Archive for the ‘המזרח התיכון’ Category

בעיית הים של יושבי ההרים

25 בספטמבר 2017

העם הכורדי בעירק יצביע היום במשאל עם על עצמאותו ומן הסתם התוצאות יהיו חד משמעיות – רוב גדול לטובת התומכים. אומץ לבם והישגיהם הצבאיים של הכורדים מול דאעש הקנו להם אהדה מערבית. הברית בין ישראל לכורדים היא עתיקה, וישראל היא המדינה היחידה בעולם המתייצבת בצורה גלויה בעד עצמאות כורדיסטן. יש גם הנאה בלראות את הסכם סייקס פיקו בן מאה השנה, אותו מפגן חסר בושה של יהירות קולוניאליסטית, מתפורר לו.

אבל לכורדים יש בעיה – הם נטולי גישה לים ולפיכך תלויים לחלוטין בשכניהם כדי לתחזק סחר בינלאומי או בכלל להתקיים. הנפט הכורדי עובר דרך הגבול האירני, ואירן כבר הטילה אמברגו אווירי על טיסות מכורדיסטן מתוך זעם על המשאל. יש אצלה כורדים והיא לא רוצה שרגשותיהם הלאומיים יתעוררו. מצפון לכורדיסטן נמצאת טורקיה שזועמת אף היא על המשאל שיכול לערער את היציבות בחלקים הכורדיים שלה עצמה, ועלולה להשתתף במצור על המדינה החדשה. מדרום נמצאת עירק, שעצמאות כורדיסטן תקרע את הטריטוריה שלה ותגרע ממנה משאבי נפט שהיא רואה כשייכים לה.  שביב של תקווה קיים עבור הכורדים במערב, שם נמצאת האוטונומיה של אחיהם הסורים. אמנם הכורדים הסורים הם סוציאליסטים וסגנונם הפוליטי שונה לחלוטין, והיחסים ביניהם לבין הכורדים העירקים היו רעים בשנים האחרונות, אבל עדיין קיימת אולי אחווה בסיסית. אבל גם כורדיסטן הסורית, שגורלה גם הוא אינו חתום, לא פותרת את הבעיה כי גם היא בסופו של דבר תחומה בידי סוריה ובידי טורקיה. כורידסטן הסורית סבלה מאמברגו בשנים האחרונות והוא חנק כליל את הכלכלה שלה.

הקמת כורדיסטן העצמאית תייצר מדינה ששאיפתה האסטרטגית הבלתי נמנעת היא להגיע לים, מעבר לגבולותיה הבינלאומיים המוכרים, ודבר זה יכול להפוך למוקד של חשש וחוסר יציבות לאורך שנים. מצד שני נראה שהרכבת יצאה מהתחנה, והכורדים כבר לא יסתפקו בפחות ממדינה. יהיה מעניין.

מודעות פרסומת

עוד הגיג על אובמה והאביב הערבי

14 בינואר 2017

הרבה פעמים בויכוחי ימין ושמאל לגבי העולם הערבי, עומדים דוברי הימין האינטלקטואלי על הצביעות העמוקה שגלומה בעמדת השמאל. אם לעולם השמאלנים הרדיקלים אינם מוכנים להאשים את הערבים עצמם בבעיותיהם ותמיד מייחסים את האשמה האמיתית למערב, הרי שאינם מתייחסים לערבים כבני אדם בגירים, בעלי אחריות מוסרית. רק לילדים ולבעלי צרכים מיוחדים ניתן לסלוח על כל דבר. סלחנות קיצונית כלפי עוולות העולם הערבי וחיפוש מתמיד אחרי אחרים להאשימם אולי באים מאהדה לערבים אך במובן מסוים מגמדים אותם לחלוטין כבני אדם האחראים לגורלם.

כהונת הנשיא אובמה המסתיימת בימים אלו הייתה פנטסטית מהרבה בחינות – שיפור קיצוני בכלכלה האמריקנית, פיתרון משבר הגרעין האיראני ולו לעשור, הנהגת ביטוח הבריאות באמריקה, חיסול בן לאדן, הגנה על אמריקה היבשתית ממגה טרור, קידום זכויות הלהט"בים. אבל בדבר אחד כשל כליל וכישלונו צורב – הוא לא הצליח להציל את הערבים מעצמם. האביב הערבי הפך לקטסטרופה.

