שבע השנים הפחות רעות משיכול היה להיות

בדיוק לפני שבע שנים, ימי הטלטלה הפוליטית במצרים של מובארק ופרוץ האביב הערבי, מעט לפני תחילת מלחמת האזרחים בסוריה, פרסם תומס פרידמן מאמר בניו יורק טיימס שבו התייחס למצבה של ישראל במזרח התיכון המשתנה.

פרידמן שב והתייחס לדילמה שישראל לא יכולה לברוח ממנה לדעתו כל עוד היא כובשת את השטחים – בין עתידה כמדינת אפרטהייד לבין אופק המדינה הדו לאומית ובנוסף תיאר את האופן שבו האביב הערבי מטלטל את מעמדה של ישראל ומחייב אותה להכרעה מהירה בעד השלום. היא הולכת לאבד ידיד נאמן כמו מובארק. המשטר הבא במצרים ישען על לגיטימיות ההמון ויצטרך להתרחק ממנה.

שני דברים יכולים להיאמר בבטחה: מה שלא יקרה בשתי המדינות הערביות שיש להן שלום עם ישראל – המתונים החילוניים שאחזו בכוח ייחלשו ואילו האחים המוסלמים יתחזקו. כמה? נותר עוד לראות.

פרידמן היה בטוח. אז מה. להתנבא זה קשה, ובפרט לגבי העתיד. נכון, את מובארק החליפה ממשלה של האחים המוסלמים. אולם היא הייתה קצרת ימים וחסרת חשיבות. עכשיו אנחנו כבר בתוך ההשפעות ארוכות הטווח של האביב המצרי.  הנשיא סיסי אשר שולח לכלא את מי שמעז לנסות להתמודד מולו בבחירות, הוא מובארק 2.0. יותר יציב, יותר אהוד בעמו, יותר תקיף כלפי האחים המוסלמים וגם יותר ידידותי לישראל ממובארק 1.0.

מה שנדמה היה לפרידמן כאילו מחייב את ישראל לעשות תפנית מהירה במדיניותה, כמובן לעבר הכיוון שהאמין שרצוי לה מלכתחילה, התברר כהיפוכו של דבר. ישראל לא עשתה שום דבר כדי לרצות את הפלסטינים, אבל הסעודים והמצרים והירדנים זקוקים לה מאי פעם ואילו סוריה העוינת מרוסקת לחלוטין. האביב הערבי היה אמור להביא את תור הזהב של הערבים, אבל בישר דווקא את תור הזהב של ישראל.

מאמר מעניין אחר ששווה להתבונן בו בדיעבד פורסם דווקא בכתב העת השמרני "תכלת". אסף שגיב התייחס לבהלה של הממסד הישראלי מכך שממשל אובמה בוגד בבן בריתו מובארק ומקדם עלייתו של שלטון דמוקרטי שעלול להיות שלטון האחים המוסלמים. אפילו הנשיא פרס, אופטימיסט שוחר דמוקרטיה מטבעו, לא הפגין התלהבות מהאפשרות שמובארק יוחלף בדמוקטטורה איסלמיסטית. שגיב ניתח את היסוד לחשדנות כלפי יכולת ההמונים הערביים להוציא מתוכם שלטון ראוי:

"הם תוצרים של תרבות שבה השקר… אינו יוצר שום דיסוננס", אמר אהוד ברק בריאיון שהעניק להיסטוריון בני מוריס ב־2002. "הם אינם סובלים מן הבעיה שגורמת אמירת שקרים בתרבות היהודית־נוצרית". הרושם הזה אינו מחזק את אמונם של הישראלים ביכולתו או בנכונותו של העם המצרי – ושל העולם הערבי בכלל – לכונן חברה נאורה בנוסח המערבי. קיומה של חברה כזו הרי מותנה בכושרם של הפרטים המרכיבים אותה לפעול באופן אוטונומי ורציונלי ולהחליף ביניהם מידע ורעיונות במסגרת שיח חופשי וביקורתי. המרחב הפוליטי הערבי, לעומת זאת, מתאפיין לכאורה בחשיבה קונספירטיבית ופרנואידית, ברטוריקה משלהבת יצרים ובהתנהגות עדרית – לא בדיוק התנאים האידיאליים להתפתחותה של "תבונה ציבורית"

