דוקטרינת בנט רעה לישראל

נפתלי בנט פרסם פוסט פייסבוק שבו הציג דוקטרינה חדשה נועזת לביטחון ישראל. על פיה, צה"ל צריך ליזום עימותים באופן אקטיבי. הדוגמה המובהקת לכך היא התעקשותו של בנט על מיגור יזום של מנהרות חמאס במהלך מבצע צוק איתן. זאת בעוד שגנץ ובוגי התנגדו לכך וסברו שחמאס יורתע מלהשתמש בהן.

איזה רעיון מסוכן וקיצוני הגה בנט. הדבר הטוב היחיד שניתן לומר עליו הוא שאינו באמת ישים. ישראל מוקפת באיומים קשים – טילי החיזבאללה בלבנון, ההתעצמות הבליסטית של אירן אפילו תחת הסכם הגרעין וכמובן פעולות חמאס בעזה. בנימין נתניהו זכה לשנות כהונה כה רבות בשל הערכת העם לזהירות המופלגת שלו שהניבה מקסימום ביטחון במינימום קורבנות. היא מתבטאת בעיקר בכך שהוא פועל רק נגד מטרות שריאלי לטפל בהן. בטילי חיזבאללה אינו נוגע, כי אין לו שום עניין במלחמת לבנון השלישית. רקטות אלו יחלידו או שלא, אך הן אינן סיבה לפתוח במלחמה יזומה. באותו אופן לא היה להוט לפעול נגד מנהרות חמאס.   זהו הנס הייחודי של נתניהו – מצד אחד מנהיג ימין כריזמטי חזק שתומכיו המיליטנטיים נשבעים בשמו. מצד שני בכל חזית שחשיבותה לביטחון ישראל אינה קריטית הצעדים שנקט היו מאוד מוגבלים וזהירים בשטח ולעתים אפילו כללו השפלה כמו תשלום פרוטקשן לחמאס או שחרור המוני של מחבליו.

בינתיים ישראל לא יושבת בחיבוק ידיים: יכולת ההגנה של ישראל משתפרת כל הזמן – כיפת ברזל, שרביט קסמים, טכנולוגיות נגד מנהרות ואפילו תמ"א 38. ובעיקר יכולת ההרתעה של ישראל נשמרת. זו היכולת לזרוע הרס קיצוני בתגובה לפעולות האויב. היא אמנם מוגבלת בשל זהירות המשפטנים, אך ככל שעימות מתרחב מתרופפים הכבלים שהפרקליטים קושרים על פעולות הצבא. ישראל הוכיחה במלחמת לבנון השנייה, בעופרת יצוקה ובצוק איתן שבזמן אמת האויב ישלם מחיר נורא על לוחמנותו.

המחשבה שישראל צריכה לחסל איומים בפועל ולא להסתפק בהסתמכות על כושר ההרתעה עלולה להכניס את המדינה למעגל מלחמתי בלתי פוסק. הכלכלה והתיירות יפגעו אנושות. רמת החיים במדינה תצנח, והציבור, שאינו חפץ לחיות במאה ה-21 בגרסה מודרנית של ספרטה, לא יתן את אמונו בפוליטיקאי שזו בשורתו.  יש חריג אחד ברור – מול איום גרעיני ההרתעה מוגבלת ולכן נדרשת פעולת מנע לחסלו מראש. כל שאר האיומים (אפילו הלא קונבנציונליים!) לא בהכרח דורשים פעולה מקדימה. לעתים הנסיבות מאפשרות זאת – בצדק החליט נתניהו לפעול נגד השתקעות אירן בסוריה וכמובן בצדק ישראל מתבססת ביו"ש ואינה מניחה למדינת טרור פלסטינית לקום בשטחים. אבל במקרים אחרים ניסיון לקטוע באיבו כל איום יהפוך להיות בעצמו האיום הגדול מכולם. גישה כזו תפגע אנושות ביציבות המדינה, בכלכלתה, ביחסיה הבינלאומיים ובעיקר באחדות הפנימית. תעיד מלחמת לבנון הראשונה.

