Archive for the ‘הגז הטבעי’ Category

שאלות על פסילת מתווה הגז

28 במרץ 2016

קראתי את רוב עמודי הפסיקה הארוכה שהוציא בג"ץ אתמול. האינטואיציה המיידית של כל קורא חדשות היא שהשופטים השמאלנים השתמשו בכוחם בעניין זה כדי לתת לשלי יחימוביץ' את השלטון שלא זכתה בו בקלפי. בקריאת הפסיקה לעומקה מתגלה תמונה מורכבת יותר, אך עליי להודות שלא לגמרי הצלחתי להבינה.

בית המשפט העליון אישר ברוב דעות את עיקרי מתווה הגז, אפילו מבלי להידרש לכך שהכנסת תקבלו בחוק.  השופטים נפנפו למעשה את כל הטענות של דה מרקר ואנשי מחאת הגז על פיקוח מחירים, תחרות, עקיפת הממונה על ההגבלים, השתקת גורמי ממשלה מתנגדים. האמת שאיני זוכר את בג"ץ מבטל בצורה כל כך גורפת סדרת טיעונים שהאליטות בתקשורת דחפו לנו למוח במשך חודשים. השופטת חיות למשל יצאה מגדרה להדגיש עד כמה התרשמה שיש טעם בטענה שההסכם קשור לנושאי ביטחון ומאפשר לעקוף הממונה על ההגבלים. מהבחינה הזו הפסיקה ברובה המכריע הייתה טובה לחופש העסקי.

הנקודה שרוב שופטי בג"ץ סירבו לקבל היא עניין היציבות – ההבטחה של הממשלה שלא לתת לכנסת לחוקק חוקים שיסתרו את המתווה במשך עשר שנים. הממשלה אינה השליטה בכנסת והיא אינה יכולה להתחייב לכך. רק מדינות נחשלות מנסחות חוזים בצורה שחוסמת את שיקול הדעת העתידי של מוסדותיהן.
מדברי השופטים ניתן היה להסיק שהסדר שמאפשר שינוי ברגולציות אך מבטיח פיצויים בגינו היה מקובל עליהם, אפילו בלי חקיקה. אף השופט סולברג, הסמן הימני בבית המשפט, סבר שפסקת היציבות אינה יכולה לעמוד אלא אם תפורש כהבטחה על מתן פיצויים.  שני שופטי הרוב האחרים דרשו שהממשלה תבטל במוצהר את ההתחייבות ליציבות וסברו שאין להסתפק בפרשנותה כהתחייבות לפיצוי.

מה שעדיין אינו ברור לי הוא אילו פיצויים יהיו קבילים. הרי אין הבדל גדול בין האמירה שההסדר לא ישונה לעולם ובין האמירה שניתן יהיה לשנותו ולשלם על כך פיצויים אסטרונומיים. בנוסף, כשהמדינה חותמת על הסכם עם גוף לא ישראלי, היא מן הסתם עלולה להיות נתונה ללחץ בינלאומי עצום ולבוררות בינלאומית שתוכל לכפות עליה תשלום פיצויים גדולים במקרה שתפר את רוח ההסכם בעתיד, גם אם אין פסקת יציבות מפורשת שמופיעה בחוזה, כך שכל הנושא נראה לי מעורפל מאוד. המדינה רשאית לבטל מן הסתם את הסכם השלום עם מצרים למשל, אבל המחיר הבינלאומי שתשלם על כך יהיה מטורף. גם המחיר שתשלם ישראל על הפרת הסכם עם חברות הגז יהיה כבד ברמה שתהפוך זאת לצעד בלתי הגיוני אף אם לא תהיה פסקת יציבות מפורשת. ראו לאיזה מלחמות נקלעה ארגנטינה במאבקה עם מחזיקי האג"ח שלה ולא בבתי משפט ארגנטינאיים אלא אמריקניים.

נקודה נוספת שהעלה השופט סולברג בחוכמה היא שגם אם פסקת היציבות הייתה הופכת לחוק, אין זה נהיר איזו יציבות הייתה מושגת בכך. כנסת רשאית לשנות חוקים. האם מישהו מעלה על דעתו שיש לחוקק חוק יסוד: מתווה הגז שיהפוך לדבר החקיקה היחיד בתולדות המדינה שלא תהיה דרך לבטלו? אולי בדומה לסעיף הבלתי ניתן לביטול בכל רוב שהוא המצוי בחוקה האמריקנית שקובע שלכל מדינה יהיה אותו מספר נציגים בסנאט?