שגיב אמנם התייחס בביקורתיות בהמשך המאמר לגישה זו, אבל מאורעות שבע השנים הרעות של מצרים מאז מעידות שהייתה אמת רבה בתפיסה שתיאר. היא עמדה לבחינה אמפירית ויצאה מנצחת. הדחת מובארק בעקבות הפגנות בכיכר תחריר שלוו גם במעשי אונס קבוצתי, עליית האחים המוסלמים, הכאוס שחוללו והדחתם בידי הצבא, השתלטות סיסי והדיכוי של ההתנגדות הפוליטית אליו – שום דבר מזה לא מעיד שמצרים קרובה יותר היום לנאורות. אבל לכל הפחות התברר שמצרים הייתה מסוגלת להקיא מתוכה את האיסלמיזם הקיצוני נוסח האחים המוסלמים, שהיה עלול להמיט עליה אסון אמיתי, ואולי גם עלינו. גם אם לא קרתה במצרים סנסציה חיובית בשבע השנים האחרונות, יש לברך על כך שגם הגרוע מכול לא התחולל, וזו הקלה אמיתית.

מודעות פרסומת

סדאם כאדם

בשנת 2018 סדאם חוסיין הוא אישיות נשכחת, נחלת פח האשפה של ההיסטוריה המזרח תיכונית. אבל עבור מישהו כמוני שיש לו זכרונות ילדות ממלחמת המפרץ – מהאזעקות, מהחדרים האטומים ומהסמרטוט שנתחב מתחת לדלת כדי להדוף את החומרים הכימיים – סדאם חוסיין הוא עדיין דמות משרת פחד ומסתורית. בתחושה כזו ניגשתי לקרוא את ספרו של איש ה-CIA ג'ון ניקסון על ההזדמנות ההיסטורית שנפלה לידו – הוא היה האנליסט המומחה לסדאם חוסיין בסוכנות וזה שהיה אחראי לחקור אותו אחרי שנפל לידי האמריקנים.

הרעיון להפשיט את סדאם עירום ולחקור אותו בסיוע דלי מים קרים לא התקבל. כשנתפס מישהו מהחיילים אולי דפק לו אגרוף – "זה בשביל 11 בספטמבר!" אבל לאחר מכן האמריקנים התייחסו אליו בנועם יחסי כפי שאמורים לנהוג בשבוי מלחמה לפי האמנות הבינלאומיות. כשהתלונן על סביבה רועשת אפילו הועבר לתא שבו יכול היה לישון שמונה שעות בלילה. התוצאה של התנהלות זו ניכרת בספר והופכת אותו להרבה פחות מעניין ממה שניתן היה לצפות. סדאם לא הגיע לנקודת השבירה. בחקירה הוא אמר רק את מה שרצה, התחמק מאחריות להפרת זכויות אדם וסירב אפילו לקחת אחריות על הטבח שנעשה בכורדים באמצעות נשק כימי. כמו כמעט כל רודן אכזר, הוא שמר מרחב הכחשה סביב החלטותיו ואת ההחלטה על שימוש בנשק כימי נגד אזרחים ייחס להחלטת הדרגים הצבאיים שמתחתיו. המודיעין האמריקני היה כל כך לא מאורגן שלא הצליח לספק לחוקרים חומרים כתובים מהארכיונים שנתפסו ויכולתם לעמת את סדאם עם מידע הייתה מוגבלת מאוד.

