למה היה שפל גדול והאם יהיה שוב

קורא של הבלוג ביקש שארחיב על הקשר בין השפל הגדול של שנות השלושים לבין אירועי ימינו. שמחתי להיענות לבקשה בפרט מאחר שבלאו הכי אני קורא בימים אלו את הספר פרדוקס מידאס מאת הכלכלן סקוט סאמנר על המקורות לשפל הגדול.

ביסודו השפל הגדול נבע מחוסר גמישות של המטבע. הדולר באותם ימים היה צמוד לזהב ולכן ממשלות לא היו יכולות לשחק בו כרצונן. אי אפשר היה סתם להדפיס דולרים.

אחרי תקופה של שגשוג ופריחה בשנות העשרים השתנה מצב הרוח בפתאומיות. נטייתם של אנשים לקחת סיכונים ירדה. בנסיבות אלו כולם בורחים מהשקעות ומסיכונים ורוצים להחזיק במטבע עצמו. אבל בשל כך המטבע נעשה יקר המציאות וקשה להשגה. דבר זה מחולל בעיה. המטבע לא אמור להפוך פתאום לקשה להשגה.

אסור לאפשר מצב שבו ביום אחד דולר יהיה קל ופשוט להשגה וביום למחרתו דולר יהיה יקר המציאות ונחשק באופן נואש. הדבר מעוות לחלוטין את כל החוזים החתומים. מי שחתם על מתן משכורת או משכנתא או החזר ריבית בסך מאה דולר התחייב לשלם מאה דולר כפי שראה אותם בעיני רוחו, קלים ופשוטים להשגה יחסית. לא מאה דולר שהופכים פתאום להון אגדי.

ממשלה בימינו לא הייתה מתקשה לעמוד באתגר: היא הייתה מדפיסה עוד הררי דולרים, כך שערכו של כל דולר קיים ירד ושפע דולרים חדשים יהיה זמין לפעילים במשק.

אבל בימי בסיס הזהב הדבר היה בלתי אפשרי. כדי להזרים לשוק עוד דולרים צריך היה להניח את היד על מטילי זהב בשווי הדולרים האלו והללו נחבאו כמובן בסלעים ולא היו זמינים לממשלות. בשנת 1934, על ידי פיחות חד בערך הדולר לעומת הזהב הצליח ממשל רוזוולט לשלוט בקשר המעוות בין המטבע לבין המתכת וכך סלל את הדרך להתאוששות. כמובן היו אז שמרנים שהזהירו שפיחות המטבע הוא סם מסוכן שצריכים ממנו עוד ועוד. הם טעו.

בימינו שלנו

ההיסטוריה חוזרת. אופטימיות ושגשוג שליוו את הקפיטליזם הלא מרוסן של תקופת דונלד טראמפ התחלפו באימת המגפה ובשפל בפעילות הכלכלית שלא היה כמוהו אפילו בשפל הגדול.

אבל למדנו משהו. הכלל הבסיסי שלפיו ערכו של מטבע לא אמור לזנק בפתאומיות מבחינת המשתמשים בו נלמד היטב בידי הממשלות והבנקים המרכזיים. הם מזרימים שפע כסף לשווקים על ידי הלוואות וערבויות ודמי אבטלה וקצבאות ילדים. המטרה היא בסך הכול לתת לאנשים את המסר המרגיע האלמנטרי: דולר או ין או פאונד או שקל לא הפכו ליקרי המציאות פתאום. הם דומים בזמינותם לזמינות שהייתה להם אתמול.

אין זה אומר שכל אחד ירגיש כך. מבחינת חברת אל על שקל אכן הפך ליותר יקר המציאות. מבחינת הבעלים של אפליקציית זום או חברות שחוקרות תרופות ויראליות הדולרים זורמים כמים, הרבה יותר מאשר תמול שלשום. אבל בממוצע זמינותו של המטבע לא אמורה להשתנות. כמובן גם לא אמורה לחול עלייה חדה בזמינות המטבע ומבחינה זו על הממשלה להימנע משפיכת כסף ברמה שבה אנשים באמת יחשבו שיש כסף כמו זבל ושבה יאבדו אמון ביציבות המטבע. עם זאת, לא מדובר בחבל כה דק ולא יהיה קשה לכוון לרמה הנכונה.

גוש האירו

באירופה האסון הכלכלי בשפל הגדול הזין את מלחמת העולם השנייה, אסון גיאו פוליטי ענק שהעם היהודי שילם עליו מחיר נורא.

בימינו דווקא אירופה מתעקשת לשוב על טעות ההצמדה המלאכותית של המטבע שהולידה את השפל הגדול. הפעם לא לזהב אלא למטבע אחיד. נראה כרגע שאיטליה, ספרד ויוון ייצאו מהמשבר מצולקות בהרבה מאשר גרמניה, הולנד, פינלנד ואירלנד. בשל כך בנסיבות טבעיות הממשלות של איטליה, ספרד ויוון היו אמורות להדפיס הרבה מאוד כסף כדי להחזיר לאזרחיהן את הנגישות הקלה למטבע. אבל הן לא יכולות. כפי שלממשלות בשנות השלושים לא הייתה דרך לכרות מספיק זהב, כך לממשלות הדרום אירופיות אין דרך לכרות מספיק אירו. הן תלויות בהסכמה גרמנית לתת להן גישה למדפסת האירו. אבל גרמניה לא בקלות תעביר סכומי עתק, ישירות ממנה או דרך הבנק האירופי המרכזי, אל המדינות שנפגעו קשה.

