תחת כהונתו של הנגיד סטנלי פישר הייתה ישראל חלון הראווה של השיטה המוניטריסטית בכלכלה. במה בעצם מאמינים פישר וחבריו המוניטריסטים? הם מאמינים בכך שלבנק המרכזי יש את הכלים לשמור על יציבות כלכלית לאורך הזמן, בעיקר על ידי כך שיוריד ריבית בזמנים של מיתון ויעלה אותה בזמנים של שגשוג. כלי נוסף שעומד לרשותו של הבנק המרכזי הוא קניית נכסים, על פי רוב מט"ח ואג"ח ממשלתיות, וכך ניפוח מחירם באופן מלאכותי. לחלופין בזמן שחולפת סכנת המיתון, יכול הבנק המרכזי לעסוק במכירת נכסים. יש נגידים שגם לא בוחלים בהתעסקות בקניית ובמכירת מניות ונדל"ן.
בעיני משקיפים מהעולם כלכלת ישראל בתקופת פישר הייתה הצלחה מדהימה. היא הפגינה יציבות ואבטלה נמוכה בתקופה של טלטלה עולמית. פישר ידע להשתמש בווירטואוזיות בארגז הכלים שעומד לרשותו. הוא הוריד ריבית באגרסיביות, קנה דולרים ואפילו קנה מניות זרות. בכך מנע אבטלה והעניק להמוני ישראלים שאפילו לא יודעים זאת את היכולת להמשיך לנהל חיים על מי מנוחות, בעוד שבעולם מקביל נטול פישר היו מאבדים עבודתם ונעשים אומללים.
אולם כהונת פישר גם חשפה עקב אכילס של השיטה המוניטריסטית. כיום מקובל שבעת הצורך, כשהמשק זקוק לזרימה נוספת של כספים, אין נגידי הבנקים נותנים את הכסף ישר לידיו של הצרכן, אלא מצפים שבעקיפין הורדת הריבית ועליית ערך הנכסים תגביר את הצריכה ותאושש את הפעילות המשקית. בעצם נגידי בנקים מוניטריסטים מצילים כלכלה על ידי ניפוח ערך הנכסים בה. אלא שלניפוח מחירי נכסים יש תופעת לוואי לא נעימה כשמדובר בנכסי נדל"ן – הנדל"ן שמחירו התנפח מתרחק מהישג ידיהם של העניים ומעמד הביניים.
בעולם של חירות כלכלית אמיתית – זו תופעת לוואי קצרה וחולפת. עליית מחירי הנכסים מעודדת השקעה נמרצת בייצור נכסים נוספים. בקיצור, הקבלנים יבנו בתים, המחסור ייפתר והמחירים ירדו (ואז נהיה בבעיה חמורה אם בתקופת הבועה הבנקים לא לקחו ביטחונות גדולים מספיק מלוקחי המשכנתאות, אבל זה סיפור אחר).
אלא שבישראל יש כל כך הרבה הגבלות וביורוקרטיה שמעכבות בניה שפתרון פשוט שמבוסס על הגברת הבנייה והצפת השוק בדירות אינו כה פשוט. על כן בועת הנדל"ן היא כאן כדי להישאר, והישגיו הגדולים של פישר עומדים בצלו של זעם הזוגות הצעירים הרוצים לקנות דירה ונבצר מהם.