סדאם שמח לקחת אחריות על שנאתו לישראל. "מקור כל רע שמגיע לנו מאמריקה אינו העימות בין האמריקני לעירקי אלא נגרם בידי הלובי הציוני והלחץ הישראלי.. חשבנו שאם נתקוף את ישראל נוכל לגרום לאמריקה להניח לנו. לקחתי את ההחלטה לתקוף את ישראל בלי להתייעץ עם הפיקוד". החוקר שלו הסיק שפעולותיה של עירק תחת סדאם לא בהכרח נבעו מישיבות מטה מסודרות ומתוכניות משורטטות היטב. הרבה היה מאולתר. ישראל שבה והוזכרה גם אגב ביטויי התיעוב שלו לאיראנים, שהיום ניתן לשמוע דומים להם מהסעודים. סדאם תיאר את האסטרטגיה של האירנים – השתלטות על עולם האיסלאם באמצעות ניסיונם להיות אלו שישחררו את ירושלים. ברם, בזמנים מסוימים, מחוץ למלחמתו העקובה מדם נגדם במשך שמונה שנים, סדאם ידע לקשור קשרים עם האיראנים. עירק אירחה את האייתולה חומייני במשך תקופת גלותו עד שגירשה אותו לפריז בעקבות הסכם עם השאה. במלחמת המפרץ עירק העבירה את חיל האוויר שלה לאירנים כדי שהמטוסים לא יינזקו. האיראנים כמובן לא טרחו להחזירם.

אף שסדאם היה רחוק מלהיות אינטלקטואל, הוא יוצא דמות אינטליגנטית למדי מתיאור השיחות וגם לא נטולת הומור. סדאם שמח לתאר לחוקריו את הדמות ההיסטורית הנערצת עליו – צאלח א-דין. הספר האהוב עליו היה "הזקן והים" של המינגווי. הוא עצמו הקדיש חלק ניכר מזמנו בשלהי תקופתו כנשיא לכתיבה, ושלח טיוטות להגהה ממש ערב הפלישה. אגב, דמות אחרת שיוצאת אינטליגנטית יותר מהמצופה היא זו של הנשיא ג'ורג' בוש הבן. בתדרוכים הנשיא האמריקני היה ערני, הכיר היטב את החומר, על שלל הדמויות העירקיות המככבות בו, וידע להזכיר למתדרך דברים שנשכחו מזכרונו. הוא גם קרא ספרות עיון איכותית הקשורה בנושא. למתדרכים של נשיא ארה"ב הנוכחי מצפה מן הסתם רמה אחרת של יחס מנשיאם. עדיין בספר נמתחת ביקורת חריפה על בוש ועל ראיית העולם השחורה-לבנה שלו שהובילה למלחמה מיותרת.

מעניין לראות איך מיתוסים שנסובו סביב סדאם והיו ידועים לכל קורא עיתון בשנות התשעים ובשנות האלפיים המוקדמות מתבררים כהבלים עם קריאת ספר שנכתב בידי מומחה אמיתי לנושא. לא, לסדאם לא היו המון כפילים שהסתובבו. לא היה לו אפילו כפיל אחד. גם כל מיני בעיות רפואיות שיוחסו לו לא היו ולא נבראו. סדאם תואר תמיד בידי כל מיני פסיכואנליטיקנים כבן לאב חורג מתעלל, התעללות שיצקה בו את אופיו הסאדיסטי. בפועל בחקירתו סדאם הפליג בתיאורים על חביבותו של אביו החורג כלפיו ודיבר עליו בחום רב. מוטיב מעניין באישיותו של סדאם שהיה אמיתי מאוד היה העניין הקיצוני בכסף, שהיה לעתים ביזארי. הוא התלונן בזעם על שטרות כסף שהיו איתו ונלקחו ממנו בידי שוביו, כאילו יש לו באמת מה לעשות בכסף זה כשבוי של ארה"ב. סדאם סירב לדבר על נקודה שהייתה כנראה מביכה בשבילו: החלטתו לקחת אישה נוספת על פני אשתו הראשונה והאהובה.