למרבה המזל הבעיה הזו נוגעת לכמה מדינות אירופיות ולא לעולם כולו ולכן אינה צפויה לחולל שפל גדול חדש. האמריקנים והבריטים, האוסטרלים והישראלים, הקנדים והשוויצרים, הרוסים והסינים כולם חופשיים מהצמדות מלאכותיות ודי בכך כדי לאפשר לעולם להתאושש.

הלוואי והקורונה תשבור את גוש האירו סוף סוף, אבל סביר יותר שגרמניה תתרצה בסוף ותיתן מספיק כסף לשמר את גוש האירו, אך כמובן לא מספיק כדי להעיר אותו לשגשוג כלכלי אמיתי.

תופעות הלוואי

את השפל הגדול אפשר היה לפתור בלי לשנות פסיק בקפיטליזם. רק פשוט להציף את המשק העולמי בכסף ולהיפטר מההצמדה המגוחכת לזהב. כך גם המשבר הכלכלי שלנו יכול להיפתר (לצד הפיתרון הרפואי שצריך להגיע מהמעבדות). גיא רולניק חוגג על האפשרות שהמשבר יוליד שינויים מערכתיים – הכנסה בסיסית, מס עושר. אבל אין באמת סיבה לכך. השינוי המבני המהותי היחיד שבאמת מתחייב הוא פירוק גוש האירו, אבל כאמור ספק אם יקרה.

עם זאת, בפועל השפל הגדול אכן שינה את אמריקה. בזכותו הוקם הביטוח הלאומי והממשלה הגבירה מעורבותה במצב העובדים, למשל על ידי הנהגת שכר מינימום. אלו תופעות לוואי, אבל הן כשלעצמן לא היו הכרחיות כדי להיחלץ מהשפל. השמאל האמריקני פשוט ידע לא לבזבז את המשבר וייתכן שגם המשבר הנוכחי ישמש את המפלגה הדמוקרטית, אם תעלה לשלטון, להתקדמויות חיוביות כמו הבטחת ביטוח רפואי לכל אזרח.

יש להבחין בין התקדמויות שמטרתן הבטחת שימור העושר הממוצע – דהיינו רמת הזרימה של כסף במשק – לבין התקדמויות שמטרתן הפחתת השונות בעושר.

ההתקדמויות מהסוג הראשון הכרחיות כדי למנוע שפל. ההתקדמויות מהסוג האחרון יכולות להיות חיוביות. יהיו פחות עניים מרודים, וחייהם ובריאותם יהיו טובים יותר. אבל הן אינן הכרחיות לפתרון המשבר עצמו. השמאל יכול, ואולי מבחינתו גם צריך, לתפוס טרמפ על המשבר כדי להשיג אותן, כפי שעשה בשנות הניו דיל בזמן ממשל רוזוולט.

למנוע משבר מים? פוצצו את מתקני ההתפלה

בעבר כתבתי ממש בהערצה על גיורא איילנד ועל חוכמתו. ברם אף אחד לא מושלם וגם לאדם חכם כמו איילנד יכולות לצאת מהפה שטויות.

על פי דה מרקר:

ראש המועצה לבטחון לאומי לשעבר, אלוף במיל' גיורא אייילנד, דיבר אתמול בגלי צה"ל על המיתון המתקרב, והציע שהממשלה תקצץ בהוצאות השכר והפנסיה במגזר הציבורי, כדי שהמגזר העסקי – שכרגע מתמודד עם משבר הקורונה לבדו – לא יידרש לשאת בעלויות המשבר הזה, שיובילו להחרפתו.

נקצץ בשכר ובפנסיות כדי למנוע משבר כלכלי. מה הרעיונות הנפלאים הבאים? נפוצץ את מתקני ההתפלה כדי למנוע משבר מים? נמוטט את חדרי הניתוח כדי לפתור את משבר הסרטן? נעלה באש את הר הבית כדי לחולל שלום עולמי?

מהיכן בכלל מגיע הרעיון שלפיו קיצוץ בהוצאות ממשלה הוא פתרון למשברים כלכליים ולא דרך להחריף אותם בצורה קיצונית? ובכן הוא מגיע מהמשבר הכלכלי ב-2003. אבל זה היה משבר מהסוג ההפוך לחלוטין. כל פתרון שהיה נכון אז הוא תמונת מראה הפוכה לפתרון שנכון היום.

ב-2003 השקל היה הכי חלש שיכול להיות (אזור ה-5 ש"ח לדולר). ב-2020 הוא הכי חזק. ב-2003 הריבית עמדה על 12%. ב-2020 היא עומדת קרוב לאפס. משברים כלכליים שבהם המטבע חלש והריבית גבוהה הם היפוכם המוחלט של משברים כלכליים שבהם המטבע חזק והריבית נמוכה.

