מדוע שמאלנות היא לא אסטרטגיה לעניים

איך יכול להיות שהמזרחים המקופחים בארץ מצביעים למיליונר מקיסריה? ובארה"ב כיצד יתכן שהלבנים העניים במדינות בלב היבשת תומכים בהתלהבות במיליארדר ניו יורקי שחי במגדל פאר?

זו שאלה שפשוט מטריפה את האליטות הפועלות בתקשורת. הן רואות את עצמן כנציגות המדוכאים עלי אדמות. הן מחויבות לערכי השוויון, הצדק והמוסר וסולדות ממעמדות. הן יתמכו במס ירושה ומס עושר ומס הכנסה דרקוני ומס חברות מסרס וכו' וכו'.

שמאלנות אמורה להיות האסטרטגיה האידיאלית עבור עניים. מה אמור לשרת אותן טוב יותר מאשר נגיסה בעושר העשירים והעברתו לידיהם. אז למה הם לא נשבים בקסמיה?

תשובה אחת של הליברלים הכלכליים תהיה שבעצם מסים גבוהים, הלאמות וחלוקת עושר הורסים את המשק והופכים את העניים בסופו של דבר לעניים יותר. זה נכון. אבל העניים לא חיים ונושמים מילטון פרידמן. קשה להאמין שהדבקות במשנתו היא שמונעת מהם לתמוך בשמאל. מה עוד שלפעמים תומכי מילטון פרידמן עושים באמת שטויות איומות שהורסות לעניים את החיים (למשל בימינו היסטריית הגירעון או חוסר הישע של הרפובליקנים בזמן השפל הגדול לפני רוזוולט).

נראה שהסיבה העמוקה יותר לסלידה של המעמדות החלשים מהשמאל היא הבנה שמסכנות כאסטרטגיה היא אסון מבחינתם כי הם לא הכי מסכנים בעולם. השמאל ימצא לו במהרה בני אדם מסכנים עוד יותר מהם ויחגוג את מסכנותם על חשבונם שלהם. הם מחפשים תנועה שתחגוג את מה שחזק בהם, לא את מה שמסכן.

עד הגלובליזציה באמת התקיימו שני סוגי עניים בעולם המערבי – אלו שהאחר המסכן מהם היה בולט להם ונוכח בסביבתם ואלו שלא. העניים היהודים בארץ למשל כבר מזמן בחרו בימין, כי הם ידעו שאינם המסכנים ביותר בסביבה. יש ערבים שנחשבים מסכנים מהם ואותם יעדיף השמאל.

אבל בארצות סקנדינביה ומערב אירופה עד תחילת עידן ההגירה ההמונית העניים הלבנים היו החלשים ביותר בסביבה. לא הייתה להם סיבה לא לאמץ את השקפת העולם השמאלנית שבעד המקופחים. אפילו בארה"ב, באזורים שבהם הבעיה הגזעית הייתה פחות חריפה, העניים הלבנים הצביעו לשמאל.

כאן באה הגלובליזציה והבהירה היטב לעניים שהשמאלנות היא לחלוטין חסרת תוחלת מבחינתם. כי מסכני כל העולם הפכו להיות חלק מהמשחק. רק אתמול למשל בג"ץ פסק בעצם שכמעט כל תושבות אפריקה הצעירות ומשפחותיהן זכאיות לתושבות בישראל. ממחיש בכך עד כמה אסטרטגיית "אהוב את המסכן" של השמאל הפכה לחסרת תוחלת מבחינת המעמדות החלשים בארץ ובעולם כולו. לא הם יהנו ממנה. בכל שנייה נולדים בכפרים באפריקה או ברחבי העולם השלישי מסכנים גדולים מהם.

זו תמצית ההערצה לדונלד טראמפ בקרב ההמון הלבן באמריקה: הוא לא חוגג את מה שמסכן בהם. אם כך היה עושה היו לו מסכנים גדולים יותר להתעסק איתם. טראמפ חוגג בהם את מה שאמריקני ופטריוטי ומשותף לו ולהם. והם אוהבים את זה.

מדינת כל נימוליה

פסיקה מעניינת של בית המשפט העליון – ילדה מחוף השנהב זכאית להגנת פליטים יחד עם משפחתה. זאת מחשש שאם תחזור למדינה תעבור מילת נשים.