נקודה מהותית שלא הובנה לדברי הכותב בידי ממשל בוש היא עד כמה רחוק היה סדאם מהאיסלמיזם הקיצוני, מסוגם של דאעש ואל קעידה, ועד כמה ראה בו סכנה עבור משטרו שלו. סדאם התקשה להבין מדוע אמריקה פנתה להילחם בו בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר בשעה שהקיצוניות הדתית הסונית שתקפה אותה היוותה איום חמור גם עבורו עצמו. סדאם הרבה לדבר בחקירתו בשבח הפרדת הדת מהפוליטיקה.

בהחלטתו לפלוש לכוויית סדאם עשה טעות קרדינלית שבסופו של דבר, כעבור שנים, שילם עליה במחיר האולטימטיבי. סדאם לא ממש הודה בטעויות במהלך חקירתו, אך מנימתו כשדיבר על נושא כוויית, אפשר היה להבין שהוא מכה על חטא. ברור היה לחוקרו שטעות הפלישה לכוויית נבעה מכך שהקו האדום של ארה"ב בנוגע לכוויית לא היה ברור. סדאם השלה את עצמו שהאמריקנים ישלימו עם כיבוש כוויית. זו החד גדיא של ההיסטוריה. אם האמריקנים היו מבהירים לסדאם שלא יתנו לו להשתלט על כוויית, לא היה פולש. אם לא היה פולש, לא הייתה מלחמת המפרץ. אם לא הייתה מלחמה, לא היה מסתבך עם שושלת בוש. לא היה מסתבך עם שושלת בוש, לא הייתה מלחמת עירק. לא הייתה מלחמת עירק, לא היה דאעש ואולי גם לא אביב ערבי ומלחמת האזרחים בסוריה, ומה כן היה? אולי סדאם יכול היה לנצל את זמן השלווה כדי להשיג באמת נשק גרעיני?

אפקט רקיעת הממותה

דברים משונים ביותר מתרחשים בערב הסעודית. הנסיך הצעיר יורש הכתר החל בחיסול וטיהור המוני של מתנגדים פוטנציאליים במשפחת המלוכה, ולא זוטרים, אלא אלו הבכירים והמקושרים ביותר. בו בזמן הסעודים חטפו את ראש ממשלת לבנון חרירי והכתיבו לו הודעת התפטרות שבה הוא מוקיע את אויביהם המושבעים, אירן וחיזבאללה. נראה שהמאפיינים הכאוטיים של אישיותו של דונאלד טראמפ מחלחלים לספירת ההשפעה שלו, וסעודיה, בעלת ברית אמריקנית ותיקה, ממהרת לאמצם. חטיפתו של ראש ממשלה ריבונית בידי מדינה שהיא בת חסות אמריקנית היא התפתחות שלא תיאמן ביחסים הבינלאומיים. זה לבטח לא היה קורה בעידן אובמה.

יורש העצר מוחמד בן סלמאן הוא אויב של אירן, תומך בליברליזציה דתית בסעודיה ובן ברית של המערב, ומתוקף זה כנראה ידיד נסתר של ישראל. כך שהאירועים בממלכה אינם בהכרח מקור לדאגה עבורנו. ברם, כשגל של כאוס שוטף את האזור, איש אינו יודע מה יהיו השלכותיו הסופיות. בכאוס גם אפקט כנפי הפרפר הוא בעל משמעות. למה שקורה בסעודיה ניתן להתייחס כאפקט רקיעת הממותה. מה תהיה ההשפעה על חמאס? האם יידחף להיענות לתכתיבי הציר הסוני או שיידחק לעבר אירן? האם תיתכן התלקחות בלבנון, שתעמת אותנו עם חיזבאללה? האם האיראנים ינסו לשחק על כל הקופה ולהעביר את המלחמה לשטחה של סעודיה עצמה, עד לערים הקדושות מכה ומדינה?