בכל אופן, על אף שההבדל בין קיום פסקת יציבות לבין העדרה מעורפל, ברור שהפסיקה מעלה במידה מסוימת את תוחלת הסיכון מבחינת מנהלי נובל אנרג'י. מי יתקע לידם ששלי יחימוביץ' לא תהיה שרת האוצר הבאה או אפילו ראש הממשלה ותעשה בהם שפטים, יהיה אשר יהיה המחיר שישלם על כך המוניטין של מדינת ישראל? הם כנראה יצטרכו לקבל משהו שיאזן את הפגיעה מכיוון אחר. לכן אפשר לשער שאחר שייעשה עוד קצת סחר סוסים, בסופו של דבר ייצא הגז מן הים.

הוונו לי את מה שאני רוצה לשמוע

9 בספטמבר 2015

לפני כמה שנים ניטש מאבק על כספי קורבנות השואה שנותרו בבנקים בישראל. קורא העיתונים הנאיבי ששמע על הוויכוח, בוודאי דמיין לעצמו כספת עמוסה מטילי זהב, שייכת לאנשים שנספו באושוויץ, שבנק לאומי בחמדנותו חסרת הבושה מסרב לפתוח ולהושיט תכולתה ליורשים החוקיים, או לחילופין חשבון בנק ידוע ומוגדר שאפשר להוציא לגביו דף פעולות אחרונות ולראות כמה הוא שמן אחרי שבעים שנה של צבירת ריביות. בפועל הדברים ממש לא היו כך. חשבונות הבנק של ניצולי השואה התפוגגו להם לפני עשרות שנים יחד עם האינפלציה. איש הרי לא ביקש להפעיל בהן תוכניות חיסכון או הצמדה.   לפיכך כאשר רואי החשבון ניגשו לשאלה כמה צריכים לקבל יורשי קורבנות השואה, בעצם היו צריכים לתת מענה לשאלה שאין לה תשובה חד משמעית: בעולם שבו היו נוהגים כלפי ניצולי השואה בהגינות, מותירים את חשבונתיהם בשלמותם ומעניקים להם ריבית על הכסף לאורך שנים, מה היה גובה הריבית? כל מספר קובע. הרי אפשר היה לטעון שמכיוון שכל קורבן שואה יכול היה לנצל תיאורטית את כספו כדי להשקיע במניות בבורסה, צריך לתת לעזבונות הנספים את התשואה הבורסאית לאורך שנים, בערך 7% ריאלית. אבל החלטה כזו הייתה רעה לבנקים שהיו מתקשים לעמוד בשיעור כזה של פיצוי.  בפועל החליטה הוועדה שבדקה את הנושא שיש להעניק פיצויים לפי הנחת ריבית צמודה למדד של 3%-4% (השיעור המדויק נקבע כתלוי בנסיבות ספציפיות). אבל למה דווקא שיעורים אלו? שרירותי למדי. כנראה שזה היה שיעור הריבית שיעניק סכום מכובד מצד אחד, ומצד שני לא יסכן את הבנקאות הישראלית. מי שרוצה להאמין שהבנקים הם גזלנים חסרי לב, פשוט יכול להחליט שהם היו צריכים לתת תשואה של 6% או 7% על הכספים שקורבנות השואה הותירו, ולטעון שכל דבר פחות מזה הוא שוד לאור יום.

זו דוגמה אחת לעיקרון חשוב – גידול מעריכי לאורך שנים רבות מביא לתוצאה שעומדת על מספר עצום. אם משנים קצת את אחוז הגידול השנתי, משנים בצורה דרמטית את התוצאה הסופית. מכיוון שהרבה פעמים אין סיבה משכנעת לנקוב באחוז גידול שנתי כזה ולא אחר, מי שמשחק קצת עם המספרים יכול להגיע לאיזו מסקנה שירצה. זה נכון גם לגבי ויכוחים דמוגרפיים, שגם בהם הנידון הוא גידול מעריכי.