בנט מקונן על כך שצה"ל הפך לצבא מתגונן והפסיק ליזום, אבל הוא מתעלם מההישגים המסחררים, הדמיוניים ממש, של גישה זו במבחן התוצאה. לאורך שנות כהונת נתניהו מספר ההרוגים מטרור וממלחמות ירד לשפל כל הזמנים. בתוך מזרח תיכון סוער וגועש אפשר היה לצפות שגם אנחנו נאלץ חלילה לעסוק בספירת גופות. זה לא קורה. מקרי מוות על רקע איבת האויב הם עדיין נדירים ביחס לכל תקופה אחרת וגם ביחס למספר ההרוגים מגזירות גורל אחרות כמו תאונות דרכים.

כתמונת מראה לגישה של בנט הייתי מציע את משנתו של המזרחן גיא בכור. בכור לא נופל מבנט במידת הימניות כלל, אבל המשפט החביב עליו הוא "לעולם אני לא מפריע לאויבים שלי לתלות את עצמם". הוא סבור שהעולם המוסלמי שרוי במלחמות פנימיות שאין להן קץ, והדבר האחרון שעל ישראל לעשות הוא להתערב בהן באופן אקטיבי. אויבי המדינה צריכים אותה כתירוץ, כפי שחיזבאללה משתמש בישראל כנימוק לקיומו. ישראל הייתה לו ברכה, דמות האויב שאפשרה את נסיקת מעמד השיעים בלבנון. מכאן ועד כניסה לעימות בפועל עם ישראל הדרך רחוקה. נסראללה, המתמודד מול איום קיומי מצד הג'יהדיסטים הסונים בסוריה, חלש מכדי לעסוק בכך. גם בגזרת עזה – לכבוש אותה כדי להחזיר אליה את שלטון אבו מאזן, איזה בזבוז נורא של משאבים וחיים זה יהיה. ישראל צריכה אם כך להתעסק בעיקר בהתעצמותה שלה, לא באויביה. להם צריך להניח לשקוע במלחמות הנצח שנקלעו לתוכם.

גם זו לטובה (בקושי רב)

אחרי בחירות אמצע הקדנציה טראמפ מרשה לעצמו להיות מי שתמיד רצה להיות, נטול עניין בבעלי ברית במרחב המזרח התיכון. החלטתו לסגת מסוריה וכנראה גם מאפגניסטן הותירה בהלם את בכירי הרפובליקנים והביאה להתפטרות שר ההגנה מאטיס.

זו קריאת השכמה למעריציו של טראמפ בארץ, מגיא בכור ועד אחרון הכותבים בפורומים של רוטר. אין לו עניין לכהן כמשיח בן יוסף. החלטתו מסכנת את ישראל ועדיין אינו ממצמץ.

הנזק לאמריקה ולתפקידה בעולם הוא עצום וארוך טווח. היא מאבדת אמינות כבעלת ברית. גם אם היא ידידותית תחת נשיא אחד, איש אינו ערב לכך שיחליפו בהמשך נשיא אחר לגמרי בסגנונו. רק שוטה ישים בה מבטחו. פוטין קיבל בונוס נאה לכאורה על הקמפיין הנסתר שניהל למען בחירת טראמפ.

על הרע בצעדי טראמפ כבר נכתב בכל מקום ועוד ייכתב. אין מה לחדש. שווה לנסות לגרד בכוח אלמנטים חיוביים ולו רק כדי להתעודד ערב השנה האזרחית החדשה ממצב העולם.

אז מה חיובי? צעדי טראמפ אולי יתרמו לחזרת הברית בין המפלגה הדמוקרטית לישראל. הדמוקרטים יקבלו הזדמנות להיות יותר פרו ישראלים מטראמפ וגם יוכלו להתלכד סביב התנגדותם לבדלנות כאנטגוניזם לטראמפ. מה שיריבי עושה הוא ההיפך ממה שאני רוצה לעשות. זה אותו היגיון שהפך תמיכה בישראל לעיקר אמונה רפובליקני אחרי שהנשיא אובמה שנוא נפשם של הרפובליקנים התבלט בקרירותו לישראל.

גם ישראל עצמה קיבלה קריאת השכמה ואולי תחדל מלכרכר סביב טראמפ. התנהגות שלא הוסיפה לה כבוד בעיני רבים מאוהדיה.