ככל שניתן לנחש במבט ראשון – ההשלכות כלפינו חיוביות. חיזבאללה ייחלש בלבנון. הקבוצות הסוניות יקבלו עוד נשק ועוד תמריצים כדי לזנב בשלוחותיה של אירן הסמוכות אלינו. הסעודים ינסו לגייס תמיכה בארה"ב באמצעות התחנפות לישראל. אבל תמיד יש ריאקציה, בממלכה ומחוצה לה, ואין לדעת מה תהיה. במידה שמוחמד בן סלמאן הצעיר יבסס את שליטתו, היא יכולה להימשך גם שישים שנה, עמוק אל תוך העידן הלא ברור של המזרח התיכון שאחרי שיא הביקוש לנפט. אם הוא מכור לאקשן כפי שנראה מהתקופה הראשונה של פעילותו, רצף האירועים יהיה מהפנט.

בעיית הים של יושבי ההרים

העם הכורדי בעירק יצביע היום במשאל עם על עצמאותו ומן הסתם התוצאות יהיו חד משמעיות – רוב גדול לטובת התומכים. אומץ לבם והישגיהם הצבאיים של הכורדים מול דאעש הקנו להם אהדה מערבית. הברית בין ישראל לכורדים היא עתיקה, וישראל היא המדינה היחידה בעולם המתייצבת בצורה גלויה בעד עצמאות כורדיסטן. יש גם הנאה בלראות את הסכם סייקס פיקו בן מאה השנה, אותו מפגן חסר בושה של יהירות קולוניאליסטית, מתפורר לו.

אבל לכורדים יש בעיה – הם נטולי גישה לים ולפיכך תלויים לחלוטין בשכניהם כדי לתחזק סחר בינלאומי או בכלל להתקיים. הנפט הכורדי עובר דרך הגבול האירני, ואירן כבר הטילה אמברגו אווירי על טיסות מכורדיסטן מתוך זעם על המשאל. יש אצלה כורדים והיא לא רוצה שרגשותיהם הלאומיים יתעוררו. מצפון לכורדיסטן נמצאת טורקיה שזועמת אף היא על המשאל שיכול לערער את היציבות בחלקים הכורדיים שלה עצמה, ועלולה להשתתף במצור על המדינה החדשה. מדרום נמצאת עירק, שעצמאות כורדיסטן תקרע את הטריטוריה שלה ותגרע ממנה משאבי נפט שהיא רואה כשייכים לה.  שביב של תקווה קיים עבור הכורדים במערב, שם נמצאת האוטונומיה של אחיהם הסורים. אמנם הכורדים הסורים הם סוציאליסטים וסגנונם הפוליטי שונה לחלוטין, והיחסים ביניהם לבין הכורדים העירקים היו רעים בשנים האחרונות, אבל עדיין קיימת אולי אחווה בסיסית. אבל גם כורדיסטן הסורית, שגורלה גם הוא אינו חתום, לא פותרת את הבעיה כי גם היא בסופו של דבר תחומה בידי סוריה ובידי טורקיה. כורידסטן הסורית סבלה מאמברגו בשנים האחרונות והוא חנק כליל את הכלכלה שלה.

הקמת כורדיסטן העצמאית תייצר מדינה ששאיפתה האסטרטגית הבלתי נמנעת היא להגיע לים, מעבר לגבולותיה הבינלאומיים המוכרים, ודבר זה יכול להפוך למוקד של חשש וחוסר יציבות לאורך שנים. מצד שני נראה שהרכבת יצאה מהתחנה, והכורדים כבר לא יסתפקו בפחות ממדינה. יהיה מעניין.