במשברים שבהם המטבע חלש מדי והריבית גבוהה מדי צריך לחזק את המטבע ולהפחית את הריבית. איך עושים זאת? בעיקר מגבירים את יעילות המשק ואת יעילות היצור והיצוא, אבל גם מקצצים, מצמצמים את כמות הכסף שמסתובבת. כך הכסף שב להיות מוצר במחסור וערך המטבע עולה.

במשברים שבהם המטבע חזק מדי והריבית נמוכה מדי סיבת המשבר מלכתחילה היא שכמות הכסף מצומצמת, והפתרון הוא הרחבתה על ידי פיזור כסף והפחתת ערך המטבע. כל הנתונים מורים שזה סוג המשבר שבו אנו מצויים כרגע. במונחים כלכליים זהו משבר של צד הביקוש, לא של צד ההיצע.

******

באותו עניין כדאי להקדיש כמה מילים למצבה של איטליה במשבר הקורונה. המשק האיטלקי חווה בימים אלו הפסדי עתק מפלצתיים, אבל הוא שונה מאוד מהמשק הישראלי – הוא נטול מטבע משלו ותלוי בחסדן של מדינות אחרות, חברותיו לגוש האירו, בכל הקשור לסיוע פיננסי. אם הנגיף יתפשט בכל ארצות האירו מן הסתם מצבם היחסי של האיטלקים ישתפר. לעומת זאת, אם איטליה תישאר כדוגמה ייחודית לנזק כלכלי קשה מקורונה לא ברור איך היא תצא מנקודת השפל הזו. האם גרמניה תסכים לסייע בסכומי העתק שנדרשים? הגרמנים קמצנים וקטנוניים. לא הייתי מחזיק אף פרוטה בבנק איטלקי בימים אלו. ומה עם יוון? מדינה שחיה על תיירות ושכנראה גם בה הקורונה מתפשטת. הקורונה בהחלט יכולה להחזיר את משבר האירו.

ההכרעה הבריטית

2016 יכולה להיזכר כשנה שבה סדרי עולם התהפכו מקצה לקצה, אם טראמפ ינצח בארה"ב ואם בריטניה תצא מהאיחוד האירופי. היא גם יכולה להיזכר כשנה שבה היה העולם קרוב לטלטלה, אך לבסוף חמק ממנה, אם בסוף הילארי תנצח, בריטניה תיוותר באיחוד והססטוס קוו יישמר. האפשרות השנייה היא זו שמנבאים שוקי התחזיות לעת עתה.

אין סיבה חד משמעית לתמוך ביציאת בריטניה מהאיחוד. הגירה מתמדת של פולנים ורומנים, ולאור ההסכמים החדשים עם ארדואן, אולי גם טורקים, אל לונדון לא רעה לכלכלת בריטניה אלא להיפך. היא אולי רעה למעמד הפועלים הבריטי, שניצב מול תחרות מוגברת. ההגירה שכיום מגיעה לבריטניה בגלל חוקי האיחוד האירופי אינה זו שמציבה סכנות של רדיקליזציה וטרור, אם כי אפשר להבין את הבריטים אם חוששים שבעתיד כל הסורים והאפגנים והסומלים והאריתראים שגרמניה ושוודיה קלטו בהתלהבות יהפכו לאזרחי האיחוד ויגיעו גם אליהם.

אמנם גם במקרה של יציאה מהאיחוד ניבויי הזוועה לגבי מה שצפוי לכלכלת בריטניה מוגזמים ביותר. מה שמרגיז בשתלטנות של בריסל זו האליטיסטיות היהירה שיוצאת ממנה. אבל האליטיזם הזה ואיתו הניתוק מאיסטינקטים נקמניים ירודים יעבדו לטובת בריטניה אם תחליט לצאת מהאיחוד. כמו שהאליטות שלנו אינן תומכות בהמטת הרס על הערבים לשם נקמה, כך גם האליטות של אירופה, ייזעפו ככל שייזעפו על העם הבריטי אם יחליט לצאת מהאיחוד, ייצאו במהירות מהלך הרוח הנוטר טינה, ויחשבו על דרכים חדשות לשיתוף פעולה לתועלת הכלל. התחזיות על מפולת כלכלית רבת שנים שבריטניה תחווה כתוצאה מקטיעת קשרי המסחר עם האיחוד מוגזמות מאוד. יהיו הסדרים חדשים והסכמים חדשים.

כמעט אין ספק שהלירה שטרלינג תצלול אחרי החלטה על יציאה מהאיחוד, אבל זו ברכה במסווה. ככל שהלירה שטרלינג תהיה זולה יותר, כך צפויות להיות מודפסות יותר לירות שטרלינג, והדפסת כסף היא המרפא לתחלואי כלכלת המערב בזמננו. הביטו על קנדה ועל אוסטרליה שהמטבע שלהן צנח מסיבות חיצוניות כמו צניחת הנפט ועופרת הברזל. לא מדובר בכלכלות גוססות. ברבעונים האחרונים הצמיחה שלהן מכה את התחזיות. מי שיודע כמה הנפט חיוני לקנדה והברזל חיוני לאוסטרליה היה חוזה להן זוועות בזמן שהסחורות האלו במשבר. אבל אם היה עושה כך, היה שוכח את הכוח המאזן העצום שקיים במשק שמבוסס על שימוש במטבע מקומי. בעת משבר ביצוא המטבע צונח ובכך מקטין את עלות החובות, מעודד הגדלת משכורות ובעיקר מתמרץ הדפסת כסף.