אין זה שחוף השנהב מחייבת מילת נשים, להיפך המדינה אוסרת על כך. אבל מסורות שבטיות יכולות להיות חזקות מכוחה של המדינה, והילדה עלולה לעבור מילה אם תוחזר לאפריקה. הפסיקה הגיונית בעולם שבו אמנת הפליטים שעליה חתומה ישראל היא חזות הכול. אבל בעולמנו יש גם אמנת פליטים וגם תמריצים. ברור שפסיקה מהסוג הזה שמספקת תמריץ לכל משפחה אפריקאית לחפש מעמד פליטות בישראל, היא מנותקת לחלוטין מהמציאות. חתומים עליה השופטים ברק ארז וגרוסקופף, שהוא מינוי של איילת שקד שהשתבחה בו.

הפסיקה ממחישה את עוצמת ההשפעה של הכוחות הליברלים וההומניסטיים שחותרים לעולם ללא גבולות. כמובן אין רע בכך שמשפחה אחת מחוף השנהב תישאר פה והילדות יינצלו מהגורל המר של מילת הנשים. להיפך זה הומניסטי וטוב מאוד. אבל מה יהיה כשהמוני משפחות יתחילו לעבור את הגבול בתקווה לקבל פליטות מטעמים אלו? אמנת הפליטים מנותקת מעולם התמריצים.

נסיכת דנמרק

הדמוקרטים באמריקה רוצים להיות כמו דנמרק. לשם חותרים ברני סאנדרס ואליזבת' וורן. להיות כמו דנמרק זה כמובן לא גורל נורא כל כך. מדינת רווחה מתפקדת היטב. אבל האם דנמרק היא כמו המפלגה הדמוקרטית בארה"ב בדמותה הנוכחית, הפרוגרסיבית קלישאתית עד גיחוך? ממש לא.  ראש הממשלה הצעירה, מטה פרדריקסן, היא בסגנון אחר לגמרי. זה מרעיש במיוחד כי היא עומדת בראש קואליציית השמאל.

האתר (השמאלני קיצוני) מונדוויס מביא ציטוטים מרתקים מראיון עם ראש הממשלה שביקרה לאחרונה ביד ושם עם ראשי המדינות האחרים. האם ישראל בראשות נתניהו לא זזה הרחק לימין, היא נשאלת.

בעיניים סוציאל דמוקרטיות בוודאי הייתי מעדיפה מפלגת עבודה חזקה בישראל שמכתיבה את סדר היום. אבל זה לא משנה את העובדה שישראל בניגוד לכל מדינה אחרת במזרח התיכון בערך, היא דמוקרטיה מתפקדת היטב.

פרדריקסן ישבה באולפן אחד עם מנהיגת המפלגה הימנית פופוליסטית ואמרה דברים מדהימים ממש:

כן, הסוציאל דמוקרטים שינו גישה בנושא ההגירה. עשיתי כך בעצמי. עדיף מאוחר מלעולם לא. ואני רוצה לתת קרדיט לכאלו שראו זאת יותר בבהירות ממני [ופנתה למנהיגת הימין שישבה לצדה]. היום אנחנו עומדות יחד באותו מקום בתמיכה במדיניות הגירה נוקשה, וזה קריטי.

תארו לעצמכם את ברני סאנדרס, שרוצה ללכת בעקבות המודל הדני, יושב ומחמיא כך לדונלד טראמפ.

פרדריקסן נמנעת מהשקר החביב על שמאלנים שמקביל ואף מדגיש את האנטישמיות הלבנה הגזענית לעומת האנטישמיות המוסלמית בלי להכיר בכך שהאנטישמיות מהסוג הראשון היא נחלת אחוז קטן מהאירופאים כיום (כמובן, עדיין אחוז מסוכן מאוד וגורר איתו מורשת של נזק מפלצתי בעבר). זאת בעוד שהאנטישמיות מהסוג השני היא נחלת אחוז עצום מהמהגרים. פרדריקסן ניסחה זאת ללא צביעות: "יש היום אנטישמיות מכוערת בדנמרק, שלא הייתה כמוה בעבר. וזאת בגלל ההגירה".

כשפרדריקסן ניצחה בבחירות תהה המגזין פורין אפרס האם באמת השמאל ניצח, כאשר בפועל אימץ לשם כך מדיניות ימין. ואולי זהו באמת הניצחון הגדול של הימין, כאשר הוא מצליח לגרום לשמאל לחקותו.