במישור בניית הכוח הצבאי, לקח לדורות שאין להסתמך על אמריקה יביא לגידול בתקציבי הביטחון בעולם. טראמפ כל הזמן מטיף לאירופה להוציא יותר על צבא. במעשיו הנוכחיים הוא מספק לה תמריצים רבי עוצמה לעשות כך. תמריצים שיכולים לעמוד אפילו כשיעזוב את משרתו, כי סכנת שובו של הטראמפיזם תישמר. אנו יודעים איזו מדינה מרוויחה יפה כשתעשיותיה הביטחוניות מקבלות הזמנות חדשות. ובכלל לא יזיק לאירופים לצאת קצת מתחושת השאננות והפינוק.

גם לנו לא יזיק לזכור שאי אפשר לקבל החלטות אסטרטגיות מסוכנות מתוך הנחה שאמריקה תמיד תהיה שם עבורנו.

ולסיום צריך להגיד שבאופן פרדוקסלי כל הגדלה של ספקטרום האפשרויות שעומדות בפני נשיא אמריקני, מעצימה את ההרתעה האמריקנית. טראמפ הוא בלתי צפוי בעליל. האיראנים כבר היום מבינים זאת ואינם ממהרים לנטוש את הסכם הגרעין. צעדיו האחרונים לכאורה מחזקים מאוד את אירן וזה מזעזע. אך הם גם ממחישים לה ולכל שחקן אזורי אחר שטראמפ משוגע וגחמתי ואין טעם לנסות לחזות את התנהגותו. מכיוון שטראמפ במהותו הוא גם בדלן אך גם כוחני וחסר מעצורים – יש לכך גם ערך הרתעתי חיובי. בפרט אם צעדיו האחרונים יתבררו במהרה כאסון בשטח כפי שכולם צופים, ייתכן שבתגובה הוא יחתור להבליט יותר הצד הכוחני שלו במדיניות החוץ.

העם עם סיני?

התגובות לפוסט הקודם הפכו לדיון נלהב, לעתים יתר על המידה, בשאלה האם ניתן ללמוד מסוריה על מצרים. האם כפי ששרר שקט ארוך בחזית הגולן ללא הסכם שלום, ניתן היה להשיג שקט דומה בחזית המצרית, גם כאשר ישראל מחזיקה בחצי האי סיני ואפילו שואבת ממנו נפט. אם כך אולי החלטתו של מנחם בגין לסגת מסיני תמורת שלום עם מצרים הייתה החלטה אומללה וצדקו בכלל מתנגדי הנסיגה.

כמה הערות באוזני מי שחושב כך:

ראשית, הנחת היסוד שגויה. לא היה שקט רב שנים בחזית הסורית. צה"ל היה בלבנון וספג בה קורבנות רבים מאוד, והיה ברור לכל אורך התקופה שזהו המחיר שסוריה, שנתנה חסות לחיזבאללה, גובה מצה"ל על כיבוש הגולן, גם אם היא עושה זאת בזירה אחרת. רבים חששו שהנסיגה מלבנון תחייב את סוריה לגבות מצה"ל קורבנות בדרכים אחרות ותוביל למלחמה בהיקף מלא ולכן אפילו שמאלנים כמו יוסי שריד התנגדו לה בזמנו.  בצורה בוטה אפשר אפילו לתאר את השהות של צה"ל בלבנון, על אבידותיו המיותרות, כסוג של הקרבת קורבנות אדם לאסד על מנת לשכך את זעמו על כיבוש הגולן.

שנית, סיני אינו כמו הגולן גם מבחינת האוכלוסיה הערבית שנותרה בו. חצי מיליון בדואים בסיני לא היו מהווים את התוספת הכי סימפטית לאוכלוסיית ישראל. יעידו הדברים הרעים שעשו הבדואים שם למסתננים האריתראים שעברו דרכם ושיתוף הפעולה שלהם עם דאעש בשנים האחרונות. עדיף בלי כאב הראש הזה.

שלישית, לא רק הערבים עצמם הם חלק מהמשחק, גם העולם המערבי ובו ארצות הברית. הוא לא היה סולח לנו על הפניית כתף קרה לסאדאת שעשה כזו מחווה דרמטית והגיע לירושלים. ארצות הברית הייתה להוטה לצרף את מצרים לציר שתחת חסותה, והתנהגות של ישראל שהייתה סותרת אינטרס קריטי זה לא הייתה מתקבלת בעין יפה, בלשון המעטה.