נזכרתי בסוגייה הזו כשקראתי על נייר עמדה שהוציא המרכז הבינתחומי בסוגיית הגז הטבעי. בנייר זה הממשלה נדרשה לייצא כמה שיותר גז, ולא להותיר שום דבר באדמה. המחברים נימקו את עמדתם בצורה פשוטה – חברות מוכנות להיכנס לפרויקטים של אנרגיה רק על בסיס תשואה שנתית מינימלית של 8%. כלומר זו התשואה שעליה אפשר לבנות כשמשקיעים בחברות אנרגיה. אז למה לממשלה להותיר את הגז באדמה. פשוט תייצא אותו ותשקיע את הכסף בחברות אנרגיה בעולם, והיא צפויה לתשואה של 8%. תשואה מעולה כזו בטח תניב תוצאות טובות יותר למשק, בכל תסריט סביר שהוא, מאשר הותרת הגז קבור בעומק התת ימי. המסמך נשמע חכם, מפורט ורציני, אבל בסופו של דבר כולו מסתמך על בחירה שרירותית במספר מסוים ולא אחר. אפשר לחשוף את הבלוף כשמעלים את השאלה, אם ניקח את המספר המדהים ברצינות, למה שבנק ישראל לא ישקיע את כל יתרות המט"ח העצומות שלו, או לפחות את רובן, במניות חברות אנרגיה? יותר מכך, למה שהמדינה לא תגייס חוב בריבית נמוכה ותנצל אותו להשקיע בחברות האנרגיה בעולם? ואם חברות אנרגיה מסוכנות מדי, למה שלא תגייס חוב ותשקיע אותו במדד הדאו ג'ונס שגם הוא הניב תשואה שקרובה ל-7% לאורך שנים? אני עצמי מאמין גדול בהשקעה של חלק מיתרות המט"ח של בנק ישראל במניות, אבל בוודאי שלא הייתי מחיל את ההיגיון הזה, השקעה בסיכון גבוה במה שאמור לתת את התשואה הגבוהה ביותר, בצורה קיצונית וגורפת. הנחה מראש של אחוזי תשואה היא שרירותית ויכולה לשרת את מי שרוצה להגיע למסקנות שמראש היו המסקנות שקסמו לו. זכרו זאת בפעם הבאה שתשמעו על ניתוח כלכלי מאלף כלשהו, שמתבסס על הנחה מראש של שיעורי ריבית, מה שמכונה היוון.

גרמניה, מדינות המפרץ ולקחים לרווחי הגז

7 ביולי 2015

רבות דובר בזמן האחרון על יוון ועל חברותה באירו והאם היא משתלמת לה. שאלה דומה מהכיוון השני אפשר לשאול על גרמניה: האם שווה לגרמניה להיות חברה בגוש האירו? כולם מסכימים שאם גרמניה תחליט לפרוש מהגוש ולחזור למארק, המטבע שלה ינסוק בערכו מול האירו. לדבר זה תהיה משמעות כפולה: הוא יהפוך את תוצרי התעשייה ואת התיירות בדרום אירופה להרבה יותר זולים מול המארק ומול מטבעות העולם האחרים, והוא יגרום לאפקט הפוך בגרמניה שתהפוך להרבה יותר יקרה. השינוי ישתקף גם בפייסבוק: במקום פוסטים של ברלינאים שמתפארים בכמה זול להם בקופה במכולת, נקבל פוסטים מרירים על כמה יקר להם.  אבל מצד שני לגרמנים יהיה ימבה מט"ח. הם יוכלו להמיר את המארקים שלהם להמון המון דולרים, אירו, ין ואם יתחשק להם, גם שקלים. אם הגרמנים יהיו מודעים לבעיית התייקרות המטבע שתהרוס להם את התעשיה, הם יוכלו למצוא פיתרון – לקנות המון מט"ח בשוק החופשי וכך להוריד באופן מלאכותי את שער המארק. את המט"ח שיצטבר בידם יוכלו לשמור כעתודות לתועלת הדורות הבאים. ובכל אופן נראה שהגרמנים לא להוטים כלל וכלל לעשות זאת. טוב להם עם האירו, עם יוקר המחיה הנמוך, עם התעשיה התחרותית, והם לא חשים שום צורך לצאת להרפתקאות כדי להגדיל את כמויות המט"ח שנמצאות בשימושם או בכספות שלהם.