גואטמלה דופקת בשער

מה קורה כאשר פליטים שוטפים את הגבול שלך, אבל אין לך דרך לשנות את החוקים שעוסקים בקבלתם? למזלנו במדינה לא נאלצנו לבחון את השאלה הזו. ממשלת ישראל הצליחה למצוא דרך לעצור את מבול המגיעים מאריתריאה ומסודן.  ממשל טראמפ הוא זה אשר נאלץ להתמודד עתה עם הדילמה הזו. המון מהגרים עוזבים את מדינות מרכז אמריקה הכושלות והאלימות, גואטמלה, אל סלבדור, הונדורס. חלקם הסתבכו עם הכנופיות האלימות השולטות בערים בארצות אלו – הרבה שוטרים מיואשים נמנים בין המהגרים.

הם חוצים את מקסיקו בדרכם אל הגבול האמריקני ושם מחויבים בקרי הגבול לקלוט אותם, אחרי שהם מגישים בקשת פליטות.  מדינות מרכז אמריקה אינן כה גדולות באוכלוסיה, אבל מספרי המהגרים מהן עצומים.  בתוך כמה חודשים מספר תושבי הונדורס שהגיעו לגבול ארה"ב וביקשו מקלט עמד כמעט על אחוז שלם(!) מכלל אוכלוסייתה. צופים שב-2019 כמיליון אנשים יחצו את הגבול.

גם חומה לא ממש תעזור. על פי המצב החוקי, מי שמגיע לעמדת שיטור בגבול ומבקש מקלט, חייב להיקלט. הוא יעבור למחנה מעצר אבל לא ניתן להחזיקו שם לנצח, בפרט אם הוא בעל משפחה. במוקדם ובמאוחר הוא ייפלט לתוך ארה"ב וימצא לעצמו שם עבודה וחיים חדשים. רק אם יסתבך עם המשטרה, יש סיכוי שיגורש חזרה.

ההתרחשויות האלו הן ממש אוטופיה של השמאל הגלובאלי, מתעב הגבולות, אבל זו לא אוטופיה עבור מצביעי טראמפ. ברם, הנסיבות הפוליטיות באמריקה, הפיצול הפנימי העמוק והמחויבות המוחלטת של המפלגה הדמוקרטית למהגרים אינם מאפשרים כרגע שינוי בחוק. נראה שלאוכלוסיית ארה"ב יצטרפו עוד כמה מיליוני תושבים ממרכז אמריקה בשנים הקרובות.  אמריקה תכיל גם אותם.

מעשה בשלוש תורות מוסר

שלוש תורות מוסר התעמתו זו עם זו השבוע במדינה בעימות די מרהיב לצפיה. תורת המוסר הראשונה היא התורה ההיררכית – כמו בחוות החיות של אורוול – כולם שווים, אבל יש כאלו ששווים יותר. זו השקפת העולם העתיקה של האנושות – יש מדרגות בין בני אדם. גברים עדיפים מנשים, החמולה שלי בראש לפני חמולות אחרות. בני עמי עדיפים על בני עמים אחרים. זו השקפת העולם שמקובלת עד היום במדינות לא מערביות ובשמה מתבצעים מסביבנו בשנים האחרונות מעשי טבח איומים. רוב הציבור החילוני המשכיל במערב איבד כל עניין בתורת המוסר הזו והוא נגעל ממנה ועד עומקי נשמתו, אבל בקרב הציבורים הלא משכילים ובעיקר בקרב הדתיים, הנוצרים והיהודים, יש לה עוד תמיכה.

תורת המוסר השנייה היא גישה בורגנית המבוססת על הדדיות. הבורגנים אינם לוחמים נלהבים לשוויון זכויות, אבל הם גם לא קנאים לשמירת היררכיות עתיקות. הגישה שלהם פרקטית ופשוטה – תהיה בצד שלי, אני אעמוד לצידך. תלך נגדי, נילחם.

תורת המוסר השלישית מבוססת על הוקעת כל היררכיה באשר היא והעמדת השוויון כערך עליון בפני עצמו. שוויון ללא תנאי בין בני אדם וללא הענקת חשיבות כלשהי לשיקולי הדדיות. ערכו השווה של אדם בא מתוך טבע קיומו ולא מתוך יחסו לאדם אחר.