מי שישפוט אותו בחומרה על כך, בדרך כלל איש ימין המתעב את אובמה ומה שמייצג, צריך לחשוב כיצד הדבר מפריך את הקו הימני המסורתי. כדי לנגח את אובמה לא שווה לוותר על אותה גישה. כן, הערבים אחראים לגורלם. ואם דברים השתבשו להם בצורה איומה, את האשמה יש לחפש אצלם ובתרבותם. לא במערב ובמנהיגו.

הסולטן הטורקי עבדול אזיז ששלט באמצע המאה ה-19 לא יישפט על כך שלא מנע את מלחמת האזרחים האיומה שהתחוללה באמריקה אז. גם את אובמה ספק אם יש לשפוט לפי מלחמת האזרחים בעולם המוסלמי שהתחוללה בזמנו. אומות אחראיות לגורלן.

התוצאות ידועות, ההשלכות לא

21 באוקטובר 2016

תוצאות הבחירות הקרובות באמריקה שהחלו כבר למעשה ויסתיימו עוד שבועיים וחצי, יעצבו את פני העולם לשנים הקרובות, וייתכן שההשלכות ההיסטוריות יאריכו ימים אף הרבה יותר. ממש כפי שהחלטותיהם של הנשיאים אברהם לינקולן ופרנקלין רוזוולט מעצבות את חיינו שלנו.

השאלה המרכזית היא כמובן מי יהיה הנשיא הבא של ארה"ב, וכל הסקרים ואתרי התחזיות מצביעים לכיוון אחד: הילארי קלינטון תהיה הנשיאה (אומדן הסיכוי הוא בערך 85% ב-predictit) ולא דונאלד טראמפ. כל כך הרבה מלל עוד ייאמר, אבל אפשר כבר בעצם לסגור את הבאסטה. סיכוייו של טראמפ כרגע דומים לסיכויים שניתנו להצבעה בעד הברקזיט ערב המשאל ביוני, ודומים גם לסיכוי שניתן כרגע לכך שמארין לה פן תהיה הנשיאה הבאה של צרפת.

עוד שאלה חשובה לגבי הבחירות היא מי ישלוט בקונגרס, וגם כאן המהמרים והסקרים לא משאירים הרבה מקום לספק – הקונגרס יהיה חצוי. הסנאט יישלט בידי הדמוקרטים (למעלה מ-70% סיכוי) ואילו בית הנבחרים ייוותר בשליטה רפובליקנית (80%).

יש כמה שאלות נוספות, פחות חשובות, שהן עדיין מרתקות. מה יהיה עומק התבוסה של טראמפ. האם דונלד טראמפ יובס במדינה שמרנית נאמנה כמו יוטה, למשל? (פיפטי פיפטי ב-predictit). אם כן, הדבר יתרום לתיוגו של טראמפ בתיוג שהוא סולד ממנו יותר מכל – לוזר נוראי, ויאפשר טיהור מהיר של המפלגה הרפובליקנית משאריות מורשתו הרעילה.

אם מה שסביר שיקרה אכן יקרה, ההשלכות הצפויות על אמריקה הן המשך הסטטוס קוו ברוב המובנים – נשיאה ליברלית תחליף נשיא ליברלי, אך תהיה מוגבלת מאוד ביכולת השינוי שלה בשל העדר שיתוף פעולה מצד הקונגרס. ההבדל הגדול יהיה בבית המשפט העליון. קלינטון תצליח לזכות בשיתוף פעולה מצד הסנאט הדמוקרטי ותמנה שופט שיטה את הרוב בבית המשפט לטובת הצד הליברלי. יש להניח שחלק גדול ממה שהקונגרס ימאן לעשות יסכים לעשות בית המשפט – הקלות על מהגרים בלתי חוקיים והגבלות על נשיאת נשק.