הנחישות של מרגרט תאצ'ר ואחרים שלא לוותר על הלירה שטרלינג פטרה את בריטניה מהצדדים הרעים ביותר של האיחוד האירופי, והיא גם זו שתאפשר לה לצאת מהאיחוד בקלות יחסית. אפשר להגיד שבעצם נותנים אגוזים למי שאין להם שיניים, כי מי שזקוק מאוד ליציאה מכותונת המשוגעים, מדינות כמו יוון וספרד שכבולות לאירו, יתקשה מאוד לעשות כן.

 

משק כנפי הדעאש

בזמנו הייתי די משוכנע שהיוונים יעלו לשלטון את אלכסיס ציפראס והוא יפטור אותם מעונשו של האירו. ציפראס לא עמד במבחן ולפי הסקרים האחרונים ייתכן שכלל לא ייבחר שוב. עכשיו אני תוהה אם לא מסתמנת באופק אפשרות אחרת שתסכן את קיום האירו בפרט והאיחוד האירופי בכלל – משק כנפי הפרפר מהמזרח התיכון.

משבר ההגירה המוסלמית צפוי לתת המון כוח פוליטי לימין הפופוליסטי באירופה, והימין הזה מתעב את האיחוד האירופי ואת האירו כמעט באותה מידה שבה הוא מתעב את ההגירה מהעולם השלישי. אז האם בסוף אל בגדדי מנהיג דעאש, רוצח ההמונים ומחריב המזרח התיכון הוא זה שהניע את התהליך שיגאל את אירופה מאדוניה שבבריסל ובפרנקפורט? לך תדע. אבל כרגע זו נראית אפשרות סבירה.

מה בין יוון לאדם פושט רגל

בבלוג אני מרבה לכתוב על האסון שממיטה הדבקות באירו על אירופה ועל יוון בפרט. הדעה הזו מרגיזה את מי שרואה בסיפור היווני סיפור אחר לגמרי: אירוע שאינו קשור כלל לאירו, אלא עונש אופייני למי שמבזבז ושוקע בחובות ובסופו של דבר נותר בלי פת לחם. ממש משל הצרצר והנמלה.

ייתכן לראות כך את הסיפור היווני, אבל ראשית יש לזכור שפשיטת רגל והסדר חוב הם מנגנונים מקובלים וחלק בלתי נפרד מהקפיטליזם, וגם המלווים צריכים לשאת בנטל אם הלוו למי שאינו יכול לפרוע. שנית, צריך להבין שקברניטי גוש האירו הכניסו אלמנט של אכזריות  לעלילת החוב היווני.
בדרך כלל כשאדם שוקע בחובות כבדים, הוא מוכן לעבוד בכל משרה כדי לשלמם. לפעמים שומעים למשל על גברים גרושים החייבים בתשלום מזונות העובדים 16 שעות ביממה כדי לעמוד בכך. זה אורח חיים מאוד לא נעים, אבל לפחות החובות משולמים.
לכן צריך לשאול: אם יוון שקועה בחובות כה גדולים, כיצד ייתכן שרבע מכוח העבודה בה מובטל, שיעור גבוה בהרבה מזה שהיה כשכלכלתה נעה על דרך המלך. מדוע אין תושבי יוון עובדים במרץ כדי לשלם את חובותיהם?
התשובה היא שעל ידי הצמדת החיים הכלכליים ביוון לאירו, אותו מטבע שבו משלמים למקבלי שכר בגרמניה ובהולנד, הפכה יוון למדינה יקרה מדי, שאינה מושכת מעסיקים, שאין תמריץ לייבא ממנה, שיקר מדי לטייל בה. פיחות יכול לפתור את הבעיה בין לילה, אבל אין אפשרות לפיחות כל עוד נמצאים בגוש האירו.
האירו אם כך הוא אסונה של יוון. לא בזבזנותם של אזרחיה. יוון צברה חובות אולי באשמתה, אך האירו מבטיח שלא תוכל לעשות הרבה כדי לפרוע אותם.
יוון נושאת באשמה על הישארותה באירו, כמדינה שמתעקשת להיוותר בו למרות האסון שממיט עליה, כאילו כמו בתנ"ך אלוהים מכביד את ליבם של מנהיגיה ועמה. אבל האחריות העיקרית לזוועת האירו היא של הפקידות האירופאית ואותה יש להאשים במה שעולל.

כיצד האירו צריך להיעלם

אם האליטות של אירופה יתעשתו ויחליטו להכיר בטעותן האיומה, כיצד יוכלו לסגת מפרויקט האירו? מה הדרך הנכונה לפרקו?