בשני העימותים הפוליטיים של השבוע – חוק הלאום וחוק הפונדקאות, היו לתורות המוסר השקפות שונות. בעניין חוק הלאום – תומכי ההיררכיה שמחו על חוק שעוזר לקבע את היהודים כקבוצה העליונה במדינה. הבורגנים הצטערו על כך שהדרוזים יצאו נפגעים מהחוק, בהיותם קבוצה שנלחמת יחד עם היהודים ושותפה מלאה במדינה (מעניין לקרוא לעג מושחז של בלוגר דרוזי בנושא).  השוויוניסטים התחלחלו מכך שרק קולם של הדרוזים נשמע, ומה עם הערבים? העובדה שהערבים מאוחדים פוליטים מאחורי הרשימה המשותפת, מפלגה שמפגינה עוינות עמוקה למדינה והערצה לאויבי ישראל, לא מפחיתה לדעת השוויוניסטים מצדקת מחאתם. שוויון אינו מותנה בכלום. כשיורקים על שוויוניסט, הוא ממהר לתת כוס מים ליורק כדי שלא יאזלו לו נוזלי הפה.

בעניין הפונדקאות, תומכי ההיררכיה ניסו נואשות לשמור שאריות מההיררכיה העתיקה, הברורה מאליה בכל מקום עד לפני עשור, שמציבה משפחה מסורתית מעל משפחה חד מינית. הבורגנים  תמכו בדרישת הלהט"בים, ציבור אזרחים תורם, משרת בצבא ומשלם מסים. השוויוניסטים כמובן התאספו סביב להט"בים, אחד המיעוטים המוחלשים, אך נבוכו קלות מנושא המאבק, מאבק הפונדקאות. בפונדקאות עצמה יש לכאורה לעין חשדנית שמץ סיבה לראות היררכיה – גברים עושים שימוש בגוף הנשי.  השוויוניסטים מיהרו להדגיש אפוא שהמאבק הקונקרטי הוא בעצם רק פתח למאבק במדיניות המפלה של ממשלת נתניהו בכל תחום, וחן אריאלי, יו"ר אגודת הלהט"ב אפילו אמרה בראיון במוסף השבת שאולי בעתיד תיאבק נגד כל פונדקאות שהיא.  באופן צבוע לחלוטין אך מרשים מבחינה טקטית ההיררכיים עשו שימוש בטיעונים נגד הפונדקאות ו"הסחר ברחם" שתמיד אפיינו את  השוויוניסטים, ובכך דנתי בפוסט הקודם. (תהיתי לעצמי האם יש מקרים הפוכים שבהם שוויוניסטים עושים שימוש טקטי בטענות היררכיות, ונזכרתי שיש לכך דוגמה חשובה אחת: האמירה השמאלנית שיש להחזיר את השטחים כדי להגן על הרוב היהודי).

על הגישה ההיררכית יש דבר טוב אחד להגיד – היא עתיקה ושירתה את האנושות דורות אינספור, ואולי היא הייתה הגישה הסבירה היחידה בעולם שבו המשאבים מוגבלים, וחייו של ילד אחד מקבוצה אחת באים על חשבון חיים של ילד אחר מקבוצה אחרת. אבל אנחנו חיים בעולם של שפע ובו ההיררכיה מיצתה את עצמה. העולם המערבי, אחרי שתי מלחמות העולם האיומות, אינו חפץ בה עוד. בני אדם מוכשרים שמסוגלים לחדש בתחומי המדע והתרבות חשים אליה איבה עזה. אם מדינת ישראל תיראה כאילו היא פועלת לשמר עולם היררכי שבו יש כאלו ששווים ויש כאלו ששווים יותר – היא תספוג עוינות עזה מבפנים ומבחוץ מכאלו שהיו יכולים להיות בעלי ברית פוטנציאליים. גם הציבור הדתי הלא-חרדי כבר עבר תהליך של ציביליזציה שבו היררכיה גסה צורמת לו. יעידו על כך השבוע דבריו של נפתלי בנט שיש לדאוג למצוא פיתרון לבעיית ייצוג הדרוזים בחוק הלאום והסקר שהתפרסם שלפיו ציבור מצביעי הבית היהודי מצדד במפתיע במאבק הלהט"ב.

הגישה השוויוניסטית אינה נהנית מתמיכה רחבה כל כך בציבור, הרי אין הרבה שכל ישר בהתנהלות השוויוניסטית ויש בה גם מתן תמריצים איומים, אבל היא מהפנטת את האינטלקטואלים ואת האליטות. במערב אירופה היא השתלטה על השיח הפוליטי כליל, עד שהחלו לעלות ביבשת תנועות ימין נחושות כקונטרה להגירת ההמונים מהעולם השלישי שהשוויוניסטים מקדשים, כי איזו הצדקה יש להעדיף שוודי מדורי דורות על פני שוודי שהגיע אתמול מסוריה, עני ומוחלש.