בסיכוי נמוך יותר, אך לא אפסי, ייתכן גם שיימצאו מספיק רפובליקנים מתונים בבית הנבחרים שיסכימו, מצולקים מהבחירות הנוכחיות, לגלות גישה עניינית כלפי קלינטון ולשאת ולתת איתה על חקיקה. זה תסריט אופטימי מאוד לאמריקה, גם בשל הפחתת הקיטוב הפוליטי שהדבר יבטא ובעיקר לאור ההשפעה החיובית על הצמיחה. אמריקה זקוקה לתקציבים מרחיבים, שיאפשרו לממשל לשקם תשתיות ושירותים ציבוריים וללוות יותר כסף לשם כך, ואם הקונגרס יאות לתת שכם, צפויה לכלכלת ארה"ב תקופה גדולה.

קלינטון אינה ממשיכה טבעית של אובמה במובן אחד ברור: היא נץ. היא מאמינה שאמריקה צריכה לקדם את ערכיה הליברליים בעולם באמצעות שימוש בכוח. כמובן, גם אובמה אינו חלוק על כך לחלוטין, בניגוד לתדמית שמצמידים לו. גם הוא שלח מזל"טים לחסל טרוריסטים. אבל יש בינו לבינה פער גדול בנושא – כשאובמה הכריז שהמלחמה בעירק היא מטומטמת, קלינטון הצביעה בעדה.

באופן כללי הנטייה הישראלית הטבעית היא לאהוד נשיאים נצים, מתוך ציפיה שמי שיתמוך בגישה כוחנית של העולם המערבי יתמוך בישראל. אבל קלינטון יוצרת עבורנו בעיה – הזירה שבה צפויה הגישה הקלינטונית להתבטא יותר מכל היא ביחסים קשים עם רוסיה של פוטין ואולי אף בעימות ממשי סביב פשעי המלחמה שרוסיה מבצעת בסוריה.  לישראל אין שום עניין בעימות כזה. האינטרסים של הסונים הנטבחים בחאלב אינם בהכרח האינטרסים שלה. אסד ופטרוניו האירניים הם דבר, אבל המורדים האיסלמיסטים הם כולרה. מצדנו אפשר לאחל בהצלחה לשני הצדדים, שניהם מתעבים אותנו באותה המידה, ואם היו מתפנים מלשחוט זה את זה, היו עלולים להפנות את מרצם הרצחני אלינו.

זה נכון שממשל אובמה הוריד לשפל את הנורמות ביחסים הבינלאומיים כשאפשר למעצמה אחרת להיות שותפה במעשי רצח בהיקף עצום מבלי לשלם על כך מחיר. אבל אובמה לא עשה זאת סתם כך. הוא הבין שעימות עם רוסיה הוא מסוכן מאין כמוהו, ושקידום המרד הסוני בסוריה רחוק מלהיות אינטרס ליבה ששווה לרתום עבורו את המשאבים האמריקנים. הרי אם ידם של הסונים תהיה העליונה בשל הסיוע האמריקני, והם יתחילו בשחיטת גברים, נשים וטף ממוצא עלאווי, יאשימו אותו, לא אותם. אנחנו היינו בסרט הזה עם הנוצרים בסאברה ושאתילה.

ככל שחושבים על כך יותר מבינים שאובמה היה קר וציני, אבל רציונלי. כל החלטה אמריקנית לנהוג אחרת תכניס את ישראל לפינה מאוד לא נוחה. ישראל מחויבת להפגין נאמנות מוחלטת כלפי ארה"ב ולעמוד לצדה לגבי כל החלטה שתקבל בזירת המזרח התיכון, אך מצד שני מדוע שנרצה להרגיז את פוטין, כשמעלליו בזירה הסורית אמנם מעוררים סלידה, אך לא יוצרים קושי אסטרטגי עבור ישראל.

