לצנן את הפלנטה

יולי האחרון היה החודש החם ביותר עלי אדמות. ההוכחות להתחממות הבלתי פוסקת של כדור הארץ גלויות לעין, על אף שלא כולם רוצים להביט בהן. מצב החירום האקלימי הביא את מדינות העולם לקבל על עצמן בהסכם פריז לחתור לעצירת העלייה בריכוז הפחמן הדו חמצני עד אמצע המאה. חלק אחד של המשוואה כולל מעבר לאנרגיות מתחדשות, למכוניות חשמליות ולהפחתת השימוש בפחמן דו חמצני בתעשייה. אולם לא יהיה די בכך. אין זה ריאלי להיפטר לחלוטין משימוש בדלק מאובנים. על כן האנושות תצטרך למצוא דרך להקטין את כמות הפחמן הדו חמצני שכבר נמצאת באוויר כדי לאזן את הפליטות שאין מנוס מהן. למזלנו הטבע מסייע לנו. רק כחצי מהפליטות שמחוללים בני האדם מגיעות לאטמוספירה, השאר נספגות בצמחייה ובאוקיאנוסים. זאת גם בשל האופן שבו פחמן דו חמצני בריכוז גבוה מעודד צמחיה וגם בשל תהליך של החלפה: פחמן דו חמצני שהיה לכוד בטבע מימים עברו ובריכוזים נמוכים שהיו אופייניים לעבר יוצא לאוויר. פחמן דו חמצני בן זמננו בריכוז גבוה נלכד במקומו.  בשל תהליך זה אפילו צמצום חלקי של פליטות הפחמן הדו חמצני יוכל לאפשר לריכוזו באטמוספירה להתייצב. אם יתווספו לכך טכניקות שמטרתן לכידת פחמן דו חמצני, מה שקרוי "פליטות שליליות", יש סיכוי אמיתי לכדור הארץ להינצל.

מה אפשר לעשות כדי ללכוד פחמן דו חמצני? אחד הרעיונות הפשוטים ביותר הוא פשוט לאחסן עצים, שהם מאגרים ידועים של פחמן דו חמצני, במקומות בטוחים מריקבון. מומחה אחד חישב ומצא שאם נעסיק כשני מיליון בני אדם באיסוף גזעי עצים נפולים ביערות העולם, ואם עצים אלו יאוחסנו בחללים קרקעיים או תת קרקעיים שבהם הם יהיו מוגנים מריקבון, אזי חלק משמעותי מבעיית ההתחממות הגלובאלית ייפתר. הפחמן הדו חמצני של העצים יהיה לכוד עמם, ובמקומם יעלו ויפרחו עצים חדשים שיספגו עוד פחמן דו חמצני ויפחיתו ריכוזו באטמוספירה. כמובן שדבר זה לא פשוט כלל, צריך יהיה למצוא מקומות אחסון, להביא מכונות כבדות ולסלול כבישים אל תוך יערות עבותים. כל זה בהיקף אדיר ובמרחבי יערות העולם. אין זה פיתרון אקולוגי, גם אם מטרתו אקולוגית. בעיה נוספת היא שסילוק עצים מסלק גם את החומרים בהם שמזינים את היערות, בעיקר חנקן, והדבר יכול לפגוע בהתפתחותם.

לאחרונה התפרסם מחקר שבחן אפשרות אחרת ברוח דומה – לטעת טריליון עצים. גם דבר זה אינו פשוט כלל. יש תחרות גדולה על שימושי קרקע. רק בימים אלו נשיא ברזיל הימני-קיצוני מעודד כריתה של יערות באמזונס תוך סיכון השבטים הילידים שחיים שם.

דרך אחרת ללכוד פחמן דו חמצני היא לשרוף עצים למטרות אנרגיה. שריפת עצים נחשבת נייטרלית. העצים שנכרתו משחררים פחמן דו חמצני לאטמוספירה והפחמן ישוב אל העצים שניטעו במקומם. זו אם כך אנרגיה נקייה. אפשר להפוך אותה לאפילו יותר מכך באמצעות לכידת הפחמן הדו חמצני שיוצא בתהליך השריפה. רווח נקי. עצים חדשים שיצמחו במקום שהתפנה יספגו פחמן דו חמצני, ואילו הפחמן הדו חמצני של העצים הישנים יוצא מהמשחק. בתהליך השריפה של העצים יוצא חומר פחמני בשם ביוצ'ר. ניתן לקבור אותו באדמה וכך לפטור את כדור הארץ מעונשו ולמשך דורות.