המערב יכול לשרוד רק מתוך תפיסה של הדדיות – להיות טוב עם מי שטוב אליו ולהיות רע למי שרע אליו. בנושא ההגירה למשל גישה בורגנית תקבל בברכה הגירה יצרנית שמחפשת להשתלב ואינה מלווה בעליה בפשיעה ובטרור אבל לא תחוש חובה מוסרית לתת מחסה לכל מוחלשי העולם השלישי אשר מביאים את תרבותם הבעייתית עמם.

גם בתורת המוסר הבורגנית יש נקודת תורפה עמוקה – העדר הגב הדתי מחד והאינטלקטואלי מאידך. העדר הגב להשקפה זו מביא לרפיון עמוד השדרה הפוליטי. אפשר לראות זאת בקיטוב האמריקני: המפלגה הרפובליקנית בארה"ב מכרה את עצמה לימין הדתי והפכה לאובססיבית נגד הפלות. המפלגה הדמוקרטית שם איבדה את הצפון בסוגיית ההגירה ונראה שמאמינה שלכל אזרח בעולם יש זכות מוקנית להפוך לאזרח ארצות הברית.

אפשר לראות זאת גם פה. "שינוי" של טומי לפיד קרסה. "יש עתיד" של בנו מצליחה להחזיק טוב יותר בינתיים, אך מגזגת ללא הרף תחת הנהגתו. לפיד האב ולפיד הבן לא בדיוק הצליחו להישאר נאמנים לאידיאולוגיה הבורגנית שבשמה משכו בוחרים. לפיד הגן על בית המשפט העליון והצהיר בזמנו שאהרון ברק הוא האדמו"ר שלו. אבל ברק, מי שרצה לבטל בזמנו את חוק האזרחות, הוא האדמו"ר של השוויוניסטים, לא של הבורגנים. גם יאיר לפיד לא הצליח להיצמד לעקרונות. הבורגנים בישראל ממש לא סובלים חרדים בגלל התנהגותם שכאילו באה להוציא אצבע משולשת בכוונה לכל מי שמאמין בחשיבותה של הדדיות, אבל לפיד לא העז להניף את דגל האנטי חרדיות. הוא ידע שהאליטות אינן מעריכות דגל זה, ההמונים המסורתיים עלולים לפרש את הנפתו כביטוי של גישה אנטי יהודית ואילו המפלגות החרדיות יכולות להיות נחוצות בעתיד כדי להפוך את לפיד לראש ממשלה.

בארץ ובעולם מפלגות פוליטיות שמבססות על עצמן על השקפה בורגנית יתקשו לשרוד, אך אני מאמין שהשקפת העולם הבורגנית עצמה – תהיה טוב עם מי שטוב איתך ורע עם מי שרע איתך – תשרוד כי היא מניבה תוצאות מצוינות. לעומת זאת, זמנה של הגישה ההיררכית תם – היא שייכת לתקופות פחות נאורות בתולדות האנושות. גם גישת השוויון חסרת תקנה. היא מובילה לתמיכה בפייסנות כלפי אויבים ובעולם ללא גבולות, עמדות שמולידות תמריצים מזעזעים.

הגירה? ההמונים יודעים את האמת

הנשיא טראמפ לאחרונה טען שהפשיעה בגרמניה עלתה בעקבות גל ההגירה המוסלמי למדינה והותקף בידי העיתונות הליברלית ואנשי האקדמיה שטענו שלא הייתה עלייה כזו. בפועל העלייה בפשיעה היא לא בהכרח גדולה כמו שמדמים אנשי הימין מתנגדי ההגירה, אבל האמת הפשוטה והאינטואיטיבית היא שהגירה מארצות מוסלמיות אכן גורמת לעליה בפשיעה. ברם, כפי שאמר ג'ורג' אורוול:"נדרש מאמץ מתמיד לראות את מה שמתחת לאף".  אפשר לעצב שאלות סטטיסטיות כך שיספקו את התשובה הרצויה, גם אם היא לא משקפת אמת. מדגימים זאת  הנתונים שדווחו פעם לפיהם האריתראים בדרום תל אביב מבצעים פחות פשעים מהממוצע. נתונים אלו אפילו צוטטו, אמנם במידה של הסתייגות, בפסיקת בית המשפט העליון בנושא המסתננים. כל אחד שלא סונוור לחלוטין בידי תקינות פוליטית מבין שאלו נתוני שווא שקריים, אבל לאקדמאים בעלי נטייה ליברלית יש דרכים להגיע לנתונים הרצויים להם, לפחות בהקשרים מסוימים ועל בסיס סט נתונים מוגבל ובפרט כאשר האוכלוסיה הנחשדת כגורמת פשיעה או צרות אחרות מהווה עדיין אחוז קטן מהאוכלוסיה בכללותה, כך שקשה לאסוף לגביה נתונים מהימנים ויציבים.

