הלקח הלבנוני

בימים אלו סיפוחיזם מסוכן מאיים לערער את השלווה שממנה נהנינו לאחרונה (ראו השקט בגבול עזה והמספר הנמוך ביותר של חיילים ואזרחים מתים בפעולות איבה מיום זיכרון שעבר ועד יום הזיכרון האחרון).

שווה ללמוד מטעויות של אחרים ולא לשחזר אותן. במאה התשע עשרה הקימו הצרפתים לנוצרים המארונים בלבנון ישות אוטונומית שבה נהנו מרוב ברור. אולם המארונים לא הסתפקו בכך. אחרי מלחמת העולם הראשונה הם חלמו על "לבנון הגדולה" שתעניק להם שטחים חקלאיים נוספים, גם אם הם יבואו עם אוכלוסיה סונית ושיעית. לפי ויקיפדיה, מניע עיקרי לכך היה הרעב הנורא בימי מלחמת העולם הראשונה (כתבתי בעבר על השלכותיו ההרסניות על היישוב החרדי הישן בארץ ישראל). בפועל לא היה עוד רעב גדול במזרח התיכון מאז מלחמת העולם הראשונה, והלבנונים המארונים היו יכולים להסתדר יפה מאוד במדינה משלהם. במקום זאת הם הפכו למיעוט בארצם וכך המיטו על עצמם את ארגוני הטרור הפלסטינים ואת מלחמת האזרחים ואת החיזבאללה ואת המשבר הכלכלי הנוכחי. הילודה הנוצרית נמוכה, ורבים הנוצרים בין המהגרים. ספק אם בכלל יש לנוצרים הלבנונים עתיד בארצם.

חמדנות היא לפעמים מעלה ולפעמים חטא. לא דומה החמדנות שהפגין מנחם בגין בסיפוח הגולן על שטחיו הריקים לחמדנות שכרוכה בסיפוח יהודה ושומרון שגם לפי האומדן הממעיט חיים בהם כשני מיליון ערבים. על הראשונים אנו מצטערים – גם סיפוח ערביי מזרח ירושלים היה טעות ברובו.

הגאונות האסטרטגית של הסכמי אוסלו אפשרה לישראל לוותר על ההיבטים המעיקים של הכיבוש אבל בפועל לשלוט בטחונית בשטחי הרשות. זהו הישג עדין וייחודי שכל שינוי חסר אחריות בסטטוס קוו יכול להחריבו.

האשליה שאפשר יהיה לרשום במפת הסיפוח קווים פתלתלים שיותירו את האוכלוסיה ברשות אך יעבירו את השטחים הריקים לישראל לא תתקבל על דעת העולם כפי שהבנטוסטנים בדרום אפריקה לא התקבלו על דעתו. ודאי שממשל ביידן שיקום כנראה אחרי בחירות 2020 לא יקבל זאת ולא הממשלים אחריו. בתסריט הטוב ישראל תוכל לבצע אחורה פנה. בתסריט הרע ניגרר להמשך מתווה הסיפוח, לפתרון המדינה האחת ולחזרה על השגיאה האומללה של הנוצרים המארונים.

זהירות סלקטיבית

טראמפ הסלים באופן קיצוני את העימות האמריקני-איראני על ידי חיסולו של קאסם סולימני. זו רמת הסלמה שכבר לא רחוקה בהרבה מהתקפה ישירה על מתקני הגרעין של אירן, מה שהיה נראה כפעולה בלתי נתפסת בחומרתה לפני חמש שנים.

אני עוקב בטוויטר אחרי הפרשנים המלומדים. הימין האמריקני כמובן צוהל, וסביר להניח שמעוזי האנטי טראמפ האחרונים בקרבו יתפוגגו כליל לאור ההערצה לנשיא על החלטתו הנועזת. זאת לצד הסגידה לטראמפ בשל מצב הכלכלה המעולה ובשל ההנאה מהאופן שבו הוא מטריף את הדמוקרטים. אנשי השמאל האמריקני, דמויות כמו בן רודס ופיטר ביינארט ואחרים, כמובן קודרים ומזהירים מחומרת ההשלכות. בהחלט יש מקום לטענות שהייתה זו פעולה לא מידתית, נועזת מדי, שיכולה לגרור את אמריקה להרפתקה שאין לדעת תוצאותיה. ייתכן, אם כי מצד שני אירן במצב אסטרטגי קשה מאוד כרגע ולא בטוח שתרצה להתגרות עוד בטראמפ.