ראשון אלו שלא היו ראשי ממשלה

28 באוגוסט 2016

עם מותו של פואד בן אליעזר נקבעת היסטוריה קטנה: הוא הפוליטיקאי הראשון בתולדות המדינה שעמד בראשות מפלגת העבודה ולא הפך לראש ממשלה. מאוד סביר להניח שבעתיד יצטרפו אליו מבחינה זו עמרם מצנע, עמיר פרץ, שלי יחימוביץ' ובוז'י הרצוג, אך זה עניין לעתיד ולעת עתה קיים סיכוי תיאורטי מבחינתם להגיע לקודקוד המדינה. אבל פואד הוא הראשון שניתן לומר בוודאות שהפר את רקורד הזהב של בן גוריון ושרת, לוי אשכול וגולדה, רבין ופרס וגם אהוד ברק. שלא כמוהם הוא לא הצליח למנף את הנהגת המפלגה להנהגת המדינה. ודי ברור מדוע – פואד כיהן בתקופה שבה חזון השלום המזוהה עם מפלגת העבודה ספג מפלה קשה. המון ישראלים (ביניהם אני כותב הבלוג), שהייתה להם קודם לכן זיקה לשמאל המדיני, נטשו אותו אל מול גל המתאבדים, הרצחנות הפלסטינית חסרת הבושה, ואל מול הסרבנות שהפגינו הפלסטינים כלפי הפתרון הנדיב שהוצע להם. כשר ביטחון היה שותף למדיניות הבזבזנית בחיי אזרחים של אריק שרון שקבע כי הבלגה היא כוח. למוד טראומת מלחמת לבנון הגיב שרון על פיגועים בהפסקות אש חד צדדיות. אולם אחרי שהפיגוע במלון פארק הגדיש את הסאה, הוביל פואד כשר ביטחון את אחת ההכרעות הצבאיות המרשימות ביותר בתולדות המלחמה בטרור – הכנעת הטרור הפלסטיני בחומת מגן ובפעילות הצבאית שאחריו.

פואד היה ביטחוניסט ערמומי, לא יונה צחורה, אך אפילו לו לא היה סיכוי לרכוש את אמון הציבור הישראלי במציאות שאחרי קריסת תהליך השלום. הקריסה ההיא התרחבה מאז לקריסת המרחב הערבי כולו, והאנרכיה שצה"ל הצליח למגר אז בדי עמל מיהודה ושומרון כבר מזמן הגיעה לשערי דמשק. את המציאות הזו לא חזתה מפלגת העבודה. נביאיה וחוזיה ראו בעיני רוחם מציאות הפוכה. דרכה של המפלגה הגיעה למבוי סתום קצת לפני שזיכתה את פואד בקדנציה קצרה בראשה.

הקץ לנפט

19 בדצמבר 2015

משקיע הערך ג'ים צ'אנוס, שנודע בתחזיותיו הפסימיות לגבי אנרון ומאוחר יותר לגבי כלכלת סין, ושהצליח לנבא (כמו כמה מבכירי משקיעי הערך בבלוגוספירה הישראלית) את קריסת תעשיית הברזל העולמית, מנבא עוד קריסה.

מדינות אופ"ק ירצו להוציא את הנפט מהאדמה עכשיו, כשהוא עוד שווה משהו, ולא עוד 15 שנה כשלא יהיה שווה כמעט כלום.

שימו לב לאופן שבו כלכלה עובדת – תחזית על מה שיקרה בשנת 2030 יכולה להוביל לכך שכבר עכשיו מדינות הנפט ירצו להציף את השוק וכבר עכשיו המחירים יוזלו.

מדוע הנפט צפוי לעתיד קודר שכזה? המכונית החשמלית נראית מכונית העתיד, בפרט אם יתגשמו התחזיות על המכונית ללא נהג הממשמשת וקרבה. רובו המכריע של הנפט מיועד להנעת מכוניות, ובעולם שבו חשמל מניע מכוניות, לא יהיה כל כך מה לעשות עם נפט. מחיריו עשויים להיות נמוכים במידה שנראתה דמיונית בתקופה שבה ריחף סביב 100 דולר.

לעתים כאשר סחורה מסוימת נעשית מאוד זולה, הצריכה שלה גוברת וכך נוצר איזון ששב ומעלה את מחירה. יש שתי סיבות שמעוררות ספק אם הדינמיקה הזו יכולה להציל את הנפט. הסיבה הראשונה ששימוש בנפט יעורר התנגדות חריפה גם אם יוזל מאוד. זאת בשל השלכותיו הסביבתיות. הרי מדינות העולם התחייבו רק עתה בוועידת פריז להקטין מאוד את הפליטות הגורמות לאפקט החממה. הסיבה השנייה היא שבקרב בין נפט לבין חשמל שמקורו באנרגיות מתחדשות כמו שמש ורוח, מסתבר שבטווח הארוך השמש והרוח ינצחו. שימוש בשמש ורוח להפקת אנרגיה אינו דומה לחיפוש נואש אחרי חומרי גלם מתכלים במעמקי האדמה. הוא פשוט עניין טכנולוגי, וטכנולוגיה מתפתחת במהירות מסחררת. כבר בשנים האחרונות אפשר היה לראות כיצד צנחה העלות של הפקת אנרגיה מתחדשת. כתוצאה מכך חלק נכבד מאוד מהאנרגיה החדשה בעולם היא מתחדשת.