עוד הגיג על אובמה והאביב הערבי

הרבה פעמים בויכוחי ימין ושמאל לגבי העולם הערבי, עומדים דוברי הימין האינטלקטואלי על הצביעות העמוקה שגלומה בעמדת השמאל. אם לעולם השמאלנים הרדיקלים אינם מוכנים להאשים את הערבים עצמם בבעיותיהם ותמיד מייחסים את האשמה האמיתית למערב, הרי שאינם מתייחסים לערבים כבני אדם בגירים, בעלי אחריות מוסרית. רק לילדים ולבעלי צרכים מיוחדים ניתן לסלוח על כל דבר. סלחנות קיצונית כלפי עוולות העולם הערבי וחיפוש מתמיד אחרי אחרים להאשימם אולי באים מאהדה לערבים אך במובן מסוים מגמדים אותם לחלוטין כבני אדם האחראים לגורלם.

כהונת הנשיא אובמה המסתיימת בימים אלו הייתה פנטסטית מהרבה בחינות – שיפור קיצוני בכלכלה האמריקנית, פיתרון משבר הגרעין האיראני ולו לעשור, הנהגת ביטוח הבריאות באמריקה, חיסול בן לאדן, הגנה על אמריקה היבשתית ממגה טרור, קידום זכויות הלהט"בים. אבל בדבר אחד כשל כליל וכישלונו צורב – הוא לא הצליח להציל את הערבים מעצמם. האביב הערבי הפך לקטסטרופה.

מי שישפוט אותו בחומרה על כך, בדרך כלל איש ימין המתעב את אובמה ומה שמייצג, צריך לחשוב כיצד הדבר מפריך את הקו הימני המסורתי. כדי לנגח את אובמה לא שווה לוותר על אותה גישה. כן, הערבים אחראים לגורלם. ואם דברים השתבשו להם בצורה איומה, את האשמה יש לחפש אצלם ובתרבותם. לא במערב ובמנהיגו.

הסולטן הטורקי עבדול אזיז ששלט באמצע המאה ה-19 לא יישפט על כך שלא מנע את מלחמת האזרחים האיומה שהתחוללה באמריקה אז. גם את אובמה ספק אם יש לשפוט לפי מלחמת האזרחים בעולם המוסלמי שהתחוללה בזמנו. אומות אחראיות לגורלן.

התוצאות ידועות, ההשלכות לא

תוצאות הבחירות הקרובות באמריקה שהחלו כבר למעשה ויסתיימו עוד שבועיים וחצי, יעצבו את פני העולם לשנים הקרובות, וייתכן שההשלכות ההיסטוריות יאריכו ימים אף הרבה יותר. ממש כפי שהחלטותיהם של הנשיאים אברהם לינקולן ופרנקלין רוזוולט מעצבות את חיינו שלנו.

השאלה המרכזית היא כמובן מי יהיה הנשיא הבא של ארה"ב, וכל הסקרים ואתרי התחזיות מצביעים לכיוון אחד: הילארי קלינטון תהיה הנשיאה (אומדן הסיכוי הוא בערך 85% ב-predictit) ולא דונאלד טראמפ. כל כך הרבה מלל עוד ייאמר, אבל אפשר כבר בעצם לסגור את הבאסטה. סיכוייו של טראמפ כרגע דומים לסיכויים שניתנו להצבעה בעד הברקזיט ערב המשאל ביוני, ודומים גם לסיכוי שניתן כרגע לכך שמארין לה פן תהיה הנשיאה הבאה של צרפת.

עוד שאלה חשובה לגבי הבחירות היא מי ישלוט בקונגרס, וגם כאן המהמרים והסקרים לא משאירים הרבה מקום לספק – הקונגרס יהיה חצוי. הסנאט יישלט בידי הדמוקרטים (למעלה מ-70% סיכוי) ואילו בית הנבחרים ייוותר בשליטה רפובליקנית (80%).