אבל מה שמעניין הוא שהסנטימנט השמאלני כרגע הוא זהירות, אבל הרי לא זה הסנטימנט הכללי של השמאל במזרח התיכון. אותם אנשי שמאל בדיוק קוראים בלהט להחליף את השקט הנוכחי השורר ביהודה ושומרון במדינה פלסטינית שקרוב לוודאי שתהפוך ברבות הימים למעוז טרור במזרח התיכון. מדינה שצפויה לחולל פרובוקציות במקומות הקדושים למיליארד מוסלמים ולהפוך את החיים במרכז ישראל לבלתי נסבלים.

אין רע בהשקפת עולם הגורסת מתינות, מידתיות ושיקול דעת, אבל זה עלוב להחילה באופן סלקטיבי. מי שחושב שחיסול סולימני פזיז מדי, ראוי שיחשוב כך, ואף עשרת מונים, על הקמת מדינה פלסטינית.

מחאת הארזים טובה ליהודים

האם המחאה הנוכחית בלבנון טובה ליהודים או רעה ליהודים? נראה שהאירועים הסוערים שם מקדמים את הדמוקרטיזציה של לבנון. קולם של ההמונים נשמע. על פי התיאוריה המפורסמת של השלום הדמוקרטי, מדינות דמוקרטיות לא נלחמות אלו באלו. כל מה שמקדם דמוקרטיה תורם אפוא ליציבות האזור.

אמנם כאשר הדמוקרטיה העלתה את האחים המוסלמים במצרים, ישראל הייתה מבוהלת. האליטה הצבאית שהוציאה מתוכה את מובארק ואחר כך את א-סיסי היא יותר ידידותית לישראל מאשר ההמונים ששונאים אותה שנאת מוות. אבל כשדובר במצרים, מדינה שחתומה על חוזה שלום עם ישראל, היה לנו בעיקר מה להפסיד. כשמדובר במדינת חיזבאללה שבה בוחשת אירן, יש לנו בעיקר מה להרוויח.

בכלל נראה שגם אם ההמונים בוחרים מנהיג שונא ישראל, הם לא בוחרים מנהיג שיפתח במלחמה איתה. מלחמות אינן פופולאריות. שתי דוגמאות לכך הן מוחמד מורסי, נשיא מצרים מטעם האחים המוסלמים, שלא התנער מהסכמי קמפ דיוויד. גם בהתנהגותו של ארדואן מילים נבזיות לחוד ומעשים לחוד – הסחר בין ישראל לטורקיה פורח והיחסים הדיפלומטיים בעינם.

אם לבנון היא לב האיום הצפוני על מדינת ישראל, מעזה מגיע האיום מדרום, וגם לדעת הקהל שם יש חשיבות רבה. סקר שנערך בחודש יולי בידי מכון פלסטיני חושף ממצאים מרעישים על דעת הקהל העזתית.

בניגוד לציפיות העזתים מתונים יותר מאחיהם בגדה המערבית. הם שבעו מלחמות. 68% תומכים בהפסקת אש (50% בגדה), 61% תומכים בקבלת פתרון שתי המדינות (46% בגדה). 44% אפילו תומכים בידידות עם ישראלים (29% בגדה). 52% מסכימים עם משפט שקובע שהסכסוך הוא עניין לפוליטיקאים ולזקנים ולא מעסיקם באופן אישי (27% בגדה). 89% מהעזתים סוברים שיש להעמיד רפורמות פנימיות בראש סדר העדיפויות (72% בגדה).

נראה שקרה לעזתים מה שקרה לאהוד אולמרט בזמנו: התעייפו ממלחמות.

צה"ל של בוגי יעלון וגל הירש הותקף על כך שבמקום להתעסק במטרות צבאיות סטנדרטיות הציב אפקטים משני תודעה בראש מעייניו. אולי למרות כל הביקורת הארסית יש משהו בקונספט הזה. בעזה זה מתחיל לעבוד. אפילו שקט שם לאחרונה משום מה, כפי שציין בפליאה אלון בן דוד.

עם הפלסטינים יש לנו היסטוריה קשה ובכל אופן אלו נתוני הסקרים האחרונים. סקרים שייערכו בלבנון ודאי יראו שמידת העניין של הלבנונים בעימות עם ישראל קרובה לאפס המוחלט. לא סתם נסראללה התנצל בזמנו על מלחמת לבנון השנייה. לאור זאת עליית כוחה של דעת הקהל הלבנונית היא ברכה אסטרטגית.