רק לאחרונה דווח שתוספת הכוח לרשת החשמל ב-2014 בארצות הברית באה ברובה ממקורות מתחדשים. אמנם הנתון הזה קצת מתעתע מאחר שתוספת הכוח של רוח ושמש ניתנת לשימוש במלואה רק בחלק משעות היממה. זו בעיה חמורה שמייקרת את השימוש באנרגיות מתחדשות. הפקת אנרגיה משמש ומרוח אינה נמשכת ברציפות לכל אורך היממה וכיום אין דרך טובה לאחסן את החשמל שהניבו לצורך שימוש מאוחר יותר. על כן צריך להשתמש בתחנת כוח המונעת בגז טבעי כגיבוי ללילה או לזמן נטול רוחות. כך יוצא שהשמש והרוח אמנם חוסכות חלק ניכר מהגז הטבעי, אך אינן חוסכות את עלות ההקמה של תחנת הכוח המפיקה חשמל מגז. תחנת הכוח הרזרבית תתייתר רק כאשר בתחום אחסון האנרגיה תבוא פריצת דרך. יש כמה מישורים שבהם נמשך מחקר שיכול להניב פריצה כזו, בראש ובראשונה בטכנולוגיית הסוללות, אך גם בנושא המרת אנרגיה למימן.

ומה במזרח התיכון?

טלטלה במחיר הנפט יכולה להוביל למערבולת במזרח התיכון, שבמילא אינו יציב במיוחד. ערב הסעודית ומדינות המפרץ מבססות את כלכלתן על הטבות חינם לאזרחים ועל עבודה זרה שממומנות בכספי הנפט. באמצעות כספי הנפט הסעודים גם צוברים כלי נשק אמריקניים בסכומי עתק. הנפט ומוצריו מהווים למעלה מ-90% מהיצוא הסעודי. מה יקרה כשהנס של הנפט ייגמר וחממת ג'יהדיסטים כמו סעודיה תהפוך לעוד מדינה ערבית כושלת וענייה? מהצד השיעי של המתרס ניצבת האויבת הדמונית שלנו, איראן. פיסטוקים מהווים אולי 2% ביצוא האיראני ושטיחים עוד פחות. הנפט לעומת זאת, מהווה 85% מהיצוא של איראן. האם שלטון האייתוללות יוכל לשרוד את קריסת הנפט? ושמא דווקא יהדק את אחיזתו באווירת משבר כלכלי חריף?

אירן וסעודיה אמנם מחזיקות לא רק בנפט אלא גם בגז טבעי בכמויות עצומות, וגז טבעי יידרש לתחנות כוח גם אחרי שקרנו של הנפט תרד. אבל אי אפשר להשוות בין היכולת להפיק רווחים מנפט לבין היכולת להפיקם מגז טבעי.  כמו שכל סאגת הגז הטבעי בארצנו מלמדת, לא פשוט לייצא גז טבעי. אי אפשר פשוט להעמיסו על מיכליות. צריך להקים לשם כך תשתית מסובכת שהקמתה יקרה והיא מאוד מורכבת ופגיעה. התשתית הזו כה מסובכת שעד עתה עוד לא ממש הצליחו להקים אותה באירן ובסעודיה. בנוסף גז טבעי מאותגר באופן תמידי על ידי אלטרנטיבות, כמו האנרגיות המתחדשות שהוזכרו לעיל וכמו כורים גרעיניים ואף פחם. היכולת של האמריקנים להפיק גז טבעי מפצלים בעשור האחרון גם היא הקשתה מאוד על שוק הגז. מדינות שכבר התכוננו להקים תשתית לשם ייצוא גז לאמריקה גילו שכבר אין לאמריקנים צורך בכך. גם אוסטרליה רשמה התקדמות בהפקת גז טבעי, והגז שלה עוד יציף את שווקי מזרח אסיה.