יש כבר חברות שעורכות ניסויים במסלול אחר: לכידה ישירה של פחמן דו חמצני מהאוויר. זה דבר שמשתלם ומתבקש לעשות בתוך תחנות כוח, כי בתוכן ריכוזי הפחמן הדו חמצני גבוהים במיוחד. התהליך יקר וזולל אנרגיה, אבל אם יהיה תמריץ כלכלי, סביר להניח שהטכנולוגיה תשתכלל. מה עושים עם הפחמן הדו חמצני כשלוכדים אותו? אפשר להחדיר אותו לשכבות גיאולוגיות עמוקות שבהן יוכל להישמר שנים רבות בצורה נוזלית. פתרון יקר יותר שלא נחקר דיו, אך כזה שמונע דליפות הוא להתיך פחמן דו חמצני לתוך סלעים בטבע. אפילו ישנה אפשרות להעשיר חומרי בניה עם פחמן דו חמצני.

מכל הדרכים לדלל את ריכוז הפחמן הדו חמצני באוויר, הדרך הוותיקה והמוכרת ביותר היא הזרמתו כנוזל למעמקי האדמה. יש כבר ניסיון מצטבר בכך במשך שנות דור, אולם יצטרכו להגדיל את רמת הפעילות בסדרי גודל עצומים, עד שתשתווה לזו של תעשיית הנפט כולה, בכדי שניתן יהיה להציל אותנו כך מההתחממות העולמית. אין מומחית לנושא כמו תעשיית הנפט וסביר שתשמח להתרחב בתחום. עד עתה היא החדירה פחמן דו חמצני כדי לסייע בחילוץ הנפט מהאדמה, ועכשיו אולי החברות שזיהמו את הפלנטה יעשו כסף מהצלתה ויחדירו פחמן דו חמצני סתם כדי לקבור אותו.

גם הזרמת פחמן דו חמצני למעמקים אינה חפה ממגרעות. בעיה אפשרית אחת היא רעידות אדמה שייגרמו כתוצאה מכך. בעיה אחרת היא ההכרח לנטר דליפות לאורך דורות רבים. דליפתו של הפחמן הדו חמצני עלולה לזהם מאגרי מים וכמובן ליצור בעיית התחממות מחודשת. מבחינה זו יש דמיון בין הפחמן הדו חמצני לבין פסולת רדיואקטיבית. אלו צפויים להישאר להשגחת אנשי העתיד הרחוק הרבה אחרי הדור שיצר אותם ואחרי צאצאיו וצאצאי צאצאיו כמורשת רעילה ובעייתית.

אין לדעת מה מהפיתרונות שמוצגים כאן ושלמדתי עליהם מקריאה שקדנית של ספר חדש בנושא שהוציאו האקדמיות הלאומיות בוושינגטון, יקרום עור וגידים. אבל אם אף אחד מהם לא יתממש צפוי חום אימים.

על תיירים ועל אינסלים

הבלוגר היהודי-האמריקני ליון כתב שני פוסטים קצרים אך מרתקים היום. אסקור אותם לטובת העצלנים מכדי לקרוא טקסטים באנגלית.

הערה משעשעת-עצובה על תיירות והשלכותיה הסביבתיות: מתברר שתעשיית התיירות גובה מחיר סביבתי. כתוצאה ממנה משתחרר פחמן דו חמצני בהיקף שהוא גדול פי ארבעה ממה ששיערו עד עתה ומהווה 10% מסך הפליטות לסוגיהן. טיסות זה הרי רע לסביבה וגם ייצור מזכרות בסין כנראה לא תורם. נורת הצביעות מהבהבת: טיסות לארצות אקזוטיות והיכרות ברגליים עם תרבויות רחוקות הן חלק מנורמות החיים של האליטה הליברלית המשכילה המודאגת מהתחממות הכדור. ליון מזכיר ששרה פיילין, סגנית הנשיא של המועמד ג'ון מקיין, ספגה הרבה לעג על כך שמעולם לא טיילה מחוץ לארצות הברית. בעיני האליטות התנהגותה הייתה סמל לנבערות הווייט טראשית.

על זעם זכר הבתא ועל הטרור המוסלמי: אני עוקב שנים אחרי ליון והוא היה מהראשונים לאפיין את אפיזודות הירי של גברים צעירים מבודדים חברתית וחסרי סיכוי לזכות בקשר או באינטרקציה מינית עם נשים. בעקבות אירוע דריסה קטלני בטורונטו  יצא טרור המתנזרים שלא מרצון (אינסלים בלעז) מהעלטה. אבל כבר ב-2014 היה את אליוט רוג'ר שרצח כי ראה זוגות מאושרים וזעם:

רציתי להרוג אותם לאט, להפשיט את עורם מעליהם. הם ראויים לכך. הזכרים ראויים לכך על כך שלקחו ממני את הנקבות. הנקבות ראויות לכך משום שבחרו בזכרים אחרים על פניי.