חשוב אפילו הרבה יותר – גם אנחנו עצמנו חלק מהמשחק. כמו בסימולציית טיסה אנו רגילים לחשוב על המציאות המזרח התיכונית כמשחק שבו יש להסתכל רק על אחרים ולא על עצמנו. אבל האמת היא שאנחנו – אנו עצמנו, ולצדנו עמיתינו למשפחה, ללימודים, למילואים, לעבודה ולעם, הם הרכיב העיקרי בזירה. הציבור הישראלי, לבטח שכבות האליטה שבו, לא היה מסוגל להסכין עם סיטואציה שבה ממשלתו הייתה דוחה הצעה לשלום על בסיס נסיגה לגבול בינלאומי מוכר שבאה מהמדינה הערבית הגדולה ביותר ומלווה במחוות הדרמטיות שלהן היה סאדאת מוכן. ממשלה שהייתה מקבלת החלטה כזו הייתה פוגעת באופן קיצוני באחדות העם ובנכונותו להתייצב יחד במלחמה.

מעשה באשכנזי, אמריקני ופרסי

צריך להודות – ההישג של בנימין נתניהו, עם ביטול הסכם הגרעין בידי הנשיא טראמפ, הוא גדול ונגד כל הסיכויים. כל מי שביקר אותו או לעג לו על התנהלותו מול ממשל אובמה בסוגיית אירן, בטענה שאין טעם לצאת מול הסכם שכבר חתום וגמור, יצא טועה, ואילו הוא – צודק. הדעה הנחושה של נתניהו הפכה לקונצנזוס בקרב הרפובליקנים בארה"ב שמעריצים אותו לחלוטין, וכשגורל מפתיע הנחית נשיא רפובליקני יוצא דופן בבית הלבן הכוכבים האירו לביבי. נאומו של טראמפ הערב נראה כאילו נתניהו הכתיב לו אותו.

אבל השאלה היא האם הישגו של בנימין נתניהו והניצחון הגדול של השקפת עולמו הם גם ניצחון למדינת ישראל ולאינטרסים שלה.  וזו שאלה שאנחנו לא יודעים להשיב עליה. עוד עשור שבו אירן רחוקה מפצצה, כפי שהבטיח הסכם הגרעין, אינו דבר של מה בכך ולא ברור מה יחליפו עתה. גם צריך לראות מה תהיה עמדת המפלגה הדמוקרטית מול ההתפתחות הזו. רוב הסיכויים שב-2020 ייבחר נשיא דמוקרטי, ואם לא אז, אזי ב-2024. עוצמתי ככל שיהיה טראמפ, אין הרבה עוצמה במדיניות שתקפה רק לעוד שנתיים וחצי.

האמונה לפיה משטר האייתולות קרוב לקריסה בשל המצב הכלכלי באירן היא הזויה. בוונצואלה אין משמרות מהפכה ואין אמונה דתית פנאטית והמשבר הכלכלי חמור בהרבה ועדיין הנשיא מדורו שולט בבטחה.  יהיו אשר יהיו ההשפעות על אירן כתוצאה מביטול עסקת הגרעין, ספק אם הן יהיו דרמטיות כפי שמשלים את עצמם אלו שמפתחים תקוות. ייתכן שאיכשהו תהליכים פנימיים של התמתנות שם יצברו תאוצה, אך גם ייתכן ההיפך. מי יודע.

רוב הסיכויים הם שהקונצנזוס הבינלאומי ישרוד את החלטת הנשיא טראמפ כפי שהאירו שרד את המשבר בדרום אירופה. לאליטות העולמיות ולמנגנונים שהן בנו יש כוח עצום מול גורמים פופוליסטיים ותזזיתיים. מנהיג אירן חמינאי ינהג בחוכמה אם יוריד ראש וימתין בסבלנות לחילופי המשטר בארה"ב, שקרוב לוודאי יקרו הרבה יותר מהר מאשר יקרו חילופי המשטר באירן עצמה, וכנראה זה מה שיעשה. ביציאה לעימות חזיתי עם ארה"ב אין לכאורה כל היגיון. במקרה שהעניינים עם אירן ייגררו להם, את ההחלטות הקשות באמת בסוגיה האיראנית יצטרך לקבל הנשיא שייבחר בעוד עשור, כאשר הסכם הגרעין יאפשר לאירן להיות, ברשות ובסמכות, במרחק נגיעה מעשרות פצצות אטום, ונשיא עתידי זה אולי עדיין אפילו לא נכנס לפוליטיקה. החלטת טראמפ הערב עשויה להגדיל את מרחב התמרון שלו, אך עלולה להשפיע גם בצורות אחרות, פחות צפויות. מה שאותו נשיא יחליט יושפע מאוד גם ממה שיקרה בעתיד הקרוב בצפון קוריאה.