דוקטרינת בנט רעה לישראל

נפתלי בנט פרסם פוסט פייסבוק שבו הציג דוקטרינה חדשה נועזת לביטחון ישראל. על פיה, צה"ל צריך ליזום עימותים באופן אקטיבי. הדוגמה המובהקת לכך היא התעקשותו של בנט על מיגור יזום של מנהרות חמאס במהלך מבצע צוק איתן. זאת בעוד שגנץ ובוגי התנגדו לכך וסברו שחמאס יורתע מלהשתמש בהן.

איזה רעיון מסוכן וקיצוני הגה בנט. הדבר הטוב היחיד שניתן לומר עליו הוא שאינו באמת ישים. ישראל מוקפת באיומים קשים – טילי החיזבאללה בלבנון, ההתעצמות הבליסטית של אירן אפילו תחת הסכם הגרעין וכמובן פעולות חמאס בעזה. בנימין נתניהו זכה לשנות כהונה כה רבות בשל הערכת העם לזהירות המופלגת שלו שהניבה מקסימום ביטחון במינימום קורבנות. היא מתבטאת בעיקר בכך שהוא פועל רק נגד מטרות שריאלי לטפל בהן. בטילי חיזבאללה אינו נוגע, כי אין לו שום עניין במלחמת לבנון השלישית. רקטות אלו יחלידו או שלא, אך הן אינן סיבה לפתוח במלחמה יזומה. באותו אופן לא היה להוט לפעול נגד מנהרות חמאס.   זהו הנס הייחודי של נתניהו – מצד אחד מנהיג ימין כריזמטי חזק שתומכיו המיליטנטיים נשבעים בשמו. מצד שני בכל חזית שחשיבותה לביטחון ישראל אינה קריטית הצעדים שנקט היו מאוד מוגבלים וזהירים בשטח ולעתים אפילו כללו השפלה כמו תשלום פרוטקשן לחמאס או שחרור המוני של מחבליו.

בינתיים ישראל לא יושבת בחיבוק ידיים: יכולת ההגנה של ישראל משתפרת כל הזמן – כיפת ברזל, שרביט קסמים, טכנולוגיות נגד מנהרות ואפילו תמ"א 38. ובעיקר יכולת ההרתעה של ישראל נשמרת. זו היכולת לזרוע הרס קיצוני בתגובה לפעולות האויב. היא אמנם מוגבלת בשל זהירות המשפטנים, אך ככל שעימות מתרחב מתרופפים הכבלים שהפרקליטים קושרים על פעולות הצבא. ישראל הוכיחה במלחמת לבנון השנייה, בעופרת יצוקה ובצוק איתן שבזמן אמת האויב ישלם מחיר נורא על לוחמנותו.

המחשבה שישראל צריכה לחסל איומים בפועל ולא להסתפק בהסתמכות על כושר ההרתעה עלולה להכניס את המדינה למעגל מלחמתי בלתי פוסק. הכלכלה והתיירות יפגעו אנושות. רמת החיים במדינה תצנח, והציבור, שאינו חפץ לחיות במאה ה-21 בגרסה מודרנית של ספרטה, לא יתן את אמונו בפוליטיקאי שזו בשורתו.  יש חריג אחד ברור – מול איום גרעיני ההרתעה מוגבלת ולכן נדרשת פעולת מנע לחסלו מראש. כל שאר האיומים (אפילו הלא קונבנציונליים!) לא בהכרח דורשים פעולה מקדימה. לעתים הנסיבות מאפשרות זאת – בצדק החליט נתניהו לפעול נגד השתקעות אירן בסוריה וכמובן בצדק ישראל מתבססת ביו"ש ואינה מניחה למדינת טרור פלסטינית לקום בשטחים. אבל במקרים אחרים ניסיון לקטוע באיבו כל איום יהפוך להיות בעצמו האיום הגדול מכולם. גישה כזו תפגע אנושות ביציבות המדינה, בכלכלתה, ביחסיה הבינלאומיים ובעיקר באחדות הפנימית. תעיד מלחמת לבנון הראשונה.