כלכלן ימני אחד תהה לאחרונה, באמפתיה כלפי האינסלים ולמרבה הזוועה של כל אלו שאינם מיזוגנים, מדוע התקשורת מודאגת כל כך מאי שוויון ברכוש, אך אינה מודאגת מאי השוויון בהזדמנויות המיניות. זכרי האלפא הנחשקים לוקחים את הבנות למיטותיהם ומותירים את כל הזכרים-יצורים המוזרים והמגושמים חברתית ממורמרים ולא מסופקים.  ליון הקדיש רשומה כדי להבחין בין הטרור האינסלי לטרור המוסלמי. הוא בחן את אפיזודות הטרור שביצעו מוסלמים בארצות הברית, ואלו בוצעו בידי גברים לא אינסלים בעליל – נשואים ובעלי משפחות ולעתים בעלי מאפיינים ברורים של סטטוס גברי מכובד – האחראי לפיגוע במרתון בוסטון היה מתאגרף.

אצלי הרשומה הדהדה דווקא את שאלת זהותם של המתאבדים בפיגועי ההתאבדות שאירעו בארץ בעשור הקודם. בצדק או שלא בצדק ההערכה הייתה שאלו היו לעתים קרובות צעירים חסרי תקווה משולי החברה הפלסטינית, ואולי היה זה סוג של טרור אינסלים? הלכתי לקרוא את מאמרם של שאול קמחי ושמואל אבן בנושא ולא מצאתי לעניין אזכור מפורש. יצוין שחברה מוסלמית שמאפשרת פוליגמיה לכאורה בהכרח יוצרת מעמד של גברים רווקים חסרי תקווה ונחותים חברתית. עם זאת הדבר יכול להתאזן עם העובדה שגברים מתחתנים עם נשים צעירות מהם. בחברה בעלת שיעור ילודה גבוה האוכלוסייה הולכת וגדלה עם כל שנתון והשנתונים הצעירים יותר מכילים יותר נפשות.

אומרים שסוף העולם מתקרב

סופי העולם הוא ספר עיון חדש ומרתק שיצא בשפה האנגלית ועוסק באירועי ההכחדה הגדולים. שם הספר שנון – סוף העולם אמור להיות אחד ויחיד. כשמשתמשים במונח בלשון רבים, כבר יש בכך אלמנט הפתעה. ברם, זו האמת – העולם שבו אנחנו חיים עבר כמה הכחדות המוניות. הידועה שבהן היא זו שהתרחשה לפני 66 מיליון שנים, כאשר פגיעת אסטרואיד הובילה להיעלמותם של הדינוזאורים. אולי אפילו בין רגע. אבל הרבה קודם, מאות מיליוני שנים קודם, כבר אירעו הכחדות עצומות אפילו יותר.  ההכחדות הגדולות עיצבו את העולם שבו אנו חיים היום. 200 מיליון שנה חיו דינוזאורים על הפלאנטה ולא פיתחו ציביליזציה, אבל 60 מיליון השנים שבהן הבכורה עברה לידי היונקים הצמיחו את המין האנושי. בעוד 800 מיליון שנה תחל ההכחדה הסופית ככל הנראה על כוכב לכת ארץ. זאת בשל תהליך ההיתוך של השמש שיוביל לכך שהחום יעשה בלתי נסבל עבור צורות החיים המוכרות לנו. במרחב הגיאולוגי שאנחנו חיים, בין כליון הדינוזאורים לבין המוות בידי השמש, הספר בעיקר שם דגש על התפקיד שמשחק הפחמן דו חמצני, שבכסילותנו אנו מוציאים בחוסר אחריות מן האדמה שבה היה טמון. בניגוד לטענות לפיהן התחממות כדור הארץ בעקבות פליטות הפחמן הן ספקולציה עתידית, הספר מראה שפחמן דו חמצני שיחק בעבר תפקיד מרכזי בהכחדות גדולות. אז התפרצויות געשיות שהתרחשו באוקיינוסים פלטו פחמן דו חמצני על פני טווח זמן של עשרות אלפי שנים, וכך כדור הארץ התחמם באופן שהמית כמעט את כל החי.  היום הפליטות הרות הגורל מתרחשת בתחנות הכוח ובאגזוזים של מכוניות.