האירו יכול לשרוד עוד לא מעט שנים כמטבע של כלכלות חלשות או כמטבע של כלכלות חזקות, אך אינו יכול לשרוד בהצלחה כמטבע שמשרת את שני סוגי הכלכלות. לכן הצעד הראשון לתיקון בעיית האירו הוא הפרדה בין המטבע המשמש את כלכלות צפון אירופה, ובראש ובראשונה כלכלת גרמניה, לבין זה המשמש את כלכלות דרום אירופה, ובראש ובראשונה כלכלת יוון. אם יוון תצא מהאירו, היא צפויה למשבר אינפלציוני חריף,  לקריסת החסכונות של אזרחיה ולמשפטים חובקי עולם על הסדרי חוב ופשיטות רגל.
לכן נראה פשוט יותר שדווקא גרמניה תצא מהגוש. מובן שכיום אין זה באמת מעשי. למה לגרמנים לצאת. נוח להם עם האירו. אולם הנוחות שלהם היא אסונם של האחרים ובעולם אידיאלי היו כופים עליהם להסתלק ולהפסיק לגרום צרות צרורות לאירופה, אף שהן עוד צרות עדינות ביחס למה שעוללו במאה השנים האחרונות ביבשת.

איך יכולה גרמניה לצאת מהאירו? אם תתחיל לשלם משכורות לעובדי ממשלה במארקים אך תותיר את כל שאר הנכסים הבנקאיים נקובים באירו, אזי המעבר למארק יהיה חלקי בלבד ויתבטא בעיקר בזינוק בשכרם של עובדי הממשלה עם עליית ערך המארק ובשחיקת חסכונותיהם של גרמנים עם צניחת ערך האירו.
אם גם כל הנכסים הבנקאיים יעברו למארקים, הדבר יביא את הבנקים הגרמנים לפשיטת רגל מיידית כי יהיו חייבים למפקידים בהם חובות במארקים אך חלק מהגיבוי של חובות אלו הוא בהלוואות שניתנו בארצות אירו אחרות ולא ישודרגו למארק.

נראה לי שהחכם ביותר יהיה להצמיד את ערך המארק לאירו ובמצב זה להעביר את כל הפקדונות, את כל המשכורות ואת כל החוזים בגרמניה למארק. איש לא יוכל להתלונן כי מדובר יהיה רק בשינוי קוסמטי – שינוי שם המטבע.

רק לאחר תקופת מעבר שתמנע שינוי חטוף וכאוטי, המארק ישוחרר לחופשי ויש לצפות שיזנק כלפי מעלה, אבל זאת אחרי שניתן זמן התארגנות מספיק.

אפשר לתהות אמנם איך ניתן יהיה לשמור על הצמדת המארק והאירו הזמנית, הרי כל בר דעת ירצה למכור אירו ולקנות מארק ביודעו שמטבע אחד ידעך ללא גרמניה ואילו השני הוא מטבע שצפוי לו עתיד מזהיר. התשובה היא שהבנק המרכזי של גרמניה יוודא הצמדה של המארק לאירו, כך שערך המארק לא יעלה. אם הלחצים יגברו והביקוש למארק ירקיע שחקים, הבנק המרכזי תמיד יוכל להדפיס מארקים יש מאין ולקנות בהם אירו וכך לשמור על הצמדת המטבעות. ככל הנראה במרתפיו יצטברו טריליונים על גבי טריליונים של רזרבות מט"ח ואלו יוכלו לשמש את המדינה הגרמנית לאורך דורות.

יש אמנם מקום לחשש שהצמדת האירו והמארק, ולו לתקופת ביניים, תביא לכך שבאותה תקופה האירו ילך אחרי המארק ויתחזק וכך יקשה עוד על מדינות דרום היבשת להיעשות תחרותיות. פיתרון אפשרי לכך הוא שהבנק המרכזי של גרמניה לא יקנה רק אירו, אלא גם דולרים ומטבעות אחרים וכך יחזק מטבעות אחרים מול האירו. פיתרון אחר הוא הורדת ריבית כך שתעשה שלילית משמעותית, אבל כדי להנהיג ריבית שלילית של ממש יש להגביל משיכת מזומן, וזהו כבר בלגן.
אם כל הכספים שינותבו לגרמניה יתועלו לא רק לחשבונות בנק נקובים במארקים אלא גם ליוזמות עסקיות, אפשר יהיה לצפות לפריחה במשק הגרמני, לעליית משכורות ולאינפלציה. האינפלציה תפעיל לחץ כלפי מטה על המארק שיאזן לפחות חלק מהלחץ כלפי מעלה.

גם אם יציאת גרמניה מהאירו אינה סיפור פשוט לחלוטין, היא עדיין קלי קלות לעומת  מה שכרוך ביציאה של יוון או ספרד, והיא עדיפה על המשך המצב חסר התוחלת הנוכחי. לכן בעולם טוב יותר, עולם שבו אנשים בצמרת השלטון והמוסדות הפיננסיים מוכנים ללמוד מהניסיון ולהסיק ששגו, זה מה שהיה אמור לקרות.