יש כמה שאלות נוספות, פחות חשובות, שהן עדיין מרתקות. מה יהיה עומק התבוסה של טראמפ. האם דונלד טראמפ יובס במדינה שמרנית נאמנה כמו יוטה, למשל? (פיפטי פיפטי ב-predictit). אם כן, הדבר יתרום לתיוגו של טראמפ בתיוג שהוא סולד ממנו יותר מכל – לוזר נוראי, ויאפשר טיהור מהיר של המפלגה הרפובליקנית משאריות מורשתו הרעילה.

אם מה שסביר שיקרה אכן יקרה, ההשלכות הצפויות על אמריקה הן המשך הסטטוס קוו ברוב המובנים – נשיאה ליברלית תחליף נשיא ליברלי, אך תהיה מוגבלת מאוד ביכולת השינוי שלה בשל העדר שיתוף פעולה מצד הקונגרס. ההבדל הגדול יהיה בבית המשפט העליון. קלינטון תצליח לזכות בשיתוף פעולה מצד הסנאט הדמוקרטי ותמנה שופט שיטה את הרוב בבית המשפט לטובת הצד הליברלי. יש להניח שחלק גדול ממה שהקונגרס ימאן לעשות יסכים לעשות בית המשפט – הקלות על מהגרים בלתי חוקיים והגבלות על נשיאת נשק.

בסיכוי נמוך יותר, אך לא אפסי, ייתכן גם שיימצאו מספיק רפובליקנים מתונים בבית הנבחרים שיסכימו, מצולקים מהבחירות הנוכחיות, לגלות גישה עניינית כלפי קלינטון ולשאת ולתת איתה על חקיקה. זה תסריט אופטימי מאוד לאמריקה, גם בשל הפחתת הקיטוב הפוליטי שהדבר יבטא ובעיקר לאור ההשפעה החיובית על הצמיחה. אמריקה זקוקה לתקציבים מרחיבים, שיאפשרו לממשל לשקם תשתיות ושירותים ציבוריים וללוות יותר כסף לשם כך, ואם הקונגרס יאות לתת שכם, צפויה לכלכלת ארה"ב תקופה גדולה.

קלינטון אינה ממשיכה טבעית של אובמה במובן אחד ברור: היא נץ. היא מאמינה שאמריקה צריכה לקדם את ערכיה הליברליים בעולם באמצעות שימוש בכוח. כמובן, גם אובמה אינו חלוק על כך לחלוטין, בניגוד לתדמית שמצמידים לו. גם הוא שלח מזל"טים לחסל טרוריסטים. אבל יש בינו לבינה פער גדול בנושא – כשאובמה הכריז שהמלחמה בעירק היא מטומטמת, קלינטון הצביעה בעדה.

באופן כללי הנטייה הישראלית הטבעית היא לאהוד נשיאים נצים, מתוך ציפיה שמי שיתמוך בגישה כוחנית של העולם המערבי יתמוך בישראל. אבל קלינטון יוצרת עבורנו בעיה – הזירה שבה צפויה הגישה הקלינטונית להתבטא יותר מכל היא ביחסים קשים עם רוסיה של פוטין ואולי אף בעימות ממשי סביב פשעי המלחמה שרוסיה מבצעת בסוריה.  לישראל אין שום עניין בעימות כזה. האינטרסים של הסונים הנטבחים בחאלב אינם בהכרח האינטרסים שלה. אסד ופטרוניו האירניים הם דבר, אבל המורדים האיסלמיסטים הם כולרה. מצדנו אפשר לאחל בהצלחה לשני הצדדים, שניהם מתעבים אותנו באותה המידה, ואם היו מתפנים מלשחוט זה את זה, היו עלולים להפנות את מרצם הרצחני אלינו.

