הימים שבהם לא שקעה השמש

נתקלתי היום בעובדה היסטורית מדהימה. באו״ם ישנן 193 מדינות חברות. ל-171 מתוכן פלשה בריטניה בשלב כזה או אחר. עובדה ששמה בפרופורציה את האימפריאליזם של מדינות אחרות ומנהיגים אחרים, למשל ולדימיר פוטין.

מרתק לקלוט כמה צנועה הייתה העוצמה הדמוגרפית של בריטניה לאורך התהליך האימפריאליסטי הזה. בשנת 1700, בפתח המאה שבה התבססו הקולוניות הבריטיות בצפון אמריקה ושבה גילה ג׳יימס קוק את אוסטרליה, חיו בסך הכול חמישה מיליון נפשות באנגליה. גם בשטח אנגליה אינה עצומה – בסך הכול פי 4-5 מארץ ישראל (כולל יהודה ושומרון).

בשנת 1800 הייתה אוכלוסיית בריטניה דומה בגודלה לאוכלוסיית ישראל בימינו ומנתה תשעה מיליון נפשות. באותו זמן כבר ביססו הבריטים את שליטתם בהודו באמצעות ״חברת הודו המזרחית״. במהלך המאה התשע עשרה הם גם עתידים לפלוש לסין, לנצח במלחמת האופיום הראשונה והשנייה ולכפות על הקיסר תנאים משפילים, שיאפשרו להם לסמם את עמו.

ובשנת 1900, השנה שבה בערך נולדו החיילים הבריטים שישחררו את הלבנט וגם את ארץ ישראל ובכך יניחו את הקרקע להצלחת הציונות, חיו באנגליה כבר 30 מיליון נפש, בדומה למה שצפוי בישראל בסוף המאה הנוכחית. בתוספת סקוטלנד ואירלנד כלל המספר עוד 10 מיליון. לקראת אמצע המאה הגיעה האימפריה ל״שעתה היפה ביותר״ שבו עמדה יחידה מול הנאציזם, בהנהגת צ׳רצ׳יל, אבל בתום המלחמה התפרקה במהירות מנכסיה הטריטוריאליים ברחבי העולם.

הישגיה האימפריאליסטיים המדהימים של בריטניה אינם רק נחלת ימי העבר, אותם הימים שבהם בריטניה הייתה האימפריה שבה השמש לעולם לא שוקעת כי בכל שעה של היממה היא מאירה באחת מפינות הממלכה. כיום המדינות דוברות האנגלית הן היעד המבוקש ביותר להגירת המשכילים העולמית. אם אתה סיני מוצלח או הודי מוכשר, פרסי מבריק או אפריקני עילוי, ככל הנראה תשים פעמיך לארצות הברית או לקנדה או לאוסטרליה או אולי למדינת האם בעצמה: בריטניה. רבים מכירים את השפה האנגלית, והתרבות של המדינות דוברות האנגלית הפכה לאוניברסלית. האוניברסיטאות שלהן מרכזות את מיטב המוחות, ולחברות שלהן יש גישה מצוינת לשווקים הבינלאומיים. מדינות אחרות עלולות לעבור תהליך ניוון דמוגרפי, אבל למדינות דוברות האנגלית מצפה עתיד מזהיר. אמנם רבים מתושביהן כבר לא יהיו מבשרם ומדמם של אותם אבות כובשים ומתיישבים קדומים.