הכחדות בשל פעילות אנושית אינן דבר חדש. באלפי השנים האחרונות הפגינו בני האדם יכולת בלתי רגילה לחסל מינים אחרים. הממותות התהלכו על פני האדמה לפני אלפי שנים בודדות ואינן עוד. עוף הדודו והיונים הנודדות נכחדו לפני שניה במונחי כדור הארץ.  להכחדת בעלי חיים בידי האדם יש היסטוריה עתיקה. האבוריג'ינים באוסטרליה למשל חיסלו ככל הנראה חלק נרחב מבעלי החיים שם, ביניהם הדיפרוטודון, חיית כיס ענקית בגודלה. ישנו ויכוח אידיאולוגי בנושא – האם ניתן לייחס לילידים חיסול נרחב של עולם החי. ישנם פעילי זכויות ילידים עם השקפת עולם נוסח הסרט "אוואטר" שמתקשים להאמין שייתכן שילידים, ממש כמו האדם המודרני, עשו שמות בבעלי החיים שבסביבתם ולא חיו איתם בהרמוניה קסומה.

האופן שבו בני האדם מהנדסים בדורות האחרונים את כמות הפחמן הדו חמצני באוויר נושא עמו את הסכנה שיביא להכחדה בסדר גודל כזה המתקרב במשהו להכחדות הקדמוניות העצומות. אפילו הרבה לפני זה – ההשלכות הגיאופוליטיות נדמות בלתי נתפסות. מה תהיה המשמעות של גבולות בינלאומיים, ובפרט באזור הנפיץ שלנו, כאשר בשנת 2200 או מאוחר יותר הדלתא הצפופה של הנילוס, ביתם של עשרות מיליוני מצרים, תשקע במים.  אבל את מי תעניין הדלתא כאשר זה יהיה גם גורלן של ניו יורק, בוסטון, אמסטרדם וערים אחרות. סעודיה ומדינות מדבריות נוספות, כמו גם כנראה הנגב שלנו, יהפכו למקומות שבהם לא ממש ניתן לנהל חיים אנושיים, לפחות לא בקיץ. יציאה החוצה מהמזגן תהיה כרוכה בסכנת מוות כמו ביקור בלי מיכל חמצן על הירח. מצוות החאג' באיסלאם תהפוך ללא מעשית אם תיפול על הקיץ. קארמה רעה תהיה לסעודים – הם הוציאו כל כך הרבה נפט מהאדמה וישלמו את המחיר. אבל גם לנורווגים ולקנדים, שאף הם הוציאו את הנפט, תהיה קארמה רעה – ארצותיהם שיהפכו להיות חמימות ונעימות תצטרכנה לקלוט המוני פליטים משאר העולם.

האנושות עדיין יכולה להתעשת. אם תעמוד ביעדים של פריז, ניתן יהיה להגביל את התחממות כדור הארץ לשתי מעלות, מה שיגביל את הנזק האקולוגי. העלייה שמתרחשת מול עינינו בפופולאריות של מכוניות חשמליות ושל מכוניות חסכוניות בדלק והזינוק בהפקת כוח ממקורות מתחדשים מגדילים את האופטימיות לגבי הריאליות של היעד הזה. רק השבוע למשל הודיעה מאזדה על פריצת דרך בהתייעלות מנוע הבעירה הפנימית.

יצוין שהאפקט של פליטות גזי חממה לטווח הארוך באמת, של אלפי שנים ויותר, יכול להיות מעורב. כי לזכותן של הפליטות ניתן לומר שהן עשויות להציל את האנושות מקטסטרופה הפוכה ושכיחה למדי מבחינה גיאולוגית – עידן קרח. עם זאת, ייתכן שדווקא מסיבה זו כדאי לנו להשאיר מצבורי פחמן דו חמצני באדמה – כדי שלדורות העתיד הרחוק תהיה דרך לחמם את הפלאנטה.

עוד נושאים מעניינים שנדונים בספר – השאלה המוסרית לגבי חובת הדאגה לדורות הבאים (נושא שכתבתי עליו לפני שנתיים). וגם העיקרון האנתרופי – יכול להיות שהסיכוי להכחדה המונית גדול בהרבה משנדמה לנו על סמך ההיסטוריה הגיאולוגית. העובדה שלא אירעו כל כך הרבה הכחדות המוניות בעבר היא חלק מהנס שהיה נחוץ כדי שניווצר ונצפה בעולם. אבל הנס הזה לא בהכרח יקרה שוב. אנחנו דומים למועמד לעבודה שנבחר באקראי מאלפי קורות חיים בידי המנכ"ל שרצה, לפי הבדיחה, לבחור עובד עם מזל. העובד החדש הוא אכן ממוזל – אם לא היה לו מזל הוא לא היה מגיע למשרה, אבל מעתה והלאה הסיכוי שלו לצירופי מקרים ממוזלים נוספים הוא נמוך בדיוק כמו זה של כל בן אדם אחר.