העם עם סיני?

התגובות לפוסט הקודם הפכו לדיון נלהב, לעתים יתר על המידה, בשאלה האם ניתן ללמוד מסוריה על מצרים. האם כפי ששרר שקט ארוך בחזית הגולן ללא הסכם שלום, ניתן היה להשיג שקט דומה בחזית המצרית, גם כאשר ישראל מחזיקה בחצי האי סיני ואפילו שואבת ממנו נפט. אם כך אולי החלטתו של מנחם בגין לסגת מסיני תמורת שלום עם מצרים הייתה החלטה אומללה וצדקו בכלל מתנגדי הנסיגה.

כמה הערות באוזני מי שחושב כך:

ראשית, הנחת היסוד שגויה. לא היה שקט רב שנים בחזית הסורית. צה"ל היה בלבנון וספג בה קורבנות רבים מאוד, והיה ברור לכל אורך התקופה שזהו המחיר שסוריה, שנתנה חסות לחיזבאללה, גובה מצה"ל על כיבוש הגולן, גם אם היא עושה זאת בזירה אחרת. רבים חששו שהנסיגה מלבנון תחייב את סוריה לגבות מצה"ל קורבנות בדרכים אחרות ותוביל למלחמה בהיקף מלא ולכן אפילו שמאלנים כמו יוסי שריד התנגדו לה בזמנו.  בצורה בוטה אפשר אפילו לתאר את השהות של צה"ל בלבנון, על אבידותיו המיותרות, כסוג של הקרבת קורבנות אדם לאסד על מנת לשכך את זעמו על כיבוש הגולן.

שנית, סיני אינו כמו הגולן גם מבחינת האוכלוסיה הערבית שנותרה בו. חצי מיליון בדואים בסיני לא היו מהווים את התוספת הכי סימפטית לאוכלוסיית ישראל. יעידו הדברים הרעים שעשו הבדואים שם למסתננים האריתראים שעברו דרכם ושיתוף הפעולה שלהם עם דאעש בשנים האחרונות. עדיף בלי כאב הראש הזה.

שלישית, לא רק הערבים עצמם הם חלק מהמשחק, גם העולם המערבי ובו ארצות הברית. הוא לא היה סולח לנו על הפניית כתף קרה לסאדאת שעשה כזו מחווה דרמטית והגיע לירושלים. ארצות הברית הייתה להוטה לצרף את מצרים לציר שתחת חסותה, והתנהגות של ישראל שהייתה סותרת אינטרס קריטי זה לא הייתה מתקבלת בעין יפה, בלשון המעטה.

חשוב אפילו הרבה יותר – גם אנחנו עצמנו חלק מהמשחק. כמו בסימולציית טיסה אנו רגילים לחשוב על המציאות המזרח התיכונית כמשחק שבו יש להסתכל רק על אחרים ולא על עצמנו. אבל האמת היא שאנחנו – אנו עצמנו, ולצדנו עמיתינו למשפחה, ללימודים, למילואים, לעבודה ולעם, הם הרכיב העיקרי בזירה. הציבור הישראלי, לבטח שכבות האליטה שבו, לא היה מסוגל להסכין עם סיטואציה שבה ממשלתו הייתה דוחה הצעה לשלום על בסיס נסיגה לגבול בינלאומי מוכר שבאה מהמדינה הערבית הגדולה ביותר ומלווה במחוות הדרמטיות שלהן היה סאדאת מוכן. ממשלה שהייתה מקבלת החלטה כזו הייתה פוגעת באופן קיצוני באחדות העם ובנכונותו להתייצב יחד במלחמה.

אין שואה, אין מדינת ישראל?

יש סוג מסוים של ספרות היסטורית שלא כל כך פופולארי בשפה העברית, ואילו בשפה האנגלית הוא ז'אנר פורה ביותר – ההיסטוריה החלופית, כלומר תיאור מהלך ההיסטוריה אם אירועים כאלו ואחרים שבפועל קרו לא היו קורים או היו מתרחשים באופן אחר. זו כתיבה היסטורית שמנסה לענות לשאלה "מה היה אילו". למשל מה היה קורה אילו הדרום היה מנצח במלחמת האזרחים האמריקנית, מה היה קורה אילו יפן הייתה נכבשת בידי הסובייטים במלחמת העולם השנייה.

על אף שהדיון ההיסטורי החלופי לא כל כך מפותח בארץ, יש שאלה אחת ששייכת אליו שכן מועלית לעתים קרובות: האם מדינת ישראל הייתה קמה ללא השואה? אחרי הכול בהפרש זעיר מפרספקטיבה היסטורית קרו שני המאורעות הגדולים ביותר בתולדות היהודים מזה אלפיים שנה: השואה והקמת מדינת ישראל. טבעי לתהות על מידת הקשר ביניהם.  חיפשתי בגוגל ויש לא מעט דיונים ברשת בנושא, למשל כאן וכאן וכאן, ונראה שהם נוטים לכיוון הטענה שמדינת ישראל לא הייתה קמה ללא השואה. מצאתי נימה חד משמעית במיוחד בדבריה של מומחית להארה ולמדיטציה:

אני מדגישה, ישראל לא היתה קמה לולא השואה, ואני מתייחסת לא לרמה הפרקטית, שגם היא חשובה, אלא ברמה האנרגטית קוסמית.