כל זה יכול לתת לנו פרופורציות לגבי סוגיית הגז הטבעי שלנו. גילוי מאגרי גז אצלנו שקול במידה מסוימת להחלטה של גרמניה לצאת מהאירו. הגז יתן לנו המון מט"ח. גרמניה מחוץ לאירו תוכל ליהנות משפע מט"ח. גרמניה לא נסערת מהאופציה לצאת מהאירו, וגם אנחנו צריכים לקחת בפרופורציות את רווחי הגז הטבעי. כפי שכתבתי בעבר, היכולת של כספי הגז הטבעי לפתור בעיות עמוקות של המדינה, בין אם הן מחסור בדירות, מחסור בגננות או מחסור ברופאים, היא מאוד מוגבלת. הגז יכול לספק מט"ח שאותו אפשר לבזבז באמזון או על תקציבי רכש למשרד הביטחון, או לשמור בכספות ליום צרה. זה נחמד וזה חשוב, אבל זה לא ישנה את פני החיים בישראל מהקצה אל הקצה.

הגז חשוב יותר בשל האלמנטים שלו שאינם ניתנים לתרגום מיידי לכסף – בגלל הפחתת זיהום אוויר, בגלל ביטחון אנרגטי (אם כי צריך לחשוב טוב אם אסדות הקידוח בלב הים לא יוצרות דווקא איום ביטחוני אסטרטגי), ופחות בשל כמות הכסף שמזרים למדינה. הגרמנים יעידו שכסף במטבע חוץ זה לא חזות הכול.

כאן אפשר אמנם לשאול שאלה מתבקשת מהתבוננות בשכנות שלנו: מדוע מדינות הנפט במפרץ הפרסי כן מצליחות להשתמש ברווחי אנרגיה כדי לבנות סביבן משק שלם משגשג, כפי שיעידו גורדי השחקים בדובאי? ולשאלה זו יש תשובה מעניינת: מדינות אלו, כמו קטאר, סעודיה ואיחוד האמירויות, בוחרות לנהל כלכלה שבה 80%-90% מהעובדים הם יבוא מבחוץ. כלומר הן עושות שימוש במט"ח המתקבל ממכירת נפט וגז לא רק כדי שאזרחים יוכלו לצרוך ברווחה מוצרים תוצרת חוץ, אלא גם קונות במט"ח שירותים, ולשם כך הן צריכות להביא אליהן המוני עובדים זרים, בשיעור המגמד את מספר התושבים המקומיים במדינה.

מלבד הרעות החולות הבסיסיות הכרוכות במצב כזה והשחתת הערכים היצרניים של המשק הכרוכה בו, יש עוד סיבה לכך שישראל לעולם לא תוכל להתנהל ככה, גם אם האגן המזרחי של הים התיכון יתברר כמרבץ גז ונפט אחד גדול.  מדינות המפרץ מתייחסות לפועלים הזרים הנמצאים בהן בצורה ברברית ומעסיקות אותן בתנאי עבדות. בדרך למונדיאל 2022 בקטאר נערמות המוני גופות של פועלים זרים אומללים. ישראל, לעומת זאת, תעמוד בלחץ כבד לתת לפועלים זרים יחס שוויוני ובסופו של דבר תושבות ואזרחות. אם 80% מהעובדים במדינה יהיו זרים, כפי שמקובל במפרץ, אז בסופו של דבר גם בקרב אזרחי המדינה לא יישמר הרוב היהודי ואז המדינה תאבד את טעם קיומה.

מה רווחי הגז לא יתנו לנו

28 ביוני 2015

בתקשורת, במידה רבה של היסטריה, מתוארת המלחמה על רווחי הגז כמעין להיות או לחדול. לקבל לידינו סכומי עתק ולשנות איתם את פני המדינה או להפסידם לנצח. מדובר באמת בהרבה כסף. כמה מיליארדי דולרים מדי שנה. וזה כסף שאנחנו צריכים, אבל נראה שהתקשורת מוציאה דברים מפרופורציות.