מלחמות כבר לא קורות בקיץ?

התקשורת הישראלית מפנה תשומת לב מועטה מדי לכתובת על הקיר שנכתבת בימים אלו: ארצות הברית לקראת עימות חריף עם אירן שעשוי להניב לנו תוצאות חיוביות, אך בסבירות לא פחותה עלול גם להדרדר למלחמה שתערב גם את ישראל, אולי כבר בקיץ הקרוב.

הנשיא טראמפ מינה נץ מובהק לתפקיד מזכיר המדינה. על הקווים מחכה ג'ון בולטון הנץ הקיצוני שמעוניין להפוך ליועץ ביטחון לאומי. הוא הילל מספיק את טראמפ בטלוויזיה בכבלים כדי להיות מועמד טבעי למינוי.

טראמפ נימק במפורש את פיטורי מזכיר המדינה טילרסון בהעדר הסכמה ביניהם על עסקת הגרעין.

האירופים עושים מאמץ נואש להציל את הסכם הגרעין. בתסריט הטוב הצדדים יצליחו להוציא מאירן ויתורים נוספים, בפרט בכל מה שקשור להארכת מועד פקיעת ההסכם, הבאג הקטלני בו שמאיים להפוך את אירן למעצמת סף גרעינית לגיטימית בעוד עשור, מדינה שיכולה להיות במרחק נגיעה מעשרות פצצות אטום.

הלחץ על האירנים גדול. בניגוד לאובמה, טראמפ בהחלט מסוגל להורות על פעולה צבאית להשמדת מתקני הגרעין שלהם. על הדרך גם להמיט חורבן והרס עצומים על מאחזיהם בסוריה ובלבנון, אולי בשיתוף פעולה עם צה"ל.

הזירה האירנית אינה כמו הזירה הצפון קוריאנית. דרום קוריאה חוששת מהשמדת סיאול ותעשה הכול כדי למנוע פרוץ מלחמה. ישראל של נתניהו וסעודיה של מוחמד בן סלמאן לעומת זאת ידחפו בשמחה את טראמפ לעימות. נתניהו תמיד תמך בקונספט הקונפליקט הגדול מול אירן. יש שיאמרו שעקב החקירות יש לו גם תמריצים זרים לשמוח בעימות עצום מימדים המהווה הגשמה של משנתו משכבר ימים. אכן, אין להכחיש שבניגוד למשל להבלים על כך שגירעון תקציבי מותיר אסון לדורות הבאים, הטענה שהסכם הגרעין מוריש צרה צרורה לדור הבא היא אמת לאמיתה.

אירן בדילמה לא פשוטה – מלחמה עם ארה"ב היא הרפתקה קיצונית עם השלכות כלכליות חמורות, ומנהיגי אירן לרוב בורחים מכאלו. אבל התקפלות נוספת ונסיגה מזכויות שמגיעות לה לפי הסכם בינלאומי חתום – זו השפלה שאין לתאר, לבד מהנזק לפרויקט הגרעיני שיקר ללב המשטר.

נקודת אור מבחינת אירן היא שספק רב אם יהיה רפובליקני בבית הלבן בעוד שלוש שנים, ונשיא דמוקרטי צפוי להתנהל בסגנון אובמה, אם לא גרוע יותר (הנשיא ברני סנדרס?). הכי הגיוני מבחינתם לנסות לשחק על זמן ולא לשבור את הכלים. אבל לא תמיד ההיגיון מנצח במזרח התיכון. הכינו את המקלטים.

שבע השנים הפחות רעות משיכול היה להיות

בדיוק לפני שבע שנים, ימי הטלטלה הפוליטית במצרים של מובארק ופרוץ האביב הערבי, מעט לפני תחילת מלחמת האזרחים בסוריה, פרסם תומס פרידמן מאמר בניו יורק טיימס שבו התייחס למצבה של ישראל במזרח התיכון המשתנה.