השמאל היווני הובס, אלא אם הימין האירופי יצילו

לפני כמה ימים ציפיתי וניבאתי שיוון תצא מהאירו. במקום זאת קרה דבר אחר, דרמטי לא פחות – ראש ממשלת יוון איש השמאל הקיצוני התקפל לחלוטין, ויתר על דרישותיו דווקא מיד אחרי שאלו קיבלו תמיכה מסיבית מעמו. הוא שנבחר על מצע של התנגדות חריפה לצנע ולרפורמות שוק חופשי מתכוון להפוך לקבלן הביצוע של האירופאים. כאילו שלי יחימוביץ' תזכה בבחירות ותתמסר לביצוע המדיניות של בנימין נתניהו מ-2003, ועוד כמה ימים אחרי שמשאל עם ינחה אותה לדבוק באמונותיה המקוריות. פשוט לשפשף את העיניים ולצבוט בזרוע מול ההזיה הסוריאליסטית הזו.

זו תבוסה מהדהדת לא רק לשמאל ביוון, אלא לסוציאליסטים בכל מקום שהוא. דב חנין וניצן הורוביץ דיברו בשבחו של ראש ממשלת יוון ציפראס בנימה נלהבת ועתה יוותרו נבוכים. הכלכלנים הבכירים של השמאל, פול קרוגמן וג'וזף שטיגליץ, קראו לעם היווני להצביע "לא". כך הוא הצביע, והצבעתו הפכה לנבובה.

השמאל כבר למוד תבוסות היסטוריות, ואלו באמת כירסמו בלגיטימיות ובכוח השכנוע שלו והובילו לכך שאירופה מונהגת ברובה בידי הימין.  זו יכולה להיות עוד מפלה כואבת לאוסף ובעלת השלכות ארוכות טווח: כוחו של השמאל במדינות אחרות באירופה המתנגדות לצנע, ובפרט ספרד, צפוי להיחלש. נחשף הבלוף שמאחורי הטענה שאפשר להתנגד לצנע מבלי להסתכן ביציאה כאוטית מגוש האירו. ציפראס הזיק בלי להועיל דבר – בדרך לתבוסה הוא הביא לסגירת הבנקים היוונים ופגע עוד יותר במצב המשק במדינתו.

אבל העניינים עוד יכולים להשתנות. כמה ממדינות אירופה, בפרט פינלנד שבה שולטת קואליציית ימין נחושה, מאסו בכל העלילה הזו ומאוד רוצות לפלוט את יוון החוצה. אם עמדתן תיגבר, תחנוניה הפתאטיים של יוון לא יועילו לה והיא תסולק מהאירו. אלא שאז היא עשויה דווקא להתאושש בשל חזרתה למטבע העצמאי. כך עוד יקרה אחד הדברים המשונים ביותר בסאגה הזו – עמדת הימין האירופי תגאל את יוון סוף כל סוף מקללת האירו ותחלץ את השמאל היווני הקיצוני ממלתעות התבוסה אל מצב שבו הוא זוכה להשגיח על התאוששותה של יוון.

נ.ב ניתוח נהדר של הטרגדיה היוונית מזווית אחרת בוושינגטון פוסט.

היוונים אמרו את דברם. מה הלאה?

התוצאות הראשונות מיוון נראות חד משמעיות: יוון אמרה לא להמשך הצנע, לא בתוצאה צמודה אלא בהכרעה ברורה, ביריקה בפרצופה של אירופה. לא אהבתי את אדוני, קם העם היווני והכריז. כדרכם של עמים סוררים, וכמו שנהג העם שלנו לא פעם, העם היווני סירב לאמץ את המרשמים של האליטות האירופאיות להצלחה ולשגשוג. ובפרט אחרי שהאליטות הוכיחו את קוצר ידיהן לאורך שנים – הבטחותיהן הכזיבו, המלצותיהן המיטו אסון.

לראש הממשלה ציפראס יש מנדט מחודש להתנגד לצנע, אך אין לו מנדט להשפיל ראש מול דרישות הנושים. מפלגתו בוודאי לא תסבול כניעה אחרי תוצאות המשאל הזה. קשה לראות מוצא מהמבוי הסתום: אפילו אם האליטות באירופה ייבהלו ויהיו נכונות ללכת לקראת יוון, כל ויתור משמעותי ליוונים בהכרח יצטרך להשתחזר במדינות האחרות של דרום גוש האירו וירגיז לאין שיעור את הבוחר הצפון אירופי. מנגנון הקונצנזוס המסורבל שנדרש לשם אישור כל פשרה יקשה מאוד על מציאת כזו.

היו כלכלנים שחזרו ואמרו שתוצאת "לא" במשאל אינה מחייבת את עזיבת האירו. אין למדינות גוש האירו סמכות להוציא ממנו את יוון. זה נכון על הנייר אבל זו אמירת סרק. יוון תגמור בקרוב את מלאי האירו שלה, ובהיעדר אישור מהמוסדות האירופאים לא יוכל הבנק האירופי המרכזי להמשיך לספק לה מלאי חדש. הממשלה תצטרך למצוא דרך לשלם לעובדים שלה. היא לא חייבת להנפיק דרכמות בשלב הראשון. היא פשוטה יכולה להנפיק אג"חים, הבטחות לתשלום עתידי באירו, ולהפקיד אותם כמשכורת. האג"חים האלו יוכלו להיסחר בשוק הפרטי והעולמי בשער שבוודאי יהיה נמוך בהרבה מהערך הנקוב באירו, אך לא יהיה אפס.   בבוא היום, כשהיוונים ישלימו עם החזרה לדראכמה, והמדפסות ייכנסו לפעולה, האג"חים האלו יומרו לדראכמות. בינתיים יזרמו ליוון תיירים המחפשים נופש במחיר מגוחך וציידי מציאות של נדל"ן ומניות ויאפשרו זרימת מט"ח שתמנע אסון הומניטרי.