הכסף שנקבל ממאגרי הגז הוא מטבע חוץ. משתי סיבות: ראשית, כי הוא חוסך לנו תשלום על יבוא אנרגיה ממדינות זרות. שנית, כי הוא מאפשר ליהנות מרווחים על ייצוא אנרגיה למדינות אחרות.

מה אפשר לעשות במטבע חוץ? הרבה דברים: למשל אפשר לקנות דברים באיביי, עלי באבא ואמזון. אם כל מה שהיו רוצים הישראלים בחייהם זה לקנות גאדג'טים זולים באתר עלי באבא – הרווח מהגז היה מגיע ישירות לכיסנו בלי בעיות וסיבוכים והיינו מאושרים.

אבל מסתבר שהישראלים רוצים לעשות ברווחי הגז בעיקר דברים אחרים לגמרי – הם רוצים דירות מרווחות. הם רוצים מעונות יום זולים יותר. הם רוצים מחלקות פחות עמוסות בבתי החולים. הם רוצים לצאת לבילויים זולים יותר עם הילדים.

מבחינת היכולת להגשים שאיפות אלו, רווחי הגז הם רק אשליה מתסכלת. החסם העיקרי לבניית דירות הוא מדיניות רישוי הבניה ברשויות המקומיות ובוועדות התכנון. הכסף מהגז לא יכול לפתור זאת. הוא יכול לנפח רק את הביקושים. לא את ההיצע. אלא אם כן נייעד את כספי הגז לשוחד לאנשי ועדות הבנייה והתכנון לשם זירוז הליכים, דבר שכמובן חלילה לנו לעשות.

אותו הדבר נכון למעונות. לא משנה כמה כסף גז נוציא מהים עדיין נצטרך לשמור על יחס נמוך של מטפלות לילדים במעונות. ראוי לשמור על משכורת מינימום גבוהה, בטח במצב שבו המדינה תתעשר מהגז, ולכן המטפלות יעלו הרבה, והמעונות יישארו יקרים.

כדי לשפר את מצב בתי החולים נצטרך להכשיר יותר רופאים, והחסמים להכשרת עוד רופאים אינם מט"ח אלא מחסור במקומות בבתי ספר לרפואה ובזמן הדרכה לסטודנטים במחלקות. מה יעזור לכך הגז? אולי למשפחות בישראל יהיה יותר מט"ח שיאפשר להן לשגר את בניהן ללמוד רפואה בסלובקיה, אבל קשה להאמין שזה מה שישנה פני הדברים מקצה לקצה. מה שכן, רווחי הגז יכולים להועיל להרחבת סל התרופות וכאן מדובר בתועלת נקייה מספקות ובעיות שכן סל התרופות נקנה במט"ח.

לגבי מקומות בילוי למיניהם, מה שצריך כדי להציע בידור בזול הוא בעיקר נדל"ן זול ומשכורות זולות לעובדים, ורווחי הגז לא יקרבונו כלל למטרות אלו. אפשר אמנם יהיה להציע מזון ושתייה מיובאים זולים יותר בשל רווחי הגז, אבל זה קצת אבסורדי לייעד לכך את רווחי הגז כאשר יוקר המזון המיובא הוא פציעה עצמית מלכתחילה. מדינת ישראל עושה ככל יכולתה לייקר את המזון המיובא באמצעות מכסים כדי להגן על תעשיית המזון בארץ (אמנם הממשלה הקודמת עשתה רבות לשפר המצב).

המדינה מודעת בעצם לבעיה המרכזית שתיארתי – העובדה שהתועלת בגז מוגבלת לצריכת דברים שניתן לקנות בחו"ל. לכן היא מייעדת את רווחי הגז לקרן שתשקיע בחו"ל ושניתן יהיה להשתמש בפירותיה במידה מוגבלת ובזהירות. בסופו של דבר יצטבר בחשבונות של המדינה המון מט"ח, שיתווסף למט"ח העודף שיש היום כבר ברזרבות של בנק ישראל. זה נחמד וזה עשוי להיות נכס ענק בשעת חירום, אבל לא תהיה בכך תרומה גדולה כמו שנדמה לחיינו היומיומיים. ממש כפי שהרזרבות הנוכחיות של בנק ישראל חשובות, אך לא הן מה שמקל על חיינו היומיומיים במדינה.