בנט מקונן על כך שצה"ל הפך לצבא מתגונן והפסיק ליזום, אבל הוא מתעלם מההישגים המסחררים, הדמיוניים ממש, של גישה זו במבחן התוצאה. לאורך שנות כהונת נתניהו מספר ההרוגים מטרור וממלחמות ירד לשפל כל הזמנים. בתוך מזרח תיכון סוער וגועש אפשר היה לצפות שגם אנחנו נאלץ חלילה לעסוק בספירת גופות. זה לא קורה. מקרי מוות על רקע איבת האויב הם עדיין נדירים ביחס לכל תקופה אחרת וגם ביחס למספר ההרוגים מגזירות גורל אחרות כמו תאונות דרכים.

כתמונת מראה לגישה של בנט הייתי מציע את משנתו של המזרחן גיא בכור. בכור לא נופל מבנט במידת הימניות כלל, אבל המשפט החביב עליו הוא "לעולם אני לא מפריע לאויבים שלי לתלות את עצמם". הוא סבור שהעולם המוסלמי שרוי במלחמות פנימיות שאין להן קץ, והדבר האחרון שעל ישראל לעשות הוא להתערב בהן באופן אקטיבי. אויבי המדינה צריכים אותה כתירוץ, כפי שחיזבאללה משתמש בישראל כנימוק לקיומו. ישראל הייתה לו ברכה, דמות האויב שאפשרה את נסיקת מעמד השיעים בלבנון. מכאן ועד כניסה לעימות בפועל עם ישראל הדרך רחוקה. נסראללה, המתמודד מול איום קיומי מצד הג'יהדיסטים הסונים בסוריה, חלש מכדי לעסוק בכך. גם בגזרת עזה – לכבוש אותה כדי להחזיר אליה את שלטון אבו מאזן, איזה בזבוז נורא של משאבים וחיים זה יהיה. ישראל צריכה אם כך להתעסק בעיקר בהתעצמותה שלה, לא באויביה. להם צריך להניח לשקוע במלחמות הנצח שנקלעו לתוכם.

גם זו לטובה (בקושי רב)

אחרי בחירות אמצע הקדנציה טראמפ מרשה לעצמו להיות מי שתמיד רצה להיות, נטול עניין בבעלי ברית במרחב המזרח התיכון. החלטתו לסגת מסוריה וכנראה גם מאפגניסטן הותירה בהלם את בכירי הרפובליקנים והביאה להתפטרות שר ההגנה מאטיס.

זו קריאת השכמה למעריציו של טראמפ בארץ, מגיא בכור ועד אחרון הכותבים בפורומים של רוטר. אין לו עניין לכהן כמשיח בן יוסף. החלטתו מסכנת את ישראל ועדיין אינו ממצמץ.

הנזק לאמריקה ולתפקידה בעולם הוא עצום וארוך טווח. היא מאבדת אמינות כבעלת ברית. גם אם היא ידידותית תחת נשיא אחד, איש אינו ערב לכך שיחליפו בהמשך נשיא אחר לגמרי בסגנונו. רק שוטה ישים בה מבטחו. פוטין קיבל בונוס נאה לכאורה על הקמפיין הנסתר שניהל למען בחירת טראמפ.

על הרע בצעדי טראמפ כבר נכתב בכל מקום ועוד ייכתב. אין מה לחדש. שווה לנסות לגרד בכוח אלמנטים חיוביים ולו רק כדי להתעודד ערב השנה האזרחית החדשה ממצב העולם.

אז מה חיובי? צעדי טראמפ אולי יתרמו לחזרת הברית בין המפלגה הדמוקרטית לישראל. הדמוקרטים יקבלו הזדמנות להיות יותר פרו ישראלים מטראמפ וגם יוכלו להתלכד סביב התנגדותם לבדלנות כאנטגוניזם לטראמפ. מה שיריבי עושה הוא ההיפך ממה שאני רוצה לעשות. זה אותו היגיון שהפך תמיכה בישראל לעיקר אמונה רפובליקני אחרי שהנשיא אובמה שנוא נפשם של הרפובליקנים התבלט בקרירותו לישראל.

גם ישראל עצמה קיבלה קריאת השכמה ואולי תחדל מלכרכר סביב טראמפ. התנהגות שלא הוסיפה לה כבוד בעיני רבים מאוהדיה.

במישור בניית הכוח הצבאי, לקח לדורות שאין להסתמך על אמריקה יביא לגידול בתקציבי הביטחון בעולם. טראמפ כל הזמן מטיף לאירופה להוציא יותר על צבא. במעשיו הנוכחיים הוא מספק לה תמריצים רבי עוצמה לעשות כך. תמריצים שיכולים לעמוד אפילו כשיעזוב את משרתו, כי סכנת שובו של הטראמפיזם תישמר. אנו יודעים איזו מדינה מרוויחה יפה כשתעשיותיה הביטחוניות מקבלות הזמנות חדשות. ובכלל לא יזיק לאירופים לצאת קצת מתחושת השאננות והפינוק.