הימים האלו ייזכרו כקשים ומרים בתולדות יוון, אבל בתוך טווח זמן נראה לעין, כלכלת יוון תשוב לתפקד באופן סביר. צמיחה ותעסוקה יחליפו את האבטלה וצנע ללא קץ שהבטיחו לה האליטות האירופיות.  או אז ישאלו גם הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, הקפריסאים ושאר החלכאים, מדוכאי הניסוי האכזרי בבני אדם שחוללו האליטות האירופיות, האם הישארות בגוש האירו היא רעיון טוב כל כך, או שמא גם הם צריכים לקחת דוגמה ומופת מהאומץ שהפגינו היוונים. השווקים שהם מטבעם מרחיקי ראות עלולים לשאול את השאלה הזו עוד הרבה קודם ולחולל אנדרלמוסיה שלמה סביב אגרות החוב של מדינות אירופה, מתוך הנחה שכדור השלג החל ליפול במדרון – ערכן של אגרות החוב יומר בסופו של דבר למטבעות מקומיים. מריו דראגי, נגיד הבנק האירופי המרכזי הבטיח שיציל את האירו בכל מחיר. ספק אם הוא יכול להציל את האירו ביוון, אבל עדיין הוא יכול לשמור על האירו בשאר מדינות הגוש, אם ילחץ ביתר שאת על כפתור המדפסת. נראה כמעט בלתי נמנע אם כך שהאירו יודפס באגרסיביות, ויפול בערכו מול מטבעות העולם האחרים.

האם היוונים ישכחו מה זה להיות יוונים?

לפי הדיווחים מיוון, כוונות ההצבעה במשאל העם שיתקיים ביום ראשון מתפלגות במידה רבה לפי השכלה. המשכילים מתכוונים להצביע כן לאירופה ולאירו. השכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות מתכוונות להצביע לא.
מכיוון שאני סבור שהצבעת "כן" תהיה אסון קולוסאלי ליוון, הדבר הזה מחזיר אותי לבעיה שכבר התמודדתי איתה בבלוג לא פעם. כיצד יתכן שדווקא השכבות המשכילות נוטות לקבל החלטות לא חכמות כשהן נקראות לקלפי.

במקרה הזה ללא ספק גם אינטרס אישי מעורב. השפעתו של האינטרס האישי על המצביע בנושאים לאומיים היא מוגבלת – למשל כשהמצביעים ברמת אביב ג' בבחירות אצלנו הצביעו למפלגתן של שלי יחימוביץ וסתיו שפיר, הם הצביעו נגד האינטרס האישי שלהם. בכל אופן, למשכילים ביוון, שמרוויחים טוב יותר ושחלקם בין המובטלים נמוך יותר, יש גם אינטרס אישי, לפחות קצר טווח וקצר ראות, לשמור על משכורתם נקובה באירו ובשל כך להצביע כן.

ברם, אני סבור שלא רק האינטרס האישי מעורב כאן. הצבעת "כן" אמנם תשמור על המצב בעשור האחרון בו יוון בגוש האירו, אבל בתמונה הגדולה היא מהווה חידוש וחדשנות – היא מחברת את היוונים לאירופה בצורה מהודקת, בעוד שבימים עברו היוונים התקיימו כאומה משל עצמה שצריכה להיאבק מול כוחות גדולים כדי לשמר את חירותה.   הרעיון של אירופה מאוחדת שבה יוונים אינם עצמאים אלא חיים לפי תכתיביהם של גרמנים וצרפתים בשם האחווה האירופית הוא חידוש. ככזה הכוחות השמרניים סולדים ממנו, ואילו הכוחות הליברליים נלהבים ממנו. במקרה היווני נוצרה אירוניה שכן השמאל הסוציאליסטי, שבדרך כלל מתייחס בחיבה להתקדמויות חדשניות באחוות עמים, החל להתבטא בצורה שהיא כמעט לאומנית בשל סלידתו מהגישה הימנית הכלכלית של האליטות האירופיות ורצונו להתנתק מהשגחתן (מזכיר קצת את רצונו של השמאל בארץ עכשיו שנצפצף על האמריקנים באשר למתווה הגז הטבעי).

דפוסי ההצבעה הצפויים ביוון מצייתים אם כך לדפוס המוכר – כמו תמיד המשכילים מצביעים למען החידוש, ואילו הלא משכילים והעניים תקועים בחשיבת העבר. וכמו שקורה לעתים (גם אם לא תמיד), חשיבת העבר היא דווקא החשיבה הנכונה יותר, מאחר שהיא מבוססת על ניסיון אמפירי ואבולוציוני של מאות דורות, בעוד שהתופעות החדשות זה מקרוב באו, ואין לדעת אם באמת יאריכו ימים. בנימין נתניהו אמר פעם שהשמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים, והתכוון לכך שהם שכחו שהקיום היהודי כרוך במאבק בלתי פוסק בכוחות עוינים, לא באשליות של שלום ואחווה. בשבוע הבא נדע אם היוונים שכחו מה זה להיות יוונים.