מה שכן, רווחי הגז יתרמו לצמצום הגרעון והחוב הלאומי וכך אולי ישכנעו את אנשי האוצר לעשות מה שהיו צריכים לעשות במילא ובלי קשר – להוריד מסים ולהגדיל תקציבים,  כלומר להדפיס כסף. אולי בסופו של דבר להוציא גז מהאדמה התת ימית זו הדרך המסובכת, אך היחידה האפשרית  לשכנע את נערי האוצר בחשיבות הרעפת הכסף על המשק.

יוון וישראל: הכסף מול התמריצים

27 ביוני 2015

אחד המשפטים המפורסמים המיוחסים לראש ממשלתנו הראשון, דוד בן גוריון, הוא: "אני לא יודע מה רוצה העם. אני יודע מה רצוי לעם". ראש ממשלת יוון אלכסיס ציפראס – דרכו אחרת. ציפראס הכתיר היום את הצעת החילוץ האירופאית כהשפלה ליוון, אך אף על פי כן לא דחה אותה באופן חד משמעי אלא הגיש אותה להכרעת הבוחר במשאל עם שיתקיים במהירות הבזק בתוך שבוע (הכלכלה היוונית אולי ידועה כבלתי יעילה, אך נראה שוועדת הבחירות ביוון יעילה מאוד, לבטח יותר מזו שלנו). מן הסתם יבין הבוחר היווני הנבון שאם יצביע נגד הצעת החילוץ, משמעות הדבר תהיה פרישה מגוש האירו. היות שכך הדילמה האמיתית העומדת בפניו אינה נוגעת להצעת החילוץ, אלא לשאלת ההישארות עם האירו.

השאלה שתוצב לפני העם היווני מזכירה לי דילמה אחרת, שונה מאוד על פניה, שעומדת בפנינו במדינה בימים אלו – מציאת הסדר ראוי עם חברות הגז. בשתי השאלות האלו יש שני צדדים למטבע. אחד מהם הוא המטבע עצמו, כלומר הכסף. והשני הוא מערכת התמריצים.

בשאלת ההישארות בגוש האירו, כשמסתכלים על העניין מהזווית הצרה של הכסף, התשובה ברורה למדי. אם יוון תעזוב את גוש האירו, כל האירו המצויים בחשבונות הבנק וברישומי הפנסיה של אזרחיה יעברו המרה לדראכמות וערכם יצלול. כל חשבון בנק יהיה שווה הרבה פחות (אלא אם בעליו כבר העביר אותו בחוכמה לבנק גרמני). כל משכורת תהיה שווה הרבה פחות. יהיה זה מעשה טירוף לעזוב את האירו, אם שוויים הכספי של היוונים הוא בראש מעיינם.

כשמסתכלים על התמריצים התמונה מתהפכת. הישארות בגוש האירו תותיר 25% מובטלים, כי לאיש לא יהיה תמריץ לספק להם עבודה בכלכלה שבה המשכורת לעובד גבוהה מדי ולא עברה פיחות. הישארות באירו תכוון את המדינה ואת העסקים שבה להקדיש את כל מרצם למאבק נואש לעמידה בחובות שאין להם כל סיכוי לעמוד בהם, במקום לצמוח ולהתפתח. הישארות באירו תנציח את הדפלציה ביוון, וכזכור דפלציה מולידה תמריצים איומים.   יציאה מהגוש לעומת זאת תאפשר ליוונים להתחיל מדף חלק.

דבר דומה נכון גם לסוגיית הגז אצלנו. ככל שהממשלה תוציא יותר מחברות הגז: תדרוש נתח גדול יותר לעצמה, או מחירים זולים יותר לצרכנים, כך יהיה לה ולנו יותר כסף, וזה כמובן דבר נחמד מאוד בין אם מדובר מבחינתנו בעוד כסף לבזבוזים אישיים כי חשבון החשמל שלנו היה נמוך, או בעוד כסף בתקציבי הממשלה המופנים לרווחה ולחינוך. ברם, ככל שהממשלה תעיק יותר על חברות הגז, כך היא תיתן להן תמריצים להקדיש משאביהן למאבק משפטי ובינלאומי ארוך וממושך נגדה במקום להתמקד בהוצאת הגז מהאדמה. מה שחשוב לא פחות, גם משקיעים זרים שעומדים וצופים מהצד ילמדו שישראל נוקטת בגישה מאוד שלילית כלפי יזמים, והדבר יקטין את תמריציהם לפעול בארץ. יש מספיק מקומות בעולם שאפשר לעשות בהם כסף בלי להיות כפוף להגיגיה של של שלי יחימוביץ' בדף הפייסבוק שלה.