קריסת הנפט חוללה כאוס ברוסיה של שנות התשעים. לא היו לה השלכות גיאופוליטיות ישירות הרות אסון, אך בטווח הארוך תרמה להיקסמות של הרוסים מפוטין שכמו צ'אווס בונצואלה, היה בר מזל בכך ששלטונו נפל בדיוק על זמן התאוששות הנפט. לא ניתן לנבא מראש מה יניב משבר נפט במזרח התיכון, אך עם כל הסלידה מאיראן וממדינות ערב לא בטוח שאנחנו צריכים לייחל ליום שבו יוכלו לשתות מהנפט שלהם אם הם ירצו.  ניזהר במשאלותינו פן תתגשמנה. חוסר היציבות שתוליד מפולת הנפט אינו בהכרח מה שאנו מייחלים לו.

מורשת המרגל הסובייטי

30 בנובמבר 2015

היום מת בפאריז המרגל מרקוס קלינברג בגיל 97. לא מזמן קראתי את ספר זכרונותיו והוא מרתק. קשה להאמין איזו דרך עבר קלינברג. הוא נולד למשפחה חרדית אדוקה אך משכילה שנספתה בשואה, זכה להערכת ההנהגה הסובייטית כרופא צעיר ומוכשר בצורה יוצאת דופן בימי מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן עלה לארץ והתחיל לקשור קשרים עם איש שגרירות ברית המועצות, ואלו הפכו בשלב מסוים לריגול של ממש. הכול תוך כדי שהוא משמש כדמות המדעית הבכירה במכון הביולוגי בנס ציונה. קשה לשאת את המחשבה על כך שמי שגדל וחונך כמו קלינברג הפך בסופו של דבר למשרתה של מעצמה אנטישמית ורצחנית.

הספר של קלינברג מלא אנקדוטות מעניינות.  מתוכן אני זוכר במיוחד את דבריו על כך שבמות סטאלין בכה כפי שלא בכה מימיו, גם כשנודע לו בתום מלחמת העולם שמשפחתו כולה אבדה. עד אחרון ימיו קלינברג לא נטש את הקומוניזם, אבל לפחות למד להכיר בפשעי סטלין.

היום העולם המוסלמי מוציא מתוכו צעירים שמוכנים ללכת לסוריה כדי לערוף ראשים בשירות דאעש. אבל הפרספקטיבה ההיסטורית דורשת מאיתנו לזכור שגם העם היהודי ועמי המערב האחרים הוציאו מתוכם לפני שני דורות המונים שהיו מוכנים להתגייס לשירותו של כוח לא פחות רצחני. אחרי הכול הקומוניזם רצח הרבה יותר אנשים מאשר דאעש. דאעש מצטייר בעיקר כמפלטם של המעמדות הלא משכילים והנבערים, ואילו הקומוניסטים סחפו גם אלו ברמה האינטלקטואלית הגבוהה ביותר.

דאעש מייצג את כל התכונות הרעות המאפיינות את העולם המוסלמי, כשהן מזוקקות יחד לעיסה של טירוף קיצוני. הפונדמנטליזם, חוסר הכבוד לזכויות האישה, פולחן המוות, חוסר ההשכלה ושנאת האחר.
הקומוניזם בגרסתו שקסמה לאינטלקטואלים במערב ייצג את החילוניות הקנאית, את הכמיהה לשוויון ואת הראייה האוניברסלית. בניגוד לערכי דאעש אלו לכאורה ערכים שאפשר למצוא בהם חיוב, אבל הניסיון לכפות אותם בצורה ברוטלית וקיצונית הוליד זוועות שלא נפלו מזוועות מלחמת האזרחים בסוריה כיום.

