משתפרת כל הזמן – כיפת ברזל, שרביט קסמים, טכנולוגיות נגד מנהרות ואפילו תמ"א 38. ובעיקר יכולת ההרתעה של ישראל נשמרת. זו היכולת לזרוע הרס קיצוני בתגובה לפעולות האויב. היא אמנם מוגבלת בשל זהירות המשפטנים, אך ככל שעימות מתרחב מתרופפים הכבלים שהפרקליטים קושרים על פעולות הצבא. ישראל הוכיחה במלחמת לבנון השנייה, בעופרת יצוקה ובצוק איתן שבזמן אמת האויב ישלם מחיר נורא על לוחמנותו.

המחשבה שישראל צריכה לחסל איומים בפועל ולא להסתפק בהסתמכות על כושר ההרתעה עלולה להכניס את המדינה למעגל מלחמתי בלתי פוסק. הכלכלה והתיירות יפגעו אנושות. רמת החיים במדינה תצנח, והציבור, שאינו חפץ לחיות במאה ה-21 בגרסה מודרנית של ספרטה, לא יתן את אמונו בפוליטיקאי שזו בשורתו.  יש חריג אחד ברור – מול איום גרעיני ההרתעה מוגבלת ולכן נדרשת פעולת מנע לחסלו מראש. כל שאר האיומים (אפילו הלא קונבנציונליים!) לא בהכרח דורשים פעולה מקדימה. לעתים הנסיבות מאפשרות זאת – בצדק החליט נתניהו לפעול נגד השתקעות אירן בסוריה וכמובן בצדק ישראל מתבססת ביו"ש ואינה מניחה למדינת טרור פלסטינית לקום בשטחים. אבל במקרים אחרים ניסיון לקטוע באיבו כל איום יהפוך להיות בעצמו האיום הגדול מכולם. גישה כזו תפגע אנושות ביציבות המדינה, בכלכלתה, ביחסיה הבינלאומיים ובעיקר באחדות הפנימית. תעיד מלחמת לבנון הראשונה.

בנט מקונן על כך שצה"ל הפך לצבא מתגונן והפסיק ליזום, אבל הוא מתעלם מההישגים המסחררים, הדמיוניים ממש, של גישה זו במבחן התוצאה. לאורך שנות כהונת נתניהו מספר ההרוגים מטרור וממלחמות ירד לשפל כל הזמנים. בתוך מזרח תיכון סוער וגועש אפשר היה לצפות שגם אנחנו נאלץ חלילה לעסוק בספירת גופות. זה לא קורה. מקרי מוות על רקע איבת האויב הם עדיין נדירים ביחס לכל תקופה אחרת וגם ביחס למספר ההרוגים מגזירות גורל אחרות כמו תאונות דרכים.

כתמונת מראה לגישה של בנט הייתי מציע את משנתו של המזרחן גיא בכור. בכור לא נופל מבנט במידת הימניות כלל, אבל המשפט החביב עליו הוא "לעולם אני לא מפריע לאויבים שלי לתלות את עצמם". הוא סבור שהעולם המוסלמי שרוי במלחמות פנימיות שאין להן קץ, והדבר האחרון שעל ישראל לעשות הוא להתערב בהן באופן אקטיבי. אויבי המדינה צריכים אותה כתירוץ, כפי שחיזבאללה משתמש בישראל כנימוק לקיומו. ישראל הייתה לו ברכה, דמות האויב שאפשרה את נסיקת מעמד השיעים בלבנון. מכאן ועד כניסה לעימות בפועל עם ישראל הדרך רחוקה. נסראללה, המתמודד מול איום קיומי מצד הג'יהדיסטים הסונים בסוריה, חלש מכדי לעסוק בכך. גם בגזרת עזה – לכבוש אותה כדי להחזיר אליה את שלטון אבו מאזן, איזה בזבוז נורא של משאבים וחיים זה יהיה. ישראל צריכה אם כך להתעסק בעיקר בהתעצמותה שלה, לא באויביה. להם צריך להניח לשקוע במלחמות הנצח שנקלעו לתוכם.