פרידמן שב והתייחס לדילמה שישראל לא יכולה לברוח ממנה לדעתו כל עוד היא כובשת את השטחים – בין עתידה כמדינת אפרטהייד לבין אופק המדינה הדו לאומית ובנוסף תיאר את האופן שבו האביב הערבי מטלטל את מעמדה של ישראל ומחייב אותה להכרעה מהירה בעד השלום. היא הולכת לאבד ידיד נאמן כמו מובארק. המשטר הבא במצרים ישען על לגיטימיות ההמון ויצטרך להתרחק ממנה.

שני דברים יכולים להיאמר בבטחה: מה שלא יקרה בשתי המדינות הערביות שיש להן שלום עם ישראל – המתונים החילוניים שאחזו בכוח ייחלשו ואילו האחים המוסלמים יתחזקו. כמה? נותר עוד לראות.

פרידמן היה בטוח. אז מה. להתנבא זה קשה, ובפרט לגבי העתיד. נכון, את מובארק החליפה ממשלה של האחים המוסלמים. אולם היא הייתה קצרת ימים וחסרת חשיבות. עכשיו אנחנו כבר בתוך ההשפעות ארוכות הטווח של האביב המצרי.  הנשיא סיסי אשר שולח לכלא את מי שמעז לנסות להתמודד מולו בבחירות, הוא מובארק 2.0. יותר יציב, יותר אהוד בעמו, יותר תקיף כלפי האחים המוסלמים וגם יותר ידידותי לישראל ממובארק 1.0.

מה שנדמה היה לפרידמן כאילו מחייב את ישראל לעשות תפנית מהירה במדיניותה, כמובן לעבר הכיוון שהאמין שרצוי לה מלכתחילה, התברר כהיפוכו של דבר. ישראל לא עשתה שום דבר כדי לרצות את הפלסטינים, אבל הסעודים והמצרים והירדנים זקוקים לה מאי פעם ואילו סוריה העוינת מרוסקת לחלוטין. האביב הערבי היה אמור להביא את תור הזהב של הערבים, אבל בישר דווקא את תור הזהב של ישראל.

מאמר מעניין אחר ששווה להתבונן בו בדיעבד פורסם דווקא בכתב העת השמרני "תכלת". אסף שגיב התייחס לבהלה של הממסד הישראלי מכך שממשל אובמה בוגד בבן בריתו מובארק ומקדם עלייתו של שלטון דמוקרטי שעלול להיות שלטון האחים המוסלמים. אפילו הנשיא פרס, אופטימיסט שוחר דמוקרטיה מטבעו, לא הפגין התלהבות מהאפשרות שמובארק יוחלף בדמוקטטורה איסלמיסטית. שגיב ניתח את היסוד לחשדנות כלפי יכולת ההמונים הערביים להוציא מתוכם שלטון ראוי:

"הם תוצרים של תרבות שבה השקר… אינו יוצר שום דיסוננס", אמר אהוד ברק בריאיון שהעניק להיסטוריון בני מוריס ב־2002. "הם אינם סובלים מן הבעיה שגורמת אמירת שקרים בתרבות היהודית־נוצרית". הרושם הזה אינו מחזק את אמונם של הישראלים ביכולתו או בנכונותו של העם המצרי – ושל העולם הערבי בכלל – לכונן חברה נאורה בנוסח המערבי. קיומה של חברה כזו הרי מותנה בכושרם של הפרטים המרכיבים אותה לפעול באופן אוטונומי ורציונלי ולהחליף ביניהם מידע ורעיונות במסגרת שיח חופשי וביקורתי. המרחב הפוליטי הערבי, לעומת זאת, מתאפיין לכאורה בחשיבה קונספירטיבית ופרנואידית, ברטוריקה משלהבת יצרים ובהתנהגות עדרית – לא בדיוק התנאים האידיאליים להתפתחותה של "תבונה ציבורית"

שגיב אמנם התייחס בביקורתיות בהמשך המאמר לגישה זו, אבל מאורעות שבע השנים הרעות של מצרים מאז מעידות שהייתה אמת רבה בתפיסה שתיאר. היא עמדה לבחינה אמפירית ויצאה מנצחת. הדחת מובארק בעקבות הפגנות בכיכר תחריר שלוו גם במעשי אונס קבוצתי, עליית האחים המוסלמים, הכאוס שחוללו והדחתם בידי הצבא, השתלטות סיסי והדיכוי של ההתנגדות הפוליטית אליו – שום דבר מזה לא מעיד שמצרים קרובה יותר היום לנאורות. אבל לכל הפחות התברר שמצרים הייתה מסוגלת להקיא מתוכה את האיסלמיזם הקיצוני נוסח האחים המוסלמים, שהיה עלול להמיט עליה אסון אמיתי, ואולי גם עלינו. גם אם לא קרתה במצרים סנסציה חיובית בשבע השנים האחרונות, יש לברך על כך שגם הגרוע מכול לא התחולל, וזו הקלה אמיתית.