גם לנו לא יזיק לזכור שאי אפשר לקבל החלטות אסטרטגיות מסוכנות מתוך הנחה שאמריקה תמיד תהיה שם עבורנו.

ולסיום צריך להגיד שבאופן פרדוקסלי כל הגדלה של ספקטרום האפשרויות שעומדות בפני נשיא אמריקני, מעצימה את ההרתעה האמריקנית. טראמפ הוא בלתי צפוי בעליל. האיראנים כבר היום מבינים זאת ואינם ממהרים לנטוש את הסכם הגרעין. צעדיו האחרונים לכאורה מחזקים מאוד את אירן וזה מזעזע. אך הם גם ממחישים לה ולכל שחקן אזורי אחר שטראמפ משוגע וגחמתי ואין טעם לנסות לחזות את התנהגותו. מכיוון שטראמפ במהותו הוא גם בדלן אך גם כוחני וחסר מעצורים – יש לכך גם ערך הרתעתי חיובי. בפרט אם צעדיו האחרונים יתבררו במהרה כאסון בשטח כפי שכולם צופים, ייתכן שבתגובה הוא יחתור להבליט יותר הצד הכוחני שלו במדיניות החוץ.

העם עם סיני?

התגובות לפוסט הקודם הפכו לדיון נלהב, לעתים יתר על המידה, בשאלה האם ניתן ללמוד מסוריה על מצרים. האם כפי ששרר שקט ארוך בחזית הגולן ללא הסכם שלום, ניתן היה להשיג שקט דומה בחזית המצרית, גם כאשר ישראל מחזיקה בחצי האי סיני ואפילו שואבת ממנו נפט. אם כך אולי החלטתו של מנחם בגין לסגת מסיני תמורת שלום עם מצרים הייתה החלטה אומללה וצדקו בכלל מתנגדי הנסיגה.

כמה הערות באוזני מי שחושב כך:

ראשית, הנחת היסוד שגויה. לא היה שקט רב שנים בחזית הסורית. צה"ל היה בלבנון וספג בה קורבנות רבים מאוד, והיה ברור לכל אורך התקופה שזהו המחיר שסוריה, שנתנה חסות לחיזבאללה, גובה מצה"ל על כיבוש הגולן, גם אם היא עושה זאת בזירה אחרת. רבים חששו שהנסיגה מלבנון תחייב את סוריה לגבות מצה"ל קורבנות בדרכים אחרות ותוביל למלחמה בהיקף מלא ולכן אפילו שמאלנים כמו יוסי שריד התנגדו לה בזמנו.  בצורה בוטה אפשר אפילו לתאר את השהות של צה"ל בלבנון, על אבידותיו המיותרות, כסוג של הקרבת קורבנות אדם לאסד על מנת לשכך את זעמו על כיבוש הגולן.

שנית, סיני אינו כמו הגולן גם מבחינת האוכלוסיה הערבית שנותרה בו. חצי מיליון בדואים בסיני לא היו מהווים את התוספת הכי סימפטית לאוכלוסיית ישראל. יעידו הדברים הרעים שעשו הבדואים שם למסתננים האריתראים שעברו דרכם ושיתוף הפעולה שלהם עם דאעש בשנים האחרונות. עדיף בלי כאב הראש הזה.

שלישית, לא רק הערבים עצמם הם חלק מהמשחק, גם העולם המערבי ובו ארצות הברית. הוא לא היה סולח לנו על הפניית כתף קרה לסאדאת שעשה כזו מחווה דרמטית והגיע לירושלים. ארצות הברית הייתה להוטה לצרף את מצרים לציר שתחת חסותה, והתנהגות של ישראל שהייתה סותרת אינטרס קריטי זה לא הייתה מתקבלת בעין יפה, בלשון המעטה.