זה נכון שממשל אובמה הוריד לשפל את הנורמות ביחסים הבינלאומיים כשאפשר למעצמה אחרת להיות שותפה במעשי רצח בהיקף עצום מבלי לשלם על כך מחיר. אבל אובמה לא עשה זאת סתם כך. הוא הבין שעימות עם רוסיה הוא מסוכן מאין כמוהו, ושקידום המרד הסוני בסוריה רחוק מלהיות אינטרס ליבה ששווה לרתום עבורו את המשאבים האמריקנים. הרי אם ידם של הסונים תהיה העליונה בשל הסיוע האמריקני, והם יתחילו בשחיטת גברים, נשים וטף ממוצא עלאווי, יאשימו אותו, לא אותם. אנחנו היינו בסרט הזה עם הנוצרים בסאברה ושאתילה.

ככל שחושבים על כך יותר מבינים שאובמה היה קר וציני, אבל רציונלי. כל החלטה אמריקנית לנהוג אחרת תכניס את ישראל לפינה מאוד לא נוחה. ישראל מחויבת להפגין נאמנות מוחלטת כלפי ארה"ב ולעמוד לצדה לגבי כל החלטה שתקבל בזירת המזרח התיכון, אך מצד שני מדוע שנרצה להרגיז את פוטין, כשמעלליו בזירה הסורית אמנם מעוררים סלידה, אך לא יוצרים קושי אסטרטגי עבור ישראל.

ראשון אלו שלא היו ראשי ממשלה

עם מותו של פואד בן אליעזר נקבעת היסטוריה קטנה: הוא הפוליטיקאי הראשון בתולדות המדינה שעמד בראשות מפלגת העבודה ולא הפך לראש ממשלה. מאוד סביר להניח שבעתיד יצטרפו אליו מבחינה זו עמרם מצנע, עמיר פרץ, שלי יחימוביץ' ובוז'י הרצוג, אך זה עניין לעתיד ולעת עתה קיים סיכוי תיאורטי מבחינתם להגיע לקודקוד המדינה. אבל פואד הוא הראשון שניתן לומר בוודאות שהפר את רקורד הזהב של בן גוריון ושרת, לוי אשכול וגולדה, רבין ופרס וגם אהוד ברק. שלא כמוהם הוא לא הצליח למנף את הנהגת המפלגה להנהגת המדינה. ודי ברור מדוע – פואד כיהן בתקופה שבה חזון השלום המזוהה עם מפלגת העבודה ספג מפלה קשה. המון ישראלים (ביניהם אני כותב הבלוג), שהייתה להם קודם לכן זיקה לשמאל המדיני, נטשו אותו אל מול גל המתאבדים, הרצחנות הפלסטינית חסרת הבושה, ואל מול הסרבנות שהפגינו הפלסטינים כלפי הפתרון הנדיב שהוצע להם. כשר ביטחון היה שותף למדיניות הבזבזנית בחיי אזרחים של אריק שרון שקבע כי הבלגה היא כוח. למוד טראומת מלחמת לבנון הגיב שרון על פיגועים בהפסקות אש חד צדדיות. אולם אחרי שהפיגוע במלון פארק הגדיש את הסאה, הוביל פואד כשר ביטחון את אחת ההכרעות הצבאיות המרשימות ביותר בתולדות המלחמה בטרור – הכנעת הטרור הפלסטיני בחומת מגן ובפעילות הצבאית שאחריו.

פואד היה ביטחוניסט ערמומי, לא יונה צחורה, אך אפילו לו לא היה סיכוי לרכוש את אמון הציבור הישראלי במציאות שאחרי קריסת תהליך השלום. הקריסה ההיא התרחבה מאז לקריסת המרחב הערבי כולו, והאנרכיה שצה"ל הצליח למגר אז בדי עמל מיהודה ושומרון כבר מזמן הגיעה לשערי דמשק. את המציאות הזו לא חזתה מפלגת העבודה. נביאיה וחוזיה ראו בעיני רוחם מציאות הפוכה. דרכה של המפלגה הגיעה למבוי סתום קצת לפני שזיכתה את פואד בקדנציה קצרה בראשה.