ישנו תת זרם באקדמיה, קטן במספר אנשיו ובתהודה התקשורתית שהוא מקבל, אך משמעותי מבחינת יכולתו לספק נתונים מעניינים המבוססים על סטטיסטיקות אמינות, שעורך מחקרים דווקא כדי להוכיח שהאינטואיציות הבסיסיות שיש לאנשים והסטריאוטיפים שהם מגבשים אינם רחוקים מהאמת. לקבוצה זו שייך מחקר מדנמרק, שהראה ממצא מעניין – שילוב של כוחם של סטריאוטיפים ושל חוכמת ההמונים. אנשים מנבאים יפה על סמך סטריאוטיפים מאילו ארצות יבואו מהגרים שיהיו נתמכי סעד ומאיזה ארצות יבואו מהגרים שלא. לדנים שהשתתפו במחקר היה ברור שסומלים, אפגנים ועיראקים יככבו בצמרת נתמכי הסעד בארצם, והם צדקו. ניבויים של יחידים לא היו מדויקים במיוחד, אבל הממוצע המשוקלל של הניבויים היה ממש מדויק ברמה יפה, "חוכמת ההמונים". פה ושם היו טעויות. העריכו יותר מדי ישראלים (בפועל יורדים מישראל כן שותים את הרווחה הדנית, ברמה אחת עם האתיופים, הפקיסטנים ואלו מאוגנדה). המעיטו בערך המהגרים ההודים (כנראה השגיאה הרגילה לגביהם – הודו הרי כל כך ענייה והמהגרים ממנה כל כך לא).

בני אדם מחונכים לתעב סטריאוטיפים, אבל מפרספקטיבה אבולוציונית תיעוב סטריאוטיפים הגיוני כמו לתעב את תפקודו של עמוד השדרה. האחד קוגניטיבי והשני פיזיולוגי, אבל שניהם מנגנונים שיוצרו בידי מנגנון הברירה האבולוציוני כדי לתת לבני אדם כלים לשרוד טוב יותר.

על פי המחקר הדני, השקפה שמרנית ולאומית עזרה לאנשים לדייק יותר בהערכותיהם בשאלה איזה מהגרים מאילו ארצות יהפכו לנתמכי סעד, אבל במידה מסוימת. החל מרמה מסוימת האיבה למוסלמים עיוותה את ההערכות והביאה להגזמה. לכן נראה שתומכי מפלגת הימין צדקו יותר מתומכי השמאל, אבל צדקו גם יותר מתומכי מפלגת הימין הקיצוני. אני חושב שהממצאים האלו משקפים יפה את העובדה שנתוני אמת לגבי ההשלכות של הגירה מהעולם המוסלמי ומאפריקה נמצאים בדרך כלל באמצע בין הגזמות גרוטסקיות מצד ימין (אף שלעתים האמת כן נדמית כמו הגזמה גרוטסקית) לבין גישת "לא אירא רע" של ליברלים הטומנים ראשם בחול.

האמפתיה האוסטרלית

הפסיכולוגים חוקרי האמפתיה, הרגש שגורם לאדם לחוש הזדהות עם מצוקת זולתו, חלוקים ביניהם: איך אמפתיה עובדת. האם היא פועלת על בסיס עניין אמיתי בזולת או שהיא נועדה בעצם לשרת מטרה אנוכית – סילוק המצוקה שהאדם חש כשהוא חוזה בסבל האחר. יש בדיחה שממחישה אמפתיה מהסוג השני, על עשיר שכאשר קבצן דופק לו על הדלת, הוא צועק לו:"תסתלק. אתה שובר את לבי".

