כדי להצליח צריך שמישהו יסכים להיות פראייר. זה מוסר ההשכל שמלמדת אותנו עסקת סלקום – גולן טלקום, עליה התבשרנו היום. סלקום משלמת מחיר עתק על גולן. לא כי גולן מצדיקה את המחיר כשלעצמה, אלא מאחר שהנזק שהיא גורמת ליכולת התמחור של החברות האחרות בשוק הוא רב. בעולם בלי גולן נחזור לקרטל מרובע ששרר בימים עברו (וכמו בימים עברו הצלע הרביעית – אז מירס, היום אותה גברת בשינוי אדרת – הוט מובייל, תשחק תפקיד פחות מהותי בקרטל), ובו יכלו חברות הסלולר ליהנות מרווחים נאים. מבחינת סלקום אין מדובר בעצם ברכישה, אלא בסילוק מטרד.
אבל למה שסלקום תישא במחיר, הלא כל שאר החברות ירוויחו מהיעלמות גולן באותה מידה? כמו שקורה בצבא כשמפקד הכיתה זקוק למישהו שיעשה משהו שאף אחד אחר לא מוכן לו, מישהו צריך להתנדב, אחרת כולם יהיו בצרה גדולה. הכי הוגן היה שמנכ"לי שלוש חברות הסלולר הגדולות היו עורכים הגרלה באיזה בר תל אביבי, והמפסיד היה צריך לשאת בעול הקניה. אבל מאחר שלשיחות בר יכולות להאזין אוזניים לא רצויות, והממונה על הגבלים עסקיים והתקשורת היו נכנסים באבי אביהם של המנכ"לים המהמרים אם היו עורכים הגרלה והיא הייתה מתגלה, כנראה שהמנכ"לים לא היו יכולים להתוועד. מישהו היה צריך מרצונו לשמש כפראייר, ומנכ"ל סלקום התנדב (בהנחה שבאמת התנדב והגרלה אפלולית לא התקיימה איפשהו והכתיבה זאת).
תורת המשחקים מלמדת אותנו שכאשר מכניסים למשחקים זיכרון ארוך טווח, אלטרואיזם יכול להשתלם. זה יכול לנחם את משקיעי סלקום. אם בעתיד שוב יופיע באופק גוף שובר מחירים שיהיה צורך לסלקו מהנוף (לפני כמה זמן אכן שמענו שאקספון קנתה תדרים והיא בדרך להפוך למפעיל סלולרי נוסף), סביר להניח שהזיכרון ולצידו תחושת ההגינות הבסיסית יכתיבו שפלאפון או אורנג' יצטרכו לשאת בנטל הפראייריות אז. סלקום נתנה את חלקה.