סדאם כאדם

בשנת 2018 סדאם חוסיין הוא אישיות נשכחת, נחלת פח האשפה של ההיסטוריה המזרח תיכונית. אבל עבור מישהו כמוני שיש לו זכרונות ילדות ממלחמת המפרץ – מהאזעקות, מהחדרים האטומים ומהסמרטוט שנתחב מתחת לדלת כדי להדוף את החומרים הכימיים – סדאם חוסיין הוא עדיין דמות משרת פחד ומסתורית. בתחושה כזו ניגשתי לקרוא את ספרו של איש ה-CIA ג'ון ניקסון על ההזדמנות ההיסטורית שנפלה לידו – הוא היה האנליסט המומחה לסדאם חוסיין בסוכנות וזה שהיה אחראי לחקור אותו אחרי שנפל לידי האמריקנים.

הרעיון להפשיט את סדאם עירום ולחקור אותו בסיוע דלי מים קרים לא התקבל. כשנתפס מישהו מהחיילים אולי דפק לו אגרוף – "זה בשביל 11 בספטמבר!" אבל לאחר מכן האמריקנים התייחסו אליו בנועם יחסי כפי שאמורים לנהוג בשבוי מלחמה לפי האמנות הבינלאומיות. כשהתלונן על סביבה רועשת אפילו הועבר לתא שבו יכול היה לישון שמונה שעות בלילה. התוצאה של התנהלות זו ניכרת בספר והופכת אותו להרבה פחות מעניין ממה שניתן היה לצפות. סדאם לא הגיע לנקודת השבירה. בחקירה הוא אמר רק את מה שרצה, התחמק מאחריות להפרת זכויות אדם וסירב אפילו לקחת אחריות על הטבח שנעשה בכורדים באמצעות נשק כימי. כמו כמעט כל רודן אכזר, הוא שמר מרחב הכחשה סביב החלטותיו ואת ההחלטה על שימוש בנשק כימי נגד אזרחים ייחס להחלטת הדרגים הצבאיים שמתחתיו. המודיעין האמריקני היה כל כך לא מאורגן שלא הצליח לספק לחוקרים חומרים כתובים מהארכיונים שנתפסו ויכולתם לעמת את סדאם עם מידע הייתה מוגבלת מאוד.

סדאם שמח לקחת אחריות על שנאתו לישראל. "מקור כל רע שמגיע לנו מאמריקה אינו העימות בין האמריקני לעירקי אלא נגרם בידי הלובי הציוני והלחץ הישראלי.. חשבנו שאם נתקוף את ישראל נוכל לגרום לאמריקה להניח לנו. לקחתי את ההחלטה לתקוף את ישראל בלי להתייעץ עם הפיקוד". החוקר שלו הסיק שפעולותיה של עירק תחת סדאם לא בהכרח נבעו מישיבות מטה מסודרות ומתוכניות משורטטות היטב. הרבה היה מאולתר. ישראל שבה והוזכרה גם אגב ביטויי התיעוב שלו לאיראנים, שהיום ניתן לשמוע דומים להם מהסעודים. סדאם תיאר את האסטרטגיה של האירנים – השתלטות על עולם האיסלאם באמצעות ניסיונם להיות אלו שישחררו את ירושלים. ברם, בזמנים מסוימים, מחוץ למלחמתו העקובה מדם נגדם במשך שמונה שנים, סדאם ידע לקשור קשרים עם האיראנים. עירק אירחה את האייתולה חומייני במשך תקופת גלותו עד שגירשה אותו לפריז בעקבות הסכם עם השאה. במלחמת המפרץ עירק העבירה את חיל האוויר שלה לאירנים כדי שהמטוסים לא יינזקו. האיראנים כמובן לא טרחו להחזירם.