חשוב אפילו הרבה יותר – גם אנחנו עצמנו חלק מהמשחק. כמו בסימולציית טיסה אנו רגילים לחשוב על המציאות המזרח התיכונית כמשחק שבו יש להסתכל רק על אחרים ולא על עצמנו. אבל האמת היא שאנחנו – אנו עצמנו, ולצדנו עמיתינו למשפחה, ללימודים, למילואים, לעבודה ולעם, הם הרכיב העיקרי בזירה. הציבור הישראלי, לבטח שכבות האליטה שבו, לא היה מסוגל להסכין עם סיטואציה שבה ממשלתו הייתה דוחה הצעה לשלום על בסיס נסיגה לגבול בינלאומי מוכר שבאה מהמדינה הערבית הגדולה ביותר ומלווה במחוות הדרמטיות שלהן היה סאדאת מוכן. ממשלה שהייתה מקבלת החלטה כזו הייתה פוגעת באופן קיצוני באחדות העם ובנכונותו להתייצב יחד במלחמה.

מעשה באשכנזי, אמריקני ופרסי

צריך להודות – ההישג של בנימין נתניהו, עם ביטול הסכם הגרעין בידי הנשיא טראמפ, הוא גדול ונגד כל הסיכויים. כל מי שביקר אותו או לעג לו על התנהלותו מול ממשל אובמה בסוגיית אירן, בטענה שאין טעם לצאת מול הסכם שכבר חתום וגמור, יצא טועה, ואילו הוא – צודק. הדעה הנחושה של נתניהו הפכה לקונצנזוס בקרב הרפובליקנים בארה"ב שמעריצים אותו לחלוטין, וכשגורל מפתיע הנחית נשיא רפובליקני יוצא דופן בבית הלבן הכוכבים האירו לביבי. נאומו של טראמפ הערב נראה כאילו נתניהו הכתיב לו אותו.

אבל השאלה היא האם הישגו של בנימין נתניהו והניצחון הגדול של השקפת עולמו הם גם ניצחון למדינת ישראל ולאינטרסים שלה.  וזו שאלה שאנחנו לא יודעים להשיב עליה. עוד עשור שבו אירן רחוקה מפצצה, כפי שהבטיח הסכם הגרעין, אינו דבר של מה בכך ולא ברור מה יחליפו עתה. גם צריך לראות מה תהיה עמדת המפלגה הדמוקרטית מול ההתפתחות הזו. רוב הסיכויים שב-2020 ייבחר נשיא דמוקרטי, ואם לא אז, אזי ב-2024. עוצמתי ככל שיהיה טראמפ, אין הרבה עוצמה במדיניות שתקפה רק לעוד שנתיים וחצי.

האמונה לפיה משטר האייתולות קרוב לקריסה בשל המצב הכלכלי באירן היא הזויה. בוונצואלה אין משמרות מהפכה ואין אמונה דתית פנאטית והמשבר הכלכלי חמור בהרבה ועדיין הנשיא מדורו שולט בבטחה.  יהיו אשר יהיו ההשפעות על אירן כתוצאה מביטול עסקת הגרעין, ספק אם הן יהיו דרמטיות כפי שמשלים את עצמם אלו שמפתחים תקוות. ייתכן שאיכשהו תהליכים פנימיים של התמתנות שם יצברו תאוצה, אך גם ייתכן ההיפך. מי יודע.

רוב הסיכויים הם שהקונצנזוס הבינלאומי ישרוד את החלטת הנשיא טראמפ כפי שהאירו שרד את המשבר בדרום אירופה. לאליטות העולמיות ולמנגנונים שהן בנו יש כוח עצום מול גורמים פופוליסטיים ותזזיתיים. מנהיג אירן חמינאי ינהג בחוכמה אם יוריד ראש וימתין בסבלנות לחילופי המשטר בארה"ב, שקרוב לוודאי יקרו הרבה יותר מהר מאשר יקרו חילופי המשטר באירן עצמה, וכנראה זה מה שיעשה. ביציאה לעימות חזיתי עם ארה"ב אין לכאורה כל היגיון. במקרה שהעניינים עם אירן ייגררו להם, את ההחלטות הקשות באמת בסוגיה האיראנית יצטרך לקבל הנשיא שייבחר בעוד עשור, כאשר הסכם הגרעין יאפשר לאירן להיות, ברשות ובסמכות, במרחק נגיעה מעשרות פצצות אטום, ונשיא עתידי זה אולי עדיין אפילו לא נכנס לפוליטיקה. החלטת טראמפ הערב עשויה להגדיל את מרחב התמרון שלו, אך עלולה להשפיע גם בצורות אחרות, פחות צפויות. מה שאותו נשיא יחליט יושפע מאוד גם ממה שיקרה בעתיד הקרוב בצפון קוריאה.