גם כאשר ימוגר דאעש, העולם המוסלמי יצטרך להתמודד עם כל התכונות שדאעש רק גילם את הקצנתן ושיוותרו אחריו.  ולהבדיל, גם כאשר הסוציאליזם בגרסתו הסובייטית כבר לא מהלך קסם על אף אחד, הרעות החולות שבחשיבה הבולשיביקית הן משהו שחברה מערבית עדיין צריכה להכיל ולרסן.  ומצד שני להתנסות בקומוניזם היה אפקט מחסן. דימטרי שומסקי, פובלציסט עיתון הארץ, כתב על כך פעם:

המדינה הסובייטית ערכה ניסוי חסר תקדים בבני אדם. מצד אחד, מושגי הנאורות והשוויון, המוסר וכבוד האדם וחירותו גדשו את החלל הציבורי עד לעייפה. מצד אחר, בהעדר חברה פתוחה, בלא אפשרות כלשהי של בקרה ציבורית, התעוררו והשתוללו בחיי היום-יום באין מפריע השפלים שביצרי האדם.

הפער הבלתי נתפש בין רטוריקת השוויון האזרחי והלאומי לבין מציאות של דרוויניזם חברתי פראי ואפליה ממוסדת על רקע מוצא לאומי, גרם לאזרחים סובייטיים רבים לחשוב שהאשם הוא במושגי הנאורות, ההומניזם והשוויון. שמושגי הנאורות, ההומניזם והשוויון הם מושגים כוזבים וצבועים לכשעצמם, ולא מי שהשחיתו אותם.

בניגוד לשומסקי, שהוא איש שמאל מובהק, אני נוטה לחשוב שבמושגי הנאורות, ההומניזם והשוויון, ומבלי להכחיש את הטוב והחיוב שיש בהם, אכן יש כזב מסוים, משום שאימוץ מוחלט ולא ביקורתי שלהם יכול להשחית לחלוטין את מערכת התמריצים האנושית ולפיכך את החיים עצמם. אין זה כל כך רע אם כך שהעולים מרוסיה רכשו חסינות מה מפניהם.

אולי כאשר יתפזר ערפל הקרב, העולם המוסלמי שאחרי דאעש יאמץ גם הוא גישה כזו, ביקורתית ומחוסנת, כלפי הערכים שכיום קוסמים כל כך לרבים מבניו, האלימות, השנאה והקיצוניות הדתית, ויהיה זה צעד גדול לרווחת האנושות.

תהפוכות המזרח התיכון

1 באוקטובר 2015

בשנת 2003 יצאה ארצות הברית בהנהגת הנשיא בוש להרפתקה עצומה – מלחמה לכיבוש עיראק ולמיטוט שלטונו של סדאם חוסיין. ההצדקה העיקרית למלחמה הייתה החשש שסדאם מחזיק בכלי נשק להשמדה המונית, אבל הצדקה נוספת ניתנה בטענה שלסדאם קשרים ענפים עם אל-קעידה, הארגון שביצע את הפיגוע במגדלי התאומים. הטענה הזו, התברר בדיעבד, הייתה מוגזמת.

בשנת 2015 יוצאת רוסיה בהנהגת הנשיא פוטין להרפתקה לא קטנה – הבטחת הישרדות שלטון אסד בסוריה באמצעות הפצצות אינטנסיביות של מעוזי הארגונים המורדים בו.

רבים מהפרשנים מחשיבים את התנהגות רוסיה לקריאת תגר על ארצות הברית. מדוע? מאחר שרוסיה אינה מסתפקת בכתישת דאעש, אלא מפציצה ארגוני מורדים נוספים, אבל כל הארגונים האלו שקועים עד החזה בקשרים ענפים עם אל קעידה או לפחות עם ארגונים אחרים המצויים בקשרים עם אל קעידה.

שתים עשרה שנה חלפו. אז אם היית בקשר עם אל קעידה – זו הייתה סיבה מבחינת ארצות הברית להכריז עליך מלחמת חורמה. היום, אם אתה בקשר עם אל קעידה, ארצות הברית אמורה להגן עליך מפני החוצפה הרוסית. תהפוכות המזרח התיכון. אפשר לנסות למצוא היגיון בשיגעון, ואפשר גם להודות שהחלטתו של הנשיא אובמה המושמץ על חולשתו ורפיסותו, פשוט לא לשקוע בכל מעגל הטירוף הזה, לאטום אוזניים לשירת הסירנה של כל פרשני ומומחי המזרח התיכון שמלהגים בנושא, היא הטובה ביותר האפשרית.