יוון וישראל: הכסף מול התמריצים

אחד המשפטים המפורסמים המיוחסים לראש ממשלתנו הראשון, דוד בן גוריון, הוא: "אני לא יודע מה רוצה העם. אני יודע מה רצוי לעם". ראש ממשלת יוון אלכסיס ציפראס – דרכו אחרת. ציפראס הכתיר היום את הצעת החילוץ האירופאית כהשפלה ליוון, אך אף על פי כן לא דחה אותה באופן חד משמעי אלא הגיש אותה להכרעת הבוחר במשאל עם שיתקיים במהירות הבזק בתוך שבוע (הכלכלה היוונית אולי ידועה כבלתי יעילה, אך נראה שוועדת הבחירות ביוון יעילה מאוד, לבטח יותר מזו שלנו). מן הסתם יבין הבוחר היווני הנבון שאם יצביע נגד הצעת החילוץ, משמעות הדבר תהיה פרישה מגוש האירו. היות שכך הדילמה האמיתית העומדת בפניו אינה נוגעת להצעת החילוץ, אלא לשאלת ההישארות עם האירו.

השאלה שתוצב לפני העם היווני מזכירה לי דילמה אחרת, שונה מאוד על פניה, שעומדת בפנינו במדינה בימים אלו – מציאת הסדר ראוי עם חברות הגז. בשתי השאלות האלו יש שני צדדים למטבע. אחד מהם הוא המטבע עצמו, כלומר הכסף. והשני הוא מערכת התמריצים.

בשאלת ההישארות בגוש האירו, כשמסתכלים על העניין מהזווית הצרה של הכסף, התשובה ברורה למדי. אם יוון תעזוב את גוש האירו, כל האירו המצויים בחשבונות הבנק וברישומי הפנסיה של אזרחיה יעברו המרה לדראכמות וערכם יצלול. כל חשבון בנק יהיה שווה הרבה פחות (אלא אם בעליו כבר העביר אותו בחוכמה לבנק גרמני). כל משכורת תהיה שווה הרבה פחות. יהיה זה מעשה טירוף לעזוב את האירו, אם שוויים הכספי של היוונים הוא בראש מעיינם.

כשמסתכלים על התמריצים התמונה מתהפכת. הישארות בגוש האירו תותיר 25% מובטלים, כי לאיש לא יהיה תמריץ לספק להם עבודה בכלכלה שבה המשכורת לעובד גבוהה מדי ולא עברה פיחות. הישארות באירו תכוון את המדינה ואת העסקים שבה להקדיש את כל מרצם למאבק נואש לעמידה בחובות שאין להם כל סיכוי לעמוד בהם, במקום לצמוח ולהתפתח. הישארות באירו תנציח את הדפלציה ביוון, וכזכור דפלציה מולידה תמריצים איומים.   יציאה מהגוש לעומת זאת תאפשר ליוונים להתחיל מדף חלק.

דבר דומה נכון גם לסוגיית הגז אצלנו. ככל שהממשלה תוציא יותר מחברות הגז: תדרוש נתח גדול יותר לעצמה, או מחירים זולים יותר לצרכנים, כך יהיה לה ולנו יותר כסף, וזה כמובן דבר נחמד מאוד בין אם מדובר מבחינתנו בעוד כסף לבזבוזים אישיים כי חשבון החשמל שלנו היה נמוך, או בעוד כסף בתקציבי הממשלה המופנים לרווחה ולחינוך. ברם, ככל שהממשלה תעיק יותר על חברות הגז, כך היא תיתן להן תמריצים להקדיש משאביהן למאבק משפטי ובינלאומי ארוך וממושך נגדה במקום להתמקד בהוצאת הגז מהאדמה. מה שחשוב לא פחות, גם משקיעים זרים שעומדים וצופים מהצד ילמדו שישראל נוקטת בגישה מאוד שלילית כלפי יזמים, והדבר יקטין את תמריציהם לפעול בארץ. יש מספיק מקומות בעולם שאפשר לעשות בהם כסף בלי להיות כפוף להגיגיה של של שלי יחימוביץ' בדף הפייסבוק שלה.

בעיניי הכסף הוא אשליה כמעט חסרת חשיבות בעוד שהתמריצים הם חזות הכול. כך שאני מאמין שכדאי ליוונים לעזוב את גוש האירו וכדאי לנו להיות גמישים במשא ומתן עם חברות הגז. אבל הציבור מייחס חשיבות רבה לכסף וחושב שהוא עצם ממשי בדיוק כמו מטיל זהב או חבית נפט. לכן הדעות שאני חושב שנכונות בשתי הסוגיות השונות האלו, האחת ביוון והשנייה בישראל, ומוכנות להקריב כסף למען תמריצים משופרים, נתקלות בהתנגדות ציבורית נמרצת.