בעיניי הכסף הוא אשליה כמעט חסרת חשיבות בעוד שהתמריצים הם חזות הכול. כך שאני מאמין שכדאי ליוונים לעזוב את גוש האירו וכדאי לנו להיות גמישים במשא ומתן עם חברות הגז. אבל הציבור מייחס חשיבות רבה לכסף וחושב שהוא עצם ממשי בדיוק כמו מטיל זהב או חבית נפט. לכן הדעות שאני חושב שנכונות בשתי הסוגיות השונות האלו, האחת ביוון והשנייה בישראל, ומוכנות להקריב כסף למען תמריצים משופרים, נתקלות בהתנגדות ציבורית נמרצת.

הספקולנטים הם כמו מאגרי הגז. אסור לבזבזם.

25 באוקטובר 2013

אלי ציפורי כותב בגלובס על בינוניותה של קרנית פלוג. אין לי מושג אם היא בינונית או לא. לדעתי יהיה לה מבחן אחד עיקרי – כמה היא תהיה נחושה לפחת את השקל.

ציפורי מבין את חשיבות הפיחות ומציע לוותר על האמצעי שפישר עשה בו שימוש לשם כך – קניית דולרים, אמצעי שלדעתו מיצה את עצמו, ולעבור למיסוי תנועות ספקולנטים.

עכשיו, אין לי מושג האם הספקולנטים הם בכלל אלו שמביאים לעליית השקל מול הדולר, וייתכן שזהו סתם מיתוס. אבל נניח לצורך העניין שהספקולנטים אחראים להעלאת שער השקל.  אם כך, אז מיסוי של פעולותיהם במטרה להבריחם הוא הגיוני בערך כמו להורות לצה"ל להפציץ את אסדות הקידוח של נובל אנרג'י בים התיכון ולא להותיר מהן כל זכר, כדי למנוע את עליית ערך השקל.

כשהספקולנטים פועלים בשוק המטבע הישראלי, הם מביאים איתם מט"ח, ממש כפי שהגז הבוקע מהקידוחים  מביא עמו מט"ח. ייתכן מאוד שאין לנו ממש מה לעשות היום עם המט"ח הזה, שהכנסתו לארץ תהפוך את תמחור השקל ללא סביר. כפי שייתכן שאין לנו מה לעשות כיום עם רווחי הגז וצריך להכניסם לקרן הון ריבונית שתשקיע אותם בחו"ל.  אבל אין זה אומר שאנו צריכים לזרוק את המט"ח לים, ממש כפי שאיננו צריכים להפציץ את אסדות הקידוח. צריך לאגור את הכסף בצד, וייתכן מאוד שברבות השנים יימצא לו שימוש מועיל, בפרט בייצוב כלכלת ישראל בעת משבר, או בהעברה שיטתית של פירותיו (לא הקרן עצמה) להעלאת רמת החיים וסיפוק צרכי הביטחון.

הברחת ספקולנטים מהארץ שקולה בעצם לוויתור על מאגרי הגז הטבעי. זהו מעשה טירוף חסר אחריות.

מי שיתעמק בנושא ישים לב לעוד נקודה מעניינת – במקום להבריח ספקולנטים מהארץ אפשר פשוט להוריד מסים על חברות יצואניות. גם בדרך זו ייכנס פחות מט"ח לישראל ושער השקל יעלה. אלא שיחי ההבדל הגדול – הברחת ספקולנטים באמצעות כל מיני גזירות תפגע ביסודות ההתנהלות החופשית של המשק הישראלי, בעוד שהורדת מסים על חברות היא דבר מבורך שיגדיל את מה שבאמת חשוב – לא מספרים בגליונות אקסל אלא תעסוקה, יצרניות ויצירתיות.