אף שסדאם היה רחוק מלהיות אינטלקטואל, הוא יוצא דמות אינטליגנטית למדי מתיאור השיחות וגם לא נטולת הומור. סדאם שמח לתאר לחוקריו את הדמות ההיסטורית הנערצת עליו – צאלח א-דין. הספר האהוב עליו היה "הזקן והים" של המינגווי. הוא עצמו הקדיש חלק ניכר מזמנו בשלהי תקופתו כנשיא לכתיבה, ושלח טיוטות להגהה ממש ערב הפלישה. אגב, דמות אחרת שיוצאת אינטליגנטית יותר מהמצופה היא זו של הנשיא ג'ורג' בוש הבן. בתדרוכים הנשיא האמריקני היה ערני, הכיר היטב את החומר, על שלל הדמויות העירקיות המככבות בו, וידע להזכיר למתדרך דברים שנשכחו מזכרונו. הוא גם קרא ספרות עיון איכותית הקשורה בנושא. למתדרכים של נשיא ארה"ב הנוכחי מצפה מן הסתם רמה אחרת של יחס מנשיאם. עדיין בספר נמתחת ביקורת חריפה על בוש ועל ראיית העולם השחורה-לבנה שלו שהובילה למלחמה מיותרת.

מעניין לראות איך מיתוסים שנסובו סביב סדאם והיו ידועים לכל קורא עיתון בשנות התשעים ובשנות האלפיים המוקדמות מתבררים כהבלים עם קריאת ספר שנכתב בידי מומחה אמיתי לנושא. לא, לסדאם לא היו המון כפילים שהסתובבו. לא היה לו אפילו כפיל אחד. גם כל מיני בעיות רפואיות שיוחסו לו לא היו ולא נבראו. סדאם תואר תמיד בידי כל מיני פסיכואנליטיקנים כבן לאב חורג מתעלל, התעללות שיצקה בו את אופיו הסאדיסטי. בפועל בחקירתו סדאם הפליג בתיאורים על חביבותו של אביו החורג כלפיו ודיבר עליו בחום רב. מוטיב מעניין באישיותו של סדאם שהיה אמיתי מאוד היה העניין הקיצוני בכסף, שהיה לעתים ביזארי. הוא התלונן בזעם על שטרות כסף שהיו איתו ונלקחו ממנו בידי שוביו, כאילו יש לו באמת מה לעשות בכסף זה כשבוי של ארה"ב. סדאם סירב לדבר על נקודה שהייתה כנראה מביכה בשבילו: החלטתו לקחת אישה נוספת על פני אשתו הראשונה והאהובה.

נקודה מהותית שלא הובנה לדברי הכותב בידי ממשל בוש היא עד כמה רחוק היה סדאם מהאיסלמיזם הקיצוני, מסוגם של דאעש ואל קעידה, ועד כמה ראה בו סכנה עבור משטרו שלו. סדאם התקשה להבין מדוע אמריקה פנתה להילחם בו בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר בשעה שהקיצוניות הדתית הסונית שתקפה אותה היוותה איום חמור גם עבורו עצמו. סדאם הרבה לדבר בחקירתו בשבח הפרדת הדת מהפוליטיקה.

בהחלטתו לפלוש לכוויית סדאם עשה טעות קרדינלית שבסופו של דבר, כעבור שנים, שילם עליה במחיר האולטימטיבי. סדאם לא ממש הודה בטעויות במהלך חקירתו, אך מנימתו כשדיבר על נושא כוויית, אפשר היה להבין שהוא מכה על חטא. ברור היה לחוקרו שטעות הפלישה לכוויית נבעה מכך שהקו האדום של ארה"ב בנוגע לכוויית לא היה ברור. סדאם השלה את עצמו שהאמריקנים ישלימו עם כיבוש כוויית. זו החד גדיא של ההיסטוריה. אם האמריקנים היו מבהירים לסדאם שלא יתנו לו להשתלט על כוויית, לא היה פולש. אם לא היה פולש, לא הייתה מלחמת המפרץ. אם לא הייתה מלחמה, לא היה מסתבך עם שושלת בוש. לא היה מסתבך עם שושלת בוש, לא הייתה מלחמת עירק. לא הייתה מלחמת עירק, לא היה דאעש ואולי גם לא אביב ערבי ומלחמת האזרחים בסוריה, ומה כן היה? אולי סדאם יכול היה לנצל את זמן השלווה כדי להשיג באמת נשק גרעיני?