גם זו לטובה (בקושי רב)

אחרי בחירות אמצע הקדנציה טראמפ מרשה לעצמו להיות מי שתמיד רצה להיות, נטול עניין בבעלי ברית במרחב המזרח התיכון. החלטתו לסגת מסוריה וכנראה גם מאפגניסטן הותירה בהלם את בכירי הרפובליקנים והביאה להתפטרות שר ההגנה מאטיס.

זו קריאת השכמה למעריציו של טראמפ בארץ, מגיא בכור ועד אחרון הכותבים בפורומים של רוטר. אין לו עניין לכהן כמשיח בן יוסף. החלטתו מסכנת את ישראל ועדיין אינו ממצמץ.

הנזק לאמריקה ולתפקידה בעולם הוא עצום וארוך טווח. היא מאבדת אמינות כבעלת ברית. גם אם היא ידידותית תחת נשיא אחד, איש אינו ערב לכך שיחליפו בהמשך נשיא אחר לגמרי בסגנונו. רק שוטה ישים בה מבטחו. פוטין קיבל בונוס נאה לכאורה על הקמפיין הנסתר שניהל למען בחירת טראמפ.

על הרע בצעדי טראמפ כבר נכתב בכל מקום ועוד ייכתב. אין מה לחדש. שווה לנסות לגרד בכוח אלמנטים חיוביים ולו רק כדי להתעודד ערב השנה האזרחית החדשה ממצב העולם.

אז מה חיובי? צעדי טראמפ אולי יתרמו לחזרת הברית בין המפלגה הדמוקרטית לישראל. הדמוקרטים יקבלו הזדמנות להיות יותר פרו ישראלים מטראמפ וגם יוכלו להתלכד סביב התנגדותם לבדלנות כאנטגוניזם לטראמפ. מה שיריבי עושה הוא ההיפך ממה שאני רוצה לעשות. זה אותו היגיון שהפך תמיכה בישראל לעיקר אמונה רפובליקני אחרי שהנשיא אובמה שנוא נפשם של הרפובליקנים התבלט בקרירותו לישראל.

גם ישראל עצמה קיבלה קריאת השכמה ואולי תחדל מלכרכר סביב טראמפ. התנהגות שלא הוסיפה לה כבוד בעיני רבים מאוהדיה.

במישור בניית הכוח הצבאי, לקח לדורות שאין להסתמך על אמריקה יביא לגידול בתקציבי הביטחון בעולם. טראמפ כל הזמן מטיף לאירופה להוציא יותר על צבא. במעשיו הנוכחיים הוא מספק לה תמריצים רבי עוצמה לעשות כך. תמריצים שיכולים לעמוד אפילו כשיעזוב את משרתו, כי סכנת שובו של הטראמפיזם תישמר. אנו יודעים איזו מדינה מרוויחה יפה כשתעשיותיה הביטחוניות מקבלות הזמנות חדשות. ובכלל לא יזיק לאירופים לצאת קצת מתחושת השאננות והפינוק.

גם לנו לא יזיק לזכור שאי אפשר לקבל החלטות אסטרטגיות מסוכנות מתוך הנחה שאמריקה תמיד תהיה שם עבורנו.

ולסיום צריך להגיד שבאופן פרדוקסלי כל הגדלה של ספקטרום האפשרויות שעומדות בפני נשיא אמריקני, מעצימה את ההרתעה האמריקנית. טראמפ הוא בלתי צפוי בעליל. האיראנים כבר היום מבינים זאת ואינם ממהרים לנטוש את הסכם הגרעין. צעדיו האחרונים לכאורה מחזקים מאוד את אירן וזה מזעזע. אך הם גם ממחישים לה ולכל שחקן אזורי אחר שטראמפ משוגע וגחמתי ואין טעם לנסות לחזות את התנהגותו. מכיוון שטראמפ במהותו הוא גם בדלן אך גם כוחני וחסר מעצורים – יש לכך גם ערך הרתעתי חיובי. בפרט אם צעדיו האחרונים יתבררו במהרה כאסון בשטח כפי שכולם צופים, ייתכן שבתגובה הוא יחתור להבליט יותר הצד הכוחני שלו במדיניות החוץ.