ההחלטה על קרן ריבונית – סיבה לאופטימיות

11 ביולי 2013

יש לי לא מעט ביקורת על ההחלטות הכלכליות שמתקבלות בישראל, אבל אפשר לשאוב עידוד רב מהקמת הקרן הריבונית לרווחי הגז, כפי שמפורט במאמר בדה מרקר.

http://www.themarker.com/dynamo/1.2068751

הקמת הקרן מעידה על חשיבה לטווח ארוך, על נכונות לדחות סיפוקים, על יכולת לעמוד בלחצים תקציביים, וכמובן – על כך שלרשות המדינה יעמדו משאבים ניכרים במט"ח לאורך דורות, משאבים שיוכלו להיות כרית ביטחון למשק בשעת משבר, ואף להעלות במידת מה את רמת החיים לאורך זמן.

אבל בעיקר מעידה בעיניי הקמת הקרן על כך שיש בכל אופן בצמרת הכלכלית אנשים שמצליחים להבין שמה שחשוב הוא לא סכום נומינלי של כסף, אלא התמריצים.   אם יזרימו עשרות מיליארדי דולרים לכלכלת ישראל בצורה ישירה, על הנייר יתווספו לעושר של המשק עשרות מיליארדים, אבל בפועל מערכת התמריצים במשק תעבור השחתה. יהיה משתלם פחות להתעסק בתעשייה וביצוא שהתקבולים עליהם הם במט"ח, יהיה משתלם יותר להסתמך על תקציבים ממשלתיים שיימצאו בשפע. ובנוסף התיסוף של השקל יהפוך אוטומטית את המשכורות במגזר הציבורי לגבוהות יותר במונחים ריאליים. במצב כזה הגז יהפוך לקללה ולא לברכה. הקמת הקרן תועיל למנוע את התגשמות התסריט הזה.

על איזה חוב הוא מדבר?

19 ביוני 2013

לישראל אין חוב כלפי העולם, אלא להיפך יתרות מט"ח אדירות. אז למה מוריס דורפמן מציע לנו להפחית את החוב הלאומי עם רווחי הגז?

http://www.themarker.com/markets/oil-and-gas-exploration/1.2049712

ככל שאני חושב על כך, לא ברור לי מה בעצם התועלת הגדולה של הגז עבור המדינה.

להביא לנו מט"ח? יש לבנק ישראל כבר ככה 80 מיליארד דולר במט"ח והוא לא עושה איתם כלום. אם יהיו 100 מיליארד, זה ישנה משהו? כנראה שלא.

לחזק את השקל? זה הדבר האחרון שבנק ישראל רוצה.

שיקולים גיאופוליטיים? נראה לי שהרוסים רק יתעצבנו אם נייצא גז לאירופה ויעשו הכול כדי שחיזבאללה ישלח טילים לעבר מתקני הגז.

בג"ץ ששינסקי – הכרעה צפויה

15 באוגוסט 2012

לא רק שבג"ץ דחה את עתירת משקיעי הגז כנגד חוק ששינסקי, הוא גם חייב אותם לשלם 250 אלף ש"ח.

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000774363

ממש לא מפתיע. מבחינה חוקית לדעתי טיעונם של משקיעי הגז היה חזק מאוד, העלו את המיסוי רטרואקטיבית על סקטור אחד, בעקבות השקעות שנעשו באותו סקטור תחת הנחות מיסוי אחרות. אבל זה לא שבג"ץ ממש התעניין בשיקולים המשפטיים. האליטה הישראלית, כדרכם של רוב היהודים האשכנזים בכל מקום, לגמרי מכורה לאג'נדת השוויון. שיקולים של חופש קניין וחירות כלכלית הרבה פחות מטרידים אותה. בג"ץ הוא בשר מבשרה של האליטה הישראלית.

אני חייב להודות שבמבחן התוצאה – כנראה שהתוצאה אחרי חוק ששינסקי יותר נכונה. עדיף שכלל הציבור יתחלק בכסף מאשר מיעוט קטן של משקיעים שהימרו נכון. אבל האם זה לא בדיוק תפקידו של בית המשפט העליון – למנוע את רמיסת המיעוט בשל האינטרסים של הרוב?