סוגיית האמפתיה הגדולה של זמננו היא היחס לפליטים מהעולם השלישי וכאן אפשר לתהות איזו מין אמפתיה היא זו שמפגינות מדינות אירופה. מצד אחד הן מתקשות להגיד לא לפליטים שמגיעים לפתחם. להגיד "לא" פנים אל פנים זה מעיק מדי לנפש הנאורה. מצד שני הן בעקיפין מחוללות מערכת תמריצים מעוותת וחולנית עבור הפליטים האלו. הן גורמות להם לזרום אל היבשת – הפרס של מעמד פליט באירופה הוא מפתה ורב קסם. אבל הן עושות הכול כדי שהמסע יהיה בלתי אפשרי. חותמות חוזים עם מדינות כמו טורקיה ולוב במטרה שיחסמו את הפליטים. במקום להביא את הפליטים על כנפי נשרים, מדיניותן מפרנסת מבריחים שמתעללים במבקשי המקלט שעוברים דרכם באכזריות מפלצתית. כמעט נדמה שהאירופים הכינו כאן ריאליטי אכזרי דארוויניסטי – רק מי שיהיה חסון, ממוזל ורב תושיה מספיק כדי לצלוח את מסע הזוועות יזכה בפרס הגדול – מעמד הפליט. ברם, כפי שהראה טוביה טננבום בספרו האחרון, אפילו מעמד זה אינו נפלא כמו שנדמה. האירופים לא הצליחו לתת תנאים ראויים להמון הגברים המזרח תיכונים שבאו בשיטפון של שנת 2015. הם תקועים במרכזי פליטים בשעמום ובחוסר מעש ותוחלת. גם אין להם שמץ סיכוי לתקווה הגדולה שהמתיקו סוד עם טננבום באשר אליה: לזכות בבחורה בלונדינית.

בפוסט הקודם כתבתי על האלטרנטיבה שמציע הקנצלר האוסטרי למדיניות האירופית הנוכחית – דאגה לפליטים בארצותיהם באזורים בטוחים שיוכנו לשם כך תוך הסתמכות על כוח צבאי.

יש עוד מקום שאפשר לשאוב ממנו השראה – אוסטרליה. האוסטרלים הכינו מערכת תמריצים הומאנית יותר לפליטיהם שתואמת ככל הנראה אמפתיה מהסוג האיכותי יותר. אבל בד בבד יישומה דורש מהם את האומץ להגיד "לא" בוטה למבקשי מקלט ולעמוד איתן מול מצוקתם.

אוסטרליה קבעה עיקרון פשוט – פליטים שמגיעים אליה בסירות לא יקבלו קדימות על פליטים אחרים שהגישו בקשה מסודרת בשגרירויות. בכך היא חיסלה לחלוטין את התמריץ לעלות על סירות רעועות ולהיות נתון לחסדיהם של המבריחים רעי הלב ורוחות הים הסוערות. הפליטים שבכל אופן מגיעים צפויים להעביר שנים רבות במדינות שלישיות שהסכימו לאכסנם תמורת כסף – פפואה, קמבודיה, נאורו. האפקט היה מדהים – מ-25 אלף אנשים שהגיעו בסירות לאוסטרליה ב-2013 המספר ירד לאפס עגול!

אוסטרליה קולטת כיום כעשרים אלף פליטים בשנה, לא כאלו שהסתערו אליה מבין הגלים אלא אלו שפנו בבקשת מקלט מסודרת. כתוצאה מכך בתוך שני דורות יחיו בה מיליוני פליטים וצאצאיהם, רובם מארצות כמו עירק, סוריה, אפגניסטן, קונגו, אריתריאה וכיוצא באלו. ברור שהמודל האוסטרלי הגון, מוסרי, הגיוני ואמפתי לעומת המודל האירופי ויש לקוות שהאוסטרלים לא ייכוו בעתיד מהנדיבות שהם מגלים. הסירוב לקלוט פליטים ישירות מהסירות מוביל את השמאל העולמי לרתוח מזעם על אוסטרליה, אבל בחוגים האלו מעולם לא הבינו בתמריצים.  מסתבר גם שהאוסטרלים מפעילים סלקציה נבונה כלשהי בין הפליטים. הרוב המכריע של אלו שמגיעים ליבשת מסוריה ומעירק הם נוצרים למשל, אף שאלו רק מיעוט קטן בארצותיהם. גם העובדה הזו מטריפה את הניו יורק טיימס.