לצד מומחי המדיטציה גם היסטוריונים מקצועיים מביעים את דעתם. יהודה באואר קובע כי מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אלא למרות השואה. בין מיליוני יהודי פולין שנספו בשואה היו רבים שהיו מעוניינים להגיע לארץ. לא היה טוב להם במיוחד בארצם גם לפני השואה. באואר גם מציין שמדינות האו"ם שתמכו בקבלת תוכנית החלוקה לא הבליטו במיוחד את השואה בטיעוניהן. עם זאת ניתן למצוא גם נימוקים היסטוריים לכך שהשואה תרמה להקמת המדינה, למשל העובדה שהשואה היטתה את דעת הקהל בארצות הברית, הן הכללית והן היהודית, לטובת הקמת המדינה.

לעולם לא תהיה תשובה חד משמעית לשאלות של היסטוריה חלופית, אבל לי נראה שהקייס התולה את הקמת מדינת ישראל בשואה הוא חלש. מצד אחד, ערב מלחמת העולם השנייה הציונות הייתה כבר בת ארבעים שנה והיה קיים בארץ ישוב יהודי משמעותי. מצד שני, לקריסת הקולוניאליזם אחרי מלחמת העולם השנייה אין קשר רב לשואה וגם הקשר שלו למלחמת העולם מוגבל. כלומר ברורים שני דברים: היו הרבה יהודים בארץ, ובריטניה לא הייתה נשארת לשלוט בארץ לנצח. אם כך בהכרח הייתה פורצת מלחמת אזרחים בין יהודים לערבים. היהודים לא היו יכולים להרשות לעצמם להפסיד, פן ייטבחו ויישחטו בידי הערבים באכזריות שהייתה היטלריסטית גם בעולם ללא היטלר. גם אחיהם הרבים בתפוצות, שבעה מיליון באירופה לבדה בעולם ללא שואה, לא היו עומדים מנגד בתסריט כזה.

אבל בעוד שסביר להניח שמדינת ישראל הייתה יכולה לקום ללא השואה, יש שני מאורעות היסטוריים אחרים שהתרחשו במחצית הראשונה של המאה ה-20 ויכולים היו בסבירות גבוהה לדון את הציונות לכישלון, אך באותה הזדמנות גם למנוע את השואה. מאורע אחד הוא החלטת ארצות הברית להגביל את ההגירה אליה באמצע שנות העשרים. אם ארצות הברית הייתה נשארת פתוחה להגירה חופשית במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים, הציונות לא הייתה כה אטרקטיבית מבחינת רוב היהודים פרט לקומץ אידיאליסטים סוציאליסטים. רק כדי להמחיש את מימדי ההגירה היהודית לפני הגבלות ההגירה – בשבע השנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה הגיעו לארה"ב למעלה מחצי מיליון יהודים. בתרחיש שבו ההגירה הייתה ממשיכה בקצב כזה כנראה גם לא הייתה מדינת ישראל וגם לא הייתה שואה. הנאצים לא היו מגיעים לפתרון הרדיקלי לבעיה היהודית שבוצע בשואה אם פשוט היו יכולים לבעוט את היהודים לעבר אמריקה. אם כמעט כל היהודים היו מוצאים מקומם באמריקה, תחילה יהודי אירופה ובסופו של דבר גם יהודי המזרח, הייתה עולה שאלה לגבי ההישרדות הרוחנית של היהדות: האם בכלל  יכולה להישאר יהדות חילונית ללא הציונות או שמא כל יהודי צריך לבחור בין הקפדה על מצוות הדת לבין התבוללות.

אפשרות שנייה שהייתה יכולה להטיל צל כבד על סיכויי התממשותה של הציונות היא האפשרות, הסבירה לכאורה יותר מהמציאות שהתממשה בפועל, שמלחמת העולם הראשונה לא הייתה פורצת או לחילופין שבריטניה הייתה נותרת נייטרלית במהלכה. אם המתנקש הסרבי גברילו פרינציפ היה מפספס את הארכידוכס פרנץ פרדיננד ורעייתו או אם ממשלת בריטניה הייתה מחליטה להניח לגרמנים לכבוש את כיבושיהם, ארץ ישראל הייתה נותרת בשליטה עותומאנית.  השליטים המוסלמים שלה לא היו מעלים על דעתם להנפיק מסמך דמוי הצהרת בלפור, וגם לא במהירות היו נוטשים את הארץ. מגמת הדה קולוניזציה הייתה נשארת נחלת מדינות המערב, אם בכלל. התרחיש הזה, שמצד אחד היה מבטל את התגשמות החזון הציוני, היה צופן בחובו גם ברכה גדולה: ללא תבוסה גרמנית במלחמת העולם הראשונה, לא היה חווה העם הגרמני השפלה מרה בהסכמי ורסיי, וסביר להניח שדמות כמו היטלר הייתה נותרת בשוליים הקיצוניים וחסרי החשיבות של החיים הפוליטיים.

בטענה שהשואה הביאה להקמת המדינה יש אלמנט פרובוקטיבי וקשה לעיכול. היא גורמת לשומע לחוש כאילו הוא צריך ללחוץ על כפתור דמיוני שבו יהיה עליו לבחור בין זוועות השואה לבין ויתור על הקמת המדינה. זהו כמובן רק משחק של הדמיון. הרי אפשר לבנות תסריטים אין קץ שבהם ההיסטוריה מכילה רק את האלמנטים החיוביים ולא השליליים. ובכל אופן, אם נתעקש להמשיך עם דרך החשיבה שלנו על ההיסטוריה החלופית, נגלה שיש כפתורים דמיוניים כאלו שהיו מאלצים אותנו לבחור בין שתי האפשרויות, רק שהם קדמו לשואה עצמה ונמצאים בנתיבים שהובילו אליה ואל הקמת המדינה.